שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס הלורד תומס.

לורד:   מי השוער פה, היי?

          (נכנס השוער מן הדלת השניה)

                                          איפה כבודו?

שוער:  מי להגיד שבא?

לורד:                     מְסור לכבודו

          שהלורד תומס מחכה לו כאן.

שוער:  כבודו יצא להתהלך בגן.

          תואיל לדפוק בשער, הוא ישיב

         לך בעצמו.

       (נכנס נורת'אמברלנד)

לורד:                והנה בא כבודו.

          (יוצא השוער)

נורת'אמברלנד: מה החדשות, לורד תומס? כל דקה

          היא אבא של איזה אסון דמים;

          זמנים פרועים: היריבוּת, כמו סוס

          אָבוּס טוב-טוב, פרצה לדהור בלי רסן,

          לרמוס כל מי שבדרכה.

לורד:                               כבודו,

          יש לי איזה בשורות משרוסברי.

נורת'אמברלנד: טובות, בשם אלוהים.

לורד:                                     הכי טובות.

          המלך שם נפצע כמעט למוות,

          והנסיך הארי, בזכות בנך,

          נקטל סופית. שני בני משפחת בלנט

          נספו בחרב דאגלס. הנסיך

          ג'ון הצעיר, גם ווסטמורלנד וסטאפורד

          ברחו משדה הקרב, והשוּמן-

          חזיר של הארי, הספינה ג'ון פלסטאף,

          בַּשֶבי של בנך. הו יום כזה,

          יום קרב, יום חם, יום ניצחון כזה

          לא העשיר עוד את הזמן מאז

          יוליוס קיסר.

נורת'אמברלנד:          מניין המידע?

          ראית? אתה בא משדה הקרב?

לורד:   דיברתי עם אחד שבא משם,

          איש על רמה עם שם טוב שמסר

          לי באחריות כי החדשות אמת.

          (נכנס טראברס)

נורת'אמברלנד: זה טראברס, משרת אשר שלחתי

           ביום ג' לרחרח חדשות.

לורד:   כבודו, חלפתי על פניו בדרך.

          אין לו שום ידיעות בטוחות לבד

          מאלה שאולי שמע ממני.

נורת'אמברלנד: כן, טראברס, אֵילו בשורות חג הבאת?

טראברס:  כבודו, הלורד הפנה אותי אחורה

          עם חדשות שמחות, והקדים אותי, 

          עם סוס מהיר יותר. בעקבותיו

          דהר במרץ ג'נטלמן, כמעט

          הרוג מרוב דחיפוּת; עצר שם על

          ידי לתת לסוס לנשום. שאל

          איך מגיעים לצ'סטר, ואני

          חקרתי מה חדש בשרוסברי.

          סיפר לי שמזל המרד רע,

          ושדורבן-חם קר. ואז נתן

          זינוק, רכן קדימה ונעץ

          את עקביו המסומרים בַּצלע

          של החיה המסכנה, וטס,

          כאילו הוא בולע את הדרך, 

          בלי להמתין לשאלה נוספת.

נורת'אמברלנד: הה? שוב: אמר שקָר הוא הדורבן

          של הארי? מדורבן-חם – דורבן-קר?

          ושמזל המרד רע?

לורד:                       כבודו,

          תשמע טוב: אם בנך הוא לא גיבור

          היום, נשבע, אני נותן בעד

          שרוך את הנחלות שלי, בלי שום

          צפצוף.

נורת'אמברלנד:   מדוע שהג'נטלמן 

          שעבר את טראברס יבשר תבוסה

          כזאת?

לורד:              מי, הוא? איזה טיפוס נקלה,

          גנב את הסוס שהוא רכב עליו;

          שכה אחיה, דיבר מהאוויר.

          (נכנס מורטון)

           תראה, הנה באות עוד חדשות.

נורת'אמברלנד: המצח של האיש, כמו שער ספר,

          מכריז מראש על תוכן טראגי: כך

          נראֶה חוף אחרי שהגאות

          הותירה בו חותם. כן, מורטון? באת

          משרוסברי?

מורטון:                           נסתי משרוסברי,

          כבודך. המוות יימח-שמו לבש

          שם את המסכה הכי דוחה

          שלו כדי להפחיד את אנשינו.

נורת'אמברלנד: מה שלום בְּנִי ואחִי? אתה רועד,

          לַלובן על הלחי יש יותר כושר

          דיבור מהלשון. אדם כזה ממש,

          חלוש, רפה, עמום, דומה למת,

          מוכה יגון, הפשיל וילון בַּלילה

          כדי לבשר לְמלך טרויה כי

          חצי עירו בוערת; אך המלך

          גילה את האש לפני שהאיש גילה

          את הלשון. ואני את מות בני עוד

          לפני שתדווח. כן, אתה

          עומד לומר: "בנך עשה שם כך

          וכך; אחיך ככה; כך לחם

          כבוד דאגלס", ולסתום לי את אוזנַי

          הלהוטות בגבורתם. אבל

          בסוף, כדי לסתום לי באמת

          אוזניים, יש לך מין אנחה

          אשר תעיף ברוח את השבח,

          ובסופה, "אח, בן, וכל השאר

          מתים." 

מורטון:                   כבוד דאגלס חי, וגם אחיך;

          אבל באשר לבּן -

נורתאמברלנד:                   מה-זה, הוא מת?

          איזו לשון זריזה יש לַחֲשָד!

          אדם פוחד ממה שאינו רוצה

          לדעת, וקורא בחוש בָּעין 

          של האחר: מה שיגורת - בא.

          אבל דבּר, מורטון: אמור לְאציל

          שחוש הנבואה שלו הוא שקר,

          ואני אחשיב זאת כעלבון נעים,

          אגמול לך שכך פגעת בי.

מורטון:  אתה גדול מכדי שאסתור אותך;     

          מדי צודק לבך; צודקים פחדיך.   

נורת'אמברלנד: ובכל זאת אל תגיד לי שהוא מת.

          עיניך מסגירות עצמן בעל

          כורחן; אתה עושה "לא" עם הראש,

          חושב שזה אָיוֹם או חטא לומר

          אמת. אם הוא נפל, לא הלשון

          שמדווחת על מותו פושעת;

          חוטא מי שדובר שקרים בְּמת,

          ולא מי שאומר כי מת לא חי.

          אבל תפקיד מודיע אסונות

          הוא כפוי טובה; ולשונו לעד

          אחר כך תהדהד כמו פעמון

          קודר, ותיזכר כי צלצלה

          על הסתלקות חבר.

לורד:                            כבודו, קשה

          לי להאמין שהבן שלך מת.

מורטון:                                       צר לי

          שעלי לכפות עליך להאמין

          במה שהלוואי ולא ראיתי;

          אבל ראיתי בעיניים אלה

          אותו, שְטוּף דם, תשוש, בלי נשימה

          מול בן-המלך שבזעם-קֶצף

          הכה את הארי הלא-מנוצח

          לארץ, ומשם הוא לא זינק שוב

          חי. בקיצור, מותו של זה אשר

          הדליק אש באיכר הכי עלוב

          במחנה, ברגע שדוּוח

          כיבה כל אש וחום בָּאמיצים

         שבגדודיו; כי חייליו חושלו

          ממתכתו; וכשהיא קהתה - 

          היו לגוש עופרת כבד משקל.  

          וכמו שמשהו כבד, עם קצת

          תִּגבּוּר, תופס תאוצה, כך אנשינו,

          כבדים מן התבוסה של דורבן-חם,

          הוסיפו לַכבדוּת הזאת קלות

          של פחד: אין חצים אשר טסים

          למטרה מהר כמו חיילינו,

          כשנָסו להינצל משדה הקרב.

          כך בִּמהירות נפל בַּשֶבי וורסטר;

          ודאגלס, איש הזעם והדם

         מסקוטלנד, שחרבו הפעלתנית

         הרגה שלושה כפילים של המלך הנרי,

         התחיל להרים ידיים וכיבד

         בְּנוכחותו את החרפה של אלה

         שהפנו גבם, ובַמנוּסה, מוֹעד

         מפחד, הוא נתפס. הסך-הכל הוא

         שהמלך ניצח, ושלח

         כוחות זריזים כנגדך, כבודו,  

         בפיקודם של הנסיך ג'ון בנו

         ו-ווסטמורלנד. אלה החדשות

         במלואן.

נורת'אמברלנד:     על זה יהיה לי זמן

          להתאבל. בְּרעל יש תרופה;

          החדשות, שלוּ הייתי איש

          בריא היו עושות אותי חולה,

          הכניסו בי באיזו מידה חיים.

          וכמו ששבר-כלי שמפרקיו

          הנמקים מתפוקקים תחתיו,

          פורץ כמו אש, כשההתקף בלתי

         נסבל כבר, מזרועות המטפלים,

         כך איברי שלי, החלושים

         מרוב יגון, עכשיו, כשהם דלוקים

         יגון, הם פי שלושה ממה שהם.

         אז עוף, מקל רכרוכיות! (זורק אותו) כפפה

         עם חישוקי ברזל יאה לַיד

         הזאת! לעוף, מצנפת חולנית! (משליך אותה)

         קסדה של תפנוקים, לא בשביל ראש

         שבני מלכים, טורפים של נצחונות,

         סימנו כמטרה. עכשיו יוקף

         מצחי ברזל, ושתבוא שעה

         הכי פרועה שזמן והזדון

         יעזו בה לתקוף את זעמי!

         שינשקו שמיים את הארץ!

         עכשיו שיד הטבע לא תגביל

         יותר אוקיינוס פרא! שימות

         הסדר! ושהעולם יפסיק

         להיות במה שמציגה סכסוך

         זוחל בלי סוף; תמשול בכל חזה

         רק נשמה אחת, של קין, כל

         הלבבות יפנו לנתיב דמים,   

         יבוא כבר סוף להצגה ברברית,

         וחשכה תקבור את המתים.

מורטון:  ההתפרצות הזאת רעה לך.

לורד:   אל יגרש כבודך את החוכמה;

          חיי כל מרעיך נשענים

          על בריאותך, ואם תפקיר אותה

          בסערה של רגש – היא תדעך.

מורטון:  שקלת את תוצְאות המלחמה,

         כבודך, חישבת כל סיכוי לפני

         שאמרת "לַפְּעוּלה". היה זה בין

         התרחישים שלך שבחילופֵי

         מהלומות בנך עלול לצנוח.

         ידעת שיצעד על סכנות,

         על צוק, צפוי ליפול יותר מאשר

         לחצות. הבנת כי בשרו מוּעד

         לְצלקות, פצעים, וכי נפשו

         הלהוטה תישא אותו לַלב

         של שוק הסכנות. ובכל זאת

         אמרת לו "קדימה צְעד"; כלום לא

         יכול היה, למרות כל הפחדים,

         לבלום את נחישות המעשה.

         אז מה חדש, מה במבצע נועז

         זה לא היה צפוי שיתרחש?

לורד:   ידענו, כל שותפי המפלה,

          שאנו יוצאים אל ים של סכנות,

          ושלשרוד - סיכוי אחד לעשר;

          אבל העזנו: הַבְטחת הרֶווח

          חנקה כל צֶפי של פַּחֲדֵי סיכון.

          עלִינו על שרטון – נעז שנית.

          בוא, נגייס גוף, נפש וציוד.

מורטון:  יפָה שעה אחת קודם. כבודך,

          שמעתי ממקור מוסמך, ואני

          אומר אמת, שהוד הארכיבישוף

          מיורק הקים כוחות מצוידים

          היטב: לאיש הזה יש חֲזָקה

          כפולה על אנשיו. לרשות בנך

         עמדו כלוחמים רק תבניות  

         אדם, צל, שלד; עצם המלה

         "מרד" הפרידה בין גופם לבין

         נפשם, הם לחמו זהיר, מתון,

         כמו ששותים תרופה, רק כלי-נשקם

         נראו מגוייסים; אבל רוחם,

         נפשם - אותם הקפיאה המלה

         "מרד" כמו דג בְּקרח. אך כעת

         הארכיבישוף הופך מֶרי לדת,

         כי הוא נחשב לאיש-אמת וקודש.

         בעקבותיו הולכים בגוף ונפש,

         והוא מתסיס את המרידה בַּדם

         של ריצ'רד השני שהוא מגרד

         מאבני הטירה שבה נרצח;

         שואב עילה והצדקה לָריב

         מן המרומים; אומר להם שהוא

         ניצב לתמוך בְּארץ מדממת,

         צמאה לנשום תחת עול בולינגברוק,

         הנרי הרביעי. ונוהרים

         אליו מן הקטנים עד הגדולים.

נורת'אמברלנד: ידעתי על זה כבר, אך, האמת,

          בצער השעה הכל נמחק לי.

          בואו אתי, וכל אחד ישקול

          דרכים לבטחון ונקמה.

          כתבו מהר, הזעיקו חברים:  

          הצורך רב, האנשים ספורים.

          יוצאים.