שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק א' - קדימה >


הנפשות הפועלות


החלק הראשון של תולדות הנרי הרביעי

HENRY IV part 1 

 

מאת ויליאם שייקספיר

 

תרגום: דורי פרנס

דמויות

המלך הנרי הרביעי

הנרי, נסיך ויילס

לורד ג'ון מלאנקסטר

הרוזן מווסטמורלנד

סר ולטר בלאנט

תומס פֶּרְסי, רוזן וורסטר

הנרי פֶּרְסי, רוזן נורתאמברלאנד

הנרי פֶּרְסי, המכונה דורבן-חם, בנו

אדמונד מורטימר, רוזן מארץ'

ארצ'יבלד, רוזן דאגלס

אוֹוֶן גלֶנדאוור  

סר ריצ'רד וורנון

ריצ'רד סקרוּפּ, הארכיבישוף של יורק

סר מייקל, חבר של הארכיבישוף מיורק

סר ג'ון פלסטאף

נד פּוֹינְז

פֶּטו

ברדולף

גאדזהיל

ליידי פֶּרְסי, אשתו של דורבן-חם, ואחות של מורטימר

ליידי מורטימר, בתו של גלֶנדאוור ואשת מורטימר

גיברת קוויקלי, פונדקאית ב"ראש-חזיר-הבר", באיסטצ'יפ

לורדים, קצינים, שריף, מוזג ראשי, גזבר העיר, מוזגים, שני סבלים, סייס, שליחים, אנשי מסע, מלווים.

המקום: אנגליה ו-וויילס


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים המלך, לורד ג'ון מלנקסטר, הרוזן מווסטמורלנד, עם אחרים.

 

מלך:   מעורערים, צְמוקים מדאגות,   

          ניתֵן זמן לשלום המבוהל

          להתנשף, ובקוצר נשימה 

          נכריז על קרב חדש בחוף רחוק.

          לא עוד ימְרח הפֶּה של אדמה

          זו את שפתיו בדם בניה; לא

          תחרוש המלחמה עוד את שדותיה, 

          ולא תפצע פרחיה בפרסות  

          ונשק. העיניים היריבות,                         

          שלא מזמן, כמו כוכבי שביט

          בִּרקיע זעף, בני אותה מהות,

          אותו הטבע, התנגחו בריב

          אחים זועם וטבח הדדי

          קשה, תצעדנה מעכשיו יחדיו                   

          בְּטור אל מטרה אחת, ולא 

          תפעלנה שוב נגד קרובים,

          רֵעים, בני-ברית. להב המלחמה

          שוב לא יחתוך, כמו חרב בלי נדן,

          את בעליו. לכן, אחים, אשלח

          אל קבר הצלוב - בתור חייל  

          שלו, המגוייס ללחום בשם

          צלבוֹ המבורך - כוחות אנגלים,

          שכְּלֵי נשקם חושלו בתוך רחם

          אמם, לרדוף כופרים בשדות הקודש

          בהם פסעו רגליו הטהורות

          שמוסמרו לפני ארבע-עשרה           

           מאות למעננו על צלב מר.

           אך החלטה זו היא כבר בת שנה,                        

           ומיותר לחזור עליה. לא  

           לְכך כּוּנסנו. -  אז בוא ואשמע

          מפיך, ווסטמורלנד קרוב יקר,

          מה שגזרה אמש המועצה 

          כדי לקדם מבצע חשוב כל כך.

ווסטמורלנד: מלכי, דנו בְּלהט בַּדחיפוּת,

          ומינויים רבים אושרו רק אמש,

          כשפתאום בא רץ בהול מוויילס,

          עם חדשות כבדות, והכי גרועה:

          כבוד מורטימר, אשר הוביל כוחות

          ללחום בּפֶּרא המרדן גלֶנדאוור,

          נפל בִּשְבי אותו וולשי ברברי,

          אלף מאנשיו שם נשחטו,

          והגופות בוזו והושחתו

          באופן חייתי כל כך בידי

          הנקבות ההן של וויילס שאין

          לחזור על התיאור מרוב בושה.

מלך:   בשוֹרות הריב הזה, נדמה, קוטעות

          את המסע לָארץ הקדושה.

ווסטמורלנד: אלה ועוד, מלכי, כי חדשות

          צורמות ומטרידות יותר באות

          מן הצפון. בחג הצלב, העלם

          המכונה דורבן-חם, הָרִי פֶּרְסי,

          והרוזן של דאגְלֶס, הגיבור

          הסקוטי הידוע, נפגשו

          בְּהולְמְדון, שם הם העבירו שעת

          דמים שחורה מאד -

          על כל פנים כך מסתבר, על פי

          הדהוד הנשק שלהם. כי זה

          שהביא לכאן את הידיעות עלה

          על סוס בלב ההתלקחות

          מבלי לדעת איך הוכרע העסק.    

מלך:   הנה ידיד יקר, ידיד חרוץ,

          סר וולטר בְּלָאנְט; ירד פה זה עתה

          מעל סוסו, מוכתם בכל סוג בוץ

          שיש בין הולמדון לארמון פה; הוא

          הביא אלינו חדשות ברוכות

          ורצויות. הדאגלס מנוצח.     [/ ורצויות. רוזן דאגלס נוצח.]    

          בערבות הולמדון הוא ראה, סר וולטר,

          עשרת אלפים סקוטים עזים,

          עשרים-ושניים אבירים, טובעים

          בשלוליות דמם. בתור שבויים

          לקח דורבן-חם את רוזן פייף, מֶרְדוֹק,

          הבן הבכור של דאגלס המנוצח,

          את המושלים של אָתוֹל ושל מוֹרֵיי,

          של אַנְגוּס וְמֶנתְטית'.

          זה לא שלל יפה, פרס משובח?           

          הה, מה אתה אומר?

ווסטמורלנד:                       כן, בהחלט;

          כיבוש אשר נסיך היה גאה בו.                           

מלך:   כן, כאן אתה עושה אותי עצוב,

          גורר אותי לחטא קנאה, שלורד    

          נורת'אמברלנד יהיה אבא לְבן

          מוצלח כל כך, בן מהולל כבוד,

          הצמח הזקוף בגן, בבת

          עינו, גאוותו של המזל;  

          אבל אני, מול תהילתו, רואה

          את מצח הָרי הצעיר שלי

          מוכתם בְּהפקרות וּבקלון.

          הו, לו ניתן היה רק להוכיח

          שאיזו פֵיה בזמן דילוג לילי

          החליפה בין הילדים שלנו

          בעריסתם, הדביקה לבנו את   

          שם "בּולינגבּרוֹק", לבני את השם "פֶּרסי";

          ואז הָרִי שלו היה שלי,

          שלי - שלו. אך די לחשוב עליו.  

          מה דעתך, חבר, על החוצפה

          של הָרי הצעיר הזה? את כל

          גדוד השבויים שבהרפתקה הזאת

          לכד - יחזיק אצלו, לתועלתו

          שלו, והוא מוסר שלידַי

          יוסגר רק מרדוק, הרוזן של פייף.

ווסטמורלנד: זו השראת דודו; הכל זה וּורסטר,  

          אשר עוין אותך; הוא שגורם לו 

          להתנפח כמו טווס, לזקוף   

          כרבולת נעורים מול סמכותך.

מלך:   אבל זימנתי אותו הנה כדי

          שיספק הסבר, ומשום כך

          נזנח לעת עתה את המסע

          לירושלים. שמע, יום ד' עוד                

          שבוע - נכנס בווינדזור את

          המועצה. מסור זאת ללורדים. רק

          תחזור אלי מהר. מה שיש עוד

          לומר ולעשות אין להכריז

          פומבית מתוך רתחה.

ווסטמורלנד:                          זה יבוצע,

          מלכי. 

         יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים הנסיך מווילס וסר ג'ון פלסטאף.

 

פלסטאף:   שמע-נא, הל, מה השעה עכשיו ביום, בַּחוּרֹצ'וּק?   

נסיך:   אתה כל כך נפוח-שכל מלגימות לָבן עתיק, ומפרימת כפתור אחרי האוכל, ומשינה על ספסלים אחרי-צהריים, ששכחת לשאול באמת מה שבאמת אתה צריך לדעת. מה אכפת לך לעזאזל מה השעה ביום? מילא אם שעות היו כוסות לָבן, ודקות עופות צלויים, ושעונים לשונות של זונות, ומחוגים שלטים של בית-שיגול, (/ בתי-זירגוג) והשמש בכבודה נקבה חמה במשי-צבע-להבה, אבל אחרת אני לא מבין למה לך לטרוח לברר מה שעת היום.

פלסטאף:  יש בזה בהחלט משהו, הל, כי אנחנו מרימי הארנקים הולכים לפי הירח והכוכבים, ולא לפי "כדור האש, אביר האור". ואני מבקש ממך, קֹשקֹש מתוק, כשאתה תהיה מלך, שאלוהים ינצור את חסדך - אני צריך לומר את "מלכותך", כי חסד אין לך בכלל -

נסיך:  מה, בכלל?

פלסטאף:   לא, שכה אני אחיה, שום חסד, בכלל, אפילו לא חוט של.

נסיך:  שמענו! לפואנטה, לפואנטה.

פלסטאף:    אז-ובכן, קשקש מתוק, כשאתה תהיה מלך, אל תיתן שאנחנו, נצלנֵי הלילה, נכוּנֶה עצלנֵי היום. שיקראו לנו אצילי הצל, יקירי הירח, בני הערבּיים, ושיעשו אותנו לאות ולמשל, כי אנחנו נמשלים - כמו הים - בידי גבירתנו הלבנה, הרמה והתמה, שתחת חסותה אנחנו מִתְגִנְבְבים.  

נסיך:  יפה אמרת, וגם הנמשל תופס, כי המזל שלנו אנשי הירח כולו גאות ושפל כמו הים, כי הוא נשלט, כמו הים, בידי הירח. הנה לדוגמה: ארנק זהב שנגנב בלי-חת בליל יום ב' בוזבז בבת-אחת בבוקר יום ג'; הושג בצרחות "לרוקן כיס!" בוזבז בצווחות "לרוקן כוס!" רגע אנחנו בתחתית הסולם, ותוך רגע גואים עד לגדות הגרדום.

פלסטאף:  בחי אלוהים, אמת אמרת, בחוּרֹצ'וּק - ומה תגיד על המוזגת בפונדק, לא נקבונת חמודונת?           

נסיך:  זבת זיבה ודבש, סנדק פונדק שלי. ומה תגיד על מדֵי שוטר, זה לא מלבוש חמוד ועמיד כמו מאסר עולם?

פלסטאף:  מה-זה, מה-זה, קשקש בן-קש? מה זה החידודים-וחזיזים האלה? מה בשם כל השדים לי ולמדֵי שוטר?

נסיך:   נו, ומה בשם כל הרוחות לי ולמוזגת בפונדק?

פלסטאף:  בכל זאת סילקת אצלה חשבון יותר מפעמיים-ומעלה.

נסיך:   ביקשתי ממך פעם לשלם על עצמך?

פלסטאף:   לא, מה שנכון נכון, אתה תמיד שילמת על הכל שם.

נסיך:   שם ואיפה לא, עד כמה שהשיג המטבע שלי, ואיפה שהוא לא השיג השתמשתי באשראי שלי.

פלסטאף:    נכון, והשתמשת ככה שאם לא היה ברור לכל קוץ שאתה יורש הכס... - אבל תן לי לשאול, קשקש מתוק, היעמדו באנגליה עצי תליה כשאתה תהיה מלך? ונחישות-הנפש תקורקס כמו היום במעצור החלוד של הליצן התרח מר חוק? אתה, כשתהיה מלך, שלא תתלה גנב.

נסיך:   לא-לא, אתה תתלה.

פלסטאף:   באמת? אח, עילאי! בחי אלוהים, אני אהיה שופט חרוץ!

נסיך:    כבר אתה חורץ משפט שקר. התכוונתי שאתה תופקד על תליית הגנבים, ותהיה תליין עילאי.

פלסטאף:   יפה, הל, יפה, ובמובן מסוים זה מתגלץ' על האופי שלי ממש כמו לשרוץ במסדרונות הארמון, תאמין לי.

נסיך:   כדי לזכות במענק בְּמקרה? 

פלסטאף:  מענק של תליין לא תלוי בַּמקרה, הוא תלוי בַּתלוי. - איי פָקָקְטוס, אני היום עגום כמו חתול סמטאות או דוב מרקד.

נסיך:   או אריה זקן או גיטרה של אוהב.

פלסטאף:    כן, ומיוסר כמו ניסור של חמת חלילים.         

נסיך:   מה תגיד על "עכור כמו עכבר", או "מייבב כמו ביוב"?

פלסטאף:  יש לך דימויים ממש לא-טעימים, ובתור נסיך מתוק אתה חרזן  מאד חריין. אבל, הל, במטותא, אל תטריד אותי יותר בקשקושתא. הלוואי אלוהים שאתה ואני היינו יודעים איפה אפשר לקנות מלאי של שמות טובים. לורד זקן מהמועצה פתח לי פה עליך ברחוב לפני יום-יומיים, אבל אני לא שמתי עליו; אם כי הוא דיבר מאד בחוכמה; אבל אני לא התייחסתי; אם כי הוא דיבר בחוכמה ועוד ברחוב.

נסיך: טוב עשית, כי איך כתוב, החוכמה מתרוננת ברחובות ואין מקשיב.

פלסטאף:  אח, לך יש אמרה ארורה לכל מאורע, ואתה יכול בהחלט להשחית קדוש. אתה עשית לי הרבה נזק, הל; שאלוהים יסלח לך על זה. לפני שהכרתי אותך, הל, לא הכרתי כלום ולא ידעתי כלום, ועכשיו, אם בן-אדם צריך לומר אמת, אני לא טוב יותר מאחד הרשעים. אני חייב להיגמל מהחיים האלה, ואני אגמל. בחי אדוניי, אם לא - אני נבל. אני לא אלך לגיהינום בשביל אף בן-מלך בעולם התרבותי.

נסיך:  איפה נרים איזה ארנק מחר, ג'ק?

פלסטאף:  חי זומזום, איפה שתרצה, בחורצ'וק. אני בעסק. אם לא, קרא לי נבל ותשפיל אותי.

נסיך:   אני מזהה תיקון גדול בחייך, מתפילות לגניבת ארנקים.

פלסטאף:  מה ל'שות, הל, זה היעוד שלי; זה לא חטא שבן-אדם יעמול למען היעוד שלו.     

          נכנס פוינז.

פוינז! עכשיו נדע אם גאדזהיל בישל איזה פשיטה. אח, אם בני-אדם זוכים בגאולה ממעשים טובים, איפה יש בגיהינום מספיק אש בשבילו? זה מלך מלכי המלוכלכים, הנבל הכי אוניברסל שאי פעם צעק "סטופ!" לאיש ישר.

נסיך:   גוּד-בוקר, נד.

פוינז:    גוּד-בוקר, הל מתוק. - מה אומר מסיה כּיפּור? מה אומר סר ג'ון ליטר-ליקר, ג'ק? מה חדש בינך לשטן בנוגע לנשמה שלך, שמכרת לו בַּצום האחרון בעד כוס יין פורטוגזי ורגל עוף קרה?

נסיך:   סר ג'ון עומד בדיבורו. השטן יקבל את הסחורה שלו, כי איך אומר הפתגם? יין תחת יין ושד תחת שד. והוא לא בן-אדם שיפר פתגמים.

פוינז (לפלסטאף): אז אתה מקולל, שאתה עומד בדיבורך עם השטן.

נסיך:      אחרת הוא היה מקולל שהוא עובד על השטן. [/ שהוא רימה את השטן.]

פוינז:    אבל יְלָדוּדֶס, ילדודס שלי, מחר על הבוקר - ארבע גג - בגבעת גָד, יש עולי-רגל, עולים לקנטרברי עם שקים כבדים, וסוחרים רוכבים ללונדון עם ארנקים שמנים. יש לי מסכות לכולכם; לכם יש סוסים משלכם. גאדְזְהיל ישן הלילה ליד הגבעה. אני הזמנתי ארוחה ליד השוק בעיר. נוכל לעשות את זה נקי-חלק בלי למצמץ. אם אתם באים, אני אסתום לכם את הכיסים מלא בלירות; אם לא, תרבצו לכם בבית ושתיתלו.

פלסטאף:  הקשב-נא, נד-נוֹד, אם אני רובץ בבית ולא בא, אני אתלה אותך על שאתה כן בא.

פוינז:    אה כן, גוּצי?

פלסטאף:  הל, אתה בעסק?

נסיך:    מי? אני? לשדוד? אני גנב? לא אני, שכך יהיה לי טוב.

פלסטאף:  אין בך שום יושר, גבריות או רוח צוות, וגם לא יצאת מדם מלכותי, אם אתה לא מעיז לזוז בשביל עשר שילינג.

נסיך:   אז טוב, פעם אחת בחיי אני אהיה קפריזי.

פלסטאף:  בדיוק, מה שאמרת.

נסיך:    בקיצור, יהיה מה שיהיה, אני ארבוץ בבית.

פלסטאף:  בחי אדוניי, אז אני אהיה בוגד כשאתה תהיה מלך.

נסיך:    לא אכפת לי.

פוינז:    סר ג'ון, בבקשה תשאיר אותי עם הנסיך פרטי. אני אנמיק לו כאלה נימוקים להרפתקה הזאת שהוא יבוא.

פלסטאף:  טוב, שאלוהים ייתן לך את רוח השכנוע ושייתן לו את אוזן השימוע, שמה שאתה תדבר ישפיע ושמה שהוא ישמע – יאמין. ככה נסיך אמת יהיה, למען הבידור, גנב שקר, כי לפשעים המסכנים של הדור הזה חסר פרצוף על רמה. שלום-שלום. תמצא אותי ברחוב איסטצ'יפ מול השוק.

נסיך:    שלום, אביב בסתיו; שלום, סגריר קיצי.

              יוצא פלסטאף.

פוינז:   שמע, אדון שלי יקר דבש, בוא תרכב איתנו מחר. יש לי תעלול שאני לא יכול לעולל לבד. פלסטאף, פֶּטוֹ, ברדול וגאדזהיל ישדדו את האנשים האלה שכבר הכנו להם מלכודת - אתה ואני לא נהיה שם - וכשהשלל יהיה אצלם, אם אתה ואני לא שודדים אותם - תחתוך לי את הראש הזה מהכתפיים.

נסיך:   איך נתפצל מהם כשנצא לדרך?

פוינז:  פשוט, נצא לדרך לפניהם או אחריהם ונקבע איתם מקום פגישה, שאליו נואיל בטובנו לא להגיע. ואז הם יצללו לַמבצע בעצמם, ואיך שישלימו אותו נתנפל עליהם.

נסיך:   אה-הה, אבל סביר שהם יכירו אותנו לפי הסוסים שלנו, הבגדים שלנו וכל הסימנים האחרים שלנו.

פוינז:  נא-נא-נא, את הסוסים שלנו הם לא יראו. אני אקשור אותם ביער. את המסכות שלנו נחליף אחרי שנעזוב אותם, ותקשיב, יש לי כיסויים מקנְבס גס, פיקס  להזדמנות כזאת, לכסות את המלבוש המוכר שלנו.

נסיך:    אה-הה, אבל אני פוחד שהם חזקים מדי עלינו.

פוינז:  טוב, שניים מהם - אני מכיר בתור הפחדנים הכי יד-ראשונה שהשתפנו אי פעם, ומה שנוגע לשלישי, אם הוא יילחם רגע אחד יותר ממה שנראה לו כדאי, אני שובת מנשק לנצח. הדובדבן של התעלול הזה יהיו השקרים אקסטרא-לארג' שהשמוק השמן הזה יספר כשניפגש בארוחת-הערב: איך הוא נלחם עם לפחות שלושים איש, איזה תכסיסים, איזה מהלומות, איזה סיכונים הוא שרד; וכשנוכיח את השקר הבדיחה שלנו תלבלב.

נסיך:    טוב, אני אבוא אתך. תדאג לנו לכל הציוד ההכרחי ופגוש אותי מחר בלילה ברחוב איסטצ'יפ מול השוק. שם אני אסעד. כל טוב.

פוינז:   כל טוב, אדון.

              יוצא.

נסיך:        מכיר אתכם כולכם, ואשאר

              עוד זמן מה בחיי הרִיק-בלי-גבול-

              ורסן שלכם. אבל בזה

              אני כמו השמש, המרשֶה

              לְעננים מטונפים לחסום

              יופיו מן העולם, כדי שמתי

              שיתחשק לו שוב להיות עצמו,

              כשהוא יחסר, יעיר התפעלות

              כפולה כשהוא יבקע מערפל

              עכור שלכאורה חנק אותו.

              אם כל יום בַּשנה היה יום חופש,

              בילוי היה מעיק כמו עבודה.

              אך הנדיר, כשהוא כבר בא - ברוך    

              הבא; אין תענוג כמו הפתעה.        

                                    [/ כשהנדיר מואיל לבוא - ברוך 

                                   / בואו; אין תענוג כמו הפתעה.]

              אז כשאשליך ממני הפקרות   

              זו, ואפרע חוב אשר לא הבטחתי,

              איך אתעלה על התדמית שלי,

              איך אשבש את כל הציפיות;

              כמו זוהַר של מתכת על הכביש,

              גאולתי תנצוץ מעל פגמי,

              תשבּה עיניים ותהיה יפָה

              כפול בזכות הרקע הכהה. 

              את אמנות החטא עוד אשכלל,  

              ואכפר כשאיש לא יפלל.

                  יוצא.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים המלך, נורתאמברלאנד, וורסטר, דורבן-חם, סר וולטר בלאנט, ואחרים.

 

מלך:      דמי היה קר ומתון מדי,

           לא התלקח מול ההשפלות;

           אתם תפשתם זאת, ובהתאם

            דרכתם על הבלָגתי; אך אל

            תטעו: מרגע זה אבחר להיות 

            עצמי המלכותי, תקיף, מטיל

            אימה, ולא לשמוע למזגי,

            אשר היה חלק משֶמן, רך

            מפוך, וכך איבד את הכבוד

           שהגאים חולקים רק לגאים.

וורסטר:   למשפחתנו, מלך, לא מגיע 

          ששוט גדלוּת יצליף בה כך, ועוד

          אותה גדלוּת אשר במו ידינו

          סייענו לבסס.

נורת'אמברלנד (למלך): אדון -

מלך:   וורסטר, החוצה, כי אני רואה

          מרד וסכנה בתוך עיניך.

          אח, סר, נוכחותך היא חצופה

          ומתנשאת מדי, ואין מלכות

          אשר תסבול קימוט גבות נרגן

          של משרת. אתה מוזמן לצאת

          מכאן. כשנזדקק לעצתך

          ושירותיך, אז נקרא לך.

          (וורסטר יוצא. לנורת'אמברלנד):

            עמדת לדבר.

נורת'אמברלנד:             כן, אדוני.

          אותם שבויים שנתבעו בשם

          כבודך, שהָרי פֶּרסי פה תפס

          בהולמדון, לדבריו איש לא סירב

          להסגירם בתוקף כפי שדוּוח

          להוד רוממותך. קנאה או אי-

          דיוק - הם אשמים פה, ולא בני.

דורבן-חם:   מלכי, לא התעקשתי על שבויים.

          אבל אני זוכר, בסוף הקרב -

          כולי תשוש ומתנשף, גרון

          ניחר ממאמץ, נשען על חרב -

          צץ איזה לורד, מוקפד ומצוחצח,

          טרי כמו חתן, סנטר גזום

           כמו שדה זיפים אחרי קציר, מדיף

          פרפום. ובין הבוהן והאצבע

          החזיק קופסה של בושם שהצמיד

          לאף ואז הרחיק - מה שעצבן

          ת'אף שרק שאף עוד להסניף -

          וכל הזמן חייך לו ופטפט.

          וכשהחיילים נשאו גופות

          של הנופלים, קרא להם "קופים",

          "ברברים", איך שמים גווייה כל כך 

          בלתי-אסתטית בין אצילותו

          לבין הרוח. הוא הציק לי עם

          ים חנחוּנים וגינונֵי גִיבֶרת,

          ובין השאר ביקש את השבויים

          שלי בשם רוממותך. אני

          כולי פצעים פתוחים, שורף לי; הוא,

          התוכי, רק טוחן לי את המוח;

          מחֹוסֶר סבלנות ומכאב

          עניתי משהו - לא יודע מה -

          שכן או לא - כי הוא הטריף אותי,

          טיפ-טופ כזה, ריח מתוק כזה,

          ומדבר כזה כמו גברת של

          סלון על נשק, תוף, פצעים - אפשר

          למות! נואם לי ש"אין קלאסי כמו

          שומן של לווייתן למרוח על

          שריטה", ושחבל - "אבל ממש

          חבל"! - שמבטן אדמה תמימה

          חופרים את ה"אבקה הגועלית

         הזאת", אבק שריפה, שבלי שום קלאס

          הורגת בחורים מצוינים,

         ושאלמלא אותם "רובים דוחים"

          הוא בעצמו היה חייל. לַבְּליל

          שטויות שלו עניתי סתם דרך

          אגב, כמו שאמרתי, ואני

          מפציר שדיבוריו לא יחצצו בין

          אהבתי לבין הוד מלכותך.

  בלאנט (למלך): בהתחשב בנסיבות, מלכי,

          אז כל מה שאמר לורד הרי פֶּרסי  

          לאיש כזה, ובמקום כזה,

          בזמן כזה וכיוצא בזה,

          יכול למות בשקט בלי לקום

          שוב להזיק לו או לְשָמֵש כקלף

          נגדו, אם הוא מצהיר שהוא חוזר בו. 

מלך:   ובכל זאת את שבוייו הוא לא מסגיר,

          כי יש לו תנאי: שאנו נשלם

          מתוך כיסנו כופר על גיסו,

         לורד מורטימר המטומטם, ש - חי

          נפשי - בגד בכוונה בחיי

          אלה שהוא הוביל לצאת לקרב

          מול רב-המכשפים הזה, גלֶנדאוור       

          הארור, שעם בתו, אנו שומעים,

          אותו לורד התחתן לאחרונה.

          שנרושש את הקופּה שלנו

          בכדי לפדות בוגד? נקנה בגידה?

          נכרות בריתות עם פחדנים כשהם

          במו ידם הפסידו את עצמם?                

          לא, שירעב על הר קרֵח; לא

          אחשיב בתור חבר שלי אף איש

          שיבקש פרוטה כדי להשיב

          לכאן את מורטימר הבוגדני.   

דורבן-חם:   הה! "מורטימר הבוגדני"?

          הוא לא מעד אף פעם, אדוני

          המלך, רק בתאונה של קרב. 

          תספיק לשון אחת כדי להעיד

          על זה בשם כל הפצעים, פצעים

          עם פה פעור שהוא חטף כמו גבר

          כשעל גדת הגומא של נהר

          הסֶבֶרְן הוא השחית שעה שלמה

          נגד גְלֶנדאוּוֶר הגדול, בקרב

          פנים אל מול פנים ויד מול יד. 

          שלוש פעמים עצרו לנשום, שלוש

          פעמים שתו - בהסכמה - ממֵי

          הזרם המהיר, אשר נבהל

          מן הפנים צמאֵי הדם ונס

          בין קני-סוף רועדים לטמון גלֵי

          ראשו בַּחוף אשר הוכתם בְּדם   

          שני לוחמי-הָעַל האלה. אין

          תככנות שפלה שמצטבעת

          לה בפצעים כל כך קטלניים,

          ולא יכול להיות שמורטימר

          ספג כל כך הרבה - ומרצונו.

          אז שהוא לא יושמץ בשום בגידה.

מלך:   אתה מסלף לי, פֶּרסי, מסלף. [/ אתה אומר לי שקר, פֶּרסי, שקר.]

          הוא לא נלחם אף פעם מול גלֶנדאוור .

          שמע לי, הוא היה מעז להתמודד

          עם השטן - ורק לא עם גלֶנדאוור  

          בתור יריב. אתה לא מתבייש?

          מספיק, אתה, שלא אשמע אותך

          עוד מדבר מלה על מורטימר.   

          שלח לי את השבויים שלך זריז,

          או שתשמע ממני כך שלא

          ינעם לך. - נורת'אמברלנד, קבל

          שחרור ביחד עם בנך. (לדורבן-חם): שלח לי

          את השבויים, או שתשמע ממני.

     (יוצא המלך, עם כולם, נשארים רק דורבן-חם ונורתאמברלנד) 

דורבן-חם:  גם אם ידרוש אותם שטן שואג -

          אנ' לא אשלח! אני רץ אחריו

          לומר לו. זה יקל לי על הלב,

          גם אם זה יסכן לי את הראש.

נורת'אמברלנד: מה זה, שיכור מזעם? סטופ, חכה קצת.

          (נכנס וורסטר)

          דודך פה.

דורבן-חם:                "לדבר על מורטימר?"

          כולרה! בטח שאדבר עליו!

          ושאשרף אם לא אחבור אליו!

          את הוורידים האלה ארוקן

          למענו, אשפוך ת'דם שלי

          אדום על אדמה - אבל אזקוף         

          את מורטימר זה שנרמס אל על,

          גבוה כמו המלך הרקוב

          הזה, הבולינגברוק כפוי הטובה.

נורתאמברלנד (לוורסטר): המלך, אח, הטריף את אחיינך.

וורסטר:     מי הדליק אש כזאת אחרי שהלכתי?

דורבן-חם:    רוצה את השבויים שלי כולם, זה!

          וכשהוזכר הכופר על גיסי שוב,

          החוויר, הפנה אלי עין של מוות,

          רועד מעצם שמו של מורטימר.

וורסטר:    לא מאשים אותו. ריצ'רד, שמת,

          הכריז על מורטימר בתור יורשו, לא?

נורת'אמברלנד: נכון. שמעתי את ההכרזה.

          ואז המלך האומלל ההוא    

          (יסלח האל מה שחטאנו לו)

          יצא לַמִבצעים שלו באירלנד,

          ושב כדי שיודח ויירצח.

וורסטר:  ועל מותו כל העולם בְּפֶה     [/ ועל מותו אנחנו מוכפשים

           גדול מוקיע ומכפיש אותנו.       / ומושמצים בפי כל העולם.]

דורבן-חם:    שניה, רק רגע: ריצ'רד, אז, הכריז

          שמורטימר, גיסי, יהיה יורש

          הכס?

נורת'אמברלנד:    אמת. במו אוזני שמעתי.

דורבן-חם:   לא פלא שהמלך מאחל לו  

          שהוא יגווע על הר קרח, כן.

          אבל אתם, שהנחתם כתר על

          ראש איש עם זכרון כל כך קצר,

          ומוכתמים למענו באות

          קלון של שותפות לרצח - זה

          צודק שתספגו מבול קללות

          כללי כשרק הייתם כלי ביצוע -

          החבל, הסולם, או התליין?

          סליחה שאני מציג באופן כה

          בוטה לאיזו עליבות הגעתם

          תחת המלך הזומם הזה!

          תרצו שלחרפתכם יאמרו היום,

          ויכתבו מחר בספרי היסטוריה,

          שאישים דגולים ואצילים כמוכם

          רָתמוּ עצמם למטרה שפלה

          (מה ששניכם, יסלח האל, עשיתם) -

          לרמוס את ריצ'רד, את שושן היופי,

          בכדי לשתול את הדרדר הזה,

          העשב השוטה, הבולינגברוק?     [/ הצמח הרעיל, הבולינגברוק?]

            או שיאמרו לחרפתכם יותר

          אפילו: שרומיתם ונזרקתם,

          ועוד בידי זה שלמענו

          הוכתמתם בחרפות האלה?

          לא! יש לכם עוד זמן לגאול כבודכם,

          לזכות שוב בַּחיבּה של העולם -

          נִקמו בָּהשפלה, בַּלעג של

          המלך היהיר הזה, שיום

          ולֵיל הוגה איך להודות לכם 

          על חסדכם לוֹ בְּתשלום דמים

          של מוות לשניכם. לכן, אני

          אומר -

וורסטר:                 שקט, אחיין, מספיק. עכשיו

          אחשוף לך ספר כמוס, ומול

          שֶטף הטענות-צודקות שלך

          אקריא דבר קשה ומסוכן,

          רב-מכשולים, ומאתגר ממש

          כמו לחצות בהליכה נהר

          שוצף על חוד חנית, בלי מעקה.

דורבן-חם:   מי שנופל - גוּדבּיי לו! שְחה או טְבע!

          תשלח כל סכנה מהמזרח

          למערב שהכבוד יבוא

          מולה מהצפון אל הדרום -

          ושיתגוששו! אח, זה מדליק

          כפליים את הדם להעיר אריה

          מלהבהיל איזו ארנבת!

נורת'אמברלנד (לוורסטר):         כל

          צל אשליה של מעלל גבורה

          מוציא אותו מכל שיווי משקל.

דורבן-חם:   בחיי, זה קל, נראה לי, לנתר

          לקטוף כבוד נוצץ מלבנה

          חיוורת, או לצלול עד למצולות,

          לעומק שלא נמדד עוד, כדי למשות

          בציציות ראשו כבוד טובע,

          ואז בתור מושיע לענוד

          כל אות כבוד, לבד, בלי שום פשרות  

          פושרות, בלי שותפים או חֵצי-חֵצי!

וורסטר (לנורת'אמברלנד): הוא צר לו פה עולם צורות שלם,

          רק לא את זו שעליו לחשוב עליה.

          (לדורבן-חם): אחיין, תקשיב לי רגע בטובך.

דורבן-חם:    אלף סליחות.

וורסטר:                           אותם האצילים

          הסקוטים, השבויים שלך -

דורבן-חם:                               אחזיק

          בהם כולם! חי אלוהים, הוא לא

          יראה סיכּת סְקוֹט! לא, גם אם בזה

          תלויה הנשמה שלו – אין לו

          סיכוי לזכות בסקוטי. את כולם

          אחזיק, ביד הזאת.

וורסטר:                           אתה נסחף

          ולא מקשיב לי. בשבויים שלך

          תחזיק.

 דורבן-חם:        לא-לא, אני אחזיק! וזהו!

          אמר שהוא לא יפדה את מורטימר;

          אסר שאדבר על מורטימר;

          אבל אני אבוא כשהוא   ישן,

          ובאוזנו אצרח לו "מורטימר!"

          יותר מזה: אדאג שיְלמדו

          זרזיר לומר רק "מורטימר", ואתן

          לו אותו, כדי לפמפם לו את הזעם.

וורסטר:    תקשיב, אחיין, מלה.

דורבן-חם:   לא יהיה לי בחיים עיסוק

          אחר חוץ מלצבוט ולעצבן

          את בולינגברוק הזה, אותו ואת

          התרנגול-עם-חרב הנסיך

          מוויילס (לולא ידעתי שאביו

          לא אוהב אותו, ושהוא רק ישמח

          אם איזו פורענות תיפול עליו,

          הייתי כבר מרעיל לו את הבירה).

וורסטר:   כל טוּב, אחיין. כשתהיה מוכן

          יותר לשמוע, אדבר אתך.

נורת'אמברלנד (לדורבן-חם): עקצה אותך צרעה, פרא טפש?

          נהיית לי אשה, שאתה לא

          מקשיב לאף לשון חוץ משלך?

דורבן-חם:   תראה, תבין, אני מוכה שוטים

          ומיוסר בעקרבים כשאני

          שומע על האינטריגנט הזה

          הנאלח הבולינגברוק. בימי

          ריצ'רד - נו איך קוראים לו למקום?

          כולרה! זה בחבל גלוסטר; שם

          ישב דוֹדוֹ הלורד ליצן, דוד יורְק,

          ושם לראשונה השתחוויתי

           לְבּולינגברוק זה, מלך החיוך –

          אוף, כששניכם חזרתם מצרפת!

נורת'אמברלנד: טירת בַּרְקלי?

דורבן-חם:  כן, בדיוק.  

          אח, כמה גינוני דבש הוא מרח

          לי אז, הכלב החנפן! "תראו

          איך מתגשמת הבטחת ילדוּת",

          ו"הרי פֶּרסי, מותק לב-זהב".

          קללה עליו, טינופת לב-זאב! -

          שאלוהים יסלח לי. דוד, פתח פה.

          אני סיימתי.

וורסטר:                  לא, אם יש לך

          עוד - לך על זה. אנחנו נחכה

          בסבלנות.

דורבן-חם:             סיימתי, באמת.

וורסטר:   אז לעניין הסקוטים השבויים שוב.

           תמסור אותם ישר בלי כופר, ו -

          עשה מבנו של הרוזן של דאגלס

          בן-ברית כדי לגייס צבא בסקוטלנד.

          הוא ייעתר לזה, אל דאגה,

          בשל סיבות שונות שאשלח לך

          בכתב. (לנורת'אמברלנד): אתה, כשבנך יהיה

          עסוק בזה בסקוטלנד, תשתחל

          ללב של איש הדת הכה-אהוב

          שלנו, הארכיבישוף.

דורבן-חם:                           של יורק,

          נכון?

וורסטר:             כן, הוא עוד מתאבל מרה

          על מות אחיו, לורד סְקרוּפּ. אני

          לא מדבר על סמך ניחוש: אני

          יודע בדיוק מה שנרקם,

          נזמם, נסגר ורק ממתין לחשוף

          פנים בהזדמנות הראשונה.

 דורבן-חם: אני מריח: זה יצליח! בטח!

נורת'אמברלנד: שוב הכלבים שלך רצים לפני

          שהתחיל הצַיִד.

דורבן-חם:                    לא, זאת מזימה

          גדולה! ואז צְבא סקוטלנד וצְבא יורק

          יתאחדו עם מורטימר, כן?

וורסטר:                                     הם

          יתאחדו. 

דורבן-חם:             אח, זה תפור ממש

          אדיר.

וורסטר:           ויש לנו סיבה טובה

          להזדרז לבנות צבא בשביל

          לשמור על הצוואר. כי לא חשוב

          כמה יפה ננהג, המלך לא

          יחדל לחשוב שהוא חייב לנו,

          תמיד יחשוד שאנו מרגישים

          מקופחים עד שישלם לנו

           הכל. ראיתם, כבר הוא ממדר   

                                         [/ הכל. ראיתם כבר איך הוא מרחיק] 

          אותנו ממבט אהבתו. 

דורבן-חם: לגמרי! כן, לגמרי! עוד ננקום בו.     

                                        [/ מרחיק! מרחיק לגמרי! עוד ננקום בו.]   

וורסטר:  אחיין, כל טוב. אל תעשה יותר

          ממה שאתדרך אותך בכתב.

          בבוא הזמן, וזה יקרה מהר,

          אחמוק אל גלֶנדאוור   ומורטימר,

          ואז, כפי שאתכנן, אתה,

          הדאגלס וצבאנו יתאחדו

         לתפוס את מזלנו בכוח זרוע,

           ולא ביד רופסת כמו עכשיו .      

נורתאמברלנד: שלום, אחי. עוד נשגשג. 

דורבן-חם (לוורסטר):                            שלום, דוד.                

          הו, רק שהשעות יהיו קצרות

          עד לְמשחק אש, דם וחצוצרות!

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנס מוביל-משא עם פנס בידו.

 

מוביל 1:    היי-הו! אם לא ארבע בבוקר כבר, שיתלו אותי. הדובה כבר מאחורי הארובה, והסוס שלנו לא עמוס עוד. - היי, סייס!

סייס (מבחוץ): כבר, כבר!

מוביל 1:  תעשה טובה, טום, תעביר וויש על האוכף של שְנְיץ; תדחוף טיפונת צמר לרפֵּד שם. סוס מסכן, מגרד לו בכתפיים משהו פחד, לַזקנצ'יק.

          (נכנס מוביל שני)

מוביל 2:   השעועית-ואפונה רטובים פה כמו כלב, זה על המקום מביא לְסוסים תולעים. המוסד הזה על הפרצוף מאז שרובין-פּּוֹני מת.

מוביל 1:   מסכן, הוא לא ידע שמחה מאז שעלו המחירים של השיבולת-שועל. זה הרג אותו.

מוביל 2:   דעתי, זה הפונדק הכי מסריח כל הדרך ללונדון מה שנוגע לפשפשים. אני עקוץ כמו קרפיון.

מוביל 1:    כמו קרפיון? ביקר לי, לאף מלך אין כל כך הרבה עקיצות כמו שאני חטפתי מאז חצות.

מוביל 2:    מה, אפילו סיר לילה לא נותנים 'ךָ פה, אז אנחנו משתינים 'ךָ לתוך האח, וְפּישה משריץ 'ךָ פשפשים כמו יתוש-בִּיצה.

מוביל 1:   היי, סייס! תבוא תצא ושתמות! תבוא תצא!

מוביל 2:   יש לי משלוח של חזיר מעושן ושני שורשים של ג'ינג'ר להעביר עד צ'רינג-קרוס.

מוביל 1:   שאלוהים יעזור לי, התרנגולי-הודו בסל שלי לגמרי עור-ועצמות! היי, סייס! כולרה על הנשמה שלך, אין לך עיניים בראש? אתה לא שומע? אם לשבור לך  את הקרקפת זה לא מצווה כמו לשתות, אני מניאק. בוא-בוא ושתמות! אין לך שום חוש מוסר עבודה?

     (נכנס גאדזהיל)

גאדזהיל:   בוקר טוב , משלוחים. מה השעה?

מוביל 1:    שתיים, אני חושב.

גאדזהיל:   תעשה טובה, תלווה לי את הפנס שלך שאני יציץ על הסוס המסורס שלי באורווה.

מוביל 1:   לא, סלח לי, עם כל הכבוד. טריקים כאלה אכלתי כשהייתי ילד.  

גאדזהיל (למוביל 2): תעשה טובה, תלווה לי את שלך.

מוביל 2:   אה בטח, למה מה? "תלווה לי את הפנס שלך", הוא עושה לי. אני אגיד לך מה, אתה יכול לקפוץ לי.

גאדזהיל:  תגיד, אדון הובלות, באיזה שעה אתה מתכוון להיות בלונדון?

מוביל 2:   בשעה טובה ומוצלחת, סמוך עלי. - בוא, מר-חבר, נעיר את הג'נטלמנים. הם רוצים להצטרף אלינו לדרך, למה יש להם מטען לא צחוק.

     (יוצאים המובילים. נכנס חדרן)

גאדזהיל:  הלו, חדרן!

חדרן:  "מאחוריך", כמו שאמר הכייס.

גאדזהיל:   זה כמו להגיד "מאחוריך", אמר החדרן, כי ההבדל בינך לבין כייס הוא בערך כמו ההבדל בין מנהל ופועל: אתה מתכנן מה ואיך.

חדרן:  בוקר טוב, אדון גאדזהיל. זה עוד רלוונטי מה שאמרתי לך אתמול בלילה. יש בעל-אדמות מקנט, יש עליו שלוש-מאות לירות זהב. שמעתי אותו אומר את זה לאחד מהחברים שלו אתמול בארוחת-ערב - איזה סוג של גזבר-מאגף-האוצר, יש עליו גם-כן ים של באגאז', אלוהים יודע מה. הם כבר קמו, ומזמינים ביצים וחמאה לארוחת-בוקר. הם ייצאו לדרך תיכף.

גאדזהיל:   תשמע לי, אם הם לא פוגשים בדרך פקידים מאגף השוד, אני נותן לך את הצוואר הזה.

חדרן:   לא רוצה אותו. בבקשה תשמור אותו לתליין, כי אני יודע שאתה הגנב הכי אמיתי ששקרן יכול להיות.

גאדזהיל:   מה אתה מדבר אתי על התליין? אם יתלו אותי, יצטרכו גרדום שמן כפול; כי אם תולים אותי, תולים את סר ג'ון אתי, ואתה יודע שהוא ממש לא שְחיף. עזוב אותך, יש לנו בַּצוות כאלה תותחים שלא חלמת, שבשביל הכֵּף שמחים לתת לַמקצוע חותמת של מכובדוּת. אם העניינים יתחילו להסתבך, הם אישית ידאגו לסדר הכל. אני לא מספח מיני ארחי-פּרחי, או מגרדֵי פרוטות בפינצטה, או תולעי-וויסקי כאלה, פרצופים סגולים, שפמים משוגעים, לא-לא, רק נובְּלֵס ודליקטס, יושבי-ראש וגדולימניקים, כאלה שלא משקרים ולא משטנקרים, כאלה שקודם מרביצים ואז מדברים, קודם מדברים ואז שותים, קודם שותים ואז מתפללים - אם כי, באמא שלי, אני משקר, למה הם מתפללים נון-סטופ לָאלילה שלהם המדינה, או בעצם לא מתפללים אליה אלא מתנפלים ונטפלים, כי הם רוכבים עליה חזק חזק, פושטים לה את העור ודוחפים בפנים רגל.

חדרן:   מה, הם עושים מהעור של המדינה מגפיים? היא יכולה להדוף מים בכביש עם בוץ?

גאדזהיל:   יכולה, יכולה; הצדק מרח אותה בשמן מיוחד מסוג משוּחד. אנחנו גונבים עם חסינות, כמו מבצר עמיד חוק. יש לנו אבקת קסמים. אנחנו משוטטים בלתי נראים.

חדרן:    לא, לא, אני חושב שאתם צריכים להודות ללילה ולא לשום אבקת קסמים על זה שאתם משוטטים בלתי נראים.

גאדזהיל:   תן לי יד; אתה תקבל אחוזים מהדיל שלנו, כמו שאני איש הגון.

חדרן:   לא, אני מעדיף לקבל אותם כמו שאתה גנב עקוּם.

גאדזהיל:   לך, לך. אדם זה אדם. כל הומו הוא סאפּיינס ולהיפך. תגיד לסייס שיביא את הסוס המסורס שלי מהאורווה. כל טוב, בּוֹק בן-בּוץ.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנסים הנסיך, פוינז, פֶּטו ובַּרְדוֹל.

 

 פוינז:   קדימה, מחסה, מחסה! סילקתי לפלסטאף  את הסוס, והוא רותח כמו מרק ירקות.  

נסיך:    להתחבא!

     (פוינז, פטו וברדולף מתחבאים. נכנס פלסטאף)

פלסטאף:  פוינז! פוינז, שתישרף חיים! פוינז!

נסיך:   שקט, שומן כְּליות בן אלף! איזה בלגן אתה עושה!

פלסטאף:  איפה פוינז, האל?

נסיך:   הוא עלה לראש הגבעה. אני אלך לחפש אותו.

          (מתחבא עם האחרים)

פלסטאף:  קללה נפלה עלי לשדוד יחד עם הגנב הזה. הנבלה סילק לי את הסוס וקשר אותו אני-לא-יודע-איפה. אם אני הולך עוד ארבעה צעדים נטו, אני בטוח נופח. נו מילא, אני מאמין שבכל זאת אני אמות מוות יפה, אם אני רק אחמוק מתליה על רצח של החלאה הזה. עשרים-ושתיים שנה כל יום נשבעתי לא להיות בחברתו, ועדיין החברה של החלאה מכשפת אותי. אם הנבלה לא נתן לי איזה שיקוי בשביל שאני אוהב אותו, תְלו אותי. אין אפשרות אחרת: אני בלעתי שיקוי. פוינז! האל! כולרה על שניכם ביחד! בַּרדול! פֶּטו! שאני אגווע ברעב אם אני אשדוד עוד מטר. אם לחזור למוטב ולעזוב את החלאות האלה זה לא מצווה כמו לשתות, אני הלכלוך הכי מטונף שאי-פעם לעס עם שן טוחנת. [/ שאי-פעם שם ביס בסטק.] שמונה מטר על קרקע לא חלקה זה בשבילי כמו מאה-ועשר קילומטר ברגל, והמנוולים-לב-אבן האלה יודעים את זה טוב מאד. כולרה על הדור שגנבים לא ישרים אחד עם השני! (הם שורקים) פְיוּ! (הנסיך, פוינז, ברדול ופטו צועדים קדימה) כולרה עליכם כולכם! תנו לי את הסוס שלי, נבלות! תנו לי את הסוס שלי ותלכו לעזאזל!

נסיך:   שקט, קישקע. שכב מַטָּה, תניח את האוזן קרוב לאדמה ותקשיב אם אתה שומע צעדים בדרך.

פלסטאף:   יש לך איזה מנוף להרים אותי שוב מעלה אחרי שאני שְכב מַטָּה? טפו, בחיים אני שוב לא אטלטל את הבשר שלי כל כך רחוק בעד כל המטבע באוצר של אבא שלך. מה קיבינמט אתם עושים ממני כזה שמחה וששון?

נסיך:    אתה משקר: אין ממך שמחה ואין לך סוסון.

פלסטאף:  אני מבקש ממך, נסיך טוב, האל, תעזור לי עם הסוס שלי, בן-מלך טוב.

נסיך:   לֵך, מנוול! מה אני, סייס שלך?

פלסטאף:   הלוואי שתיתלה קומפלט עם תחתוני יורש-העצר שלך! אם תופסים אותי, אני מְּמָלְשֵן עליך חופשי. אם לא יכתבו על כולכם בלדות גסות לפי המנגינות הכי זולות, תרעילו אותי עם כוס של לבן. שבדיחה תלך כל כך רחוק, ועוד ברגל! זה מגעיל אותי.

               (נכנס גאדזהיל)

גאדזהיל:   עמוד!

פלסטאף:   אני עמוּד, כנגד רצוני.

פוינז:    אה, זה הקַמְבָּן שלנו; אני מכיר את הקול שלו, בַּרְדוֹל.  - מה חדש?

גאדזהיל:   להתכסות, להתכסות; קדימה עם המסכות כבר! כסף של המלך יורד בגבעה; הוא בדרך לאוצר של המלך.

פאלסטף:   שיקרת; הוא בדרך המלך לפונדק.

גאדזהיל:   יש שם מספיק בשביל שכולנו -

פלסטאף:   ניתָּלֶה.

נסיך:    רבותי, ארבעתכם תתייצבו מולם במשעול הצר; נד פוינז ואני נלך יותר למטה. אם הם יימלטו מהמפגש אתכם, אז הם ייתקלו בנו.

פטו:    כמה הם?

גאדזהיל:   איזה שמונֶה, עשר.

פאלסטף:   קדחת, הם לא ישדדו אותנו?

נסיך:   מה-זה, פחדן, סר ג'ון פּטטָה?

פאלסטאף: אני באמת לא ממשפחת דיאטה, כמוך, אבל במטותא, פחדן אני לא, הל.

נסיך:   את זה עוד נראה.

פוינז:   בוא-נא, ג'ק, הסוס שלך  מאחורי הגדר. כשתצטרך אותו, שם תמצא אותו. כל טוב לך, ותקוף בתוקף.

פאלסטף:   עכשיו, שיהרגו אותי, אני לא יכול לגמור אותו.

נסיך (הצידה לפוינז): נד, איפה המסווה שלנו?

פוינז (הצידה לנסיך): פה, צעד וחצי. היכון הצידה.  

               (יוצאים הנסיך ופוינז)

פלסטאף:   עכשיו, רבותי, תפוס את מזלך ושְמח בחלקך, אני אומר. כל אחד שיעשה את שלו.

               (נכנסים העוברים בדרך)

עובר-דרך 1: בוא, חבר, הילד יוביל את הסוסים שלנו במורד הגבעה. אנחנו נלך ברגל בינתיים, נשחרר את הרגליים.

גנבים:    עמוד!

עובר-דרך 2: אלוהים שירחם עלינו!

פלסטאף:   הכו! לגמור אותם! תחתכו לנבלות את הגרון! אח, עלוקות בני-זונות, כוֹלֶרים כולסטרולים! שונאים אותנו, את הנוער! לגמור אותם! למלוק אותם!

עובר-דרך 1: אוי, אנחנו גמורים, אנחנו וכל מה ששלנו לנצח!

פלסטאף:   שתישרפו, כולרות-בטן-בלונים, אתם גמורים? לא, קמצנים שמנים; הלוואי שכל הרכוש שלכם היה כאן. בואו, חתיכות שינקן, בואו! מה יש, כולרות? הצעירים צריכים לחיות. יש לכם פרוטקציה? אנחנו נעשה לכם פרוטזה! (כאן הם שודדים אותם וקושרים אותם. יוצאים. נכנסים הנסיך ופוינז)

נסיך:   הגנבים קשרו את האנשים ההגונים. עכשיו אתה ואני יכולים לשדוד את הגנבים ולחזור שמחים ועליזים ללונדון. זה יהיה שיחת השבוע, צחוק השנה, ותעלול הנצח.

פוינז:     היכון הצידה. אני שומע אותם באים.

           (הם מסתתרים. חוזרים הגנבים)

פלסטאף:   בואו, רבותי, נתחלק, ואז לסוסים לפני הזריחה. אם הנסיך ופוינז הם לא שני פחדנים עד העצם, הצדק פס מהיקום. פוינז הזה - יש בו פחות עוז מאווז. (בשעה שהם חולקים את השלל, הנסיך ופוינז מתנפלים עליהם)

נסיך:     את הכסף!

פוינז:     נבלות!

           (כולם מתפזרים בריצה, ופלסטאף, לאחר מהלומה או שתיים, בורח אף הוא; מותירים את השלל מאחוריהם)

נסיך:        הושג קלי-קלוּת. עכשיו לדהור

               בשיר. הגנבים נפוצו, הם

               לא מעזים מבהלה לפגוש

               אחד את השני. כל איש נדמה

               לו שאחיו לְשוד - שוטר. בוא, נד.

               פלסטאף מזיע שם עד מוות, זב

               שומן על אדמה כחושה כשהוא

               הולך. אם לא הייתי רק צוחק,

               הייתי מרחם עליו.

פוינז:        איך שהמניאק השמן שאג!

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנס דורבן-חם, קורא מכתב.

 

דורבן-חם: "אבל מצדי, אדוני, הייתי בהחלט שמח להיות שם, בהתחשב באהבה שאני רוחש לביתכם." הוא היה שמח; אז למה הוא לא? בהתחשב באהבה שהוא רוחש לביתנו! הוא מראה פה שהוא אוהב את האורווה שלו יותר מאשר את הבית שלנו. בוא נִראה עוד קצת. "המטרה שאתה נוטל על עצמך היא מסוכנת" – נו ברור: מסוכן להצטנן, לישון, לשתות; אבל אני אומר לך, אדון טמטום, מתוך הַדרדר הזה סכנה אנחנו קוטפים את הפרח הזה בטחון. "המטרה שאתה נוטל על עצמך היא מסוכנת, הזמן עצמו לא יציב, וכל התכנית שלך קלושה מדי במשקל מול אופוזיציה גדולה כל כך." ככה אתה אומר; ככה אתה אומר? אז אני אומר לך בחזרה שאתה גדי פחדן וכלי ריק, ואתה משקר. איזה אפס-מוח זה!  בחי אלוהים, התכנית שלנו הכי טובה שיכלה להיות, החברים שלנו נאמנים ויציבים; תכנית טובה, חברים טובים, והכל מבטיח; תכנית מצוינת, חברים טובים מאד. איזה מנוול נפש-קֶרַח זה! הארכיבישוף מיורק בעצמו בעד התכנית ונתיב הפעולה. לעזאזל, אם הייתי עכשיו ליד הכלב הזה, הייתי מפצפץ לו את המוח עם מניפת הליידי אשתו. מה, אין לנו את אבא שלי, את דודי ואת עצמי, את לורד מורטימר, את הארכיבישוף מיורק ואת אוֹוֶן גלֶנדאוור  ? ואין לנו, נוסף לזה, את הלורד של דאגלס? אין לי בידיים את כל המכתבים מהם, לפגוש אותי עם נשק עד התשיעי בחודש הבא, וחלקם לא יצאו כבר לדרך? איזה מנוול כופר זה! אפיקורוס! הה, חכו תראו, מרוב צייתנות של פחד ולב קר-קרח הוא עוד יפנה למלך ויפרוש לו את כל המהלכים שלנו! אח, הייתי חותך את עצמי לשניים ומכניס לעצמי בוקס שחשפתי לדייסת-חלב כזה מבצע כל כך נשגב! שיישרף חיים! שיספר למלך. אנחנו מוכנים. אני אצא לדרך הלילה.

               (נכנסת אשתו)

              מה קורה, קייט? אני חייב לעזוב אותך תוך שעתיים.  

ליידי פֶּרסי: הו בעל טוב שלי, למה אתה

            לבד כך? מה אָשַמְתי שאני

            שבועיים מנודה ממיטת הָרִי

            שלי? בעל מתוק, אמור לי מה

            מרחיק ממך והלאה תיאבון,

            ועונג, ושינה יקרה מפז?

           למה אתה משפיל עיניים ארצה,

           נדרך פתאום כשאתה יושב לבד?

           למה אזל מלחייךָ דם,

          למה את אוצרותי וזכויותי     [/ למה מסרת את אוצרי ואת

           בך מסרת להגיגים כבדי- / זכותי בך לְחיבוטים כבדי-]      

          עיניים ועגמומיות נרגזת?

          צפיתי בך נם לא נם, שמעתי

          איך אתה ממלמל מעשיות

          על מלחמות ברזל, נותן פקודות

          לַסוס המזנק שלך, צועק

         "אומץ! לִשדה-הקרב!" דיברת על  

         תְקיפוֹת ונסיגות, על אוהלים,

          שוחות, על ביצורים, גבולות, חומות,

          על תותחים, תחמושת, חומר נפץ,

          על כופר של שבויים, על חללים,

          על כל התפניות של קרב פְּראי.

          לבך היה כל כך בְּמלחמה,

          כל כך הסעיר אותך בתוך שינה,

          שאגלי זיעה נצבו על מצחך

          כמו בועות בנחל שהוטרד,

          ועל פניך צצו הבעות

          זרות ומוזרות, כמו כשעוצרים

          את הנשימה לקראת זינוק של פתע.

          מה כל זה מבשר? רובץ לו על  

          אישי עניין כבד, ועלי לדעת

          מה זה, אם לא - הוא לא אוהב אותי.

דורבן-חם:   היי!

          (נכנס משרת)

                      גיליאם עם המכתבים יצא?

משרת: יצא, כבודו, לפני שעה.

דורבן-חם:   באטלר הביא סוסים מקצין

          הפלך?

משרת:            סוס אחד - ממש הָרֶגע.

דורבן-חם:  איזה? את קיס? כזה קצוץ אוזן, לא?

משרת: זה זה, כבודו.

דורבן-חם:                    הקיס זה יהיה

           לי כס. טוב, כבר ארכב עליו. תקווה,

          זו סיסמתנו! אֶסְפֶּרָאנְס! תגיד

          לבאטלר שיוביל אותו לַפּארק.

          (יוצא המשרת)

ליידי פרסי:    אבל תקשיב לי, איש שלי.

דורבן-חם:                                          אשה

          שלי, מה את אומרת?

ליידי פרסי:                           מה

          נושא אותך מכאן?

דורבן-חם:                         הסוס שלי,

          מה, אהובה, הסוס שלי.

ליידי פרסי:                             לךְ לךְ,

          שימפנז ראש-משוגע! עקשן כמו סוס

          ומחוּמם כמו חמוס! לא-לא,

          אני אדע מה אתה מתכנן,

          כן, הארי, ועוד איך אדע. יש לי

          חשד שמורטימר אחי בוחש

          בקשר לתביעה שלו לכתר,

         והוא קרא לך לתת גיבוי 

          למבצעיו; אך אם אתה הולך -

דורבן-חם:  עד שם ברגל? אתעייף, חמודה.

ליידי פרסי: די, תוכּי, די, ענה לי כבר פשוט

          על מה שאני שואלת. בחיי,

          אני אשבור לך ת'זרת, הארי,

          אם לא תגיד לי בכל דָּבר אמת.       

דורבן-חם:  לעוף, לעוף, נדנוד. אוהב? אנ' לא

            אוהב אותך. לא 'כפת לי ממך, קייט.

          זה לא עולם למשחקי בובות

          ודִבְקוּקֵי שפתיים. תנו לנו

          אפים זבי דם, תנו, וגולגולות 

          מפוצפצות - אנחנו כבר נפיץ  

          אותם כללית - אח, נו, הסוס שלי! -

          מה את אומרת, קייט? מה את רוצה

          ממני?

ליידי פרסי:         אתה לא אוהב אותי?

          אתה באמת לא? יופי, אל תאהב,

           ואם אינך אוהב אותי, אני

          גם לא אוהַב אותי. לא-לא, תגיד

          לי אם אתה מדבר בצחוק או לא.

דורבן-חם:  באה לראות אותי רוכב?

          וכשאהיה על גב סוס, אשבע

          שאני אוהב אותך אינסוף. אבל

          תקשיבי, קייט. אל תחקרי אותי

          לאן אני הולך, גם לא מדוע.

          לאן שאני חייב, אני חייב,

          ו, לסיכום, אני חייב הערב

          לעזוב אותך, קייט מתוקה. אני

          יודע שאת חכמה, אבל

          לא חכמה יותר מ"רעייה

          של הארי פרסי". את נאמנה,

          נכון, אבל - אשה. ובעניינים

          של סוד אין גברת אמינה ממך,

          כי אני בטוח בהחלט שלא

          תפצי פה על מה שאת לא יודעת.

          עד כאן אני סומך עלייך, קייטי.

ליידי פרסי:   איך! עד כאן?

דורבן-חם:   לא פסיק יותר. אבל שמעי לי, קייט.

          באשר אלך, גם את שם תימצאי.

          אצא היום, ואַת - מחר תצאי. 

          זה יספק אותך, קייט?

ליידי פרסי:                              בלית ברירה.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 4 -


נכנס הנסיך.

נסיך:   נד, עשה טובה, צא מהחדר המחניק שם ותן לי יד לצחוק קצת.

          (נכנס פוינז)

פוינז:  איפה היית, הל?

נסיך:  עם שלושה-ארבעה מוזגים דגנרטים בין ששים-עד-שמונים קליינטים דפקטיבים. פרטתי על מיתר הבס הכי נמוך של העממיות. תאמין לי, אני חבר-נפש מסוחבק של להקת מוזגים, ויכול לקרוא בשם פרטי לכל מאן-דְטום, מאן-דְדיק ומאן-דְפרנסיס. הם כבר נשבעים בחיי נשמתם ש, גם אם אני רק הנסיך של וויילס, אני מלך הנימוס, ואומרים לי חופשי שאני לא  ג'וק מתנשא, כמו ג'ק פלסטאף, אלא אחד שווה, גבר-גבר, בחור טוב - בחיי, ככה הם קוראים לי - וכשאני אהיה מלך אנגליה אני אפקד על כל הבחורים הטובים של רחוב איסטצ'יפ. הם קוראים לשתייה כבדה "אדֶמת מתקדמת", ואם אתה עוצר לנשום כשאתה לוגם, הם צועקים "אההמ-אההמ", וממריצים אותך "הופה, עד הסוף!" לסיכום, נהייתי כזה מקצוען ברבע-שעה שאני יכול לשתות עם כל פחח בשפתו שלו כל ימי חיי. אני אומר לך, נד, אתה הפסדת הרבה כבוד שלא היית אתי בקטע הזה. אבל, נד מתוק - כדי להמתיק את השם הזה נד אני נותן לך את קמצוץ הסוכר הזה, שדחף לי ליד לפני רגע תת-מלצר, טיפוס שבחיים שלו לא אמר מלה חוץ מ"שמונה שילינג שש פני 'בקשה" ו"על לא דבר", ובתור בונוס, כמו טנור, "כבר! כבר, אדון! תוסיף רבע בירה לשולחן שש!" או משהו. אבל, נד, להעביר את הזמן עד שפלסטאף יבוא, עשה  טובה,  עמוד באיזה חדר צדדי, בזמן שאני אתחקר את המלצרון שלי  לְמה הוא נתן לי סוכר, ואתה שלא תפסיק לקרוא "פרנסיס!", כדי שהספור שהוא יביא לי יהיה כולו "כבר!" זוז הצידה, ואני אתן לך שיעור לחיים.

     (יוצא פוינז)

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

נסיך:   אתה מושלם.

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

      (נכנס פרנסיס המוזג)

פרנסיס:    כבר, כבר, אדון! - תטפל בשולחן מאחורה, ראלף!

נסיך:   בוא הנה, פרנסיס.

פרנסיס:   אדוני?

נסיך:   כמה זמן עוד יש לך להיות שוליה, פרנסיס?

פרנסיס:   או-הו, חמש שנים, ותיקח עוד בחשבון ש -

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

פרנסיס:   כבר, כבר, אדון!

נסיך:   חמש שנים! אוּ-אה, תרגוּל ארוך בשביל קִרְקוּש כוסות. אבל, פרנסיס, אתה תעז להיות אמיץ ולשחק פחדן לַהתלמדות שלך, להרים זוג רגליים יפות ולברוח ממנה?

פרנסיס:    איי אדוניי, אדוני, אני יישבע על כל התנ"כים באנגליה, שיש לי מספיק דם לְ -

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

פרנסיס:    כבר, אדוני!

נסיך:        בן כמה אתה, פרנסיס?

פרנסיס:    תיתן לראות; בסתיו שיבוא אני יהיה -

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

פרנסיס:  כבר, אדוני! - בבקשה, חכה רק רגע, אדוני.

נסיך:    לא, אבל הקשב לי, פרנסיס. על הסוכר שנתת לי: זה היה שווה אחד פני, נכון?

פרנסיס:    איי אדוניי, הלוואי שזה היה שתיים!

נסיך:    אני אתן לך בעד זה אלף פאונד. תבקש ממני מתי שתרצה, ותקבל.

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

פרנסיס:    כבר, כבר!

נסיך:    "כבר", פרנסיס? לא, פרנסיס. מחר, פרנסיס; או, פרנסיס, ביום חמישי; או האמת, פרנסיס, מתי שתרצה. אבל, פרנסיס -

פרנסיס:    אדוני.

נסיך:    תדפוק ברז לג'אקט-עור הזה, כפתור קריסטל, פדחת קָרַחת, טבעת ברקת, גרביים מצמר, סינר פשתן, נרתיק מזַמְש?

פרנסיס:  איי אדוניי, אדוני, מי אתה מתכוון?

נסיך:    נו, אם ככה, בירה שחורה זה החיים בשבילך! כי תקשיב לי טוב, פרנסיס, המעיל הלבן שלך יתלכלך בחוּץ מבּוֹץ. אפילו באפריקה, מיסטר, לא תגיע רחוק.

פרנסיס:   מה, אדוני?

פוינז (מבחוץ): פרנסיס!

נסיך:        קישטה, מנוול! אתה לא שומע שקוראים לך?

           (פה שניהם קוראים לו. פרנסיס עומד מבולבל, לא יודע לאן ללכת. נכנס המוזג הראשי)

מוזג:    מה, אתה עומד תקוע ולא שומע איזה לחץ יש? טפּל בלקוחות בפנים.

             (יוצא פרנסיס)

              אדוני, סר ג'ון הזקן עם עוד חצי-תריסר בדלת. להכניס אותם?

נסיך:    תן להם להתייבש לבד קצת ואז תפתח את הדלת.

          (יוצא המוזג)

              פוינז!

          (נכנס פוינז)

פוינז:    כבר, כבר, אדוני!

נסיך:    תקשיב לי, פלסטאף ושאר הגנבים בדלת. שנבלה לנו?

פוינז:    נְבָלה כמו נבלות, גבר. אבל שמע רגע, מה היה הרעיון המבריק מאחורי התעלול שלך עם המלצר? תסביר לי, מה הפואנטה?

נסיך:   אני עכשיו רב-אמן בכל מצב-רוח שנשאה הרוח מאז ימי הקדם של מר אדם אבינו ועד לזמן הרך הזה של שתים-עשרה הלילה בחצות.

          (נכנס פרנסיס)

              מה השעה, פרנסיס?

פרנסיס:    כבר, כבר, אדוני.

           (יוצא)

נסיך:    איך הגברבר-כבר-כבר הזה יש לו פחות מלים מתוכּי, והוא בכל זאת בן-חווה! העשייה שלו היא מַעלָה-מַטָּה-הֵנה-שמה, והלקסיקון שלו הוא דף חשבון. אני בכל זאת לא מהאסכולה של פֶּרסי, הדורבן החם של הצפון, זה שהורג לך איזה שבעים-שמונים סקוטים לארוחת-בוקר, שוטף ידיים ואומר לאשתו "קללה על החיים השקטים האלה! אני מת לעבודה." "הו הארי מתוק שלי", אומרת היא, "כמה הרגת היום?" "תנו לסוס שלי סירופ", הוא אומר, ועונה, "איזה ארבע-עשרה... לשעה. שטויות, שטויות." בבקשה ממך, תכניס את פלסטאף. אני אשחק את פֶּרסי, והבשר-חזיר הזה ישחק את הליידי אשתו. "אַרְְרריבּה!" אומר השתיָינוֹס. תכניס את מדיום-רֶר; תכניס את חֵלֶב-נר.

          (נכנסים פלסטאף, ברדול, פטו וגאדזהיל, ואחריהם פרנסיס, נושא יין)

פוינז:   ברוך הבא, ג'ק. איפה היית?

פלסטאף:   כולרה על כל הפחדנים, אני אומר, ונקמה גם-כן. אמן יהי רצון! - תביא לי כוס לבן, ילדון. - אם החיים האלה יימשכו עוד קצת, אני אסרוג גרביים, ואטליא אותם, וגם אתפור להם את הקרסוליים. כולרה על כל הפחדנים. – תביא לי כוס לבן, כלב. - אזל כבר יושר מן הארץ?

          (הוא שותה)

נסיך:    ראיתם אי פעם את השמש נושק לקערת חמאה - שמש רחום! - וממיס אותה מרוב פינוק? אם ראיתם, תסתכלו על התרכובת לפניכם.

פלסטאף (לפרנסיס): טינופת, שמו לימונדה ביין הזה גם-כן. - האדם הוא מנוול ואין בו כלום חוץ מזדון, אבל פחדן הוא רע יותר מכוס לבן עם מיץ לימון. פחדן מנוול! לךְ לךָ לדרכך, ג'ק זקן; מוּת לכשתמות. אם האדמה הזאת לא שכחה מה זה להיות גבר, גבר טוב כמו גבר, אני הרינג מיובש. אין באנגליה כולה שלושה גברים טובים שלא נתלו, ואחד מהם הוא שמן ומזדקן, שירחם אלוהים על התקופה. עולם רע, אני אומר. הלוואי שהייתי תופרת; הייתי מזמר תהילים או משהו. כולרה על כל הפחדנים, אני חוזר ואומר.

נסיך:  מה זה, שק-צמר, מה אתה רוטן?

פלסטאף:   בן של מלך! אם אני לא מנפנף אותך מהממלכה שלך עם חרב מקרטון ומפיץ את כל הנתינים שלך לפניך כמו להקת אווזי-בר, אני לא אגדל יותר אף שערה על הפרצוף. אתה, נסיך של וויילס!

נסיך:  היי, איש עגוֹל בן זונה, מה העניין?

פלסטאף:   אתה לא פחדן? תענה לי על זה. ופוינז-שם?

פוינז:  בוא-נא, בלון שמן, אם אתה קורא לי פחדן, בחי אלוהים, אני אשפד אותך.

פלסטאף:   אני קורא לך פחדן? תיצלה בגיהינום לפני שאני אקרא לך פחדן, אבל הייתי נותן אלף פאונד לוּ יכולתי לברוח מהר כמוך. צורה די יפה יש לכתפיים שלך; לא אכפת לך מי רואה לך את הגב. לזה אתה קורא לתת גב לחברים? כולרה על גיבוי כזה! תנו לי כאלה שיסתכלו לי בפרצוף. - תנו לי כוס לבן; אני כלב אם שתיתי היום.

נסיך:  איי מנוול, השפתיים שלך לא נוגבו עוד מאז ששתית.

פלסטאף: כל זה היינו הך. (הוא שותה) כולרה על כל הפחדנים, אני אומר שוב.

נסיך:  מה העניין?

פלסטאף:   מה העניין? יש ארבעה מאתנו פה שתפסו היום בבוקר אלף פאונד.

נסיך: איפה זה, ג'ק? איפה זה?

פלסטאף:   איפה זה? לקחו לנו את זה. מאה איש על ארבעתנו המסכנים.

נסיך: מה, מאה, בן-אדם?

פלסטאף:   אני כלב אם לא הלכתי דו-קרב צמוד עם תריסר מהם, שעתיים נטו. ניצלתי בנס. אני דקוּר שמונה פעמים בחולצה, ארבע פעמים במכנס, האפוד שלי חתוך לחתיכות, החרב מרוסקת כמו משור. שוּרוּ, הביטו ולוּק! לא הסתייפתי ככה מאז שנהייתי גבר. כלום לא עזר. כולרה על כל הפחדנים! (מצביע על גאדזהיל, פטו וברדול) שהם ידברו. אם הם אומרים יותר או פחות מהאמת, הם נבלים ובני החושך.

נסיך:   תגידו, רבותי, איך זה קרה?

ברדול:   ארבעתנו התנפלנו על איזה תריסר -

פלסטאף (לנסיך): ששה-עשר מינימום, אדוני.

ברדול:   וקשרנו אותם.

פטו:   לא, לא, הם לא היו קשורים.

פלסטאף:   חתיכת זבל, הם היו קשורים, כל אחד ואחד מהם, אם לא אני יהודי, יהודי בן משה. 

ברדול:  בזמן שהתחלקנו בַּשלל, איזה ששה או שבעה אנשים חדשים התנפלו עלינו.

פלסטאף:   והתירו את היתר, ואז הגיעו השאר.

נסיך:   מה, אתה נלחמת עם כולם?

פלסטאף:   אני לא יודע מה אתה קורא כולם, אבל אם לא נלחמתי עם חמישים מהם, אני צרור של צנון. אם לא היו איזה חמישים-ושניים-או-שלוש-פלוס על ג'ק זקן אחד מסכן, אני לא יצור דו-רגלי.

נסיך:  כולי תפילה שלא הרגת חלק מהם.

פלסטאף:   נא, חבל על התפילות. אני כיסחתי שניים מהם. שניים אני בטוח שחיסלתי, שני זבלים לבושים בקנבס גס. אני אגיד לך מה, האל, אם אני אומר לך שקר, תירק לי בפרצוף, תקרא לי סוס. אתה מכיר את הטקטיקה הקלאסית שלי. אני הייתי ככה - ועם החרב ככה. ארבעה זבלים בְּקנבס הסתערו עלי.

נסיך:  מה, ארבעה? הרגע אמרת רק שניים.

פלסטאף:   ארבעה, האל; אמרתי לך ארבעה.

פוינז:  כן ,כן, הוא אמר ארבעה.

פלסטאף:   הארבעה האלה התקדמו כולם בשורה ותקפו אותי כמו חיות. אני לא התמזמזתי רגע, והדפתי את כל השבע חרבות עם המגן שלי, ככה.

נסיך:  שבע? איך, היו רק ארבע לפני רגע.

פלסטאף:   בקנבס?

פוינז:  כן, ארבעה בקנבס.

פלסטאף:  שבעה, נשבע לך בלהב הזה, אם לא אני טינופת.

נסיך (לפוינז): עזוב, תן לו. תיכף נקבל יותר.

פלסטאף:   אתה מקשיב  לי, האל?

נסיך:  מקשיב בקֶשב, ג'ק.

פלסטאף:   טוב מאד, כי זה שווה הקשבה. התשעה האלה בקנבס שעליהם סיפרתי לך -

נסיך:  יפה, כבר עוד שניים.

פלסטאף:   כשניתז להם החוד -

פוינז:  עשו בתחתונים.

פלסטאף:   התחילו לסגת מפני, אבל אני נדבקתי אליהם צמוד, רגל-ברגל, ובבת אחת גמרתי שבעה מתוך האחד-עשר.

נסיך:  הו מפלצתי! אחד-עשר אנשי קנבס יצאו מתוך שניים!

פלסטאף:   אבל, מה רוצה השד, שלושה ממזרים בני-שרץ בצמר ירוק באו מאחור והסתערו עלי, ועוד היה כזה חושך, האל, שלא יכולת לראות את היד של עצמך.

נסיך:  השקרים האלה הם כמו האבא שהזריע אותם, גסים כמו הר, פומביים  וגם בולטים. איי, אתה חתיכת כבד שכל חֵמר, טפש מוח פלונטר, גוש מזוין של שומן מזוהם.

פלסטאף:   מה, אתה מטורף? אתה מטורף? האמת זה לא אמת?

נסיך:  תגיד לי איך הבחנת באנשים האלה ב"צמר ירוק" אם היה כזה חושך שלא יכולת לראות את היד של עצמך? בוא, תן לנו הסבר. מה אתה אומר?

פוינז:  קדימה, תן הסבר, ג'ק, תן הסבר.

פלסטאף:   מה, ככה, בכְפיה? חי זומזום, גם אם הייתי על גלגל שיניים, או על כל מכשיר עינוי שבעולם, לא הייתי אומר לכם בכפיה. לתת הסבר בכפיה? גם אם הסברים היו בשפע כמו פטל, אני לא אתן לאף איש הסבר תחת כפיה, לא אני.

נסיך: אני לא נותן יד יותר לחטא הזה. הפחדן הזה, פרצוף סלק, המוחץ מיטות הזה, השובר גב-סוס הזה, הגבעת-בשר נפוח -

פלסטאף:   שתישרף, חתיכת שלד, עור צלופח, לשון בקר מיובשת, בולבול של שור, דג באוש! איי, שרק יהיה לי מספיק אוויר להגיד כמו מה אתה! חתיכת סנטימטר של חייט, נרתיק פגיון, אשפת חץ, חרב בלי שפיץ -

נסיך:  טוב, קח אוויר ותמשיך, וכשתתעייף מהדימויים העלובים שלך, תקשיב, אני אגיד לך משהו.

פוינז: שים לב, ג'ק.

נסיך:  אנחנו, שניים, ראינו אתכם, ארבעה, מתנפלים על ארבעה, וקושרים אותם, ומשתלטים להם על הרכוש. שים לב עכשיו איך ספור פשוט מפיל אותך לאשפתות. ואז אנחנו, שניים, התנפלנו עליכם, ארבעה, ו, במלה אחת, נקנקנו אתכם מהשלל, והוא בידינו, יס, אנחנו יכולים להראות לכם אותו פה הרגע. ופלסטאף, אתה סחבת את הקילוגרמים שלך בגמישות כזאת, במיומנות כזאת, ושאגתָ לרחמים, ולא הפסקת לרוץ ולשאוג, שאין עגל שיכול להתחרות בך. איזה סמרטוט אתה, לקצץ לעצמך את החרב כמו שעשית ואז להגיד שזה היה בקרב! איזה תרגיל, איזה להטוט, איזה חור מסתור אתה יכול למצוא עכשיו כדי להסתתר מהחרפּה החשופה והשקופה שלך?

פוינז: בוא, תן לשמוע, ג'ק. איזה תרגיל יש לך עכשיו?

פלסטאף:   ריבונו של יקום, הרי אני הכרתי אותך כמו ההוא שברא אותך. לא, תקשיבו לי, רבותי: מה, זה על מצפוני להרוג את יורש העצר? שאני אצא נגד הנסיך החוקי? מה, אתם יודעים שאני נועז כמו הרקולס, אבל - קולו של האינסטינקט. איך אומרים, האריה לא ייגע בנסיך האמיתי; אינסטינקט הוא דבר גדול. אני פה הייתי פחדן מטעם האינסטינקט. אני אעריך את עצמי, ואותך, הרבה יותר מכאן והלאה בחיים - אותי בתור אריה נועז ואותך בתור נסיך אמיתי. אבל, בחי אלוהים, אני שמח שהכסף אצלכם. (קורא) פונדקית, לנעול דלתות. משתוללים הלילה, מתפללים בבוקר. - יפיופים, בחורים, גברברים, לב זהב, כל שם חיבה של חברות שיידבק לכם! מה, שנתבדר? שנְמַמְחֵז לנו הצגה בְּאיְלתוּריזציה?

נסיך: אני בעד, והנושא יהיה איך ברחת.

פלסטאף:   אה, עם זה מספיק, האל, אם אתה אוהב אותי.

           (נכנסת הפונדקית)

פונדקית:   איי אמא, אדוני הנסיך!

נסיך:  מה יש, גברתי הפונדקית? מה את אומרת לי?

פונדקית:   סליחה, אדוני, יש בדלת  איש נכבד מהארמון, תובע לדבר אתך. הוא אומר שהוא בא מאבא שלך.

נסיך:  כבדי את התובע הנכבד בְּמטבע ותשלחי אותו בחזרה לאמא שלי.

פלסטאף:   איזה מין איש הוא?

פונדקית:   איש זקן.

פלסטאף:   מה מוציא הדר-שֵיבה מן המיטה בחצות? שאני אתן לו מענה?

נסיך:   אנא ממך, ג'ק.

פלסטאף:   בהחלט, ואני אנפנף אותו בצ'יק. (יוצא)

נסיך:  עכשיו, רבותי: (לגאדזהיל): או-הו, אתה לחמת יפה; גם אתה, פֶּטו; גם אתה, ברדול. גם אתם אריות; ברחתם - מאינסטינקט. אתם לא תגעו בנסיך אמיתי, לא, טפו!

ברדול:  האמת, אני ברחתי כשראיתי אחרים בורחים.

נסיך:  האמת, בוא תגיד לי בכנות, איך יצא שהחרב של פלסטאף כל כך מרוסקת?

פטו:    איך, הוא ריסק אותה עם הפגיון שלו, ואמר שהוא יישבע ככה שהאמת תברח מאנגליה עד שתאמין לו שזה קרה בקרב, ושכנע אותנו לעשות כמוהו.

ברדול:   כן, ולשפשף לעצמנו את האף עם עשב עד שהוא ידמם, ואז למרוח את זה על המלבושים שלנו ולהישבע שזה דם של אנשים ישרים. אני, כששמעתי את הטכסיסים הלא-שפויים שלו, עשיתי מה שלא עשיתי כבר שבע שנים כבר: הסמקתי. 

נסיך:  איי נבלה, אתה גנבת כוס לבן לפני שמונה-עשרה שנה ותפסו אותך על חם, ומאז אתה מסמיק נון-סטופ. היו לך בתור תחמושת אש וחרב, ובכל זאת ברחת. איזה אינסטינקט דחף אותך?

ברדול (מצביע על חוטם עצמו): אדוני, אתה רואה את הברקים האלה? את חזיזי האקזמה?     

נסיך:   כן.

ברדול:    לדעתך סימן לְמה זה?

נסיך:  כבד מלא יין וארנק ריק מכסף.

ברדול:    עצבים-קריזה, אדוני, אם תופשים כמו שצריך.             

נסיך:  לא, אם תופסים כמו שצריך - לולאה וגרדום.

         (נכנס פלסטאף)

              הנה בא ג'ק גפרור; הנה בא עור ועצמות. מה קורה, פוחלץ ממולא? באיזה עשור, ג'ק, ראית פעם אחרונה את הברך שלך?

פלסטאף:   את הברך שלי? כשהייתי בערך בגילך, הל, הייתי בַּמותניים לא יותר מציפורן של נשר; יכולתי להשתחל לתוך אצבעון. כולרה על אנחות ועל צער, זה מנפח את הבן-אדם כמו שלפוחית. יש חדשות משהו זוועה בעולם. היה פה סר ג'ון בְּרֵייסי מטעם אביך; עליך להתייצב בארמון בבוקר. הבחור המשוגע מהצפון, פֶּרסי, והטיפוס הזה הוולשי שהכניס נבוט לאשמדאי והצמיח קרניים ללוציפר, ואנס את השטן להישבע לו אמונים על צלב וולשי - איך לעזאזל קוראים לו?

פוינז:  אוֹוֶן גלֶנדאוור .

פלסטאף:   אוֹוֶן, אוון, בדיוק; והחתן שלו מורטימר, ונורת'אמברלנד הזקן, והסקוטי-שבסקוטים דאגלס התוסס, שמרים את הרגליים של סוסו במעלה של קיר -

נסיך:  זה ששועט  במהירות שיא והורג ברובה שלו אנקור שמעופף.

פלסטאף:   קלעת.

נסיך:  כמו שהוא לא קלע בָּאנקור.

פלסטאף:   שמע, הנבלה יש לו ביצים; הוא לא ירים רגליים.

נסיך:   אז איזה נבלה אתה, להלל אותו שהוא מרים רגליים!

פלסטאף:   על הסוס, קוּקִיון, אבל ברגל הוא לא יזיז אצבע.

נסיך:   הוא יזיז, ג'ק, מאינסטינקט.

פלסטאף:   בסדר, מאינסטינקט. על כל פנים, גם הוא שם, ואחד מֶרדוק, ועוד אלף סקוטלנדרים. וּורְסטר חמק מלונדון הלילה. הזקָן של אביך הלבין מהחדשות. אפשר לקנות אדמות עכשיו בזול כמו מָקרל מסריח.

נסיך:   או-הו, אז אם יהיה יוני חם ומלחמת האחים הזאת תתפוס תאוצה, נוכל לקנות בתולים במחיר מסמרים: במאות.

פלסטאף:   באדוניי, בחורצ'וק, אמת אמרת: יהיה לנו פה בטח שוּק בשר חופשי. אבל תאמר לי, הל, אתה לא מפחד פחד מוות? בתור יורש-העצר, יכלו בעולם לקרצץ לך שלושה אויבים כאלה כמו השד הזה דאגלס, רוח-הבלהות הזה פֶּרסי והשטן הזה גלֶנדאוור? אתה לא מפחד פחד מוות? הדם שלך לא משקשק מזה?

נסיך:   אף טיפה, בחיי. חסר לי קצת מה"אינסטינקט" שלך.

פלסטאף:   נו, יתנו לך על הראש מחר זוועת אלוהים כשתבוא אל אביך. אם אתה אוהב אותי, תתאמן על תשובה.

נסיך:  בוא שחק לי אתה את אבי ותחקור אותי על סעיפי החיים שלי.

פלסטאף:   שאני אשחק? הולך. הכסא הזה יהיה הכס שלי, הפגיון הזה יהיה השרביט שלי והכרית הזאת תהיה הכתר שלי.

נסיך:  יוצא שהכס שלך שרפרף עץ רעוע, שרביט הזהב שלך פגיון עופרת, והכתר היקר והעשיר שלך קרקפת קֵרחת מאד עלובה.

פלסטאף:   טוב, אם שלהבת הנפש לא עזבה אותך לגמרי, זה הולך עכשיו לרגש אותך. תנו לי כוס לבן להאדים לי ת'עיניים, שאפשר יהיה לחשוב שבכיתי, כי עלי לדבר בסערה של רגש, ואני אעשה זאת בסגנון טראגיקוס ענתיקוס.

נסיך:  טוב, הנה הרגל שלי. (כורע)

פלסטאף:   והנה הנאום שלי. עמדי בצד, האצולה.

פונדקית:   איי אמא, זה בידור ענק, בחי אלוהים.

פלסטאף:   אַל בֶּכי, מלכתי, לשווא תזלופי.

פונדקית:   איי אבינו שבשמיים, איך הוא מחזיק פרצוף!

פלסטאף:   תמכו-נא, לורדים, בְּמלכה דואבת,

               דמעות נִקְוות בַּסֶכר של עיניה.

פונדקית:   איי אמא, הוא עושה את זה ממש כמו השחקנים האלה השרמוטנים בהצגות!

פלסטאף:   שה, גיגית-בירה'לה; שה, בקבוקיתָ'לה. - הארי, אני תמה לא רק היכן אתה משחית את זמנך אלא גם בחברת מי אתה מסתופף. שכן אף אם  הקָמומיל, ככל שיירמס כן יפרח, כך הנעורים, ככל שיבוזבָּזו כן יִישָחֵקו. שאתה בני יש לי חלקית את מלת אמא שלך, חלקית את דעתי שלי, אבל בעיקר ניצוץ זדוני בעיניך ושרבוב מטופש בשפה התחתונית שלך בתור אסמכתא. אם אתה אכן בֵּן לי - ופה הגענו לעניין - מדוע, בהיותך בֵּן לי, עליך להיות ללעג ולקלס? היהפוך בן השמש לפוחח מתפלח ויזלול פטל יער? שאלה שאין לשאול. היהפוך בן מלכוּת אנגליה לגנב וירים ארנקים? שאלה שיש לשאול. יש בעולם תופעה, הארי, ששמעת אודותיה לא פעם, וידועה לרבים בארצנו בשם "זפת". אותה "זפת", כפי שמדווחים הכותבים הקדמונים, מטנפת. כנ"ל גם החברה שאליה חברְת. שכן, הארי, ועכשיו אני מדבר אליך לא בשפך-יין אלא בשטף-דמע, לא מעונג-נפש אלא מעומק-רגש, לא רק במלים בלבד אלא גם במרורים גם-כן. ובכל זאת יש אדם צדיק שלא פעם הבחנתי בו בחברתך, אבל את שמו איני יודע.

נסיך:  איזה מין אדם, במחילת הוד מלכותך?

פלסטאף:   אדם גדול, כבד-משקל, שכה אחיה, ורב נֶפח. עם מבט עולץ, עין נעימה לעין ונוהל אצילי מאד. ו, לעניות דעתי, גילו כבערך איזה חמישים, או, שאלוהים ישמור, נוטה לששים. ועכשיו אני נזכר בי: שמו פלסטאף. אם יש באיש הזה בדל שמץ הפקרות, אזי הוליך אותי שולל, שכן, הארי, אני רואה טוהר במראהו. אז אם אכן העץ ניכר על פי הפרי, כמו שהפרי  על פי העץ, הרי שחד-וחלק אני אומר: יש טוהר בפלסטאף זה. אליו היצמד; את השאר סַלֵק. ואמור לי עכשיו, פרחח פושע, אמור לי, איפה היית כל החודש?

נסיך:  אתה מדבר כמו מלך? בוא תהיה אני, ואני אשחק את אבי.

פלסטאף:   מדיח אותי? אם אתה עושה את זה בחצי הדר או מלכות ממני, במלה או  בתוכן, תלה אותי הפוך מהקרסול כמו גור שפנים או ארנב באטליז.

נסיך: טוב, הנה אני יושב.

פלסטאף:   והנה אני עומד. - שפטו, רבותי.

נסיך:  עכשיו, הארי, מאין אתה בא?

פלסטאף:   אדון נכבד שלי, מרחוב איסטצ'יפ.

נסיך: התלונות שאני שומע עליך הן חמורות.

פלסטאף:   תהרוג אותי, אדוני, הן שקר. - לא-לא, אני אפיל אותך מצחוק בתור נסיך צעיר, באמא שלי. 

נסיך: אתה מנבל את הפה, ילד גס-רוח? מכאן והלאה אל תביט עלי עוד. אתה דוּרדרְת קשות מדרך הישר. יש איזה שד שדבק בך בהתגלמות איש זקן שמן; איש בטון משקל-טון הוא אח-בַּדם שלך. למה אתה מתרועע עם חבית המחלות הזה, שוקת הבהמות, שק-נפוח של דלקת, גיגית הענק של יין לבן, ארגז מעיים מפוּצץ, שור-בר נוטף שומן, סבא'לה עוול, גועל האפור, שוויצר הישיש, אפס התרח? לְמה הוא טוב חוץ מלטעום לבן ולשתות אותו? במה הוא מוכשר חוץ מלפרוס עוף ולזלול אותו? במה הוא מצוין אם לא בהונאה? במה מיומן אם לא בנבָלה? במה הוא שווה אם לא בשום דבר?

פלסטאף:   אני אשמח אם כבודו יכניס אותי לסוד העסק. למי כבודו מתכוון?

נסיך:  למנוול המתועב מסית הנוער הזה, פלסטאף, השטן הזקֵן לְבָן הזקָן.

פלסטאף:   כבודו, אני יודע מי האיש.

נסיך: אני מודע שאתה יודע.

פלסטאף:   אבל לומר שאני יודע שיש בו רוע יותר מאשר בי זה לומר יותר ממה שאני יודע. שהוא זקן, חבל מאד, מה לעשות, שיער השיבה שלו עֵד. אבל שהוא, במחילה מכבודך, כלב בן-זונה, את זה אני מכחיש בתוקף. אם יין לבן ושרי מתוק הם חטא, שאלוהים יעזור לָרשעים. אם להיות זקן ושמֵח עוון, יש לי לא מעט מכרים ארורים. אם להיות שמן משמע להיות שנוא, אז את הפרות הדקות של פרעה יש לאהוב מכל הלב. לא, אדוני הטוב, סלק את פּטו, סלק את בּרדול, סלק את פּוינז, אבל את ג'ק פלסטאף מתוק, ג'ק פלסטאף נדיב, ג'ק פלסטאף נאמן, ג'ק פלסטאף נועז, ונועז שבעתיים כי הוא ג'ק פלסטאף זקן, אותו אל תסלק מחברת הארי שלך, אותו אל תסלק מחברת הארי שלך. סלק את ג'ק השמנמן - ותסלק את העולם.

          (דפיקות עזות מבחוץ. ברדול והפונדקית יוצאים)

נסיך:    ככה זה. ככה זה יהיה.

               (נכנס ברדול, בריצה)

ברדול:    הוי אדוני, אדוני, קצין העיר עם משמר משהו-לא-נורמלי בדלת.

פלסטאף:   החוצה, מנוול! ההצגה תצוֹג תוּצג עד קץ! יש לי עוד הרבה מה לומר בעד הפלסטאף הזה.

            (נכנסת הפונדקית)

פונדקית:   איי אמא, אדוני, אדוני!

נסיך:  היי, היי! תזמורת שדים! מה קרה?

פונדקית:   קצין העיר וכל המשמר בדלת. הם באו לעשות פה חיפוש. להכניס אותם?

פלסטאף:   אתה שומע, האל? אל תתבלבל: מטבע אמיתי הוא לא מזויף. אתה עשוי מושלם למרות שאתה לא נראה כזה.

נסיך:  ואתה פחדן טבעי בלי אינסטינקט.

פלסטאף:   אני מערער על התיאוריה שלך. אם תסרב לקצין, שיהיה; אם לא, תן לו להיכנס. אם אני בדרך לגרדום לא אֶרָאה טיפּ-טופּ כמו כל קוף, קללה על החינוך שלי. הלוואי שיתלו אותי לא פחות מהר מכל איש אחר.

נסיך:   לך תסתתר מאחורי הפרגוד. - השאר, עלו למעלה. עכשיו, רבותי, פרצוף אמיתי, מצפון נקי.

פלסטאף:   את שניהם היה לי, אבל התוקף פג. ולכן אני אתחבא לי.

               (מתחבא מאחורי הפרגוד. יוצאים כולם חוץ מן הנסיך ופטו)

נסיך:   תכניס את הקצין.

               (נכנסים קצין העיר והמוביל)

               כן, קצין העיר, מה רצונך ממני?

קצין-העיר: ראשית, סלח לי, כבודך. מרדף אחר

               אי-אלה אנשים הוביל לכאן.

נסיך:  אילו מין אנשים?

קצין-העיר: אחד מהם מוכר מאד, כבודו.

               איש מגושם, שמן.

מוביל:   שמן כמו חמאה.

נסיך:  האיש, אני ערב לך, לא פה.

               אישית נתתי לו שליחות דחופה.

               מלה שלי, קצין, שעד מחר

               בצהריים אשגר אותו

               להתייצב מולך או מול כל מי,

               על כל דבר שבו הוא מואשם.

               אז אבקש ממך עכשיו לצאת.

קצין-העיר:  אני יוצא, כבודו. שני אדונים

               הפסידו שלוש-מאות בשוד הזה.

נסיך:   יכול להיות. אם הוא שדד אותם,

               הוא ישלם על זה. ובכן, כל טוב.

קצין-העיר: טוב, לילה טוב, כבודו.

נסיך:     נדמה לי שזה "בוקר טוב" כבר, לא?

קצין-העיר: נכון, כבודו, לדעתי כבר שתיים.

               (יוצא עם המוביל)

נסיך:  המנוול השמנוני הזה מפורסם כמו כנסיית סנט פול. בוא תביא אותו.

פטו (מסיט את הפרגוד): פלסטאף! ישן כמו מת מאחורי הפרגוד ומחרחר כמו סוס.

נסיך:  תקשיב כמה חזק הוא נוחר. תהפוך לו את הכיסים. (פטו מחפש בכיסיו של פלסטאף ומוצא כמה ניירות) מה מצאת?

פטו:  רק ניירות, אדוני.

נסיך:  בוא נראה מה זה. תקרא.

פטו (קורא): א. תרנגול הודו – שני שילינג שני פני. ב. רוטב - ארבע פני. ג. לבן, שני גלונים – חמש שילינג שמונֶה פני. ד. אנצ'ובי ולבן אחרי האוכל - שני שילינג שש פני. ה. לחם - חֵצי פני.

נסיך:  איי מפלצתי! לחם בְּרק חֲצי פני על כזה אינסוף לבן! מה שיש שם עוד תחביא; נקרא את זה בהזדמנות. תן לו לישון שם עד מחר. אני בבוקר לארמון. המלחמה קוראת לכולנו, ויהיה לך מקום נכבד שם. אני אארגן לבן-אלף השמן הזה פיקוד על חטיבת רגלים, ואני יודע שמותו יהיה צעדה של מאה מטר. הכסף יוחזר עם ריבית. תתייצב אצלי על הבוקר, ועד אז לילה טוב, פטו.

פטו:   לילה טוב, אדון טוב.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים דורבן-חם, וורסטר, לורד מורטימר ואוון גלֶנדאוור  .

 

מורטימר:  ההבטחות יפות, השותפים

               הם אמינים, והתקווה בפתח.      

דורבן-חם:  לורד מורטימר, גלֶנדאוור  חבר, תרצו לשבת? ודוד וורסטר - כולרה, שכחתי את המפה! 

גלֶנדאוור:  לא, הנה היא. שב, פֶּרסי, שב, ידיד,

               דורבן-חם - זה השם שכשמבטא 

               אותו המלך הוא מחוויר כולו,

               ומתפלל באנחה לראות

               אותך כבר בגן-עדן.

דורבן-חם:                           ואותך

               בגיהינום, כשהוא רק שומע את

               השם גלֶנדאוור.

גלֶנדאוור:                        לא מאשים אותו.

               בלידתי מָלאו פני השמיים

              צורות אש, לפידים של כוכבים;

               וכשיצאתי לעולם רעד

               כל בסיס האדמה כמו פחדן.

דורבן-חם:  נו מה, הוא היה רועד בעונה הזאת גם אם החתולה של אמא שלך היתה בדיוק ממליטה, למרות שאתה לא היית נולד.

גלֶנדאוור:  כשנולדתי רעדה, אני

          אומר, האדמה.

דורבן-חם:                   ואני אומר,

          לאדמה היה אתי ויכוח

          אם היא, כמו שנדמה לך, רעדה

          ממך.

גלֶנדאוור:            כל השמיים היו אש;

          האדמה רעדה.

דורבן-חם:                     אז כנראה

          היא רעדה לראות שמיים אש,

          ולא מפּחד שאתה נולדת.

          התלקחויות זרות ומוזרות

          פורצות בַּטבע בתקופות של חולי.  

          קורה שאיזו נפיחת אוויר,

          כלואה ברחם של האדמה 

          הפוריה, צובטת, מציקה

          לה, מטלטלת, מרוב מאמץ

          להיפלט, את סבתא אדמה

          ומפילה צריחים ומגדלים.

          כשנולדתָ, סבתא אדמה

          שלנו, שחטפה מיחוש כזה  

          בבטן, רעדה.

גלֶנדאוור:                    ממעטים,

          חבר, אני מוכן לסבול חוצפות

          כאלה. תן לי שוב לומר לך

          שכשנולדתי מצח השחקים

          נמלא צורות של אש, עִזים ברחו

          מן ההרים, ועדרים דרסו

          בחלחלה כל אחו. האותות

          האלה ציינו אותי בתור

          איש פלא אין דומה לו, כל שבילֵי

          חיי עדים: אני לא כאחד

          העם. מי, בין  גדרות הים אשר

          נושך את גדות וויילס, אנגליה וסקוטלנד,

          יהין לומר שהוא מורה שלי?

          בוא שלוף לי רק ילוד אשה אחד

          שיתחרה אתי בחתחתֵי

          כישוף, בניסויי המסתורין

          העמוקים שלי.

דורבן-חם:                     מה שבטוח,

          אף איש לא מדבר יותר טוב וולשית.

          אני הולך לאכול.

מורטימר:   די, פֶּרסי, גיס; אתה תטריף אותו.

גלֶנדאוור:  אני יכול לקרוא לבנֵי-רוחות

          מתהום דוּמָה.

דורבן-חם:                  זה גם אני יכול,

          או כל אחד, השאלה אם הם

          באים כשאתה קורא?

גלֶנדאוור:                             אני יכול,

          שמע, ללמד אותך לשלוט בַּשֵד.

דורבן-חם:   ואני יכול, שמע, ללמד אותך

          איך לבזות אותו: תאמר אמת.

          מכיר את זה? "אמור אמת ובוז

          לשד". אם יש 'ך כוח לזמֵן

          אותו, תביא אותו לכאן. אעיף

          אותו בבוז. הו כן, כל עוד תחיה,

          "אמור אמת ובוז לשד".

מורטימר:                                   די, די

          עם הפטפוט הלא-מועיל הזה.

גלֶנדאוור:     שלוש פעמים כבר הנרי בולינגברוק

          הרים ראש נגד עוצמתי; שלוש

          פעמים מגדות נהר הוַּויי, החול

          הטובעני של נהר הסֶבֶרְן, הוא

          נרמס תחתי ועף ניגף הביתה.

דורבן-חם:   ניגף נטול מגף, ועוד בגשם?

          איך הוא בשם השד לא הצטנן?

גלֶנדאוור:   הנה, זו המפה. שנחלק

          את זכויותינו כמוסכם, שליש-שליש?

מורטימר:   יש חלוקה צודקת ויפה,

          שלושה גבולות שווי-גודל. אנגליה,

          מנהרות סברן וטְרֵנְט עד כאן,

          מן המזרח והדרום, שלי;

          כל מה שמערבה, וויילס החל

          מחוף הסֶבֶרְן והאדמה

          הפוריה בתוך הגבול הזה,

          של אוֹוֶן גלֶנדאוור  ; - ו, גיס יקר,

          לך מה שנותר צפונית מטְרֵנט.

          טיוטה לַתלת-הסכם כבר ערוכה.

          כשכל איש יקבל עותק, חתום -

          את זה אפשר לסגור הלילה - כבר

          מחר, פּרסי, אתה, אני וכבוד

          לורד וורסטר יכולים לצאת לדרך

          לפגוש את הכוחות הסקוטים עם

          אביך, כמוסכם, בשְרוֹסְבֶּרי.

          חותני גלֶנדאוור   לא מוכן עדיין,

          אך יש שבועיים עד שנזדקק לו.

          (לגלֶנדאוור): בזמן זה תאסוף את חבריך,      

          האריסים שלך והאצילים.

גלֶנדאוור:   אחבור אליכם עוד הרבה לפני זה.

          אתי תבואנה הגברות, אשר

          מהן אתם צריכים כעת לחמוק

          ללא פרידה, כי פה יוגר ים של

          דמעות אם תיפרדו מנשותיכם.

דורבן-חם:   נדמה לי שחלקי, פה-פה, צפונית

          לבֶּרטון, לא שווה לחלקכם.

          תראו איך הנהר הזה נדחף

          לי וחותך לי את מיטב השטח,

          חצי-סהר עצום, פרור ענק.

          בַּנקודה הזאת אקים נגד

          הזרם סכר, והטְרֵנְט יזרום

          כסוּף, ישר ונוח בערוץ

          חדש. הוא לא יחוג שם עם חריץ

          עמוק כזה לשדוד לי עמק שֶפע.

גלֶנדאוור:   הוא לא יחוג? הוא כן. הנה. הוא חג.

מורטימר:   כן-כן אבל תראה שהוא הופך כיוון

          מצד שני סימטרית, ונוגס

          בחוף שלי כמו שלקח ממך. 

וורסטר:    בהשקעה קטנה הוא ינותב 

          לכאן, השטח הצפוני פה הֵנה,

          ומכאן הוא זורם לו ישר.

דורבן-חם:   אלך על זה. זאת השקעה קטנה.

גלֶנדאוור:   אנ' לא מסכים שהוא יוסט.

דורבן-חם:                                          אה לא?

גלֶנדאוור:    ולא תיגע בו.

דורבן-חם:                       מי יגיד לי לא?

גלֶנדאוור:    אני אגיד.

דורבן-חם:   אז תן לי לא להבין אותך; תאמר

          את זה בוולשית.

גלֶנדאוור:                       האנגלית שלי,

          לורד, היא טובה כמו שלך; אני

          חונכתי בחצר של מלך אנגליה,

          ובעלומַי חיברתי פזמונים

          לא מעטים לְנֶבל בסגנון

          אנגלי, והעשרתי בהחלט

          את השפה בסלסולַי, ברכה

          שאין בשום פנים לומר עליך.

דורבן-חם:   תודה לאל, על זה אני שמח.

          הייתי מעדיף להיות גור של

          חתול צוֹוֵח "מיאו" מאשר להיות

          איזה חרזן בלדות. מעדיף

          לשמוע פליז חלוד על מחרטה

          או חריקות גלגל על ציר, כלום לא   

          עולה לי ככה על העצבים

          כמו יִפיופֵי שירה. זה כמו איזה

          קרטוע מגושם של סוס צולע.

גלֶנדאוור:    כן, אז תסיט את הנהר.

דורבן-חם:  לא 'כפת לי. לְחבר ראוי אני

          אתן שטחים כפול שלושה מזה.

          אבל אם מדובר בעסקים,

          תקשיב לי טוב, אני אריב על חוט

          של שערה. הכל רשום? נצא כבר?

גלֶנדאוור:  יש אור ירח טוב. תוכלו לצאת 

          בלילה. אזרז את הכתבן,

          ואבשר לנשותיכם שאתם 

          יוצאים. הבת שלי, אוי, תשתולל 

          כמו מטורפת, היא כל כך כרוכה

          אחרי המורטימר שלה.

          (יוצא)

מורטימר:    פֶּרסי, בושה איך אתה מעצבן

          את החותן שלי.

דורבן-חם:                      מה לעשות.

          הוא לפעמים מטריף אותי, כשהוא

          מתחיל להתנבא על חולד-הר

         ונמלה, על מרלין המכשף,

          ועל דְרקון ודג בלי סנפירים,

          גריפון חתוּך כנף, עורב קרֵח,

          אריה רובץ, חתול סומר וים

          כזה של בוקי-סרוקי שמוריד

          אותי מהפסים. תקשיב לי: הוא

          החזיק אותי תשע שעות אתמול

          בלילה ומנה לי קטלוג

          של כל שְמות השדים המשועבדים לו.

         אני המהמתי "הְמממ" ו"מה אתה

          אומר", אך לא הקשבתי לְמלה.

          אח, הוא מטרד כמו סוס עייף, נדנוד

          של האשה, בית עולה באש,

          יותר!  הייתי מעדיף לחיות      / יותר! לחיות רק על בצל ושום   

          רק על בצל ושוּם, בְּלוֹך נידח,    / בְּחוֹר עלוב עדיף לי מלזלול

         מאשר לשבת בבית-קיט עם     / מעדני מלכים באחוזת

          מעדני מלכים ולהקשיב לו.     / פאר ולהקשיב לו מְדבּר.     

מורטימר:   בינינו, הוא איש מצוין, משכיל,

          יודע ספר ובקיא בִּשְלל 

          תורות סוד ונסתר, אמיץ כמו

          אריה, טוב לב, נדיב כמו מִכְרות

          בהודו. להגיד 'ךָ משהו, גיס?

          הוא מכבד ת'מזג החמום

          שלך, ומרסן את הדחפים

          הטבעיים שלו כשאתה יוצא

          נגדו; כן, בחיי. נשבע לך,

          אין איש שיכול היה להתגרות

          בו כמו שאתה עשית בלי לחטוף

          תגובה כואבת וקשה. רק אל

          תגזים עם זה, אני מפציר בך.

וורסטר (לדורבן-חם):  באמת אתה עקשן מדי. מאז    

         מאז שבאת הנה, כבר הצלחת בלי

          סוף להוציא אותו מהכלים.

          אתה חייב ללמוד לשלוט בַּפּגם

          הזה. הוא לפעמים אמנם מעיד

          על אומץ, דם, ונשמה גדולה,

          ומעטר אותך באצילות,

          אבל לא פעם זה נראה פשוט

         כמו פרץ זעם, כמו נימוס קלוקל,

        חוסר שליטה עצמית, בוז, גאווה,  

         דעתנות והתנשאות - מומים

         שכל אחד מהם לחוד, באיש

        אציל, מרחיק ממנו לבבות,

          זורק כתמים בִּיְפי כל התכונות

          האחרות, ורק מוחק אותן.

דורבן-חם:   הִשְכּלתי. טוב, שֵם המשחק - נימוס.

          (נכנסים גלֶנדאוור  עם הגברות, ליידי פרסי וליידי מורטימר)

          הגיעו הנשים, נגיד שלום.  

        (ליידי מורטימר מדברת אל מורטימר בוולשית)

מורטימר:   זה העינוי שאוכל אותי: אשתי

          לא מדברת אנגלית, אני לא וולשית.

גלֶנדאוור:   הבת שלי בוכה; לא מוכנה

          להיפרד ממך. רוצה גם היא

          להיות חייל, לצאת לַמלחמות.

מורטימר:   תגיד לה, אבא, שהיא וגברת פֶּרסי

          תבואנה בקרוב יחד אתך.

     (גלֶנדאוור  מדבר אליה בוולשית, והיא עונה לו בוולשית)

גלֶנדאוור:   היא בטרוף - זנזונת עצבנית,

          עיקשת, לא שומעת אף אחד.

          (הגברת מדברת בוולשית)

מורטימר:   אני מבין את הפנים שלך.

          ת'וולשית היפה שאת שופכת         

          משמֵי סופה שלך, אני ועוד-איך

          קולט, ואם לא הייתי מתבייש

           הייתי באותה לשון עונה לך.

       (הגברת מדברת בוולשית)

          אני מבין את הנשיקות שלך,

          אַת אֶת שלי, וזה דיבור ברגש;

          אבל לא אתרשל, אהובתי,

          עד שאְלמד את השפה שלך,

          כי לשונך עושה מוולשית שיר

          ענוג נשגב שמזמרת לה

          בַּקיץ בין צללים מלכה יפה

          לצליל פריטה שובה-לב של הנבל.  

גלֶנדאוור:    לא, אם אתה נמס, היא תשתגע.

          (הגברת מדברת שוב בוולשית)

מורטימר:    אח, אני גולם בהתגלמותו!

גלֶנדאוור:   היא מבקשת שתשכב כאן על

          מחצלת, תטמון ראש ענוג בחיק

          שלה, והיא תשיר את המזמור

          שאתה אוהב, ובעפעפיך אֵל

          שינה ימשול, ינסוך בַּדם כְּבדוּת

          לאה, שההבדל בין תרדמה

          לבין ערוּת יהיה כמו ההבדל

          בין יום ללילה בַּשעה לפני

          שמתחילה מרכֶּבת סוסי אש

          לנוע בְּמסע מוזהב מזרחה.

מורטימר:   מכל הלב, אשב, אקשיב לה שרה.

          בינתיים יירשם שם ההסכם.

גלֶנדאוור:   כן, שב. המנגנים הם בני-רוחות

          שמרחפים אלף פרסות מכאן

          וכבר יגיעו הנה. שב ושמע.

דורבן-חם:   קייט, בואי; את מושלמת בלשכב.

          מהר, חפוז, אטמון לך ראש בחיק. 

ליידי פרסי: לך, אווזון-זון מטושטש!

          (המוזיקה מתנגנת)

דורבן-חם:   עכשיו אני תופש שהשטן

          יודע וולשית, לא מפליא שהוא

          כזה קפריזי. שאני אמות,

          הוא מוזיקאי טוב.

ליידי פרסי: אתה אם כך צריך להיות אשף

          במוזיקה, כי כולך קפריזות.

          תשכב בשקט, חתיכת גנב,

          תקשיב לליידי שרה לה בוולשית.

דורבן-חם:   אני מעדיף לשמוע את הכלבה שלי ליידי מייללת באירית.

ליידי פרסי:   אתה רוצה ראש שבור?

דורבן-חם:    לא.

ליידי פרסי:    אז שכב בשקט.

דורבן-חם:  גם לא. זה ג'וב של אשה.

ליידי פרסי:    שתיקח אותך הרוח!

דורבן-חם:    לַמיטה של הגברת הוולשית.

ליידי פרסי: מה זה?

דורבן-חם:    ששש. היא שרה.

          (פה הגברת שרה שיר וולשי)

          קדימה, קייט, עכשיו אני רוצה - השיר שלך.

ליידי פרסי:    שלי לא, רחמנא לצלן.

דורבן-חם:   שלך לא, רחמנא לצלן!

          נהיָה לך פֶּה של דובשנית צדקת: 

          "לא, רחמנא לצלן", "שכה אחיה!"

          "בנשמה שלי!" "בהן צדקי!"

          מלים של מלמלה, כמו איזה דודה

          בפרברים עם מסרגה ופּוּדל.     

          תני, קייט, קללה של ליידי כמו שאת,

          השפריצי מיץ, ואת ה"רחמנא

          וה"לצלן" ועוד פְּסוקים של תה-      

         ועוגיות תשאירי לְנשים

          של חנוונים קטנים בערב חג.

          קדימה, שירי.

ליידי פרסי: אני לא אשיר.

דורבן-חם:    אז כבר לא תהיי תופרת או מאלפת ציפורים. אם ההסכמים שלנו מוכנים, אני אצא תוך השעתיים הקרובות. אז בואי אלי כשאת רוצה.

        (יוצא)

גלֶנדאוור:   או-הו, לורד מורטימר. אתה אטי

          כמו שלורד פרסי חם-אש כבר לדהור.

          ההסכמים כתובים. נחתום ואז

          אל הסוסים מיד.

מורטימר:                        מכל הלב.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים המלך, הנסיך מוויילס ואחרים.

 

המלך: עזבו אותנו. לנסיך מוויילס

          ולי נחוץ דיון פרטי. אבל

          אל תתרחקו, עוד נזדקק לכם.

          (יוצאים האצילים)

            אין לי מושג אם זה רצון האל,

          על איזה עוול שעשיתי לו,

          לגזור שהוא יוליד מתוך דמִי

          מַגְלב של תוכחה כדי להצליף בי;

          אבל אתה בְּכל אורְחות חייך

          מביא אותי לחשוב שהיעוד

          שלך הוא רק להיות נִקְמת שחקים,

          שוט עונש על העבירות שלי.

          אם לא, אמור לי, איך יכלו תשוקות

          כל כך פרועות, גסות, מעללים

          כל כך זולים, שפלים, פרוצים, טמאים,

          והנאות כה עקרות, חֶברה

          בזויה כמו זו שאתה מזוּוג לה,

          להסתפח לדם גדולתך,

          לראות עצמם שווים ללב נסיך?

נסיך:   הלוואי, יכולתי, הוד מלכות, לסתור

          כל טענה בלב נקי כשם

          שאני יכול לבֶטח להדוף

          הרבה ממה שאני מואשם בו.  

          רק אנא תן לי הנחה אחת:

          שאם אפריך את רוב הסיפורים

          שמפיצים מלחכי פנכּה

          ומחרחרי דיבה - ונדבקים

          תמיד לאנשים שבצמרת -

          שייסָלח לי אם אודה בֹּמעט

          דברים אמיתיים, שעלומי

         בטעותם חטאו והסתבכו בם.

המלך: יסלח לך האל! אבל תן לי

          לתמוה, הארי, על נטיותיך,

          שסוחפות אותך הרחק מנתיב

          אבות. את מקומך במועצה

          הִפְקרת, ואחיך הצעיר

          תופס אותו, הפכת כמעט זר

          בחוג האצולה והמלכוּת.

          תקוות וציפיות אשר תלו

          בך נופצו, ונפש כל אדם

          חוזָה ומנבאת את אובדנך.

          אילו אני הייתי מפזר

         כך את נוכחותי לכל עובר

          ושב, בְּזול, נגיש לאספסוף,

          אז דעת הציבור, אשר נשאה

          אותי לַכּתר, עוד היתה דְבקה

          במלך המְכהן, ומותירה

          אותי גולֶה בלי מוניטין, טיפּוס

          בלי שום הילה או הבטחה. בתור

          מסתיר פנים, ברגע שרק זזתי

           עוררתי השתאות כמו מטאור,

          ואנשים אמרו לילדיהם:

          "זה הוא!" ואחרים אמרו: "איפה?

          מי, מי מאלה בולינגברוק?" ואז

          גנבתי כל קדוּשה משמי הקודש,

          לבשתי על עצמי ענווה כזאת

          שבקלות קטפתי מלבבות

          נאמנוּת, ומגרונות תרועות

          "יחי, הידד",  ועוד בנוכחות

          המלך המוכתר. כך נשמרה

          אישיותי כתופעה טריה

          וחדשה, נוכחותי כמו

          גלימת האפיפיור, שמשתאים

          כשהיא נגלית; וכך הופעָתי,

          לא יומיומית אך מופלאה, דמתה

          לְחג, גרפה כבוד וִיְקר בזכות 

          נדירותה. המלך הפּרפּר -

          הוא התקפץ לו עם גדוד מוקיונים

          ריקים, לֵצים יורקי גִצים, שרק

          הם נדלקים - כבים; את הדרו

          ביזה עם אווילים מפזזים,

          טימא את שמו הרם בלגלוגם,

          עשה את סמכותו לצחוק בפי

          זבי-חוטם גחכנים, השפיל

          עצמו מול התחצפות של כל ינוקא;

          נהיה חבר-כמו-אח של הרחובות,

          השתעבד לַפּוֹפּוּלריוּת,         [ / מכר עצמו לפופולריות,]

           עיני האנשים בלעו אותו

          יום-יום עד שחטפו בחילה מדבש,

          התחילו לתעב טעם מתוק,

          כי קצת יותר מקצת זה הרבה יותר

          מדי. אז כשהופיע בציבור,

          היה כמו קוּקיה בחודש יוני -    

          שומעים, אך מי שֹם לב; רואים, אך עם

          עיניים עמומות מרוב שִגרה,

          ובמבט אדיש, לא כמו מול הוד  

          מלכות זוהֵר, אשר מצית סגידה

          בעין כשלפתע הוא מפציע;

          הם נמנמו, עצמו כבר עפעפיים,

          נחרו לו בפנים, הביטו בו

          כמו אנשים קודרים מול איש עוין,

          כי התפטמו, שבעו והתמלאו

          כבר מנוכחותו. וּבָעֶמדה

           הזאת ממש, הארי, אתה ניצב,

           שכן איבדת את כל זכותך

           הנסיכית בְּהסתופפות בזויה.

          אין עין שלא התעייפה לִצְפּות

          בך, חוץ משלי, שהשתוקקה

          לראות אותך יותר, והנה היא

          מורדת בי ומעוורת את

          עצמה כעת ברֶגש מטופש.

נסיך:   מכאן והלאה, אדון טוב כל כך,

          אהיה יותר עצמי.

המלך:                        בעיני כולם

          אתה עכשיו מה שהיה אז ריצ'רד,

          כשאני שבתי מצרפת, ומה

          שאני הייתי אז, עכשיו הוא פֶּרסי.

          חי השרביט - וגם הנשמה שלי -

          שהוא רשאי לטעון לַכּס יותר

          ממך, צל של יורש העצר; כי,

          בלי זכות, או משהו שדומה לזכוּת,

          הוא ממלא את שדות הארץ נשק,    

          מַפנה ראשים נגד מלתעותיו

          החמושות של האריה, ואף

          שהוא צעיר ממש כמוך, הוא

          מוביל לורדים מבוגרים, אנשי-

           דת נשואי-פנים אל קרב דמים

           ומלחמות חורמה. באיזה כבוד

          נצחי זכה מול דאגלס המהולל!

          בפעולות גבורה, תְקיפות של אש

          והצטיינות קרבית קטף מקום

          ראשון כבכיר החיילים ואיש-

           צבא שאין כמותו בַּמדינות.

           שלוש פעמים כבר הדורבן החם

           הזה, הילד הלוחם, מארס אל

           המלחמה בחיתולים, הביס

           את דאגלס הגדול; פעם אחת

           תפס אותו, שחרר ואז הפך

           אותו ידיד,  כדי לפטם את פי   

          ההתמרדות עד תום, ולטלטל            

          את שלום כִּסְאנו והבטחון.

          ומה תגיד על זה? פרסי, אביו,

          הארכיבישוף של יורק, דאגלס ומורטימר,

          חוברים נגדנו ומְניפים כבר נשק.

          אך למה אני מספר לך

          זאת? מה לי, הארי, לספר לך

          אודות שונאַי, לךָ, אויבי הכי

          קרוב, הכי יקר? אתה אשר

          לבטח מסוגל, בחוט שדרה

          רופף, בנטייתך אל הקלוקל

          ובהתקף רתחה ללחום נגדי

          בתור שכיר של פֶּרסי, להיצמד

          לעקביו, לקוד כשהוא כועס, 

          כדי להראות עד כמה התנוונת.

נסיך:   שלא תחשוב כך. עוד תראה שלא כך.

          האל יסלח לאלה שהיטו

          את דעתך החיובית ממני.

          אני אפדה את כל זה על ראש פֶּרסי,

          ובסופו של איזה יום גדול

          אעז לומר לך שאני בנך,

          כשאלבש בגדים של דם, אכתים

          פני במסכה של דם, אשר

          כשתישטף תמחה את חרפתי

          אִתה. וזה יהיה היום - מתי

          שרק יאיר - שיֶלד הכבוד

          והתהילה הזה, אותו עילוי

          דורבן-חם, האביר המהולל,

          והַסתם-הארי שלך ייפגשו.

          על כל עיטור כבוד על קסדתו

          הלוואי היו מיליון, ועל ראשי

          שיוכפלו השפּלותי, כי יום

          יבוא ואת עלם הצפון הזה

          אכריח להחליף את הגבורות

          שלו בבזיונות שלי. פֶּרסי

          הוא בסך הכל קַניין שלי, אדון

          טוב, הוא רוכש בשמִי מעללֵי

          תפארת; ואני אבוא אתו

          חשבון עד שיחזיר לי כל פרוטה

          של תהילה שהוא צבר בימי

          חייו, או שאתלוש את החשבון

          מתוך לבו. על זה, בשם אלוהים,

          אני נשבע כאן, ואם הוא יאות

          שאמלא זאת, אז, אני מפציר,

          מלכי, תן לפצעים הנושנים

          של הוללות ימַי להתרפא.

          אם לא, קץ החיים הוא גם ביטול

          של כל עסקה, ואני אמות אלף

           מיתות ולא אפר פסיק משבועה זו.

מלך:   מאה-אלף מורדים מתים בזה.

          מכאן, אֵמוּן וגם פיקוד - שלך הם.

          (נכנס בלאנט)

            מה, בלאנט? אתה נראה בהול.

בלאנט:    גם העניין שבאתי לדבר בו.

          מסקוטלנד באה ידיעה שדאגלס

          והמורדים האנגליים חָברו

          בשְרוֹסְבּרי באחד-עשר בחודש.

          צבא עצום ואימתני כזה,

          אם כל צד יעמוד בדיבורו,    

          הוא כוח שימחץ כל מדינה.

המלך: נשלח מפה היום את ווסטמורלנד,

          אתו את בני, לורד ג'ון מלאנקסטר.

          כי זה מידע בן חמישה ימים כבר.

          יום רביעי הבא, הארי, תצא

          לדרך. חמישי נצא אנחנו.

          בבְּרידְגְ'נורתְ', ליד שרוסברי, ניפגש. 

          הארי, אתה תחצה את גלוסטרשיר;

          זה להערכתי, מספיק זמן כדי   

          להתארגן, אז בהרכב מלא

          עוד שנים-עשר יום ניפגש. קדימה. 

          במרץ. שעת הכושר הנכונה,

          כשמשתהים, זוללת, משמינה.   

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסים פלסטאף ובַּרְדוֹל.

 

פלסטאף:   ברדול, אני לא התגמדתי להחריד מאז ההרפתקה האחרונה הזאת? אני לא מצטמק? אני לא מידלדל? תראה, העור שלי תלוי סביבי כמו שמלה נפולה של אשה זקנה. אני נבול כמו תפּוח רקוב. טוב, אני אתחרט, ועוד במפתיע, כל עוד נשאר ממני משהו. בקרוב הלב לא ייתן לי, ואז לא יישאר לי כוח להתחרט. אם לא שכחתי ממה עשוי הבְּתוֹכוֹ של כנסיה, אני גרגר פלפל, סוס ישיש תשוש. תוֹכוֹ של כנסיה! חֶברה, חברה רעה, זה מה שקלקל אותי.

ברדול: סר ג'ון, אתה כל כך אוכל את עצמך שלחיות הרבה לא תוכל עוד.

פלסטאף:   נו, זהו זה. בוא, תשיר לי שיר גס; תעשה לי שמח. אני הייתי בשעתו הכי על צד הצדיקות שג'נטלמן יכול להיות. צדיק והוֹתר: קיללתי מעט; הימרתי לא יותר משבע פעם - לשבוע; בית-בושת בקושי פעמיים - ביום; החזרתי כסף שלוויתי - שלוש או ארבע פעמים; חייתי טוב, ובמידה. עכשיו אני חי בלי מידה, ובלי שום גבול.

ברדול:   נו, אתה כל כך שמן, סר ג'ון, שאין אף מידה בשבילך, אף מידה נורמלית. [/ אף מידה מתקבלת על הדעת.] 

פלסטאף:   תקן אתה את הפרצוף שלך, ואני אתקן את החיים שלי. אתה ספינת הדגל שלנו, עם הפנס בחרטום שלך, שזה החוטם שלך. אתה אביר המאור הבוער.

ברדול:   הלו, סר ג'ון, הפרצוף שלי לא עושה לך שום נזק.

פלסטאף:   לא, זה נכון, הוא מספק לי תועלת כי הוא מאותת לי לזכור את המוות. אין פעם שאני מסתכל על פרצופך בלי לחשוב על אש הגיהינום, ועל האיש העשיר במשל שלבש ארגמן ושש; הנה הוא בגלימות שלו, באש, באש. אילו היתה בך איזה-שהיא נטיה לצדיקות, הייתי נשבע בפרצוף שלך; ושבועתי היתה: "חי עמוד האש הזה, הנה מלאך אלוהים". אבל אתה שקוע ומשוקע ברֶשע, והיית באמת, לולא האור בפרצופך, ילוד האופל הגמור. כשרצת למעלה בגבעת גד לתפוס לי את הסוס, אם אני לא חשבתי שאתה אור תעתועים, אבוקה, זיקוק די-נור, אז כסף אין לו שווי. הו אתה קרנבל פֶּרְמַנֶנְט, מוקד של אש ואש תמיד! חסכת לי אלף פאונד על נרות ולפידים כשהייתי מסתובב אתך בלילה בין בית-בירה לבית-בר, אבל הלבן ששתית על חשבוני היה קונה לי מינימום את המנורות הכי יקרות באירופה מקסימום. אני מְתחזק לך חומר-דלק שלושים-ושתיים שנה על השעון, שאלוהים יגמול לי על זה!

ברדול:   פאק פאקסטאף, לך דחוף ת'אף שלי לבטן!

פלסטאף:  אלוהים ישמור! אני אחטוף צרבת.

          (נכנסת הפונדקית)

              מה קורה, מאדאם דה תרנגולת, חקרת כבר מי כייס לי את הכיס?

פונדקית:   נו מה, סר ג'ון, מה אתה חושב, סר ג'ון? אתה חושב שאני מחזיקה גנבים אצלי? אני חיפשתי, אני חקרתי, ובעלי גם-כן, איש איש, נער נער, מלצר מלצר. חוט של שערה לא הלך אצלי בבית לאיבוד בחיים.  

פלסטאף:   את משקרת, פּונדַקְיה. ברדול התגלח ואיבד שערות לא עלינו, ואני נשבע על כל תנ"ך שהכיס שלי כויס. לכי את, לכי, את חתיכת אשה, לכי.

פונדקית:   מה אני? לא, שלא תתחיל אתי. באדוניי אלוהים, אף אחד עוד לא קרא לי ככה בבית שלי בחיים. 

פלסטאף:   לכי לכי, אני מכיר אותך יופי.

פונדקית:   לא, סר ג'ון, אתה לא מכיר אותי, סר ג'ון. אני מכירה אותך, סר ג'ון. אתה חייב לי כסף, סר ג'ון, ועכשיו אתה מארגן פה בלגן בשביל לבּלף אותי. אני קניתי לך שתים-עשרה חולצות שתשים על הגוף.

פלסטאף:   סחבות, סחבות זבל. מסרתי אותן לְנשים של אופים. הן עשו מהן מסננת לְקמח.

פונדקית:   לא, כמו שאני אשה ישרה, בד הולנדי של שמונֶה שילינג לסנטימטר. אתה חייב פה עוד כסף חוץ מזה, סר ג'ון, על התפריט שלך, ועל השתיות שלך בין ביס לביס, וכסף שהלוו לך: עשרים-וארבע פאונד.

פלסטאף (מצביע על ברדול): הוא היה לו חלק בזה. שהוא ישלם.

פונדקית:   הוא? איי, הוא עני, מסכן; אין לו כלום.

פלסטאף:   איך? עני? תסתכלי על הפרצוף שלו. אם זה עני, מה זה אצלך עשיר? שיטביעו מטבעות מהאף שלו; שיטביעו מטבעות מהלחיים שלו. אני לא אשלם אסימון. מה, את עושה ממני פרייר? אני לא יכול להתפּנדרק לי בפונדק שלי, בלי שיקרקסו לי כיסים? אני איבדתי טבעת חותם של סבא שלי בשווי של שלושים פאונד.

פונדקית (לברדול): איי אמא, אני שמעתי את הנסיך אומר לו אני-לא-יודעת-כמה-פעמים, שהטבעת הזאת היתה נחושת!

פלסטאף:   איך? הנסיך הוא שמוק, מקק מצ'וקמק. פקקטוס, אם הוא היה פה הייתי מחטיף בו בַּנבוט כמו כלב אם הוא היה אומר ככה.

          (נכנס הנסיך, עם פטו, בצעדת חייל, ופלסטאף, כשהוא רואה אותו, מתחיל לנגן על הנבוט שלו כמו על חליל)

              מה קורה, בחורצ'וק? ככה נושבת הרוח, אה? כולנו צריכים כבר לצעוד?

ברדול:   זוגות זוגות, כמו בדרך לגרדום.

פונדקית:   אדוני, בבקשה ממך תשמע אותי.

נסיך:    מה את אומרת, גברת קוויקלי? מה שלום בעלך? תגידי לו שאני אוהב אותו; הוא בן-אדם הגון.

פונדקית:   אדוני-נשמתי, תשמע אותי.

פלסטאף:   בבקשה, עזוב אותה לנשמתה ותקשיב לי.

נסיך:    מה אתה אומר, ג'ק?

פלסטאף:   בלילה שעבר נרדמתי פה, מאחורי הפרגוד, והכיס שלי כויס. המוסד הזה נהיה ממש בית-בושת: מכייסים פה כיסים.

נסיך:    מה איבדת, ג'ק?

פלסטאף:   אתה תאמין לי, האל? שלושה או ארבעה שטרות-חוב, ארבעים פאונד החתיכה, וטבעת חותם של סבא שלי.

נסיך:    צעצוע, גרוטאה בשמונָה פני.

פונדקית:   ככה אמרתי לו, אדוני, ואמרתי ששמעתי את כבודך אומר ככה. ו, אדוני, הוא מדבר עליך גועל-נפש, כמו איש עם פה מלוכלך כמוהו, ואמר שהוא היה מחטיף לך בנבוט.

נסיך:    מה? הוא לא אמר.

פונדקית:   אם לא, אין בי טיפה של אמונה, אמת או נשיות.     

פלסטאף:   יש בך לא יותר אמונה משפנפנה טחונה, ולא יותר אמת משועל מצויר, ומה שנוגע לנשיות, ליצן בשמלה הוא אשת ראש-העיר-ורעייתו בהשוואה אלייך. עופי, חתיכת משהו, עופי!

פונדקית:   לא, תגיד, איזה מין משהו, איזה מין משהו?

פלסטאף:   איזה מין משהו? משהו שעל לא דבר. 

פונדקית:   אני לא שום משהו שעל לא דבר.  אני רוצה שתדע את זה. אני אשה נשואה של בן-אדם הגון, ועם כל הכבוד לַסֶר ג'וניוּת שלך, אתה מנוול לקרוא לי ככה.

פלסטאף:   עם כל הכבוד לנשיות שלך, את חיית-בר אם את אומרת אחרת. 

פונדקית:   תגיד, איזה חיה, חתיכת מנוול.

פלסטאף:   איזה חיה איזה? מדוזה.

נסיך:    מדוזה, סר ג'ון? מדוע מדוזה?

פלסטאף:   מדוע, מדוע? היא לא דג ולא בשר; הבן-אדם לא יודע מה עושים איתה ואיך.

פונדקית:   אתה איש מושחת אם זה מה שאתה אומר. אתה וכל אחד יודעים ועוד-איך מה עושים איתי ואיך.

נסיך:    הצדק איתך, פונדקית, והוא מכפיש אותך להחריד.

פונדקית:   וגם אותך, אדוני, והוא אמר לפני יום שאתה חייב לו אלף פאונד.

נסיך:    בוא-נא-אתה, אני חייב לך אלף פאונד?

פלסטאף:   אלף פאונד, האל? מיליון. האהבה שלך שווה מיליון. אתה חייב לי את האהבה שלך.

פונדקית:   לא, אדוני, הוא קרא לך "מקק", ואמר שהוא יחטיף לך בנבוט.

פלסטאף:   אני אמרתי ככה, ברדול?

ברדול:      לגמרי, סר ג'ון, ככה אמרת.

פלסטאף:   אה כן, אם הוא היה אומר שהטבעת שלי היא נחושת.

נסיך:    אני אומר שהיא נחושת. יש לך אומץ עכשיו לעמוד בדיבורך?

פלסטאף:   בחייך, האל, אתה יודע שאתך בתור סתם בן-אנוש, יש לי אומץ, אבל בתור שאתה נסיך, אני פוחד ממך כמו שאני פוחד משאגת גור האריה.

נסיך:    ולמה לא כמו האריה?

פלסטאף:   מכבוד המלך בעצמו יש לפחוד כמו מאריה. אתה חושב שאני אפחד ממך כמו מאביך? לא ולא, ואם כן שתתפקע לי החגורה.

נסיך:    הו, אם זה יקרה, איך שהמעיים שלך יתפזרו סביב הברכיים! אבל, שמע אתה, אין מקום לאמונה, אמת או יושר בחזה הזה שלך; הכל מתפוצץ מבני-מעיים וסרעפת. להאשים אשה הגונה שהיא גנבה לך מהכיס? איי, עגל מגעיל, מחוצף בן-זונה, אם היה משהו בכיס שלך חוץ מחשבונות פונדקים, כתובות בתי-זונות ו - בשביל כושר-עמידוּת - סוכרייה עלובה אחת של ויָא-גברא, אם הכיסים שלך בורכו באיזה-שְאֵלֶה נכסים חוץ מאלה, אני נבלה. אבל אתה מתעקש להתעקש; אתה לא תחביא בכיס את העוולות שלך. אתה לא מתבייש?

פלסטאף:   אתה שומע, האל? מי כמוך יודע שבגן-עדן קודש אדם אבינו מעד, אז מה יעשה ג'ק פלסטאף מסכן בימי עידן הרוע? כתוב בפירוש: "הרוח חפֵצה והבשר רפה"; אתה רואה שלי יש יותר בשר מאשר לאחר, על כן אני רפה יותר. אז אתה מודה שאתה כייסת את כיסִי?

נסיך:   מסתבר, לפי הסיפור.

פלסטאף:   פונדקית, אני סולח לך. לכי תכיני ארוחת-בוקר, תאהבי את בעלך, אל תקפחי את המשרתים, טפחי את האורחים. תמצאי שאני פתוח לכל הגיון ושכל ישר; את רואה שאני מתפייס בקלות. נו די, עשי טובה, תלכי לך.

           (יוצאת הפונדקית)

              עכשיו, האל, לחדשות מהארמון: בנוגע לשוד, בחורצ'וק, איך זה נפתר?

נסיך:     הו, בָּקָר מתוק שלי, שוב נגזר עלי להיות המלאך הגואל שלך. הכסף שולם בחזרה שוב.

פלסטאף:   איי, אני לא מת על ה"שולם בחזרה" הזה. זאת עבודה כפולה.

נסיך:     אני ואבי שוב חברים טובים, ומותר לי לעשות הכל.

פלסטאף:   שְדוֹד לי את קופּת המדינה דבר ראשון, ומהר, לפני שאתה עוד נוטל ידיים.

ברדול:   כן, הופה ,אדוני.

נסיך:    שריינתי לך, ג'ק, פיקוד על יחידת רגלִים.

פלסטאף:   היה עדיף לי סוסים. איפה אני מוצא מישהו שיכול לגנוב טוב? הוי, מי ימצא לי גנב משובח בן עשרים-ושתיים או משהו באזור. יש לי מחסור שערורייתי באספקה שוטפת. נו, תודה לאל על המורדים האלה; הם לא מפריעים לאף אחד, רק לישרים. אני מצדיע להם; אני מהלל אותם.

נסיך:    ברדול.

ברדול:   אדוני?

נסיך:    את המכתב הזה מסור ללורד ג'ון

               מלנקסטר - לג'ון אחי; את זה

               ללורד של ווסטמורלנד.

           (יוצא ברדול)

               זוז, פטו, לסוס, לסוס! לךָ ולי

               יש ארבעים-וכמה קילומטר

               לרכב עד ארוחת הצהריים.

            (יוצא פטו)

             ג'ק, פגוש אותי ליד בית-המשפט

          מחר, שתיים בצהריים. שם

          תדע מי היחידה שלך ושם

           תקבל צו וכספים לציודם.

          הארץ כולה אש. פֶּרסי נוסֵק.

          הם או אנחנו - מישהו יתרסק.

פלסטאף:   מלים יפות! עולם מופת! (קורא): אשה! פתחי שולחן!      

          אם הפונדק הוא בְּסיס גיוּס, אני מוכן!      

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים דורבן-חם, וורסטר ודאגלס.

דורבן-חם:   יפה אמרת, איש סקוטי אציל.  

          אם האמת בַּדור המלוקק

          הזה לא היתה נחשבת חנופה,

          אז, דאגלס, אין בשער המטבע

          חייל שערכו יקר כמו שלך.  

          אוף, אני לא יודע להחניף.

          אני יורק על מחליקי לשון,

          אבל לך יותר מלכל אדם

          אחר יש לי בלב פינה חמה.  

          לא, בוא תבחן אותי; נסה אותי.

דאגלס:    מלך של הכבוד אתה.

          מי שטוען אחרת - גם אם הוא

          גוֹלְיָת - אני אכתוש אותו, אתלוש

          אותו.

דורבן-חם:          תכתוש, תתלוש, כל הכבוד.

          (נכנס שליח עם מכתבים)

            יש מכתבים? (לדאגלס): מודה לך מאד.

שליח: המכתבים האלה מאביך.

דורבן-חם:   בכתב? למה הוא לא בא בעצמו?

שליח: אין לו יכולת. הוא חולה מאד.

דורבן-חם:   קללה, איך יש לו פנאי להיות חולה

          בזמן כזה רותח? מי מוביל

          את הגדודים שלו? תחת פיקוד

          של מי הם מגיעים?

שליח:                              תכניותיו

          בַּמכתבים שלו, כבודו, לא בי.

וורסטר:   אמור לי: הוא שוכב שם במיטה?

שליח: כן, ארבעה ימים לפני צאתי

          לדרך הוא שכב. והרופאים

          כשעזבתי היו מודאגים.

וורסטר:   חבל שהוא נהיה חולה לפני

          שהתקופה הבריאה. בריאותו  

          אף פעם לא היתה מצרך כל כך

          נחוץ.    

דורבן-חם:         חולה עכשיו? חלוש עכשיו?

         המחלה הזאת פשוט זיהום

          בְּדם חייו של המבצע שלנו.

          היא מתפשטת הֵנה, עד ממש

          לַמחנה שלנו. הוא כותב

          לי פה שמחלה פנימית -

          ושאת ידידיו היה קשה

         למשוך כל כך מהר להתגייס

          דרך תיווך; והוא גם לא סבור

          שזה נבון לתת אמון בְּעניין

          חשוב ומסוכן כל כך בידי

          גורם אחר חוץ מעצמו. אבל

          הוא מעודד אותנו להמשיך,

          גם בשילוב כוחות קטן, לראות

          אם המזל איתנו, כי, ציטוט,

          "עכשיו אסור להתקפל, שכן

          למלך בוודאי ידוע כבר

          על כל כוונותינו." מה תגידו?

וורסטר:   מחלת אביך היא מום בשבילנו.

דורבן-חם:  חֶתך מסוכן, איבר קטוע.

          ובכל זאת לא, בעצם. היעדרו

          עכשיו הוא לא נורא כפי שנדמה.

          זה טוב היה לשים את כל ההון

          שלנו רק על קלף אחד? הימור

          על סכום כזה בידי מזל מקרי

          של רגע מפוקפק? זה לא היה

          טוב, זה היה מראה שאנחנו כבר

          בשפל התחתית של התקווה,

          על סף הצוק, בקצה גבול המזל

          שלנו.

דאגלס:              זה נכון מאד. בעוד

          שעכשיו יש לנו רשת בטחון;

          אפשר חופשי לשפוך ולבזבז

          על סמך מה שעוד ייכנס; עידוד

          ונחמה יש במצב הזה. 

דורבן-חם:  מפלט, מקלט, בית לנוס אליו,

          אם ייתָּקעו מזל רע ושטן

          בַּבְּתולים של התוכנית שלנו.

וורסטר:   בכל זאת זה חבל שאביך לא כאן.

          מה שאנחנו מסתכנים בו לא

          סובל פיצול. אלה שלא יודעים

          מדוע הוא איננו יחשבו כי

          חוכמה, נאמנות והסתייגות

          גמורה מן המהלכים שלנו

          הרחיקו ת'רוזן מכאן; ורק

          חִשבו איך רושם שכזה יוריד

          את המורל לַפחדנים-יותר

          מבני בריתנו, ויוליד פקפוק

          בַּמטרה. הרי אתם יודעים

          שאנו, הצד התוקף, צריכים

          להישמר מכל בדיקה מדי

          דקדקנית, לסתום כל חור וכל

          פרצה שעלולים דרכם לנעוץ

          בנו עין בולשת. היעדרות

          אביך מפשילה וילון אשר

          חושף לָהדיוטות סוג סכנה

          שקודם לא חלמו עליו.

דורבן-חם:                                אתה

          מגזים. אני ממליץ שנהפוך

          את היעדרו לפְּלוּס: זה מעניק

          לְמבצענו זוהר גם יוקרה,

          והעזה רבה יותר מאשר

          אילו היה כאן. אנשים יאמרו

          שאם הצלחנו להרים כוחות

          בלי עזרתו נגד מלכוּת, הרי

          שעם עזרה שלו נפיל אותה

          שתיחרב. הכל עוד טוב. הגוף

           שלנו עוד שלם לחלוטין. [/ שלנו עוד בחתיכה אחת.]

דאגלס:    יותר מטוב. בסקוטלנד אין בכלל

          מלה בשביל מושג כזה כמו פחד.

          (נכנס סר ריצ'רד וֶורְנוֹן)

דורבן-חם:   סר וורנון! שתחיה, ברוך הבא.

וורנון: הלוואי שהבשורות שלי שוות

          ברכה. כבוד ווסטמורלנד, בראש צבא

          של שבעת-אלפים, צועד לכאן;

          ג'ון הנסיך אתו.

דורבן-חם:                      אין בעיה.

          מה עוד?

וורנון:                   יתר על כן, הבנתי כי

          המלך בעצמו יָצא לדרך,

          או מתכוון לצאת מהר מאד,

          ועם צבא חמוש, דרוך, עצום.

דורבן-חם:   בראבו, ברוך הבא לו. איפה בְּנו,

           נסיך וויילס הליצן האקרובט,   

          וחבר מרעיו שמשתינים

          על העולם?

וורנון:                     כולם מצויידים,

          כולם על נשקים, פורשים נוצות

          כמו יענים, מכים בכנפיהם

          בָּרוח כמו נשרים שהתרחצו

          בַּמים, נוצצים בְּשריונות

          זהב כמו פסלים, משולהבים

          כמו חודש מאי, נהדרים כמו

          השמש בלב קיץ, להוטים

          כמו בני-עִזים, פרועים כעגלים.

          ראיתי שם את הארי הצעיר

          עם קסדתו, שריון על ירכיו,

          חמוש כמו אביר, עולה מעל

          האדמה כמו שליח האֵלים,

          ומנתר קלילוֹת אל האוכף

           כאילו שמעננים צנח

          מלאך כדי להדהיר ולסחרר

          סוס מכונף לוהט ולכשף

          את העולם בדהרת אלוף.

דורבן-חם:  די, די. שיר-ההלל הזה כמו

          קדחת של אביב עושה אותי

          אלרגי. שיבואו! הם באים

          כמו שה לעולה, נקריב אותם

          חמים ומדממים לבתולת

          המלחמה, כולה תמרות עשן,

          עיניה אש. על מזבחו יישב

          לו מארס בקשקשיו, טבול בדם

          עד האוזניים. כולי אש לשמוע

          שהשלל העסיסי הזה

          קרוב כל כך, אבל עוד לא שלנו!

          בואו, תנו לי לטעום קצת את סוסי

          אשר יישא אותי כמו ברק

          מול החזה של הנסיך מוויילס.

          הארי מול הארי, סוס מול סוס לוהט,

          צמודים עד שאחד ינשור לו מת.

          אח, שיבוא גלֶנדאוור  כבר!

וורנון:                                          יש עוד

          בשורות. נודע לי בדרכי שהוא לא

          יצליח תוך שבועיים לגייס

          את כוחותיו.

דאגלס:                       אלה החדשות

          הכי גרועות שעד עכשיו שמעתי.

וורסטר:    כן, בהחלט, לזה יש צליל של כְּפור.

דורבן-חם  מה גודל צבא המלך?

וורנון:                                       כשלושים

          אלף.

דורבן-חם:          שיהיה גם ארבעים.

          אבי לא פה? גלֶנדאוור  לא יכול?

          לבד נוכל לברוא פה יום גדול.

          מִפְקד, 'חת-שתיים. יום הדין, אחים!

          זה בא. נמות כולם, נמות שמחים.

דאגלס:    שום מוות. בחצי-שנה הקרובה

          אין לי זמן לפגישה עם מצבה.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים פלסטאף וברדול.

 

פלסטאף:    ברדול, לך לפני לקובנטרי. תמלא לי בקבוק לבן. החיילים שלנו ימשיכו קדימה. יש לנו עוד עשרים קילומטר לצעוד עד הלילה.

ברדול: תביא לי כסף, המפקד?

פלסטאף:     תרשום לי, תרשום לי. 

ברדול: הבקבוק הזה כבר יעשה מזה עשר שילינג.

פלסטאף:   אם הבקבוק יעשה עשר שילינג, קח אותו בתור תשלום. ואם הוא יעשה עשרים, קח את כולם. עלי. תודיע לסֶגן שלי פֶּטוֹ שיפגוש אותי בקצה העיר.

ברדול: לפקודתך, המפקד. כל טוב.  

          (יוצא)

פלסטאף:   אם אני לא מתבייש בחיילים שלי, אני סרדין בחומץ. השתמשתי לרעה בסמכות הגיוס המלכותית זוועת אלוהים; קיבלתי, בעד מאה-וחמישים חיילים, שלוש-מאות פאונד פְּלוס. אני מגייס לכם רק בעלי אדמות מבוססים או בנים של בעלי-חוות; מחפש רווקים מאורסים, עם רגל אחת כבר בחופה, כזה סְטוק של אפסים כבדים שישמעו בשמחה את השטן ורק לא תוף צבאי, כאלה שפוחדים מצליל של יריה יותר מצבי פצוע או ברווז-בר פגוע. גייסתי רק ואך כאלה רכיכות שמנת, עם אומץ לב בגודל ראש-סיכה, והם שלמו מזומן בשביל להשתמט; ועכשיו כל היחידה שלי מורכבת מטירונים, רב-טוראים, סגנים ובני-כל-דרג - שרצים מסמורטטים כולם כמו איוב עם צרעת - כאלה שלא היו בחיים חיילים, אלא משרתים שפוטרו בבושת פנים, בנים צעירים של אחים בלי ירושה, מלצרים עריקים וסייסים מובטלים - עלוקות של עולם שקט ושלום ארוך, סמרטוטים מרוטים פי עשר מדגל מרופט. במקום אלה ששילמו על פטור משירות יש לי מאה-חמישים כאלה שהייתם אומרים הגיעו הרגע מדיר-חזירים, אכלו קליפות ושתו משוקת. מטורף נתקל בי בדרך ואמר שאני גילחתי את כל הגרדומים וגייסתי גוויות מת. עין לא ראתה כאלה דחלילים. אני לא חוצה איתם את קובנטרי, אין מה לדבר. לא, והנבלות צועדים להם עם פיסוק רגליים כאילו יש להם שרשראות, כי, בינינו, את רובם שלפתי מבית-סוהר. בקושי תמצאו ביחידה שלי חולצה שלמה וחצי, והחֵצי זה שתי מפיות קשורות שמוטות מעבר לכתף כמו שמלה בלי שרוולים; וגם זה גנוב מהבָּאר ביציאה מלונדון ומהמוזג האדום-אף בשביל לקובנטרי. אבל כל זה מילא; הם ירימו סדינים מכל עמוד-כביסה בדרך.

     (נכנסים הנסיך ולורד ווסטמורלנד)

נסיך:   מה קורה, ג'ק מתנפח? מה קורה, פוך?

פלסטאף:    מה-זה, האל? מה קורה, פֶּגע-שֶגע? מה לעזאזל אתה עושה פה? - אדוני הלורד של ווסטמורלנד, אבקש את סליחתך. חשבתי שכבודו כבר יפה מאד  בשרוֹסבּרי.

ווסטמורלנד: באמת, סר ג'ון, הייתי כבר מזמן צריך להיות שם - וגם אתה - אבל כוחותי כבר שם. המלך, אני יכול לומר לך, מצפה לכולנו. יש להמשיך לנוע כל הלילה.

פלסטאף:  נאא, לגבי אל תדאג. אני בהיכון כמו חתול לגנוב שמנת.

נסיך:   שמענו עליך, גזלן שמנת, פורץ קצפת. אבל תגיד לי, ג'ק, של מי הטיפוסים שמשתרכים שם מאחור?

פלסטאף:   שלי, האל, שלי.

נסיך:   בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולֶב.

פלסטאף:    פֶה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון; בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן-טובים. שה, בן-אדם, בני-תמותה, בני-תמותה.

ווסטמורלנד: כן, אבל, סר ג'ון, נדמה לי שהם דלפונים וצנומים עד אימה, ממש יחפנים.

פלסטאף:   נשבע לך, לגבי הדלפונות - לא יודע איפה הם חטפו את זה, ולגבי הצנימות, אני בטוח שאת זה הם לא למדו ממני.

נסיך:     לא, אלא אם כן שלוש אצבעות עד לצלעות זה סימן-היכר לצְנים. אבל קדימה, תן פּוש, אתה. פרסי כבר בשדה-הקרב.

               (יוצא)

פלסטאף:   מה, המלך כבר במחנה?

ווסטמורלנד: בהחלט, סר ג'ון. אני חושש פן נתעכב מדי.

פלסטאף:   טוב, שהקרב ייתם והחינגא תיפתח,

               תפילת לוחם-לא-כל-כך אבל בליין תותח.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנסים דורבן-חם, וורסטר, דאגלס, וורנון.

 

דורבן-חם:  נִלְחם נגדו הלילה.

וורסטר:                             אי אפשר.

דאגלס:     אז 'תה משחק לטובתו.

וורנון:                                      בכלל לא.

דורבן-חם:  איך לא? הוא לא מחכה לתגבורת?

וורנון:                                                      גם

               אנחנו.

דורבן-חם:               כן, אבל הוא יקבל;

               אנחנו - יש ספק.

וורסטר:                             אחיין טוב, שמע

               עצה. שלא תפעל הלילה.

וורנון (לדורבן-חם):                            אל

               תפעל, כבודו.

דאגלס:                          אלה עצות גרועות.

               אתם דוברים מהשתפנות ופחד.

וורנון:     לא, אל תשמיץ לי, דאגלס. בחיי -

             וגם אוכיח את זה בחיי -

            כשמדרבן אותי כבוד, אני

            רחוק מפּחד בדיוק כמותך

             או כל סקוטי שבעולם. מחר

            בַּקרב יראו טוב-טוב בין שנינו מי

          פוחד. 

דאגלס:                כן, או הלילה.

וורנון:                                       מאה אחוז. 

דורבן-חם:  אני אומר הלילה.

וורנון:   באמת, זה בלתי אפשרי. אני

          בהלם איך שני מפקדים דגולים

          כאלה לא צופים ת'מכשולים

          שלפנינו. חלק מסוסיו

          של אחייני לא באו עוד. סוסֵי

          דודך הגיעו רק היום, מִרְצם

          ותעוזתם נמים עכשיו, אומץ

          לבם כבוי, תשוש מן הדרכים,

          כל סוס הוא מחצית מחֵצי של

          עצמו.

דורבן-חם:            גם הסוסים של האויב

          באפיסת-כוחות מן המסע.

          שלנו ברובם נחו יפה כבר.

וורסטר:     למלך יש יותר. בשם אלוהים,

          אחיין, חכה עד שכולם יגיעו.

          (חצוצרה מכריזה על בואו של שליח. נכנס סר וולטר בלאנט)

בלאנט:   הבאתי מן המלך הצעות

         ברוחב-יד אם תעניקו לי

          האזנה ותשומת-לב.

דורבן-חם:                          ברוך

          הבא, סר וולטר בלאנט; הלוואי אמן

          שהיית בן-ברית להשקפתנו.

          חלקנו מחבב אותך מאד,

          ולא מפרגן לשם הטוב שלך

          כי לא חברְתָ לַסיעה שלנו

          אלא עומד נגדנו כאויב.

בלאנט:    והלוואי אמן שאעמוד כך

          כל עוד אתם חורגים מכל גבול של

          ממשל אמת וניצבים נגד

         מלכות. אבל לענייני: המלך

          ביקש לדעת מה בסיס טרונייתכם,

          מה המניע להטיף לְלב

          ציבור שלֵו עוינות כה בריונית,

          ולהסית לדרך של טרור

          עז-מצח את ארצו הנאמנה.

          אִם את תרומותיכם - שהוא מודה

          כי הן רבות - הוד מלכותו שכח

          בכל צורה שהיא, הוא מבקש:

          אמרו מה הוא העוול, ומיד

          יותן לכם מבוקשכם כולל

          ריבית ומחילה כללית לכם

          ולכל מי שהוטעה בהשפעתכם.

דורבן-חם: המלך הוא נדיב, ואנו יודעים

          היטב שהוא יודע טוב מתי

          עת להבטיח, מתי לשלם.

          אבי, דודי וגם אני עצמי

          נתנו לו את כתר המלכוּת

          שעל ראשו; וכאשר פיקד

          בקושי על עשרים-וכמה איש,

          ובעיני כולם היה אפס

          עלוב, סתם אלמוני פורע-חוק

          שמתגנב הביתה, אז אבי

          קיבל אותו בחוף במאור פנים;

          וכששמע אותו נשבע שהוא

          בא רק להיות דוכס של לאנקסטר,

          לתבוע את שלו ולהתפייס,

          עם הצהרות דומעות של מסירות,

          אבי, בטוב לב ורִגשות חמלה,

          נשבע שיעזור לו - וקִיים.

          כשנוכחו רוזני הארץ כי

         נורת'אמברלנד תומך בו, באו על

          ברכיים מגדול ועד קטן,

          פגשו אותו בכל עיר, כפר, מחוז,

          חיכו לו על גשרים, עמדו טורים-

          טורים, חילקו לו מתנות, נדרו

          לו אמונים, הבטיחו את בניהם

          הבכורים כמשרתים, הלכו

          בעקבותיו בנחשולי ששון.

          הוא, עם הזמן, צובר לו בטחון,

          ומתקדם מעבר לַשבועה

          שהוא השמיע לאבי כשעוד

          עמד חפוי ראש על החוף; פתאום

          גם בא לו למחות נגד כל מיני

          חוקים ותקנות קפדניות

          שמכבידות על האוכלוסיה,

          זועק נגד עוולות, מזיל דמעות

          על עושק של מולדתו; ועם

          המסכה הזאת של לוחם-צדק,

          תפס בָּרשת לבבות בלי סוף;

          הלך רחוק יותר: חתך ראשים

         של הנאמנים אשר המלך

         הותיר בהיעדרו כנציגיו

          כשהוא יצא למלחמה באירלנד.

בלאנט:   לא באתי בשביל זה.  

דורבן-חם:                           אז לעניין.

          תוך זמן קצר הדיח את המלך,

         מהר נישל אותו גם מחייו,

         ובלי מצמוץ הטיל מסים על כל

          המדינה; ואם זה לא מספיק,

          נתן למורטימר קרובו - אשר

          היה מלכו, לוּ כל אחד קיבל

          את המגיע לו - להיות שבוי

          בוויילס, ולהירקב שם בלי דמי-כופר;

          ביזה אותי על כל נצחונותי,

          ניסה להפליל אותי דרך שתולים,

          העיף ת'דוד שלי מהקבינט,

          נפנף את אבא מהארמון בזעם, 

          הפר נדר על נדר והוסיף

          עוול על עוול, ולסיכום,  דחף

          אותנו להקים צְבא הגנה

          זה ובנוסף גם לפקפק בַּזכות

          שלו לַתואר, שלדעתנו

          אין לה שום בסיס ולא תחזיק.

בלאנט:   למסור את התשובה הזאת למלך?

דורבן-חם:  לא כך, סר וולטר. ניקח פסק זמן.

          לך אל המלך, ומוקדם בבוקר

          דודי יביא לו את החלטותינו,

          בתנאי שתינתן מראש ערבות

          שהוא ישוב בבטחון. אז כל טוב.

בלאנט:    הלוואי תסכימו לקבל חסד

          ואהבה.

דורבן-חם:             זו אפשרות.

בלאנט:                                    אמן.

          יוצאים.


מערכה 4, תמונה 4 -


נכנסים הארכיבישוף מיורק וסר מייקל.

 

ארכיבישוף: מהר, סר מייקל, קח מכתב חתום

          זה בזריזות בזק לתומס מוֹבְּרי,

          זה - ללורד סקרוּפּ, וכל השאר על פי

         שמות הממוענים. אילו ידעת

          מה שצפון בהם, היית טס.

סר מייקל:  יש לי ניחוש כללי.

ארכיבישוף:                           אני בטוח.

          מחר גורל עשרת-אלפים

          איש יעבור מבחן של אש, סר מייקל;

          כי אדוני, בשרוסברי, על פי

          מקור מוסמך, המלך עם כוחות

          ענק שהוזנקו בצו-חרום,

         יפגוש את הארי פֶּרסי. ואני

          חושש, סר מייקל, עקב מחלת

          נורת'אמברלנד, אשר חלקו היה

          משמעותי בַּכּוח, בנוסף

          להיעדרות גלֶנדאוור , שהיווה

          חיזוק די מהותי אבל לא בא,

          כי נבואותיו לחשו לו "היזהר",

          אני חושש, לפֶּרסי אין כוחות

          להתמודד כרגע עם המלך.

סר מייקל: לא, אדוני, אין לך מה לדאוג;

          יש דאגלס שם ויש לורד מורטימר -

ארכיבישוף: לא, מורטימר לא שם.

סר מייקל:   אבל יש מרדוק, וורנון, הארי פֶּרסי,

          ויש לורד וורסטר, ומצבור שלם

          של לוחמים דגולים, אנשי מופת.

ארכיבישוף: כן, יש; אבל המלך מצדו

          גייס את כל המובחרים בארץ:    

          זה הנסיך מוויילס, לורד ג'ון מלנקסטר,

          ווסטמורלנד האציל, בלאנט התקיף,  

          ועוד רבים, טובים ומעולים

          במוניטין, פיקוד ולחימה.

סר מייקל: ישיבו להם מלחמה שערה.  

                                        [/ הם יקבלו מנה אחת אפיים.]   

ארכיבישוף: כולי תקווה, אבל צריך לחשוש.

          וליתר בטחון, סר מייקל, רוץ.

          כי אם לורד פרסי לא יזכה בקרב,

          המלך יעניק לנו, לפני

          שיפזר צבאו, ביקור, כי הוא

          יודע ששיתפנו פעולה.

          יהיה נבון שניערך נגדו

          היטב. אז זוז. אני אלך לכתוב

          לשאר הידידים. שלום, סר מייקל.

יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים המלך, הנסיך של וויילס, לורד ג'ון של לנקסטר, סר וולטר בלאנט ופלסטאף.

 

המלך: כמה זולגת דם עולָה השמש

          על הגבעה ההיא. היום מחוויר

          מול דיוקנה החולני.

הנסיך:                           רוח

          מערבית היא השופר שלה;

          בקול שריקה חלול בין העלים

          היא מודיעה: סוּפה ויום סגריר.

המלך: אז שהיא תתיידד עם המפסיד;

          כלום לא נראה קודר לַמנצח.

          (נשמעת החצוצרה. נכנסים וורסטר עם וורנון)

          אה, מה נשמע, לורד וורסטר? זה לא טוב

          ששנינו נפגשים בִּנסיבות

          כמו כאן. אתה בגדת באמוננו,

          גרמת שנסיר גלימות שלום

          נוחוֹת, ואת איברינו הזקנים

          נמחץ בתוך פלדה לא מפנקת.

          זה לא טוב, אדוני; לא טוב. אז מה

          תשיב על זה? אולי תתיר שוב את

          הקשר הנבזי של מלחמה

          שטנית ושוב תשוט בספֵירה של

          ציוּת, ששם אורְךָ זרח יפה,

          טבעי? תפסיק להיות מין מטאור

          חורג, מטיל אימה ומבשר

          הוּלדת אסונות לזמן עתיד?

וורסטר:   תשמע אותי, מלכי.

          אני אישית הייתי מעדיף

          להעביר את שארית חיי

          שלֵו ברוגע. אני נשבע

          שלא חיפשתי שום סכסוך כזה.

המלך: אה, לא חיפשת? אז איך הוא הגיע?

פלסטאף:   המרד שכב לו בַּדרך, והוא מצא אותו.

הנסיך (לפלסטאף): שוּש, תוכי, שוּש.

וורסטר (למלך): הוד מלכותך מצא שזה יאה

          לחדול מחיבתו לי וּלְכל

          ביתנו; אך אני חייב בכל

          זאת להזכיר לך, כבודו, אנו

          היינו ידידיך הקרובים

          הראשונים. את מִשְרתי אני

          עזבתי בימי ריצ'רד בשבילך,

          רכבתי יום ולֵיל לפגוש אותך

          בַּדרך ולנשק ידך, כשעוד

          הוכּרת ונחשבְתָּ כְּנחוּת

          ממני בהרבה. אני, אחי

          ובנו היינו אלה שליוו

          אותך הביתה, וניצבו בעוז

          מול סכנות הזמן. נשבעת לנו -

          הנדר המפורסם בדוֹנְקֶסְטֶר -

          שאינך פועל נגד המדינה,

          ואינך תובע כלום חוץ מזכותך

          אשר הופרה, לָאחוזה של גוֹנְט,

          לַדוכּסוּת של לנקסטר. לזה

          נשבענו לעזור, אבל תוך זמן

          קצר נפלו גשמי מזל טוב על

          ראשך, מבול גדוּלה נחת עליך -

          עם תמיכתנו, היעדרות המלך,

          זעזועֵי תקופה לא יציבה,

          עוולות שלכאורה פגעו בך,

          רוחות סופה אשר עכבו ת'מלך

         במלחמתו האומללה באירלנד

          עד שכל אנגליה סברה כי מת -

          ואוסף יתרונות יפה כזה

          ניצלת כדי שישכנעו אותך

          מהר לתפוס שלטון בשתי ידיים,

         את שבועתך לנו בדונקסטר

         שכחת, ואחרי שמידינו

          ניזונת, השתמשת בנו כמו

          שמנצלת קוקיה גסה

          את האנקור: תפסת את הקן

          שלנו ותפחְתָּ ממזוננו

          עד כדי כך שאהבתנו לא

          העזה עוד להתקרב אליך

          מפחד שתטרוף. אז בזריזות-

          כנף הוכרחנו, לשם בטחון,

          לנוס הרחק ממך ולהקים

          את הצבא הזה אשר במו

          ידך הקמת נגד עצמך

          בְּבריונוּת, כפיות טובה, חילול

          של כל שבועה והתחייבות אשר

          נתת לנו בראשית הדרך.

המלך: את כל זה בהחלט ביטאתם כבר,

          הכרזתם בַּשווקים, בכנסיות

          דקלמתם, לייפּות בגדים של מרד

          במין צבעים יפים שינעמו

          לָעין של בוגדים הפכפכים,

         קשֵי-יום ממורמרים אשר בוהים

          ומחככים בהנאה ידיים

          אל מול קלחת של אנדרלמוסיות;

          לא נבראה התקוממות שעל

          דִגלה מרחה צבעים קלושים כל כך,  

          וגייסה רק קבצנים צמאים

          למערבולת-דם, בלבול יוצרות.

הנסיך: בשני צִבאותיכם ישנם רבים

          שישלמו על התנגשות ביוקר.

          מסור לאחיינך שהנסיך

          מוויילס גם הוא שותף לַמקהלה

          ששרה את שבחו של הנרי פֶּרסי.

          נשבע, אם הרפתקה זו תימחֵק

          לו מן הלוח, בעיני אין איש

          אמיץ יותר, אביר תוסס יותר,

          צעיר אביר יותר, נועז יותר,

          כדי לפאר במעשי גבורה

          את פני הדור הזה. אני עצמי,

          לבוּשָתי, אשם בְּנִפקדוּת

          לאבירות, וכך הוא גם מחשיב

          אותי, שמעתי. אבל כך אני

          אומר, בנוכחות אבי המלך:

          אמנם כל קלף של מוניטין ושֵם

          לטובתו, אבל אני מוכן,

          כדי להציל את דם שני הצדדים,  

          ללחום מולו אחד נגד אחד.

המלך: ונהמר אתך, נסיך של וויילס,

          על אף ששיקולים רבים הם נגד. -

          לא, וורסטר, אנו אוהבים את בני

          עַמֵנו, גם את אלה שהוטעו

          בידי אותו אחיין שלך; ואם

          הצעתֵנו תתקבל אצלם,

          אז הוא, אתה והם, כל איש ואיש

          יהיה שוב ידידִי, ואני שלו.

          אמור לאחיינך זאת והחזר

          תשובה בשמו. אך אם הוא לא יסכים,

          עונש נקם-וגם-שִלֵּם סרים

          לפקודתנו, והם יפעלו.

          אז לך. לא, אל תיתן עכשיו תשובה.

          הצענו בהגינות; תנו מחשבה.

          (יוצאים וורסטר ו-וורנון)

הנסיך: הם לא יקבלו את זה, אני בטוח.

          הדאגלס והדורבן משוכנעים 

          שינצחו את העולם ביחד.

המלך: אז כל אחד מהר ליחידתו.

          כשהתשובה תבוא, נתקוף אותם.

          וִיהי האל איתנו, הצודקים.

          (יוצאים כולם חוץ מן הנסיך ופלסטאף)

פלסטאף:    הָאל, אם אתה רואה אותי בקרב נופל מַטָּה, ומושיט לי יד מעלה - שיהיה; זאת ג'סטה של חברות.

הנסיך: רק איזה עוג מלך הבשן יכול להושיט לך יד כזאת חברית. אמור את התפילות שלך, וכל טוּב.

פלסטאף:   הלוואי, האל, שהיה כבר ליל מנוחה, והכל בכי טוב.

הנסיך: מה לעשות, אתה עוד חייב לאלוהים מוות.

          (יוצא)

פלסטאף:   עוד לא זמן פירעון. זה היה אוכל אותי לשלם לו לפני המועד. מה אני צריך להיות כזה לארג' עם מי שעוד לא דורש? טוב, הכבוד מדרבן אותי. כן, אבל מה עם הכבוד יחרבן אותי אחרי שהוא דרבן אותי?  [טוב, הכבוד קורא לי "בוא". כן, אבל מה הכבוד יכרה לי בור אחרי שאני בא?] מה אז? כבוד יכול לאחות רגל? לא. או זרוע? לא. או לסלק כאב של פצע? לא. כבוד אין לו אם כך מיומנות ברפואה? אין. מה הוא כבוד? מלה. מה יש במלה הזאת, "כבוד"? מה הוא אותו כבוד? אוויר. מציאה גדולה. מי מקבל אותו? זה שמת שלשום. הוא מרגיש אותו? לא. הוא שומע אותו? לא. אז הוא בלתי מוחש? נכון, לַמתים. אבל הוא לא יחיה עם החיים? לא. למה? לשון הרע לא תניח לו. אז אני מוחל עליו. כבוד הוא רק קישוט לְמצבה. ובזאת תמה ההרצאה שלי.

יוצא.


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים וורסטר וסר ריצ'רד וורנון.

 

וורסטר:   לא, סר, אסור שאחייני יידע

          על הצעת המלך הנדיבה.

וורנון: עדיף שכן יידע.

וורסטר:                        אז זה סופנו.

          אין אפשרות, אין דרך שהמלך

          יעמוד בדיבורֵי אהבתו

          כלפינו. הוא ימשיך לחשוד בנו,

          ימצא כבר איך להעניש אותנו        

          על ההווה באמתלה אחרת.

          ישגיחו בנו בשבע עיניים,

          כי בִּבְגידה בוטחים כמו בַּשועל:

          יהא נעול, מתון ומאולף -

          יש בו ניצוץ פראי מאבותיו.

          לא משנה איך נֵירָאה - שמחים,

          נוגים - יתנו לזה פירוש קלוקל.

          נחיה כמו בְּני-בקר ברפתות:

          כשמפטמים אותם - קרוב מותם.

          חטאו של אחייני - זה יישכח

          מהר; יש לו תירוץ של נעורים,

          דם חם, כינוי-חיבה כהצדקה:

          דורבן-חם, הפזיז חמום המוח.  

          כל חטאיו יפלו עלי ועל

          אביו: אנחנו שהסתנו את

          הילד, בידינו הוא הושחת,

          ואנו, מקור הפשע, נשלם.

          לכן, חבר, שהארי לא יידע

          בשום פנים על הצעת המלך.

וורנון: תמסור מה שתמסור; אגיד שכך זה.

          (נכנסים דורבן-חם ודאגלס)

          והנה אחיינך.

דורבן-חם:                   דודי חזר.

          נא לשחרר את ווסטמורלנד.  - דוד, מה

          החדשות?

וורסטר:   המלך כבר מזמין אותך לקרב.

דאגלס:   תמסור עם ווסטמורלנד: שרק יעז!

דורבן-חם:  לורד דאגלס, לך תדרך אותו בזה.

דאגלס:     מיד, בחפץ לב וברצון.  

          (יוצא דאגלס)

וורסטר:   נראֶה שאין במלך רחמים.

דורבן-חם: ביקשת רחמים? חלילה!

וורסטר:   פרשתי בפניו בעדינות

          מה שמציק לנו, איך הוא הפר

          שבועה, והוא פטר זאת בשבועה

          שקרית שלא נשבע לשקר. הוא

          קורא לנו "מורדים", והוא יחרוט

          בנו שם גנאי זה עם כל התחמושת.  

          (נכנס דאגלס)

דאגלס:    לַנֶּשק, רבותי, לַנֶּשק; כי

          השלכתי דרך בן-הערובה

          שלנו ווסטמורלנד קריאת תיגר

          לַמלך הנרי בפרצוף, וזה

          אנוס לדחוף אותו לתקוף מהר.

וורסטר:  נסיך וויילס התייצב ומול המלך

          קרא לך לִקרב אתו לבד.

דורבן-חם: הלוואי כל הסכסוך היה רק על

          ראשנו, ואיש לא היה היום

          מזיע חוץ ממני וממנו!

          תגיד, תגיד איזה פרצוף היה   

          לָהִתגרות שלו? נראָה כמו בוז?

וורנון: לא, בחיי. אף פעם לא שמעתי

          קריאת תיגר מושמעת בצניעות

          כזאת, כמו אח שמתגרה בְּאח

          להתחרוֹת בהתגוששוּת ספורטיבית.

          הוא העניק לך כבוד של גבר,

          הילל אותך בשפת נסיך מושלם,

          מנה את מגילת מעלותיך,

          הוסיף שאף מזמור של שבח לא

          יצליח לשבח אותך די;

          ואז, כמו נסיך אמת, הודה

          בְּסומק בַּחולשות שלו,

          הצליף בִּמשוּבות הנעורים

          שלו בְּחן כזה כאילו יש

          בו כפל אישיות - מורה וגם

          תלמיד. אז השתתק. אני נשבע,

          אם הוא ישרוד אחרי יום השנאה

          הזה, עוד לא נראָה באנגליה

          ניצוץ כל כך מבטיח, איש אשר

          טבעו בו בטעות חותם מופקר. 

                          [/ טפלו עליו לשווא תווית מופקרת.] 

דורבן-חם:  חבר, אתה נראה לי מאוהב

          בַּשגעונות שלו. עוד לא שמעתי  

          על מין נסיך כל כך פרוע. טוב,

          שיהיה כל מה שבא לו, עד הלילה

          אתן לו בזרועות חייל חיבוק

          שיוציא לו ת'אוויר בְּאבירות. -

          לַנשק! בזריזות! וחברים,

          אחים, עדיף שתזכרו לבד

          מה לעשות; לי אין כִּשְרון דיבור

          כדי להלהיב אתכם במליצות.

      (נכנס שליח)

שליח 1:   כבודו, מכתבים בשבילך.

דורבן-חם:  אנ' לא יכול עכשיו. -

          הו רבותי, זמן החיים קצר;

          אם נבזבז אותו סתם בחרפה

          אז הקצר הזה ארוך מדי,

          גם אם כל החיים רוכבים על חוד

          מחוג עד שישלים סיבוב שעה.

          אילו נחיה, נחיה לרמוס מלכים;

          נמות? תמות נפשנו עם נסיכים.

          עכשיו, חי המצפון, הנשק הוא

          יפה כשנושאים אותו בצדק.

          (נכנס עוד שליח)

שליח 2:    כבודו, היכון; המלך מתקרב כבר.

דורבן-חם:  אני מודה לו שהוא מפסיק לי את

          המלל, אני לא דבּרן גדול.

          רק זה: שכל אחד ייתן הכל.

          והנה חרב שאת הברק

          שלה אני אכתים בַּדם הכי

          טוב שאפגוש ביום המסוכן

          הזה. עכשיו, תקווה היא הסיסמה

          שלנו! אספראנס! פֶּרסי! קדימה!

          שיצעקו כל כלי המלחמה

          הנוראים, ונתחבק לצליל

          המוזיקה הזאת, כי מתערב

          שמיים נגד ארץ, לחלקנו

          זהו אות הרעוּת האחרון.       

          החצוצרות נשמעות. יוצאים.


מערכה 5, תמונה 3 -


המלך נכנס עם כוחותיו. הם חוצים את הבמה. תרועת קרב. אז נכנסים דאגלס וסר וולטר בלאנט (הלבוש בבגדי המלך).

 

בלאנט:  מהו שמך, אתה שמתנפל עלי?

          איזה כבוד תשיג בתקיפתי?

דאגלס:   אז דע ששמי הוא דאגלס,

          ואני רודף אותך בשדה-הקרב

          כי יש אומרים לי שאתה המלך.

בלאנט:   אומרים לך אמת.

דאגלס:   לורד סטאפורד כבר שילם היום ביוקר

          על הדמיון לך, כי במקומך,

          המלך הנרי, חרב זו גמרה 

          אותו. כך היא תגמור אותך, אילו

          לא תיכנע להיות שבוי לי.

בלאנט:                                      לא

          נולדתי להיכנע, סקוטי שחצן;

          תמצא פה מלך שינקום על מות

          לורד סטאפורד.

          (הם נלחמים. דאגלס הורג את בלאנט. אז נכנס דורבן-חם)

דורבן-חם:  אח דאגלס, לוּ נלחמת בזמנו

          נגדי כך, לא יכולתי להגיד

          שהבסתי סקוטי.

דאגלס:                           זה גמור. ניצחנו.

          הנה מוטל בלי נשימה המלך.

דורבן-חם:   איפה?

דאגלס:    פה.

דורבן-חם:  זה, דאגלס? לא. אני מכיר היטב

          את הפנים. אביר אציל היה.

          שמו היה בלאנט, המחופש לַמלך.  

דאגלס (לגופת בלאנט): מוקיון ילך עם נשמתך, לאן ש.

          קנית תואר לא לך ביוקר.

          למה אמרת לי שאתה מלך?

דורבן-חם:   המלך שֹם רבּים בַשטח עם

          בגדיו.

דאגלס:               בְּחרב זו ארצח לו את   

          כל הבגדים, אקטול ת'מלתחה 

          שלו, פריט פריט, עד שאפגוש

          ת' מלך.

דורבן-חם:              הלאה, בוא, בלי רגיעה! 

          הנצחון בִּטווח של נגיעה.

          (יוצאים.

       תרועה. נכנס פלסטאף לבדו)

פלסטאף:   אם בלונדון הייתי מתגלגל לי כמו כדור, פה אני משקשק לי מכדור. פה לא שוחטים אותך במחירים, פשוט שוחטים אותך. הלו, מי אתה? סר וולטר בלאנט. הנה לכם כבוד. שום פילוסופיות. אני בוער כמו עופרת מותכת, וגם כבד כנ"ל. אלוהים שישמור אותי מעופרת; מספיק לי המשקל של המעיים שלי. הובלתי את הדגנרטים שלי לאיפה שקוצרים אותם; מכל המאה-וחמישים שלי נשארו אולי שלושה, והם בכניסה לעיר מקבצים נדבות לַחיים.

          (נכנס הנסיך)

              אבל מי בא פה?

נסיך:    מה, 'תה עומד פה מתבטל? תן לי 

               את חרבך. אינסוף אישים גדולים 

               שוכבים, מזון לנשרים, תחת

               פרסות אויב שחצניות, ועל

               מותם עוד לא נקמו. בבקשה, תן לי

               את חרבך.

פלסטאף:   איי האל, בבקשה ממך, תן לי רגע לנשום. הסולטן הטורקי לא חצב על ימין ועל שמאל כמוני היום. אני שילמתי לפֶּרסי חשבון סופי - במזומן.

נסיך:    והוא מוכן ומזומן באמת

               לגמור אותך. בבקשה תן לי

               את חרבך.

פלסטאף:   לא, מול פני אלוהים, האל, אם פרסי חי אתה לא מקבל את חרבי. אבל קח את האקדח שלי אם אתה רוצה.

נסיך:   תן.  מה, הוא בנרתיק?

פלסטאף:   כן, האל, הוא חם; הוא חם. הוא יעשה מצבא שלם לבן.

               (הנסיך שולף אותו ומגלה שזה בקבוק לבן)

נסיך:        זה זמן להתלוצץ ולהתמזמז?

               (משליך עליו את הבקבוק ויוצא)

פלסטאף:   טוב, אם פֶּרסי חי אני פורס אותו. אם הוא יבוא לי בדרך - שיהיה; אם הוא לא,  אז אם אני זז לכיוון שלו מרצון, שיעשה ממני קציצות. אני לא אוהב כבוד מגחך כזה כמו של סר וולטר. תנו לי חיים, ואם אני יכול להציל אותם, שיהיה. אם לא, הכבוד יהיה אורח לא קרוא, וזה הסוף.

               (יוצא עם גוויית בלאנט)


מערכה 5, תמונה 4 -


תרועה. נכנסים המלך והנסיך, לורד ג'ון מלנקסטר והרוזן מווסטמורלנד.

 

מלך:         בבקשה, הארי, פנה את עצמך;

               אתה שותת דם. ג'ון, לווה אותו.

ג'ון:          לא עד שאדמם אני כמוהו.

נסיך:        בבקשה, נוע קדימה, מלך,

               כי נסיגה תפחיד את חבריך.

מלך:         כבר אני נע.

               לורד ווסטמורלנד, תיקח אותו לאוהל.

ווסטמורלנד: אדון, בוא ואקח אותך לאוהל.

נסיך:        תיקח אותי? אנ' לא צריך עזרה.

               ושום שריטה שטחית לא תנפנף

               את הנסיך של וויילס מקרב כזה,

               כשאצולה שותתת דם נרמסת

               והמורדים עושים יום חג וטבח!

ג'ון:          אנחנו משתהים. בוא, ווסטמורלנד;

               שם חובתנו להיות. בוא, בוא כבר.      

               (יוצאים ג'ון עם ווסטמורלנד)

נסיך:        באלוהים, סידרת אותי, ג'ון;

               נפש כה אמיצה - ולא ניחשתי.

               אהבתי אותך קודם, ג'ון, כאח,

               עכשיו אתה ונשמתי אחד הם.  

מלך:         ראיתי איך דחק אל הפינה

               את פרסי בתעוזה כזאת שלא

               ציפיתי מלוחם צעיר כמותה.

נסיך:        הילד מעניק דם לכולנו!  [/ עושה לנו בית-ספר, הילדון!]

               (יוצא. נכנס דאגלס)

דאגלס:    עוד מלך! הם צצים כמו שדים.   

               אני הוא דאגלס, הסיוט של כל

          מי שלובש את הסמלים האלה.

          ומי אתה, המתחזה לְמלך?

מלך:   המלך בכבודו, אשר כואב

          לו, דאגלס, כי פגשת כה הרבה

          כפילים שלו ולא אותו עצמו.

          יש שני בנים שלי שמחפשים

          את פֶּרסי ואותך בשדה-הקרב,

          אך אם למזלך נתקלת בי,

          נראה אותך; תגן על עצמך.

דאגלס:   אני פוחד שאתה עוד זיוף,

          אם כי כל ישותך אומרת מלך.

          אבל שלי אתה בטוח, מי

          שלא תהיה. וכך אני מביס

          אותך.

          (הם נלחמים. כשמצבו של המלך מסוכן, נכנס הנסיך מויילס)

נסיך:   הרם עיניים, סקוטי בן חלאה, 

          או שכבר לא תרים אותן יותר.

          רוחות המת של בלאנט, שֶרלי וסטאפורד

          בזרועותי. זה הנסיך של וויילס

          שמאיים עליך, זה שלא

          הבטיח מעולם מבלי לפרוע.

          (הם נלחמים. דאגלס בורח)

          באומץ, אדוני. מה שלום כבודך?

          סר ניקולס הזעיק תגבורת, גם

          סר קליפטון. אני רץ אליו מיד.

מלך:   חכה, קח נשימה.

          פדית את שמך שכבר אבד;

          הוכחת בהצלָתי שיש

          לך קצת יחס לחיי בכל זאת.

נסיך:   הו אלוהים, עשו לי מדי עוול

          מי שאמרו שאני משחֵר

          כבר למותך. אם זה היה כך, אז

          יכולתי להשאיר עליך את

          ידו החצופה של דאגלס, היא

          יכלה לקטול אותך מהר יותר

          מכל שיקוי ורעל ולחסוך

          עמל של בוגדנות לבן שלך.

מלך:   מהר לקליפטון; ואני לניקולס.

          (נכנס דורבן-חם)

דורבן-חם:    אם אני לא טועה, אתה הוא הארי.

נסיך:   דיברת כאילו אתכחש לשמי.

דורבן-חם:   שמי הארי פֶּרסי.

נסיך:                               אז אני רואה

          מורד שאין כמותו בשם הזה.

          אני נסיך וויילס, פרסי, ושלא

         תחלום לחלוק אותי עוד תהילה.

          אין בחלל מקום לשתי שמשות,

          גם אנגליה לא תסבול שלטון כפול

          של הארי פֶּרסי והנסיך מוויילס.

דורבן-חם:  זה לא יקרה לה, הארי; בא הרגע

          לגמור אחד משנינו, והלוואי

          היית איש-קרב מהולל כמוני.

נסיך:   שמי יהולל יותר כשניפרד,

          וכל פרח כבוד על קסדתך

          אתלוש כדי לעשות לי זר לָראש.

דורבן-חם:      אנ' לא יכול לשאת ת'שחצנות עוד.  

                                                    [/ נמאס מן ההתרברבות שלך.]

          (נכנס פלסטאף)

פלסטאף:    יפה אמרת. האל! לך על זה, האל! לא, פה זה לא משחק ילדים, שמע מה אני אומר לך.

(נכנס דאגלס. הוא נלחם עם פלסטאף, הנופל ארצה כאילו הוא מת. יוצא דאגלס.

הנסיך הורג את דורבן-חם)

דורבן-חם:   הארי, גזלת לי את נעורי.

          אבדן חיים שבירים - זה לא כואב לי

          כמו להפסיד מוּלךָ כבוד, הילת

          יוקרה. מזה מחשבותי פצועות

          יותר מאשר גופי מחרבך.       

          אך מחשבות - שְפָחות של החיים - 

          והחיים - עבדי הזמן - וזמן,

          מודד כל העולם - יש להם סוף.

          יכולתי - הו! - להתנבא - אבל

          על לשוני מונחת יד עפר

          קפואה, יד מוות. פֶּרסי, די, אתה

          אבק, מזון לְ -

          (הוא מת)

נסיך:   לְתולעים, פֶּרסי גיבור. שלום

          ללב גדול. שאפתנות, רקמה

          גרועה, איך התכווצתְ! כשהיתה

          בגוף זה רוח, ממלכה היתה

          לו תחום קטן מדי, אבל עכשיו

          ארבע אמות של רפש אדמה

          הם די. האדמה אשר נושאת

          אותך אינה נושאת איש חי אֵיתן

          יותר. אילו יכולת עוד לחוש

          בְּהוקרה, הייתי משתפך

          פחות. אבל אסתיר את פרצופך

         המרוטש עם זה, (מכסה אותו) ובשמך

          אודה לי על טקסי חיבה וחסד.

          שלום, קח את שבחַי אתך למעלה.

          קלונך יישן אתך בקברך

          אבל לא ייזכר בהספדיך.

     (הוא מבחין בפלסטאף על הארץ)

            מה זה, מכר ותיק! כל הבשר

          הזה לא מסוגל היה לשמור

          טיפת חיים? ג'ק המסכן, שלום.

          היה לי טוב לאבד איש טוב יותר.

          אילו אהבתי הבל בלי מידה,

          היית אבדה מאד... כבדה.

          טובים ממך נפלו במערכה,

          אבל אין אף שלל שָמֵן כמותך.

          יוציאו את מעיך, יחנטו אותך.

          עד אז שְכב ליד פרסי בדמך.

      (יוצא. פלסטאף קם)

פלסטאף:   יוציאו מעיים? אם אתה מוציא לי את המעיים היום, אני מרשה לך לשמר אותי בחומץ מחר ולאכול אותי באותו מחיר. לעזאזל, זה היה בדיוק הרגע להתחזוּת, אחרת המונסטר [/ החניבעל] הסקוטי הלוהט הזה היה עושה ממני סטק אַנְטְרֵסְקוט. התחזוּת?  לא, זה שקר; אני לא מתחזה. למות זה להתחזוֹת, כי זו התחזוּת לבן-אדם בלי חיוּת של בן-אדם. אבל להתחזוֹת לְמת על מנת לחיות זו לא התחזות אלא התגלמות אמת מושלמת של החיים באמת. אין שום אומץ-לב בלי שֹוּם-שכל, ובזכות השֹוּם הזה הצלתי לעצמי את החיים. [/ סייג לגבורה - תבונה, ובזכות הסייג הזה הצלתי לעצמי את החיים.] חי זומזום, אני פוחד מהאבק-שריפה הזה פֶּרסי, למרות שהוא מת. מה יהיה אם גם הוא מתחזה ויקום לי פתאום? שכה יהיה לי טוב, יש חשש שהוא ייצא יותר טוב בתור מתחזה. לכן אני אעשה לו וידוא-הריגה, ואשבע שאני הרגתי אותו. למה שהוא לא יקום בדיוק כמוני? רק עדות ראייה יכולה לסתור אותי, ואף אחד לא רואה אותי. (דוקר את הגופה) לכן, אדוני, עם פצע חדש בירך, בוא-תבוא אתי. (מעמיס את דורבן-חם על גבו.

                   נכנסים הנסיך וג'ון מלנקסטר)

נסיך:     בוא, ג'ון אחי. חנכת טוב בְּדם

               את חרב הבתולים שלך.

ג'ון:                                           רק רגע;

               מי יש לנו כאן? לא אמרת לי

               שהאיש השמן הזה פה מת?

נסיך:     נכון; ראיתי אותו מת,

               בלי נשימה, שותת דם על הקרקע.

               (לפלסטאף): אתה חי או שזו מין הזיה

               ואחיזת עיניים? בוא, דבּר

               קצת; לא נבטח בָּעין בלי האוזן.

               אתה לא מה שאתה נראה.

פלסטאף:   נו, זה בטוח. אני לא איש כפול. (שומט את גופת דורבן-חם) אבל אם אני לא ג'ק פלסטאף, אני ג'וּק. הנה פֶּרסי. אם אביך ידביק לי איזה אות-כבוד, שיהיה; אם לא, שיהרוג את הפֶּרסי הבא בעצמו. אני מצפה להיות רוזן או דוכס, אני אומר לך.

נסיך:   היי, את פֶּרסי אני הרגתי, וראיתי אותך מת.

פלסטאף:   אה, ראית? אדוניי, אדוניי, כמה שהעולם הזה מכור לשקרים! מסכּים אתך שהייתי נפול וגם נטול אוויר, וגם הוא; אבל קמנו בבת-אחת ונלחמנו שעה ארוכה לפי שעון שְרוֹסְבֶּרי. אם מאמינים לי, שיהיה; אם לא, הלוואי שאלה שצריכים לגמול על עוז יישאו באשם ודמם בראשם. אני אומר, ושאמות אם לא, שאני עשיתי לו את הפצע הזה בירך. אם הבן-אדם היה חי והיה מכחיש את זה, חי זומזום, הייתי מאכיל אותו מנה מהחרב שלי.

ג'ון:    זה הסיפור הכי מוזר ששמעתי.

נסיך:  זה הטיפּוס הכי מוזר, ג'ון-אח.

               בוא, סחוב באצילות את המטען

               שלך על גב. מה שנוגע לי,

               אם שקר יעניק לך פאר,

               אצבע אותו בכל ביטוי זהב.

               (נשמע אות נסיגה)

                   אות נסיגה. הנצחון שלנו.

               בוא לתצפית, אחי, ונאמת

               מי מכל ידידינו חי, מי מת.

               (שניהם יוצאים)

פלסטאף:   אני, כמו שאומר כלב-הצייד, אתלווה לשֵם גמול. מי שיגמול לי, שהאל יגמול לו. אם אעלה בדרגה, ארד במשקל, כי  אני אטהר את עצמי ואגמל מלבן ואחיה נקי, כמו שאיש אציל צריך.

          יוצא [גורר את הגווייה].


מערכה 5, תמונה 5 -


נשמעת החצוצרה. נכנסים המלך, נסיך וויילס, לורד ג'ון מלנקסטר, הרוזן מווסטמורלנד, עם וורסטר ו-וורנון כשבויים.

 

מלך:      הנה כך מרד נענש תמיד.

               וורסטר נחָש, מה, לא שלחנו רק

               רעוּת, סליחה וחסד לכולכם?

               אז לעוֵות כך את הצעתנו,

               ולנצל ככה אמון של שאֵר-

               בשרך? היום הרגנו אבירים -

               שלושה, רוזן אציל ועוד רבים

               שהיו חיים הרגע

               לוּ העברת כמו אדם הגון

               מידע אמת בין הצבאות שלנו.

וורסטר:   מה שעשיתי - בטחוני יעץ לי;

               ואקבל את הגורל הזה

               בהשלמה, כי הוא בלתי נמנע.

מלך:      תקחו את וורסטר אל מותו, וגם

               את וורנון. לגבי השאר, נשקול.

               (יוצאים וורסטר ו-וורנון תחת משמר)

               מה המצב בַּשטח?

נסיך:    הסקוטי דאגלס האציל, כשהוא

               ראה שהמזל היום הִפְנה

               לו עורף, פֶּרסי האציל חוסל

               ואנשיו בורחים בפחד, נס

               עם כל השאר; וכשנפל מעל

               גבעה, נפצע ואז נתפס בידי

               רודפיו. אצלי בָּאוהל הוא נמצא,

               הדאגלס, ואני מפציר: הרשה 

               לי לעשות בו כרצוני.

מלך:                                      קיבלת.

נסיך:    אז, בידיך, ג'ון אחי, תיפול

          הזכות לַמטלה המכובדת.

          תלך אל דאגלס והוצא אותו

         לַחופש, באשר ילך, בלי כופר.

         האומץ שהיום הפגין מולנו

          לימד אותנו להוקיר גבורה

         כזאת גם בחיקם של יריבינו.

ג'ון:    תודה על המשימה הנכבדה

          שאבצע תיכף, בפקודה. 

מלך:   נשאר רק לחלק את הצבא.

          ג'ון בני וְוֶוסטמורלנד, צאו בדחיפות

         ליורק לפגוש את שם את נורת'אמברלנד

         והארכיבישוף המתחמשים

          שם בקדחתנות, כפי שדווּח לי.

          אתה, בני הארי, בוא אתי לוויילס,

          ללחום מול גלנדאוור ומורטימר.

          בארץ זו לְמרד אין תקומה,

          וישמש היום הזה דוגמה;

          כיוון שפה נחלנו הצלחה,    

          נמשיך עד שתושלם המלאכה.           

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק א' - מערכה 5, תמונה 5