שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק א' - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >

נכנסים המלך, נורתאמברלאנד, וורסטר, דורבן-חם, סר וולטר בלאנט, ואחרים.

 

מלך:      דמי היה קר ומתון מדי,

           לא התלקח מול ההשפלות;

           אתם תפשתם זאת, ובהתאם

            דרכתם על הבלָגתי; אך אל

            תטעו: מרגע זה אבחר להיות 

            עצמי המלכותי, תקיף, מטיל

            אימה, ולא לשמוע למזגי,

            אשר היה חלק משֶמן, רך

            מפוך, וכך איבד את הכבוד

           שהגאים חולקים רק לגאים.

וורסטר:   למשפחתנו, מלך, לא מגיע 

          ששוט גדלוּת יצליף בה כך, ועוד

          אותה גדלוּת אשר במו ידינו

          סייענו לבסס.

נורת'אמברלנד (למלך): אדון -

מלך:   וורסטר, החוצה, כי אני רואה

          מרד וסכנה בתוך עיניך.

          אח, סר, נוכחותך היא חצופה

          ומתנשאת מדי, ואין מלכות

          אשר תסבול קימוט גבות נרגן

          של משרת. אתה מוזמן לצאת

          מכאן. כשנזדקק לעצתך

          ושירותיך, אז נקרא לך.

          (וורסטר יוצא. לנורת'אמברלנד):

            עמדת לדבר.

נורת'אמברלנד:             כן, אדוני.

          אותם שבויים שנתבעו בשם

          כבודך, שהָרי פֶּרסי פה תפס

          בהולמדון, לדבריו איש לא סירב

          להסגירם בתוקף כפי שדוּוח

          להוד רוממותך. קנאה או אי-

          דיוק - הם אשמים פה, ולא בני.

דורבן-חם:   מלכי, לא התעקשתי על שבויים.

          אבל אני זוכר, בסוף הקרב -

          כולי תשוש ומתנשף, גרון

          ניחר ממאמץ, נשען על חרב -

          צץ איזה לורד, מוקפד ומצוחצח,

          טרי כמו חתן, סנטר גזום

           כמו שדה זיפים אחרי קציר, מדיף

          פרפום. ובין הבוהן והאצבע

          החזיק קופסה של בושם שהצמיד

          לאף ואז הרחיק - מה שעצבן

          ת'אף שרק שאף עוד להסניף -

          וכל הזמן חייך לו ופטפט.

          וכשהחיילים נשאו גופות

          של הנופלים, קרא להם "קופים",

          "ברברים", איך שמים גווייה כל כך 

          בלתי-אסתטית בין אצילותו

          לבין הרוח. הוא הציק לי עם

          ים חנחוּנים וגינונֵי גִיבֶרת,

          ובין השאר ביקש את השבויים

          שלי בשם רוממותך. אני

          כולי פצעים פתוחים, שורף לי; הוא,

          התוכי, רק טוחן לי את המוח;

          מחֹוסֶר סבלנות ומכאב

          עניתי משהו - לא יודע מה -

          שכן או לא - כי הוא הטריף אותי,

          טיפ-טופ כזה, ריח מתוק כזה,

          ומדבר כזה כמו גברת של

          סלון על נשק, תוף, פצעים - אפשר

          למות! נואם לי ש"אין קלאסי כמו

          שומן של לווייתן למרוח על

          שריטה", ושחבל - "אבל ממש

          חבל"! - שמבטן אדמה תמימה

          חופרים את ה"אבקה הגועלית

         הזאת", אבק שריפה, שבלי שום קלאס

          הורגת בחורים מצוינים,

         ושאלמלא אותם "רובים דוחים"

          הוא בעצמו היה חייל. לַבְּליל

          שטויות שלו עניתי סתם דרך

          אגב, כמו שאמרתי, ואני

          מפציר שדיבוריו לא יחצצו בין

          אהבתי לבין הוד מלכותך.

  בלאנט (למלך): בהתחשב בנסיבות, מלכי,

          אז כל מה שאמר לורד הרי פֶּרסי  

          לאיש כזה, ובמקום כזה,

          בזמן כזה וכיוצא בזה,

          יכול למות בשקט בלי לקום

          שוב להזיק לו או לְשָמֵש כקלף

          נגדו, אם הוא מצהיר שהוא חוזר בו. 

מלך:   ובכל זאת את שבוייו הוא לא מסגיר,

          כי יש לו תנאי: שאנו נשלם

          מתוך כיסנו כופר על גיסו,

         לורד מורטימר המטומטם, ש - חי

          נפשי - בגד בכוונה בחיי

          אלה שהוא הוביל לצאת לקרב

          מול רב-המכשפים הזה, גלֶנדאוור       

          הארור, שעם בתו, אנו שומעים,

          אותו לורד התחתן לאחרונה.

          שנרושש את הקופּה שלנו

          בכדי לפדות בוגד? נקנה בגידה?

          נכרות בריתות עם פחדנים כשהם

          במו ידם הפסידו את עצמם?                

          לא, שירעב על הר קרֵח; לא

          אחשיב בתור חבר שלי אף איש

          שיבקש פרוטה כדי להשיב

          לכאן את מורטימר הבוגדני.   

דורבן-חם:   הה! "מורטימר הבוגדני"?

          הוא לא מעד אף פעם, אדוני

          המלך, רק בתאונה של קרב. 

          תספיק לשון אחת כדי להעיד

          על זה בשם כל הפצעים, פצעים

          עם פה פעור שהוא חטף כמו גבר

          כשעל גדת הגומא של נהר

          הסֶבֶרְן הוא השחית שעה שלמה

          נגד גְלֶנדאוּוֶר הגדול, בקרב

          פנים אל מול פנים ויד מול יד. 

          שלוש פעמים עצרו לנשום, שלוש

          פעמים שתו - בהסכמה - ממֵי

          הזרם המהיר, אשר נבהל

          מן הפנים צמאֵי הדם ונס

          בין קני-סוף רועדים לטמון גלֵי

          ראשו בַּחוף אשר הוכתם בְּדם   

          שני לוחמי-הָעַל האלה. אין

          תככנות שפלה שמצטבעת

          לה בפצעים כל כך קטלניים,

          ולא יכול להיות שמורטימר

          ספג כל כך הרבה - ומרצונו.

          אז שהוא לא יושמץ בשום בגידה.

מלך:   אתה מסלף לי, פֶּרסי, מסלף. [/ אתה אומר לי שקר, פֶּרסי, שקר.]

          הוא לא נלחם אף פעם מול גלֶנדאוור .

          שמע לי, הוא היה מעז להתמודד

          עם השטן - ורק לא עם גלֶנדאוור  

          בתור יריב. אתה לא מתבייש?

          מספיק, אתה, שלא אשמע אותך

          עוד מדבר מלה על מורטימר.   

          שלח לי את השבויים שלך זריז,

          או שתשמע ממני כך שלא

          ינעם לך. - נורת'אמברלנד, קבל

          שחרור ביחד עם בנך. (לדורבן-חם): שלח לי

          את השבויים, או שתשמע ממני.

     (יוצא המלך, עם כולם, נשארים רק דורבן-חם ונורתאמברלנד) 

דורבן-חם:  גם אם ידרוש אותם שטן שואג -

          אנ' לא אשלח! אני רץ אחריו

          לומר לו. זה יקל לי על הלב,

          גם אם זה יסכן לי את הראש.

נורת'אמברלנד: מה זה, שיכור מזעם? סטופ, חכה קצת.

          (נכנס וורסטר)

          דודך פה.

דורבן-חם:                "לדבר על מורטימר?"

          כולרה! בטח שאדבר עליו!

          ושאשרף אם לא אחבור אליו!

          את הוורידים האלה ארוקן

          למענו, אשפוך ת'דם שלי

          אדום על אדמה - אבל אזקוף         

          את מורטימר זה שנרמס אל על,

          גבוה כמו המלך הרקוב

          הזה, הבולינגברוק כפוי הטובה.

נורתאמברלנד (לוורסטר): המלך, אח, הטריף את אחיינך.

וורסטר:     מי הדליק אש כזאת אחרי שהלכתי?

דורבן-חם:    רוצה את השבויים שלי כולם, זה!

          וכשהוזכר הכופר על גיסי שוב,

          החוויר, הפנה אלי עין של מוות,

          רועד מעצם שמו של מורטימר.

וורסטר:    לא מאשים אותו. ריצ'רד, שמת,

          הכריז על מורטימר בתור יורשו, לא?

נורת'אמברלנד: נכון. שמעתי את ההכרזה.

          ואז המלך האומלל ההוא    

          (יסלח האל מה שחטאנו לו)

          יצא לַמִבצעים שלו באירלנד,

          ושב כדי שיודח ויירצח.

וורסטר:  ועל מותו כל העולם בְּפֶה     [/ ועל מותו אנחנו מוכפשים

           גדול מוקיע ומכפיש אותנו.       / ומושמצים בפי כל העולם.]

דורבן-חם:    שניה, רק רגע: ריצ'רד, אז, הכריז

          שמורטימר, גיסי, יהיה יורש

          הכס?

נורת'אמברלנד:    אמת. במו אוזני שמעתי.

דורבן-חם:   לא פלא שהמלך מאחל לו  

          שהוא יגווע על הר קרח, כן.

          אבל אתם, שהנחתם כתר על

          ראש איש עם זכרון כל כך קצר,

          ומוכתמים למענו באות

          קלון של שותפות לרצח - זה

          צודק שתספגו מבול קללות

          כללי כשרק הייתם כלי ביצוע -

          החבל, הסולם, או התליין?

          סליחה שאני מציג באופן כה

          בוטה לאיזו עליבות הגעתם

          תחת המלך הזומם הזה!

          תרצו שלחרפתכם יאמרו היום,

          ויכתבו מחר בספרי היסטוריה,

          שאישים דגולים ואצילים כמוכם

          רָתמוּ עצמם למטרה שפלה

          (מה ששניכם, יסלח האל, עשיתם) -

          לרמוס את ריצ'רד, את שושן היופי,

          בכדי לשתול את הדרדר הזה,

          העשב השוטה, הבולינגברוק?     [/ הצמח הרעיל, הבולינגברוק?]

            או שיאמרו לחרפתכם יותר

          אפילו: שרומיתם ונזרקתם,

          ועוד בידי זה שלמענו

          הוכתמתם בחרפות האלה?

          לא! יש לכם עוד זמן לגאול כבודכם,

          לזכות שוב בַּחיבּה של העולם -

          נִקמו בָּהשפלה, בַּלעג של

          המלך היהיר הזה, שיום

          ולֵיל הוגה איך להודות לכם 

          על חסדכם לוֹ בְּתשלום דמים

          של מוות לשניכם. לכן, אני

          אומר -

וורסטר:                 שקט, אחיין, מספיק. עכשיו

          אחשוף לך ספר כמוס, ומול

          שֶטף הטענות-צודקות שלך

          אקריא דבר קשה ומסוכן,

          רב-מכשולים, ומאתגר ממש

          כמו לחצות בהליכה נהר

          שוצף על חוד חנית, בלי מעקה.

דורבן-חם:   מי שנופל - גוּדבּיי לו! שְחה או טְבע!

          תשלח כל סכנה מהמזרח

          למערב שהכבוד יבוא

          מולה מהצפון אל הדרום -

          ושיתגוששו! אח, זה מדליק

          כפליים את הדם להעיר אריה

          מלהבהיל איזו ארנבת!

נורת'אמברלנד (לוורסטר):         כל

          צל אשליה של מעלל גבורה

          מוציא אותו מכל שיווי משקל.

דורבן-חם:   בחיי, זה קל, נראה לי, לנתר

          לקטוף כבוד נוצץ מלבנה

          חיוורת, או לצלול עד למצולות,

          לעומק שלא נמדד עוד, כדי למשות

          בציציות ראשו כבוד טובע,

          ואז בתור מושיע לענוד

          כל אות כבוד, לבד, בלי שום פשרות  

          פושרות, בלי שותפים או חֵצי-חֵצי!

וורסטר (לנורת'אמברלנד): הוא צר לו פה עולם צורות שלם,

          רק לא את זו שעליו לחשוב עליה.

          (לדורבן-חם): אחיין, תקשיב לי רגע בטובך.

דורבן-חם:    אלף סליחות.

וורסטר:                           אותם האצילים

          הסקוטים, השבויים שלך -

דורבן-חם:                               אחזיק

          בהם כולם! חי אלוהים, הוא לא

          יראה סיכּת סְקוֹט! לא, גם אם בזה

          תלויה הנשמה שלו – אין לו

          סיכוי לזכות בסקוטי. את כולם

          אחזיק, ביד הזאת.

וורסטר:                           אתה נסחף

          ולא מקשיב לי. בשבויים שלך

          תחזיק.

 דורבן-חם:        לא-לא, אני אחזיק! וזהו!

          אמר שהוא לא יפדה את מורטימר;

          אסר שאדבר על מורטימר;

          אבל אני אבוא כשהוא   ישן,

          ובאוזנו אצרח לו "מורטימר!"

          יותר מזה: אדאג שיְלמדו

          זרזיר לומר רק "מורטימר", ואתן

          לו אותו, כדי לפמפם לו את הזעם.

וורסטר:    תקשיב, אחיין, מלה.

דורבן-חם:   לא יהיה לי בחיים עיסוק

          אחר חוץ מלצבוט ולעצבן

          את בולינגברוק הזה, אותו ואת

          התרנגול-עם-חרב הנסיך

          מוויילס (לולא ידעתי שאביו

          לא אוהב אותו, ושהוא רק ישמח

          אם איזו פורענות תיפול עליו,

          הייתי כבר מרעיל לו את הבירה).

וורסטר:   כל טוּב, אחיין. כשתהיה מוכן

          יותר לשמוע, אדבר אתך.

נורת'אמברלנד (לדורבן-חם): עקצה אותך צרעה, פרא טפש?

          נהיית לי אשה, שאתה לא

          מקשיב לאף לשון חוץ משלך?

דורבן-חם:   תראה, תבין, אני מוכה שוטים

          ומיוסר בעקרבים כשאני

          שומע על האינטריגנט הזה

          הנאלח הבולינגברוק. בימי

          ריצ'רד - נו איך קוראים לו למקום?

          כולרה! זה בחבל גלוסטר; שם

          ישב דוֹדוֹ הלורד ליצן, דוד יורְק,

          ושם לראשונה השתחוויתי

           לְבּולינגברוק זה, מלך החיוך –

          אוף, כששניכם חזרתם מצרפת!

נורת'אמברלנד: טירת בַּרְקלי?

דורבן-חם:  כן, בדיוק.  

          אח, כמה גינוני דבש הוא מרח

          לי אז, הכלב החנפן! "תראו

          איך מתגשמת הבטחת ילדוּת",

          ו"הרי פֶּרסי, מותק לב-זהב".

          קללה עליו, טינופת לב-זאב! -

          שאלוהים יסלח לי. דוד, פתח פה.

          אני סיימתי.

וורסטר:                  לא, אם יש לך

          עוד - לך על זה. אנחנו נחכה

          בסבלנות.

דורבן-חם:             סיימתי, באמת.

וורסטר:   אז לעניין הסקוטים השבויים שוב.

           תמסור אותם ישר בלי כופר, ו -

          עשה מבנו של הרוזן של דאגלס

          בן-ברית כדי לגייס צבא בסקוטלנד.

          הוא ייעתר לזה, אל דאגה,

          בשל סיבות שונות שאשלח לך

          בכתב. (לנורת'אמברלנד): אתה, כשבנך יהיה

          עסוק בזה בסקוטלנד, תשתחל

          ללב של איש הדת הכה-אהוב

          שלנו, הארכיבישוף.

דורבן-חם:                           של יורק,

          נכון?

וורסטר:             כן, הוא עוד מתאבל מרה

          על מות אחיו, לורד סְקרוּפּ. אני

          לא מדבר על סמך ניחוש: אני

          יודע בדיוק מה שנרקם,

          נזמם, נסגר ורק ממתין לחשוף

          פנים בהזדמנות הראשונה.

 דורבן-חם: אני מריח: זה יצליח! בטח!

נורת'אמברלנד: שוב הכלבים שלך רצים לפני

          שהתחיל הצַיִד.

דורבן-חם:                    לא, זאת מזימה

          גדולה! ואז צְבא סקוטלנד וצְבא יורק

          יתאחדו עם מורטימר, כן?

וורסטר:                                     הם

          יתאחדו. 

דורבן-חם:             אח, זה תפור ממש

          אדיר.

וורסטר:           ויש לנו סיבה טובה

          להזדרז לבנות צבא בשביל

          לשמור על הצוואר. כי לא חשוב

          כמה יפה ננהג, המלך לא

          יחדל לחשוב שהוא חייב לנו,

          תמיד יחשוד שאנו מרגישים

          מקופחים עד שישלם לנו

           הכל. ראיתם, כבר הוא ממדר   

                                         [/ הכל. ראיתם כבר איך הוא מרחיק] 

          אותנו ממבט אהבתו. 

דורבן-חם: לגמרי! כן, לגמרי! עוד ננקום בו.     

                                        [/ מרחיק! מרחיק לגמרי! עוד ננקום בו.]   

וורסטר:  אחיין, כל טוב. אל תעשה יותר

          ממה שאתדרך אותך בכתב.

          בבוא הזמן, וזה יקרה מהר,

          אחמוק אל גלֶנדאוור   ומורטימר,

          ואז, כפי שאתכנן, אתה,

          הדאגלס וצבאנו יתאחדו

         לתפוס את מזלנו בכוח זרוע,

           ולא ביד רופסת כמו עכשיו .      

נורתאמברלנד: שלום, אחי. עוד נשגשג. 

דורבן-חם (לוורסטר):                            שלום, דוד.                

          הו, רק שהשעות יהיו קצרות

          עד לְמשחק אש, דם וחצוצרות!

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק א' - מערכה 1, תמונה 3 קדימה >