הנרי 4 חלק ב' - | קדימה > | |
הנפשות הפועלות |
הנרי הרביעי חלק ב'
מאת ויליאם שייקספיר
HENRY IV PART 2
תרגום: דורי פרנס
הדמויות
שמועתי, המנחה
המלך הנרי הרביעי
הנסיך הנרי, לאחר מכן מוכתר להיות המלך הנרי החמישי
הנסיך ג'ון מלנקסטר ]
האמפרי דוכס גלוסטר | בניו של הנרי הרביעי ואחיו של הנרי החמישי
תומס, דוכס קלארנס ]
נורת'אמברלנד ]
הארכיבישוף מיורק |
לורד מוֹבְּרי |
לורד הייסטינגז | מתנגדיו של הנרי הרביעי
הלורד תומס (ברדולף) |
טראוורס |
מורטון |
סר ג'ון קולוויל ]
ווריק ]
ווסטמורלנד |
סארי |
גאוור | מסיעת המלך
הארקורט |
השופט העליון |
סר ג'ון בלאנט ]
פּוֹיְנז
סר ג'ון פלסטאף
ברדולף
פּיסְטוֹל
פֶּטו
נער משרת של פלסטאף
רוברט רֵיק, שופט כפרי
הס, שופט כפרי
דייוי, משרת של ריק
קנס, תיק, שני סמלים
ראלף עובש
סיימון צל
תומס פָרוּנְקל
פרנסיס לַפְלָף
פיטר עגל
מלצרים: פרנסיס, וויל ואחרים
שמשים
שלושה סייסים
משרת של השופט העליון
סבל
שליח
ליידי נורת'אמברלנד, אשת נורת'אמברלנד
ליידי פֶּרְסי, אלמנתו של פרסי
הפונדקית קוויקלי
דול פוֹרְפֶרָה
דובר האפילוג
קצינים, נגנים, לורדים, קפיטן, חיילים, עוד נער משרת
פתיחה |
נכנס שמועתי, צבוע כולו בלשונות.
שמועתי: פתחו את אוזניכם; כי מי יחסום
שמיעה נגד קולו של מר שמועתי?
אני, מן המזרח עד השקיעה,
מפיץ, על רוח שדוהרת, מה
שמתבשל על הכדור הזה;
על הלשונות שלי רוכבות דיבות,
אותן אני מכריז בכל שפה,
תוחב דו"חות סרק לאזני כולם:
מודיע על שלום כשהעוינוּת,
בַּסתר, תחת מסכת חיוך
של בטחון, פוצעת בָּעולם;
ומי חוץ משמועתי, מי אם לא
אני, מקים חֵילות, מכריז גיוס,
כשמשוכנעים שהשנה הזאת
תלד מבצע צבאי, אך היא בכלל
בהריון מאסון אחר? שמועה
היא חלילית אשר נושפים אותה
קנאת-שווא, המצאות והשערות,
וכה קל להפיק ממנה צליל
שגולם-המפלצת עם אינסוף
ראשים, האספסוף ההפכפך,
בלי קושי ינגן בה. אבל מה
לי לפרט ת'אנטומיה של
גופי שכה-מוכּר פה, לִקהל
הבית? מה עושה שמועתי פה?
אני רץ עם נצחון המלך הנרי,
שבשדה-קרב מחריד בשרוסברי
הכניע את דורבן-חם וגדודיו,
כיבה אש מרד חצופה בַּדם
של המורדים עצמם. אך ממתי
אני אומר אמת? משימתי
היא לבשר כי בן-המלך, הָל,
נספה בְּזעם חרב דורבן-חם,
וכי המלך, מול קצפו של דאגלס,
הרכין ראש מלכותי עד נוֹמֶך מוות.
את זה הפצתי בכל כפר נידח
בין שדה הקרב ההוא בשְרוֹסְבֶּרי
עד לְטירה זו, אכולת האבן,
שבה שוכב, כביכול חולה,
נורת'אמברלנד, אביו של דורבן-חם.
שליחים באים בבהילות, ואין
אחד שלא מביא את הידיעה
שהם למדו ממני. מלשונות
שמועתי באה נחמה כוזבת -
שזה גרוע מאמת כואבת.
יוצא.
מערכה 1, תמונה 1 - |
נכנס הלורד תומס.
לורד: מי השוער פה, היי?
(נכנס השוער מן הדלת השניה)
איפה כבודו?
שוער: מי להגיד שבא?
לורד: מְסור לכבודו
שהלורד תומס מחכה לו כאן.
שוער: כבודו יצא להתהלך בגן.
תואיל לדפוק בשער, הוא ישיב
לך בעצמו.
(נכנס נורת'אמברלנד)
לורד: והנה בא כבודו.
(יוצא השוער)
נורת'אמברלנד: מה החדשות, לורד תומס? כל דקה
היא אבא של איזה אסון דמים;
זמנים פרועים: היריבוּת, כמו סוס
אָבוּס טוב-טוב, פרצה לדהור בלי רסן,
לרמוס כל מי שבדרכה.
לורד: כבודו,
יש לי איזה בשורות משרוסברי.
נורת'אמברלנד: טובות, בשם אלוהים.
לורד: הכי טובות.
המלך שם נפצע כמעט למוות,
והנסיך הארי, בזכות בנך,
נקטל סופית. שני בני משפחת בלנט
נספו בחרב דאגלס. הנסיך
ג'ון הצעיר, גם ווסטמורלנד וסטאפורד
ברחו משדה הקרב, והשוּמן-
חזיר של הארי, הספינה ג'ון פלסטאף,
בַּשֶבי של בנך. הו יום כזה,
יום קרב, יום חם, יום ניצחון כזה
לא העשיר עוד את הזמן מאז
יוליוס קיסר.
נורת'אמברלנד: מניין המידע?
ראית? אתה בא משדה הקרב?
לורד: דיברתי עם אחד שבא משם,
איש על רמה עם שם טוב שמסר
לי באחריות כי החדשות אמת.
(נכנס טראברס)
נורת'אמברלנד: זה טראברס, משרת אשר שלחתי
ביום ג' לרחרח חדשות.
לורד: כבודו, חלפתי על פניו בדרך.
אין לו שום ידיעות בטוחות לבד
מאלה שאולי שמע ממני.
נורת'אמברלנד: כן, טראברס, אֵילו בשורות חג הבאת?
טראברס: כבודו, הלורד הפנה אותי אחורה
עם חדשות שמחות, והקדים אותי,
עם סוס מהיר יותר. בעקבותיו
דהר במרץ ג'נטלמן, כמעט
הרוג מרוב דחיפוּת; עצר שם על
ידי לתת לסוס לנשום. שאל
איך מגיעים לצ'סטר, ואני
חקרתי מה חדש בשרוסברי.
סיפר לי שמזל המרד רע,
ושדורבן-חם קר. ואז נתן
זינוק, רכן קדימה ונעץ
את עקביו המסומרים בַּצלע
של החיה המסכנה, וטס,
כאילו הוא בולע את הדרך,
בלי להמתין לשאלה נוספת.
נורת'אמברלנד: הה? שוב: אמר שקָר הוא הדורבן
של הארי? מדורבן-חם – דורבן-קר?
ושמזל המרד רע?
לורד: כבודו,
תשמע טוב: אם בנך הוא לא גיבור
היום, נשבע, אני נותן בעד
שרוך את הנחלות שלי, בלי שום
צפצוף.
נורת'אמברלנד: מדוע שהג'נטלמן
שעבר את טראברס יבשר תבוסה
כזאת?
לורד: מי, הוא? איזה טיפוס נקלה,
גנב את הסוס שהוא רכב עליו;
שכה אחיה, דיבר מהאוויר.
(נכנס מורטון)
תראה, הנה באות עוד חדשות.
נורת'אמברלנד: המצח של האיש, כמו שער ספר,
מכריז מראש על תוכן טראגי: כך
נראֶה חוף אחרי שהגאות
הותירה בו חותם. כן, מורטון? באת
משרוסברי?
מורטון: נסתי משרוסברי,
כבודך. המוות יימח-שמו לבש
שם את המסכה הכי דוחה
שלו כדי להפחיד את אנשינו.
נורת'אמברלנד: מה שלום בְּנִי ואחִי? אתה רועד,
לַלובן על הלחי יש יותר כושר
דיבור מהלשון. אדם כזה ממש,
חלוש, רפה, עמום, דומה למת,
מוכה יגון, הפשיל וילון בַּלילה
כדי לבשר לְמלך טרויה כי
חצי עירו בוערת; אך המלך
גילה את האש לפני שהאיש גילה
את הלשון. ואני את מות בני עוד
לפני שתדווח. כן, אתה
עומד לומר: "בנך עשה שם כך
וכך; אחיך ככה; כך לחם
כבוד דאגלס", ולסתום לי את אוזנַי
הלהוטות בגבורתם. אבל
בסוף, כדי לסתום לי באמת
אוזניים, יש לך מין אנחה
אשר תעיף ברוח את השבח,
ובסופה, "אח, בן, וכל השאר
מתים."
מורטון: כבוד דאגלס חי, וגם אחיך;
אבל באשר לבּן -
נורתאמברלנד: מה-זה, הוא מת?
איזו לשון זריזה יש לַחֲשָד!
אדם פוחד ממה שאינו רוצה
לדעת, וקורא בחוש בָּעין
של האחר: מה שיגורת - בא.
אבל דבּר, מורטון: אמור לְאציל
שחוש הנבואה שלו הוא שקר,
ואני אחשיב זאת כעלבון נעים,
אגמול לך שכך פגעת בי.
מורטון: אתה גדול מכדי שאסתור אותך;
מדי צודק לבך; צודקים פחדיך.
נורת'אמברלנד: ובכל זאת אל תגיד לי שהוא מת.
עיניך מסגירות עצמן בעל
כורחן; אתה עושה "לא" עם הראש,
חושב שזה אָיוֹם או חטא לומר
אמת. אם הוא נפל, לא הלשון
שמדווחת על מותו פושעת;
חוטא מי שדובר שקרים בְּמת,
ולא מי שאומר כי מת לא חי.
אבל תפקיד מודיע אסונות
הוא כפוי טובה; ולשונו לעד
אחר כך תהדהד כמו פעמון
קודר, ותיזכר כי צלצלה
על הסתלקות חבר.
לורד: כבודו, קשה
לי להאמין שהבן שלך מת.
מורטון: צר לי
שעלי לכפות עליך להאמין
במה שהלוואי ולא ראיתי;
אבל ראיתי בעיניים אלה
אותו, שְטוּף דם, תשוש, בלי נשימה
מול בן-המלך שבזעם-קֶצף
הכה את הארי הלא-מנוצח
לארץ, ומשם הוא לא זינק שוב
חי. בקיצור, מותו של זה אשר
הדליק אש באיכר הכי עלוב
במחנה, ברגע שדוּוח
כיבה כל אש וחום בָּאמיצים
שבגדודיו; כי חייליו חושלו
ממתכתו; וכשהיא קהתה -
היו לגוש עופרת כבד משקל.
וכמו שמשהו כבד, עם קצת
תִּגבּוּר, תופס תאוצה, כך אנשינו,
כבדים מן התבוסה של דורבן-חם,
הוסיפו לַכבדוּת הזאת קלות
של פחד: אין חצים אשר טסים
למטרה מהר כמו חיילינו,
כשנָסו להינצל משדה הקרב.
כך בִּמהירות נפל בַּשֶבי וורסטר;
ודאגלס, איש הזעם והדם
מסקוטלנד, שחרבו הפעלתנית
הרגה שלושה כפילים של המלך הנרי,
התחיל להרים ידיים וכיבד
בְּנוכחותו את החרפה של אלה
שהפנו גבם, ובַמנוּסה, מוֹעד
מפחד, הוא נתפס. הסך-הכל הוא
שהמלך ניצח, ושלח
כוחות זריזים כנגדך, כבודו,
בפיקודם של הנסיך ג'ון בנו
ו-ווסטמורלנד. אלה החדשות
במלואן.
נורת'אמברלנד: על זה יהיה לי זמן
להתאבל. בְּרעל יש תרופה;
החדשות, שלוּ הייתי איש
בריא היו עושות אותי חולה,
הכניסו בי באיזו מידה חיים.
וכמו ששבר-כלי שמפרקיו
הנמקים מתפוקקים תחתיו,
פורץ כמו אש, כשההתקף בלתי
נסבל כבר, מזרועות המטפלים,
כך איברי שלי, החלושים
מרוב יגון, עכשיו, כשהם דלוקים
יגון, הם פי שלושה ממה שהם.
אז עוף, מקל רכרוכיות! (זורק אותו) כפפה
עם חישוקי ברזל יאה לַיד
הזאת! לעוף, מצנפת חולנית! (משליך אותה)
קסדה של תפנוקים, לא בשביל ראש
שבני מלכים, טורפים של נצחונות,
סימנו כמטרה. עכשיו יוקף
מצחי ברזל, ושתבוא שעה
הכי פרועה שזמן והזדון
יעזו בה לתקוף את זעמי!
שינשקו שמיים את הארץ!
עכשיו שיד הטבע לא תגביל
יותר אוקיינוס פרא! שימות
הסדר! ושהעולם יפסיק
להיות במה שמציגה סכסוך
זוחל בלי סוף; תמשול בכל חזה
רק נשמה אחת, של קין, כל
הלבבות יפנו לנתיב דמים,
יבוא כבר סוף להצגה ברברית,
וחשכה תקבור את המתים.
מורטון: ההתפרצות הזאת רעה לך.
לורד: אל יגרש כבודך את החוכמה;
חיי כל מרעיך נשענים
על בריאותך, ואם תפקיר אותה
בסערה של רגש – היא תדעך.
מורטון: שקלת את תוצְאות המלחמה,
כבודך, חישבת כל סיכוי לפני
שאמרת "לַפְּעוּלה". היה זה בין
התרחישים שלך שבחילופֵי
מהלומות בנך עלול לצנוח.
ידעת שיצעד על סכנות,
על צוק, צפוי ליפול יותר מאשר
לחצות. הבנת כי בשרו מוּעד
לְצלקות, פצעים, וכי נפשו
הלהוטה תישא אותו לַלב
של שוק הסכנות. ובכל זאת
אמרת לו "קדימה צְעד"; כלום לא
יכול היה, למרות כל הפחדים,
לבלום את נחישות המעשה.
אז מה חדש, מה במבצע נועז
זה לא היה צפוי שיתרחש?
לורד: ידענו, כל שותפי המפלה,
שאנו יוצאים אל ים של סכנות,
ושלשרוד - סיכוי אחד לעשר;
אבל העזנו: הַבְטחת הרֶווח
חנקה כל צֶפי של פַּחֲדֵי סיכון.
עלִינו על שרטון – נעז שנית.
בוא, נגייס גוף, נפש וציוד.
מורטון: יפָה שעה אחת קודם. כבודך,
שמעתי ממקור מוסמך, ואני
אומר אמת, שהוד הארכיבישוף
מיורק הקים כוחות מצוידים
היטב: לאיש הזה יש חֲזָקה
כפולה על אנשיו. לרשות בנך
עמדו כלוחמים רק תבניות
אדם, צל, שלד; עצם המלה
"מרד" הפרידה בין גופם לבין
נפשם, הם לחמו זהיר, מתון,
כמו ששותים תרופה, רק כלי-נשקם
נראו מגוייסים; אבל רוחם,
נפשם - אותם הקפיאה המלה
"מרד" כמו דג בְּקרח. אך כעת
הארכיבישוף הופך מֶרי לדת,
כי הוא נחשב לאיש-אמת וקודש.
בעקבותיו הולכים בגוף ונפש,
והוא מתסיס את המרידה בַּדם
של ריצ'רד השני שהוא מגרד
מאבני הטירה שבה נרצח;
שואב עילה והצדקה לָריב
מן המרומים; אומר להם שהוא
ניצב לתמוך בְּארץ מדממת,
צמאה לנשום תחת עול בולינגברוק,
הנרי הרביעי. ונוהרים
אליו מן הקטנים עד הגדולים.
נורת'אמברלנד: ידעתי על זה כבר, אך, האמת,
בצער השעה הכל נמחק לי.
בואו אתי, וכל אחד ישקול
דרכים לבטחון ונקמה.
כתבו מהר, הזעיקו חברים:
הצורך רב, האנשים ספורים.
יוצאים.
מערכה 1, תמונה 2 - |
נכנסים סר ג'ון פלסטאף, עם הנער המשרת שלו, הנושא את חרבו והמגן שלו.
פלסטאף: נו, ענק, מה אומר הרופא על מי השתן שלי?
נער: הוא אמר, סר, שהמים בעצמם הם מים בריאים וטובים, אבל שבעל המים יש לו יותר מחלות ממה שהוא מכיר.
פלסטאף: אנשים מכל זן מתגאים להתלגלג עלי. המוח של גוש החומר הטפשי הזה, אדם, לא מסוגל להמציא שום דבר שמעודד לצחוק יותר ממה שאני ממציא או שמומצא עלי; אני לא רק הומוריסטי בעצמי אלא גם הגורם שיש לאחרים הומור. הנה אני הולך כאן לפניך כמו חזירה שמחצה את כל הגורים שלה חוץ מאחד. אם הנסיך לא שם אותך בשרותי רק בשביל לתת לי קונטראסט, אז באמת שאין לי הבנה. שורש רעל בן זונה, מתאים שתהיה קישוט לכובע שלי ולא נושא כלים שלי. לא היה לי עד עכשיו תכשיט בתור משרת, אבל אני לא אעטוף אותך במכסה זהב או כסף, אלא במלבוש חרפה, ואשלח אותך חזרה לאדונך בתור נזם – לְנזר הנוער, הנסיך אדונך, שבַּסנטר שלו אין אף נוצה. לי יצמח זקן על כף היד לפני שהוא יגלח לחי, ובכל זאת הוא לא בוש לומר שיש לו פרצוף זהב מלכות. אלוהים יגמור שם את העבודה כשירצה, בינתיים אין שם אף שערה לא במקום. שיהיה פרצוף-זהב, אף ספּר לא יעשה מהפרצוף שלו כסף; ובכל זאת הוא מקרקר כאילו היה גבר עוד כשאביו היה רווק. שימשיך להרים את האף, מהאף שלי הוא מתחיל לצאת, שיאמין לי. - מה אמר מר טֶמְבֶּלטון לגבי הסאטן לאדרת שלי ולמכנס?
נער: הוא אמר, סר, שתמצא לו ערב יותר טוב מברדולף. הוא לא ייקח את החתימה שלו או שלך; אין לו בטחון בבטחונות שלך.
פלסטאף: שיתבשל בגיהינום כמו גרגרן! שהלשון שלו תבער כפול! אחיתופל בן-זונה, מנוול - כן בחיַי, כולרה – לתת מלה לג'נטלמן ואז לעמוד על "בטחונות". סוחרים בני-זונות, מסתובבים להם עכשיו עם תספורת שיק, נעלי שפיץ וים של מפתחות; ואם בן-אדם סוגר איתם על החשבון דיל ישר, אז הם חייבים לעמוד על בטחונות. הייתי מעדיף שהם יסתמו לי את הפה עם רעל עכברים ולא עם בטחון. אני ציפיתי שישלח לי עשרים מטר סאטן, כמו שאני אביר אמיתי, והוא שולח לי "בטחון"! שיישן בבטחון עם קרן הון וקרן שפע, אבל מה אשתו עושה בחושך - איפה ברדולף? – את זה הוא גם עם קרן אור הוא לא רואה.
נער: הוא הלך לקנות לכבודך סוס.
פלסטאף: אם הוא קונה כמו שהוא משרת, אז שרק ישיג לי גם אשה ויהיו לי ביחד בהמה, אשפה וזנזונה.
(נכנס השופט העליון עם משרתו)
נער: סר, הנה האציל ששלח את הנסיך לכלא כי הוא הרביץ לו בַּויכוח על ברדולף.
פלסטאף: נמתין בצד, לא רוצה לפגוש אותו.
השופט: מי זה שהולך שם?
משרת: פלסטאף, ברשותך.
שופט: הוא שהיה חשוד בַּשוד?
משרת: הוא, אדוני; אבל מאז הוא שירת יפה בקרב בשרוסברי, וממה ששמעתי, מוביל עכשיו כמה חיילים אל ג'ון בן המלך.
שופט: מה, ליורק? קרא לו הנה שוב.
משרת: סר ג'ון פלסטאף?
פלסטאף: ילד, תגיד לו שאני חירש.
נער: אתה צריך לדבר יותר חזק; האדון שלי חירש.
שופט: אני בטוח, לְכל דבר שיש בו טוב. (למשרת) לך תמשוך אותו במרפק; אני חייב לדבר אתו.
משרת: סר ג'ון?
פלסטאף: מה, פּישר צעיר וכבר פושט-יד? האם אין מלחמות? האם אין תעסוקה? האם לא חסרים למלך נתינים? האם המורדים לא זקוקים לְחיילים? גם אם זו בושה להיות באיזשהו צד חוץ מאחד, זו בושה רעה כפליים לפשוט יד מאשר להיות בצד הרע, אפילו אם הוא היה רע יותר ממה שעצם השם "מרד" עושה אותו.
משרת: אתה טועה בי, אדוני.
פלסטאף: למה, אדוני? אמרתי שאתה אדם ישר? נשכח שאני אביר וחייל, הייתי פשוט משקר בפָּנים אילו אמרתי דבר כזה.
משרת: אני מבקש ממך, אדוני, אז תשכח שאתה אביר וחייל, ותן לי רשות לומר לך, אתה משקר בפָּנים אם אתה אומר שאני משהו מלבד אדם ישר.
פלסטאף: שאני אתן לך לומר לי ככה? שאני אשכח מה שנטוע בי? אם אתה מקבל ממני איזשהי רשות, תלה אותי; אם אתה לוקח ממני רשות, כדאי 'ךָ שיתלו אותך. טעית בכיוון. עופה! התחפֵפָה!
משרת: סר, אדוני רוצה לדבר אתך.
שופט: סר ג'ון פלסטאף, מלה אתך.
פלסטאף: לורד יקר שלי, אלוהים ייתן ללורדיותך יום טוב. אני שמח לראות את כבוד לורדיותך מסתובב בחוץ. שמעתי שכבוד לורדיותך היה חולה. כולי תקווה שכבוד לורדיותך מסתובב בחוץ ברשות. כבוד לורדיותך, למרות שלא כל נעוריך מאחוריך, בכל זאת יש עליך איזה ארומה של אנגינה, איזה טעם לוואי של מלח הזמן, ואני מפציר בהכנעה בכבוד לורדיותך שתשגיח באדיקות על בריאותך.
שופט: סר ג'ון, שלחתי לך זימון לפני המסע שלך לשרוסברי.
פלסטאף: ברשותך, כבוד לורדיותך, אני שומע שהוד מלכותו חזר מויילס במצב לא-מי-יודע-מה.
שופט: אני לא מדבר על הוד מלכותו. לא באת אלי כשזימנתי אותך.
פלסטאף: ואני שומע למעלה מזה שעל הוד מלכותו קפץ איזה שבץ בן-זונה.
שופט: טוב, שאלוהים ירפא אותו. בבקשה תן לי לדבר אתך.
פלסטאף: השבץ הזה, כפי שאני מבין, הוא סוג של תרדמת, ברשות הוד לורדיותך, סוג של נמנמת בדם, דגדוג בן זונה.
שופט: למה לספר לי על זה? שזה יהיה מה שזה יהיה.
פלסטאף: זה נובע מהרבה צער; מדאגה, ולחץ על המוח. קראתי על מקורות הסימפטומים במדריך הרפואי: זה סוג של חרשות.
שופט: אני חושב שאתה לוקה במחלה הזאת, כי אתה לא שומע מה אני אומר לך.
פלסטאף: נניח, לורד, נניח; האמת, ברשותך, מה שאני סובל ממנו הוא מחלת הלא-להקשיב, לא לשים לב.
שופט: אזיקים על הקרסוליים אולי יתקנו לך את הקֶשב באוזניים, ולא הייתי מתנגד להיות הרופא המטפל שלך.
פלסטאף: אני עני-מסכן כמו איוב, לורד, אבל לא כזה סבלן. הוד לורדיותך יכול לרשום לי מנה של מאסר מטעם העניות; אבל עד כמה אני אהיה פציינט מסור למרשמים שלך, בזה החכמים יוכלו להטיל ספק, אפילו ספק וחצי.
שופט: קראתי לך, כשהיו נגדך עניינים עד עונש מוות, לבוא לדבר אתי.
פלסטאף: כפי שיעצו לי בשעתו יועצי המלומדים בחוקי שירות המדינה, לא באתי.
שופט: טוב, האמת היא, סר ג'ון פלסטאף, שהחרפה שמכסה אותך היא גדולה.
פלסטאף: מי שיש לו חגורה כמו שלי לא יכול להתכסות בפחות.
שופט: האמצעים שלך מצומצמים, אבל מידת הבזבוז שלך עצומה.
פלסטאף: הלוואי שזה היה להיפך: שהאמצעים היו עצומים, והמידה יותר מצומצמת.
שופט: הובלת את הנסיך הצעיר לאיבוד.
פלסטאף: הנסיך הצעיר הוביל אותי לאיבוד. אני הטיפּוס עם הבטן הגדולה, והוא הכלב שלי.
שופט: טוב, אני מעדיף לא לגרד פצע שרק עכשיו התרפא. השירות המזהיר שלך בשדה הקרב ציפה קצת בזהב את מעלליך האפלים בזירת השוד. תודֶה לזמנים הלא שקטים, שבזכותם יעברו על המעשה שלך בשתיקה.
פלסטאף: כבוד הלורד –
שופט: אבל היות והכל רגוע, תדאג שכך זה יישאר. אל תעיר זאב ישֵן.
פלסטאף: להעיר זאב זה גרוע כמו להריח שועל.
שופט: מה? אתה כמו נר, שרובו ככולו כבר נשרף.
פלסטאף: נר-תמיד למסיבות עד הבוקר, אדון לורד, לא שעווה - שומן חי, והנֶפח שלי עֵד.
שופט: כל שערה לבנה על הפנים שלך צריכה להיות אות של צלילות.
פלסטאף: אות של צלי, של צלי, של צלי.
שופט: אתה צמוד לנסיך הצעיר הנה-ושמה כמו טבעת חנק.
פלסטאף: לא מדויק. טבעת היא קלה, אבל אותי לדעתי מי שרואה קונה בלי לשקול; בכל זאת מבחינות מסוימות אני מודה שאני לא עובר בתור סחורה. לא יודע. נפש אמיתית יש לה כל כך מעט ערך בדור העובר-לסוחר הזה, שאומץ לב הופך למאלף דובים, מוח פורה נהיה מוזג בפאב, והאינטלקט שלו נשחק בסיכום חשבונות. כל שאר המעלות שדבוקות לאדם, אחרי מה שעשה מהם הדור המושחת שלו, לא שוות אוכמנייה. אתם הזקנים לא מעריכים את היכולות שלנו הצעירים. אתם מודדים את הדם החם שלנו לפי המרה המרירה שלכם; ואנחנו שבחוד החנית של עלומינו, אני חייב להודות, אנחנו גם-כן שובבים.
שופט: אתה רושם את עצמך במגילת הנעורים? אתה, שכל אותיות הגיל רשמו בתור זקן? מה, אין לך עין נוזלת, יד יבשה, לחי צהובה, זקן לבן, רגל מצטמקת, כרס מתנפחת? הקול שלך לא שבור, והנשימה קצרה, כפול בסנטר, חצי במוח, וכל איבר שלך נבוּל מיוֹשֶן? ואתה קורא לעצמך צעיר? בוש, בוש, בוש, סר ג'ון!
פלסטאף: לורד יקר, אני נולדתי בְּצלצול שלישי, ישר לַבּמה, עם ראש לבן וסוג של בטן עגולה. הקול שלי – איבדתי אותו בתרועה וזמרה של המנונים. להמשיך ולהוכיח עוד את הנעורים שלי, אני לא אמשיך. האמת היא, שאני זקן רק בשיקול דעת והבנה; ומי שרוצה להתחרות נגדי על אלפּיה בניתורי זיג-זג, שילווה לי את הכסף – ונראה אותו! בנוגע לַבּוֹקְס שהנסיך נתן לך, הוא נתן אותו כמו נסיך גס, ואתה קיבלת אותו כמו לורד רגיש; אני קראתי אותו לסדר על זה, והאריה הצעיר מתחרט - בינינו, לא עם אפר ושק, אלא עם משי ושְלוּק.
שופט: טוב, שאלוהים ישלח לנסיך בן-לוויה יותר טוב.
פלסטאף: שאלוהים ישלח לַבּן-לוויה נסיך יותר טוב; אני לא יכול להיפטר ממנו.
שופט: טוב, המלך ניתק אתכם; שמעתי שאתה יוצא עם הנסיך ג'ון נגד הארכיבישוף ורוזן נורת'אמברלנד.
פלסטאף: כן, תודה לשכל המתוק והחמוד שלך שהזכרת לי. אבל רק תדאגו-נא בבקשה, אתם שמנשקים את גברת השלום בעורף, שהצבאות שלנו לא ייפגשו ביום חם; כי, בחי אלוהים, אני לוקח אתי רק שתי חולצות, ואני לא מתכוון להזיע באופן מיוחד. אם יהיה חם, ואני איאלץ לשלוף משהו חוץ מבקבוק, הלוואי שאני לא אתיז עוד בחיים אף שפריץ. כל מבצע מסוכן שרק זוקף את הראש – ישר מפילים אותי עליו. טוב, אני לא יכול לשרוד לנצח; אבל זה תמיד היה אותו סיפור עם האומה האנגלית שלנו: ברגע שיש להם משהו טוב, הם מבזבזים אותו בלי חשבון. אם אתם מתעקשים שאני איש זקן, אז תנו לי מנוחה. הלוואי, אלוהים, שהשם שלי לא היה נורא כמו שהוא אצל האויב. היה לי יותר טוב להיאכל למוות מחלודה מאשר להישחק עד דק מתנועה בלי מנוח.
שופט: טוב, תהיה הגון, תהיה הגון, ושאלוהים יברך את דרכך.
פלסטאף: כבוד הלורד יסכים להלוות לי אלף פאונד לצייד אותי לדרך?
שופט: אף פני, אף פני. אתה צריך לירות, לא לירות. כל טוב; תמסור שלומות לידידי ווסטמורלנד.
(יוצאים השופט והמשרת)
פלסטאף: אם אני אמסור, כסח אותי בפטיש מאה קילו. זִקְנה הולכת עם חמדנות כמו שהגוף עם חרמנות. אבל פודגרה אוכלת את א' וסיפיליס צובט את ב', ואני מקולל באופן מקוזז. - ילד?
נער: סר?
פלסטאף: כמה יש לי בארנק?
נער: שלושה שילינג ושני פני.
פלסטאף: אני לא משיג תרופה נגד שחפת הארנק הזאת. הלוואות רק מחזיקות אותו עוד בחיים, אבל המחלה חשוכת מרפא. (מגיש מכתבים לנער) לך קח את המכתב לאדוני הלורד מלנקסטר, את זה לנסיך, את זה לרוזן ווסטמורלנד, ואת זה לַזְקֵנה שלי זאת שהבטחתי לה על בסיס שבועי להתחתן מיום שראיתי את השערה הלבנה הראשונה על הסנטר שלי. לעבודה; אתה יודע איפה למצוא אותי.
(יוצא הנער)
פודגרה מסופלסת, וסיפיליס מְפַדְגר. זה או זאת משתקים לי את הבוהן. לא נורא אם אני צולע; יש לי את המלחמות בתור תירוץ, וזה יגדיל לי את הפנסיה. ראש פיקח מנצל כל דבר. אני אעשה ממחלות הכנסות.
יוצא.
מערכה 1, תמונה 3 - |
נכנסים הארכיבישוף מיורק, הלורד-מרשל תומס מוברי, לורד הייסטינגז והלורד תומס.
ארכיבישוף: עכשיו אתם יודעים מה מטרתנו,
ומה האמצעים; ומכובדַי,
אנא אמרו פתוח איך אתם
רואים את סיכויינו; קודם כל
אתה, לורד מרשל, מהי דעתך?
מוברי: בעינַי יש לנו כל צידוק לתפוס
בְּנשק, אך אשמח לדעת קצת
יותר איך, בַּכּוחות שלרשותנו,
נקים חזית עזה, גדולה מספיק
מול העוצמה והכוח של המלך.
הייסטינגז: על סמך רישום הגיוסים יש לנו
עשרים-וחמישה-אלף גברים,
והתגבורת בעיקר תלויה
בלורד נורת'אמברלנד, שהחזֶה
שלו בוער באש אסונותיו.
לורד תומס: אם כך, השאלה, לורד הייסטינגז, היא:
אם בעשרים-וחמישה אלף
נצליח גם ללא נורת'אמברלנד.
הייסטינגז: אתו נצליח.
לורד תומס: כן, זאת הנקודה.
אם בלעדיו אנחנו חלשים,
כדאי שלא להסתכן מדי
לפני שמגיעה תגבורת; כי
בעניין עקוב כל כך מדם אסור
לבנות על ניחושים או ציפיות
והבטחות סיוע לא בטוחות.
ארכיבישוף: נכון מאד, לורד, זה מה שהפיל
את הארי דורבן-חם בשרוסברי.
לורד תומס: צודק. הוא התבצר רק בְּתקווה,
בלע אוויר של הבטחות תגבורת,
עודד את עצמו בְּהסתמכות על כוח
קטן מהקטנה במחשבותיו;
וככה בדמיון כביר, יאֶה
למטורפים, הוביל את כוחותיו
לַמוות, ובעיניים עצומות
קפץ אל אובדנו.
הייסטינגז: אך ברשותך,
זה לא מזיק לשקול הסתברויות
ותרחישים שיש בהם תקווה.
לורד תומס: כן, בַּמבצע המלחמתי הזה -
שמתגלגל כבר – יש תקווה כמו
בְּניצנים כשהם צצים באביב
מוקדם: תקווה שהם יניבו פרי
מוצדקת אז פחות מן היאוש
על שינשוך אותם הכפור. כאשר
רוצים לִבְנות, ראשית כל מודדים
טוב את השטח, משרטטים תכנית;
וכשרואים מהי צורת הבית,
מעריכים עלוּת בניה; אם היא
מעל לאמצעים, איזו ברירה
יש חוץ מלהכין שרטוט חדש,
עם כמה חדרים פחות, או לא
לבנות כלל? על אחת כמה וכמה
פה, במבצע אדיר כזה, שהוא
כמו למוטט לָארץ ממלכה
ולהקים אחרת, חייבים
לבחון את המצב בשטח, את
התכניות, ולאשר שיש בסיס
מוצק, להתייעץ עם קבלנים,
לדעת מה המשאבים, מהי
יכולת הביצוע, ולשקול
את זה כנגד צד שני; אחרת
אנחנו מתחמשים רק בסכומים
על דף, עם שְמות גברים במקום גברים,
כמו מי שמשרטט מבנה שאין
ביכולתו לבנות, וּבְמחצית
הדרך מוותר, זונח את
השקעתו שרק מומשה חלקית
להיות נתין עירום של עננים
בוכים ועריצות חורף בריון.
הייסטינגז: נאמר שתקוותנו תיוולד,
שלא כמצופה, מתה, ולא
יהיה לנו יותר כוח אדם
ממה שיש עכשיו, אני סבור
שגם כך יש לנו כוחות שווים
ללחום נגד המלך.
לורד תומס: מה, יש לו
עשרים-וחמישה אלף בלבד?
הייסטינגז: מולנו כן; פחות אפילו; הם
מפוצלים, עקב הסכסוכים
של תקופתנו, לשלושה ראשים:
כוח אחד נגד צרפת, אחד
נגד גלנדאוור, זה משאיר רק שליש
נגדנו. כך המלך מתנדנד,
קטוע לשלוש, וקופּותיו
מהדהדות עוני חלול ורִיק.
ארכיבישוף: שישלב חילות מפוזרים
ויבוא נגדנו עם כוח מלא –
לא הגיוני.
הייסטינגז: אם הוא עושה את זה,
יפקיר ת'גב שלו: הצרפתי
והוולשי ידלקו בעקבותיו; [/ והוולשי ינשכו בעקביו;]
מזה אין מה לדאוג.
לורד תומס: ומי צפוי
להוביל את כוחותיו הנה?
הייסטינגז: בנו ג'ון
והרוזן של ווסטמורלנד; נגד
הוולשי הוא עצמו, עם הָרִי בנו.
אבל מי מצוּות נגד צרפת
אין לי מידע מוסמך.
ארכיבישוף: בואו נתקדם,
נכריז על הסיבות לַהתקוממות.
אנשי העם קצו בבחירתם;
מעודף להיטות חטפו בחילה.
מעון רופף רעוע יש לזה
אשר בונה על לב האספסוף.
המון טפש, באילו תשואות הִרְעשת
עד השמיים עם ברכות להנרי
עד שנהיָה מה שרצית כי
יהיה?! עכשיו, כאשר אתה לובש
מה שחשקת, גרגרן בהמי,
אתה מלא ממנו כל כך שאתה
כבר מגרה את עצמך להקיא
אותו. כך, ככה, כלב אשפתות,
שפכת מבטן זללנית
את ריצ'רד השני, ועכשיו אתה
רוצה לבלוע את הקיא שלך
ומיילל כשאתה רואה אותו.
על מה אפשר לסמוך היום? אלה
אשר רצו את ריצ'רד מת כשחי,
עכשיו מאוהבים בו על קברו.
אתם שעל ראשו הטוב זְרקתם
עפר כשהוא נגרר בְּאנָחות
בעקבות הנרי זה הנערץ,
קוראים עכשיו "הו אדמה, תני לנו
שוב את הוד מלכותו ההוא וקחי
את זה!" אח מחשבות של ארורים!
מה שעבר או שיבוא נחשב;
הכי גרוע מה שיש עכשיו.
מוברי: שנארגן את הצבא לַקרב?
הייסטינגז: הזמן ציווה. לדרך, אחריו.
יוצאים.
מערכה 2, תמונה 1 - |
נכנסים גברת קוויקלי בעלת הפונדק, קצין (קנס).
קוויקלי: מר קנס, רשמת את התלונה?
קנס: רשוּם.
קוויקלי: איפה המִשְנֶה שלך? הוא מִשְנֶה עם תוקף? יוכל לעמוד לו במשימה?
קנס: הלו – איפה תיק?
קוויקלי: איי אלוהים, כן, מר תיק מתוק.
(נכנס תיק)
תיק: כאן, כאן.
קנס: תיק, אנחנו צריכים לעצור את סר ג'ון פלסטאף.
קוויקלי: כן, מר תיק מתוק, אני דפקתי לו תלונה והכל.
תיק: זה עלול לעלות לכמה מאיתנו בחיים, כי הוא ידקור.
קוויקלי: אוי ואבוי, שתיזהר ממנו. הוא דקר אותי בתוך הבית שלי, ממש כמו בהמה עם כל הכבוד. לא אכפת לו איזה גועל נפש הוא עושה; כשהוא שולף, הוא נועץ כמו שד. הוא לא חס על איש, אשה או ילד.
קנס: אם אני יכול לרתק אותו, לא אכפת לי שיתקע עד מחרתיים.
קוויקלי: לא, גם לי לא. אני אהיה צמודה אליך.
קנס: אם אני רק מכניס לו אגרוף, והוא ננעל לי בידיים -
קוויקלי: אני הרוסה מזה שהוא עוזב. נשבעת לכם: הוא משהו אינסופי אצלי על הפנקס. מר קנס מתוק, סנדֵל אותו חזק! מר תיק מתוק, אל תיתן לו לברוח! הוא הולך רגל קבוּע לרחוב הפרגיות, סליחה על הניבּוּל, לקנות לו "אוכף" לרכיבות שלו, והוא מוזמן לנשנוש בְּבַּר בַּרדְלָס בסמטת בּוֹר-דֶה-לוֹס, עם מר בּוֹרְדו-בּד המוכר של המשי. אני מאד מבקשת, עכשיו שפתחתי לו כזה תיק דקדקן, והעסק הפרטי שלי פתוח לכל העולם, שיביאו אותו לְמשפט ויעשו לי דין סֶדק. מאה מארק חוב זה דבר קשה וארוך לנקנק אתו אשה מסכנה אחת לבד, ואני נוקנקתי, ונוקנקתי, ומרחו אותי, מרחו אותי, מרחו אותי מהיום למחר, שבושה וחרפה לחשוב על זה. אין שום יושר בכאלה לכלוכים, או שאולי הוציאו חוק שאשה היא חמור והיא צריכה לסחוב עליה אשפה של כל כלב.
(נכנסים סר ג'ון פלסטאף, ברדולף והנער המשרת)
הנה הוא בא שם, ואתו הכלב-זבל ברדולף, אף אדום סטייל שרי ברנדי. תכניסו לי אותו עמוק לכלא, מר קנס ומר תיק! תכניסו לי, תכניסו לי, תכניסו לי עמוק!
פלסטאף: הלו הלו, סוס של מי מת? מה קרה?
קנס: אני אוסר אותך על סמך התביעה של גברת קְוּויקלי.
פלסטאף: לעוף, סמרטוטים! – שלוף, ברדולף! קצוץ לי את הראש של המנוול! זרוק את הפּוּסטֶ-מה-שְמה לַבּיוּב!
(תגרה)
קויקלי: לזרוק אותי לַבּיוב? אני אזרוק אותך לביוב! אתה תעיז – אתה תעיז – חתיכת פושע בִּזְיוֹני? – רצח! רצח! – אח, אתה מנוול קרינוליני, אתה תעיז להרוג נציגים של אלוהים ושל המלך? אח, אתה פושע קרימינימלי! אָנימַלי, אוכל אדם ואוכל חווה!
פלסטאף: תנפנף אותם, ברדולף.
קנס ותיק: תגבורת, תגבורת!
קויקלי: אנשים טובים, תביאו תגבורת או שתיים! - משחק אותה גבר, אה? משחק אותה גבר, מה? – בוא-נראה-אותך-בוא, פושע! בוא, סוף זנב לתליה!
נער-משרת: 'סתלקי, קרצֶפת, קרצֶצת, מתופלצת! תקבלי ממני בעיטה בעכּוּז-של האמא-שלך!
(נכנס השופט העליון עם אנשיו)
שופט: מה העניין? לשמור פה שקט, היי!
קוויקלי: מר לורד טוב, תהיה טוב אלי. אני מתחננת תעמוד לי על שלי.
שופט: מה זה, סר ג'ון? מה אתה מתקוטט פה?
זה לעמדתך, גילך ועיסוקך?
היית כבר צריך לצאת ליורְק.
(לקנס): עזוב אותו! מה אתה נתלֶה עליו?
קוויקלי: איי מר לורד מכובד מאד, ברשותך, אני אלמנה עניה משוק הקצבים, והוא נעצר על סמך התביעה שלי.
שופט: על כמה?
קוויקלי: זה על יותר מעל כמה, מר לורד; זה על כל מה שיש לי! הוא אכל לי את כל הבית. הוא הכניס את כל המלאי שלי לַבּטן השמנה שלו, (לפלסטאף) אבל אני אוציא חלק מזה החוצה חזרה, או שאני ארכב עליך כל לילה כמו סיוט לילה.
פלסטאף: לדעתי אני זה שירכב, אם יהיה לי כוח סוס לעלות.
שופט: איך יתכן כך, סר ג'ון? איזה אדם עם טבע טוב יעמוד בסופה של נהמת לב כזאת? אתה לא מתבייש להכריח אלמנה עניה לנתיב קיצוני כל כך כדי להשיג את שלה?
פלסטאף (לפונדקית): מה סך הכל אני חייב לך יחד?
קויקלי: תקשיב, אם היית בן-אדם הגון, אותך ואת הכסף גם-כן. אתה הרי נשבעת לי על גביע עם ציפוי זהב, כשישבת בפונדק שלי בחדר שנקרא הדולפין בשולחן העגול ליד התנור-פחמים ביום רביעי בשבוע של החג, כשהנסיך שבר לך את הראש בגלל שאמרת שאבא שלו מזויף כמו זמר מזייף – אתה נשבעת לי אז, בזמן ששטפתי לך את הפצע, להתחתן אתי ולעשות אותי מיי ליידי אשתך. אתה יכול התכחש לזה? מה, לא בדיוק אז נכנסה גברת סוֹס אשתו של הקצב וקראה לי יאכְנה קוויקלי, שהיא באה לִלוות צנצנת חומץ, וספרה לנו שהיא הכינה סיר טוב של סרטנים, שא-פרופו זה התחשק לך לאכול כמה, שא-פרופו זה אמרתי לך שזה לא טוב לפצע ירוק טרי? ולא הודעת לי, אחרי שהיא ירדה למטה, להפסיק להיות כזאת אינטימית עם אנשים עלובים כאלה כי בקרוב מאד הם יקראו לי מאדאם? ולא נישקת אותי, וביקשת שאני יביא לך שלושים שילינג? עכשיו אני שמה אותך על ספר התנ"ך, תגיד שכל זה שקר אם אתה יכול.
פלסטאף: כבוד הלורד, זאת נשמה מסכנה חולת-נפש, והיא אומרת בכל העיר שהבן הבכור שלה דומה לך. היא היתה מאוזנת פעם; והאמת היא, שהעוני שיגע אותה. אבל מה שנוגע לשוטרים האלה, אני מבקש ממך לאפשר לי להגיש נגדם תלונה.
שופט: סר ג'ון, סר ג'ון, אני מכיר היטב את השיטה שלך לכופף את שביל האמת אל דרך השקר. לא יעזרו לך ההבעה הבטוחה שלך או מפל המלים שאתה מתיז בחוצפה בוטה-וַמעלה, כל זה לא יסיט אותי משיקול הדעת. אתה, כפי שנראה לי, ניצלת את נפשה המתמסרת-בקלות של האשה הזאת, ועשית בה שימוש לצרכיך הכספיים והאישיים.
קוויקלי: כן, בדיוק ככה, מר לורד.
שופט: אַת שקט בבקשה. (לפלסטאף) שלם לה את החוב שאתה חב לה, ותפצה על התועבה שעשית לה: את א' אתה יכול לעשות עם כסף מזומן, ואת ב' עם כפרה שוטפת.
פלסטאף: אדוני הלורד, אני לא מוכן לספוג השפלה כזאת בלי מענה. אתה קורא לְעוז רוח מכובד חוצפה בוטה. אם אדם קד קידה ולא אומר מלה, הוא צדיק. לא, אדוני הלורד, עם כל הכבוד, אני לא אהיה שפוט שלך. אני אומר לך שאני דורש שחרור משני השוטרים האלה, כי אני במשימה דחופה מטעם המלך.
שופט: אתה מדבר כאילו יש לך סמכות לעשות עוול; תתנהג כיאה לאיש ברמתך, ותן לָאישה המסכנה סיפוק.
פלסטאף: בואי הנה, פונדקית.
(לוקח אותה הצידה. נכנס גאוור)
שופט: מר גָאוּוֶר, מה חדש?
גאוור: הוד מלכותו והארי נסיך וויילס
קרובים; היתר בנייר הזה.
(מושיט נייר לשופט, וזה קורא בו)
פלסטאף: כמו שאני ג'נטלמן!
קוויקלי: נו, את זה כבר אמרת פעם.
פלסטאף: כמו שאני ג'נטלמן; די, אין מה לדבר על זה יותר.
קוויקלי: בחיי האדמה השמימית הזאת, אני אצטרך למשכן גם את כל כלי השולחן שלי וגם את השטיחי-קיר של חדרי האוכל.
פלסטאף: כוסות, כוסות, זה כל מה שצריך לשתיה. ובקשר לַקירות שלך - איזה רישום קומי חמוד, או משל מהתנ"ך, או תמונה של צַיִד גרמני בצבעי מים, שווים יותר מאלף וילונות מיטה ושטיחי קיר אכולי פשפשים. תעשי את זה עשר פאונד, אם את יכולה. נו, אם לא המצבי-רוח שלך, אין נקבה יותר טובה באנגליה. לכי תשטפי פנים ותמשכי את התלונה. די, את לא צריכה להיות במצב-רוח כזה אתי. את לא מכירה אותי? די, די; אני יודע שהסיתו אותך לזה.
קוויקלי: בבקשה, סר ג'ון, בוא נעשה מזה שש-שבע פאונד; בחיי, ממש עושה לי רע למשכן ת'כְּלֵי-שולחן שלי, אלוהים שיעזור לי, או-אה!
פלסטאף: תעזבי; אני אמצא קומבינה אחרת. טפשה היית ותישארי.
קוויקלי: נו טוב, אתה תקבל את זה, גם אם אני אצטרך למשכן את החלוק שלי. אני מקווה שתבוא לארוחת-ערב. תשלם לי על הכל ביחד?
פלסטאף: מה, אני לא בן-אדם? (לברדולף) לך איתה. איתה! כמו צבת! כמו צבת!
קוויקלי: תרצה שדוֹל פוֹרְפֶרָה תפגוש אותך בארוחה?
פלסטאף: אף מלה יותר; תביאי אותה.
(יוצאים הפונדקית, קנס, תיק, ברדולף והנער-המשרת)
שופט (לגאוור): שמעתי חדשות טובות יותר כבר.
פלסטאף: מה החדשות, לורד?
שופט (לגאוור): איפה לן המלך אמש?
גאוור: בבייזינסטוק, בדרך הנה.
פלסטאף: אני מקווה, לורד, שהכל בסדר. מה החדשות, לורד?
שופט (לגאוור): כל הצבא שלו חזר?
גאוור: לא; אלף וחמש-מאות רגלִים,
חמש-מאות סוסים יצאו אל ג'ון בנו,
נגד נורת'אמברלנד והארכיבישוף.
פלסטאף: המלך שב מוויילס, מר כבוד הלורד?
שופט (לגאוור): אמסור לך מיד כמה אגרות.
בוא, בוא אתי, מר גאוור היקר.
פלסטאף: אדוני הלורד!
שופט: מה יש?
פלסטאף: מר גאוור, אני יכול להזמין אותך לארוחה אתי?
גאוור: אני צריך להתלוות אל כבוד הלורד הטוב, חן חן לך, סר ג'ון טוב.
שופט: סר ג'ון, אתה מסתובב פה יותר מדי, בהתחשב בכך שאתה צריך לגייס חיילים בדרכך במחוזות.
פלסטאף: אתה תסעד אתי, מר גאוור?
שופט: איזה מורה מטופש לימד אותך נימוסים כאלה, סר ג'ון?
פלסטאף: מר גאוור, אם הם לא הולמים אותי, טפש היה מי שלימד אותי אותם. – זאת אמנות הַסַּיִף, אדוני הלורד: טיק על כל טק, ויצא תיקו.
שופט: שהאל יוסיף לטפשות שלך קצת מִשְכּל ויוריד לה במשקל.
יוצאים, לחוד.
מערכה 2, תמונה 2 - |
נכנסים הנסיך הנרי ופוינז.
נסיך: באלוהים, אני עייף בטירוף.
פוינז: מה אתה אומר? אני חשבתי שעייפות לא מעזה לשים יד על מישהו מהמעמד העליון.
נסיך: עלי היא בהחלט שמה, למרות שהעליונות שלי מחליפה צבעים שהיא מודה בזה. זה לא מבזה אותי לחשוק בשליש בירה?
פוינז: נו מה, לנסיך אסור לרדת לְרמה שהוא יזכור בכלל מוצר זול כזה.
נסיך: כנראה, אם ככה, שהטעם שלי לא עוצב באופן נסיכי, כי נשבע לך, אני עכשיו זוכר אך ורק את היצור המסכן "שליש בירה". אבל באמת הפרטים העלובים האלה מרחיקים אותי מהגדוּלה שלי. איזו פחיתות כבוד זאת בשבילי לזכור את השם שלך, או לזהות את הפרצוף שלך מחר! או לדעת כמה זוגות גרבי משי יש לך – זה וההוא שהיה פעם צבע אפרסק; או להתמצא במלאי של החולצות שלך: אחת להחלפה והשניה ללבוש. אבל את זה השומר במגרש הטניס יודע יותר טוב ממני; כי רק כשאתה נשאר בלי תחתונים אתה לא רץ לשם להחליף חבטות, מה שבאמת לא עשית כבר כמה זמן, כי מרוב משמושי משי המה-שמו שלך ממש יצא מכלל שימוש. ואלוהים יודע אם הקטנים הבכיינים שיָצאו לך מהתחתונים יקבלו ממנו ברכה, אבל הסבתות אומרות שהילדים לא אשמים, ולכן העולם מתרבה ומוסד המשפחה מתחזק.
פוינז: כמה מאכזב שאחרי שכל כך התאמצת יצא לך מונולוג כל כך קלוש! תגיד לי, כמה נסיכים טובים היו מתנהגים ככה, בזמן שאבא שלהם חולה כמו שלך עכשיו?
נסיך: שאגיד לך משהו, פוינז?
פוינז: כן, פְּליז, רק תדאג שהוא יהיה משהו משובח.
נסיך: הוא מספיק למוחות לא מפותחים יותר משלך.
פוינז: בוא דְחוֹף כבר את המשהו שלך, אני אעמוד בו.
נסיך: בינינו, אולי זה נראֶה לא אמין שאני אהיה עצוב עכשיו שאבי חולה, אם כי אני יכול לגלות לך, בתור מי שאני אנוס לקרוא לו חבר, מחמת המחסור בסוג טוב יותר: הייתי יכול להיות עצוב, וגם עצוב באמת.
פוינז: בסעיף הזה קשה להאמין.
נסיך: אלוהים אדירים, לדעתך בתעודה של השטן אני מקום ראשון כמוך וכמו פלסטאף בשקדנות עוול והתמדת רשע! מבחן התוצאה יוכיח. אבל אני אומר לך, הלב שלי מדמם בתוכי שאבי חולה כל כך; ובגלל שאני מסתובב במחיצת מושחתים כמוך אני מנוע מכל הפגנה של עצב.
פוינז: נמק.
נסיך: מה היית חושב עלי אילו הייתי בוכה?
פוינז: הייתי חושב שאתה צבוּע מלכותי מאד.
נסיך: זה מה שכל אדם היה חושב, ואלף ברכות לך שאתה חושב עלי כמו כל אדם. מי כמוך בעולם הולך בכביש הראשי של המחשבה המקובלת. כל אדם היה חושב אותי באמת לצבוע. ומהו שמדרבן את כבודך המכובד לחשוב כך?
פוינז: מה, בגלל שהיית כזה מופקר וכל כך דבוק אל פלסטאף.
נסיך: ואליך.
פוינז: השמש עדה שעלי מדברים יפה מאד: אני שומע את זה במו אוזנַי. הדבר הכי גרוע שאפשר לומר עלי הוא שבתור בן צעיר אני לא היורש, ושיש לי אגרוף טוב, ושני הדברים אני חייב להודות לא בידיים שלי. הו מזל טוב, הנה ברדולף.
(נכנסים ברדולף והנער המשרת)
נסיך: והילד שנתתי לפלסטאף. הוא קיבל אותו ממני בן-תרבות, ותראה איך השמן המנוול הפך אותו לקוף.
ברדולף: אלוהים יברך את מעלתך.
נסיך: ואת שלך, ברדולף נכבד מאד.
פוינז (לברדולף): די, חמור צדיק, טפש בישן, אתה חייב להסמיק? על מה אתה מסמיק עכשיו? איזה גיבור חיל נשי נהיית? זה כזה סיפור לכבוש בתולים של חבית בירה?
נער: הוא קרא לי רק עכשיו, אדוני, דרך איזה חלון אדום, ולא יכולתי להבדיל בין אף חלק מהפרצוף שלו לבין החלון. בסוף קלטתי את העיניים שלו, וחשבתי שהוא עשה שני חורים בתחתונית של המוזגת והוא מציץ החוצה.
נסיך (לפוינז): למד, הילד, אה?
ברדולף (לנער): לךְ, חת'כת ארנב בן-זונה על שתיים! לך!
נער: לךְ, חת'כת חלום מיתולוגי סוטה! לך!
נסיך: למד אותנו, ילד: איזה חלום?
נער: על המלכה המיתולוגית, אדוני, שחלמה שהיא יולדת מוט ברזל מלובן, מיתולוגי, ובשביל זה אני קורא לו חלום מיתולוגי.
נסיך: פירוש מופת ששווה כתר. הנה, ילד. (נותן לו מטבע)
פוינז: איי, רק שלא ישמיד את הניצן הזה רעל! הנה, שש פני כדי לשמור אותך. (נותן לו מטבע)
ברדולף: אם בין שניכם לא יתלו אותו, עושים לַגרדום עוול.
נסיך: ומה שלום האדון שלך, ברדולף?
ברדולף: טוב, אדוני. הוא שמע שמעלתך הגיע העירה. יש מכתב בשבילך. (מוסר לנסיך מכתב)
פוינז: מסירה טקסית רשמית. ומה שלום פסטיבל הבשר אדונך?
ברדולף: בריא בכל הגוף, תודה.
פוינז: ברור, החלק הרוחני זקוק לרופא, אבל זה לא מזיז לו: למרות שהוא חולה, הוא לא מת.
נסיך: אני מרשה לַבּלוטה הזה להיות קרוב אלי כמו הכלב שלי; והוא עומד על מעמדו, כי תביט פה איך שהוא כותב.
פוינז (קורא): "ג'ון פלסטאף, אביר". – את זה כל אחד צריך לדעת, ברגע שיש לו הזדמנות להזכיר את עצמו, בדיוק כמו אלה שהם קרובים של המלך; רק נדקרת להם אצבע, ישר הם אומרים "הנה נשפכה טיפה מדם המלך!" "איך זה?" שואל זה שמעמיד פנים שהוא לא בעניינים. התשובה מוכנה כמו כובע של פושט יד: "אני בן-דוד מצד שלישי של המלך, אדוני!"
נסיך: לא, הם יהיו קרובים שלנו, גם אם יצטרכו לפשפש בשושלת עד תקופת יפת. אבל המכתב. (קורא) "סר ג'ון פלסטאף, אביר, לבן המלך, הקרוב ביותר לאביו, הארי, הנסיך מווילס, ברכות."
פוינז: זה חוזה.
נסיך: שקט! (קורא) "אני אהיה קצר כמו ויני וידי ויצ'י."
פוינז: הוא מתכוון קצר נשימה: ויני וידי אפְּצ'י.
נסיך (קורא): "בֵּירכְתיך, בּרכֵני, הלכתי. אל תהיה ידידותי מדי עם פוינז, כי הוא מנצל לרעה את חסדיך עד כדי כך שהוא נשבע שאתה הולך להתחתן עם אחותו נל. תתחרט על חטאיך בזמנך החופשי, וכל טוב. – שלך כך או ככה – דהיינו תלוי ביחסך – ג'ק פלסטאף למכרי, ג'ון לאחַי ואחיותַי, וסר ג'ון בכל רחבי אירופה.
פוינז: אדוני, אני אספיג את המכתב הזה ביין לבן ואכריח אותו לאכול אותו!
נסיך: אז הוא יצטרך לבלוע הרבה מלים ממולאות. אבל אתה באמת מנצל אותי ככה, נד? אני הולך להתחתן עם אחותך?
פוינז: שאלוהים יברך את הבחורה בלא פחות, אבל אני אף פעם לא אמרתי את זה.
נסיך: טוב, ככה אנחנו משחקים בתור ליצנים של הזמן, ונשמות הנבונים יושבות בעננים ולועגות לנו. – אדונך כאן בלונדון?
ברדולף: כן, אדוני.
נסיך: איפה הוא סועד? החזיר העתיק זולל בדיר העתיק?
ברדולף: באותו המקום, אדוני, ליד השוק באיסטצ'יפ.
נסיך: באיזו חברה?
נער: מאמינים אדוקים, אדוני, שומרי המסורת הישנה.
נסיך: יש נשים אתו בסעודה?
נער: אין, אדוני, רק גברת קוויקלי הזקנה וגברת דול פוֹרְפֶרָה.
נסיך: מי זאת הקניבלית הזאת?
נער: גברת הגונה, אדוני, קרובת משפחה של האדון שלי.
נסיך: קרובה כמו עֶגלת שיגולים לפר הרבעה. – שנפתיע אותם, נד, בארוחה?
פוינז: אני הצל שלך, אדוני: אחריך.
נסיך: הלו – אתה, ילד, וברדולף – אף מלה לאדון שלכם שאני כבר בעיר. הנה דמי שתיקה. (נותן להם מטבעות)
ברדולף: אין לי לשון, אדון.
נער: ועל שלי, אדוני, אשלוט.
נסיך: כל טוב לכם. לכו. (יוצאים ברדולף והנער) הדול פורפרה הזאת צריכה להיות חתיכת ציר תנועה.
פוינז: תאמין לי, כביש ראשי דו סטרי.
נסיך: איך נעשה שנראה הלילה את פלסטאף בצבעים האמיתיים שלו בלי שיראו אותנו?
פוינז: נשים על עצמנו מעילי עור וסינרים, ונשרת אותו בשולחן בתור מלצרים.
נסיך: מאֵל לשור – נפילה כבדה, כמו במקרה של יופיטר. מנסיך למלצר – תמורה עלובה - וזה המקרה שלי. המטרה מקדשת את השיגועים. בוא אחרי, נד.
יוצאים.
מערכה 2, תמונה 3 - |
נכנסים רוזן נורת'אמברלנד, אשתו ליידי נות'אמברלנד, ואשת הארי פֶּרְסי.
נורת'אמברלנד: בבקשה, כלה, אשה אוהבת,
עשו לי שביל נוח לעסק מר.
אל תלבשו את מסכת הזמן
כדי להעיק עלי כמותו.
ליידי נורת'אמברלנד: אני
ויתרתי. אף מלה. מה שתרצה
עשה. שחוכמתך תדריך אותך.
נורת'אמברלנד: איי, מתוקה, כבודי פה ממושכן.
אם לא אצא, כלום לא יפדה אותו.
ליידי פרסי: בשם אלוהים, בכל זאת אל תצא
לַמלחמה הזאת. קרה כבר, אבא,
שלא עמדת במִלָתְךָ,
והיית מחויב לה אז יותר
מאשר עכשיו – כשהבן שלך,
הָרי שלי, לבי, נשא עיניו
צפונה שוב ושוב בכדי לראות
אבא מביא גדודים; אך הוא קיווה
לשווא. מי זה שכנע אותך אז
להישאר בבית? נֶאֶבדו
אז גם כבודך גם כבוד בנך. שלך –
שאלוהים ישיב לו זיק! שלו
ננעץ בו כמו השמש בשמי שחר,
ולאורו זנקו האבירים
של אנגליה כולה למעשי
גבורה. הוא באמת היה מרְאָה
אשר מולה הנוער התלבש.
כל רגל התאמנה בצעדיו;
וכל לוחם אימץ את דיבורו
המחוספס – הפגם שלו מטבע;
מי שדיבר בשקט ובשיקול
הוקיע את המושלמות שלו
על מנת להיראות כמו הרי – כך
שבדיבור, בצעד, בתזונה,
טעם, תפקוד קרבי ובמצבי
הרוח הוא היה אות ומופת,
דוגמה לנהוג על פִּיה. ואותו –
את המופלא! את פלא הגברים! –
את המיוחד והיחיד הזה
הפקרת יחידי, שהוא יביט
על אל המלחמה המכוער
מעמדת פחיתות, בִּשדה-קרב שבו כלום
חוץ מצליל שמו, דורבן-חם, לא יגן;
ככה הפקרת אותו. לעד, לעד
אל תעשה גם עוול לרוחו,
אל תעניק בִּמסירות ועל
מגש לאחרים כבוד שלא
נתת לו. עזוב אותם לבד!
הארכיבישוף, לורד מוברי, חזקים.
אילו היה להרי המתוק
שלי חצי ממספרם, היום
הייתי יכולה, תלויה על צְוואר
דורבן-חם, לדבר על קבר בן-
המלך הנרי.
נורת'אמברלנד: שתהיי בריאה,
כלה; את מחלישה את נשמתי
בשיר קינה חדש על טעויות
של פעם. אך אני חייב לצאת
לקראת הסכנה שם, או שהיא
תמצא אותי במקום אחר, ולא
מוכן לה.
ליידי נורת'אמברלנד: אח, תברח לסקוטלנד עד
שהאצילים וצבא פשוטי העם
יוכלו לטעום טיפה מה הוא כוחם!
ליידי פרסי: אם הם יצליחו להשיג יתְרון
על צבא המלך, אז חבוֹר להם
כמו חישוק פלדה כדי לחזק
חיזוק. אבל בשם אהבתנו,
תן להם קודם להתנסות לבד.
ככה עשה בנך; כך הוא הוכרח.
כך נעשיתי אלמנה; ולא
יהיה לי לעולם אורך חיים
מספיק לשפוך מתוך עינַי גשמים
על שתיל הזיכרון עד שיצמח
לְגובה השמיים להנצחת
הבעל האציל שלי.
נורת'אמברלנד: בואו.
תבואו אתי פנימה. בַּנשמה
אצלי כמו הגאוּת כשהיא בָּשיא,
עומדת דום, לא הֵנה ולא שמה.
אני רוצה לחבור לארכיבישוף,
אבל אלפי סיבות הודפות אותי.
יוצא לסקוטלנד. שם אני נמצא
עד שאביא תועלת לַמבצע.
יוצאים.
מערכה 2, תמונה 4 - |
נכנסים שני מלצרים: פרנסיס ומלצר הנושא קערה עם תפוחים.
פרנסיס: מה לעזאזל הבאת הנה? תפוחי בוסר? אתה יודע שסר ג'ון מתעצבן מתפוחי בוסר.
מלצר: מָאמא, אתה צודק. הנסיך פעם שם לו על השולחן קערה של תפוחי בוסר ואמר לו "בוא, סר, בוא סר, הנה עוד חמישה כמוך", והסיר את הכובע ואמר, "אני נפרד לשלום מששה אבירים, חמישה עם מיץ אמיץ ואחד זקן, יבש, נפול, נפוח-תפוח". זה הרגיז אותו, אבל הוא שכח מזה.
פרנסיס: טוב, כסה אותם ותניח, ותראה אם אתה מוצא את להקת המוזיקנטים. מיס פוֹרְפֶרה מתחשק לה מוזיקה.
מלצר: זריז! החדר שבו הם אכלו חם מדי; הם תיכף ייכנסו.
פרנסיס: בוא-נא, יהיו פה או-טו-טו הנסיך ומיסטר פוינז, והם ילבשו שניים מהג'אקטים והסינרים שלנו, וסר ג'ון אסור לו לדעת מזה. ברדולף הביא את הידיעה.
מלצר: שככה יהיה לי טוב, ירוץ פה קרנבל! זה יהיה תחמוּן מעולה.
פרנסיס: אני אראה אם אני מוצא את המוזיקנטים.
(נכנסות גברת קווקילי ודול פורפרה)
קוויקלי: בחיי, מותק, נראה לי שעכשיו את ביופי של באלאנסיות. הדופק שלך דופק הכי יוצא מהרגיל שלב רוצה, והצבע שלך, תאמיני לי, אדום כמו שושנה, זאת האמת, נו! אבל בחיי, שתית יותר מדי סַנְגְרִיָה, וזה יין חופר דרגה א', והוא מִזְדרם לַדם לפני שמספיקים להגיד "מה זה?" מה שלומך עכשיו?
דול: יותר טוב משהייתי. באחחחח! (משהקת)
קוויקלי: אה, יפה אמרת. לב זהב שווה כסף. הופה, הנה בא סר ג'ון.
(נכנס סר ג'ון פלסטאף)
פלסטאף (שר): "כשהמלך בא " – לרוקן שם ת'סיר שתן! – "המלך בא, המלך טוב" – מה המצב, גברת דול?
קוויקלי: קצת לא רגוע לה בִּפנים, מה לעשות.
פלסטאף: זה ככה בָּענף שלה. אף פעם לא רגוע בפנים.
דול: יספלס אותך שד, מניאק צימוק! זה כל הנחמה שאתה נותן לי?
פלסטאף: את עושה מכל מניאק צימוק מניאק נפוח.
דול: אני עושה? זללנות ומחלות עושות; אני לא עושה.
פלסטאף: הטבּח עוזר לַזללנות, ואת עוזרת לַמחלות, דול. אנחנו חוטפים מכן, דול, אנחנו חוטפים מכן. תודי בזה, צדֶקת בובה שלי, תודי בזה.
דול: בטח אתם חוטפים, כל מחרוזת ותכשיט שלנו.
פלסטאף (שר): "התכשיט שלךְ, התכשיט המשחית" – כי להיות גבר זה לתקוף ואז להתקפל; להוציא את הכידון מהפִּרצה כפוף כמו גבר; ואז לָרופא כמו גבר, כדי לחזור להסתער על המטרה כמו גבר -
דול: לך תלה את עצמך, צלופח בוץ, תלה את עצמך!
קוויקלי: שאני אמות, תמיד אותו סגנון. אתם שניכם לא יכולים להיפגש בלי להסתבך באיזה קקפוניקה! שניכם, באמת, מגרדים אחד את השני כמו שני פרוסות טוסט. אתם לא יכולים לסבול אחד את הפלוס-מינוס של השני. ששון ושמחה! בן-אדם צריך לשמור בבטן, (לדול) וזה התפקיד שלך: את, כמו שאומרים, החֵצי הכּוֹס החלש, החֵצי המין הרֵיק.
דול: איך כּוֹס ריק חלש יכול לשמור בבטן כזה חבית מלא ענק? סְטוֹק שלם של יין מבורדו יש לו זה בתוכו! לא ראית ספינה עם באגאז' כזה. בוא, אני אהיה חברה שלך, ג'ק. אתה יוצא לַמלחמות, ואם אני אראה אותך עוד פעם בחיים או לא – למי אכפת.
(נכנס מלצר)
מלצר: סר, הדגלן פּיסטוֹל למטה ומבקש לדבר אתך.
דול: שיישרף, בריון פּוֹזְיומט! אל תיתן לו לבוא פה. זה הכלב הכי פֶּה-מלוכלך באנגליה!
קוויקלי: אם הוא בריון, אל תיתן לו לבוא הנה! לא, שככה יהיה לי טוב, אני צריכה לחיות טוב עם השכנים שלי; אצלי בריונים בשום אופן. יש לי שֵם טוב ושמן טוב אצל הכי טובים. – סגור ת'דלת! – הֵנה לא נכנסים בריונים. לא חייתי עד עכשיו בשביל שיתחילו להתבריין לי פה. – סגור ת'דלת, אני מבקשת!
פלסטאף: את שומעת, בַּלַ'בּתית?
קוויקלי: בבקשה תשתקט על עצמך, [/ תתבּלם על עצמך,] סר ג'ון; הֵנה לא נכנסים בריונים.
פלסטאף: את שומעת? זה הדגלן שלי.
קוויקלי: בּוּקי-שְמוּקי, סר ג'ון, אל תסבן אותי. אם הדגלן שלך בריון, הוא לא נכנס אצלי בדלת! אני הייתי אצל מיסטר אַסְטְמָה מהעיריה לפני יום-יומיים, והוא אמר לי – זה היה ביום רביעי עוד אין שבוע, בחיי – "מרת שכנה קוויקלי", הוא אומר – מיסטר בּוֹק הכומר שלנו היה שם גם-כן – "מרת שכנה קוויקלי", הוא אומר, "תקבלי את אלה שנימוסיים, כי", הוא אומר, "יש עלייך שם רע." ככה הוא אמר; אני יודעת על שום למה. "כי", הוא אומר, "את אשה הגונה, ומדברים עליך טובות; לכן שימי לב איזה אורחים את מקבלת. אל תקבלי", הוא אומר, "בריונים מצ'וחצ'חים." והם לא ייכנסו הנה! היית נופל מהכסא לשמוע מה שהוא אמר. לא, אצלי בריונים בשום אופן.
פלסטאף: הוא לא בריון, בּל'בּתית. רמאי קלפים מתורבת, בחיי: את יכולה ללטף אותו בעדינות כמו גור פודל. הוא לא יתבריין מול תרנגולת אם הנוצות שלה סומרות בְּמינימום של אנטי. תקרא לו לעלות, מלצר!
(יוצא מלצר)
קוויקלי: רמאי אתה קורא לו? אני לא סוגרת את הדלת של העסק לאף איש ישר, וגם לא לְרמאי; אבל אני לא אוהבת בריונוּת. שככה יהיה לי טוב, רע לי כשרק אומרים "בריונות"! תראו, רבותי, איך אני רועדת. רק תראו, אני אומרת לכם!
דול: ממש, בל'בתית.
קוויקלי: נכון? כולי רועדת כמו עלה נרדף. אני לא יכולה לסבול בריונים.
(נכנסים הדגלן פיסטול, ברדולף ונער-משרת)
פיסטול: בכבוד, סר ג'ון.
פלסטאף: ברוך הבא, דגלן פיסטול. הִנֵה, פיסטול, אני טוען אותך בכוס משקה; שפוך תחמושת על הבל'בתית שלי.
פיסטול: אשפוך לה, סר ג'ון, עם שני צרורות.
פלסטאף: היא לא מתפּסטלת בקלות; אדוני, אין סיכוי שתפגע בה, פַאקְט.
קוויקלי: שה, אני לא אשתה שום פאקְט ושום צרור. אני שותה רק כמה שיעשה לי טוב. אני לא צעצוע של אף אחד.
פיסטול: אז לחייך, גברת דול! אריק את זה עליך.
דול: תריק עלי? אני מריקה עליך, זבל אפס. מה, חתיכת עוֹלב, בהמה, מניוק, רמאי, עולם תחתון בלי תחתונים? 'סתלק, עובש מנוול, 'סתלק! אני למי שמעליך.
פיסטול: אני מכיר אותך, גברת דול.
דול: 'סתלק, שודד חוליגן! כייס מלוכלך, 'סתלק! נשבעת 'ךָ ביין הזה, אני אתקע סכין בלחיים הרקובות שלך, חצוף, אם אתה תופס עלי תחת. 'סתלק, בקבוק בירה-ג'ורה, ליצן נודד סוג ד', אתה גם-כן! מכיר אותי! ממתי, אני שואלת אותך? חג שמח, שני צ'ופצ'יקים יש לך על הכתפיים! כפיים!
פיסטול: שישמידני אלוהים אם אני לא מתיז לך את הצורה על זה!
פלסטאף: מספיק, פיסטול. אני לא מוכן שתתיז פה. תתפנה, פיסטול.
קוויקלי: לא, קפיטן פיסטול חומד, אל תתפנה פה, קפיטן מותק!
דול: קפיטן! חתיכת רמאי ארור מפלצת, אתה לא מתבייש שיקראו לך קפיטן? אם קפיטנים היו חושבים כמוני, הם היו מאכילים אותך נבּוט ששמת על עצמך את השם שלהם בלי שהרווחת אותו! אתה קפיטן? מושתן קטן, על מה? על זה שחִרְבּשְת את השמלה לזונה מסכנה בבית בושת? – הוא קפיטן? שיישרף, נבלה! הוא חי על פרוסות עם עובש ופרוצות עם יובש. קפיטן? חג שמח! זבלים כאלה יטנפו את המלה הזאת כמו את המלה "לגמור", שפעם היתה מלה מצוינת לפני שלכלכו אותה. אז קפיטנים צריכים טוב-טוב להיזהר.
ברדולף: תרד בבקשה, חבר דגלן.
פלסטאף: תקשיבי רגע, גברת דול.
פיסטול: לא ולא! אני אגיד לך מה, רב-טוראי ברדולף, הייתי קורע אותה! אני אפיל עליה נקמות!
נער: בבקשה תרד.
פיסטול: אני אראה אותה קודם בגיהינום! לממלכת עזאזל – נשבע ביד הזאת – לתהום צלמוות, עם כלב השאול פלוס עינויי תופת! חתור לנהר המוות, היי! מַטָּה! מַטה, כלבים, אֶט טוּ ברוטוס! הראיתם את זו אשר קרויה המתהפכת? (שולף את חרבו)
קוויקלי: קפטן פיסטול, פִּיס, פּיס, פּיס, פליז; מאוחר מאד, בחיי. כולי תחינה כולי פּצירה, שפוך את חמתך לפח. [/ שפוך את חמתך לשופכין.]
פיסטול: יחי הרגשות הנשגבים!
האם תשוו סוסי משא, סוסות
גרומות של אסיה, הצולעות
שלושים פסיעות ביום, לְקיסרים,
ליוונים טרויאנים, חניבלים?
לא, שימלוק אותם העֲמָלֵק,
ומסביב יהום הסער! מה,
שנתכתש על קשקושים?
קוויקלי: בָּעיניים שלי, קפיטן, אלה מלים קשות מאד.
ברדולף: תלך, דגלן, 'בקשה! זה יצמח עוד רגע לתגרה.
פיסטול: ימותו בני-אדם כמו כלבים,
ויחולקו כתרים כמו פרוטות!
הראיתם את זו אשר קרויה
המתהפכת?
קוויקלי: נשבעת לך, קפיטן, אין לנו אחת כזאתי. נו בחייך, אם היתה לא הייתי נותנת לך? בשם אלוהים, תירגע.
פיסטול: אז תזללי, חרבי! קליגולי, קליגולו, קליגולה! הופה, תביאו פה איזה משקה! הגורל אותי טוֹרְמֶנְטו, התקווה אותי קונְטֶנְטו. הנשקשק מנשק? לא, שהפגז יפגוז! תביאו פה איזה משקה! - (לחרבו) ואת, אהובתי, שכבי לך שם. – נשים פה נקודה עכשיו? אין פה איזה חיריק לנעוץ בו ת'קמץ?
פלסטאף: פיסטול, אני הייתי שותק.
פיסטול: אביר מתוק, אני נושק לך בַּלָפּה. מה! שנינו ראינו יחד הרבה כוכבים.
דול: אח אלוהים, תזרקו אותו כבר לְמטה! אני לא יכולה לסבול פלצן כזה נפוח.
פיסטול: לזרוק אותו לְמטה? שמעתם לשון של פרה?
פלסטאף: גלגל אותו למטה, ברדולף, כמו מטבע על שולחן קלפים. לא, אם הוא לא עושה כלום חוץ מלדבר כלום, הוא יהיה פה כלום.
ברדולף: בוא, יורדים.
פיסטול (תופס את חרבו): מה, שנקיז? שנגיר? אז בוא, מוות, שיר לי נומה-נום, קצֵר לי את יגון ימַי! פצעים פתוחים, שפוכים, בוכים, פְּרוֹמוּ את חוט גורלי! קדימה - פְּרוֹמו, אני אומר, פרומו!
קוויקלי: יופי, יהיה פה כבר שמח.
פלסטאף: תן לי את הסיף שלי, ילד!
דול: אני מבקשת ממך, ג'ק, אני מבקשת ממך, אל תשלוף!
פלסטאף: רד למטה! (נלחמים)
קויקלי: הנה יופי של בלגן! הייתי אומרת ביי-ביי לביזנס, רק לא להסתבך בַּבּהלות והאלוהים-ישמור האלה. אמא! רצח, עכשיו אני חותמת! אוי לי, אוי לי, תכניסו ת'כלי שלכם! תכניסו ת'כלי שלכם!
(יוצא פיסטול, כשברדולף אחריו)
דול: בבקשה ממך, ג'ק, תירגע. הנבלה הלך. איי, חתיכת גיבור קטן בן-זונה אתה!
קוויקלי: לא נפצעתָ במפשעה? היה נדמה לי שהוא הכניס לך בבטן חריף.
(נכנס ברדולף)
פלסטאף: העפת אותו מחוץ לדלת?
ברדולף: יס, סר. המנוול שיכור. פגעת בו, סר, בכתף.
דול: אח, אתה, פושע קטן מתוק אתה! איי, קוף מסכן, איך אתה מזיע! בוא, תן לי לנגב לך את הפנים. בוא, פרצוף בלון בן-זונה! אח, פושע, בחיי, אני אוהבת אותך. אתה אמיץ כמו הקטור מטרויה, שווה כמו חמישה אגממנונים, ויותר טוב פי עשר מתשעת פלאי עולם! אאא, מנוול אחד!
פלסטאף: זבל קרימינל! אני אגלגל את הכלב בשמיכה רטובה.
דול: תעשה את זה, בנשמה שלך. ואם אתה עושה, אני מפורפרת אותך בין שני סדינים.
(נכנסים המוזיקאים)
נער: המוזיקה הגיעה, סר.
פלסטאף: שינגנו. – נגנו, רבותי! (מוזיקה) שבי לי על הברך, דול. זבל, טינופת מתרברב! המנוול ברח ממני כמו כספית.
דול: בדיוק, ואתה רדפת אחריו כמו בנין כנסיה. חזירון שְמנְמָנון בן-זונה קטנטן, מתי תפסיק לדקור ביום ולדחוף בלילה ותתחיל להטליא את הגוף הזקן שלך לכבוד השמיים?
(נכנסים בצד הנסיך ופוינז כמלצרים)
פלסטאף: שקט, דול מותק. אל תשחקי לי את מלאך המה-שמו: אל תבקשי ממני לזכור את הסוף שלי.
דול: תגיד, איזה טיפוס הוא הנסיך?
פלסטאף: בחורצ'יק מאד שטחי. הוא היה מתאים להיות עובד מטבח; היה חותך טוב את הקרום מהלחם.
דול: אומרים שלפוינז יש שכל טוב.
פלסטאף: הוא שכל טוב? שיישרף, בבון! השכל שלו סמיך כמו חרדל! אין לו יותר דמיון ממה שיש לדיקט.
דול: אז למה הנסיך אוהב אותו כל כך?
פלסטאף: כי הם לובשים אותה מידה, והוא משחק טוב כּדורת, ואוכל צלופחים עם שוּמר שמטמטמים את המוח, ושותה מכוסות עם נר בוער בהתערבויות שיכורים, ומשחק חמור ארוך עם הבחורים, וקופץ על כסאות בפאב, ויש לו ידע כללי בקללות, והמגף שלו יושב עליו חלק כמו השלט בחנות של הסנדלר, והוא ממש לא מגלה סודות של אחרים כדי לעשות אינטריגות; ויש לו עוד כהנה וכַשָמה כישורים נבובים של נפש חלושה וגוף בריא, שבשביל זה הנסיך נותן לו מקום. כי הנסיך בעצמו הוא בדיוק כזה. כובד של שערה יטה את המאזניים בין המשקל הסגולי שלהם.
נסיך: לא צריך לקטוף לגלגל המסתובב הזה את האוזניים?
פוינז: בוא נרביץ לו מול הזונה שלו.
נסיך: תראה איך העץ חרוב נבול נותן שיגרדו לו בַּפּדחת כמו לתוכי.
פוינז: זה לא מוזר שהתשוקה תחיה כל כך הרבה שנים אחרי מות הביצוע?
פלסטאף: נשקי אותי, דול. (היא מנשקת אותו)
נסיך: שבתאי הזקן וְוֶנוס מצטלבים השנה? מה אומר ההורוסקופ?
פוינז: ותביט איך זְנב-הכוכב המשרתון שלו מלחשש לִיבּוּבים לַיועצת העתיקה של האדון שלו, המגילה שלו, הארכיונֶת שלו.
פלסטאף: את מנשקת אותי רק כלפי חוץ.
דול: בעיניים שלי, אני מנשקת אותך בְּלב הכי מסור.
פלסטאף: אני זקן, אני זקן.
דול: אני אוהבת אותך יותר מאת כל הילדים הסמרקקיים האלה יחד.
פלסטאף: מאיזה בד את רוצה שמלה? אני מקבל כסף יום חמישי: מחר תקבלי כובע. – שיר עליז! – בואי, נהיה מאוחר; נלך למיטה. את תשכחי אותי כשאצא למלחמה.
דול: בעיניים שלי, אתה עושה לי לבכות שאתה מדבר ככה. תתפוס אותי פעם אחת מתלבשת יפה עד שאתה חוזר! טוב, חכה ותראה.
פלסטאף: קצת יין לבן, פרנסיס!
הנסיך, פוינז: כבר, כבר, סר.
פלסטאף: הה? בן ממזר של המלך? – ואתה לא אח של פוינז?
נסיך: מה, חתיכת גלובוס של יבשות חוטאות, איזה מין חיים אתה מנהל?
פלסטאף: יותר טובים משלך: אני ג'נטלמן, אתה ברמן.
נסיך: בדיוק, והגעתי לעשות ממך בר-מינן-מן.
קוויקלי: איי, שאלוהים ישמור את הוד מעלתך! בעיניים שלי, ברוך הבא ללונדון. שככה אלוהים יברך את הפרצוף המתוק הזה שלך! אח ישו, באת מהחזית בוויילס?
פלסטאף: אתה גוש מלכות בן-זונה, נָסיכי פְּסיכי, בחיי הבשר הזול הזה והדם המורעל (מצביע על דול [שעל ברכיו?]) ברוך הבא!
דול: מה-זה? חתיכת אידיוט שמן, אני בזה לך!
פוינז (לנסיך): אדוני, הוא יסלק אותך מהנקמה שלך ויהפוך את הכל לבידור אם לא תכה בברזל.
נסיך (לפלסטאף): היי אתה, חֵלֶב נר בן זונה! איך לכלכת עלי כמו בהמה הרגע בפני הגברת ההגונה, התמה, התרבותית הזאת!
קוויקלי: אלוהים יברך את הלב שלך הטוב, זה בדיוק מה שהיא, בחיים שלי.
פלסטאף (לנסיך): אתה שמעת אותי?
נסיך: כן, ואתה הכרת אותי בדיוק כמו אז כשברחת מהגבעה. ידעת שאני מאחורי הגב שלך ודיברת בכוונה, לבחון את הסבלנות שלי.
פלסטאף: לא, לא, לא, לא ככה; לא ידעתי שאתה בטווח שמיעה.
נסיך: אז אני אלחץ אותך להודות בְּהשמצה מכוּונת, ואז אני אדע איך לנהוג בך.
פלסטאף: שום השמצה, הל, בכבוד שלי, שום השמצה.
נסיך: אה לא? כשהכפשת אותי, וקראת לי עובד מטבח וחותך לחם ואני לא יודע מה?
פלסטאף: שום השמצה, הל.
פוינז: שום השמצה?
פלסטאף: שום השמצה, נד, בחיים! נד ישר, שום שמץ. אני הוצאתי לו שם רע בְּעֲדת הרשעים, (לנסיך) כדי שהרשעים לא יתאהבו בך, ובזה מילאתי את התפקיד של חבר דואג ונתין נאמן, ואביך צריך להודות לי על זה. שום השמצה, הל; נד שום שמץ. לא, בחיי, ילדים, שום.
נסיך: עכשיו תראה איך פחד צרוף פלוס פחדנות שלמה מביאים אותך לעשות עוול לגברת התמה הזאת בשביל לפייס אותנו. היא מהרשעים? הפונדקית שלך פה מהרשעים? הנער המשרת שלך מהרשעים? או ברדולף הישר, שהמסירות בוערת לו באף, הוא מהרשעים?
פוינז: ענה, בוקיצה רקוב, ענה!
פלסטאף: השד סימן "ווי" (V) ליד השם של ברדולף בַּרוּבּריקה "אין צ'אנס לִישועה", והפרצוף שלו הוא המטבח הפרטי של השטן, שבו הוא צולה תולעי בירה כבדים. מה שנוגע לילד, מרחף סביבו מלאך טוב, אבל השטן מעוור אותו מלראות.
נסיך: והנשים?
פלסטאף: אחת מהן, היא כבר בגיהינום ושורפת נשמות אומללות. השניה, אני חייב לה כסף, ואם היא ארורה בגלל זה אני לא יודע.
קוויקלי: לא, תאמין לי.
פלסטאף: לא, אני חושב באמת לא. אני חושב שניכו לך את זה מהחשבון. אם כי יש נגדך עוד הרשעה, שאת מרשה שיקנו אצלך בעסק בשר שנגד החוק, ועל זה לדעתי תייללי כשתתבשלי.
קוויקלי:נו, מה זה פה איזה שוֹק שם איזה לשון?
נסיך: הו, גברת נכבדה –
דול: מה אומר מעלתך?
פלסטאף: מעלתו אומר הו אבל הבשר שלו אומר או-הו.
(פֶּטו דופק בדלת)
קוויקלי: מי דופק כל כך חזק בדלת? תביט בדלת, פרנסיס.
(נכנס פטו)
נסיך: פֶּטו, מה יש, מה חדש?
פֶּטו: אביך-הוד-מלכות בווסטמינסטר,
ויש עשרים שליחים תשושים סחוטים
מהצפון, ובדרכי לכאן
עברו אותי תריסר קצינים, רצים
ומזיעים, דופקים על דלת כל
פונדק ומחפשים את סר ג'ון פלסטאף.
נסיך: פוינז, בחיי, אני מרגיש אשם
להשחית כך זמן יקר כשסערה
של מרד, כמו סופת ענן שחורה,
פורצת וניתֶכת על ראשינו
החשופים בלא מגן. תנו לי
ת'חרב, הגלימה. לילה טוב, פלסטאף.
(יוצאים הנסיך, פוינז, ברדולף ופטו)
פלסטאף: עכשיו מגיע הפרור הכי טוב של הלילה, וצריך לצאת ולעזוב בלי לנקר אותו.
(דפיקות בדלת)
עוד דפיקות בדלת? מה זה, מה קורה?
(נכנס ברדולף)
ברדולף: אל הארמון, סר, בדחיפות. תריסר
קצינים בַּדלת ממתינים לך.
פלסטאף (לנער): תשלם לנגנים, אתה-שם. – שלום, פּוּנדַקְיה, שלום, דול. אתן רואות, נקבות טובות שלי, כמה שאנשי איכות הם מבוקשים: אזוב הקיר ישן כשאיש המעשה נקרא לַדגל. שלום, נקבות טובות! אם לא ישלחו אותי לַדרך אקספרס, אֶראה אתכם שוב לפני שאני יוצא.
דול: אני לא יכולה לדבר. אם הלב שלי לא הולך להתפוצץ – טוב, ג'ק מותק, שמור על עצמך.
פלסטאף: כל טוב, כל טוב.
(יוצא עם ברדולף והנער-המשרת)
קוויקלי: נו, כל טוב לך, ג'ק. אני מכירה אותך זה יהיה עשרים-ותשע שנה באביב הזה; לא אבל איש יותר הגון ועם לב יותר אמיתי - ... נו, שיהיה לך כל טוב.
(נכנס ברדולף)
ברדולף: גברת פורפרה?
קוויקלי: מה העניין?
ברדולף: בקשי מגברת פורפרה לבוא אל האדון שלי.
קוויקלי: אח רוצי, דול! רוצי, דול מותק שלי! – די. היא הולכת עם פרצוף מרוח בכי. – כן, את הולכת כבר, דול?
(יוצאים)
מערכה 3, תמונה 1 - |
נכנס המלך בחלוק שינה, עם משרת.
מלך: לך, קרא נא לרוזנֵי סָארִי וְוּוֹרִיק;
אבל עד שיבואו שיעיינו
בניירות האלה. תזדרז.
(יוצא המשרת)
אח, כמה אלפים מנתינַי
הכי פחותים הרגע ישנים? הו,
שינה! שינה שְלווה! אומנת עדינה
של טבע, איך הפחדתי אותךְ כך
שאת לא מכבידה על עפעפַּי
יותר, לא מטביעה כבר את חושַי
[/ יותר, ולא טובלת את חושי]
בְּשִכחה? למה בחרת, שֵינה,
לשכב לך בצריפים מעופשים,
שיגרד אותך מזרן קש, עם
זמזום זבובֵי לילה בתור שיר ערש,
בִּמקום בְּמשכנות שליט, עם בושם,
על מצעי פאר, עם אפיריון,
ושיר מתוק מרדים בְּנועם? אח,
אלה קהת חושים, מדוע את
שוכבת עם בזויים בתוך מיטות
גועליות ומפקירה ספּה
של מלך להיות עמדת זקיף
ממתין לאזעקה? את תכסי
בִּמרום התורן המסחרר עֵינֵי
נער סיפון, ותערסלי אותו
בעריסה של ים פראי גאה,
בְּפורענוּת רוחות האוחזות
גלים בשערם, מטלטלות
את כל ראשם המפלצתי, תולות
אותם בעננים בשאגה
שמעירה ת'מוות בעצמו!?
את יכולה אם כך, שינה משוחדת,
לתת מרגוע לְילדון רטוב
של ים בתוך שעת גיהינום כזאת,
אך בָּרגוּע מִלילות, בְּלב
דממה, ובַתְּנאים המושלמים,
לשלול את זה ממלך? אז
שכבו, פשוטים מאושרים, בְּנוח.
לָראש עליו יש כתר אין מנוח.
(נכנסים ווריק, סארי [וג'ון בלאנט])
ווריק: הרבה ימים טובים, הוד מלכותך.
מלך: כבר יום?
ווריק: זה יום חדש, אחת, אחרֵי כבר.
מלך: אם ככה, אז יום טוב לרבותי.
קראתם את החומר ששלחתי?
ווריק: קראנו, מלכותך.
מלך: אז גוף הממלכה לעיניכם,
רקוב, אכול ממחלות, זיהום,
בסכנת חיים באזור הלב.
ווריק: הוא רק מוטרד, הגוף, והוא יכול
לשוב לקדמותו עם קצת יעוץ
טוב ותרופה. ללורד נורת'אמברלנד
אפשר מהר מאד למצוא חיסון.
מלך: הו אלוהים, לו רק אפשר היה
לקרוא בספר הגורל, לראות איך
תהפוכות זמן משטיחות הרים,
לַיבשה המוצקה נמאס
והיא נְמֵסה אל תוך הים; בִּזמן
אחר לראות איך חגורת החוף
של האוקיינוס רחבה מדי
לְמותן אל הים. איך יד מקרה
ולעג הגורל גודשים את כוס
השינויים באינסוף שיקויים!
הה, לו ניתן היה לראות כך את
כל המסלול – עם סכנות עבר
ומכשולים שעוד יגיעו - אז
גם האופטימי בַּנערים היה
סוגר ת'ספר, מתיישב – ומת!
עוד אין עשר שנים
מאז שריצ'רד ונורת'אמברלנד,
שני חברים דגולים, בילו רק יחד;
שנתיים אחר כך נהיו אויבים.
לפני שמונה שנים בלבד אותו
נורת'אמברלנד היה ידיד נפשי,
טרח בעניינַי כמו אח, שם את
אהבתו ואת חייו תחת
רגְלִי; כן, התכחש למעני
לריצ'רד מול עיניו. אך מי מכם
היה שם – (לווריק) אם אני זוכר, אתה –
כשריצ'רד, בִּדמעות כולו, נתון
לנזיפות נורת'אמברלנד, אמר -
מה שנשמע עכשיו כמו נבואה:
"נורת'אמברלנד, אתה סולם עליו
הנרי פה מטפס לכס שלי" –
אם כי אז, אלוהים עֵד, לא היתה
לי כוונה כזאת, אך ההֶכְרֵח
כופף את המדינה כך שאני
והגדוּלה נכפֵּינו להתנשק –
"יבוא הזמן", כך הוא הוסיף, "יבוא
הזמן בו חֵטא מצחין עוד יתפשט,
ישחית ויזהם" – והוא המשיך
כך וניבא את המצב כרגע,
את הפיצול, קץ הבריתות, השסע.
ווריק: יש בחיֵי כל איש ספר היסטוריה,
אשר נותן צורה לַזמן שמת,
ואם לומדים אותה אפשר לִצְפּות
בְּהסתברות גבוהה דברים שלא
נולדו עוד, וטמונים כמו זרעים
רפים בְּהתהוות. דברים כאלה
בוקעים ונעשים לאפרוחֵי
הזמן. על פי תורת הֶכְרֵח זו
יכול היה אז ריצ'רד לעשות
ניחוש מושלם שכבוד נורת'אמברלנד,
אשר בגד בו אז, מזֶרע זה
יגדל בְּבוגדנות, שלא תמצא
קרקע להשתרש בה חוץ מאשר
בך.
מלך: אז הדברים האלה הם
הכרֵח? נתמודד איתם אם כך
כמו עם הכרֵח: המלה הזאת
עכשיו זועקת כנגדנו. יש
לארכיבישוף ולנורת'אמברלנד,
אומרים, צבא של חמישים אלף.
ווריק: זה לא יכול להיות, כבודו. שמועה
נוהגת להכפיל, כמו קול והד,
מספר מפחיד. יואיל מעלתך
ללכת למיטה. חי נשמתי,
הכוח ששלחת לחזית
יצליח לנצח בקלות.
כדי לנחם אותך יותר, קיבלתי
מידע בדוק: גלנדאוור מת. כבודך,
זה כבר שבועיים שאתה חולה,
והשעות-הלא-שעות האלה
רק מוסיפות לַמחלה.
מלך: אקח
את העצה. כשאת המלחמות
מבית נעבור וניוושע,
נצא, אחים, לָָארץ הקדוֹשה.
יוצאים.
מערכה 3, תמונה 2 - |
נכנסים השופט רֵיק והשופט הַס.
ריק: תבוא, תבוא, תבוא; הב לי יד, אדוני, הב לי יד. משכּים קום, שכה יהיה לי טוב! ומה שלומך, חבריקו הַס?
הס: בוקר טוב, חבריקו רֵיק.
ריק: ומה שלום החבריקה אשתך? והילדונקית שלך, שהחזקתי פּיצי על הידיים, אלן היונה שלי?
הס: אוֹיש, יונה עורב השוֹבָבוּלה.
ריק: לך תבין לך תדע. הבנתי שהילדונקי וויליאם נהיה לנו מותק של אינטלקט. הוא עדיין באוקספורד, כן?
הס: בהחלט, ביקר לי מאד.
ריק: אז בקרוב הוא יעשה סטאז' בַּמרכּזִי בלונדון. אני הייתי שם בזמנו – כמעט במרכזי - ועד היום עדיין מדברים שם על רֵיק המשוגע.
הס: קראו לך אז ריק המזרנק.
ריק: אדונַי, מה לא קראו לי, ומה גם לא הייתי עושה, או-הו, ועוד איך גם. היינו שם אני, וג'ון פֶּני הקטן, וג'ורג' בָּארְנְס השחור, ופרנסיס פְרֶסֶר ו-וויל פּיגי, מלח הארץ: לא יהיו לך עוד ארבעה בלגניסטים כאלה בכל הקמפוסים של לונדון שוב. ואני יכול לומר לך, אנחנו ידענו איפה כל הדונה גראציות, והכי דליקטס היו מתייצבות לנו על כל פּיפְּס. אז ג'ק פלסטאף – היום סר ג'ון – היה עוד צוציק, ומשרת של תומס מוֹבּרי, דוכס נוֹרפוֹק.
הס: זה סר ג'ון, חבריקו, שתיכף בא הנה לגבי חיילים?
ריק: אותו סר ג'ון, אותו בכבודו. אני עוד רואה אותו שובר לַמשורר סְקוֹגין את הראש ליד השער כשהוא היה ז'וּליק עוד לא כזה גובה; ובאותו יום פּוּנְקְט אני נלחמתי עם אחד סמסון פִיש, מוכר פירות, מאחורי הפקולטה. אוּ-אה, אוּ-אה, איזה ימים משוגעים אני עברתי! ולראות כמה מהמכרים הישנים שלי מתים.
הס: כולנו נצטרף, חבריקו.
ריק: ודאי, ודאי, זה בטוח, זה בטוח. המוות, כמו שאמר הבחור מתהילים, פתוח לכולם. כולם ימותו. כמה עולה היום זוג שוורים ביריד בסטאמפורד?
הס: בחיי, לא הייתי שם.
ריק: המוות זה בטוח. דוּבֶּל הזקנצ'יק מהעיר שלך עוד חי?
הס: מת.
ריק: או-אה, או-אה, מת! היה סְפֶּץ בחץ-וקשת, וְמת! היתה לו קליעה סוּפֶּר. הדוכס ג'ון גוֹנְט אהב אותו מאד והימר עליו כל הקופּה. מת! היה קולע בול בַּמטרה ממאתיים מטר ומטיס לך חץ ישר-דוּך אולי מאתיים-חמישים-ששים-שבעים מטר שעשה טוב על הלב לראות את זה. כמה עולה היום תריסר כבשים?
הס: תלוי בכבש; תריסר כבשים טובות אולי עשרה פאונד.
ריק: ודוּבּל הזקנצ'יק מת?
הס: הנה באים שניים מהאנשים של סר ג'ון פלסטאף, אם אינני טועה.
(נכנס ברדולף עם עוד אחד)
בוקר טוב, רבותי הטובים.
ברדולף: סלחו לי, מי פה השופט ריק?
ריק: אני רוברט ריק, אדוני, ג'נטלמן עלוב של המחוז הזה ואחד משופטי השלום של המלך. מה תרצה ממני בטובך?
ברדולף: המפקד שלי, אדוני, מוסר לך שלומות; המפקד שלי סר ג'ון פלסטאף – בן-אדם גדול, בחיי, ומנהיג דגול מאד.
ריק: יפה מצדו לברך אותי, אדוני. הכרתי אותו בתור סייף אל"ף-אל"ף. מה שלום האביר הטוב? מותר לשאול מה שלום הגברת אשתו?
ברדולף: אדוני, סליחה: חייל בלי אשה הוא יותר – רנטבילי.
ריק: יפה אמרת, בחיי, וגם אמרת את זה יפה, באמת: יותר רנטבּילי - זה טוב. כן, בהחלט טוב זה. פראזה טובה היא בלי ספק, ותמיד היתה, משהו ראוי לְשֶבח. "רנטבּילי". זה בא מ"רנטבּיליום". טוב מאד, יופי של פראזה.
ברדולף: סליחה, אדוני, אני שמעתי את המלה – פראזה אתה קורא לה? בחיים שלי, אני לא מכיר את הפראזה; אבל אני מוכן להילחם שהמלה היא מלה מאד חיילית, ומלה יוצאת מן הכלל לשימוש. "רנטבּילי", זה כשמישהו הוא כמו שאומרים רנטבּילי, או שהוא נמצא איפה שחושבים שהוא יכול להיות רנטבילי, שזה דבר מצוין.
(נכנס פלסטאף)
ריק: זה מאד נכון. תראו, הנה בא סר ג'ון הטוב! – הב לי את היד הטובה שלך, הב לי את היד הטובה של כבודך! לא להאמין, אתה נראה בומבה, וסוחב יפה מאד את השנים שלך. ברוך הבא, סר ג'ון טוב!
פלסטאף: אני שמח לראות אותך בטוב, מר רוברט ריק. (להס): מר מר-המוות, אם אני לא טועה?
ריק: לא, סר ג'ון, זה קרובי וידידי הס, הקולגה שלי למשפט.
פלסטאף: כבוד מר הס, מתאים מאד שאתה ממונה על השקט והשלום.
הס: ברוך הבא לכבודך.
פלסטאף: אוף, איזה מזג-אוויר חם, רבותי! הִנְפּקתם לי פה מבחר של גברים כשירים?
ריק: נו מה, בהחלט. תרצה לשבת?
פלסטאף (מתיישב): תנו לי לראות אותם, בבקשה מכם.
ריק: איפה הרשימה? איפה הרשימה? איפה הרשימה? בוא נראה, בוא נראה, בוא נראה: זה, זה, זה, זה, זה, זה, זה. כן, זהו, סר. ראלף עובש! שיתייצבו פה כשאני מקריא. ככה שיעשו, ככה שיעשו. בוא נראה. איפה עובש?
(נכנס עובש)
עובש: כאן, אם לא מפריע.
ריק: מה דעתך, סר ג'ון? בחור בנוי טוב, צעיר, חזק וממשפחה טובה.
פלסטאף: שמך עובש?
עובש: כן, אם לא מפריע.
פלסטאף: בהחלט הגיע זמן שישתמשו בך.
ריק: חה, חה, מצוין מאד, באמת. מה שעבשושי הוא לא שימושי, יוצא-מן-הכלל-טוב, באמת. יפה אמרת, סר ג'ון, יפה מאד אמרת.
פלסטאף: תכניס לו "עוֹבר".
עובש: עברתי כבר מספיק, ויכולת לתת לי לעבור בשקט. הזְקנה שלי תהיה הרוסה עכשיו שלא יהיה מי שיחלוב לה ויחפור לה. לא היית צריך להעביר אותי. יש יותר מתאימים לצאת לקרב ממני.
פלסטאף: די! שקט, עובש. אתה יוצא, עובש. הגיע זמן לטחון אותך.
עובש: לטחון אותי?
ריק: שקט, בן-אדם, שקט! אתה יודע איפה אתה? - לגבי היתר, סר ג'ון, תנו לראות את סיימון צל.
פלסטאף: כן, יופי, תנו אותו שאני אשב מתחתיו. זה כנראה חייל קריר.
ריק: איפה צל?
(נכנס צל)
צל: כאן, אדוני.
פלסטאף: צל, בן של מי אתה?
צל: של אמא שלי, אדוני.
פלסטאף: בן אמא שלך! מתקבל על הדעת, וצל של אבא שלך; הבן של הנקבה הוא צל של הזכר. זה ככה לא פעם, אבל אם אביך צל אתה צל של צל.
ריק: הוא נראֶה לך, סר ג'ון?
פלסטאף: צל אולי יציל בקיץ. תכניס לו עוֹבר. ממילא יש לנו ברשימת המגויסים הרבה צללים בלי גוף.
ריק: תומס פָרוּנְקל!
פלסטאף: איפה הוא?
(נכנס פרונקל)
פרונקל: כאן, אדוני.
פלסטאף: שמך פרונקל?
פרונקל: כן, אדוני.
פלסטאף: אתה נראה מוזנח, פרונקל.
ריק: להכניס לו עוֹבר, סר ג'ון?
פלסטאף: איך הפרונקל יעבור? הוא נראה כמו זיהום על שתיים. תכניס לו סיכה, הוא יישפך לכל הכיוונים. הוא לא עובר, הוא בקושי אוויר.
ריק: חה, חה, חה! יש לך את זה, סר, יש לך את זה! כל הכבוד. – פרנסיס לַפְלַף!
(נכנס לפלף)
לפלף: כאן, אדוני.
ריק: המקצוע שלך, אדוני?
לפלף: חייט נשים, אדוני.
ריק: להכניס לו עוֹבר, סר?
פלסטאף: אפשר, אם כי אם הוא היה חייט גברים הוא היה מכניס לך בַּמִכנס עם הסנטימטר שלו. (ללפלף) אתה תשחיל את האויב כמו שאתה משחיל תחתונית של אשה?
לפלף: אני אעשה מה שאני יכול, אדוני, יותר מזה אי אפשר לבקש.
פלסטאף: יפה אמרת, חייט נשים. יפה אמרת, לפלף לב-ארי! אתה תהיה אמיץ כמו יונת זעם או הגיבור שבעכברים. – תעביר את חייט הנשים בתור חיית בר, אדון ריק.
לפלף: הייתי שמח אם פרונקל היה יוצא לשרת.
פלסטאף: הייתי שמח אם היית חייט גברים, היית מתקן אותו והופך אותו כשיר לשירות. אני לא יכול לעשות ממנו סתם חייל פשוט, הוא כבר מפקד על אוגדה – מדבקת. ואנא תסתפק ברמז, לפלף אימתני.
לפלף: מסתפק.
פלסטאף: תודה, רב-לַפלוּף. – מי הבא בתור?
ריק: פיטר עגל מהגבעה.
פלסטאף: כן, יופי, בואו נראה את עגל.
(נכנס פיטר עגל)
עגל: כאן, אדוני.
פלסטאף: בחי אלוהים, נראה מה שצריך. קדימה, תעביר את עגל לפני שיתחיל לגעות.
עגל: אאא אלוהים, אדון המפקד –
פלסטאף: מה זה, אתה גועה לפני שהכניסו לך?
עגל: אאא אלוהים, אדוני, אני בן-אדם חולה!
פלסטאף: איזה מחלה יש לך?
עגל: צינון בן-זונה, סר; שיעול, סר, שחטפתי כשצלצלתי בפעמון לכבוד המלך ביום ההכתרה שלו, סר.
פלסטאף: טוב, אתה תצא למלחמה בְּחלוק. אנחנו נסלק את הצינון שלך, ואני אדאג שהחברים שלך יצלצלו בַּפעמון לכבודך. – כולם כאן?
ריק: יש פה יותר מהמִכסָה שלך. אתה צריך מקסימום ארבעה, סר; נו אז אני מבקש ממך לך אתי לארוחת-ערב.
פלסטאף: בוא, אני אשתה אתך אבל אני לא יכול להתעכב לארוחה. אני שמח לראות אותך, בנשמה שלי, אדון ריק.
ריק: אח, סר ג'ון, אתה זוכר עוד שרבצנו כל הלילה בְּבָּר "טארארם" ליד הגשר?
פלסטאף: אל תמשיך, אדון ריק.
ריק: הה, זה היה לילה בידור! ומה עם ג'יין גוּטֶנַייט, היא חיה?
פלסטאף: חיה, אדון ריק.
ריק: היא ממש אף פעם לא יכלה לסבול אותי.
פלסטאף: ממש, ממש. היא תמיד אמרה שהרֵיק הזה עולה לה על העצבים.
ריק: בחיי, אני ידעתי לעשות לה חררה. היא היתה אז חתיכת דונה גראציה. היא עוד בְּפורמה?
פלסטאף: זקנה, זקנה, אדון ריק.
ריק: נו, היא צריכה להיות זקנה. אין לה ברירה חוץ מלהיות זקנה. בטוח שהיא זקנה, והיא ילדה את רובין גוטנייט מגוטנייט הזקן עוד לפני שאני הגעתי לַסטאז'.
הס: זה חמישים-וחמש שנה אחורה.
ריק: איי, חבריקו הס, אם אתה היית רואה מה שאני והאביר פה ראינו! – אה, סר ג'ון? אמרתי טוב?
פלסטאף: שמענו פעמוני חצות, אדון ריק.
ריק: ועוד איך שמענו, ועוד איך שמענו, ועוד איך שמענו; או-הו, שמענו. הסיסמה שלנו היתה "הופה, גבר!" בוא, נלך לשולחן, בוא, נלך לשולחן. או-אה, הימים שאנחנו ראינו! בוא, בוא.
(יוצאים פלסטאף, ריק והס)
עגל: אדוני רב-רב"ט ברדולף, תהיה חבר טוב, הנה ארבע עֶשר שילינג במטבע צרפתי בשבילך. תאמין לי באמת, הייתי מעדיף שיתלו אותי, אדוני, רק לא לצאת; אפילו שאני אישית לא אכפת לי, זה יותר כי אני לא רוצה, ושאני אישית יש לי חשק להישאר עם החברים שלי; אחרת, אדוני, לי אישית לא היה כל כך אכפת לי.
ברדולף (לוקח את הכסף): הבנו, עמוד בצד.
עובש: ואדון רב"ט המפקד, בשביל הזקנה שלי, תהיה חבר שלי. אין לה אף אחד שיעשה לה כלום אם אני הולך, והיא זקנה ולא יכולה לעשות לעצמה. (מציע כסף) תקבל ארבעים, אדוני.
ברדולף (לוקח את הכסף): הבנו, עמוד בצד.
לפלף: נשבע לך, לי לא אכפת. בן-אדם מת רק פעם אחת. אנחנו חייבים לאלוהים מוות. אני בחיים לא ישחק מלוכלך. אם זה הגורל שלי, שיהיה; אם לא, שיהיה. אף אחד הוא לא כזה טוב שהוא לא יכול לשרת נסיך; מה שייצא ייצא, מי שמת השנה פּטוּר בשנה הבאה.
ברדולף: יפה אמרת. אתה בחור טוב.
לפלף: בחיי, אני לא ישחק מלוכלך.
(נכנסים פלסטאף והשופטים)
פלסטאף: נו, אדוני, את מי אני לוקח?
ריק: מי שתבחר.
ברדולף (בצד לפלסטאף): אדוני, מלה אתך. יש לי שלושה פאונד לשחרר את עובש ועגל.
פלסטאף: הבנו, טוב.
ריק: קדימה, סר ג'ון, מי האנשים שלך?
פלסטאף: תבחר אתה בשמי.
ריק: טוב, אז: עובש, עגל, לפלף וצל.
פלסטאף: עובש ועגל! מה שנוגע לך, עובש, תישאר בבית עד שתצא מכלל שימוש. ואתה מצדך, עגל, תגדל עד שתגיע לזה. אני לא רוצה את שניכם.
ריק: סר ג'ון, סר ג'ון, אל תזיק לעצמך! הם האנשים הכי בול בשבילך, ואני הייתי רוצה שישרתו אותך רק השופרא דשופרא.
פלסטאף: אתה תגיד לי, אדון ריק, איך לבחור חייל? מה אכפת לי מזרוע, מבנה, קומה, מָאסָה וצורה גדולה של בן-אדם? תן לי את הרוח, אדון ריק! הנה, פרונקל: אתה רואה איזה מראה מסְמוּרטט. אבל חכה תראה אותו מרוֹקֵן וטוען בשְווּנְג של פטיש, פורק וממלא מהר יותר ממוזג בירה. וצל הזה שאין לו פרצוף, רק פרופיל? תן לי את האיש הזה! הוא לא יוכל לשמש מטרה לאויב: באותה הצלחה אפשר לנסות לקלוע בחוד של עיפרון. ובשטח הנסיגה, באיזו מהירות לפלף כאן, החייט נשים, ירוץ לך! הה, הענק לי מקקים וסלק לי את הענקים! – [/ הה, תן לי אזובים ועזוב אותי מארזים!] שים לי רובה ביד של פרונקל, ברדולף.
ברדולף: פרונקל, הכתף שק! לימין שוּר! אפּ, אפּ, אפּ!
פלסטאף: בוא תביא לראות איך אתה מתנהל עם הנשק שלך. ככה. טוב מאד. יפה, טוב מאד, צל"ש. – אח, תנו לי תמיד כלומניק שלד, קטן, זקן, קירח, בְּרָרה. – כל הכבוד, בחיי, פרונקל! אתה מלך הביצה. תְּפוֹס, הנה צ'ופּר בשבילך. (נותן לפרונקל מטבע)
ריק: הוא לא וירטואוז בַּתחום; הוא לא עושה את זה נכון. אני זוכר בלונדון כשהתגוררתי סטודנט, ששיחקתי ביריד ליצן-חצר בהצגת המלך ארתור – היה בחור קטן כזה גמיש, והוא היה משחק עם הכלי שלו ככה; והוא היה להנה ולשמה ובא לך קדימה, ובא לך קדימה, "רא-טא-טא!" הוא היה אומר; ועוד פעם רץ אחורה ועוד פעם מסתער. אני לא אראה שוב בחור כזה.
פלסטאף: הבחורים האלה יהיו מאה אחוז, אדון ריק. תהיה בריא, מר הס; אני לא אבזבז אתך הרבה מלים. כל טוב לשניכם, רבותי; אני מודה לכם. אני צריך לעבור עוד עשרים קילומטר הלילה. – ברדולף, תן לַחיילים מעילים.
ריק: סר ג'ון, שאלוהים יברך אותך; אלוהים יביא שגשוג לענייניך; אלוהים יביא לנו שלום. כשתחזור, תבקר אצלנו בבית; תן לחדש את הידידות הישנה שלנו. אולי ייצא לי עוד לבוא אתך לארמון.
פלסטאף: בחי אלוהים, הלוואי.
ריק: לא-לא-לא, התכוונתי לזה. אלוהים יהיה אתך.
פלסטאף: כל טוב, מכובדי המכובדים. [/ רבותי הרבּוֹתִיִים.]
(יוצאים ריק והס)
קדימה, ברדולף, תוביל את האנשים לדרך.
(יוצאים ברדולף והשאר)
כשאחזור אני כבר אגלח את השופטים האלה. את כבוד השופט ריק הזה אני רואה לעומק. אדוניי, אדוניי, כמה שאנחנו הזקנים מכורים לחולשה הזאת לְשַּקֵר! זה השופט המדולדל פה לא הפסיק לקשקש לי על הנעורים הפרועים שלו וההרפתקאות שלו ברחוב הזנזונות, וכל מלה שניה – שקר, שהוא משלם לַשומע על השעון – הלוואי על כל נושה. אני זוכר אותו טוב כשהוא היה סטודנט – כמו בן-אדם עשוי מגבינה מגורדת. כשהוא היה ערום הוא נראה כמו צנון שעומד על השורשים שלו, עם ראש סלק אידיוטי חתוך בסכין. הוא היה כחוש כל כך שקצר-ראיה לא יכול היה לראות אותו. הוא היה התגלמות הצום, אבל חרמן כמו קוף, והזונות קראו לו "הגבעול שבא לבעול". הוא תמיד היה כמה צעדים מאחורי האופנה, ושר לזונות בלויות סוג ב' פזמונים שהוא שמע עגלונים שורקים, אבל נשבע שאלה בלדות וסרנדות ממוחו הקודח. ועכשיו החרב-קרטון הזה נהיה בעל-בית מכובד ומדבר על הדוכס ג'ון גונט כאילו הוא היה אחיו בנפש; אבל אני נשבע שהוא ראה אותו בקושי פעם אחת באיצטדיון הספורט, ואז פוצצו לו את הראש על זה שהוא נדחף ליציע של החשובים. אני ראיתי את זה ואמרתי לג'ון גונט "תראה מה זה כוח רזון", כי אפשר היה לדחוף את כולו עם הבגדים ביחד לעור של צלופח. נרתיק של חלילית היה בשבילו בית שלוש קומות. ועכשיו יש לו אדמה וגם בקר. נו, אני אתקרב אליו קרוב אם אחזור, קרוב וכואב, והוקוס-פוקוס האבן הזאת תהפוך לזהב. אם דג קטן הוא פתיון לדג גדול, אני לא רואה אף סיבה בחוק הטבע שאני לא אכניס לו ביס. טוב, הזמן יפסֵל, וזהו זה.
יוצא.
מערכה 4, תמונה 1 - |
נכנסים הארכיבישוף , מוברי, הייסטינגז [וקצין] , בתוך יער גוֹלְטְרי.
ארכיבישוף: מה שֵם היער פה?
הייסטינגז: זה יער גוֹלְטְרי, כבוד ארכיבישוף.
ארכיבישוף: עִצרו פה, רבותי, נשלח כוח
גישוש לדעת את מספר אויבינו.
הייסטינגז: שלחנו כבר.
ארכיבישוף: יפה. רעַי, אחַי
לִמשימה גדולה זו, חובתכם
לדעת כי קיבלתי מכתבים
מעודכנים מכבוד נורתא'מברלנד.
המֶסר והתוכן זורעים כפור: הוא
רצה מאד לאסוף סביבו כוחות
בְּהתאם למעמד שלו, אך לא
הצליח לגייס; לכן פרש,
כדי לתגבר את עוצמתו, לסקוטלנד,
ולסיכום כולו תפילה חמה
כי תעמדו בְּאתגר הסכנה
ובַמפגש המר מול היריב.
מוברי: כך התקוות שלנו בו קורסות
ומתנפצות.
(נכנס שליח)
כן, מה החדשות?
שליח: ממערב לַיער, מייל בקושי,
צְבא האויב מגיע, מאורגן טוב;
על פי כמות השטח שהם תופסים,
להערכתי הם כשלושים-אלף.
מוברי: זה המספר אשר צָפינו. בואו
ונתייצב מולם בשדה הקרב.
(נכנס ווסטמורלנד)
ארכיבישוף: מי בא פה בציוד צבאי מלא?
מוברי: אם אני לא טועה, לורד ווסטמורלנד.
ווסטמורלנד: ברכות כל טוב מן הפיקוד שלנו,
ג'ון הנסיך ודוכס לנקסטר.
ארכיבישוף: אמור, לורד ווסטמורלנד, ובשלום,
לשם מה באת.
ווסטמורלנד: אז, כבודך, עיקר
דברי הם לאוזנֵי הוד קדושתך.
אם מרד זה היה בא כמו כל מרד -
בזויים ונואשים המוּבלים
בידי נוער פזיז, בחסוּת זעם
ובאישור פושטי יד וילדים -
אם, בקיצור, לתועבה הזאת
היה את המראה אשר מתאים לה,
אז, אב קדוש, אתה והאצילים
האלה לא הייתם פה עכשיו
כדי לייפות כיעור של מרד גס
ורצחני בַּזוהר של כבודכם.
אתה, ארכיבישוף, שכהונתך
מושתתת על שלום, שבזקנך
נוגעת יד הכסף של שלום,
שאת ידענותך לימד שלום,
שלובן גלימתך הוא סמל תום,
יונה ורוח של שלום בָּרוּך:
למה אתה מתרגם את עצמך
גרוע משפת השלום הזך
לִלְשון המלחמה הצרחנית,
הופך ספריך לקברים, ואת
הדיו שלך לדם, את העטים
לכידונים, ואת לשון הקודש
לחצוצרה חדה של מלחמה?
ארכיבישוף: למה אני עושה זאת, שואלים.
כי, בקצרה, כולנו נגועים:
מרוב זלילה, סביאה והפקרות
הבאנו על עצמנו חום קדחת,
והקזת דם חיונית לנו;
ממחלה זו מת המלך ריצ'רד
אשר נדבק בה. אבל, לורד נכבד
שלי מווסטמרולנד, אני איני
לוקח על עצמי תפקיד רופא פה,
גם לא צועד בין לוחמים בתור
אויב של השלום, אלא לובש
זמנית פרצוף מבהיל של מלחמה
לקצוב תזונה למורעלֵי זלילה,
ולשחרר מה שחוסם כבר את
עורקי חיינו. שמע, אגיד פשוט
יותר: שקלתי זה מול זה אלו
עוולות צבאנו יעולל, אלו
עוולות סבלנו, ומצאתי כי
כאבֵינו הם כבדים מעוונותינו.
אנו רואים לאן זורם נְהר
הזמן, ונדחפים בידי שִטְפון
הנסיבות משלוותנו שם;
חשבון טענותינו המפורט
מוכן, מתי שרק צריך נציג
אותו; הצענו זאת מזמן לַמלך,
אבל למרות עתירותינו לא
זכינו למפגש. כשפוגעים
בנו, ואנו מבקשים לשפוך
ת'לב, חוסמים לנו גישה להוד
רוממותו אותם אלה אשר
פגעו בנו. הסכסוכים שרק
עכשיו קרו, אשר זכרם כתוב
על פני האדמה בדם טרי,
והדוגמאות שמוּכחות כל רגע,
כולל הרגע, הם אשר כפו
עלינו לאחוז בְּנשק, לא
על מנת לשבור שלום, או כל ענף
שלו, אלא כדי לייסד פה שְלום
אמת, להלכה ולמעשה.
ווסטמורלנד: מתי סרבו לאיזו פניה ממך?
במה ביזה אותך אי פעם המלך?
איזה אציל שוּחד להציק לך
שאתה נותן חותמת אלוהית
לְספר הדמים הלא-חוקי
של מרד מאורגן ומקדש
חרב מורעלת של התקוממות?
ארכיבישוף: בשם אח כללי שלי, המדינה;
ובשם אח מלידה, אשר נרצח
באכזריות, זה ריב פרטי שלי.
ווסטמורלנד: אין שום צורך בשום תיקון כזה;
ואם היה, זה לא תפקיד שלך.
מוובְּרי: ולמה לא שלו, ושל כולנו,
שמרגישים פציעוֹת של רק-אתמול
ומניחים לַזמן הזה לשים
על הכבוד שלנו יד כבדה
בלי צדק?
ווסטמורלנד: הו, לורד מוברי טוב שלי,
רְאה מה שהזמן הזה דורש
ואז תודֶה שזה הזמן ולא
המלך המעולל לכם רעה.
אם כי לך אישית, לדעתי,
אין, לא מצד המלך או הזמן,
אף סנטימטר של עילה לבנות
מגדל טינה. לא הוחזרו לך
כל אחוזות אביך הנכבד
והזכור לטוב?
מוברי: איזה כבוד
איבד אבי אשר צריך לקום
שוב לחיים דרכי? המלך ריצ'רד,
שבַּמצב שאז שרר אהב
אותו, הוכרח בכוח להגלות
אותו; ואז הנרי הזה והוא,
שניהם זקופים סומרים על אוכפים,
וסוסיהם משתוקקים לשעוט,
לכל אחד כידון שלוף, קסדה,
עיני אש נוצצות מתוך מתכת,
וחצוצרות קוראות להם לַקרב –
אז, אז, כשאת אבי כלום לא היה
מרחיק מן החזה של הנרי זה –
איי, כשהמלך אז השליך לארץ
את שרביטו, חייו שלו הלכו
עם השרביט שהוא השליך; אז הוא
השליך את עצמו ואת חיי כל אלה
שבחסות חרב או חוק נספו
מאז תחת שלטון המלך הנרי.
ווסטמורלנד: לורד מוברי, אין לך מושג מה 'תה
מדבר. בזמן ההוא הנרי נחשב
באנגליה גיבור מספר אחת.
לךְ דע למי היה אז המזל
מאיר פנים. אך גם אילו ניצח
אביך, לא היה לו שום סיכוי,
כי כל העם צרח שנאה נגדו,
אהבתם ותפילתם הופנו
להנרי, יקירם; אותו ברכו,
סגדו לו שבעתיים מן המלך.
אך כל זה לא קשור לשליחותי.
באתי מטעם הנסיך ג'ון כדי
לדעת מה כואב לכם, לומר
בשמו שיעניק לכם מפגש;
אם יתברר אז שדרישותיכם
צודקות, הן תסופקנה, וכלום לא
יחשיד אתכם יותר בתור אויבים.
מוברי: אך הוא נִכְפָּה לָהצעה הזאת;
זה צעד טקטי, לא מאהבה.
ווסטמורלנד: מוברי, אתה מדבר בשחצנות.
זו הצעה שבאה מחמלה,
לא פחד. כי, הבט, שם, לא רחוק,
חונה צבאנו, ושכה אחיה,
כולם שם בטוחים בלי שמץ פחד.
גדודינו הם גדולים משלכם
ואנשינו מיומנים יותר;
נשקנו לא נופל משלכם
ומטרתנו נעלה יותר.
לכן, אומר ההגיון, לִבּנו
אמיץ כמו שלכם. אז אל תאמר
שהצעתנו נכפתה עלינו.
מוברי: אם זה תלוי בי, לא נדון אתכם.
ווסטמורלנד: וזה חושף את חרפתכם: חומר
רקוב, אם רק נוגעים בו, מתפורר.
הייסטינגז: יש לַנסיך את מְלוא ייפוי הכוח
והסמכות בשם אביו לשמוע
ולהחליט בקשר לַתנאים
שאנו מציבים?
ווסטמורלנד: לא לְחינם
הוצמד לו תואר המפקד. מפליא
שאתה שואל דבר שטותי כזה.
ארכיבישוף (מגיש דף נייר): אז קח, לורד ווסטמורלנד, מסמך זה, בו
כלולות טענותינו כלשונן.
כשכל סעיף בו יֵיענה כדין,
וכל מי שנרתם לַמטרה
שלנו, פה ובמרחק, יזכה
בחנינה רשמית גורפת, פְּלוּס
ביצוע מיידי של רצוננו,
נשים עלינו גבול שוב, נתקבץ
בחוף הצייתנות ונגייס
את כוחותינו לתחזק שלום.
ווסטמורלנד: אראה זאת לַמפקד. ברשותכם,
נפגוש זה את זה מול שני הצבאות,
ואו שנסיים זאת בשלום –
הלוואי אמן! – או שהחרבות
יכריעו.
ארכיבישוף: אדוני, כך נעשה.
(יוצא ווסטמורלנד)
מוברי: משהו בחזה שלי אומר
כי השלום שלנו לא יחזיק.
הייסטינגז: אל דאגה: אילו נחתום שלום
שמבוסס מבלי להתפשר
על התנאים שלנו, השלום
הזה יחזיק יציב כמו הר סלעים.
מוברי: כן, רק מכאן והלאה ניחשב כאלה
שעל כל השמצת סרק או דיבה,
על כל רמז שולי או שטות מקרית
המלך ייזכר בַּפּעולה
שלנו, וגם אם נהיה קדושֵי
נאמנות, הרוח שתְנפּה
אותנו לא תבדיל בין מוץ לתבן,
ולא תבחין בין טוב לרע.
ארכיבישוף: לא, לא,
קח בחשבון: המלך התעייף
מן הפנקסנות של הטלות
אשמה, כי הוא גילה: כשמחסלים
איום אחד בְּמוות מולידים
שניים גדולים כפליים בַּחיים.
[/ שניים כפולים בְּקֶרב החיים.]
הוא יעדיף לפתוח דף חדש,
ולא לזכור שום סיפורי בושה
אשר ישחזרו ויתעדו
את כשלונו. כי הוא תופש שלא
יצליח לנכש כל עשב של
חשד שצץ במדינה. אויביו
מלופפים כל כך עם ידידיו
שכאשר הוא בא לתלוש אויב
משורש, הוא עוקר ומטלטל
ידיד. וכך הארץ, כמו אשה
שמתגרה בַּבעל עד שהוא
ירביץ לה, מניפה את עוללו
מולו, ואז נותרת באוויר
הזרוע שהורמה בנחישות.
הייסטינגז: וחוץ מזה, המלך כבר בזבז
כל שוט שיש לו על אויבים קודמים,
עכשיו אין לו יותר כלי ענישה;
כוחו, כמו אריה בלי שן, יכול
עוד לאיים אך לא לפעול.
ארכיבישוף: נכון
מאד; לכן תהיה בטוח, לורד
יקר, אם נארגן את הפיוס
טוב, השלום, כמו עצם שאוחתה,
יהיה חזק יותר הודות לַשֶּבר.
(נכנס ווסטמורלנד)
מוברי: הלוואי. הנה לורד ווסטמורלנד חוזר.
ווסטמורלנד: כבוד הנסיך כאן. רבותי יואילו
לפגוש אותו בין הצבאות של שנינו?
(נכנסים ג'ון וצבאו)
מוברי: ארכיבישוף, בשם האל, קדימה.
ארכיבישוף: אתה ראשון, ברך אותו. – (לווסטמורלנד): באים.
ג'ון: זה טוב לפגוש אותך, מוברי אחי.
יום טוב, ארכיבישוף יקר.
וגם לך, לורד הייסטינגז, ולכולם.
הוד קדושתו, התאים לך יותר
כשלצליל פעמון צאן מרעיתך
נקבץ סביבך לשמוע ביראה
את פֵּרוּשְך לְטקסט קדוש, מאשר
לראות אותך עכשיו, כאיש ברזל,
מתסיס בְּתוף אספסופֵי מורדים,
הופך מלה לְחרב וחיים
למוות. איש אשר יושב בלב
שליט, מבשיל באור חסדו, כשהוא
מתיז רוק על חסות המלך – אח,
אלו שדים שהוא מעיר בְּצל
הרוממות! וזהו הסיפור
שלך, בישוף. מי לא שמע כמה
שהעמקת בספרי האל –
היית בשבילנו הדובר
של ממשלתו; קולו של אלוהים
עצמו; מתורגמן ומתווך
בין חסד השחקים וקדושתם
להבנתנו הדלה. איי, מי
יאמין שאתה תמעל במִשְרתך
ותשתמש בְּחסד ותמיכת
שמיים לרעה, כמו בן חסות
אהוב המשתמש בשם שליט
לתועבות? בלהט מזויף
בשם האל גייסת נתינים
של נציגו, אבי, ונגד שְלום
שמיים ונגדו הִקְהלְתָּ כאן
את הנחילים.
ארכיבישוף: נסיך יקר, אני
כאן לא כנגד שלום אביך; כפי
שכבר אמרתי ללורד ווסטמורלנד,
הזמן המעורער הזה דוחס
אותנו לַתבנית המפלצתית
הזאת כדי להגן על בטחוננו.
שלחתי למעלתך את כל
טענותינו המפורטות,
שנהדפו בבוז מן החצר,
וכך נולדה מפלצת מרובת-
ראשים זו, בת המלחמה, שעל
עיניה המסוכנות אפשר
להפיל מקסם שינה בְּהסכמה
לדרישותינו הצודקות, ואז
ציות אמת יחלים מן הטרוף,
ירבוץ בְּשקט לרגלי מלכות.
מוברי: אם לא, נבחן את מזלנו עד
האיש האחרון.
הייסטינגז: ואם ניפול,
יש לנו חיל תגבורת שיחדש
את נסיוננו; אם הם ייכשלו,
יש גם להם גיבוי; כך תיוולד
שושלת של צרות, ויעבור
הריב מבן לבן כל עוד תהיה
באנגליה יכולת פרו ורבו.
ג'ון: אתה נבוב מדי, הייסטינגז, נבוב
מכדי לצלול לְעומק העתיד.
ווסטמורלנד: יואיל כבודו לומר להם ברור
איך טענותיהם נראות לך.
ג'ון: כולן נראות לי, מקבל אותן,
ופה נשבע בכבוד הדם שלי
כי כוונות אבי נוצלו שלא
כדין, וכי היו סביבו כאלה
אשר עיוותו את סמכותו ואת
כוונתו. (לארכיבישוף): כבודו, כל העוולות
האלה תתוקנה בדחיפות.
בלי שום דיחוי, חי נשמתי. פזר
אתה את הגדודים שלך איש-איש
למחוזו, ואנו את שלנו;
וכאן, בין הצבאות, נשתה כוסית
של ידידות ונתחבק, וכל
עין תישא הביתה את אותות
חידוש בריתנו ואהבתנו.
ארכיבישוף: אני בוטח במלה שלך
בתור נסיך.
ג'ון: אני נותן אותה
ואעמוד בה, ובזאת אני
שותה כוס לחיי הוד קדושתך.
הייסטינגז: לך, קפיטן, דוֵוחַ לַצבא
על השלום הזה. שיקבלו
תשלום ויתפזרו. הם ישמחו
על זה, אני יודע. רוץ, זריז.
(יוצא קפיטן)
ארכיבישוף: זה לכבודך, לורד ווסטמורלנד נכבד. (שותה)
ווסטמורלנד: לכבוד הוד קדושתך. (שותה) ולו ידעת
כמה שהתעניתי להוליד
את השלום הנוכחי, היית
שותה בלי גבול. אך עד כמה אני
אוהב אותך תִראה עוד בָּהמשך.
ארכיבישוף: לא מפקפק בך.
ווסטמורלנד: אני שמח.
בריאות לאדוני הטוב לורד מוברי! (שותה)
מוברי: איחלת לי בריאות ממש בַּזמן, כי
פתאום אני מרגיש טיפה לא טוב.
ארכיבישוף: מול סכנה חשים מין עליצות,
אבל מזל טוב בא עם איזה כובד.
ווסטמורלנד: עלוץ, חבר! כשהעצבות נופלת
סימן שמ'שו טוב דופק בַּדלת.
ארכיבישוף: אני מרגיש מאד קל, האמן לי.
מוברי: סימן לא טוב, על פי הכלל שלך.
[/ סימן רע, אם הכלל שלך נכון.]
(צעקות מבפנים)
ג'ון: הוכרז שלום. שמעו איך הם צורחים!
מוברי: נחמד לוּ זה בִּישר על נצחון.
ארכיבישוף: שלום הוא סוג של נצחון, כי אז
כל צד נכנע באצילות ואף
צד לא מפסיד.
ג'ון (לווסטמורלנד): לך, אדוני, ותן
פקודת שחרור גם לַצבא שלנו.
(יוצא ווסטמורלנד. לארכיבישוף):
ואדוני, תן לגדודים שלנו
לצעוד בסך מולנו, שנסקור עם מי
היינו אמורים להתעסק.
ארכיבישוף: לורד הייסטינגז, לך, לפני שישוחררו
תדאג שיצעדו בסך מולנו.
(יוצא הייסטינגז)
ג'ון: טוב, מן הסתם נעביר ת'לילה יחד.
(נכנס ווסטמורלנד)
מה יש, למה צבאנו עומד דום?
ווסטמולרנד: פקדת עליהם לעמוד, אז עד
שישמעו אותך הם לא זזים.
ג'ון: יודעים את חובתם.
(נכנס הייסטינגז)
הייסטינגז (לארכיבישוף): כבודו, צבאנו התפזר כבר. כמו
שוורים בלי רסן הם נפוצו ימה
וקדמה, נגבה וצפונה; או
כמו תלמידים אחרי בית-ספר, הם
רצים הביתה ולמשחקים.
ווסטמורלנד: בשורות טובות, לורד הייסטינגז, ובשל כך
אני עוצר אותך, בוגד, בעוון בגידה.
ואותך, ארכיבישוף, ואותך, לורד מוברי.
בגידה אשר דינה הוא עונש מוות.
מוברי: זו דרך מכובדת וצודקת?
ווסטמורלנד: והקשר שלכם הוא כן?
ארכיבישוף: ככה תפֵר את האמון שלך?
ג'ון: איזה אמון? הבטחתי לתקן
את העוולות שעליהן קָבלתם,
וחי כבודי, זה מה שאעשה
באדיקות נוצרית. אך באשר
לכם, מורדים, תתכוננו לטעום
את התשובה לְמרד.
הרמתם נשק בטמטום חושים.
הגעתם ותלכו כמו טפשים.
הכו, תופים! רדפו מי שאיננו!
זהו נִצְחון האל, לא נצחוננו.
לָוו את הבוגדים אל הגרדום,
ששם יִשנו ונשימתם תידום.
יוצאים.
מערכה 4, תמונה 2 - |
תרועה. התנגשות חילות.
נכנסים פלסטאף וקולוויל.
פלסטאף: מה שמך, אדוני? מה היחוס שלך, ומניין?
קולוויל: אני אביר, אדוני, ושמי קוֹלֶוויל, מן העמק.
פלסטאף: אז ככה: קולֶוויל הוא שמך, אביר הוא דרגתך, ומקומך העמק. קולוויל ימשיך להיות שמך, בוגד דרגתך, והצינוק מקומך – מקום מספיק עמוק שעדיין תהיה קולוויל מן העמק.
קולוויל: אתה לא סר ג'ון פלסטאף?
פלסטאף: איש טוב מינימום כמוהו, מי שלא אהיה. אתה נכנע, אדוני, או שאני צריך להזיע בשביל זה? אם אני אזיע, הטיפות האלה יהיו של יקיריך והם יבכו על מותך. אז בוא תעיר את כל הפחד והחלחלה שלך, ותן קידה לַחמלה שלי.
קולוויל: אני חושב שאתה סר ג'ון פלסטאף, ועם המחשבה הזאת נכְנע.
פלסטאף: יש לי להקה שלמה של לשונות בבטן הזאת, וכל לשון מתוכן אומרת את השם שלי. אילו היתה לי בטן ממוצעת, הייתי סתם הבחור הכי רב-פעלים באירופה. הרחם שלי, הרחם שלי, הרחם שלי הוא האסון שלי. הנה בא המפקד שלנו.
(נכנסים הנסיך ג'ון, ווסטמורלנד והשאר)
ג'ון: נִרְגע קצת; אל תמשיכו עוד לרדוף.
קְרא לַכּוחות, לורד ווסטמורלנד יקר.
(יוצא ווסטמורלנד. נשמעת תרועת נסיגה)
פלסטאף, איפה היית כל הזמן?
כשהכל נגמר, אז אתה צץ.
משחק ההשהיות הזה יביא
אותך איזה יום לעמוד תליה.
פלסטאף: צר לי, אדוני, שזה המצב. לא מהיום אני יודע שנזיפה וגערה הם התגמול על גבורה. אתה חושב שאני סנונית, חץ או קליע? אני יכול, עם התנועה החלושה והזקֵנה שלי, להיות מהיר כמו מחשבה? הזדרזתי הנה עד קצה הסנטימטר של היכולת; תשעים סוסים פלוס קרסו תחתי; ופה, תשוש כפי שהייתי ממסע, לקחתי בַּשֶבי בָּעוז הטהור שלי את סר ג'ון קולוויל בן העמק, אביר מאד זועם ואויב אמיץ לב. אז מה? הוא ראה אותי ונכנע, כך שאני יכול לומר כמו עקום-האף מרומא: "הנה, חבר: באתי, ראיתי, ניצחתי."
ג'ון: זה היה יותר מאדיבות שלו מאשר מהצטיינות שלך.
פלסטאף: אני לא יודע. הנה הוא, והנה אני מסגיר לך אותו. ואני מבקש ממעלתך שזה יתועד עם שאר מעללי היום הזה, או ש, חי אלוהים, אני אוציא את זה לאור פרטי בתור בלדה בחוברת עם תמונה שלי בשער, כשקולוויל מנשק לי את הרגל. ובמקרה שאיאלץ לנקוט באמצעי הזה, כולכם תֵירָאו כמו מטבעות מזוייפים בהשוואה אלי, ואני, במרומי התהילה, אזהר מעליכם כמו ירח מלא מול גחלי הכוכבים שנראים כמו ראש סיכה לעומתו, ואם לא - אל תאמינו למלה של איש אציל. לכן תן לי את המגיע, ותן לכבודי לנסוק אל על.
ג'ון: כבודך כבד מדי לנסוק.
פלסטאף: אז תן לו להאיר.
ג'ון: הוא עבה מדי שיעבור בו אור.
פלסטאף: אז תן לו לעשות משהו, אדוני הטוב, שיעשה לי טוב, ותקרא לזה איך שתרצה.
ג'ון: שמך הוא קולֶוויל?
קולוויל: זה שמי, כבודו.
ג'ון: אתה מורד ידוע, קולוויל.
פלסטאף: וּנְתין אמת ידוע תפס אותו.
קולוויל: אני, כבודו, לא רע מן הטובים
ממני, שהובילו אותי הנה.
אילו הקשיבו לי, אז נצחונך
היה עולה לך יותר ביוקר.
פלסטאף: אני לא יודע איך הם מכרו את עצמם, אבל אתה, כמו בחור נדיב, נתת את עצמך חינם, ואני מודה לך על זה.
(נכנס ווסטמורלנד)
ג'ון: עצרת את המרדף?
ווסטמורלנד: הגדוד חוזר, והֶרג השבויים
הופסק.
ג'ון: תשלח ליורק את קולוויל
ומרעיו, למוות מיידי.
הובל אותו, בלאנט, ותשמור עליו.
(יוצא בלאנט עם קולוויל)
כעת נצא מהר אל החצר;
אני שומע שאבי המלך
חולה קשות. החדשות שלנו
תַּקְדמנה את בואנו – ואתה (לווסטמורלנד)
תישא אותן כדי לנחם אותו.
אנחנו נצטרף בקצב נוח.
פלסטאף: אדוני, אני מבקש שתרשה לי לבוא דרך מחוז גלוסטר, וכשתגיע לארמון, תואיל ברוב טובך לדווח עלי טובות.
ג'ון: כל טוב, פלסטאף. מתוקף תפקידי
אמליץ עליך קצת יותר ממה
שאתה ראוי.
(יוצאים כולם חוץ מפלסטאף)
פלסטאף: הלוואי היה לך מספיק שכל לַמשימה. זה היה שווה יותר מהנסיכוּת שלך. שכה יהיה לי טוב, הבחורון דם-פושר הזה לא אוהב אותי, ואף אחד לא יכול להצחיק אותו. אבל לא פלא: הוא לא שותה יין. בחורים מאופּקים כאלה לא יוצא מהם כלום, כי בירה מדוללת מצננת להם כל כך את הדם, וגם ארוחות דגים, שנופלת עליהם סוג של ירוקת אנמית; ואז כשהם מתחתנים הם מולידים נקבות. הם בדרך כלל טפשים ופחדנים – מה שהיה קורה גם לרובנו בלי התִּדלוּק. יין ספרדי טוב יש לו השפעה דו-כיוונית. הוא עולה לך למוח, מייבש לך שם את כל האדים הטפשיים, העצלים והקרושים שמסביבו, הופך אותו למחודד, זריז, יצירתי, מלא צורות רוטטות, לוהטות, משגעות, וכשהלשון יולדת אותן אל תוך הקול הן הופכות לברק שנון. התכונה השניה של היין שלנו היא חימום הדם, שקודם היה קר וקפוא, יצא מן הכבד לבן וחיוור כמו דגל ההשתפנוּת והפחדנות. אבל היין מחמם אותו ומביא אותו לזרום מבפנים עד קצה גבולות האיברים. הוא מאיר את הפרצוף, שכמו מגדלור מאותת "היכון" לשאר הממלכה הקטנה שנקראת בן-אדם. ואז ההמונים התוססים ונשמות קטנטנות מאזורי הפְּנים נוהרות לך אל המפקד, הלב, שמתעצם ומתנפח עם המשמר הזה ומחולל כל מעשה גבורה. והאומץ הזה בא מאלכוהול, כך שאמנות הלחימה היא כלום בלי יין, כי הוא זה שממריץ אותה לפעולה; והשכלה היא סתם ערימה של זהב ששומר עליה דרקון ישֵן עד שהיין נותן לה דיפלומה ודוחף אותה למעשים ולתועלת. זאת הסבה שהנסיך הָרִי הוא אמיץ; כי את הדם הקר שהוא ירש דרך הטבע מאביו הוא זיבל, טיפח ועיבד כמו אדמת בוּר צחיחה ועקרה במאמץ עילאי לשתות המון ובסטוק ענקי של יין רב-און, עד שהוא נהיה לוהט וגיבור. לו היו לי אלף בנים, העקרון הראשון שהייתי מלמד אותם בחיים היה להיגמל ממשקאות קלים ולהתמכר ליין.
(נכנס ברדולף)
מה הולך, ברדולף?
ברדולף: הצבא פוזר כולו והסתלק.
פלסטאף: אז בוא נלך. אני אעבור דרך מחוז גלוסטר ואבקר שם את מיסטר רוברט ריק, ג'נטלמן. אני כבר לש אותו בין האצבעות והאגודל, ובקרוב הוא יהיה חותמת שעווה שלי. קדימה.
יוצאים.
מערכה 4, תמונה 3 - |
נכנסים המלך [נישא על כסא], וורוויק, תומס דוכס קלארנס, המפרי דוכס גלוסטר ומלווים.
מלך: עכשיו, אם אלוהים יביא סוף טוב
לָריב המדמם בשערינו,
נוביל את נוער המדינה אל שְדות
קרב נעלִים יותר ולא נשלוף
עוד חרב אלא למטְרות קדוּשה.
הצי ערוך, צבאנו מגויס,
מונו מי שימלאו את מקומנו,
הכל מוכן בהתאם לרצוננו;
רק חסרים לנו בריאוּת אישית
וזמן מספיק לשים על המורדים
המתפרעים פה רסן של ממשל.
וורוויק: ובשניהם לבטח יבורך
הוד מלכותו במהירה.
מלך: בְּנִי המפרי
מגלוסטר, איפה הנסיך אחיך?
גלוסטר: אני חושב יצא לצוד, בווינדזור.
מלך: בלִוויית מי?
גלוסטר: אין לי מושג, כבודו.
מלך: אחיו תומס מקלארנס לא אתו?
גלוסטר: לא, בטובך, הוא כאן.
קלארנס: מה יבקש
אבי ואדוני?
מלך: את טובתך בלבד, בני תומס. למה
אתה לא עם אחִיך? הוא אוהב
אותך, ואתה מזניח אותו, תומס.
לך שמורה חיבת ליבו יותר
מלכל אחֵיך. נצור אותה, ילְדי,
ותעשה מִצְווֹת גישור גדולות
אחרי מותי. לכן אותו בפרט
אל תקפֵּח בין אחֵיך, אל
תקהה את אהבתו, ואת יתרון
חסדו אל תאבּד בהזנחה
של ענייניו או באדישות. כי הוא
שופע חסד, כשמכבדים אותו;
יש לו דמעת חמלה ויד פתוחה
כמו יום בהיר לתת צדקה. אך בו
בזמן, כשמרתיחים אותו, הוא חד-
קשה כמו אבן וסוער כמו חורף,
הוא פתאומי כמו ששלג רך
הופך ברד. למצבי רוחו
צריך, אם כך, לשים טוב לב. נזוף
בו על פגמים – בזהירות ונועם,
כשאתה מבחין שהוא נינוח;
אבל כשהוא נרגז, תן לו מרחב
וזמן, שעצביו יתישו את
עצמם כמו לוויתן על יבשה.
לְמד זאת, תומס, ותהיה מקלט
לחבריך, ושרשרת של
זהב אשר קושרת את אחֵיך;
כך הגביע של דמם, מהול
בְּרעל של חשד – שבלי ספק
הזמן ימזוג – לנצח לא ידלוף,
גם אם יהיה זה סם מוות מהיר
וקטלני כמו אבק שריפה.
קלארנס: אנהג בו בִּדאגה ואהבה.
מלך: למה אתה לא אתו בווינדזור, תומס?
קלארנס: היום הוא לא שם. הוא סועד בלונדון.
מלך: בְּלִוְויית מי?
קלארנס: עם פוינז והלהקה הרגילה.
מלך: קרקע דשנה היא כר לעשבים
שוטים, והוא, צַלְמִי בנעורַי,
מלא בהם; בגלל זה צערִי
ימשיך גם אחרי המוות. דם
לבי בוכה כשאני מצייר
בדמיוני את פרא הימים
ואת שחיתות הזמן שאתם תראו
כשאיאסף אל אבותי; שכן
ללא מחסום לָהוללוּת שלו,
כשזעם ודם חם הם יועציו,
כשהפקרות חוברת לסמכות,
באילו כנפיים חשקיו יעופו
ישר אל סכנות אבדן והרס!
וורוויק: כבודך רואה אותו באור שגוי.
בנך פשוט לומד את מרעיו
כמו שָפה זרה, שכדי לשלוט בה
יש להכיר את המלה הכי
גסה, וכשהיא באמתחתך,
כבודך יודע, אין בה שום שימוש
חוץ מלדעת ולשנוא אותה.
וכך, כמו ניבולי פה, הנסיך,
כשיבשיל הזמן, ישליך את בְּנֵי
הלוויה שלו, זכרם יחיה
בתור אמת מידה דרכה ישפוט
חיים של אחרים, ויהפוך
רָעוֹת של העבר לְיתרונות.
מלך: דבורה לא תעזוב ת'דבש שלה,
[/ נדיר שהדבורה עוזבת דבש,]
גם אם הוא בתוך פגר.
(נכנס ווסטמורלנד)
מי כאן? ווסטמורלנד?
ווסטמורלנד: בריאות למלך ושמחה מעֵבר
לזו אשר אני מביא. בנך
ג'ון מנשק את כף ידך: מובְּרי,
הבישוף סְקרוּפּ, הייסטינגז וכל השאר
בידי החוק שלך. לאף מורד
כבר אין חרב שלופה, והשלום
נושא לכל מקום עלה של זית.
איך זה הושג יוכל מעלתך
לקרוא בנחת פה, עם הפירוט
של המִבצע ושל כל התקפה.
מלך: הו ווסטמורלנד, אתה ציפור של קיץ,
ששר לישְבנוֹ של חורף יום
חדש עולה.
(נכנס הארקורט)
הנה, עוד חדשות.
הארקורט: האל ירחיק ממך אויבים, המלך,
ואם יקומו נגדך – הלוואי
יפלו כמו אלה עליהם אמסור פה.
נורת'אמברלנד והלורד תומס, עם
צבא גדול של סקוטים ואנגלים,
הובסו בידי המפקד של יורקשיר.
תמצא בחבילה זו, בטובך,
תיעוד מלא של המערכה.
מלך: ולמה חדשות טובות כל כך
עושות לי רע? מזל אף פעם לא
יבוא בשתי ידיים מלאות?
על כל מלה יפה ישפוך טינופת?
הוא מעניק או תיאבון בלי אוכל -
זה גורלם של עניים בריאים -
או ארוחת מלכים בלי תיאבון -
לעשירים, המבורכים בְּשפע
אבל לא נהנים ממנו כלל.
אני אמוּר לחגוג בחדשות
האלה, אבל מתערפלת לי
הראיה, המוח מסתחרר.
איי, תתקרבו, רע לי עכשיו מאד.
(מאבד את הכרתו)
גלוסטר: באומץ, מלכותך!
קלארנס: הו מלך, אבא!
ווסטמורלנד: להתעודד, אדון. תרים עיניים!
וורוויק: בסבלנות כולכם. אתם יודעים
שהתקפים כאלה הם שכיחים
אצלו. תתרחקו; תנו לו אוויר.
הוא יתאושש מיד.
קלארנס: לא, לא, הוא לא
יוכל לשרוד דקירות כאב כאלה.
עוֹל דאגות בלתי פוסק בַּנפש
שחק את החומות שלה כה דק
שהחיים כבר נשקפים דרכן.
גלוסטר: העם מפחיד אותי; אומרים שהם
ראו אותות אסון, כמו ילדים
צורת מפלצת, יצורי אימה;
גם העונות משובשות, כאילו
שכמה חודשים הלכו לישון
והשנה דילגה מעליהם.
קלארנס: הַתֵמְז גאה שלוש פעמים בלי שפל,
והזקנים, מתעדי הזמן
המסורים, אומרים שכך היה [/ רפי השכל מספרים שכך
מעט לפני שסבא-רבא אדוורד היה לפני שסבא-רבא אדוורד]
חלה ומת.
וורוויק: בשקט, נסיכים,
המלך מתעורר שוב.
גלוסטר: השבץ
הזה הוא בלי ספק הסוף שלו.
מלך: בבקשה הרימו, קחו אותי
מכאן לאיזה חדר.
(המלך מועבר למיטה)
שלא יהיה שום רעש, חברים,
רק אם תואיל איזו יד מרדימה
ללחוש מרוב חיבה קצת מוזיקה
לַנשמה היגעה שלי.
וורוויק: שינגנו בחדר הסמוך.
מלך: תשים לי את הכתר על הכר כאן.
קלארנס: עיניו ריקות, הוא משתנה מאד.
וורוויק: להנמיך, להנמיך קול.
(נכנס הנסיך הנרי)
הנסיך: מי ראה את קלארנס?
קלארנס: אני כאן, אח, בלב כבד מאד.
נסיך: איך זה, גשם בפנים, בחוץ יבש?
מה שלום המלך?
גלוסטר: רע מאין כמותו.
נסיך: שמע את הבשורות כבר? תסַפּרו לו.
וורוויק: הוא השתנה מאד כששמע.
נסיך: אם הוא חולה מרוב שמחה, הוא יתאושש בלי רפואה.
וורוויק: להנמיך קול, רבותי. נסיך יקר,
תלחש, אביך מבקש לישון.
קלארנס: בואו נפרוש לחדר השני.
וורוויק: כבודו יואיל להצטרף אלינו?
נסיך: לא, אשב פה ואשגיח על המלך.
(יוצאים כולם לבד מן המלך והנסיך)
למה שוכב הכתר על הכר שם,
כמו בן-זוג שמפריע במיטה?
איי, כובד מצוחצח, מטרד מוזהב,
זה שמשאיר את שער התנומה
פתוח ללילות של שימורים!
עכשיו תישן איתו. אך לא עמוק
ולא מתוק ולא שָלֵו כמו זה
שבמצנפת עלובה נוחר
לילה שלם. אח, כתר! כשאתה
צובט את החובש אותך אתה
כמו קסדת פאר ביום שרבי:
הבטחון שאתה נותן שורף.
בשערֵי הנשימה שלו
נחה נוצת פוך שלא זזה; לוּ
נשם, הפּוּך הקל, חסר-משקל
הזה היה חייב לזוז. אדון
יקר שלי? אבא? זאת באמת
שינה כבדה. זאת השינה אשר
סילקה בגירושין להרבה מלכים
אנגלים את הטבעת-של-זהב
הזאת. חובי לך הוא ים דמעות
וצער מר מתוך הדם, ואת
החוב הזה, אבא יקר, רִגְשות
בן והטבע ישלמו בשפע.
חובך אלי הוא כתר המלכות
הזה, אשר בתור יורש דמך
ומקומך, נוחת עלי.
(חובש את הכתר)
רְאה
אותו מונח, ואלוהים ישמור
עליו; גם אם כל כוח העולם
יושם בזרוע ענקית אחת,
את הכבוד השושלתי הזה
היא לא תחטוף ממני. ואני,
כפי שהשארת לי, אמסור לִבְני.
(יוצא.
המלך מתעורר)
מלך: וורוויק! גלוסטר! קלארנס!
(נכנסים וורוויק, גלוסטר וקלארנס)
קלארנס: הוד מלכותו קורא?
וורוויק: מה רצון כבודו?
מלך: למה השארתם אותי פה לבד?
קלארנס: השארנו פה את הנסיך אחי,
שהתנדב לשבת ולשמור
עליך.
מלך: הנסיך מוויילס? איפה הוא?
תנו לי לראות אותו. הוא לא פה.
וורוויק: כאן
פתוחה הדלת. הוא יצא לשם.
גלוסטר: הוא לא נכנס מהחדר בו נמצאנו.
מלך: איפה הכתר? מי לקח אותו
מהכר?
וורוויק: השארנו אותו כאן,
מלכי, כשעזבנו.
מלך: הנסיך
לקח אותו. לכו, חפשו אותו.
בוער לו עד כדי כך שהוא מחשיב
את השינה שלי מותי?
מצא אותו, וורוויק; גרור אותו לכאן.
(יוצא וורוויק)
הוא מצד זה והמחלה שלי
מצד זה התאחדו לגמור אותי.
בנים, תִּראו רק מי ומה אתם,
כמה מהר הטבע מתמרד
כשזהב הופך למטרה.
בשביל זה האבות המטופשים
שברו שינה בְּמחשבות,
ומוח בִּדאגה, ועצמות
במאמץ. בשביל זה הם אגרו
באלף-ואחת דרכים גבעות
זהב מורעל. בשביל זה הם שקדו
כדי לתרבת ולפתח את
בניהם. ואז, כשכמו דבורה אשר
טורחת על כל פרח, עמוסים
בשעווה ודבש, אנו שבים
אל הכוורת, אנו נרצחים
על עמלנו. זה סופו של אב,
עם כל מה שצבר: רק טעם מר.
(נכנס וורוויק)
כן, איפה זה שלא יכול לחכות
עד שידידתו המחלה
תחסל אותי?
וורוויק: מצאתי את הנסיך,
כבודך, בחדר הסמוך, שוטף
את הלחיים בִּדמעות של בן
מסור, בהבעה של עצב כה
עמוק שגם עריץ, אשר שותה
רק דם, היה רוחץ עם הטיפות
הענוגות את סכינו. הוא כבר בא.
מלך: אבל למה לקח מכאן ת'כתר?
(נכנס הנסיך הנרי, נושא את הכתר)
תראו אותו מגיע. הארי, בוא
אלי. – תצאו. השאירו פה את שנינו.
(יוצאים גלוסטר, וורוויק וקלארנס)
נסיך: חשבתי שכבר לא אשמע אותך.
מלך: רצון לבך, הָרִי, היה אבא
למחשבה הזאת. נשארתי פה
יותר מדי מבחינתך; אני
מנדנד לך. אתה רעב כל כך
[/ מעיק עליך. מה, כל כך רעֵב]
לַכּס הריק שלי שאתה צריך
להתעטף בתפארתי לפני
ששעתך הבשילה? איי, טיפשון
צעיר, אתה רודף את הגדוּלה
שתמוטט אותך! חכה רק עוד
טיפה, כי את ענן כבודי מחזיק
משב רוח חלוש כל כך שהוא
ייפול מהר. יומי מחשיך. אתה
גנבת מה שתוך שעות ספורות
היה שלך בלי חטא, ובמותי
אישרת את חששותי. חייך
הראו שלא אהבת אותי, ואתה
רוצה שבמותי אדע זאת בלי
ספק. החבאת אלף פגיונות
בַּמחשבות, הִשחזת אותם על
אבן הלב שלך כדי לדקור
חֲצי שעה של סוף חיי. מה, לא
יכולת לפרגן לי חֵצי של
שעה? אז לך תחפור כבר את קברִי
בעצמך, צווה שיצלצלו
באוזנך פעמוני שמחה
שאתה מוכתר, ולא שאני מת.
דמעות שנועדו לארוני
יהיו השמן שיקדש אותך.
ערבב אותי עם אפר שכחה.
תן את מה שנתן לך חיים
לַתולעים. פּטר את אנשי,
בטל מה שחוקקתי; כי עכשיו
זה תור הזמן ללעוג לסדר טוב.
[/ זו השעה ללעוג לכל מסגרת.]
הנרי החמישי מוכתר! יחי
אני ואפסי עוד! בוז לְממשל
מלכות! היועצים המלומדים
לַפּח! ולחצר של אנגליה
יתקהלו מכל אזור קופים
של בטלנות! עכשיו, גבולות שכנים,
תוכלו להתנקות מרפש. יש
לכם בריון שמקלל, שותה,
רוקד, שודד, רוצח, מתהולל
בַּלילה ועושה כל חטא עתיק
בְּמודה חדישה? אז תשמחו!
הוא לא יטריד אתכם כבר. אנגליה
תמרח בְּנוֹפֶת כל טינופת. כי
הָרי מספר חמש תולש מפי
החוק את המחסום של האיפוק,
והכלב הפראי ינעץ ניבים
בַּחף מפשע. איי, הממלכה
האומללה שלי, חולה, משוסעת! [/ חולת פילוג!]
אם לא הצלחתי בְּשלטון לבלום
בּךְ את המהומות, מה תהיי
כשמהומות יהיו שלטון? תהיי
שוב לִשממה, מאוכלסת בִּזאבים,
התושבים הישנים שלך.
נסיך: הו סלח לי, מלך. אילו לא עמדו
דמעות כמו מחסום לח לַפֶּה שלי,
הייתי כבר עוצר ת'הַטָּפָה
העמוקה והקשה הזאת
לפני שתדבר בְּיגון ואני
אשמע כל כך הרבה. הנה הכתר
שלך, והלוואי שהחובש
כתר נצחי ישמור שיישאר
שלך הרבה זמן! אם אני חושק בו
שלא לשם כבודך ותהילתך,
הלוואי שלא תקום מכאן בִּרְכִּי,
אשר נאמנות אמת מפְּנים
לימדה אותה להתכופף מחוץ.
האל עֵד, כשנכנסתי פה ולא
מצאתי בך זרם נשימה,
איזה כפור זה הפיל לי על הלב.
אם אני מתחזה, אאח, שאמות
במצבי הנוכחי, הפרא,
[/ כמו שאני כרגע, פרא בר,]
ולא אחיה כדי להראות לְעולם
נדהם את השינוי האצילי
אשר תכננתי. בבואי לשמור
עליך, ומצאתי אותך מת,
וזה כמעט הרג אותי עצמי,
דיברתי אל הכתר כאילו הוא
בר-דעת והטחתי כנגדו:
"הדאגות שאתה מדביק נגסו
[/ "העול אשר כרוך בך נגס]
בְּגוף אבי. לכן אתה, הטוב
מכל זהב, גרוע מזהב.
יש סוג זהב נוזלי אציל פחות
אבל שווה יותר, כי הוא משמר
חיים בתור תרופה; אבל אתה,
אציל, נכבד ומהולל מכל,
אכלת את זה שנושא אותך."
כך, בהאשמות, מלך יקר
שלי, הנחתי אותו על ראשי
לבוא אתו חשבון, כמו עם אויב
שמול עיני רצח לי את אבי;
חשבון צודק שהוא זכותו של בן.
אבל אם הוא זיהם לי את הדם
בהרעלת חדווה, או אם הניף
לי את המחשבות בגאווה,
אם איזו מרדנות או שחצנות בי
הפגינו שמץ חביבות חמה
לְעוצמתו, ירחיק אותו האל
לנצח מראשי, ואהיה
כמו הנתין הכי עלוב אשר
כורע לפניו בְּחִיל ורעד.
מלך: האל שידל אותך לסלק אותו,
כדי שתזכה כפליים באהבת
אביך עם הסבר חכם כל כך.
בוא, הרִי, שב פה על יד מיטתי,
ושמע, אני חושב, את העצה
האחרונה שפי יפלוט אי פעם.
האל יודע, בן, באילו דרכים
עקלקלות, עוקפות ועקומות
הגעתי אל הכתר; ואני
עצמי יודע טוב כמה שהוא
העיק לי על הראש. עליך הוא
ינחת ביתר רוגע, ותמימות
דעים, והצדקה; כתמי הבוץ
דרכם הושג יורדים לאדמה
אתי. בי הוא נראָה כמו כבוד
אשר נחטף ביד גסה. היו
רבּים אשר חיים עוד ונטרו לי
על שזכיתי בו בעזרתם;
וזה צמח מדי יום לְסכסוך
דמים אשר פצע את השלום
המצופה. עם כל אִיום כזה
אתה רואה איך נאבקתי תוך
סיכון חיי. כל שלטוני היה
כמו מחזה על הנושא. עכשיו
מותי מביא שינוי בַָּאווירה,
כי כל מה שנרכש דרכּי עובר
אליך בתבנית יפה יותר.
אתה יורש הכתר החוקי.
אבל, גם אם הִשגת בטחון
יותר ממני, אתה לא יציב
מספיק; כי הטרוניות הן עוד טריות,
וידידַי, שתזדקק להם
כידידיך, רק עכשיו אִבּדו
עוקץ ושן; אלה שסללו
לי דרך כשהתחלתי, ועכשיו
פחדתי שכוחם יזרוק אותי
שוב לַכלבים; וכדי למנוע זאת
[/ שוב לכלבים; כדי לנטרל את זה]
חתכתי, ותכננתי להוביל
עכשיו רבים לארץ הקדושה,
כי רוגע וישיבה על המקום
יאפשרו מבט חוקר מדי
על מלכותי. לכן, הָרִי שלי,
הקו שלך יהיה להעסיק
מוחות קודחים בְּמלחמות רחוק,
שפעילות בחוץ תמחק זכְרון
ימים עבָרוּ. יש לי עוד, אבל
די, הריאות שלי גמורות, נלקח
לי כוח הדיבור. איך שמתי את
היד על כתר – אלוהים, סליחה.
הלוואי שבשלום יהיה שלך.
נסיך: זכית בו, חבשת ושמרת;
חוקית יונח עלי מה שמסרת;
מול העולם כולו, ועל פי זכות,
אחזיק בו בנחישות ובסמכות.
(נכנס הנסיך ג'ון)
מלך: הבט, הבט! הנה בא ג'ון שלי.
ג'ון: בריאות, שלום, שמחה לאבי המלך.
מלך: שמחה, שלום, אתה מביא לי, ג'ון בן;
אבל בריאות, איי לי, היא כבר פרשֹה
כנפיים צעירות ועפה מן
הגזע היבש הזה. עכשיו
כשראיתיך, זה סוף עניינַי
פה בעולם. איפה לורד וורוויק?
נסיך: וורוויק!
(נכנס וורוויק)
מלך: יש איזה שֵם לַחדר אשר בו
איבדתי את ההכרה?
וורוויק: קוראים לו
ירושלים, אדוני.
מלך: ברוך
האלוהים, שָם, שָם חיי צריכים
להסתיים. לפני שנים נבאו לי
כי לא אמות אלא בירושלים.
ביהירותי חשבתי, זה יהיה
בָּארץ הקדושה. אבל תקחו
אותי לַחדר שם, אשכב לי בו.
בירושלים זו מותי יבוא.
יוצאים.
מערכה 5, תמונה 1 - |
נכנסים ריק, פלסטאף, ברדולף ונער-משרת.
ריק: קדחת בצלחת, אדוני, אתה לא תצא מכאן הלילה. – נו, דייווי, אמרתי!
פלסטאף: אתה חייב לפטור אותי, אדון רוברט ריק.
ריק: אני לא אפטור אותך. לא תפוטר. פְּטוֹרים לא יינתנו. שום תירוץ לפְּטור לא יעזור. – נו, דייווי!
(נכנס דייווי, עם ניירות)
דייווי: פה, אדוני.
ריק: דייווי, דייווי, דייווי, דייווי, תן לראות, דייווי, תן לראות, דייווי, תן לראות. כן, זהו, וויליאם שֶף: קרא לו לבוא. – סר ג'ון, לא תקבל שום פטור.
דייווי: סליחה, אדוני, ככה: את הצווי-מעצר האלה אי אפשר לבצע. ועוד פעם, אדוני, אנחנו צריכים לזרוע בקצה של השדה חיטה?
ריק: חיטה אדומה, דייווי. אבל בנוגע לוויליאם שף – יש יונים צעירות?
דייווי: יש. עכשיו, הנה החשבון של הנפּח על פִּרזול פרסות ולהבים למחרשה.
ריק: שיסכמו וישלמו. – סר ג'ון, לא תקבל שום פטור.
דייווי: עכשיו ככה, אדוני, צריך לסדר כּבּל חדש בשביל הדלי לבאר. ואדוני, אתה מתכוון לקצץ משהו במשכורת של וויליאם על השק שהוא איבד ביריד?
ריק: הוא ישלם על זה. כמה יונים, דייווי, שתיים-שלוש תרנגולות שמנמנות, שוק טלה, וכל מיני קוּצ'י-מוּצ'ים טעימים-'צ'יקים קטנים, תגיד לוויליאם שף.
דייווי: איש הצבא יישאר כל הלילה, אדוני?
ריק: כן, דייווי, אני אטפל בו יופי. חבר בארמון זה טוב יותר מכסף בארנק. תטפל באנשים שלו יפה, דייווי, כי הם בנדיטים מדופלמים, והם יעקצו.
דייווי: לא יותר משיעקצו אותם, כי יש להם תחתונים מטונפים משהו לא נורמלי.
ריק: שנון מאד, דייווי. לעבודה, דייווי.
דייווי: אני מבקש ממך, אדוני, לעשות פרוטקציה לוויליאם וויזוֹר בַּמשפט נגד קְלֶמֶנְט פֶּרְקֶס מהגבעה.
ריק: יש הרבה תלונות, דייווי, נגד הוויזור הזה. הוויזור הזה הוא בנדיט מדופלם, למיטב ידיעתי.
דייוי: אני מודה שהוא בנדיט, עם כל הכבוד; אבל בכל זאת אלוהים ישמור, אדוני, אם בנדיט לא יקבל איזה פרוטקציה כשחבר מבקש. איש הגון, אדוני, יכול לדבר בשם עצמו בזמן שבנדיט - לא. אני משרת אצל כבודך ביושר, אדוני, זה כבר שמונה שנים. אם אני לא יכול פעם בחודש-חודשיים לתת גב לבנדיט נגד איש הגון, יש לי קרדיט מאד קטן אצל כבודך. הבנדיט הוא חבר הגון שלי, לכן אני מבקש מכבודך לעשות לו פרוטקציה.
ריק: תלך, אני אומר לך; הוא לא יקופח. שלוש-ארבע!
(יוצא דייווי)
איפה אתה, סר ג'ון? בוא, בוא, בוא; תוריד את המגפיים שלך! - תן לי יד, מר ברדולף.
ברדולף: אני שמח לראות את כבודך.
ריק: מודה לך מכל הלב, מר ברדולף חביב. (לנער) וברוך הבא, בחור גבוה שלי! בוא, סר ג'ון.
פלסטאף: אני אצטרף אליך, אדון רוברט ריק היקר.
(יוצא ריק)
ברדולף, תדאג לסוסים שלנו.
(יוצאים ברדולף והנער)
אם ינסרו אותי לחתיכות, ייצאו ממני ארבעים מקלות מטאטא כמו האדון ריק. זה דבר נפלא לראות כמה הוא ואלה שתחתיו משלימים אחד את השני עד שלמות. הם, מרוב שהם מתבוננים בו, מסתובבים כמו שופטים מטופשים; הוא, מרוב שהוא מתרועע איתם, נהפך למשרת דמוי-שופט. הנשמות שלהם מזוּוגות כל כך בחברותא חברתית שהם מדברים בקול אחד כמו להקה של אווזי בר. אם הייתי צריך משהו מאדון ריק, הייתי משמן את המשרתים שלו במחמאות על האינטימיות שלהם עם האדון; ואם הייתי צריך משהו מהם, הייתי מחניף לאדון ריק שאיש לא שולט כמוהו על המשרתים שלו. אין מה לדבר שגם התנהגות נבונה וגם התנהלות מטומטמת זה משהו מדבק כמו מחלה; לכן, שבני-אדם יבחרו לעצמם חברה בזהירות. אני אלוש מהריק הזה מספיק חומר בשביל שהנסיך הרִי יצחק רצוף עד ששש אופנות ייצאו מהאופנה, שזה בדיוק שלושה סמסטרים, או שני מושבים של בית-דין; והוא יצחק בלי פגרה. הה, שקר עם שבועה קטנה ובדיחה עם פרצוף רציני עובדים טוב על בחור שאף פעם לא נשא כלום על הכתפיים. הה, אתם תראו אותו צוחק עד שהפנים שלו יהיו רטובים כמו מעיל שלא נתלה לייבוש!
ריק (מבפנים): סר ג'ון!
פלסטאף: אני בא, אדון ריק, אני בא, אדון ריק.
(יוצא)
מערכה 5, תמונה 2 - |
נכנסים: וורוויק מדלת אחת, והשופט העליון מדלת שניה.
וורוויק: מה יש, כבוד השופט? לאן אתה?
שופט: מה שלום המלך?
וורוויק: נפלא וַמעלָה. אין לו דאגות כבר.
שופט: לא מת, אני מקווה.
וורוויק: הלך בִּנתיב
הטבע, עבורנו הוא לא חי עוד.
שופט: חבל שלא לקח אותי אתו.
שרות שעשיתי לו בימי חייו -
לאסור את הארי הנסיך - מותיר
אותי בסכנה.
וורוויק: באמת נדמה לי
שהמלך הצעיר לא אוהב אותך.
שופט: זה ככה, ועלי להתחמש
לקראת מה שהזמן יביא, שלא
יכול להיות נורא יותר ממה
שהדמיון שלי כבר מצייר.
(נכנסים הנסיך ג'ון, תומס דוכס קלארנס, והמפרי דוכס גלוסטר)
וורוויק: הנה נצר אָבֵל של הנרי מת.
אח, לוּ הנרי החי היה שווה
בָּאופי לַגרוע משלושתם.
כמה בני אצילים היו שומרים
על מקומם אז, ולא אנוסים
להשתחוות לבריונים גסים.
שופט: מפחיד איזה עולם הפוך יהיה פה.
ג'ון: שלום, וורוויק-חבר. (לשופט) שלום לך.
קלארנס, גלוסטר: שלום, שלום.
ג'ון: אנחנו נפגשים כמו אנשים
ששכחו איך מדברים.
וורוויק: זוכרים,
אך הנושא שלנו הוא כבד
שאין מלים.
ג'ון: טוב, ששלום יהיה
לזה שבגללו כבד לנו.
שופט: שלום לנו, שלא יִכְבּד יותר.
גלוסטר (לשופט): אדון, אתה איבדת באמת
חבר, ואני נשבע שלא לווית
את הפנים עם הבעת האבל.
הם באמת שלך.
ג'ון (לשופט): אמנם איש לא
בטוח איך יביט עליו המלך,
אך אצלך התחזית קודרת.
חבל. הלוואי היה אחרת.
קלארנס (לשופט): טוב,
עכשיו תשיר שירי הלל לסר
ג'ון פלסטאף, נגד המצפון שלך.
שופט: מה שעשיתי, נסיכים טובים,
עשיתי בכבוד, ללא משוא
פנים; ולעולם לא תתפסו
אותי מפציר לחנינה בזויה.
אם לא יואילו לי חפּוּת ולא
אמת, אלך לַמלך אדוני
המת, ואגיד לו מי שלח אותי.
(נכנס הנסיך הנרי – כמלך – ואתו בלאנט)
וורוויק: הנה הוא הנסיך.
שופט: שלומות, האל ינצור את מלכותך.
המלך: הבגד החדש והמפואר,
מלכות, לא נוח לי כמו שאתם
חושבים. אחים, בָּעצב שלכם
נמהל גם פחד. פה זו החצר
של אנגליה, לא טורקיה; לא מוּראט
יורש את כס מוראט (ומחסל
את משפחתו) אלא הרִי מחליף
את הנרי. אבל כן, אחים טובים,
שתתעצבו, כי זה הולם אתכם,
בחיי. העצב עליכם נראֶה
כה מלכותי שאאמץ אותו
לָעומק ואלבש אותו בלב.
אז התעצבו; אבל שזה יהיה
עול משותף, אשר נחת על גב
כולנו. לגבי, היו בטוחים
שאהיה לכם אבא ואח:
תמורת אהבתכם, אשא גם את
דאגתכם. אך בכו שהנרי מת,
וגם אני אבכה. אבל חַי הנרי
שיהפוך את הדמעות האלה
אחת אחת לִשְעות שמחה.
אחים: לזה
אנחנו מקווים, הוד מלכותך.
המלך: כולכם נותנים בי מבטים זרים,
(לשופט) ובמיוחד אתה. אתה בטוח
שאני לא אוהב אותך.
שופט: אני
בטוח שעל פי הצדק אין
לך, כבודך, סיבה לשנוא אותי.
המלך: לא? איך יכול נסיך מלא תקוות
כמותי לשכוח את הבזיונות
ממך? מה – להטיף מוסר, לגעור
ולהעיף לכלא את יורש
כס אנגליה? מה, זה שטויות
שיכובסו בנהר השכחה?
[/ לשטוף בנהר השכחה וזהו?]
שופט: פעלתי אז בתור נְציג אביך.
את סמל סמכותו גילמתי אז;
ובעודי טורח ליישם
למען המדינה חוקים שלו,
מעלתך הואיל לשכוח את
מעמדי, את מלכותם ואת
כוחם של חוק וצדק, את צלמו
של מלך שאני ייצגתי אז,
ובמושב הדין הרבצת לי.
על זאת, בתור פושע נגד אבא,
הפעלתי בעוצמה את סמכותי,
דנתי אותך למאסר. אם זה
היה רע, מה, היית מרוצה
עכשיו בתור חובש הכתר, לוּ
היה לך בן שבז לַצווים
שלך? מפיל מכס משפט דין צדק?
לַחוק שֹם רגל, ומקהה חוד חרב
שמגינה על בטחונך, שלומך?
יותר מזה: רומס את דמות כבודך,
צוחק עליך דרך מְייצגיך?
בחן את ראשך המלכותי, שים שם
את עצמך, הֱיה עכשיו האבא,
דמיין בן, שמע איך מטמאים עד כדי
כך את כבודך, רְאה - מזלזלים
כך בקדושת חוקיך, ותאר
לך את עצמך כך מבוזה
בידי בנך; ואז דמיין אותי
נוטל את תפקידך, ובכוחך
משתיק בנועם את הבן; אחרי
הרהור שקול כזה, תשפוט אותי;
ובתוקף תפקידך כמלך, פְּסוק
מה לא הלם במעשי אותי,
את מִשְרתי או את ריבונות מלכי.
המלך: אתה צודק, שופט, יפה שקלת;
המשך לשאת את המאזניים ואת
חרב הצדק. והלוואי כבודך
יצמח עד שתזכה לראות גם בן
שלי חוטא ומציית לך
כמוני; ואזכה אני לומר
כמו אבי: "אשריני שיש לי
אדם אמיץ כזה שיעניש
בצדק בן שלי; אשריני לא
פחות שיש לי בן אשר ימחל
ככה על גדולתו." אתה שמת
אותי בידי הצדק, על שום כך
אני שם בידיך את אותה
חרב בלי כתם שנשאת, עם
תזכורת: השתמש בה באותה
רוח הוגנת, אמיצה ובלי
משוא פנים כמו אז מולי. קח יד.
אתה תהיה אבא לעלומי;
קולי ישמיע מה שאת אוזנַי
תדריך, ואת כוונותי אשפיל
ואכופף על פי ההנחיות
המנוסות, הנבונות, שלך. –
ונסיכים, אנא האמינו לי:
אבי הלך פראי לקבר, כי
אתו קבורים השגעונות שלי;
ואני שורד ברוחו המפוכחת
ללעוג לַציפיות של העולם,
לסתור את הנבואות, למחוק דעה
רעה שקטלגה אותי על פי
מה שרואים. הדם זרם בי
עד עכשיו גֵאֶה כמו הגאות; כעת
[/ עכשיו גואה ומתגאה; כעת]
הוא שוב נסוג, חוזר לים, בְּשפל,
שם יימהל בְּמלכויות גלים
ובתפארת והדר יזרום.
עכשיו נרכיב פה פרלמנט, נבחר
רגליים וזרועות אציליות
שבסיוען תצעד מדינתנו
לצד הנאורות שבאומות;
נכיר מצב שלום או מלחמה
או את שניהם בבת אחת, ובכך,
לך, אבא, יהיה תפקיד נכבד.
אחרי הכתרתנו נזמן,
כפי שהזכרתי, את כל ממשלתנו;
ואם האל יתמוך בכוונותי,
אין מלך שיאמר "אֵל, אם אפשר,
קצֵר חייו של הרי המאושר."
יוצאים.
מערכה 5, תמונה 3 - |
נכנסים סר ג'ון פלסטאף, ריק, הס, דייווי, ברדולף והנער-המשרת.
ריק: לא, אתה תראה את הגן שלי, שם, בסוכה של צל, נאכל תפוח מעונה שעברה, הכלאה שלי אוריגינל, עם נשנושים של קימל וכך הלאה. בוא, חבריקו הס, ואז למיטה.
פלסטאף: באלוהים בכבודו, יש לך פה מעון מעולה, על רמה.
ריק: שממה, שממה, שממה; קבצנים כולם, קבצנים, סר ג'ון. מה שכן, אוויר טוב. – פרושֹ, דייווי, פרושֹ. (דייווי פורש מפת שולחן) יפה אמרת, דייווי.
פלסטאף: דייווי זה טוב לך לכל שימוש. הוא משרת אישי ומנהל כללי.
ריק: זוּטר טוב, זוטר טוב, זוטרצ'יק טוב מאד, סר ג'ון. אוי באלוהים, אני שתיתי יותר מדי בארוחה! זוטרצ'יק טוב. עכשיו תשב, עכשיו תשב. (להס) נו, חבריקו.
הס: אה, שמע-נא, כאמור, אנחנו
(שר) רק נאכל ונשמח בלי עין הרע
בשנה הבאה כמו שנה שעברה,
הבשר זול, הנקבה יקרה,
ועם חשק סובבת החבורה
שמח,
והלאה והלאה שמח.
פלסטאף: חתיכת לב שמח, מיסטר הס! על זה אני ארים לחייך עוד רגע.
ריק: תביא למיסטר ברדולף יין, דייווי.
דייווי: אדון מתוק, שב; אני אתך עוד רגע. – אדון מתוק מאד, שב. – אדון משרת, אדון משרת יקר, שב. – בון אפּטיטו! מה שחסר בְּאָכוֹל יהיה לנו בְּשָתֹה, תסתפקו ותשמחו. העיקר הכוונה. (יוצא)
ריק: לשמוח, מיסטר ברדולף; (למשרת) וחייל שלי קטן שם, לשמוח.
הס (שר): לשמוח, לשמוח, אשתי יש לה שפע,
אשה, נמוכה או גבוהה, היא מְכשפה,
נתופף, נטפטֵפה, זקן ננפנֵפה,
ברוך הבא חג שמח!
לשמוח שמח, שמח.
פלסטאף: לא חשבתי שמר הס הוא איש מחוֹמר כזה.
הס: מי, אני? כבר הייתי שמח פעם וחצי עד היום.
(נכנס דייווי)
דייווי: הנה קערת תפוחים אדומים.
ריק: דייווי!
דייווי: כבודך, אני אתך מיד. - כוס יין, סר?
הס (שר): כוס שתיה היא רצויה,
ולחַיַיִךְ, יפהפייה;
ולב שמח חי הרבה-הֵיי.
פלסטאף: יפה אמרת, מר הס.
הס: ואנחנו נשמח, עכשיו מגיע הכי-מתוק בלילה.
פלסטאף (שותה): בריאות וחיים ארוכים לך, מר הס!
הס (שר): מלא ת'כוס ולשתות כולם!
עד הקרקעית קילומטר.
ריק: ברדולף חבר, ברוך הבא! אם חסר לך משהו ואתה לא דורש, תאכל ת'לב. (למשרת) ברוך הבא, גנב קטנטן שלי; וגם ברוך הבא. אני אשתה לחיי מיסטר ברדולף ולכל הקָבָּלֶרוז בלונדון. (שותה)
דייווי: אני מקווה לראות את לונדון פעם לפני שאני ימות.
ברדולף: ואני עוד אולי אראה אותך שם, דייווי!
ריק: בחי אדוני, אתם תורידו איזה שני שליש בירה יחד, הה? נכון או לא, מיסטר ברדולף?
ברדולף: כן, אדוני, כפול שליש.
ריק: בחיי זרת ישו, אני מודה לך. המניוּק ילך אתך צמוד. מבטיח לך שהוא לא יפספס שלוק זה; הוא גזעי אורגינל!
ברדולף: ואני ילך אתו צמוד גם-כן.
ריק: הנה דיבור של מלך! קח מה שיש, אל תתבייש; לשמוח!
(דופקים בדלת)
תראה מי בדלת שם, היי! מי דופק?
(יוצא דייווי)
פלסטאף: נו, אתה תיקו אתי כל גביע.
ריק (שר): גביע תגביה,
כבוד לי תביאה,
סֶר שְתינָה.
זה לא ככה?
פלסטאף: זה ככה.
ריק: ככה? נו אז תודו שאיש זקן עוד יכול לעשות משהו.
(נכנס דייווי)
דייווי: ברשותך בכבוד, אחד פּיסְטול בא מהחצר עם חדשות.
פלסטאף: מהחצר? שייכנס.
(נכנס פיסטול)
מה קורה, פיסטול?
פיסטול: סר ג'ון, אלוהים אתך.
פלסטאף: איזה רוח העיפה אותך הנה, פיסטול?
פיסטול: לא הרוח הרעה שלא עושה לאף אחד טוב. אביר מתוק, אתה עכשיו אחד האנשים הכי גדולים בממלכה הזאת.
הס: בחי המדונה, גם לדעתי, אחרי אולי מר פּוּף מבַּרְסְטוֹן.
פיסטול: פּוף?
עליך פּוף, מוג לב עלוב נקלה.
סר ג'ון, פה פיסטול חברך, שלך,
בצ'יק וחיש רכבתי לקראתך;
בְּשוֹרות אני מביא, שִמְחות מזל,
ימי זהב, עם חדשות של פז.
פלסטאף: אני מבקש ממך, תמסור אותם כמו בן-אדם מהעולם הזה.
פיסטול: מֶרְד לָעולם ולמקקים בזויים!
אני - על אפריקה, אוצרות שמחה!
פלסטאף: אביר אשור בזוי, מה החדשות?
גלה לאחשוורוש את האמת.
הס (שר): ורובין הוד, סקארלט וג'ון.
פיסטול: כלבי אשפה נובחים בפני המוזות?
בולמים ת'שביל של חדשות טובות?
אז פיסטול, זְקוף ראשך ושפוך נקם!
ריק: ג'נטלמן יקר, אני לא יודע מה מוצאך.
פיסטול: יבּב, הפסד שלך.
ריק: אבקש את סליחתך, אדוני. אם, אדוני, אתה בא עם חדשות מן החצר, אני טוען שיש רק שתי ברירות: לבשר אותן או להסתיר אותן. לי, אדוני, יש סמכות כלשהי תחת המלך.
פיסטול: איזה מלך, בן-זון? דבר או מות!
ריק: המלך הנרי.
פיסטול: הנרי הרביעי
או החמישי?
ריק: הנרי הרביעי.
פיסטול: בוז-מֶרְד על הסמכות שלך! סר ג'ון,
הכבש-רך שלך עכשיו הוא מלך.
הנרי החמישי הוא הבן-אדם!
אני אומר את האמת. ביום
שפיסטול ישקר, תעשו את זה (אצבע משולשת)
ותשלחו אותי להזד-הם.
פלסטאף: מה, מת המלך הזקן?
פיסטול: מסמר
על המשקוף. חתוּם, אמת בדוקה.
פלסטאף: קדימה, ברדולף! אוכּף לסוס שלי! אדון רוברט ריק, תבחר איזו משרה שאתה רוצה בארץ הזאת: היא שלך! פיסטול, אני אפציץ אותך בְּארסנל של כיבודים.
ברדולף: אח יום מאושר! לא הייתי מחליף את המזל שלי בעד תואר אבירות!
פיסטול: מה? אז הבאתי חדשות טובות, אה?
פלסטאף (לדייווי): סחוב את מר הס למיטה. (יוצאים דייווי והס)
אדון ריק – לורד ריק – מה שתרצה: אני המזכ"ל של המזל. תנעל מגפיים; אנחנו נרכב כל הלילה. הו פיסטול מתוק! קדימה, ברדולף! (יוצא ברדולף)
בוא, פיסטול, הגד לי עוד, ובאותה הזדמנות תמצא לי משהו שיעשה לך טוב. להתמגף, להתמגף, אדון ריק! (יוצא ריק) אני יודע שהמלך הצעיר גווע מגעגועים אלי. תנו לי סוס של כל-אני-לא-יודע-מי: חוקי אנגליה כולם לפקודתי. אשרי אלה שהיו לי חברים, ואבוי לכבוד השופט העליון! (יוצא עם הנער המשרת)
פיסטול: יאכלו לו נשרים את הריאות גם!
אומרים "היו ימים, היו ימים"?
או-הו! ברוך הבא ימים יפים!
יוצא.
מערכה 5, תמונה 4 - |
נכנסות הפונדקאית קוויקלי ודול פורפרה, נגררות בידי קציני חוק.
קוויקלי: לא, חתיכת נבלה חצוף, הלוואי אלוהים שהייתי מתה, בשביל לראות שתולים אותך! הוצאת לי את הכתף מהמקום.
קצין: השוטרים העבירו אותה אלי, והיא הולכת לרקוד פה לקצב השוט, שתאמין לי. יש סביבה איזה רצח או שניים.
דול: מקלון אלכסון, אתה משקר! בוא בוא. אני יגיד לך מה, פרצוף מעיים של פרה: אם אני מפילה את הילד שיש לי בבטן, עדיף לך שהיית מרביץ לאמא שלך, חתיכת מנוול פרצוף נייר!
קוויקלי: אוי האלוהים, שרק סר ג'ון היה בא! הייתי עושה מזה יום שחור למישהו. אבל אלוהים ישמור שהפרי בטן שלה ייפול.
קצין: אם זה יקרה, יהיו לך עוד פעם שתים-עשרה כריות. כעת יש לך רק אחת-עשרה. בואו, אני פוקד על שתיכן לבוא אתי, כי הוא מת האיש שביחד עם פיסטול הרבצתם לו.
דול: אני יגיד לך מה, איש גפרור, אני אדאג שיפרקקו לך את הצורה על זה – נבלה במדים, מצליף מטונף מצומק! אם לא יפרקקו אותך, אני מפסיקה ללבוש שמלות!
קצין: בואי, בואי, ציפור לילה, בואי!
קוויקלי: איי איי, איך הרוח מנצח את הכוח! איי, מעַז ייצא היום!
דול: בוא, כולרה, בוא; תביא אותי לדין.
קוויקלי: כן, בוא, כלב ציד מורעב.
דול: מיסטר שלד! עור ועצם!
קוויקלי: חתיכת סְחוּס יאור!
דול: בוא, דק-דקיק. בוא, ציפלון.
קצין: מאה אחוז.
יוצאים.
מערכה 5, תמונה 5 - |
נכנסים שלושה שמפזרים קני סוּף לפמליית המלך.
מפזר 1: עוד לפזר, עוד לפזר.
מפזר 2: החצוצרות כבר תקעו פעמיים.
מפזר 3: יהיה שתיים בצהריים עד שהם יחזרו מההכתרה. מהר, מהר.
(יוצאים.
נשמעות חצוצרות, והמלך ופמלייתו חוצים את הבמה. אחריהם נכנסים פלסטאף, ריק, פיסטול, ברדולף והנער-המשרת)
פלסטאף: עמוד פה לידי, אדון ריק! אני אכריח את המלך לתת לך כבוד. אני אמרח לו חיוך כשהוא עובר, ורק תשימו לב לָהבעה שהוא ייתן לי.
פיסטול: ברכה על הריאות שלך, אביר טוב!
פלסטאף: בוא הנה, פיסטול; עמוד מאחורי. (לריק) אח, אם היה לי זמן להכין בגדי שרד חדשים, הייתי משקיע את האלף פאונד שלוויתי ממך! אבל לא חשוב. ההופעה הענייה הזאת היא יותר טובה; זה מוכיח כמה בער לי לראות אותו.
ריק: בהחלט.
פלסטאף: זה מראה את כנות החיבה שלי –
ריק: בהחלט.
פלסטאף: המסירות שלי –
פיסטול: בהחלט, בהחלט, בהחלט.
פלסטאף: ככה לדהור יום ולילה ולא לשקול, לא לזכור, לא לטרוח להחליף בגד –
ריק: זה הכי טוב, אין ספק.
פלסטאף: - אלא לעמוד מלוכלך מהמסע ומזיע מתשוקה לראות אותו, לא חושב על שום דבר אחר, מפקיר כל עסק אחר לתהום השכחה, כאילו אין מה לעשות בחיים חוץ מלראות אותו.
פיסטול: זה כך ולא אחרת, ודבר מלבד זה לא; אלא מאל"ף ועד ת"ו.
ריק: בהחלט ובעליל.
פיסטול: אביר שלי, אני אדליק את הכבד האצילי שלך בזעם משתולל! דול שלך, הלנה היפה של דעתך האצילית, במעצר מצחין ומאסר מסריח, מושלכת שם ביד וולגרית לכלוכית. הקם את הנקם ממערת שְחור-אופל עם נחש עקלתון, כי דול בפנים. פיסטול אומר אמת ורק אמת.
פלסטאף: אני אגאל אותה.
(צעקות מבפנים. חצוצרות.)
פיסטול: הים שואג שם, השופָר שופֶר.
(נכנס המלך עם פמלייתו, כל אחיו, השופט העליון ואחרים)
פלסטאף: יחי המלך הָל! הל שלי מלך!
פיסטול: ישמור ינצור אותך רקיע, ילד מלכותי של תהילה!
פלסטאף: תהיה בריא, ילד מתוק שלי!
מלך: שופט, דבר אל החולה-גדלות שם.
שופט (לפלסטאף): אתה שפוי? שומע את עצמך?
פלסטאף: מלך שלי, אֵל, אני מדבר
אליך, לב שלי!
מלך: אנ' לא מכיר
אותך, זקן. תיפול ותתפלל.
כמה שלא הולם שיער שיבה
ללץ מוקיון! זמן רב חלמתי על
מין איש כזה, נפוח מזלילה
כזה, אשמאי גס-פֶּה כזה; אבל
עכשיו שהתעוררתי אני בז
לחלומי. עכשיו תפחית בגוף,
תוסיף ברוח. שים בצד זלילות:
דע שהקבר בשבילך פוער
פה פי שלושה מלכל אחד אחר.
אל תענה לי בבדיחת שוטים.
אל תדמיין שאני מה שהייתי,
כי אלוהים יודע והעולם
יראה: הפניתי עורף לעצמי
לשעבר; כך אעשה עם כל
מי שהיו לי לחברה. אז אם
תשמע שאני כמו שהייתי, בוא
אלי, ותהיה מה שהיית,
מורה שלי, מזין ההתפרעות.
עד אז, אני מַגְלה אותך - כמו את
יתר המדיחים שלי - במחיר
של עונש מוות, לא להתקרב
אל כבוד רוממתנו עשרה מייל.
אתן לכם קצבת מחיה מַספּקת,
שלא ידחוף אתכם מחסור לחטא;
ואם נשמע שיש לכם תיקון,
ניתן לכם, על פי מידותיכם,
קידום. (לשופט) מתפקידך, כבודו, לדאוג
שיבצעו את המלה שלי.
הולכים.
(יוצאים המלך ופמלייתו)
פלסטאף: אדון ריק, אני חייב לך אלף פאונד.
ריק: כן, בהחלט, סר ג'ון, ואני מבקש שתיתן לי אותם לקחת אתי הביתה.
פלסטאף: זה לא כל כך אפשרי, אדון ריק. אל תיקח את זה ללב: יקראו לי אליו באופן פרטי. תביט, הוא חייב להיראות ככה בפני העולם. אל תדאג בקשר לקידום שלך. אני בכל זאת אהיה האיש שיעשה אותך גדול.
ריק: אני לא רואה איך, אלא אם כן תיתן לי את המעיל שלך ותפחלץ אותי בקש. אני מבקש ממך, סר ג'ון טוב, תן לי ביד חמש-מאות מהאלף שלי.
פלסטאף: אדוני, מלה שלי זאת מלה. מה ששמעת פה היה רק צבע הסוואה.
ריק: צבע שאתה, יש לי חשש, תמות בו, סר ג'ון.
פלסטאף: אל תהיה עיוור צבעים. תצטרף אלי לארוחה. בוא, סגן פיסטול; בוא, ברדולף. ישלחו לקרוא לי עוד הלילה.
(נכנסים השופט העליון והנסיך ג'ון, עם קצינים)
שופט: לכו, תקחו את סר ג'ון פלסטאף אל
הכלא. עם החבורה שלו.
פלסטאף: כבוד הלורד, כבוד הלורד!
שופט: אין לי זמן לדבר. אשמע אותך
אחר כך. קחו אותם.
פיסטול: הגורל אותי טוֹרְמֶנְטו, התקווה אותי קונְטֶנְטו.
(יוצאים הקצינים עם פלסטאף, פיסטול, ריק, ברדולף והמשרת)
ג'ון: יפה עשה המלך, והוגן.
לבני הלוויה שלו מאז
הוא יספק תנאי מחיה יפים,
אבל הם מנודים עד שיתחילו
לנהוג יפה יותר כבני תרבות.
שופט: כך בדיוק.
ג'ון: הוא מכנס, המלך, פרלמנט.
שופט: אמת.
ג'ון: אני שם כסף: עד סוף השנה
יופנו כל אש ונשק שאיתם
לחמנו פה בינינו - לצרפת.
ציפור זמרה זאת, ואני מתערב:
למלך הציוץ היה ערב.
אתה בא?
יוצאים.
אפילוג 1 |
נכנס דובר האפילוג (המחבר).
ראשית הפחד שלי, אז הקידה, ובסוף - הנאום. הפחד שלי הוא שלא מצאנו חן בעיניכם; הקידה היא חובתי; והנאום, לבקש את סליחתכם. אם אתם מצפים לנאום מבריק עכשיו, זה הסוף שלי; כי מה שיש לי לומר חיברתי בעצמי, וכשאומר אותו ייצא שחיבלתי בעצמי. אבל לעניין, ולעסקה שעל הפרק. מי כמוכם יודע שלאחרונה הייתי כאן בסוף של מחזה שלא הצליח, כדי לבקש שתהיו סבלניים לגביו ולהבטיח לכם אחד טוב יותר. התכוונתי באמת לשלם לכם עם זה הנוכחי, ואם כמו אניית סוחר כושלת הוא חוזר לחוף בלי מזל, אני פושט את הרגל, ואתם, נושים יקרים שלי, מפסידים. הבטחתי לכם שפה אהיה, והריני מפקיד את גופי לחסדיכם. אתם תורידו לי קצת, אני אחזיר לכם קצת, וכמו כל בעל-חוב אני מבטיח לכם אין סוף. וכך אני כורע לפניכם – אבל, בעיקר, להתפלל לחיי המלכה.
אפילוג 2 |
(כנראה מפי השחקן שגילם את פלסטאף)
אם לשוני לא יכולה להפציר בכם לזכּות אותי, תצוו אולי שאשתמש ברגלַי? אם כי זה יהיה תשלום זול, לצאת מהחוב בריקוד. אבל מצפון טוב מתאמץ לפצות ולהחזיר, וגם אני. כל הגברות פה סלחו לי. אם האדונים לא מוכנים, אז האדונים לא מסכימים עם הגברות, וזה דבר שכמותו לא נראה אף פעם בחברה כזאת.
עוד מלה אחת, ברשותכם. אם אין לכם יותר מדי בחילה כבר מבשר שמן, המחבר שלנו ימשיך בהכנעה את הסיפור עם סר ג'ון בתוכו וישמח את לבכם עם קתרין היפה מצרפת, שם, עד כמה שאני יודע, פלסטאף ימות מקדחת אם הביקורת שלכם לא הרגה אותו כבר. כי אולדקאסל מת קדוש מעונה, וסר ג'ון לא מבוסס עליו למרות כל מה שאומרים. הלשון שלי עייפה. כשגם הרגליים תתעייפנה, אפרד מכם בלילה טוב.
(רוקד ג'יג, ואז יוצא)
אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.
כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).
< אחורה | הנרי 4 חלק ב' - אפילוג 2 | |