שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים המלך, הנסיך מוויילס ואחרים.

 

המלך: עזבו אותנו. לנסיך מוויילס

          ולי נחוץ דיון פרטי. אבל

          אל תתרחקו, עוד נזדקק לכם.

          (יוצאים האצילים)

            אין לי מושג אם זה רצון האל,

          על איזה עוול שעשיתי לו,

          לגזור שהוא יוליד מתוך דמִי

          מַגְלב של תוכחה כדי להצליף בי;

          אבל אתה בְּכל אורְחות חייך

          מביא אותי לחשוב שהיעוד

          שלך הוא רק להיות נִקְמת שחקים,

          שוט עונש על העבירות שלי.

          אם לא, אמור לי, איך יכלו תשוקות

          כל כך פרועות, גסות, מעללים

          כל כך זולים, שפלים, פרוצים, טמאים,

          והנאות כה עקרות, חֶברה

          בזויה כמו זו שאתה מזוּוג לה,

          להסתפח לדם גדולתך,

          לראות עצמם שווים ללב נסיך?

נסיך:   הלוואי, יכולתי, הוד מלכות, לסתור

          כל טענה בלב נקי כשם

          שאני יכול לבֶטח להדוף

          הרבה ממה שאני מואשם בו.  

          רק אנא תן לי הנחה אחת:

          שאם אפריך את רוב הסיפורים

          שמפיצים מלחכי פנכּה

          ומחרחרי דיבה - ונדבקים

          תמיד לאנשים שבצמרת -

          שייסָלח לי אם אודה בֹּמעט

          דברים אמיתיים, שעלומי

         בטעותם חטאו והסתבכו בם.

המלך: יסלח לך האל! אבל תן לי

          לתמוה, הארי, על נטיותיך,

          שסוחפות אותך הרחק מנתיב

          אבות. את מקומך במועצה

          הִפְקרת, ואחיך הצעיר

          תופס אותו, הפכת כמעט זר

          בחוג האצולה והמלכוּת.

          תקוות וציפיות אשר תלו

          בך נופצו, ונפש כל אדם

          חוזָה ומנבאת את אובדנך.

          אילו אני הייתי מפזר

         כך את נוכחותי לכל עובר

          ושב, בְּזול, נגיש לאספסוף,

          אז דעת הציבור, אשר נשאה

          אותי לַכּתר, עוד היתה דְבקה

          במלך המְכהן, ומותירה

          אותי גולֶה בלי מוניטין, טיפּוס

          בלי שום הילה או הבטחה. בתור

          מסתיר פנים, ברגע שרק זזתי

           עוררתי השתאות כמו מטאור,

          ואנשים אמרו לילדיהם:

          "זה הוא!" ואחרים אמרו: "איפה?

          מי, מי מאלה בולינגברוק?" ואז

          גנבתי כל קדוּשה משמי הקודש,

          לבשתי על עצמי ענווה כזאת

          שבקלות קטפתי מלבבות

          נאמנוּת, ומגרונות תרועות

          "יחי, הידד",  ועוד בנוכחות

          המלך המוכתר. כך נשמרה

          אישיותי כתופעה טריה

          וחדשה, נוכחותי כמו

          גלימת האפיפיור, שמשתאים

          כשהיא נגלית; וכך הופעָתי,

          לא יומיומית אך מופלאה, דמתה

          לְחג, גרפה כבוד וִיְקר בזכות 

          נדירותה. המלך הפּרפּר -

          הוא התקפץ לו עם גדוד מוקיונים

          ריקים, לֵצים יורקי גִצים, שרק

          הם נדלקים - כבים; את הדרו

          ביזה עם אווילים מפזזים,

          טימא את שמו הרם בלגלוגם,

          עשה את סמכותו לצחוק בפי

          זבי-חוטם גחכנים, השפיל

          עצמו מול התחצפות של כל ינוקא;

          נהיה חבר-כמו-אח של הרחובות,

          השתעבד לַפּוֹפּוּלריוּת,         [ / מכר עצמו לפופולריות,]

           עיני האנשים בלעו אותו

          יום-יום עד שחטפו בחילה מדבש,

          התחילו לתעב טעם מתוק,

          כי קצת יותר מקצת זה הרבה יותר

          מדי. אז כשהופיע בציבור,

          היה כמו קוּקיה בחודש יוני -    

          שומעים, אך מי שֹם לב; רואים, אך עם

          עיניים עמומות מרוב שִגרה,

          ובמבט אדיש, לא כמו מול הוד  

          מלכות זוהֵר, אשר מצית סגידה

          בעין כשלפתע הוא מפציע;

          הם נמנמו, עצמו כבר עפעפיים,

          נחרו לו בפנים, הביטו בו

          כמו אנשים קודרים מול איש עוין,

          כי התפטמו, שבעו והתמלאו

          כבר מנוכחותו. וּבָעֶמדה

           הזאת ממש, הארי, אתה ניצב,

           שכן איבדת את כל זכותך

           הנסיכית בְּהסתופפות בזויה.

          אין עין שלא התעייפה לִצְפּות

          בך, חוץ משלי, שהשתוקקה

          לראות אותך יותר, והנה היא

          מורדת בי ומעוורת את

          עצמה כעת ברֶגש מטופש.

נסיך:   מכאן והלאה, אדון טוב כל כך,

          אהיה יותר עצמי.

המלך:                        בעיני כולם

          אתה עכשיו מה שהיה אז ריצ'רד,

          כשאני שבתי מצרפת, ומה

          שאני הייתי אז, עכשיו הוא פֶּרסי.

          חי השרביט - וגם הנשמה שלי -

          שהוא רשאי לטעון לַכּס יותר

          ממך, צל של יורש העצר; כי,

          בלי זכות, או משהו שדומה לזכוּת,

          הוא ממלא את שדות הארץ נשק,    

          מַפנה ראשים נגד מלתעותיו

          החמושות של האריה, ואף

          שהוא צעיר ממש כמוך, הוא

          מוביל לורדים מבוגרים, אנשי-

           דת נשואי-פנים אל קרב דמים

           ומלחמות חורמה. באיזה כבוד

          נצחי זכה מול דאגלס המהולל!

          בפעולות גבורה, תְקיפות של אש

          והצטיינות קרבית קטף מקום

          ראשון כבכיר החיילים ואיש-

           צבא שאין כמותו בַּמדינות.

           שלוש פעמים כבר הדורבן החם

           הזה, הילד הלוחם, מארס אל

           המלחמה בחיתולים, הביס

           את דאגלס הגדול; פעם אחת

           תפס אותו, שחרר ואז הפך

           אותו ידיד,  כדי לפטם את פי   

          ההתמרדות עד תום, ולטלטל            

          את שלום כִּסְאנו והבטחון.

          ומה תגיד על זה? פרסי, אביו,

          הארכיבישוף של יורק, דאגלס ומורטימר,

          חוברים נגדנו ומְניפים כבר נשק.

          אך למה אני מספר לך

          זאת? מה לי, הארי, לספר לך

          אודות שונאַי, לךָ, אויבי הכי

          קרוב, הכי יקר? אתה אשר

          לבטח מסוגל, בחוט שדרה

          רופף, בנטייתך אל הקלוקל

          ובהתקף רתחה ללחום נגדי

          בתור שכיר של פֶּרסי, להיצמד

          לעקביו, לקוד כשהוא כועס, 

          כדי להראות עד כמה התנוונת.

נסיך:   שלא תחשוב כך. עוד תראה שלא כך.

          האל יסלח לאלה שהיטו

          את דעתך החיובית ממני.

          אני אפדה את כל זה על ראש פֶּרסי,

          ובסופו של איזה יום גדול

          אעז לומר לך שאני בנך,

          כשאלבש בגדים של דם, אכתים

          פני במסכה של דם, אשר

          כשתישטף תמחה את חרפתי

          אִתה. וזה יהיה היום - מתי

          שרק יאיר - שיֶלד הכבוד

          והתהילה הזה, אותו עילוי

          דורבן-חם, האביר המהולל,

          והַסתם-הארי שלך ייפגשו.

          על כל עיטור כבוד על קסדתו

          הלוואי היו מיליון, ועל ראשי

          שיוכפלו השפּלותי, כי יום

          יבוא ואת עלם הצפון הזה

          אכריח להחליף את הגבורות

          שלו בבזיונות שלי. פֶּרסי

          הוא בסך הכל קַניין שלי, אדון

          טוב, הוא רוכש בשמִי מעללֵי

          תפארת; ואני אבוא אתו

          חשבון עד שיחזיר לי כל פרוטה

          של תהילה שהוא צבר בימי

          חייו, או שאתלוש את החשבון

          מתוך לבו. על זה, בשם אלוהים,

          אני נשבע כאן, ואם הוא יאות

          שאמלא זאת, אז, אני מפציר,

          מלכי, תן לפצעים הנושנים

          של הוללות ימַי להתרפא.

          אם לא, קץ החיים הוא גם ביטול

          של כל עסקה, ואני אמות אלף

           מיתות ולא אפר פסיק משבועה זו.

מלך:   מאה-אלף מורדים מתים בזה.

          מכאן, אֵמוּן וגם פיקוד - שלך הם.

          (נכנס בלאנט)

            מה, בלאנט? אתה נראה בהול.

בלאנט:    גם העניין שבאתי לדבר בו.

          מסקוטלנד באה ידיעה שדאגלס

          והמורדים האנגליים חָברו

          בשְרוֹסְבּרי באחד-עשר בחודש.

          צבא עצום ואימתני כזה,

          אם כל צד יעמוד בדיבורו,    

          הוא כוח שימחץ כל מדינה.

המלך: נשלח מפה היום את ווסטמורלנד,

          אתו את בני, לורד ג'ון מלאנקסטר.

          כי זה מידע בן חמישה ימים כבר.

          יום רביעי הבא, הארי, תצא

          לדרך. חמישי נצא אנחנו.

          בבְּרידְגְ'נורתְ', ליד שרוסברי, ניפגש. 

          הארי, אתה תחצה את גלוסטרשיר;

          זה להערכתי, מספיק זמן כדי   

          להתארגן, אז בהרכב מלא

          עוד שנים-עשר יום ניפגש. קדימה. 

          במרץ. שעת הכושר הנכונה,

          כשמשתהים, זוללת, משמינה.   

          יוצאים.