| < אחורה |  הנרי 4 חלק א' -
מערכה 5, תמונה 4 |
קדימה > |
תרועה. נכנסים המלך והנסיך, לורד ג'ון מלנקסטר והרוזן מווסטמורלנד.
מלך: בבקשה, הארי, פנה את עצמך;
אתה שותת דם. ג'ון, לווה אותו.
ג'ון: לא עד שאדמם אני כמוהו.
נסיך: בבקשה, נוע קדימה, מלך,
כי נסיגה תפחיד את חבריך.
מלך: כבר אני נע.
לורד ווסטמורלנד, תיקח אותו לאוהל.
ווסטמורלנד: אדון, בוא ואקח אותך לאוהל.
נסיך: תיקח אותי? אנ' לא צריך עזרה.
ושום שריטה שטחית לא תנפנף
את הנסיך של וויילס מקרב כזה,
כשאצולה שותתת דם נרמסת
והמורדים עושים יום חג וטבח!
ג'ון: אנחנו משתהים. בוא, ווסטמורלנד;
שם חובתנו להיות. בוא, בוא כבר.
(יוצאים ג'ון עם ווסטמורלנד)
נסיך: באלוהים, סידרת אותי, ג'ון;
נפש כה אמיצה - ולא ניחשתי.
אהבתי אותך קודם, ג'ון, כאח,
עכשיו אתה ונשמתי אחד הם.
מלך: ראיתי איך דחק אל הפינה
את פרסי בתעוזה כזאת שלא
ציפיתי מלוחם צעיר כמותה.
נסיך: הילד מעניק דם לכולנו! [/ עושה לנו בית-ספר, הילדון!]
(יוצא. נכנס דאגלס)
דאגלס: עוד מלך! הם צצים כמו שדים.
אני הוא דאגלס, הסיוט של כל
מי שלובש את הסמלים האלה.
ומי אתה, המתחזה לְמלך?
מלך: המלך בכבודו, אשר כואב
לו, דאגלס, כי פגשת כה הרבה
כפילים שלו ולא אותו עצמו.
יש שני בנים שלי שמחפשים
את פֶּרסי ואותך בשדה-הקרב,
אך אם למזלך נתקלת בי,
נראה אותך; תגן על עצמך.
דאגלס: אני פוחד שאתה עוד זיוף,
אם כי כל ישותך אומרת מלך.
אבל שלי אתה בטוח, מי
שלא תהיה. וכך אני מביס
אותך.
(הם נלחמים. כשמצבו של המלך מסוכן, נכנס הנסיך מויילס)
נסיך: הרם עיניים, סקוטי בן חלאה,
או שכבר לא תרים אותן יותר.
רוחות המת של בלאנט, שֶרלי וסטאפורד
בזרועותי. זה הנסיך של וויילס
שמאיים עליך, זה שלא
הבטיח מעולם מבלי לפרוע.
(הם נלחמים. דאגלס בורח)
באומץ, אדוני. מה שלום כבודך?
סר ניקולס הזעיק תגבורת, גם
סר קליפטון. אני רץ אליו מיד.
מלך: חכה, קח נשימה.
פדית את שמך שכבר אבד;
הוכחת בהצלָתי שיש
לך קצת יחס לחיי בכל זאת.
נסיך: הו אלוהים, עשו לי מדי עוול
מי שאמרו שאני משחֵר
כבר למותך. אם זה היה כך, אז
יכולתי להשאיר עליך את
ידו החצופה של דאגלס, היא
יכלה לקטול אותך מהר יותר
מכל שיקוי ורעל ולחסוך
עמל של בוגדנות לבן שלך.
מלך: מהר לקליפטון; ואני לניקולס.
(נכנס דורבן-חם)
דורבן-חם: אם אני לא טועה, אתה הוא הארי.
נסיך: דיברת כאילו אתכחש לשמי.
דורבן-חם: שמי הארי פֶּרסי.
נסיך: אז אני רואה
מורד שאין כמותו בשם הזה.
אני נסיך וויילס, פרסי, ושלא
תחלום לחלוק אותי עוד תהילה.
אין בחלל מקום לשתי שמשות,
גם אנגליה לא תסבול שלטון כפול
של הארי פֶּרסי והנסיך מוויילס.
דורבן-חם: זה לא יקרה לה, הארי; בא הרגע
לגמור אחד משנינו, והלוואי
היית איש-קרב מהולל כמוני.
נסיך: שמי יהולל יותר כשניפרד,
וכל פרח כבוד על קסדתך
אתלוש כדי לעשות לי זר לָראש.
דורבן-חם: אנ' לא יכול לשאת ת'שחצנות עוד.
[/ נמאס מן ההתרברבות שלך.]
(נכנס פלסטאף)
פלסטאף: יפה אמרת. הָל! לך על זה, הָל! לא, פה זה לא משחק ילדים, שמע מה אני אומר לך.
(נכנס דאגלס. הוא נלחם עם פלסטאף, הנופל ארצה כאילו הוא מת. יוצא דאגלס.
הנסיך הורג את דורבן-חם)
דורבן-חם: הארי, גזלת לי את נעורי.
אבדן חיים שבירים - זה לא כואב לי
כמו להפסיד מוּלךָ כבוד, הילת
יוקרה. מזה מחשבותי פצועות
יותר מאשר גופי מחרבך.
אך מחשבות - שְפָחות של החיים -
והחיים - עבדי הזמן - וזמן,
מודד כל העולם - יש להם סוף.
יכולתי - הו! - להתנבא - אבל
על לשוני מונחת יד עפר
קפואה, יד מוות. פֶּרסי, די, אתה
אבק, מזון לְ -
(הוא מת)
נסיך: לְתולעים, פֶּרסי גיבור. שלום
ללב גדול. שאפתנות, רקמה
גרועה, איך התכווצתְ! כשהיתה
בגוף זה רוח, ממלכה היתה
לו תחום קטן מדי, אבל עכשיו
ארבע אמות של רפש אדמה
הם די. האדמה אשר נושאת
אותך אינה נושאת איש חי אֵיתן
יותר. אילו יכולת עוד לחוש
בְּהוקרה, הייתי משתפך
פחות. אבל אסתיר את פרצופך
המרוטש עם זה, (מכסה אותו) ובשמך
אודה לי על טקסי חיבה וחסד.
שלום, קח את שבחַי אתך למעלה.
קלונך יישן אתך בקברך
אבל לא ייזכר בהספדיך.
(הוא מבחין בפלסטאף על הארץ)
מה זה, מכר ותיק! כל הבשר
הזה לא מסוגל היה לשמור
טיפת חיים? ג'ק המסכן, שלום.
היה לי טוב לאבד איש טוב יותר.
אילו אהבתי הבל בלי מידה,
היית אבדה מאד... כבדה.
טובים ממך נפלו במערכה,
אבל אין אף שלל שָמֵן כמותך.
יוציאו את מעיך, יחנטו אותך.
עד אז שְכב ליד פרסי בדמך.
(יוצא. פלסטאף קם)
פלסטאף: יוציאו מעיים? אם אתה מוציא לי את המעיים היום, אני מרשה לך לשמר אותי בחומץ מחר ולאכול אותי באותו מחיר. לעזאזל, זה היה בדיוק הרגע להתחזוּת, אחרת המונסטר [/ החניבעל] הסקוטי הלוהט הזה היה עושה ממני סטק אַנְטְרֵסְקוט. התחזוּת? לא, זה שקר; אני לא מתחזה. למות זה להתחזוֹת, כי זו התחזוּת לבן-אדם בלי חיוּת של בן-אדם. אבל להתחזוֹת לְמת על מנת לחיות זו לא התחזות אלא התגלמות אמת מושלמת של החיים באמת. אין שום אומץ-לב בלי שֹוּם-שכל, ובזכות השֹוּם הזה הצלתי לעצמי את החיים. [/ סייג לגבורה - תבונה, ובזכות הסייג הזה הצלתי לעצמי את החיים.] חי זומזום, אני פוחד מהאבק-שריפה הזה פֶּרסי, למרות שהוא מת. מה יהיה אם גם הוא מתחזה ויקום לי פתאום? שכה יהיה לי טוב, יש חשש שהוא ייצא יותר טוב בתור מתחזה. לכן אני אעשה לו וידוא-הריגה, ואשבע שאני הרגתי אותו. למה שהוא לא יקום בדיוק כמוני? רק עדות ראייה יכולה לסתור אותי, ואף אחד לא רואה אותי. (דוקר את הגופה) לכן, אדוני, עם פצע חדש בירך, בוא-תבוא אתי. (מעמיס את דורבן-חם על גבו.
נכנסים הנסיך וג'ון מלנקסטר)
נסיך: בוא, ג'ון אחי. חנכת טוב בְּדם
את חרב הבתולים שלך.
ג'ון: רק רגע;
מי יש לנו כאן? לא אמרת לי
שהאיש השמן הזה פה מת?
נסיך : נכון; ראיתי אותו מת,
בלי נשימה, שותת דם על הקרקע.
(לפלסטאף): אתה חי או שזו מין הזיה
ואחיזת עיניים? בוא, דבּר
קצת; לא נבטח בָּעין בלי האוזן.
אתה לא מה שאתה נראה.
פלסטאף: נו, זה בטוח. אני לא איש כפול. (שומט את גופת דורבן-חם) אבל אם אני לא ג'ק פלסטאף, אני ג'וּק. הנה פֶּרסי. אם אביך ידביק לי איזה אות-כבוד, שיהיה; אם לא, שיהרוג את הפֶּרסי הבא בעצמו. אני מצפה להיות רוזן או דוכס, אני אומר לך.
נסיך: היי, את פֶּרסי אני הרגתי, וראיתי אותך מת.
פלסטאף: אה, ראית? אדוניי, אדוניי, כמה שהעולם הזה מכור לשקרים! מסכּים אתך שהייתי נפול וגם נטול אוויר, וגם הוא; אבל קמנו בבת-אחת ונלחמנו שעה ארוכה לפי שעון שְרוֹסְבֶּרי. אם מאמינים לי, שיהיה; אם לא, הלוואי שאלה שצריכים לגמול על עוז יישאו באשם ודמם בראשם. אני אומר, ושאמות אם לא, שאני עשיתי לו את הפצע הזה בירך. אם הבן-אדם היה חי והיה מכחיש את זה, חי זומזום, הייתי מאכיל אותו מנה מהחרב שלי.
ג'ון: זה הסיפור הכי מוזר ששמעתי.
נסיך: זה הטיפּוס הכי מוזר, ג'ון-אח.
בוא, סחוב באצילות את המטען
שלך על גב. מה שנוגע לי,
אם שקר יעניק לך פאר,
אצבע אותו בכל ביטוי זהב.
(נשמע אות נסיגה)
אות נסיגה. הנצחון שלנו.
בוא לתצפית, אחי, ונאמת
מי מכל ידידינו חי, מי מת.
(שניהם יוצאים)
פלסטאף: אני, כמו שאומר כלב-הצייד, אתלווה לשֵם גמול. מי שיגמול לי, שהאל יגמול לו. אם אעלה בדרגה, ארד במשקל, כי אני אטהר את עצמי ואגמל מלבן ואחיה נקי, כמו שאיש אציל צריך.
יוצא [גורר את הגווייה].
| < אחורה | הנרי 4 חלק א' -
מערכה 5, תמונה 4 |
קדימה > |