שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

תרועה. התנגשות חילות.

נכנסים פלסטאף וקולוויל.

פלסטאף:    מה שמך, אדוני? מה היחוס שלך, ומניין?

קולוויל:     אני אביר, אדוני, ושמי קוֹלֶוויל, מן העמק.

פלסטאף:    אז ככה: קולֶוויל הוא שמך, אביר הוא דרגתך, ומקומך העמק. קולוויל ימשיך להיות שמך, בוגד דרגתך, והצינוק מקומך – מקום מספיק עמוק שעדיין תהיה קולוויל מן העמק.

קולוויל:    אתה לא סר ג'ון פלסטאף?

פלסטאף: איש טוב מינימום כמוהו, מי שלא אהיה. אתה נכנע, אדוני, או שאני צריך להזיע בשביל זה? אם אני אזיע, הטיפות האלה יהיו של יקיריך והם יבכו על מותך. אז בוא תעיר את כל הפחד והחלחלה שלך, ותן קידה לַחמלה שלי.     

קולוויל:  אני חושב שאתה סר ג'ון פלסטאף, ועם המחשבה הזאת נכְנע.

פלסטאף: יש לי להקה שלמה של לשונות בבטן הזאת, וכל לשון מתוכן אומרת את השם שלי. אילו היתה לי בטן ממוצעת, הייתי סתם הבחור הכי רב-פעלים באירופה. הרחם שלי, הרחם שלי, הרחם שלי הוא האסון שלי. הנה בא המפקד שלנו.

              (נכנסים הנסיך ג'ון, ווסטמורלנד והשאר)

ג'ון:         נִרְגע קצת; אל תמשיכו עוד לרדוף.

              קְרא לַכּוחות, לורד ווסטמורלנד יקר.

              (יוצא ווסטמורלנד. נשמעת תרועת נסיגה)

               פלסטאף, איפה היית כל הזמן?

              כשהכל נגמר, אז אתה צץ.

              משחק ההשהיות הזה יביא

              אותך איזה יום לעמוד תליה.

פלסטאף:    צר לי, אדוני, שזה המצב. לא מהיום אני יודע שנזיפה וגערה הם התגמול על גבורה. אתה חושב שאני סנונית, חץ או קליע? אני יכול, עם התנועה החלושה והזקֵנה שלי, להיות מהיר כמו מחשבה? הזדרזתי הנה עד קצה הסנטימטר של היכולת; תשעים סוסים פלוס קרסו תחתי; ופה, תשוש כפי שהייתי ממסע, לקחתי בַּשֶבי בָּעוז הטהור שלי את סר ג'ון קולוויל בן העמק, אביר מאד זועם ואויב אמיץ לב. אז מה? הוא ראה אותי ונכנע, כך שאני יכול לומר כמו עקום-האף מרומא: "הנה, חבר: באתי, ראיתי, ניצחתי."

ג'ון:  זה היה יותר מאדיבות שלו מאשר מהצטיינות שלך.

פלסטאף: אני לא יודע. הנה הוא, והנה אני מסגיר לך אותו. ואני מבקש ממעלתך שזה יתועד עם שאר מעללי היום הזה, או ש, חי אלוהים, אני אוציא את זה לאור פרטי בתור בלדה בחוברת עם תמונה שלי בשער, כשקולוויל מנשק לי את הרגל. ובמקרה שאיאלץ לנקוט באמצעי הזה, כולכם תֵירָאו כמו מטבעות מזוייפים בהשוואה אלי, ואני, במרומי התהילה, אזהר מעליכם כמו ירח מלא מול גחלי הכוכבים שנראים כמו ראש סיכה לעומתו, ואם לא - אל תאמינו למלה של איש אציל. לכן תן לי את המגיע, ותן לכבודי לנסוק אל על.

ג'ון:     כבודך כבד מדי לנסוק.

פלסטאף: אז תן לו להאיר.

ג'ון:    הוא עבה מדי שיעבור בו אור.

פלסטאף: אז תן לו לעשות משהו, אדוני הטוב, שיעשה לי טוב, ותקרא לזה איך  שתרצה. 

ג'ון:    שמך הוא קולֶוויל?

קולוויל:   זה שמי, כבודו.

ג'ון:    אתה מורד ידוע, קולוויל.

פלסטאף: וּנְתין אמת ידוע תפס אותו.

קולוויל:   אני, כבודו, לא רע מן הטובים

              ממני, שהובילו אותי הנה.

              אילו הקשיבו לי, אז נצחונך

               היה עולה לך יותר ביוקר.

פלסטאף: אני לא יודע איך הם מכרו את עצמם, אבל אתה, כמו בחור נדיב, נתת את עצמך חינם, ואני מודה לך על זה.

              (נכנס ווסטמורלנד)

ג'ון:  עצרת את המרדף?

ווסטמורלנד: הגדוד חוזר, והֶרג השבויים 

              הופסק.

ג'ון:                     תשלח ליורק את קולוויל

              ומרעיו, למוות מיידי.

              הובל אותו, בלאנט, ותשמור עליו.

              (יוצא בלאנט עם קולוויל)

               כעת נצא מהר אל החצר;

              אני שומע שאבי המלך

              חולה קשות. החדשות שלנו

              תַּקְדמנה את בואנו – ואתה (לווסטמורלנד)

               תישא אותן כדי לנחם אותו.

              אנחנו נצטרף בקצב נוח. 

פלסטאף: אדוני, אני מבקש שתרשה לי לבוא דרך מחוז גלוסטר, וכשתגיע לארמון, תואיל ברוב טובך לדווח עלי טובות.

ג'ון:     כל טוב, פלסטאף. מתוקף תפקידי  

              אמליץ עליך קצת יותר ממה

              שאתה ראוי.    

               (יוצאים כולם חוץ מפלסטאף)

פלסטאף: הלוואי היה לך מספיק שכל לַמשימה. זה היה שווה יותר מהנסיכוּת שלך. שכה יהיה לי טוב, הבחורון דם-פושר הזה לא אוהב אותי, ואף אחד לא יכול להצחיק אותו. אבל לא פלא: הוא לא שותה יין. בחורים מאופּקים כאלה לא יוצא מהם כלום, כי בירה מדוללת מצננת להם כל כך את הדם, וגם ארוחות דגים, שנופלת עליהם סוג של ירוקת אנמית; ואז כשהם מתחתנים הם מולידים נקבות. הם בדרך כלל טפשים ופחדנים – מה שהיה קורה גם לרובנו בלי התִּדלוּק. יין ספרדי טוב יש לו השפעה דו-כיוונית. הוא עולה לך למוח, מייבש לך שם את כל האדים הטפשיים, העצלים והקרושים שמסביבו, הופך אותו למחודד, זריז, יצירתי, מלא צורות רוטטות, לוהטות, משגעות, וכשהלשון יולדת אותן אל תוך הקול הן הופכות לברק שנון. התכונה השניה של היין שלנו היא חימום הדם, שקודם היה קר וקפוא, יצא מן הכבד לבן וחיוור כמו דגל ההשתפנוּת והפחדנות. אבל היין מחמם אותו ומביא אותו לזרום מבפנים עד קצה גבולות האיברים. הוא מאיר את הפרצוף, שכמו מגדלור מאותת "היכון"  לשאר הממלכה הקטנה שנקראת בן-אדם. ואז ההמונים התוססים ונשמות קטנטנות מאזורי הפְּנים נוהרות לך אל המפקד, הלב, שמתעצם ומתנפח עם המשמר הזה ומחולל כל מעשה גבורה. והאומץ הזה בא מאלכוהול, כך שאמנות הלחימה היא כלום בלי יין, כי הוא זה שממריץ אותה לפעולה; והשכלה היא סתם ערימה של זהב ששומר עליה דרקון ישֵן עד שהיין נותן לה דיפלומה ודוחף אותה למעשים ולתועלת. זאת הסבה שהנסיך הָרִי הוא אמיץ; כי את הדם הקר שהוא ירש דרך הטבע מאביו הוא זיבל, טיפח ועיבד כמו אדמת בוּר צחיחה ועקרה במאמץ עילאי לשתות המון ובסטוק ענקי של יין רב-און, עד שהוא נהיה לוהט וגיבור. לו היו לי אלף בנים, העקרון הראשון שהייתי מלמד אותם בחיים היה להיגמל ממשקאות קלים ולהתמכר ליין.

              (נכנס ברדולף)

               מה הולך, ברדולף?

ברדולף:   הצבא פוזר כולו והסתלק.

פלסטאף: אז בוא נלך. אני אעבור דרך מחוז גלוסטר ואבקר שם את מיסטר רוברט ריק, ג'נטלמן. אני כבר לש אותו בין האצבעות והאגודל, ובקרוב הוא יהיה חותמת שעווה שלי. קדימה.

              יוצאים.