שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים המלך, הנסיך של וויילס, לורד ג'ון של לנקסטר, סר וולטר בלאנט ופלסטאף.

 

המלך: כמה זולגת דם עולָה השמש

          על הגבעה ההיא. היום מחוויר

          מול דיוקנה החולני.

הנסיך:                           רוח

          מערבית היא השופר שלה;

          בקול שריקה חלול בין העלים

          היא מודיעה: סוּפה ויום סגריר.

המלך: אז שהיא תתיידד עם המפסיד;

          כלום לא נראה קודר לַמנצח.

          (נשמעת החצוצרה. נכנסים וורסטר עם וורנון)

          אה, מה נשמע, לורד וורסטר? זה לא טוב

          ששנינו נפגשים בִּנסיבות

          כמו כאן. אתה בגדת באמוננו,

          גרמת שנסיר גלימות שלום

          נוחוֹת, ואת איברינו הזקנים

          נמחץ בתוך פלדה לא מפנקת.

          זה לא טוב, אדוני; לא טוב. אז מה

          תשיב על זה? אולי תתיר שוב את

          הקשר הנבזי של מלחמה

          שטנית ושוב תשוט בספֵירה של

          ציוּת, ששם אורְךָ זרח יפה,

          טבעי? תפסיק להיות מין מטאור

          חורג, מטיל אימה ומבשר

          הוּלדת אסונות לזמן עתיד?

וורסטר:   תשמע אותי, מלכי.

          אני אישית הייתי מעדיף

          להעביר את שארית חיי

          שלֵו ברוגע. אני נשבע

          שלא חיפשתי שום סכסוך כזה.

המלך: אה, לא חיפשת? אז איך הוא הגיע?

פלסטאף:   המרד שכב לו בַּדרך, והוא מצא אותו.

הנסיך (לפלסטאף): שוּש, תוכי, שוּש.

וורסטר (למלך): הוד מלכותך מצא שזה יאה

          לחדול מחיבתו לי וּלְכל

          ביתנו; אך אני חייב בכל

          זאת להזכיר לך, כבודו, אנו

          היינו ידידיך הקרובים

          הראשונים. את מִשְרתי אני

          עזבתי בימי ריצ'רד בשבילך,

          רכבתי יום ולֵיל לפגוש אותך

          בַּדרך ולנשק ידך, כשעוד

          הוכּרת ונחשבְתָּ כְּנחוּת

          ממני בהרבה. אני, אחי

          ובנו היינו אלה שליוו

          אותך הביתה, וניצבו בעוז

          מול סכנות הזמן. נשבעת לנו -

          הנדר המפורסם בדוֹנְקֶסְטֶר -

          שאינך פועל נגד המדינה,

          ואינך תובע כלום חוץ מזכותך

          אשר הופרה, לָאחוזה של גוֹנְט,

          לַדוכּסוּת של לנקסטר. לזה

          נשבענו לעזור, אבל תוך זמן

          קצר נפלו גשמי מזל טוב על

          ראשך, מבול גדוּלה נחת עליך -

          עם תמיכתנו, היעדרות המלך,

          זעזועֵי תקופה לא יציבה,

          עוולות שלכאורה פגעו בך,

          רוחות סופה אשר עכבו ת'מלך

         במלחמתו האומללה באירלנד

          עד שכל אנגליה סברה כי מת -

          ואוסף יתרונות יפה כזה

          ניצלת כדי שישכנעו אותך

          מהר לתפוס שלטון בשתי ידיים,

         את שבועתך לנו בדונקסטר

         שכחת, ואחרי שמידינו

          ניזונת, השתמשת בנו כמו

          שמנצלת קוקיה גסה

          את האנקור: תפסת את הקן

          שלנו ותפחְתָּ ממזוננו

          עד כדי כך שאהבתנו לא

          העזה עוד להתקרב אליך

          מפחד שתטרוף. אז בזריזות-

          כנף הוכרחנו, לשם בטחון,

          לנוס הרחק ממך ולהקים

          את הצבא הזה אשר במו

          ידך הקמת נגד עצמך

          בְּבריונוּת, כפיות טובה, חילול

          של כל שבועה והתחייבות אשר

          נתת לנו בראשית הדרך.

המלך: את כל זה בהחלט ביטאתם כבר,

          הכרזתם בַּשווקים, בכנסיות

          דקלמתם, לייפּות בגדים של מרד

          במין צבעים יפים שינעמו

          לָעין של בוגדים הפכפכים,

         קשֵי-יום ממורמרים אשר בוהים

          ומחככים בהנאה ידיים

          אל מול קלחת של אנדרלמוסיות;

          לא נבראה התקוממות שעל

          דִגלה מרחה צבעים קלושים כל כך,  

          וגייסה רק קבצנים צמאים

          למערבולת-דם, בלבול יוצרות.

הנסיך: בשני צִבאותיכם ישנם רבים

          שישלמו על התנגשות ביוקר.

          מסור לאחיינך שהנסיך

          מוויילס גם הוא שותף לַמקהלה

          ששרה את שבחו של הנרי פֶּרסי.

          נשבע, אם הרפתקה זו תימחֵק

          לו מן הלוח, בעיני אין איש

          אמיץ יותר, אביר תוסס יותר,

          צעיר אביר יותר, נועז יותר,

          כדי לפאר במעשי גבורה

          את פני הדור הזה. אני עצמי,

          לבוּשָתי, אשם בְּנִפקדוּת

          לאבירות, וכך הוא גם מחשיב

          אותי, שמעתי. אבל כך אני

          אומר, בנוכחות אבי המלך:

          אמנם כל קלף של מוניטין ושֵם

          לטובתו, אבל אני מוכן,

          כדי להציל את דם שני הצדדים,  

          ללחום מולו אחד נגד אחד.

המלך: ונהמר אתך, נסיך של וויילס,

          על אף ששיקולים רבים הם נגד. -

          לא, וורסטר, אנו אוהבים את בני

          עַמֵנו, גם את אלה שהוטעו

          בידי אותו אחיין שלך; ואם

          הצעתֵנו תתקבל אצלם,

          אז הוא, אתה והם, כל איש ואיש

          יהיה שוב ידידִי, ואני שלו.

          אמור לאחיינך זאת והחזר

          תשובה בשמו. אך אם הוא לא יסכים,

          עונש נקם-וגם-שִלֵּם סרים

          לפקודתנו, והם יפעלו.

          אז לך. לא, אל תיתן עכשיו תשובה.

          הצענו בהגינות; תנו מחשבה.

          (יוצאים וורסטר ו-וורנון)

הנסיך: הם לא יקבלו את זה, אני בטוח.

          הדאגלס והדורבן משוכנעים 

          שינצחו את העולם ביחד.

המלך: אז כל אחד מהר ליחידתו.

          כשהתשובה תבוא, נתקוף אותם.

          וִיהי האל איתנו, הצודקים.

          (יוצאים כולם חוץ מן הנסיך ופלסטאף)

פלסטאף:    הָאל, אם אתה רואה אותי בקרב נופל מַטָּה, ומושיט לי יד מעלה - שיהיה; זאת ג'סטה של חברות.

הנסיך: רק איזה עוג מלך הבשן יכול להושיט לך יד כזאת חברית. אמור את התפילות שלך, וכל טוּב.

פלסטאף:   הלוואי, האל, שהיה כבר ליל מנוחה, והכל בכי טוב.

הנסיך: מה לעשות, אתה עוד חייב לאלוהים מוות.

          (יוצא)

פלסטאף:   עוד לא זמן פירעון. זה היה אוכל אותי לשלם לו לפני המועד. מה אני צריך להיות כזה לארג' עם מי שעוד לא דורש? טוב, הכבוד מדרבן אותי. כן, אבל מה עם הכבוד יחרבן אותי אחרי שהוא דרבן אותי?  [טוב, הכבוד קורא לי "בוא". כן, אבל מה הכבוד יכרה לי בור אחרי שאני בא?] מה אז? כבוד יכול לאחות רגל? לא. או זרוע? לא. או לסלק כאב של פצע? לא. כבוד אין לו אם כך מיומנות ברפואה? אין. מה הוא כבוד? מלה. מה יש במלה הזאת, "כבוד"? מה הוא אותו כבוד? אוויר. מציאה גדולה. מי מקבל אותו? זה שמת שלשום. הוא מרגיש אותו? לא. הוא שומע אותו? לא. אז הוא בלתי מוחש? נכון, לַמתים. אבל הוא לא יחיה עם החיים? לא. למה? לשון הרע לא תניח לו. אז אני מוחל עליו. כבוד הוא רק קישוט לְמצבה. ובזאת תמה ההרצאה שלי.

יוצא.