שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק א' - מערכה 3, תמונה 3 קדימה >

נכנסים פלסטאף ובַּרְדוֹל.

 

פלסטאף:   ברדול, אני לא התגמדתי להחריד מאז ההרפתקה האחרונה הזאת? אני לא מצטמק? אני לא מידלדל? תראה, העור שלי תלוי סביבי כמו שמלה נפולה של אשה זקנה. אני נבול כמו תפּוח רקוב. טוב, אני אתחרט, ועוד במפתיע, כל עוד נשאר ממני משהו. בקרוב הלב לא ייתן לי, ואז לא יישאר לי כוח להתחרט. אם לא שכחתי ממה עשוי הבְּתוֹכוֹ של כנסיה, אני גרגר פלפל, סוס ישיש תשוש. תוֹכוֹ של כנסיה! חֶברה, חברה רעה, זה מה שקלקל אותי.

ברדול: סר ג'ון, אתה כל כך אוכל את עצמך שלחיות הרבה לא תוכל עוד.

פלסטאף:   נו, זהו זה. בוא, תשיר לי שיר גס; תעשה לי שמח. אני הייתי בשעתו הכי על צד הצדיקות שג'נטלמן יכול להיות. צדיק והוֹתר: קיללתי מעט; הימרתי לא יותר משבע פעם - לשבוע; בית-בושת בקושי פעמיים - ביום; החזרתי כסף שלוויתי - שלוש או ארבע פעמים; חייתי טוב, ובמידה. עכשיו אני חי בלי מידה, ובלי שום גבול.

ברדול:   נו, אתה כל כך שמן, סר ג'ון, שאין אף מידה בשבילך, אף מידה נורמלית. [/ אף מידה מתקבלת על הדעת.] 

פלסטאף:   תקן אתה את הפרצוף שלך, ואני אתקן את החיים שלי. אתה ספינת הדגל שלנו, עם הפנס בחרטום שלך, שזה החוטם שלך. אתה אביר המאור הבוער.

ברדול:   הלו, סר ג'ון, הפרצוף שלי לא עושה לך שום נזק.

פלסטאף:   לא, זה נכון, הוא מספק לי תועלת כי הוא מאותת לי לזכור את המוות. אין פעם שאני מסתכל על פרצופך בלי לחשוב על אש הגיהינום, ועל האיש העשיר במשל שלבש ארגמן ושש; הנה הוא בגלימות שלו, באש, באש. אילו היתה בך איזה-שהיא נטיה לצדיקות, הייתי נשבע בפרצוף שלך; ושבועתי היתה: "חי עמוד האש הזה, הנה מלאך אלוהים". אבל אתה שקוע ומשוקע ברֶשע, והיית באמת, לולא האור בפרצופך, ילוד האופל הגמור. כשרצת למעלה בגבעת גד לתפוס לי את הסוס, אם אני לא חשבתי שאתה אור תעתועים, אבוקה, זיקוק די-נור, אז כסף אין לו שווי. הו אתה קרנבל פֶּרְמַנֶנְט, מוקד של אש ואש תמיד! חסכת לי אלף פאונד על נרות ולפידים כשהייתי מסתובב אתך בלילה בין בית-בירה לבית-בר, אבל הלבן ששתית על חשבוני היה קונה לי מינימום את המנורות הכי יקרות באירופה מקסימום. אני מְתחזק לך חומר-דלק שלושים-ושתיים שנה על השעון, שאלוהים יגמול לי על זה!

ברדול:   פאק פאקסטאף, לך דחוף ת'אף שלי לבטן!

פלסטאף:  אלוהים ישמור! אני אחטוף צרבת.

          (נכנסת הפונדקית)

              מה קורה, מאדאם דה תרנגולת, חקרת כבר מי כייס לי את הכיס?

פונדקית:   נו מה, סר ג'ון, מה אתה חושב, סר ג'ון? אתה חושב שאני מחזיקה גנבים אצלי? אני חיפשתי, אני חקרתי, ובעלי גם-כן, איש איש, נער נער, מלצר מלצר. חוט של שערה לא הלך אצלי בבית לאיבוד בחיים.  

פלסטאף:   את משקרת, פּונדַקְיה. ברדול התגלח ואיבד שערות לא עלינו, ואני נשבע על כל תנ"ך שהכיס שלי כויס. לכי את, לכי, את חתיכת אשה, לכי.

פונדקית:   מה אני? לא, שלא תתחיל אתי. באדוניי אלוהים, אף אחד עוד לא קרא לי ככה בבית שלי בחיים. 

פלסטאף:   לכי לכי, אני מכיר אותך יופי.

פונדקית:   לא, סר ג'ון, אתה לא מכיר אותי, סר ג'ון. אני מכירה אותך, סר ג'ון. אתה חייב לי כסף, סר ג'ון, ועכשיו אתה מארגן פה בלגן בשביל לבּלף אותי. אני קניתי לך שתים-עשרה חולצות שתשים על הגוף.

פלסטאף:   סחבות, סחבות זבל. מסרתי אותן לְנשים של אופים. הן עשו מהן מסננת לְקמח.

פונדקית:   לא, כמו שאני אשה ישרה, בד הולנדי של שמונֶה שילינג לסנטימטר. אתה חייב פה עוד כסף חוץ מזה, סר ג'ון, על התפריט שלך, ועל השתיות שלך בין ביס לביס, וכסף שהלוו לך: עשרים-וארבע פאונד.

פלסטאף (מצביע על ברדול): הוא היה לו חלק בזה. שהוא ישלם.

פונדקית:   הוא? איי, הוא עני, מסכן; אין לו כלום.

פלסטאף:   איך? עני? תסתכלי על הפרצוף שלו. אם זה עני, מה זה אצלך עשיר? שיטביעו מטבעות מהאף שלו; שיטביעו מטבעות מהלחיים שלו. אני לא אשלם אסימון. מה, את עושה ממני פרייר? אני לא יכול להתפּנדרק לי בפונדק שלי, בלי שיקרקסו לי כיסים? אני איבדתי טבעת חותם של סבא שלי בשווי של שלושים פאונד.

פונדקית (לברדול): איי אמא, אני שמעתי את הנסיך אומר לו אני-לא-יודעת-כמה-פעמים, שהטבעת הזאת היתה נחושת!

פלסטאף:   איך? הנסיך הוא שמוק, מקק מצ'וקמק. פקקטוס, אם הוא היה פה הייתי מחטיף בו בַּנבוט כמו כלב אם הוא היה אומר ככה.

          (נכנס הנסיך, עם פטו, בצעדת חייל, ופלסטאף, כשהוא רואה אותו, מתחיל לנגן על הנבוט שלו כמו על חליל)

              מה קורה, בחורצ'וק? ככה נושבת הרוח, אה? כולנו צריכים כבר לצעוד?

ברדול:   זוגות זוגות, כמו בדרך לגרדום.

פונדקית:   אדוני, בבקשה ממך תשמע אותי.

נסיך:    מה את אומרת, גברת קוויקלי? מה שלום בעלך? תגידי לו שאני אוהב אותו; הוא בן-אדם הגון.

פונדקית:   אדוני-נשמתי, תשמע אותי.

פלסטאף:   בבקשה, עזוב אותה לנשמתה ותקשיב לי.

נסיך:    מה אתה אומר, ג'ק?

פלסטאף:   בלילה שעבר נרדמתי פה, מאחורי הפרגוד, והכיס שלי כויס. המוסד הזה נהיה ממש בית-בושת: מכייסים פה כיסים.

נסיך:    מה איבדת, ג'ק?

פלסטאף:   אתה תאמין לי, האל? שלושה או ארבעה שטרות-חוב, ארבעים פאונד החתיכה, וטבעת חותם של סבא שלי.

נסיך:    צעצוע, גרוטאה בשמונָה פני.

פונדקית:   ככה אמרתי לו, אדוני, ואמרתי ששמעתי את כבודך אומר ככה. ו, אדוני, הוא מדבר עליך גועל-נפש, כמו איש עם פה מלוכלך כמוהו, ואמר שהוא היה מחטיף לך בנבוט.

נסיך:    מה? הוא לא אמר.

פונדקית:   אם לא, אין בי טיפה של אמונה, אמת או נשיות.     

פלסטאף:   יש בך לא יותר אמונה משפנפנה טחונה, ולא יותר אמת משועל מצויר, ומה שנוגע לנשיות, ליצן בשמלה הוא אשת ראש-העיר-ורעייתו בהשוואה אלייך. עופי, חתיכת משהו, עופי!

פונדקית:   לא, תגיד, איזה מין משהו, איזה מין משהו?

פלסטאף:   איזה מין משהו? משהו שעל לא דבר. 

פונדקית:   אני לא שום משהו שעל לא דבר.  אני רוצה שתדע את זה. אני אשה נשואה של בן-אדם הגון, ועם כל הכבוד לַסֶר ג'וניוּת שלך, אתה מנוול לקרוא לי ככה.

פלסטאף:   עם כל הכבוד לנשיות שלך, את חיית-בר אם את אומרת אחרת. 

פונדקית:   תגיד, איזה חיה, חתיכת מנוול.

פלסטאף:   איזה חיה איזה? מדוזה.

נסיך:    מדוזה, סר ג'ון? מדוע מדוזה?

פלסטאף:   מדוע, מדוע? היא לא דג ולא בשר; הבן-אדם לא יודע מה עושים איתה ואיך.

פונדקית:   אתה איש מושחת אם זה מה שאתה אומר. אתה וכל אחד יודעים ועוד-איך מה עושים איתי ואיך.

נסיך:    הצדק איתך, פונדקית, והוא מכפיש אותך להחריד.

פונדקית:   וגם אותך, אדוני, והוא אמר לפני יום שאתה חייב לו אלף פאונד.

נסיך:    בוא-נא-אתה, אני חייב לך אלף פאונד?

פלסטאף:   אלף פאונד, האל? מיליון. האהבה שלך שווה מיליון. אתה חייב לי את האהבה שלך.

פונדקית:   לא, אדוני, הוא קרא לך "מקק", ואמר שהוא יחטיף לך בנבוט.

פלסטאף:   אני אמרתי ככה, ברדול?

ברדול:      לגמרי, סר ג'ון, ככה אמרת.

פלסטאף:   אה כן, אם הוא היה אומר שהטבעת שלי היא נחושת.

נסיך:    אני אומר שהיא נחושת. יש לך אומץ עכשיו לעמוד בדיבורך?

פלסטאף:   בחייך, האל, אתה יודע שאתך בתור סתם בן-אנוש, יש לי אומץ, אבל בתור שאתה נסיך, אני פוחד ממך כמו שאני פוחד משאגת גור האריה.

נסיך:    ולמה לא כמו האריה?

פלסטאף:   מכבוד המלך בעצמו יש לפחוד כמו מאריה. אתה חושב שאני אפחד ממך כמו מאביך? לא ולא, ואם כן שתתפקע לי החגורה.

נסיך:    הו, אם זה יקרה, איך שהמעיים שלך יתפזרו סביב הברכיים! אבל, שמע אתה, אין מקום לאמונה, אמת או יושר בחזה הזה שלך; הכל מתפוצץ מבני-מעיים וסרעפת. להאשים אשה הגונה שהיא גנבה לך מהכיס? איי, עגל מגעיל, מחוצף בן-זונה, אם היה משהו בכיס שלך חוץ מחשבונות פונדקים, כתובות בתי-זונות ו - בשביל כושר-עמידוּת - סוכרייה עלובה אחת של ויָא-גברא, אם הכיסים שלך בורכו באיזה-שְאֵלֶה נכסים חוץ מאלה, אני נבלה. אבל אתה מתעקש להתעקש; אתה לא תחביא בכיס את העוולות שלך. אתה לא מתבייש?

פלסטאף:   אתה שומע, האל? מי כמוך יודע שבגן-עדן קודש אדם אבינו מעד, אז מה יעשה ג'ק פלסטאף מסכן בימי עידן הרוע? כתוב בפירוש: "הרוח חפֵצה והבשר רפה"; אתה רואה שלי יש יותר בשר מאשר לאחר, על כן אני רפה יותר. אז אתה מודה שאתה כייסת את כיסִי?

נסיך:   מסתבר, לפי הסיפור.

פלסטאף:   פונדקית, אני סולח לך. לכי תכיני ארוחת-בוקר, תאהבי את בעלך, אל תקפחי את המשרתים, טפחי את האורחים. תמצאי שאני פתוח לכל הגיון ושכל ישר; את רואה שאני מתפייס בקלות. נו די, עשי טובה, תלכי לך.

           (יוצאת הפונדקית)

              עכשיו, האל, לחדשות מהארמון: בנוגע לשוד, בחורצ'וק, איך זה נפתר?

נסיך:     הו, בָּקָר מתוק שלי, שוב נגזר עלי להיות המלאך הגואל שלך. הכסף שולם בחזרה שוב.

פלסטאף:   איי, אני לא מת על ה"שולם בחזרה" הזה. זאת עבודה כפולה.

נסיך:     אני ואבי שוב חברים טובים, ומותר לי לעשות הכל.

פלסטאף:   שְדוֹד לי את קופּת המדינה דבר ראשון, ומהר, לפני שאתה עוד נוטל ידיים.

ברדול:   כן, הופה ,אדוני.

נסיך:    שריינתי לך, ג'ק, פיקוד על יחידת רגלִים.

פלסטאף:   היה עדיף לי סוסים. איפה אני מוצא מישהו שיכול לגנוב טוב? הוי, מי ימצא לי גנב משובח בן עשרים-ושתיים או משהו באזור. יש לי מחסור שערורייתי באספקה שוטפת. נו, תודה לאל על המורדים האלה; הם לא מפריעים לאף אחד, רק לישרים. אני מצדיע להם; אני מהלל אותם.

נסיך:    ברדול.

ברדול:   אדוני?

נסיך:    את המכתב הזה מסור ללורד ג'ון

               מלנקסטר - לג'ון אחי; את זה

               ללורד של ווסטמורלנד.

           (יוצא ברדול)

               זוז, פטו, לסוס, לסוס! לךָ ולי

               יש ארבעים-וכמה קילומטר

               לרכב עד ארוחת הצהריים.

            (יוצא פטו)

             ג'ק, פגוש אותי ליד בית-המשפט

          מחר, שתיים בצהריים. שם

          תדע מי היחידה שלך ושם

           תקבל צו וכספים לציודם.

          הארץ כולה אש. פֶּרסי נוסֵק.

          הם או אנחנו - מישהו יתרסק.

פלסטאף:   מלים יפות! עולם מופת! (קורא): אשה! פתחי שולחן!      

          אם הפונדק הוא בְּסיס גיוּס, אני מוכן!      

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הנרי הרביעי חלק א' - מערכה 3, תמונה 3 קדימה >