שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסת הדוכסית מיורק עם שני ילדיו של קלארנס.

ילד:  סבתא טובה, תגידי, אבא מת?

דוכסית:  לא, ילד.

ילדה:  למה את בוכה כל כך הרבה, מכה

         את החזה? צועקת "קלארנס בן

         שלי מסכן?"

ילד:                     למה את מביטה

         עלינו ומנדנדת את הראש,

         קוראת לנו יתומים זרוקים, שרידים,       

         אם אבא-טוב שלנו חי?

דוכסית:                                  יפים    

        שלי, שניכם טועים, אני בוכה

        על מחלת המלך - שרק לא

        יאבַד - לא על מות אבא שלכם.

ילד   אז, סבתא, את מודה, הוא מת. הדוד

        שלי המלך הוא אשם בזה.

        האל ינקום, אני אציף אותו

        אינסוף תפילות מכל הלב לזה.

ילדה:  וגם אני.

דוכסית: שה, ילדים, הוד מלכותו אוהב  

        אתכם מאד. שוטים תמימים חסרי

        אונים, אתם לא מנחשים בגלל

        מי אבא מת.

ילד:                     סבתא, אנחנו כן.

         כי הדוד הטוב שלי דוד גלוסטר, הוא

         אמר לי שהמלך, בִּדחיפה

         של המלכה, המציא האשָמות

         לכלוא אותו. וכשהדוד סיפר

        לי, הוא בכה, והוא ריחם עלי,

        נתן לי נשיקה חמה בַּלחי,

        ביקש שאני אסמוך עליו כמו אבא,

        והוא יאהב אותי ממש כמו ילד.

דוכסית:  איי, שמִרְמָה תגנוב מסווה עדִין

        כזה, וּבמסכה של צדיקוּת

        תחביא שד חבלה! הוא בני, כן-כן,  

       זו הבושה שלי. אבל הוא לא

        ינק מהפטמה שלי מִרְמה

        כזאת.

ילד:            חושבת, סבתא, שהדוד

         שלי שיקר?

דוכסית:                  כן, ילד.

ילד:    אני לא מאמין. מה זה הרעש?

         (נכנסת המלכה אליזבת, שיערה פזור, ריברז ודורסט אחריה.)

אליזבת: הה מי יבלום אותי מליילל,

        לבכות, לשפוך קללות על מזלי

        ולייסר את עצמי? אני אתן 

        יד לְיֵיאוּש שחור נגד נפשי

        ואהיה אויבת לעצמי.

דוכסית:   מה סצנת הפְּראוּת המשתוללת?

אליזבת:  פרולוג לדרמה טראגית אלימה.

         אדוארד שלי, הבן שלך, מלך

         שלנו, מת. למה שיצמחו

         הענפים כשנתלש השורש?

         למה לא יקמלו עלים אם אין

         עסיס? רוצים לחיות – תְּמררו;

         ואם למות – אז מהרו, שעוד

         נשיג בִּנְשמות זריזות-כנף

        ת'מלך, או כמו נתינים טובים 

        נלך בעקבותיו לממלכתו

        החדשה של לילה לא נגמר.

דוכסית:  הה, לי יש חֲזָקָה בַּכְּאב שלך  [/ הה יש לי חלק בַּכְּאב שלך]   

         כי היתה לי זכות של אֵם על בעלך.

         אני קברתי בעל מעולה,

         חייתי רק הודות לְבּבואות

         הדמות שלו מול שתי עיני. עכשיו

         שתי המַרְאות של הֶהָדר הזה

         נופצו לרסיסים ביד המוות.

        וכנחמה נותר לי רק ראי

        עקום אחד, שרע לי כשאני

        רואה בו את בּוּשָתי. אַת אלמנה,

        אבל אַת אֵם, נותרה לך הנחמה

        בילדייך. אבל לי חטף

        מן הזרועות את בעלי המוות,              

        תלש לי שני קביים מידַי

        החלושות: קלארנס ואדוארד. איי,

        השְכול שלך הוא מחצית שלי,

        אז לי יש זכות לגבור על יגונך

        ולהטביע את זעקותייך.

ילד:   את, דודה, לא בכית על מות אבינו.

         למה שנשתף איתך דמעות?

ילדה:  לא יִלְלו על הַיתמוּת שלנו,

         ת'אלמנוּת שלך לא יְבַכּו.

אליזבת: אל תעזרו לי להתאבל. קינות  

         אני לא עקרה מכדי ללדת.

         שינוקזו כל מעיינות עולם

         לתוך עיני, וכאשר ישלוט

         בי הירח המֵימי אביא

         מבול כדי להטביע את העולם.

         איי בעל, אדוארד היקר שלי!

ילדים: איי אבא, קלארנס היקר שלנו!

דוכסית:   איי לשניהם, אדוארד שלי וקלארנס.

אליזבת:   נשענתי רק על אדוארד – הוא איננו.

ילדים: נִשְעַנו רק על קלארנס – הוא איננו.  

דוכסית:   נשענתי על שניהם – והם אינם.

אליזבת:   אף אלמנה לא ידעה אובדן כזה. 

ילדים: אין יתומים שידעו אובדן כזה.

דוכסית:   אף אמא לא ידעה אובדן כזה.

         אוי לי, אני אֵם היגונות האלה:

         כי צערם חלקי, שלי – שלם.

         היא מְבכּה את אדוארד – גם אני;

         אני מבכה את קלארנס – והיא לא;

         הקטנטנים את קלארנס – גם אני;

         אני מבכה את אדוארד – והם לא.

         איי, שלושתכם, שִפכו עלי - שבורה

        כפול שלוש - את כל דמעותיכם.

         אני אומנת של העצב של

         כולכם, ואפנק אותו בְּבֶכי.

דורסט: התנחמי לך, אמא, אלוהים

         כועס שאת לא מודה על מעשיו.     

        בַּתן-וקח של העולם קוראים

        לזה כְּפיוּת-טובה, להחזיר בלי חשק

        חוב שהלוותה יד נדיבה.

        חמוּר כפליים להיות עוין

        לַמרומים כשהם דורשים החזר

        של חוב כה מלכותי שהם הלוו לך.

ריברז: חִשבי בדאגה של אֵם על בנך,

         יורש העצר הצעיר. שלחי

         לקרוא לו; שיוכתר; הוא תקוותך.

         זרקי יגון אל קבר אדוארד ז"ל,

         שִתְלי שִמְחה בְּכס אדוארד החי. 

         (נכנסים ריצ'רד, באקינגם, סטנלי רוזן דַרבּי, הייסטינגז ורטקליף.)

ריצ'רד:   שלא תדעי עוד צער, אחותי.

         ראוי שניילל כולנו איך   

         דעך לו כוכבנו הזוהר,  

         אבל בִּיללות כלום לא תוקן עוד.

         גברתי אמי, אלפי סליחות, אנ' לא   

         ראיתי את כבודך. בהכנעה

         על הברכיים אבקש ממך

         ברכה.

דוכסית:        שיברך אותך האל, וגם

         ישתול בך ענווה, ואהבה,

         וחסד, צייתנות וחוש חובה.

ריצ'רד:  אמן. (הצידה) ושאמות לי בשיבה  

        טובה; זאת הפואנטה בברכה

        של אם. מוזר שהיא על זה דילגה.         

באקינגם:  בני מלוכה קודרים, לורדים נוגים,

         השותפים לָאבל הכבד,

         תתעודדו עכשיו באהבתכם

         זה כלפי זה. אבד לנו היבול

         של מלך זה, אבל נקצור עוד את

         היבול של בנו. את שבר שנאתכם

         שהתנפח ורק לא מזמן

         אוּחה, נתפר, חוּבּר שוב, יש לסעוד,

         לחבוש, ולטפל בו בעדינות.

        נראה לי טוב שפמליה קטנה

        תצא לעבר וֵויילְס, אל טירת לַדְלוֹ,

        כדי להביא את הנסיך ללונדון

        שהוא יוכתר.

ריברז:                      ולמה פמליה

        קטנה, לורד באקינגם?

באקינגם: כי משהו המוני, אדון, עלול

         לפתוח שוב את פצע העוינוּת

         שרק נרפָּא, וזה סיכון גדול

         כשהשלטון טרי, לא מנוסֶה

         בִּמְשילוּת. כשכל סוס הוא אדון

         לָרֶסן ומושך אל הכיוון

         שמתחשק לו, איומי דמיון

         ואיומי אמת מתערבבים;

         מצב נָפיץ כזה חובה למנוע.  

ריצ'רד:  כולי תקווה שהמלך ז"ל השכין

         שלום בינינו, בי על כל פנים

         הברית היא יציבה ואמיתית.   

ריברז: גם בי, ובכולם, אני בטוח.

         עדיין, מכיוון שהיא טרייה,

         אין להציב אותה בפני סיכון

         שתתפרק, מה שעלול לקרות

         עם חבורה גדולה מדי. לכן

         אני אומר כמו באקינגם: שקומץ

         ייצא כדי להביא את הנסיך.

 הייסטינגז: אני בעד.

ריצ'רד:  אז כך יהיה, ובואו להחליט

        מי אלה שייצאו מייד לְלַדְלו.

        גברתי, ואחותי, אתן באות

        להביע בעניין את דעתכן?

אליזבת והדוכסית: מכל הלב.

         (יוצאים כולם חוץ מבאקינגם וריצ'רד.)

באקינגם: אדון, מי-שזה-לא-יהיה שיוצא

         אל הנסיך, שנינו לא נשארים

         בשום פנים בבית. כי בַּדרך

         אמצא כבר הזדמנות, כְּהקדמה

         לְמה שלא מזמן שוחחנו עליו,

         להפריד בין הקרובים היהירים

         של מלכּתנו לַנסיך.

ריצ'רד:                           עצמי 

         שני שלי, מוקד עצות טובות

         שלי, נביא, אוֹרָקל, אח בַּנפש.

         אני אלך לאן שרק תורֶה

         לי כמו ילד. אז לְלַדְלו,

         כי אנחנו מאחור לא נשארים.

         יוצאים.

---

---