שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים מונטאנו ושני אדונים.

 

מונטאנו: מה מן הצוק רואים בים?

אדון 1:                           כלום לא

               רואים. הים רותח, מתפוצץ.

               בין השמיים והמים - לא

               רואה מפרש.

מונטאנו: הרוח גם ביבשה שואג.

               מכָּה כזאת לא טלטלה עוד את

               הביצורים שלנו. אם גם על

               הים היא בריונית כזאת, אֵלו  [/ הים היא מתפרעת כך, אֵלו] 

               צלעות אלון - כשנשפכים הרים

               כאלה עליהם - לא תתרסקנה?

               אז מה התחזית פה?

אדון 2:                            התפזרות

               הצי של התורכים. עמוֹד רק שם

               על חוף הקצף: כל גל נהדף

               ממנו ונוגח עננים.

               הים נסחף ברעמות פרועות,

               שוטף את אש כּוֹכְבֵי דובה קטנה

               ומכבה גם לזקיפֵי כוכב

               הקוטב את האור. עוד לא ראיתי  

               בְּמים זועפים התקף אלים       

               כזה.

מונטאנו:          אם לא מצא צי התורכים

               מסתור או מעגן, אז הוא טבע.

               אין אפשרות שהם שורדים בזה.

               (נכנס אדון שלישי)

אדון 3:      אחים! יש! סוף המלחמה!

               הסערה פֵּרקה את התורכים,

               עצרה להם את המבצע. ספינה

               בת-חיל מוונציה ראתה

               איך רוב הצי נטרף ומתרסק

               לחתיכות.

מונטאנו:   מה, באמת?

אדון 3:                היא כבר עגנה, תוצרת

               וורונה. מיקל קאסיו, סֶגן של  

               אותלו, השחור-גיבור-קרבות,

               עלה לחוף. והשחור עצמו

               בים, בדרך הנה, לפקד

               על קפריסין.

מונטאנו:                   אני שמח. הוא

               מושל ראוי.

אדון 3:                  אבל אותו הקאסיו,

               אשר על התבוסה של התורכים

               מביא דברי עידוד,  נראֶה מודאג

               מאד, ומתפלל לבטחונו

               של השחור, כי כשהם נפרדו

               הסערה השתוללה זוועות.

מונטאנו:   הלוואי שלא נפגע! שֵרַתִּי פעם

               תחתיו. האיש הזה הוא מפקד

               מבטן ולידה. לחוף, מהר!

               גם נקבל את הספינה וגם

               נשלח עין בולשת אחרי

               אותלו עד שיִימחק הגבול

               בין ים לִכְּחוֹל אוויר.

אדון 3:                            קדימה! כל

               דקה צפויים לנחות פה עוד ועוד.

               (נכנס קאסיו)

קאסיו:  תודה לאמיצי אי הצבא

               שמכבדים כך את אותלו. הו,

               שאלוהים יתמוך בו מול הטבע.  

               הים היה מפחיד כשהוא אבד לי.

מונטאנו:  הוא מצויד היטב?

קאסיו:   ספינה מעץ חזק, והנווט

               ידוע כמומחה עם נסיון.

               אז התקווה שלי, גם אם היא לא

               שְמנה, יש לה בשר.

               (צעקות בחוץ: "מפרש, מפרש, מפרש!" נכנס שליח)

               מה הרעש?

שליח:  העיר ריקה. ועל הצוק עומדים

               טורי אדם וצועקים "מפרש!"

קאסיו:  כולי תקווה שזה המפקד.

         (יריית תותח בחוץ)

אדון 2:   יורים מטח כבוד. אז לפחות

               זה משלנו.

קאסיו:                   אדוני, לך שמה,

               ותן לנו דיווח מי הגיע.

אדון 2:   מייד.

      (יוצא)

מונטאנו: אגב, סֶגֶן, הגנרל שלך

               נשוי?

קאסיו:             באושר. הוא השיג עלמה

               שאין מלים לשיר לה המנונים,

               אין עט נוצה לכתוב לה מליצות;

               פאר צורה והוויה כזה

               שהיוצר מותש.

               (נכנס אדון 2) 

                                          כן? מי בחוף?

אדון 2:    אחד יאגו, סמל של הגנרל.

קאסיו:   מזל טוב לו ובשעה טובה.

               סופות, רוח שואגת, ים סוער,

               סלעים שחוקים, סחף חולות - בוגדים

               שמטביעים ספינות תמימות - בגלל

               חולשה לְיופי מוותרים גם על

               טבעם ומניחים לה לעבור

               בלי נזק, דסדמונה השמימית.

מונטאנו:  מי היא?

קאסיו:             זו שדיברתי בה עכשיו,

               המפקדת של המפקד,

               שנמסרה ליאגו האמיץ

               שילווה אותה - והוא הקדים

               את התשקיף שלנו בשבוע.

               ריבון העולמים, שמור על אותלו,

               נַפַּח בְּהבל-פה את המפרש

               שלו, שיברך את המפרץ

               הזה בספינתו, שיתנשף,

               אוהב, בין הזרועות של דסדמונה,

               יצית שוב אש בָּרוח הכבויה

               שלנו ויביא לקפריסין

               כולה קצת נחמה.

               (נכנסים דסדמונה, יאגו, אמיליה ורודריגו)

                                   הנה, רְאו,

                   אוצר האוניה עולה לחוף!

               בני קפריסין, תנו לה את בִּרְכּיכם!

               ברכות, גברתי! וחסד אלוהים,

               מאחורייך, לפנייך, על

               כל צד, יקיף אותך.

דסדמונה:                          תודה לקאסיו.

               ויש לך בשורות על בעלי?

קאסיו:    הוא לא הגיע עוד; אבל אני

               בטוח ששלומו טוב, ובקרוב

               יהיה פה.

דסדמונה:              הו, אבל אני פוחדת -

               איך-זה ניתקתם קשר?

קאסיו:                                 הסכסוך  

               בין השמיים והים הפריד

               בין ספינותינו.

               (צעקות בחוץ: "מפרש, מפרש!" יריית תותח)

                                  תשמעו! "מפרש!

אדון 2:      הם מברכים את המצודה שלנו.

               גם אלה חברים.

קאסיו:                           בְּדוֹק מה קורה.

               (יוצא אדון 2)

                   סמל, ברוך הבא. (לאמיליה): גם את, גברתי.

               אל תתרעם לי, יאגו, אם אפליג

               בגינונים של טקס. החינוך

               שלי כופה עלי נימוס מוגזם.

יאגו:         אם היא תיתן לך שפתיים כמו

               שהיא פותחת עלי פֶּה, יהיה

               לך מספיק.

דסדמונה:  אוי לה, אין לה מלים.

יאגו:                             יש לה יותר

               מדי, בינינו. במיוחד כשבא

               לי קצת לישון. ברור, בנוכחות

               כבודֵךְ היא בטח מחביאה טיפה

               את הלשון בלב ומצליפה

               במחשבה.

אמיליה:                  אין לך שום סיבה

               לומר זאת.

יאגו:         שמענו, שמענו. אתן ציורי-מופת מחוץ לבית, פעמונים בסלון, חתולות-בר במטבח, קדושות כשאתן פוגעות, שדות כשאתן נעלבות, משחקות חסכניות במשק-בית ובזבזניות בחשק-מיטה.  

דסדמונה:  איי בוז לך, משמיץ!

יאגו:     אני תורכי אם כל זה לא עובדה!

               קמות כדי לְשחק, שוכבות לעבודה.

אמיליה:   אתה לא תזמר את השבחים

               שלי.

יאגו:               לא, אל תתני לי.

דסדמונה:                             מה תכתוב

               עלי אם תצטרך לחלוק לי שבח?

יאגו:    הו, בטובךְ, אל תאלצי אותי,

               כי אין בי שום דבר חוץ מביקורת.

דסדמונה:  בוא תנסה. - יצאו אל הנמל?

יאגו:    כן, גברת.

דסדמונה:  אני לא עליזה, רק מציגה,

               כדי להתל בלב שלי. - בוא, איך

               היית מהלל אותי?

יאגו:                               אני

               שובר ת'ראש. אך הדמיון שלי -

               כמו דבק שמורחים לתפוס ציפור:

               תולש הכל, כולל המוח. שה,

               לַמוּזה יש צירים, והנה מה

               שהיא יולדת:

               "אם היא יפה גם חכמה, הגברת,

               יופיה סחורה, והחוכמה מוכרת.

דסדמונה:  מקסים! אם היא פקחית ומכוערת?

יאגו:     "פקחית ומכוערת, בסיכום -

               תמצא לַסיר שלה מכסה עקום."

דסדמונה:  מן הירוד אל הרדוד.

אמיליה:   אם היא יפה טפשה?

יאגו:    "אם היא יפה היא בטח לא טפשה:

               תתפוס לה איש עשיר - וירושה."

דסדמונה:  אלה קלישאות זולות לבדר טפשים בבית-בירה. איזה שבח עלוב יש לך למישהי דוחה וטפשה?

יאגו:    "טפשה דוחה בוחשת בְּעורְמָה

               ממש כמו היפה החכמה."

דסדמונה:  איי בּוּרוּת מזעזעת! אתה מהלל מה שקלוקל. אבל איזה שבח תוכל לחלוק לאשה שבאמת מגיע לה? אחת שיש לה מעלות שיכולות להתמודד בלי פחד עם כל לשון רעה?

יאגו:     "אשה יפה אבל לא שחצנית,  

               חדת לשון אבל לא צרחנית,        

               עם כיס מלא ובלי שום מחלצות,  

               צנועה אבל יודעת גם לִרְצות,

               זאת שבמקום לנקום על כל עלבון

               מעדיפה לא לנהל חשבון,

               חדה וחריפה בְּהגיון,

               שלא תחליף כריש בקרפיון -

               רוב מחשבות לה, אך הפה אילם,

               חוג מחזרים לה, והיא תתעלם -

               אשה כזאת, אם היא קיימת רק - "

אמיליה:   מה תעשה?

יאגו:    "תיניק טפשים ותחמם מרק."

דסדמונה:  הוי מסקנה צולעת ומדולדלת! אל תלמדי ממנו, אמיליה, למרות שהוא בעלך. מה אתה אומר, קאסיו, הוא לא יועץ מופקר בלי שום מוסר?

קאסיו:   הוא מדבר ישר, גברתי. תתרשמי ממנו יותר בתפקיד החייל, ולא המלומד.   

יאגו (הצידה): הוא תופש את כף ידה. כן, יפה מאד. לחשֵש. עם רשת קטנה כזאת  אלכוד זבוב גדול כמו קאסיו. כן, חייךְ אליה, עוד. אני אכבול אותך בַּחנחונים של עצמך. יפה עשית, ככה בדיוק. אם גינונים כאלה יפשיטו אותך מדרגתך, מוטב היה לך לא ללקק את האצבעות כל כך הרבה - הנה שוב - כדי לשחק לי איש גדול. טוב מאד, נישוק מוצלח, אביר מושלם! ככה בדיוק. שוב האצבעות אל השפתיים? הלוואי שהן היו מַזרק-שטיפה אל החריץ שלה!

                   (מבחוץ נשמעות חצוצרות]

                זה השחור! מכיר את התרועה

               שלו.

קאסיו:             נכון מאד.

דסדמונה:                        בואו נלך

               ונקבל אותו.

קאסיו:                       הנה הוא בא!

               (נכנס אותלו עם מלווים)

אותלו:   הו הלוחמת היפה שלי!

דסדמונה:  אותלו היקר שלי!

אותלו:                       לראות

               אותך מולי כאן - פלא לא פחות

               מאוֹשֶר. הו שמחת נפשי, אילו

               אחרי כל סערה תבוא שלווה

               כזאת - שהרוחות תנשופנה עד

               שייחלש המוות, וספינה

               גונחת תטפס על הררי

               גלים גובה אולימפוס, ותיפול

               לְעומק גיהינום. אילו עכשיו

               הייתי מת - הייתי מת באושר.

               כי הסיפוק בנשמתי, אני

               פוחד, מושלם כל כך שלא תבוא

               אף נחמה כזאת שוב בגורל

               הלא-נודע.

דסדמונה:                 חס וחלילה! כי

               האהבה והשמחה שלנו

               רק יגדלו מיום ליום.

אותלו:                             אמן

               יהי רצון! אין לי יותר מלים

               לַמתיקות הזאת. היא מציפה

               אותי עד פה. יותר מדי שִמְחה.

               (הם מתנשקים)

                   וזה, וזה, יהיו הצליל הכי

               צורם שנעשה אי פעם.

יאגו (הצידה):               הו,

               אתם מתוזמרים יפה עכשיו!

               אבל אני אפרום את המיתרים

               למוזיקה הזאת, כמו שאני

               ישר.

אותלו:             קדימה, לטירה. בְּשֹוֹרות,

               רֵעים: הקרב תם, התורכים טבעוּ.

               מה שלום כל מכּרַי הוותיקים

               בָּאי כאן? מותק, יעטפו אותךְ

               בְּחום בקפריסין. כלפַּי גילוּ

               תמיד רק אהבה. הו מתוקה,

               אני סתם מפטפט ומתמסר

               לָעונג. יאגו טוב, בבקשה,

               לך לַנמל, פרוק את הארגזים

               שלי. הבא לי את רב-החובל

               לַמצודה. הוא טוב, מגיע לו

               כבוד רב. בואי, דסדמונה. שוב:

               נפלא להיפגש בקפריסין!

            (יוצאים כולם, חוץ מיאגו ורודריגו)

יאגו (למלווים היוצאים): נתראה בנמל עוד רגע. (לרודריגו): בוא הנה. אם אתה אמיץ - כי, אומרים, גם אנשים בזויים כשהם מאוהבים יש בהם אצילות למעלה מן הטבע שלהם - אז הקשב לי. הַסֶּגֶן הלילה בְּתורנות עם המשמר. קודם כל אני חייב לומר לך: דסדמונה מאוהבת בו חד וחלק.

רודריגו:   בו? איך, זה בלתי אפשרי.

יאגו:  שים אצבע ככה, ותן לנפשך לקבל שיעור. רק תזכור באיזו אש היא התאהבה בהתחלה בַּשחור רק כי הוא התרברב וסיפר לה גוזמאות מופרכות. היא תמשיך לאהוב אותו לנצח על פטפוטים? שלא יעלה על דעתך המפוכחת. היא חייבת להזין את העין. ואיזה עונג יהיה לה להביט לעד על שֵד? כשהדם מתקרר מהשיגול, צריך, כדי להבעיר אותו שנית ולהשביע תיאבון חדש, יופי בַּצורה, התאמה בַּגיל, בַּמנהגים ובַמראה. בכל זה השחור לקוי. עכשיו מרוב רעב לנתונים הדרושים האלה, החושים הענוגים שלה יגלו שבעטו בהם, יתחילו להקיא, יבחלו בשחור ויתעבו אותו. הטבע בעצמו ידריך אותה בזה, וידחוף אותה לאיזו בחירה שניה. עכשיו, אדונִי, אם זה הנתון - וזו הנחה קבילה ומתבקשת - מי עומד בראש סולם המזל אם לא קאסיו? בן-כלב קל-לשון; עם מצפון שמרשה לו ללבוש גינוני תרבות ונימוס כדי למלא את תאוות הזימה הכמוסה האינסופית שלו. לא, אין מועמד אחר. אין, אין. בן-כלב לקקן וחלקלק, נצלן אפשרויות, להוט לזייף כל הזדמנות לטובתו, גם כשאין; בן-כלב בן-שטן! חוץ מזה, הבן-כלב הוא נאה, צעיר, ויש לו כל מה שדרוש כדי למשוך נפש מטופשת ירוקה. בן-כלב אכול רעל. והאשה כבר התבייתה עליו.

רודריגו:   אני לא יכול להאמין עליה. היא ממש קדושה.

יאגו:  קדושה אמא שלך! היין שהיא שותה עשוי מענבים. אם היא היתה קדושה היא בחיים לא היתה מתאהבת בַּשחור. קדושה? נקניקיה! לא ראית אותה שטה בַּכּף-יד שלו? לא שמת לב לזה?

רודריגו:  כן, שמתי, אבל זה היה רק נימוס.

יאגו:   זימה, בחיי היד הזאת! ראשי-פרקים והקדמה מעורפלת לְהיסטוריה של תשוקה ומחשבות מלוכלכות. השפתיים שלהם היו קרובות כל כך שהנשימות שלהם התלפפו - מחשבות נבָלָה, רודריגו! כשמזמוזים כאלה מורים את הנתיב, מהר מאד מגיע התרגיל הראשי, הסיכום בגוף זוגי. פִיך! אבל, אדוני, תן לי להדריך אותך. אני הבאתי אותך מוונציה. הלילה תצטרף לַמשמר. את הפיקוד במבצע אני אעביר לידיך. קאסיו לא מכיר אותך. אני אהיה לא רחוק ממך. תמצא איזו עילה להרגיז את קאסיו: תצרח או תזלזל בסמכותו, או כל תירוץ אחר שההזדמנות והמזל ימציאו.

רודריגו:  טוב.

יאגו: אדוני, הוא חמום-מוח ומהיר להתרתח, ואולי, במזל, ירביץ לך עם האַלָּה שלו. תתגרה בו, כי על זה אקפוץ כדי להסית את הקפריסאים האלה  לִמהומה שלא תירגע עד שקאסיו יודח. ככה יתקצר המסע שלך לאהבת לבך, בסיוע נסיבות שאני אקדם בינתיים, ולמרבה הנוחיות יסולק המכשול שהיה חוסם לנו כל תקווה לשגשג.

רודריגו:  אני אעשה זאת, אם תוכל להפיק מזה רווח.

יאגו:  חותם לך. פגוש אותי עוד מעט במצודה. אני צריך להביא את המטען שלו לחוף. כל טוב.

רודריגו:  שלום.

   (יוצא)

יאגו:    שקאסיו מאוהב בה - מאמין.

               שהיא בו - הגיוני, סביר מאד.

               זה, השחור, גם אם איני סובל

               אותו, הוא נאמן, אוהב, אציל

               בַּנפש, ויהיה, לדעתי,

               בעל מופלא לדסדמונה. גם

               אני אוהב אותה, לא מתשוקה

               לוהטת - אם כי לא מופרך לזקוֹף

               לחובתי גם חטא כזה - אבל

               יותר כדי להזין את הנקמה

               שלי, כי השחור החשקני,

               אני חושד, קפץ לו לַמושב

               שלי, ורק המחשבה על זה

               אוכלת לי את הקרביים. אין

               דבר שיספק את נשמתי

               עד שאשווה את התוצאה, אשה  

                [/ עד שאכניס לו תיקו כאן: אשה]

               תמורת אשה. ואם זה יכשל,

               אשתול בכל זאת בַּשחור קנאה

               עזה כזאת שלא ירפא אותה

               שיקול נבון. כדי לבצע זאת,

               אם הפשפש הזה הוונציאני,

               שרץ עם הלשון בחוץ ואני

               רץ אחריו, לא ישתפן פתאום -

               קאסיו שלנו הוא אצלי בכיס,  [/ מר קאסיו יהיה אצלי בכיס,]

               אזרוק עליו מול השחור כל בוץ

               של השמצה - כי מי יודע אם

               גם קאסיו לא פולש לי לַסדינים -

               והשחור יודה לי, ויאהב,

               ויתגמל אותי על שאני

               עושה אותו חמור גמור, מרעיל

               את שלוותו עד לטרוף הדעת. 

               יש, יש. זה פה, רק מעורפל עדיין.

               לכלוך - עד שיפעל - נחבא מעין.

          יוצא.