שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים הנסיך הנרי ופוינז.

נסיך:   באלוהים, אני עייף בטירוף.

פוינז:   מה אתה אומר? אני חשבתי שעייפות לא מעזה לשים יד על מישהו מהמעמד העליון.

נסיך:   עלי היא בהחלט שמה, למרות שהעליונות שלי מחליפה צבעים שהיא מודה בזה. זה לא מבזה אותי לחשוק בשליש בירה?

פוינז:   נו מה, לנסיך אסור לרדת לְרמה שהוא יזכור בכלל מוצר זול כזה.

נסיך:   כנראה, אם ככה, שהטעם שלי לא עוצב באופן נסיכי, כי נשבע לך, אני עכשיו זוכר אך ורק את היצור המסכן "שליש בירה". אבל באמת הפרטים  העלובים האלה מרחיקים אותי מהגדוּלה שלי. איזו פחיתות כבוד זאת בשבילי לזכור את השם שלך, או לזהות את הפרצוף שלך מחר! או לדעת כמה זוגות גרבי משי יש לך – זה וההוא שהיה פעם צבע אפרסק; או להתמצא במלאי של החולצות שלך: אחת להחלפה והשניה ללבוש. אבל את זה השומר במגרש הטניס יודע יותר טוב ממני; כי רק כשאתה נשאר בלי תחתונים אתה לא רץ לשם להחליף חבטות, מה שבאמת לא עשית  כבר כמה זמן, כי מרוב משמושי משי המה-שמו שלך ממש יצא מכלל שימוש. ואלוהים יודע אם הקטנים הבכיינים שיָצאו לך מהתחתונים יקבלו ממנו ברכה, אבל הסבתות אומרות שהילדים לא אשמים, ולכן העולם מתרבה ומוסד המשפחה מתחזק.

פוינז:    כמה מאכזב שאחרי שכל כך התאמצת יצא לך מונולוג כל כך קלוש! תגיד לי, כמה נסיכים טובים היו מתנהגים ככה, בזמן שאבא שלהם חולה כמו שלך עכשיו?

נסיך:   שאגיד לך משהו, פוינז?

פוינז:   כן, פְּליז, רק תדאג שהוא יהיה משהו משובח.

נסיך:   הוא מספיק למוחות לא מפותחים יותר משלך.

פוינז:   בוא דְחוֹף כבר את המשהו שלך, אני אעמוד בו.

נסיך:   בינינו, אולי זה נראֶה לא אמין שאני אהיה עצוב עכשיו שאבי חולה, אם כי אני יכול לגלות לך, בתור מי שאני אנוס לקרוא לו חבר, מחמת המחסור בסוג טוב יותר: הייתי יכול להיות עצוב, וגם עצוב באמת.

פוינז:   בסעיף הזה קשה להאמין.

נסיך:   אלוהים אדירים, לדעתך בתעודה של השטן אני מקום ראשון כמוך וכמו פלסטאף בשקדנות עוול והתמדת רשע! מבחן התוצאה יוכיח. אבל אני אומר לך, הלב שלי מדמם בתוכי שאבי חולה כל כך; ובגלל שאני מסתובב במחיצת מושחתים כמוך אני מנוע מכל הפגנה של עצב.

פוינז:   נמק.

נסיך:   מה היית חושב עלי אילו הייתי בוכה?

פוינז:   הייתי חושב שאתה צבוּע מלכותי מאד.

נסיך:   זה מה שכל אדם היה חושב, ואלף ברכות לך שאתה חושב עלי כמו כל אדם. מי כמוך בעולם הולך בכביש הראשי של המחשבה המקובלת. כל אדם היה חושב אותי באמת לצבוע. ומהו שמדרבן את כבודך המכובד לחשוב כך?

פוינז:   מה, בגלל שהיית כזה מופקר וכל כך דבוק אל פלסטאף.

נסיך:   ואליך.

פוינז:   השמש עדה שעלי מדברים יפה מאד: אני שומע את זה במו אוזנַי. הדבר הכי גרוע שאפשר לומר עלי הוא שבתור בן צעיר אני לא היורש, ושיש לי אגרוף טוב, ושני הדברים אני חייב להודות לא בידיים שלי. הו מזל טוב, הנה ברדולף.

              (נכנסים ברדולף והנער המשרת)

נסיך:  והילד שנתתי לפלסטאף. הוא קיבל אותו ממני בן-תרבות, ותראה איך השמן המנוול הפך אותו לקוף.

ברדולף:   אלוהים יברך את מעלתך.

נסיך:  ואת שלך, ברדולף נכבד מאד.

פוינז (לברדולף): די, חמור צדיק, טפש בישן, אתה חייב להסמיק? על מה אתה מסמיק עכשיו? איזה גיבור חיל נשי נהיית? זה כזה סיפור לכבוש בתולים של חבית בירה?

נער:   הוא קרא לי רק עכשיו, אדוני, דרך איזה חלון אדום, ולא יכולתי להבדיל בין אף חלק מהפרצוף שלו לבין החלון. בסוף קלטתי את העיניים שלו, וחשבתי שהוא עשה שני חורים בתחתונית של המוזגת והוא מציץ החוצה.

נסיך (לפוינז): למד, הילד, אה?

ברדולף (לנער): לךְ, חת'כת ארנב בן-זונה על שתיים! לך!

נער:   לךְ, חת'כת חלום מיתולוגי סוטה! לך!

נסיך:  למד אותנו, ילד: איזה חלום?

נער:   על המלכה המיתולוגית, אדוני, שחלמה שהיא יולדת מוט ברזל מלובן, מיתולוגי, ובשביל זה אני קורא לו חלום מיתולוגי.

נסיך:  פירוש מופת ששווה כתר. הנה, ילד. (נותן לו מטבע)

פוינז:   איי, רק שלא ישמיד את הניצן הזה רעל! הנה, שש פני כדי לשמור אותך. (נותן לו מטבע)

ברדולף:   אם בין שניכם לא יתלו אותו, עושים לַגרדום עוול.

נסיך:   ומה שלום האדון שלך, ברדולף?

ברדולף:   טוב, אדוני. הוא שמע שמעלתך הגיע העירה. יש מכתב בשבילך. (מוסר לנסיך מכתב)

פוינז:   מסירה טקסית רשמית. ומה שלום פסטיבל הבשר אדונך?

ברדולף: בריא בכל הגוף, תודה.

פוינז:  ברור, החלק הרוחני זקוק לרופא, אבל זה לא מזיז לו: למרות שהוא חולה, הוא לא מת.

נסיך:  אני מרשה לַבּלוטה הזה להיות קרוב אלי כמו הכלב שלי; והוא עומד על מעמדו, כי תביט פה איך שהוא כותב.

פוינז (קורא): "ג'ון פלסטאף, אביר". – את זה כל אחד צריך לדעת, ברגע שיש לו הזדמנות להזכיר את עצמו, בדיוק כמו אלה שהם קרובים של המלך; רק נדקרת להם אצבע, ישר הם אומרים "הנה נשפכה טיפה מדם המלך!" "איך זה?" שואל זה שמעמיד פנים שהוא לא בעניינים. התשובה מוכנה כמו כובע של פושט יד: "אני בן-דוד מצד שלישי של המלך, אדוני!"

נסיך:  לא, הם יהיו קרובים שלנו, גם אם יצטרכו לפשפש בשושלת עד תקופת יפת. אבל המכתב. (קורא) "סר ג'ון פלסטאף, אביר, לבן המלך, הקרוב ביותר לאביו, הארי, הנסיך מווילס, ברכות."

פוינז:  זה חוזה.

נסיך:  שקט! (קורא) "אני אהיה קצר כמו ויני וידי ויצ'י."

פוינז:  הוא מתכוון קצר נשימה: ויני וידי אפְּצ'י.  

נסיך (קורא): "בֵּירכְתיך, בּרכֵני, הלכתי. אל תהיה ידידותי מדי עם פוינז, כי הוא מנצל לרעה את חסדיך עד כדי כך שהוא נשבע שאתה הולך להתחתן עם אחותו נל. תתחרט על חטאיך בזמנך החופשי, וכל טוב. – שלך כך או ככה – דהיינו תלוי ביחסך – ג'ק פלסטאף למכרי, ג'ון לאחַי ואחיותַי, וסר ג'ון בכל רחבי אירופה.

פוינז:   אדוני, אני אספיג את המכתב הזה ביין לבן ואכריח אותו לאכול אותו!

נסיך:  אז הוא יצטרך לבלוע הרבה מלים ממולאות. אבל אתה באמת מנצל אותי ככה, נד? אני הולך להתחתן עם אחותך?

פוינז:  שאלוהים יברך את הבחורה בלא פחות, אבל אני אף פעם לא אמרתי את זה.

נסיך:  טוב, ככה אנחנו משחקים בתור ליצנים של הזמן, ונשמות הנבונים יושבות בעננים ולועגות לנו. – אדונך כאן בלונדון?

ברדולף:  כן, אדוני.

נסיך:  איפה הוא סועד? החזיר העתיק זולל בדיר העתיק?

ברדולף:  באותו המקום, אדוני, ליד השוק באיסטצ'יפ.

נסיך:  באיזו חברה?

נער:   מאמינים אדוקים, אדוני, שומרי המסורת הישנה.

נסיך:  יש נשים אתו בסעודה?   

נער:   אין, אדוני, רק גברת קוויקלי הזקנה וגברת דול פוֹרְפֶרָה.

נסיך:  מי זאת הקניבלית הזאת?

נער:   גברת הגונה, אדוני, קרובת משפחה של האדון שלי.

נסיך:  קרובה כמו עֶגלת שיגולים לפר הרבעה. – שנפתיע אותם, נד, בארוחה?

פוינז:  אני הצל שלך, אדוני: אחריך.

נסיך:  הלו – אתה, ילד, וברדולף – אף מלה לאדון שלכם שאני כבר בעיר. הנה דמי שתיקה. (נותן להם מטבעות)

ברדולף:   אין לי לשון, אדון.

נער:   ועל שלי, אדוני, אשלוט.

נסיך:  כל טוב לכם. לכו. (יוצאים ברדולף והנער) הדול פורפרה הזאת צריכה להיות חתיכת ציר תנועה. 

פוינז:  תאמין לי, כביש ראשי דו סטרי.   

נסיך:  איך נעשה שנראה הלילה את פלסטאף בצבעים האמיתיים שלו בלי שיראו אותנו?

פוינז:  נשים על עצמנו מעילי עור וסינרים, ונשרת אותו בשולחן בתור מלצרים.   

נסיך:  מאֵל לשור – נפילה כבדה, כמו במקרה של יופיטר. מנסיך למלצר – תמורה עלובה - וזה המקרה שלי. המטרה מקדשת את השיגועים. בוא אחרי, נד.         

                 יוצאים.