שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט ריצ'רד 3 - קדימה >


הנפשות הפועלות


ריצ'רד השלישי

מאת וויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

ריצ'רד, דוכס גלוסטר, בהמשך המלך ריצ'רד השלישי

ג'ורג' דוכס קלארנס, אחיו (בהמשך, רוחו)

סר רוברט בְּראקֶנְבֶּרי, מפקד כלא המצודה

לורד הייסטינגז, (בהמשך, רוחו)

ליידי אן (בהמשך, רוחה)

טְרֶסֶל, בֶּרְקְלי, מלווי ליידי אן

נושא חנית

ג'נטלמן

המלכה אליזבת, אשת אדוארד הרביעי

לורד ריבֶרְז, אחיה (בהמשך, רוחו)

לורד גריי (בהמשך, רוחו)

מרקיז דורסט

דוכס באקינגם (בהמשך, רוחו)

סטנלי, רוזן דרבי

המלכה מרגרט, אלמנת הנרי הששי

סר וויליאם קֵייטְסְבּי

שני רוצחים

שומר המצודה

המלך אדוארד הרביעי

סר ריצ'רד רַטְקְלִיף

הדוכסית מיורק, אמם של ריצ'רד, אדוארד הרביעי וקלארנס

ילד, ילדה, ילדי קלארנס

שלושה אזרחים

הארכיבישוף מיורק

דוכס יורק, בנו הצעיר של אדוארד הרביעי (בהמשך, רוחו)

שליח

הנסיך אדוארד, הנסיך מוויילס, בנו הבכור של אדוארד הרביעי (בהמשך, רוחו)

לורד קרדינל בּוּרצ'יר, הארכיבישוף מקנטרברי

ראש-העיר של לונדון

שליח

קצין זוטר

כומר

סר תומס וֹוהְן

הבישוף מאילַיי, ג'ון מורטון

דוכס נורפוק

לורד לָאבֶל

לבלר

שני בישופים (שוֹ ופֶּנְקֶר)

נער משרת

סר ג'יימס טירֶל

ארבעה שליחים

כריסטופר אֶרְסְוִּויק, כומר

הממונה של מחוז ווילטשיר

רוזן ריצ'מונד, אחר כך הנרי השביעי

רוזן אוקספורד

סר ג'יימס בְּלאנְט

סר וולטר הרברט

רוזן סארי

סר וויליאם בְּרנדון

רוחו של אדוארד, הנסיך מווילס, בנו של הנרי הששי

רוחו של המלך הנרי הששי

שליח

שומרים, נושאי חנית, ג'נטלמנים, לורדים, אזרחים, בני-לוויה, חיילים


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנס ריצ'רד דוכס גלוסטר, לבד. 

ריצ'רד:  עכשיו כל חורף הָאֵיבה שלנו          

         הפך לְקיץ מפואר בִּזכות                         

         מְאור המשפחה, אחי. וכל         [/ השמש של המשפחה, אחי. 

         העננים הזועפים מעל              [/ וכל העננים הזועפים

         ביתנו נקברו בים. עכשיו          [/ מעל ביתנו נקברו בים.

         זר נצחון מַקיף לנו ת'מצח,       [/ עכשיו אנו עונדים זר נצחון,] 

         הנשק המצולק תלוי על קיר

         בתור מזכרת, תרועות קרב הפכו

         לִמסיבות, ורעש מצעדים       

        לְצעדי מחול. מר מלחמה    

        החליק את הפרצוף המאיים,

        ועכשיו, במקום לדהור על סוס עטוף

        שריון כדי להבהיל את האויב,

        הוא מקפץ לו בְּחֲדר שינה

       של גברת לִצלילֵי זימה של נבל.

       אבל אני, שלא עיצבו אותי

       לתרגילי מיטה או חינחונים  

       שמקסימים את המראָה, אני,

       מוצר פגום בלי חן של אהבה   

       להתייפייף מול נימפות מופקרות

       מענטזות, אני שקוּצצה

       בי כל שלמוּת ושהושפל לי כל

       תו גוף בידי הטבע הנוכל,

       ושנשלחתי לא גמור, עקום,   

       לנשום עולם לפני הזמן, עשוי

       בקושי, מעוּות חסר צורה

       כל כך שגם כלבים נובחים עלי

       כשאני צולע לידם – אח, לי

       בזמן שלום חלוש ומצייץ

       כזה אין תענוג להעביר בו את

       הזמן חוץ מלבלוש אחר הצל

       שלי בַּשמש, ולהתפלסף

       על המומים שלי. אז אם אסור

       לי בתור מאהב להתבדר

       מִיְמֵי הדבש הנעימים האלה,

       אני נחוש להיות נבל, לשנוא

       את הנאות זמננו התפלות.

       הצבתי מלכודות – פְּתיחוֹת משחק          

       מסוכנות -  שדרך נבואות          

       מטושטשות, דיבות וחלומות

       יקימו בין אחִי ג'ורג' דוכס קלארנס

       לבין אחִי המלך ים שנאה 

       בלי גבול; ואם המלך אדוארד הוא

       הוגן ואיש אמת כמו שאני

       איש שקר בוגדני וערמומי,

       את קלארנס ינעלו היום עמוק

       בַּכְּלוב על נבואה שמודיעה

       שמישהו בָּאות ג'י יהיה  

       רוצח יורשי אדוארד – מחשבות,

       לצלול עמוק בנפש; הנה הוא.

         (נכנסים קלארנס ובְּראקֶנְבֶּרי, עם משמר.)

         יום טוב, אח; מה זה המשמר-כבוד

       שמלווה אותך?

קלארנס:                              הוד מלכותו,

         מדאגה לבטחוני, מינה

       לי הובלה צמודה לַמצודה.

ריצ'רד:  באיזו עילה?

קלארנס:                  בגלל ששמי הוא ג'ורג'.

ריצ'רד:  איי, זאת לא אשמתך, אדון. על זה

         צריך שהוא יכלא את ההורים

         שלך. אה, להוד מלכותו אולי                  

         יש כוונה להטביל אותך שנית

         בַּמצודה. ברצינות, אפשר  

         לדעת, קלארנס, מה העניין?

קלארנס:                                      כן, ריצ'רד,

         כשאני אדע, כי בחיי שעוד

         אין לי מושג. הבנתי רק שהוא

         מקשיב לנבואות וחלומות,

         ומהָאֵיי-בּי-סי קוטף את ג'י,

         טוען שמכשף אמר כי ג'י

         ידיח את זרעו וסוף יביא.

         ומכיוון ששמי, ג'ורג', הוא בג'י,

         נראֶה לו הגיוני שזה אני.

         שטויות מסוג כזה הביאו את

         המלך לעצור אותי עכשיו.

ריצ'רד:  זה ככה כשנשים שולטות בְּגבר.

         זה לא המלך שאוסר אותך

         בַּמצודה; האלמנה, אשתו,

         היא זו שמסיתה אותו. מה, זאת

         לא היא - עם אח שלה הרוחני

         כבוד הרוזן לורד ריברז – ששכנעה

         אותו לכלוא בַּמצודה גם את

         לורד הייסטינגז – שהיום משחררים

       אותו? אין לנו ביטחון, קלארנס,   

       אין ביטחון!

קלארנס:                  נשבע לך, לאף

       אחד אין ביטחון -  רק לַקרובים  

       של המלכה, ולשליחים באישון       

       הלילה שמדשדשים בין כְּבוד

       המלך לַפּילגש גברת שוֹר.

       שמעת איזה התחננויות

       הייסטינגז שלח לה לחלץ אותו?

ריצ'רד:  והתלונות לַגברת אלוהוּת

        השיגו ללורד הייסטינגז ת'חֵרוּת.

       אגיד 'ךָ מה: בשביל להישאר

       ביחסים טובים עם כבוד המלך,

       כדאי לנו להיות המשרתים   

       שלה, ללבוש מדים שלה. גם היא

       וגם האלמנה המשומשת

       והקנאית, מאז שהדביק להן

       אחינו אצוּלה, הן הגברות [/ הנקבות]

       שמנהלות לנו את המדינה.

בראקנברי: סליחה, ברשותכם: הוד מלכותו

         ציווה מפורשות שאף אחד –

         מאף דרגה – לא ידבר עם אח

         שלך בִּפְרטיות.

ריצ'רד:                        ברור, ברור.  

         אתה מוזמן לשמוע כל מלה

       שלנו, בְּראקֶנְבֶּרי. שום בגידה

       אנחנו לא אומרים פה, בן אדם:

       רק שהמלך הוא חכם, צדיק,

       ומלכּתו היא פלא לגילה,

       יפה, לא קנאית. אמרנו גם 

       שלְגברת שור יש רגל חמודה, 

       שפתיים דובדבן, קסם של עין,

       לשון להתענג, ושהקרובים

      של המלכה עכשיו הם אצולה.

     מה, אדוני? תוכל להגיד שלא?

בראקנברי: אני עם זה, כבודך, לא מתעסק.

ריצ'רד:  לא מתעסק עם גברת שור? תשמע

         לי, מי שמתעסק איתה, חוץ מאחד,

       כדאי שיעשה את זה בסוד לבד.  

בראקנברי: חוץ ממי, כבודך?

ריצ'רד:  מבעלה, פרחח! תלשין עלי?

בראקנברי: כבודך יואיל לסלוח לי, וגם  

       לא לשוחח עוד עם הדוכס.

קלארנס:  ברור לנו מה על כתפיך, ונציית.

ריצ'רד:   אנחנו עבדים של המלכה

         וחובתנו לציית. שלום, אח.  

       אני אגש לַמלך, וכל מה

       שתטיל עלי – אפילו אם זה לקרוא

       לָאלמנה של אדוארד "אחותי" –

       אני עושה כדי לשחרר אותך.

       בינתיים, החרפה הזאת לִבְרית

       אחים פוגעת בי יותר ממה

       שנדמה לך. (מחבק את קלארנס ובוכה) 

קלארנס:            לשנינו אין שמחה

       מזה.

ריצ'רד:        טוב, לא תשב הרבה. אציל

         אותך, אפעל למענך עד מוות.           

         בינתיים, סבלנות.                      

קלארנס:                      אין לי ברירה.

         שלום.                           

         (יוצאים קלארנס, בראקנברי והמשמר.)

ריצ'רד:  לך, צְעד בַּשביל שלא תחזור ממנו.

         קלארנס תמים, פשוט, אני אוהֵב

         אותך כל כך שבקרוב אשלח

         את נשמתך לגן-העדן – אם

         גן-עדן יקבל ת'מתנה

         שלי.  – מי בא שם? הייסטינגז המשוחרר?

         (נכנס לורד הייסטינגז.)

הייסטינגז: יום טוב, שעה טובה לאדוני.

ריצ'רד:   כנ"ל לאדוני הלורד. ברוך  

         הבא לְאוויר פתוח. איך שרד

         כבודו ת'מאסר?

הייסטינגז:                   בסבלנות,

         כבודך, כמו שאסיר חייב. אבל

       אני אזכה לומר יפה תודה

       לאלה שגרמו לי להיאסר.

ריצ'רד: בלי שום ספק, בלי שום ספק. גם קלארנס.

       כי מי שהיו אויביך הם אויביו,

       והם גברו עליו כמו עליך.

הייסטינגז: עצוב שאת הנשרים סוגרים

         כשבזים בזויים טורפים [/ עפים] חופשי.   

ריצ'רד:  מה החדשות בחוץ? 

הייסטינגז: אין חדשות גרועות כמו פה בַּבּית:   

         המלך מדוכָּא, חלש, חולה,

         רופאיו ממש בְּפחד על חייו.

ריצ'רד:  לא, אלה חדשות רעות מאד.

         איי הוא ניהל חיים של הפקרות, 

         אכל לעצמו את הגוף המלכותי.

         כואב הלב. איפה הוא, במיטה?

הייסטינגז: כן.

ריצ'רד:             לך ראשון, ואצטרף אליך.

         (יוצא הייסטינגז.)

         הוא לא יחיה, אני מקווה, אבל

         אסור שהוא ימות לפני שג'ורג'

         יותז בסערה אל השמיים.

         אגש אליו, להשניא את ג'ורג' יותר

         בעזרת שקרים עם טיעוני ברזל.

         ואם לא אכּשל בַּמזימה,    

         ג'ורג' קלארנס לא יראה את יום מחר.

         ואז – שאלוהים ייקח תחת 

         כנפיו ת'מלך אדוארד, וישאיר

         לי ת'עולם לעשות בו רעש. אז [/ לי ת'עולם להכות גלים בו. אז]     

         אשא לאשה את הילדה של ווריק -   

         אז מה אם הרגתי את בעלה ואת

         אביה? מתבקש בתור פיצוי  

         לַבּחורה שאהיה לה בעל,

         ואבא. לא כל כך מאהבה,

         אלא מכוונה סודית אחרת,

         שאשיג אם אינשא לה. די, אני

         רותם ת'עגלה לפני הסוס:

         ג'ורג' עוד נושם, אדוארד מושל וחי.

         כשהם יסתלקו, אספּור את רווחי.

         יוצא.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסת גופת הנרי הששי עם נושאי חנית השומרים עליה, ליידי אן כמתאבלת [בלווייתם של טרסל, ברקלי ואחרים].

אן:     הניחו, הניחו את מטען הכבוד -

         אם יש בכלל כבוד בְּתכריכים -

         ואני אומַר קינה ואתאבל   

         על הנרי שנפל בטרם עת.   

         גוף מלך קודש, קר כמו מפתח,

         אפר חיוור של בית מלכות, שריד

         בלי דם של דם המלוכה: שהחוק

         ירשה לי להשביע את רוחך  

         לשמוע את קינת אן, אומללה,

         אשת בנך, אדוארד, זה שנרצח,

         נחתך באותה יד שעשתה בך

         את הפצעים האלה. הֵנה, אל   

         החלונות מהם יָצאו חייך

         אני שופכת מעינַי תרופה

         לשווא. איי ארורה היד שעשתה

         את החורים האלה; וארור

         הלב שהיה לו לב לעשות את זה;

         ארור הדם שהקיז פה את הדם.  

         יפלו על הנבל שבגללו

        נובלים כולנו במותך מכות

        שאני לא מאחלת לְקרפד,  

        לְצפע, עכביש או כל זוחל  

       ארסי שחי. אם יהיה לו ילד,  

       שייפלט פגום, ילד סיוט

       שבא לפני זמנו לְאור עולם,

       שהכיעור המפלצתי שלו

       יפחיד גם את האמא המייחלת,

       ושיירש ת'אסונות של אבא.    

       אשה אם תהיה לו, הלוואי

       שתתאמלל כפליים במותו

       ממני במותו של בעלי

       באביב ימיו, וּבמותך. נזוז

       עכשיו עם המטען המקודש

       אל המנזר בְּצֶ'רְטְסי, וכל פעם

       שיִכְבּד לכם תנוחו קצת, ועל

       גופת המלך הנרי אקונן.

         (נכנס ריצ'רד.)

ריצ'רד:  עצור, נושאי גופה, תניחו אותה.

אן:     איזה מכשף שחור השביע את

         השד הזה לחסום מִצְוֹות קדושות?

ריצ'רד:  זבלים! תניחו ת'גופה או ש -          [/ או חֵי    

         נשבע - אני עושה גופה ממי           [/ סנט פול אני עושה גופה ממי]

         שמסרב.

נושא חנית:             עצור שם, אדוני,

         תן לעבור עם הארון.

ריצ'רד:                              כלב

         חצוף, עצור אתה כשאני מצווה.

         תרים לי את החנית מהחזה

         או שאפיל אותך פה על הארץ         [/ או, חי סנט פול, אפיל אותך לארץ]

        וארמוס אותך, סמרטוט, על החוצפה.

אן:     מה, רועדים? מפחדים כולכם?

         איי, לא מאשימה אתכם, אתם

         רק בני תמותה, ועין בת תמותה      [/ רק בני-אדם, ועין של אדם]

         לא יכולה לעמוד מול השטן.

         'סְתלק, ציר בלהות של גיהינום!     

          היה לך רק כוח על גופו   

         החי, את נשמתו לא תקבל,

        אז לךְ.

ריצ'רד:              קדושה מתוקה, בְּרחמים,

         אל תהיי מרשעת.

אן:                              שד לכלוך,

         באלוהים, לך, אל תציק. מעולם

         נעים עשית לך גיהינום,  

        מִלֵאת אותו בִּצרחות קללה

         וּזעקות. אם אתה מתבדר  

         לִצְפּות בַּתועבות שלך, תביט,

         הנה דוגמה לַמִשְחָטָה שלך.

         הה רבותי! תראו, תראו, פִּצעֵי

         הנרי המת פותחים פִּיות קרוּשים

         ומדממים שנית. תסמיק, תסמיק,

         חת'כת גוש עיוותים דוחה, כי זו

         נוכחותך שמזרימה פה דם

         מתוך וְורידים קרים, ריקים מדם.

        המעשים שלך נגד אנוֹש

        וטבע מעירים מבול שלא

        כַּטבע. אלוהים, יוצר הדם

        הזה, נקום על מותו! אַת, אדמה

        אשר שותה ת'דם הזה, נקמי

        מותו. או שיכּו שמיים ת'

        רוצח בְּבָרק לַמוות או

        שתפערי פֶּה, אדמה, לטרוף

        אותו כמו שאת בולעת דם

        של מלך טוב כזה, אשר זרועו              

        בהדרכת הגיהינום טבחה.          

ריצ'רד:  ליידי, את לא יודעת את חוקי

         החסד, להשיב טובה תחת

         רעה, ברכה תמורת קללה.

אן:                                        נבל,

         'תה לא יודע חוק של אל או של

         אדם. גם בחיה רעה יש קצת

         חמלה.           

ריצ'רד:            בי אין, אז אני לא חיה.

אן:     אח זה נפלא, כששד אומר אמת.       

ריצ'רד:  נפלא יותר מלאך כל כך כועס.

         תרשי לי רק, שְלמוּת שמיימית נשית,

         מהפשעים האלה לכאורה  

         לנקות את שמי הטוב לַפְּרוטוקול.     

אן:     תרשה לי, מגפת עולם גברית,

         על העוולות האלה הידועות

         לקלל אותך, ארור, לַפְּרוטוקול.       

ריצ'רד:  יפָה שאף לשון לא תתאר,

         תתני לי רגע להצדיק את עצמי.

אן:     טינופת שאף לב לא ישער,

         תצדיק רק אם תתלה את עצמך.

ריצ'רד:  בייאוש כזה ארשיע את עצמי.

אן:     התייאשות תצדיק אותך: תנקום

         בעצמך בדרך של כבוד

         כשאחרים חיסלת בְּחרפה.

ריצ'רד:  ואם לא חיסלתי אותם?

אן:     נו אז הם לא חוסלו.

         רק שהם מתים, שד רֶשע - מידך.

ריצ'רד:  אני לא הרגתי את בעלך.

אן:     טוב אז הוא חי. 

ריצ'רד:   לא-לא, הוא מת, אדוארד רצח אותו.

אן:     שקר בוטה! המלכה מרגרט             

         ראתה ת'דם שלו עדיין חם              [/ ראתה ת'דם שלו מבעבע]  

         על חרבך, אותה חרב שגם

         כיוונת פעם לחזה שלה,

         עד שאחֵיך הסיטו את החוד. [/ הלהב.]

ריצ'רד:  דחפו אותי ההשמצות שלה  

         שהלבישו על הכתפיים התמימות

         שלי אשמה.

אן:                      דחף אותך הראש

         סוטה הדם שלך, שלא חולם

        על כלום חוץ משחיטוֹת. לא הרגת את

        המלך הזה כאן?

ריצ'רד:                   אם את רוצה,

        כן.

אן:          אם אני רוצה, חזיר-בר? אז

         אני רוצה גם שתהיה ארור

         לנצח על התועבה הזאת. איי, הוא

         היה עדִין, מתוּן, צדיק.

ריצ'רד:                                  מזל

        של מלך המרומים שהוא זכה בו.

אן:     הוא בַּמרומים, אתה אף פעם לא

        תהיה.

ריצ'רד:              שיוֹדה לי שנשלח לשם 

         בעזרתי, כי זה מקום יותר

         מתאים לו מן האדמה.

אן:                                  לךָ

         אין שום מקום מתאים, רק גיהינום.

ריצ'רד:   יש עוד מקום, אם את רוצה לשמוע.

אן:     צינוק בַּכּלא.

ריצ'רד: המיטה שלך.

אן:     שלא תדע מנוחה איפה שתשכב.   

ריצ'רד:  לא, לא אדע עד שאשכב איתך.

אן:     אני מקווה!

ריצ'רד:  אני יודע. אבל ליידי אן

         יקירתי, אם לעבור מדו-

        קרב השנינוּת לְטון יותר שקול:

        סיבת מותם בטרם עת של בְּנֵי    

        פלאנטג'נט האלה, הנרי, אדוארד,   

        לא אשמה כמו המסוֹבֵב? 

אן:     אתה סיבה וּמְסוֹבֵב ארור.

ריצ'רד:  יופייך הוא הסיבה של הסיבוב,

         יופייך שבַּשינה רדף אותי   

         לזרוע מוות בכל העולם

         בשביל לחיות שעה בְּחום חיקך.   

אן:     לו האמנתי לך, מְרצח, 

         אלה – הציפורניים – כבר היו

         קורעות לי את היופי הזה מן

         הלחיים.

ריצ'רד:             אלה – העיניים –

         לא יסבלו שייחרב יופי

         כזה. לא תחבלי בו אם אני

         בשטח. כל היקום מוצא שמחה

         בַּשמש, ואני רק בו. הוא כל

        יומי, חיי.

אן:                   שאת יומךָ ישחיר

        הלילה ואת חייך מוות.

ריצ'רד:                                אל

        תקללי את עצמך, יפָה, כי את

         שניהם.

אן:                הלוואי הייתי, כדי לנקום

         בך.

ריצ'רד:          זה לא טבעי לנקום במי

         שאוהב אותךְ.

אן:                        צודק והגיוני

         לנקום במי שהרג את בעלךְ.

ריצ'רד:  מי ששדד אותךְ מבעלך       

         רצה רק לסייע לךְ למצוא

        בעל יותר טוב.

אן:                           טוב ממנו לא

         קיים.

ריצ'רד:          יש מישהו שאוהב אותך

         כמו שהוא לא היה יכול.

אן:                                   תן שם.  

ריצ'רד:   פְּלָאנְטָגֶ'נֶט.

אן:                       זה היה הוא.  

ריצ'רד:                                      אותו

         השם, אבל עם טבע טוב יותר.

אן:     איפה הוא?

ריצ'רד:                    פה.

         (היא יורקת עליו)

                                   למה את יורקת עלי?

אן:     הלוואי שזה היה רעל ממית.

ריצ'רד:  אף רעל לא בא ממקום כל כך 

         מתוק.

אן:                אף רעל לא נזל [/ נטף] עוד על

        קרפד יותר מגעיל. תעוף. אתה   

        מחליא לי את העיניים.

ריצ'רד:                                ועינַי,

         ליידי מתוקה, חלו בגלל עינייך.

אן:     הלוואי שיכלו לרצוח בְּמבט.

ריצ'רד:  הלוואי, כדי שאמות מיד; כרגע 

         הן הורגות אותי חיים. עינייך, גברת,

         סחטו מתוך שלי דמעות של מלח,

         השפילו בטיפות ילדותיות.

         אלה עיניים שאף פעם לא

         שפכו דמעת חמלה, לא כשבכו

         אבי ואחי מהיללות שוברות

        הלב של רָאטְלֶנְד אח שלי קטן,

        כשקְליפוֹרְד האָיוֹם נעץ בו חרב;

        לא כשאביך, גיבור הקרב, סיפר

        כמו ילד ת'סיפור המר על מוֹת

        אבי, ועשרים פעם עצר לבכות

        ולייבב עד שכל השומעים   

        הִרטיבו לחיים כמו עצים

        שמוצלפים בגשם. אז, בַּיום

        המר ההוא, עינַי הגבריות

        רק בָּזוּ לְדמעה, ומה שלא

        הצליחו היגונות ההם לשאוב

        מהן, יופייך הצליח, הוא עשה

        אותן עיוורות מבֶּכי. בחיים

        לא התחננתי אל חבר או אל   

        אויב. הפה שלי נכשל ללמוד 

        מִלוֹת ליטוף של דבש. אבל עכשיו,

        כשיופייך מוצע לי כשכר,

        לבי הגאוותן כן מתחנן,

       וגם דוחק בַּפֶּה שידבר.

        (היא מביטה בו בבוז)

        אל תְּלמדי את השפתיים בוז

        כזה; הן נועדו לנשיקות,

        גברתי, ולא לְלעג. אם ליבך

        הנקמני לא מסוגל לסלוח,

        קחי את החרב החדה הזאת;

        אם יעשה לך טוב לנעוץ אותה     [/ ואם תואילי להטמין אותה]

         פה בְּחזה מסוּר ולשחרר      

         את הנשמה אשר סוגדת לך,

         אני חושף אותו למכת המחץ

         ומתחנן לַמוות על בּרכַּי. 

         (כורע, חושף את חזהו, היא מכוונת אליו את חרבו.)

         לא, אל תהססי, אני הרגתי

         את המלך הנרי – אבל יופייך הֵסית    

         אותי. לא-לא, חסלי, אני שיספתי  

         את אדוארד הצעיר – אבל דחפו

         אותי פנייך האלוהיות.

         (היא מפילה את החרב.)

          קחי את החרב שוב – או קחי אותי.

                                                    [/ תרימי שוב ת'חרב – או אותי.]

אן:     קום, איש זיוף. הלוואי שתמות, אבל

         אני לא אהיה התליינית

         שלך.

ריצ'רד:            אז תבקשי שאהרוג

         ת'עצמי, ואעשה זאת.

אן:                                    כבר ביקשתי.

ריצ'רד:  זה היה בזעמך. תגידי שוב,

         ואיך שתדברי היד הזאת,  

         אשר לִכְבוד אהבתך רצחה

         את אהובך, לִכְבוד אהבתך   

         תרצח אוהב שאוהב יותר. תהיי

         השותפה לָרצח של שניהם.

אן:     מה יש לך בלב.  

ריצ'רד:  פי ולבי שווים.

אן:     שניהם, נדמה לי, שקר.

ריצ'רד:   אז אין אף איש אמת.

אן:     טוב, טוב, די עם החרב.

ריצ'רד:  אם כך יש ברית שלום.  

אן:     את זה תדע אחר כך.

ריצ'רד:  מותר לי לקוות?

אן:     תקווה יש לכולם.       

ריצ'רד:  ענדי טבעת זו.                   

         תראי: טבּעתי סביב אצבעך.

         כך בַּחזה שלך כָּרוּך לבי,

       מסכן. את שניהם תענדי, שניהם

       שלך. ואם יורשה לִמשרת

       עלוב רק לבקש טובה אחת

       מנדיבותך, תתני לו אז אישור

       לְאוֹשר נצח.

אן:                    מה היא?

ריצ'רד: תשאירי את הטקס הקודר

         לְזה שיש לו כל סיבה להיות

         אָבֵל ראשי, ולכי 'חת-שתיים אל     

       בית קרוסבי - זה ביתי - ושם, אחרי

       שאקבור ת'מלך האציל הזה

       כדת, וארטיב לו את הקבר עם

       דמעות של חרטה, אבוא לפגוש

       אותך ללא דיחוי. מכל מיני

       סיבות שאין לחשוף אותן, עשי

       לי ת'טובה הזאת. 

אן:  מכל הלב, ואני כל כך שמחה          

       לראות אותך מכה ככה על חטא.  

         טְרֶסֶל וְבַּרְקְלי, בואו אתי.

ריצ'רד:                                  אמרי

         "שלום, כל טוב." 

אן:                            זה לא מגיע לך, 

         אבל אם אתה מלמד אותי

         כבר איך להתחנף אליך, אז

       דמיין שכבר אמרתי.

          (יוצאת, עם טרסל וברקלי.)

ריצ'רד:  תרימו, רבותי, את הגופה. 

ג'נטלמן: למנזר צ'רטסי, אדוני?

ריצ'רד:  לא, למנזר ווייט-פְרָיֶיארְז. שם חכו לי.

         (יוצאים הג'נטלמנים ונושאי החנית עם הגופה.)

         חיזרו אחרי אשה אי פעם ככה?

         כבשו איזו אשה אי פעם ככה?

         אקח אותה, רק לא לאורך זמן.

         מה זה, אני שהרגתי את בעלה

         ואת אביו – כובש אותה בשיא

         שנאת לבה, עם הקללות בַּפֶּה 

         והדמעות בעין, וּלְיד

         העֵד המדמם לשנאתה,

         כשאלוהים, מצפּוּן וכל מכשול

         נגדי – ואני, בלי אף חבר לתמוך

       בי חוץ מהשטן ופרצופֵי

       זיוף – ועם כל זה לכבוש אותה,

       כנגד כל הסיכויים!

       הה!

       כבר שכחה את הנסיך, גיבור  

       החיל, אדוארד, בעלה, שאני

       לפני חודשיים או שלושה חתכתי

       כשחטפתי כעס? איש נחמד, מקסים

       ממנו, שפונק בכל ברכה שיש

       לַטבע, גם צעיר, אמיץ, חכם

       וגם – בטוח – מלך מלידה,

       העולם שוב לא יוכל להרשות לעצמו.

       ובכל זאת היא תשפיל את זוג עיניה

       אלי – זה שקצץ את הנסיך

       הטוב הזה בעלומיו, והפך

       אותה לאלמנת מיטה של צער?   

       אלַי, שכל כולי לא חֵצי אדוארד?

       אלַי, צולע ועקום כזה?

       נותן ת'דוכסוּת שלי בגרוש –

       פשוט טעיתי בערכִּי שָנים!

       לא, בחיי שבעיניה – לא

       כמו בעינַי – אני ממש גבר

       שווה. אני אשקיע בּרְאִי,

       אשכור לי להקה של חייטים

       ללמוד איך לקשט ת'גוף שלי.

       אם התגנבה לי כבר חיבה עצמית,

       אז אֲתַחְזֵק אותה עם איזה סכום. [/ אוציא עליה איזה סכום קטן.]

       טוב, קודם אֲגַלְגֵל את זה-שָם-מה-

       שְמו אל הקבר, אז אֶחְזור, חָפוּי

       ראש, אל אהובתי. שמש יפָה,

       עד שאקנה ראי תביאי אור,

       שאראה ת'צל שלי כשאעבור.

יוצא.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים המלכה אליזבת, לורד ריבֶרְז, לורד גריי והמרקיז מדורְסֶט.

ריבֶרְז: בסבלנות, אחות, בלי שום ספק

         הוד מלכותו יבריא במהרה.

גריי:   מעודף דאגה את מחמירה  

        את מצבו. אז בשם אלוהים,

       תתעודדי, שַמחי ת'מלך עם

       עיניים עליזות, עֵרניות.

אליזבת:  אם הוא ימות, מה יהיה עלי?

גריי:   שום רע מעבר לאיבוד בעל

         כזה.

אליזבת:        איבוד בעל כזה כולל

         כל רע.

גריי:               את מבורכת בבן טוב,

         שיהיה לך נחמה כשהוא יילך.

אליזבת:  איי, הוא צעיר, ובתור קטין יושם 

       בהשגחת ריצ'רד מגלוסטר, איש

       שלא אוהב אותי, ולא אֶתכם.

ריברז: נסגר שהוא יהיה האפוטרופוס?

אליזבת: הוחלט, רק לא נסגר עוד. אבל זה

         יהיה כך, אם המלך יסתלק.

         (נכנסים באקינגם וסטנלי רוזן דרבי.)

גריי:   הנה הלורדים בּאקינגם וסטנלי.

באקינגם: יום טוב, רוממותךְ.

סטנלי:                             שאלוהים

         יעשה אותך צוהלת כמו תמיד.

אליזבת: לורד סטנלי טוב, הדוכסית מריצ'מונד

         לא ממש תגיד אמן לָאיחולים

         שלך. אבל למרות שהיא אשתך

         ולא אוהבת אותי, אתה יכול,

         כבודך, להיות רגוע, אני לא 

         שונאת אותך על היהירות שלה.

סטנלי: אני מפציר בךְ לא להאמין

         לְהשמצות מרושעות כוזבות, 

         וגם אם יש אמת בַּדיווחים,

         קחי בחשבון את חולשתה, שאני      

         חושב היא תוצאה של מחלה         

         עיקשת, לא של רֶשע יסודי.          

ריברז: ראית היום ת'מלך, הלורד סטנלי?

סטנלי: הדוכס מבאקינגם ואני חוזרים         

         ממש הרגע מביקור אצלו.

אליזבת:   מה הסיכוי, כבודכם, להחלמתו?

באקינגם: יש אופק. הוא במצב רוח טוב.

אליזבת:   שאלוהים ייתן בריאות. שוחחתם?

באקינגם:  כן, הוא מעוניין לערוך פיוס

         בין הדוכס מגלוסטר ואחיִיך,

         וביניהם להייסטינגז, ושלח

         לקרוא להם. 

אליזבת:                    הלוואי שיהיה טוב -  

          אבל זה לא יקרה; אני חוששת    

         ששמחה גדולה יותר כבר לא נראה.      

         (נכנסים ריצ'רד והייסטינגז.)

ריצ'רד:  עושים לי עוול, אני לא אסבול

         את זה! מי הם שהתלוננו למלך

         שאני קשוח, לא אוהב אותם?

         בשם הקודש, מי שממלא

         לו ת'אוזניים בשמועות שיסוי

        כאלה לא ממש אוהב את הוד

        חסדו. בגלל שאני לא יודע

        להחניף, להתייפייף ולחייך

        מול כל פרצוף, למרוח, לבלף,

        לזמום, לדפוק קידות צרפתיות

        כמו קוף, אני נחשב אויב מר-נפש.

        אסור לְאיש פשוט לחיות סתם, לא

        לחשוב שום רע, בלי שיתקיפו

        לו ת'יושר הפתוח כלומניקים

        בְּמֶשי, נחשים מְלחששים? 

גריי: למי פה מתייחס ירום הודו?

ריצ'רד:  לך, שאין 'ךָ יושר ולא הוד.

         מתי עשיתי לך עוול, אה? 

       מתי הזקתי? או לךָ? לךָ?

       למישהו מהקליקה שלכם?

       שתישרפו! להוד רוממותו –

       שהאל ישמור עליו יותר ממה

       שאתם רוצים – בקושי יהיה

       רגע לנשום לפני שתתנפלו           

       עליו עם רעל של תלונות. 

אליזבת:                                גלוסטר

         גיסנו, אתה טועה. המלך, הוא

         מיוזמתו, לא בעידוד של אף

       אחד אלא כי, כנראה, קלט

       בך שנאה פנימית שמתבטאת

       בפעולתך החיצונית נגד

       בּנַי, אחַי וגם נגדי, זימן

       את המפגש הזה, כדי להבין

       את העילה של השטנה שלך

       וכך גם להסיר אותה.

ריצ'רד:                         אנ' לא

         יודע; העולם נהיָה כל כך

       רע שדרורים אורבים לטרוף איפה 

       שנשרים לא מעזים לשבת.         

       מאז שכל שום-כלום נהיָה אציל

       אז כל אציל שני נהיה שום-כלום.

אליזבת: טוב טוב, הכוונה שלך ברורה.  

         אתה מקנא על הקידום שלי

         ושל קרובַי. הלוואי שלעולם

         לא נהיה תלויים בך.

ריצ'רד:                              בינתיים

         יצא שאנחנו כן תלויים בכם.

       אחי ג'ורג' נאסר בחסותכם.         

       עלי שופכים לכלוך, האצולה

       אוכלת בוז, בזמן שעל בָּסיס                

       יומי הופכים את מי-לא למילורד.

אליזבת: יעיד האל שהעלה אותי

         מהנוחוּת שהיתה לי אל פסגת

         הדאגות הזאת - אף פעם לא

         הֵסָתִּי את המלך נגד קלארנס,

         ממש הייתי פרקליטה כנה

         לטובתו. כבודך, אתה עושה

         לי עוול וחרפּה להטיל עלי

         חשד נבזי כזה.

ריצ'רד:  את יכולה להכחיש שלא בישלת

         את מאסר לורד הייסטינגז לא מזמן.

ריברז: היא יכולה, כבודך, כי –

ריצ'רד:  היא יכולה, לורד ריברז. כן, מי לא

         יודע? היא גם יכולה הרבה

         יותר מלהכחיש. היא יכולה

        לפרוש לך מסלול קידום ואז

        לומר שזה לא היא, הכל בזכות

        המעלות הנעלות שלך.

        מה היא לא יכולה? נו היא יכלה             

        ובקלות קלה –                       

ריברז:                        מה היא יכלה             

         בקלות קלה?                   

ריצ'רד:  מה היא יכלה? להיות כלה - של מלך.          

         רווק, וגם בחור חתיך. בינינו,

         לַסבתא שלכם היה שידוך

        יותר גרוע.

אליזבת:               אדוני מגלוסטר,  

         מספיק בלעתי את התוכחות  

         והעקיצות המרירות שלך.

         בחיי שאיידע את המלך

         על העלבונות האלה הבוטים

         שאני סבלתי בלי הֶפסק. עדיף  

         לי להיות איזו משרתת כפר

        ולא מלכה גדולה שרק צריכה 

        לספוג לגלוג, ביזוי והתקפות.

         (נכנסת המלכה מרגרט הזקנה, [במרחק.] 

        שִמחה קטנה יש לי בתור מלכה   

        של אנגליה.

מרגרט (הצידה):    ושהיא תתקטן     

         יותר, אמן. כי הכבוד שלך, 

        התואר והכס – כולם שלי.

 ריצ'רד: מה, את מאיימת עלי בְּהלשנות

         למלך? כן, סַפְּרי לו, בלי לחסוך.  

         כל מלה שאמרתי, את תראי

         שאשָבע עליה בנוכחות

         המלך. מסתכן שישלחו

         אותי לַמצודה. הגיע זמן

         שאדבר. כבר שכחו כל מה

         שעשיתי כדי שהוא ימלוך.

מרגרט (הצידה):                          טפו, שד!

         אני זוכרת טוב מאד. רצחת

         את הנרי בעלי בַּמצודה,

         ואת אדוארד, בן מסכן שלי, בטְיוּקְסְבֶּרי.

ריצ'רד:  לפני שהייתְ מלכה, או בעלך

         מלך, אני הייתי סוס-משא

         לַמבצעים האדירים שלו;

         זה שמנכש לו את אויביו; פטרון

         נדיב לידידיו; כדי להמליך

         לו את הדם, אני שפכתי את

        שלי.

מרגרט (הצידה):  כן וגם דם הרבה יותר

        טוב משלו, או משלך.      

ריצ'רד:                            בכל

         הזמן הזה, גם אַת גם בעלך

         לורד גריי הייתם בְּסיעת בית לאנקסטר.

        וריברז, גם אתה. מה, בעלך

        לא נהרג בתור חייל של מרגרט

        בְּסֵנְט-אוֹלְבַּנְז? תנו לי להזכיר לכם, 

        אם קצת שכחתם, מה הייתם קודם,

        ומה אתם עכשיו; גם מה אני  

        הייתי קודם, מה אני עכשיו.

מרגרט (הצידה): נבל צְמא דם היית ונשארת.

ריצ'רד:  קלארנס מסכן זנח את חותנו ווריק,

         הפר את שבועתו – יסלח לו ישו –

מרגרט (הצידה): וינקום בו אלוהים.             

ריצ'רד:  ללחום בַּצד של אדוארד על הכתר.

         וּבתמורה כולאים אותו, מסכן.

         הלוואי היה לי לב של אבן כמו

         לאדוארד, או לאדוארד לב רחום

         ורך כמו שלי. אני מדי

         טיפְּשון וילד לָעולם הזה.

מרגרט (הצידה): עזוב אותו ועוּף לגיהינום,

         שד עזאזל. שָם המלכוּת שלך.          

ריברז: לורד גלוסטר, בַּימים הסוערים

         ההם, שאתה מזכיר כדי לצייר

         אותנו כאויבים, הלכנו אחרי

         מי שהיה מלכנו השליט.

        נלך כך אחריך, אם אתה

        תהייה מלכנו.

ריצ'רד:                   אם אני אהיה?

         אני מעדיף להיות רוכל. עצם

         הרעיון רחוק מהלב שלי.

אליזבת: שִמְחה קטנה כמו שאתה משער

         היתה לך כְּמלך המדינה.

         שִמְחה קטנה, אתה יכול לשער, 

         יש לי מזה בתור מלכה שלה.

מרגרט (הצידה): אה-הה, שִמְחה קטנה יש לַמלכּה,

         כי זאת אני, ואין לי שום שִמְחה.

         אני לא יכולה עוד להבליג.

         (צועדת קדימה):

          תקשיבו לי, פיראטים מתכתשים,

         שמתנגחים לחלוק מה שבזזתם

         ממני – מי מכם יכול להביט

         בי בלי לרעוד? אם לא כִּנְתינים

         אל מול מלכה, אז כמורדים מול זאת

         שאתם הדחתם? הֵיי, נבל נכבד,

          לא להפנות לי גב.

ריצ'רד:                         מְכשפה

         מקומטת מסריחה, מה את עושה

         לי מול העין?

מרגרט:                   מזכירה לָאוזן

         את מגילת הזוהמות שלך.

         ועוד אמשיך לפני שאשחרר

         אותך.

ריצ'רד:          לא דנו אותך לגלוּת

         או עונש מוות?

מרגרט:                      כן, רק לי גלוּת

         היא עונש מר ממוות פה בבית.

         אתה חייב לי בעל וגם בן.

         אַת - ממלכה. כולכם - נאמנות.

         הצער שיש לי על פי הדין

         הוא שלכם, וכל ההנאות

         שאתם גזלתם הן שלי.

ריצ'רד:                              קללות

         שאבא הָאציל שלי זרק

         בך כשביזית אותו עם כתר של

         נייר, כשהלגלוג שלך סחט

         לו מהעיניים נהרות, ואז

         נתת לו בכדי לייבש אותם

         מטפחת שספוגה בְּדם

         תמים של ראטלנד המתוק, הילד -

         כל הקללות שהוא הטיח בך 

         מלב מר-נפש אז – הן מתגשמות  

         עכשיו. זה לא אנחנו: אלוהים

         יִיסר אותך על פשע הדמים.

אליזבת:  אֵל צדק, הוא גומל לַחף מחטא.

הייסטינגז: אח, תועבה כזאת, ללא חמלה

         לרצוח את הילד, לא היתה עוד.       

ריברז:   גם עריצים בכו כשזה דוּוח.

דורסט:  אין מי שלא ניבֵּא נקם על זה.

באקינגם:  נורת'אמבלרנד היה עֵד וְיִיבּב.

מרגרט:  מה זה? כולכם נָבחתם עד שבאתי,

         אחד על הגרון של השני,           [/ כמעט נשכתם זה לזה גרון,]

          ועכשיו את השנאה מפנים אלי?

         מה, לַקללה של יורק יש השפעה   

         כזאת למעלה שמוֹת הנרי, מות

         אדוארד שלי, אבדן מלכוּת שניהם

        והגירוש המר שלי – כל זה

         לכבוד [/ בשם] השרץ-ילד החצוף?

         קללה יכולה לחדור בעד עננים

         ולהיכנס אל השמיים? נו

        אז פנו דרך, עננים סתומים,

        יש לי קללות חדות: אם לא בַּקרב,

        שמלככם ייפול מגועל-שובע

        כמו ששלנו מת בְּרצח כדי

        שהוא יהיה המלך. שימות

        בְּנךְ אדוארד שעכשיו הוא הנסיך

        מוויילס תמורת בְּנִי אדוארד שהיה

        נסיך מויילס, באותם העלומים

        ובאותה האלימות. ואַת,

        הוד מלכותךְ, תמורת הוד מלכותי,

        הלוואי תחיי לראות את תפארתך

        מאחורייך, אומללה ממש

        כמותי. שארוכּים יהיו חייך

        לקונן על ילדייך ולראות

        כמוני איך אחרת התקשטה

        בזכויותייך כמו שהתנחלְת

        אַת בשלי. ימייך השמחים

        הלוואי ימותו עוד הרבה לפני

        מותך, ואחרי שעות רבות

        ומתמשכות של צער. מוּתי לך

        לא אמא, לא אשה ולא מלכה

        של אנגליה. לורד ריבֶרְז ולורד דורְסֶט,

        אתם צָפיתם מהצד, ממש

        כמותך, לורד הייסטינגז, כשדקרו את בני

        בְּסכינים צמאות לדם. כולי

        תפילה שלא יגיעו חייכם 

        לְגיל טבעי אלא שייקָטְעו

        בְּיד איזה מקרה בלתי צפוי.

ריצ'רד:  די לַכּישוף, זקנה בלה טְמֵאָה.         

מרגרט:  ולדלג עליך? כלב, סטופ,

         אתה תשמע אותי. אם יש

         איזו כולרה איומה בַּמלאי

         של השחקים מעל למה שאני

         מאחלת בשבילך, שיחכו

         עד שיבשיל כל חטא שלך, ואז

        יפילו אש וזעם על ראשך,  

         חבלן של השלווה העולמית.          

         שתכרסם תולעת המצפון

         את נשמתך בלי הפוגה. חשוֹד

         בחבריך כבוגדים כל עוד

        תחיה, ותאמץ לך בוגדים

        שפלים כחברים. שהשינה

        לא תעצום ת'עין הרעה

        שלך אלא בסיוטי שדים

        מכוערים מגיהינום להפחיד

        אותך. חזיר-בר לוחך שורש, פג

        פגום שהשדים סימנו אותו,   

        אתה אשר נחתמְתָּ בַּלידה

        עבד הטבע, בן הגיהינום,

        חרפה לָרחם הכבד של אמא,

        זרע שנוא מחלצי אביך,

        סמרטוט כבוד, חת'כת גועל של –

ריצ'רד: מרגרט!

מרגרט:              ריצ'רד!

ריצ'רד:                            הה!

מרגרט:                                     לא קראתי לך.

ריצ'רד:  אז אני קורא "סליחה", היה נדמה לי

         שקראת לי בשמות הגנאי האלה.

מרגרט: נכון, רק לא חיכיתי לתשובה.

         תנו לי לשים את הנקודה בַּסוף     [/ תנו לי לשים סימן קריאה בַּסוף]

         של הקללה.

ריצ'רד:                  אני כבר שמתי, זה

         נגמר ב"מרגרט".

אליזבת:                      ככה נשפְתְ

         קללה נגד עצמֵךְ.

מרגרט:                    מלכת זיוף

         קטנה, נצנוץ עלוב של היעוד         

         שלי, מה, למה את זורָה סוכר        

        על העכביש-צורת-בקבוק הזה,             

         שלוכד בְּרשת קטלנית אותך?        

         טפשה, טפשה, את משחיזה סכין

         לרצוח את עצמך. יבוא היום

         שתבקשי ממני לעזור

         לך לקלל את הקרפד גיבן

         הגב פה, הארסי.   

הייסטינגז:                         חוזת שחורות

         בגרוש, די לַקללות המוּטרפוֹת,

         כי את עוד תסבלי אם נאבד

         ת'סבלנות.

מרגרט:                 בושה על ראש כולכם,

         ת'סבלנות שלי אתם חיסלתם.

ריברז: ישרת אותך טוב אם רק תִלְמדי

         את חובתך.

מרגרט:                 זה ישרת אותי

         טוב אם תפגינו לי את חובתכם.

         לַמדו אותי להיות לכם מלכה 

         ואתם הנתינים. שַרתו אותי

         יפה, וְתִלמדו את חובתכם.

דורסט:  אל תתווכחו איתה, היא משוגעת.

מרגרט:  שה-שה, אדון מרקיז; אתה חוצפן.

         הדיו על תואר הכבוד שלך

         עוד לא יבש. אוי, אילו הגדוּלה   [/ אוי, אם האצילות]

         הצעירה שלך ידעה רק מה

         זה לאבד אותה ולהיות

        אומלל! הרבה סופות מטלטלות

        את אלה בַּצמרת, ואם הם

        נופלים הם מתרסקים לרסיסים.

ריצ'רד:  עצה טובה! תלמד, תלמד, מרקיז.

דורסט:  זה חל עליך כמו עלי, כבודך.

ריצ'רד:  כן, והרבה יותר. אבל אני

         נולדתי בַּפְּסגות. בני הנשרים

         שלנו מקננים בְּצמרות

         הארזים, משתובבים ברוח,

         ולועגים לשמש.

מרגרט:                       והופכים

         אותה לצל, אוי לנו ואבוי!

         הבן שלי, השמש, הוא עכשיו

         בְּצֵל המוות, את קרני האור

         שלו הזעם המעונן-כבד 

         שלך כיסה בחשכה נצחית.

         הנשרים שלך בנו בַּקן

         שלנו. אלוהים, אתה רואה

         זאת, אל תשתוק. אם זה הושג בדם,

         שככה זה יאבד.  

באקינגם:                      שה, שקט כבר,   

        אם לא מחסד – מבושה.

מרגרט:                                 שלא

         תטיף לי חסד או בושה.  - אתם

         נהגתם בי בלי חסד, וּבושה

         איך שטבחתם בַּתקוות שלי.

         חסְדִי הוא זעם, וחיַי בושה.

         וּבַבּוּשה הזאת עדיין חי

         בי זעם האסון.

באקינגם:                     די, די!

מרגרט:  אח, באקינגם, אדם אציל, תן יד

         ואנשק אותה לאוֹת של ברית

         וידידות אתך. תדע רק טוב,

        אתה וכל ביתך. בגדיך לא

        ספוגים בדם שלנו, ואתה

        לא בטווח הקללה שלי.

באקינגם:                           גם אף

         אחד אחר פה לא. קללות אינן

        חוצות את השפתיים שנושפות

        אותן באוויר.

מרגרט:                   לא-לא, הן ממריאות

         אל השמיים, מעירות שם את

         שלוות האל ממנוחה. הו באקינגם,

         שתיזהר טוב מהכלב שם.

         כשהוא מתחנף אז הוא נושך; כשהוא

         נושך השן שלו היא רעל מוות.

         אל תתקרב אליו, שמור נפשך

         ממנו. מוות, חטא וגיהינום

         טבעו בו את חותמם, ושליחיהם

         בני לווייתו.  

ריצ'רד:                    מה היא אומרת שם,

         כבוד באקינגם?

באקינגם:                        לא משהו שאני

         מכבד, אדון יקר.

מרגרט:                          מה, אתה לועג 

         לי על עצה טובה, מרגיע את

         השד שמפניו הזהרתי? איי,

         רק זכור את זה ביום שבו יִקְרע

         לך ת'לב מצער ותאמר

         "מרגרט העלובה היתה נביאה".

         תחיו לכם כפופים לשנאתו,

         והוא לשלכם, ולשנאת

         האלוהים תהיו כפופים כולכם.

         (יוצאת.)

באקינגם: סומר לי השיער מהקללות

         שלה.

ריברז:         גם לי. אני תוהה איך לא

        אוסרים אותה.

ריצ'רד:                     אני לא מאשים

         אותה. אֵם אלוהינו הקדושה

         תעיד שעשו לה באמת עוול

         יותר מדי. ועל חלקי בזה

        אני מכה על חטא.

אליזבת:                        אני, למיטב

         ידיעתי, לא עשיתי לה שום עוול.    

ריצ'רד:   אבל את כל פֵּרות העוול את

        קצרת. אני הייתי חם מדי

        לפעול למען מישהו שעכשיו

        הוא קר ומנוכר. וקלארנס – חה,

        ממש מודים לו: מפטמים

        אותו בְּמכלאה על טרחתו.

        שהאל יסלח לאחראים לזה.

ריברז: נוצרי ומוסרי להתפלל

         למען אלה שפגעו בנו.

ריצ'רד:  כזה אני. (הצידה): מזהירוּת. כי לוּ               

         קיללתי הייתי מקלל ת'עצמי.

         (נכנס קֶייטְסְבּי.)

קייטסבי:  גברתי, הוד מלכותו קורא לך, גם

         לךָ, כבודו, וגם לרבותי.

אליזבת:   אני בדרך, קֵייטְסְבּי. רבותי,

         תבואו?

ריברז:              אחרייך.

         (יוצאים כולם חוץ מריצ'רד.)

ריצ'רד:  אני עושה פשעים ורץ ראשון         

         להתלונן. את המזימות שלי           

         אני מדביק לאחרים. על קלארנס,

         שאני זה שתפרתי לו בור חושך,  

         אני בוכה מול הגלמים-תמימים

         האלה – דַרְבּי, הייסטינגז, באקינגם,

         אומר שהמלכה, היא וקרוביה

         הסיתו את הוד מלכותו נגד

         אחִי. והם מאמינים לזה,

         ועוד משסים אותי לנקום בגריי,

         ריברז ודורְסֶט. אבל אז אני

         נאנח, דופק פסוק קדוש, אומר

        שאלוהים ציווה להשיב טובה

        תחת רעה. ככה אני מלביש

        את הנבזות העירומה שלי

        בכל מיני קרעים מהתנ"ך,

        מְשחֵק קדוש כשאני הכי שטן.    

        (נכנסים שני רוצחים.)

          ששש, הנה המוציאים שלי לפועל.

         הלו, גברים קשוחים, נוקשים, נחושים

         שלי, אתם הולכים עכשיו לסגור

         את הדבר הזה?

רוצח 1:                        כן, אדוני,

         באנו בשביל הצו שייתן לנו

         אישור כניסה אליו.

ריצ'רד:                          כל הכבוד.

         זה פה עלי. כשתסיימו, בואו

         אלי הביתה – אבל רבותי,

         בצעו את זה מהר, בעיקר תקיף.

         לא להקשיב להפצרות שלו.

         קלארנס יודע לדבר, ואם     

        תשימו לב, אולי הוא ירכך 

        לכם ת'לב.

רוצח 2:                טא-טא, לא נעמוד

         שם לקשקש. איש דיבורים לא עושה

         דברים. תסמוך עלינו, נשתמש

         בַּיד, לא בַּלשון.

ריצ'רד:                       שיפלו לכם

         מהעין אבנים קשות ולא 

        דמעות טפשות. אוהב אתכם, אחים.

         לעבודה, זריז. גומרים הולכים.

רוצחים:  כן, אדוני.

         יוצאים [לכיוונים שונים.]


מערכה 1, תמונה 4 -


נכנסים קלארנס ושומר. 

שומר: למה כבודך נראה קודר היום?

קלארנס: אני עברתי לילה נוראי,

         עם סיוטי אימים, מראות זוועה

         כאלה שאני נשבע - כזה

         מין לילה לא מוכן שוב לעבור,  

        גם לא תמורת חיים שלמים של אושר, 

        כל כך מחריד עד פחד זה היה.

שומר: על מה חלמת, אדוני? ספר לי.

קלארנס:  נדמָה לי שברחתי מהמצודה

         והפלגתי אל בורגונדיה בצרפת,

         ביחד עם אחי ריצ'רד מגלוסטר,

         והוא משך אותי לצאת מהתא 

         שלי להתהלך על הסיפון.

        משם השקפנו על חוף אנגליה,       

         והעלינו אלף זכרונות

         על הזמנים הנוראים שעברנו

         בְּמלחמות בני יורק ולנקסטר.

         בעוד אנו פוסעים כך על קרשים

        מתנודדים, נדמָה לי שאחי

        מועד, וכשרציתי בַּנפילה

        לתמוך בו, הוא דחף אותי אל תוך

        הים, לַמערבולת. אלוהים,

        נדמָה לי, כמה זה כואב לטבוע,

        איזה קול רעש מים באוזניים,

        אילו מראות של מוות בעיניים!

        נדמָה לי שאני רואה אלף

        ספינות טרופות, עשרת-אלפים

        איש שדגים נגסו בהם, כַּבלי

        זהב, עוגְנְֵי ענק, גִבְעות פנינים,

        אבני-חן בלי מחיר, יהלומים

        אינסוף, הכל פָּזוּר בַּמצולות.

        חלק היה מונח בְּגולגולות

        מתים, וְלָחורים שאִכְלסו

        אֵי פעם עין זחלו, כמו

        בְּבוז לָעין, תכשיטים, קורצים

        לְקרקעית הרפש, לועגים

        לָעצמות המפוזרות סביב.

שומר: היה לך בִּזמן המוות פנאי

         לִצְפּות בכל סודות המצולות?

קלארנס:  נדמָה לי שהיה. ניסיתי לא

        אחת להוציא את נשמתי, אבל

        הזרם, להכעיס, עצר אותה

        כל פעם, לא נתן שתיחלץ

        אל האוויר הריק האינסופי,

        הנע-ונד, אלא חנק אותה

        בתוך הגוף המתנשף שלי

        שהתפוצץ כמעט להקיא אותה

        לַים.

שומר:          בְּעינויים קשים כל כך

         לא התעוררת?

קלארנס:                  לא, לא, חלומי

        נמשך מעֵבֶר לַחיים. הו אז

        התחילה הסופה בנשמתי.

        נדמָה לי שחציתי את נהר

        השְאול, עם השייט הזעפן

        שמשוררים כתבו עליו, אל חוף

        ממלכת לֵיל הנצח. הראשון

        שקידם שם לשלום את נשמתי

        היה חותני, ווריק המהולל,

        שאמר בקול, "איך תעניש מלכות

        החושך כאן את קלארנס שנשבע  

        לשקר?" כך הוא נעלם. ואז

        בא בריחוף צל-רוח כמו מלאך,

        שיער בוהק ומגואל בדם,  

        והוא צרח, "בא קלארנס, קלארנס איש

        השקר, הפכפך, מפר שבועה,

        זה שרצח אותי בשדה הקרב

        של טיוקסברי! תִקפו אותו, אלות

        נקם! סִחבו אותו לְעינויים!"

       נדמָה לי שמיד הקיף אותי

        לִגְיון שדים בשאגות אימים

        כאלה שהתעוררתי כולי רעד,

        ועוד זמן ארוך האמנתי שאני

        בגיהינום, כזה רושם נורא

        טבע בי החלום.

שומר: לא פלא שזה הפחיד אותך, כבודך. 

         אני רק מלשמוע מְפחֵד,

         נדמה לי. 

קלארנס:              איי, שומר, שומר, אני

         למען אדוארד עשיתי כל

         מיני דברים שמרשיעים עכשיו 

         את נשמתי. ורק תראה איך הוא

         גומל לי. אלוהים, אם בִּתפילות

         לא אפייס אותך, ותבקש

         על חטאַי להתנקם בי, שפוך

         את חמתך עלי בלבד, חוס על

         אשתי וילדַי, חפים מפּשע.

         שומר, בבקשה, שב אתי קצת.

         כבד לי בנשמה, ובשמחה

        אשן.

שומר:            טוב, אדוני. שאלוהים

ייתן למעלתך מנוחה טובה.

        (נכנס בראקנברי, מפקד הכלא)

בראקנברי: צער שובר עונות וּשְעות שַלְוָוה,

         הופך לילה לבוקר, אור לחושך.

         תפארת שליטים היא רק התואר,

         כבוד בחוץ על מצוקה בִּפנים.

         ועל ההזיה הזאת לא פעם

         הם מרגישים עולם של דאגות.

         כך שבין שֵם גדול ואלמוני

         אין שום הבדל, רק רושם חיצוני.

(נכנסים שני הרוצחים.)

רוצח 1:   הו, מי זה פה?

בראקנברי: מה אתה רוצה, חבר? איך באת הנה?

רוצח 2:   אני רוצה לדבר עם קלארנס, ובאתי הנה על הרגליים שלי.

בראקנברי: כל כך קצר ולעניין?

רוצח 1:  עדיף קצר ולעניין מארוך וְפַּלְספן. [/ וטרחן.] תן לו לראות את הצו שלנו, ואל תדבר יותר.

       (בראקנברי קורא.)

בראקנברי: הצו הזה מורה לי להעביר

         את הדוכס כבוד קלארנס לידיכם.

         לא אתעמק לחקור מה הסיבה,

         שלא אהיה אָשֵם בתוצאה.

         הנה שם הדוכס, ישן; והנה

         המפתחות. אני אגש לַמלך,

         להודיע שמסרתי לידיכם

         את האסיר.

רוצח 1:  בבקשה. זה רעיון חכם. כל טוב.

         (יוצא בראקנברי. [וגם השומר.])

רוצח 2:  מה, שאני ידקור אותו כשהוא ישן?

רוצח 1:   לא, הוא יגיד שעשו את זה בפחדנות כשהוא יתעורר.

רוצח 2:  נו, הוא לא יתעורר עד יום הדין.

רוצח 1:  נו, ואז הוא יגיד שדקרנו אותו בַּשינה.

רוצח 2:  המלה הזאת "דין" הולידה בי איזה רגשי אשמה.

רוצח 1:    מה, אתה מפחד?

רוצח 2:  לא מלהרוג אותו – יש אישור – רק מלהיות מקולל על זה שהרגתי אותו, מזה שום אישור לא יגן עלי.

רוצח 1:  חשבתי שהיית נחוש.

רוצח 2:  אני לגמרי – לתת לו לחיות.

רוצח 1:  אני יחזור לדוכס מגלוסטר להגיד לו את זה.

רוצח 2:  לא, 'בקשה חכה רגע. אני מקווה שההתקף-רגש הזה שלי ישתנה. זה בדרך כלל נמשך כולה עד שסופרים עשרים.

רוצח 1:  איך אתה מרגיש עכשיו?

רוצח 2:  עוד יש לי איזה כמה שאריות של מצפון.

רוצח 1:  תזכור את התגמול שנקבל כשזה גמור.

רוצח 2:  זין, שימות! שכחתי את התגמול.

רוצח 1:  איפה המצפון שלך עכשיו?

רוצח 2:  אָה, בארנק של הדוכס מגלוסטר.

רוצח 1:  אז כשהוא יפתח את הארנק לתת לנו את התגמול, המצפון שלך יעוף החוצה.

רוצח 2:  שטויות, שיעוף. מעטים, אם בכלל, יאמצו אותו.

רוצח 1:   מה יהיה אם הוא יחזור אליך?

רוצח 2:  אני לא אתעסק אתו. הוא עושה ממך פחדן. אתה לא יכול לגנוב בלי שהוא יאשים אותך. אתה לא יכול לקלל בלי שהוא יבלום אותך; אתה לא יכול לשכב עם אשת רֵעֶךָ בלי שהוא יתפוס אותך. זה חתיכת יצור בַּישן מסמיק, שעושה לך מהפכות בלב. הוא ממלא אותך מלא במכשולים. הוא הביא אותי פעם להחזיר ארנק עם כסף שמצאתי במקרה. הוא מרושש את כל מי שמחזיק אותו. זורקים אותו מכל עיר בתור סכנה לציבור, וכל מי שרוצה לחיות טוב משתדל לסמוך רק על עצמו ולחיות בלעדיו.  

רוצח 1:  זין, עכשיו הוא פתאום מגרד לי את המרפק, משכנע אותי לא להרוג את הדוכס.

רוצח 2:  תכניס לך לראש את השטן, ואל תאמין למצפון. הוא יתגנב לך ללב וישאיר אותך בוכה.

רוצח 1:  אני בנוי קשוח, הוא לא יכול עלי.

רוצח 2:  זה דיבור של גבר שמכבד את השם שלו! קדימה לעבודה?

רוצח 1:  תפוצץ לו את התפּוח עם הקת של החרב, ואז תזרוק אותו לחבית יַיִן מַדֵרָה בחדר השני.

רוצח 2:  וואו, הברקה מעולה! נעשה ממנו מעדן בְּיין.

רוצח 1:  שקט, הוא מתעורר.

רוצח 2:  תכה!

רוצח 1:  לא, קודם נדבר אתו.

קלארנס: איפה אתה, שומר? תן לי כוס יין.

רוצח 2:  תקבל מספיק יין, אדוני, עוד רגע.

קלארנס: אלוהים, מה, מי אתה?

רוצח 2:  בן-אדם, כמוך.

קלארנס: אבל לא כמוני מלכותי.  

רוצח 2:  ואתה לא כמונו איכותי.  

קלארנס: קולכם הוא רעם, אבל המראה פשוט.

רוצח 1:  קולי עכשיו הוא מלך, המראה - שלי.

 קלארנס: כמה איוֹם ומאיים אתם             

            מדברים. והמבט הזה מבעית                         

            אותי. למה אתם כל כך חיוורים?

            מי, מי שלח אתכם? לשם מה באתם?

שניהם:   לְ – לְ – לִ –

קלארנס: לרצוח אותי?

שניהם:   כן, כן.

קלארנס: בקושי יש לכם לב להגיד זאת.

            אז לא יהיה לכם לב לעשות זאת.

            במה פגעתי בכם, חברים?

רוצח 1:  'תה לא פגעת בנו אלא במלך.

קלארנס: אני אחזור ואתפייס אתו.

רוצח 2:  אף פעם לא. אז תתכונן למות.

קלארנס: אתם מכל בני-האדם נבחרתם     

              לקטול חפּים מחטא? בְּמה פשעתי?

            איפה עדוּת שמרשיעה אותי?

            יש חֶבר מושבעים שהודיע על     

            הכרעתו בפני שופט חמוּר?

            ומי הכריז על גזר-דין מוות מר

            לקלארנס המסכן? לאיים עלי

            בְּמוות בלי שאהיה מורשע כַּחוק

            זה לא חוקי. אני קורא לכם,

            אם יש לכם תקווה לְטוּב גן-עדן, 

            להסתלק ולא לגעת בי.

            המעשה הזה יביא אתכם

            לגיהינום.

רוצח 1:                מה שאנחנו עושים

            זה בפקודה.

רוצח 2:                    והפקודה הזאת

            היא של מלכנו.

קלארנס:                      עבדים טועים!

            מלך המלכים חוקק ש"לא

            תרצח". אתם תירקו על צו שלו

            למען צו אֶנוֹש? תיזהרו!

            כי הוא יפיל את נקמתו על ראש

            מי שמפר את חוקותיו.

רוצח 2:                                 והוא

            מפיל אותו נקם עליך. על          

            שבועה לשקר, ועל רצח גם.                

            אתה הבטחת בשבועה קדושה

            ללחום בשם בית לאנקסטר.

רוצח 1:                                       וכמו

            כּופר בָּאֵל הפרת ת'שבועה,

            וְבַּסכין הבוגדנית שלך

            שפכת ת'קרביים של הבן

            של השליט שלך.

רוצח 2:                           שלהגן

            עליו נשבעת.

רוצח 1:                    איך אתה מטיף

            לנו על החוקים של אלוהים

            שאתה חיללת בצורה קשה?  

קלארנס: אבל למען מי אני חטאתי?

            למען אדוארד, למען אח.

            הוא לא שלח שתרצחו אותי

            על זה, כי הוא עמוק בַּחטא

            הזה כמוני. אם האל ירצה

            לנקום על כך, הוא יעשה את זה

           פומבית, דעו לכם. אל תגזלו 

          ת'עונש מגודל זרועו. הוא לא

          צריך נתיב עקיף ולא חוקי 

          בכדי לגדוע את מי שפשע בו.

רוצח 1:  אז מי עשה ממך שגריר של דם

         כשלַנסיך המעולה, תוסס

         חיים הזה, נתת מכת מוות?

קלארנס:  אהבת אחִי, השד וזעמי.  

רוצח 1:  אהבָת אחִיך, הפשעים שלך

       והחובה קוראים לנו עכשיו

       לשחוט אותך.

קלארנס:                   אם אתם אוהבים

         את אח שלי, אל תשנאו אותי.

         אני אחיו, ואוהֵב אותו מאד.

         אם זה על בצע כסף, תחזרו,          

         אשלח אתכם לָאח שלי לורד ריצ'רד,

         שיפצה אתכם בעד חיַי

         יותר מאדוארד על בשורת מותי.

רוצח 2:   אתה טועה; ריצ'רד שונא אותך.

קלארנס:  לא, הוא אוהב אותי, ואני יקר לו.

         לכו אליו ממני.

רוצח 1:                      בהחלט

         נלך.

קלארנס:         אִמרו לו, כשאבינו יורק

         האצילי בירך את שלישיית

         בניו בִּזרוע של גיבור הוא לא

         דִמיין שֶסע כזה של חברוּת.        

         תאמרו את זה לגלוסטר - הוא יבכה.

רוצח 1:   כן, אבנים, כמו שלימד אותנו.

קלארנס:  לא, אל תשמיצו, הוא נדיב וטוב. 

 רוצח 1:  מאד. כמו שלג בַּקציר.

         בוא, 'תה משלה את עצמך.

         זה הוא שלח אותנו להשמיד

         אותך.

קלארנס:        זה לא יכול להיות. כי הוא

         בכה על גורלי, חיבק אותי

         בזרועותיו, נשבע ביבבות

         שיעמול כדי לשחרר אותי.

רוצח 1: עמֵל, עמֵל, ומשחרר אותך

         משעבוד לָאדמה הזאת

         להנאות שמיים.

רוצח 2:                      בוא תשלים

       עם אלוהים, אתה צריך למות,

       אדון.

קלארנס:         יש לכם קודש בַּנשמה

         לעוץ לי להשלים עם אלוהים

         אבל לנשמתכם אתם עיוורים

         כל כך שתִלְחְמו באלוהים

         ותרצחו אותי? דעו לכם

         שאלה ששיגרו אתכם לעשות

         זאת, ישנאו אתכם על זה.

רוצח 2:                                   אז מה

       ל'שות?

קלארנס:           וותרו, תצילו את הנפש. 

רוצח 1:  לוותר? זה לפחדנים ונקבות.

קלארנס: לא לוותר זה חייתי, פראי,

         שטני. נֹאמר שאתם בני שליטים,

       ומוּדָרים כמוני מחרוּת

       וזוג רוצחים כמותכם פתאום מופיע - 

       מי לא היה מפציר כך על חייו?

       במצבי הייתם זוחלים.

       (לרוצח 2): חבר, אני קולט במבטך

         איזו חמלה. אם זו לא התחנפות

         של העיניים, תמוך בי, תתחנן

         אתי. כשנסיך נהיה קבצן                        

         איזה קבצן לא ירחם?                    

רוצח 2:  תסתכל מאחוריך, אדוני!

רוצח 1:  תיקח את זה! וזה!

         (דוקר אותו)                       אם כל זה לא

         מספיק, אטביע אותך בחבית 

         היין שם.

         (יוצא [עם גופת קלארנס]).

רוצח 2: זה פשע דם מזוויע גם פזיז.        

         הייתי בשמחה רוחץ ידיים

         מהרצח הנורא הזה.

         (נכנס רוצח 1.)

רוצח 1: מה זה צריך ל'יות שאתה לא

       עוזר לי? בחיי שהדוכס

       ישמע איך התרשלת.

רוצח 2:                         הלוואי

         שהיה שומע שהצלתי את

         אחיו. תיקח אתה את התשלום, 

         ותצטט לו מה אמרתי, כי

         אנ' מתחרט שהדוכס נרצח.   

         (יוצא.)

רוצח 1: אני לא. לך, פחדן. -  טוב, אז אני

         אחביא את הגופה באיזה חור

         עד שהדוכס יוציא פקודה לקבור.

         וכשאקח ת'כסף, אתנדף;

         לא טוב להיות פה כשזה ייחשף.              

         יוצא.


מערכה 2, תמונה 1 -


תרועה. נכנסים המלך אדוארד, חולה, המלכה אליזבת, דורסט, ריברז, הייסטינגז, באקינגם וגריי.

המלך אדוארד: יפה, היום פעלתי בְּשירות

         הטוב. כבודכם, שִמְרו על האיחוד

         הלאומי הזה. אני ממתין

        כל יום לְשגרירות מן הגואל

        לגאול אותי מכאן. ונשמתי

        תפרח לה בשלום אל השמיים

        כי הבאתי לידידַי שלום על פני

        האדמה. ריברז והייסטינגז, קחו

        זה את יד זה; ואל תַסוּו שנאה,   

        הַכריזו אהבה.

ריברז:                      אני נשבע,

         טוֹהרתי משנאה ומטינה,

         ובידִי חותֵם את אהבת לבי.

הייסטינגז: שאשגשג כשם שאני נשבע

         כנ"ל.

המלך אדוארד:    תיזהרו לא להתל

        בְּמלכּכם, כי מלך המלכים

        יחשוף את שִקְרכם, וּכְתגמול

        תהיו הסוף אחד של השני.

הייסטינגז: שאצמח כשם שאני נשבע אהבת

         אמת.

ריברז:           וגם אני, כשם שאני

         אוהב את הייסטינגז.

המלך אדוארד:                      גברת, גם את לא

         פטורה מזה. דורסט, גם לא אתה.

         גם באקינגם. הגזמתם בְּפילוג

        ובמחלוקת. תאהבי, אשתי,   

         את הייסטינגז, תני לו יד לנשיקה.

         ותעשי את זה בלב שלם.              

אליזבת: הנה, לורד הייסטינגז. לא אזכור שוב שום

         שנאה בינינו, בחיַי וּבכל

        מי שיקר לי.

המלך אדוארד:           דורסט, תחבק

         אותו. הייסטינגז, תאהב את המרקיז.

דורסט:  נשבע שחילופֵי האהבות

        האלה מצדי אף פעם לא

        יופרו.

הייסטינגז:          גם מצדי נשבע.

המלך אדוארד: עכשיו חתוֹם את הידידוּת הזאת,

         כבוד באקינגם, בְּחיבוקים לִבְנֵי-

         הברית של רעייתי, וּתְשַמַח

        אותי באיחודכם.

באקינגם:                       בַּיום שבאקינגם

         יַפנה את שנאתו כלפי כבודך

        במקום לִנְצור וְלאהוב אותך

        ואת קרוביך, שעונשי יהיה

        שנאה כשאֲצַפֶּה לְאהבה.

         וכשאהיה זקוק ליד חבר,

         ומשוכנע שהוא אכן חבר,

         הלוואי ייצא אפל, חלול, נחש

         ובוגדני כלפַּי. שכך יקרה 

         אם אתנכר לך ולקרוביך.

המלך אדוארד: זאת, באקינגם אציל, שבועה שהיא

         מַרְפּא לַלב חולה-הלב שלי.

         חסר עכשיו פה רק אחינו גלוסטר

         לסגור את השלום המבורך.

         (נכנסים רטקליף וריצ'רד.)

באקינגם:  והופ בזמן,

         הנה באים רֶטְקְליף והדוכס.

ריצ'רד:  יום טוב לַמלך והמלכה שלי,

         ובשעה שְמחה למכובדַי.

המלך אדוארד: שְמחה מאד, על פי היום. גלוסטר,  

         עשינו פה מצוות, שלום במקום

         איבה ואהבה במקום שטנה

         בין אלה, הגדולים שהתלקחו   

        בשנאת חינם.

ריצ'רד:                      זאת מלאכת קודש, הוד

         מלכות גדול. אם יש פה בכל גוש   

         האצילוּת אחד אשר רואה בי –

         עקב מידע כוזב או הנחה              

         מוטעית – אויב –

         אם בשוגג או בְּרִתְחָה פגעתי

         במישהו מהאספה הזאת,

         כל רצוני – פיוס אתו וברית

         אחווה. עוינות היא מוות בשבילי.

         אני שונא אותה, ומבקש

         רק אהבה של כל איש טוב. ראשית,

         גברתי, אני מפציר ממך לִשְלום

         אמת, שאֶקנה במחיר שרות צייתן;

         וגם ממךָ, לורד באקינגם יקר,

         אם אי פעם היתה טינה בינינו;

         ממך, לורד ריברז, ולורד גריי, ממך,

         שבלי סיבה עיקמתם אף נגדי.

         רוזנים, מושלים ולורדים, מכולכם.

         לנשמתי אין גראם מחלוקת עם

         אף איש אנגלי יותר מִלְנִשְמָת

         תינוק שרק היום נולד. אני

         מודה לָאֵל על הענווה שלי.

אליזבת:   זה ייקָבע כיום חג מהיום.

         הלוואי שכל מחלוקת תיפתר כך.

        אני רק מבקשת, בעלי,

        הוד מלכותך, שתְזַכּה באותו        

        החסד גם את יקירנו קלארנס.

ריצ'רד:  מה, בשביל זה הצעתי אהבה,

         גברתי - לחטוף אגרוף כזה מול פני

         הוד מלכותו? מי לא יודע שהדוכס  

        אציל הנפש מת?

         (תזוזה של כולם.)

         זה ביזיון ללעוג לגווייתו!

ריברז: מי לא יודע שהוא מת? מי כן?

אליזבת: שמיים, תסתכלו, איזה עולם זה?

באקינגם: אני חיוור, לורד דורסט, כמו היתר?

דורסט:  כן, אדוני, ואין פה אף אחד

         שהאודם לא נטש את לחייו.

המלך אדוארד: מה, קלארנס מת? הרי הצו בוטל.

ריצ'רד:  אבל, מסכן, הוא מת מצַו מספּר

         אחת שלך, אשר נשא אותה  

        שליח מעופף. איזה נכה

        זחלן נשא את צו-הנגד, והוא

        הגיע בְּפיגור לראות אותו

        קבור. יש לא מעט לא בני מלכות  

        או אצולה, צמאים לְדם ולא                

        קרובים בַּדם, שמגיע להם מה     

        שקלארנס האומלל קיבל, אבל      

        מסתובבים בלי שום חשד.         

        (נכנס סטנלי רוזן דַרבּי.)

סטנלי: טובה, אדון, טובה על שירותַי!

המלך אדוארד: שקט עכשיו, אני מוצף בעצב.

סטנלי: אני לא קם עד שכבודו יקשיב לי.

המלך אדוארד: אז בוא תגיד מהר מה תבקש.

סטנלי: תן חנינה לִמְשָרֵת שלי,

         שהרג היום איזה אדון פרוע,

         שבעבר שירת את דוכס נורפוק.

המלך אדוארד: יש לי לשון לגזור מוות על אח,

         ואותה לשון תיתן חיים לְעבד?

         אחי לא הרג אף איש, פשעו היה

         לחשוב, אבל העונש – מוות מר.

         מי בא אלי בשמו? בזעמי

         מי פה כרע על ברך לבקש

         שאשקול שנית? מי אז דיבר על ברית

         אחים? על אהבה? ומי הזכיר

         איך המסכן נטש את ווריק כדי

         ללחום למעני? מי, מי סיפר

         כיצד בשדה הקרב של טְיוּקְסְבֶּרי,

         כשהכריע אותי אוקספורד, הוא

         הציל אותי ואמר "תחיה עוד, אח

         יקר, להיות למלך"? מי סיפר

         איך כששכבנו שנינו בשדה-קרב,

         קפואים כמעט לַמוות, הוא עטף

         אותי שם בבגדיו שלו, ואת  

         עצמו חשף לְקור לילה מקפיא?

         את כל זה זעם משתולל קטף

         מזכרוני, ולא היתה לְאיש

         מכּם גדלות הנפש להזכיר לי.

         אבל אם העגלון או משרת  

         הבית שלכם רָצח מתוך

         שכרות, השחית את צלם אלוהים,

         ישר אתם על ברך "סלח, תסלח!"

        ואני, שלא כצדק, גם סולח.     [/ ואני סולח, גם אם לא בצדק.]

        אך לטובת אחי איש לא דיבר,

        וגם אני לא עתרתי אל נפשי

        למענו, מסכן. הכי גאים

        בכם חבו לו בחייו המון,  

        אבל איש לא טרח להשתדל

        בעד חייו. הו אלוהים, אני

        פוחד שזרועך תכה אותי,

        אתכם, את משפחתי ואת שלכם

        על זה. בוא, הייסטינגז, תמוך בי אל חדרי.

        הו קלארנס המסכן!

        (יוצאים כמה, עם המלך והמלכה.)

ריצ'רד:  כל זה פרי הפזיזות. לא שמתם לב

         איך כמה מהקרובים האשמים

         של המלכה החווירו כששמעו

         שקלארנס מת? איי, הם שדחפו

         לזה ת'מלך יום ולֵיל. האל

         ינקום. קדימה, לורדים, ננחם

         את אדוארד בחברתנו.

באקינגם: אחריך, אדוני.

         יוצאים.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנסת הדוכסית מיורק עם שני ילדיו של קלארנס.

ילד:  סבתא טובה, תגידי, אבא מת?

דוכסית:  לא, ילד.

ילדה:  למה את בוכה כל כך הרבה, מכה

         את החזה? צועקת "קלארנס בן

         שלי מסכן?"

ילד:                     למה את מביטה

         עלינו ומנדנדת את הראש,

         קוראת לנו יתומים זרוקים, שרידים,       

         אם אבא-טוב שלנו חי?

דוכסית:                                  יפים    

        שלי, שניכם טועים, אני בוכה

        על מחלת המלך - שרק לא

        יאבַד - לא על מות אבא שלכם.

ילד   אז, סבתא, את מודה, הוא מת. הדוד

        שלי המלך הוא אשם בזה.

        האל ינקום, אני אציף אותו

        אינסוף תפילות מכל הלב לזה.

ילדה:  וגם אני.

דוכסית: שה, ילדים, הוד מלכותו אוהב  

        אתכם מאד. שוטים תמימים חסרי

        אונים, אתם לא מנחשים בגלל

        מי אבא מת.

ילד:                     סבתא, אנחנו כן.

         כי הדוד הטוב שלי דוד גלוסטר, הוא

         אמר לי שהמלך, בִּדחיפה

         של המלכה, המציא האשָמות

         לכלוא אותו. וכשהדוד סיפר

        לי, הוא בכה, והוא ריחם עלי,

        נתן לי נשיקה חמה בַּלחי,

        ביקש שאני אסמוך עליו כמו אבא,

        והוא יאהב אותי ממש כמו ילד.

דוכסית:  איי, שמִרְמָה תגנוב מסווה עדִין

        כזה, וּבמסכה של צדיקוּת

        תחביא שד חבלה! הוא בני, כן-כן,  

       זו הבושה שלי. אבל הוא לא

        ינק מהפטמה שלי מִרְמה

        כזאת.

ילד:            חושבת, סבתא, שהדוד

         שלי שיקר?

דוכסית:                  כן, ילד.

ילד:    אני לא מאמין. מה זה הרעש?

         (נכנסת המלכה אליזבת, שיערה פזור, ריברז ודורסט אחריה.)

אליזבת: הה מי יבלום אותי מליילל,

        לבכות, לשפוך קללות על מזלי

        ולייסר את עצמי? אני אתן 

        יד לְיֵיאוּש שחור נגד נפשי

        ואהיה אויבת לעצמי.

דוכסית:   מה סצנת הפְּראוּת המשתוללת?

אליזבת:  פרולוג לדרמה טראגית אלימה.

         אדוארד שלי, הבן שלך, מלך

         שלנו, מת. למה שיצמחו

         הענפים כשנתלש השורש?

         למה לא יקמלו עלים אם אין

         עסיס? רוצים לחיות – תְּמררו;

         ואם למות – אז מהרו, שעוד

         נשיג בִּנְשמות זריזות-כנף

        ת'מלך, או כמו נתינים טובים 

        נלך בעקבותיו לממלכתו

        החדשה של לילה לא נגמר.

דוכסית:  הה, לי יש חֲזָקָה בַּכְּאב שלך  [/ הה יש לי חלק בַּכְּאב שלך]   

         כי היתה לי זכות של אֵם על בעלך.

         אני קברתי בעל מעולה,

         חייתי רק הודות לְבּבואות

         הדמות שלו מול שתי עיני. עכשיו

         שתי המַרְאות של הֶהָדר הזה

         נופצו לרסיסים ביד המוות.

        וכנחמה נותר לי רק ראי

        עקום אחד, שרע לי כשאני

        רואה בו את בּוּשָתי. אַת אלמנה,

        אבל אַת אֵם, נותרה לך הנחמה

        בילדייך. אבל לי חטף

        מן הזרועות את בעלי המוות,              

        תלש לי שני קביים מידַי

        החלושות: קלארנס ואדוארד. איי,

        השְכול שלך הוא מחצית שלי,

        אז לי יש זכות לגבור על יגונך

        ולהטביע את זעקותייך.

ילד:   את, דודה, לא בכית על מות אבינו.

         למה שנשתף איתך דמעות?

ילדה:  לא יִלְלו על הַיתמוּת שלנו,

         ת'אלמנוּת שלך לא יְבַכּו.

אליזבת: אל תעזרו לי להתאבל. קינות  

         אני לא עקרה מכדי ללדת.

         שינוקזו כל מעיינות עולם

         לתוך עיני, וכאשר ישלוט

         בי הירח המֵימי אביא

         מבול כדי להטביע את העולם.

         איי בעל, אדוארד היקר שלי!

ילדים: איי אבא, קלארנס היקר שלנו!

דוכסית:   איי לשניהם, אדוארד שלי וקלארנס.

אליזבת:   נשענתי רק על אדוארד – הוא איננו.

ילדים: נִשְעַנו רק על קלארנס – הוא איננו.  

דוכסית:   נשענתי על שניהם – והם אינם.

אליזבת:   אף אלמנה לא ידעה אובדן כזה. 

ילדים: אין יתומים שידעו אובדן כזה.

דוכסית:   אף אמא לא ידעה אובדן כזה.

         אוי לי, אני אֵם היגונות האלה:

         כי צערם חלקי, שלי – שלם.

         היא מְבכּה את אדוארד – גם אני;

         אני מבכה את קלארנס – והיא לא;

         הקטנטנים את קלארנס – גם אני;

         אני מבכה את אדוארד – והם לא.

         איי, שלושתכם, שִפכו עלי - שבורה

        כפול שלוש - את כל דמעותיכם.

         אני אומנת של העצב של

         כולכם, ואפנק אותו בְּבֶכי.

דורסט: התנחמי לך, אמא, אלוהים

         כועס שאת לא מודה על מעשיו.     

        בַּתן-וקח של העולם קוראים

        לזה כְּפיוּת-טובה, להחזיר בלי חשק

        חוב שהלוותה יד נדיבה.

        חמוּר כפליים להיות עוין

        לַמרומים כשהם דורשים החזר

        של חוב כה מלכותי שהם הלוו לך.

ריברז: חִשבי בדאגה של אֵם על בנך,

         יורש העצר הצעיר. שלחי

         לקרוא לו; שיוכתר; הוא תקוותך.

         זרקי יגון אל קבר אדוארד ז"ל,

         שִתְלי שִמְחה בְּכס אדוארד החי. 

         (נכנסים ריצ'רד, באקינגם, סטנלי רוזן דַרבּי, הייסטינגז ורטקליף.)

ריצ'רד:   שלא תדעי עוד צער, אחותי.

         ראוי שניילל כולנו איך   

         דעך לו כוכבנו הזוהר,  

         אבל בִּיללות כלום לא תוקן עוד.

         גברתי אמי, אלפי סליחות, אנ' לא   

         ראיתי את כבודך. בהכנעה

         על הברכיים אבקש ממך

         ברכה.

דוכסית:        שיברך אותך האל, וגם

         ישתול בך ענווה, ואהבה,

         וחסד, צייתנות וחוש חובה.

ריצ'רד:  אמן. (הצידה) ושאמות לי בשיבה  

        טובה; זאת הפואנטה בברכה

        של אם. מוזר שהיא על זה דילגה.         

באקינגם:  בני מלוכה קודרים, לורדים נוגים,

         השותפים לָאבל הכבד,

         תתעודדו עכשיו באהבתכם

         זה כלפי זה. אבד לנו היבול

         של מלך זה, אבל נקצור עוד את

         היבול של בנו. את שבר שנאתכם

         שהתנפח ורק לא מזמן

         אוּחה, נתפר, חוּבּר שוב, יש לסעוד,

         לחבוש, ולטפל בו בעדינות.

        נראה לי טוב שפמליה קטנה

        תצא לעבר וֵויילְס, אל טירת לַדְלוֹ,

        כדי להביא את הנסיך ללונדון

        שהוא יוכתר.

ריברז:                      ולמה פמליה

        קטנה, לורד באקינגם?

באקינגם: כי משהו המוני, אדון, עלול

         לפתוח שוב את פצע העוינוּת

         שרק נרפָּא, וזה סיכון גדול

         כשהשלטון טרי, לא מנוסֶה

         בִּמְשילוּת. כשכל סוס הוא אדון

         לָרֶסן ומושך אל הכיוון

         שמתחשק לו, איומי דמיון

         ואיומי אמת מתערבבים;

         מצב נָפיץ כזה חובה למנוע.  

ריצ'רד:  כולי תקווה שהמלך ז"ל השכין

         שלום בינינו, בי על כל פנים

         הברית היא יציבה ואמיתית.   

ריברז: גם בי, ובכולם, אני בטוח.

         עדיין, מכיוון שהיא טרייה,

         אין להציב אותה בפני סיכון

         שתתפרק, מה שעלול לקרות

         עם חבורה גדולה מדי. לכן

         אני אומר כמו באקינגם: שקומץ

         ייצא כדי להביא את הנסיך.

 הייסטינגז: אני בעד.

ריצ'רד:  אז כך יהיה, ובואו להחליט

        מי אלה שייצאו מייד לְלַדְלו.

        גברתי, ואחותי, אתן באות

        להביע בעניין את דעתכן?

אליזבת והדוכסית: מכל הלב.

         (יוצאים כולם חוץ מבאקינגם וריצ'רד.)

באקינגם: אדון, מי-שזה-לא-יהיה שיוצא

         אל הנסיך, שנינו לא נשארים

         בשום פנים בבית. כי בַּדרך

         אמצא כבר הזדמנות, כְּהקדמה

         לְמה שלא מזמן שוחחנו עליו,

         להפריד בין הקרובים היהירים

         של מלכּתנו לַנסיך.

ריצ'רד:                           עצמי 

         שני שלי, מוקד עצות טובות

         שלי, נביא, אוֹרָקל, אח בַּנפש.

         אני אלך לאן שרק תורֶה

         לי כמו ילד. אז לְלַדְלו,

         כי אנחנו מאחור לא נשארים.

         יוצאים.


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנס אזרח מדלת אחת, ואזרח אחר מן השניה.

אזרח 1:   היי, בוקר טוב, שָכן. לאן 'תה רץ?

אזרח 2:   לי בעצמי בקושי יש מושג.  

          שמעת מה קורה?

אזרח 1:                         כן, שהמלך מת.

אזרח 2:  בְּשוֹרוֹת רעות. כמעט שאין טובות כבר.

         אני פוחד, פוחד שהעולם

         במערבולת.             [/ איבד את הצפון.] 

          (נכנס עוד אזרח.)

אזרח 3:   שכנים, כל טוּב.

אזרח 1:                            ובוקר טוב לך.

אזרח 3:   זה נכון שהמלך הטוב אדוארד מת?

אזרח 2:   כן, מה לעשות, שאלוהים ישמור.

אזרח 3:   אז, רבותי, צפּו לְטלטלות.      [/ צפּו לְמהפכים.]

אזרח 1:    לא, בעזרת האל, הבן שלו ימלוך.

אזרח 3:   אוי לַמדינה כשמושל בה ילד.

אזרח 2:   אתו יש לְממשל תקין תקווה:

         בתור קטין יהיו לו יועצים,

         ועד שהוא יהיה בגיל בָּשל   

        הוא כבר יידע יפה למשול.

אזרח 1:                                  אותו

         מצב היה כשהנרי הששי

         הוכתר כשהיה בן תשע חודשים. [/ הוכתר בגיל תִּשְעת חודשֵי חיים.]

אזרח 3:  אותו מצב? ממש לא, אלוהים

         יודע. אז בַּמדינה הזאת

         היו פוליטיקאים על רמה,

         רציניים, שקולים; לַמלך אז

         היו דודים טובים לשמור עליו.  

אזרח 1:  נו גם לזה יש, מצד אבא גם

         מצד האמא.

אזרח 3:                  טוב היה אם הם

         היו כולם מצד האבא, או

         שלא היה אחד מצד האבא;

         כי תחרות הכוח מי יהיה

         הכי קרוב אליו – נרגיש אותה

         אישית, אם אלוהים לא יתערב.        

          הו, הדוכס מגלוסטר איש מלא

         בסכנות, והבנים והאחים

         של המלכה גאים ומתנשאים.

         ורק אם ישלטו בהם והם

         לא ישלטו, הארץ החולה

         הזאת תהיה בריאה כמו פעם.

אזרח 1:                                       די;

         מספיק לראות שחורות. יהיה רק טוב.

אזרח 3: כשמעוּנן, חכם לובש מעיל.

         כשהעלים נושרים, קרוב החורף.

         בזמן שקיעה, מי לא ממתין לְלילה?

         סופה לא בָּעונה – מַשְמע רעָב.

         אולי יהיה רק טוב, אבל אם זה

         מה שיסדר האל, אז זה יותר

         ממה שמגיע לנו, או ממה

         שאני מצפה.

אזרח 2:                  באמת, כל הלבבות

         מלאים בְּפחד. לא תמצא אחד

         שלא נראה אכול מחרדה.

אזרח 3: לפני זמן של שינוי תמיד זה ככה.

         המוח באיזה אינסטינקט עמוק

         חושד בְּסכנה שמתקרבת,

         כמו שרואים איך מתנפחים גלים

          לפני סופה. אבל תשאירו את

         הכל לאלוהים. לאן אתם

         הולכים?

אזרח 2:             האמת שהשופטים קראו

         לנו.   

אזרח 3:               גם לי. אז אלווה אתכם.

         יוצאים.


מערכה 2, תמונה 4 -


נכנסים הארכיבישוף מיורק, הדוכס הצעיר מיורק, המלכה אליזבת והדוכסית מיורק.

ארכיבישוף: אתמול בלילה, מספרים לי, הם

         חנו בסְטוֹני-סְטְרָאטפורד, והלילה

         ילונו בנוֹרְת'הַמְפְּטון. כבר מחר

         או מחרתיים הם יגיעו הנה.

דוכסית:   הלב שלי כבר מתפוצץ לראות

         את הנסיך. אני מקווה שהוא

         גדַל מאד מאז שהתראינו.

אליזבת:  שמעתי – לא כל כך; בְּנִי יורק,

אומרים, כמעט משיג אותו בַּגובה.

יורק:   כן, אמא, אבל אני לא מעוניין.

דוכסית:   למה, חמוד? לגדול זה מצוין.

יורק:   סבתא, לילה אחד בארוחה

         דיבר הדוד שלי לורד ריברז איך

         גדלתי לעומת אחי. "אה כן",

         אמר דוד גלוסטר, "צמח קט מלא

         בהוד, עשב שוטה גדֵל כמו אש."

         מאז אנ' לא רוצה לגדול מהר  

         כבר, כי פרחים יפים הם איטיים

         ועשב בר - זריז.

דוכסית:                         טוב, טוב, רק זה   

         פתגם שלא תפס לגבי זה

         שהשתמש בו. הוא היה ממש

         מין שרץ כשהיה קטן, והוא גדַל

         כל כך לאט, כל כך זוחל, שאם

         החוק שלו נכון, היה מלא

         חסד והוד.    

ארכיבישוף:           וּבלי ספק כזה  

         הוא, הוד חסדך.   

דוכסית:                         הלוואי שכן, אבל

         מותר לְלב של אמא לפקפק.

יורק:   אח בחיי, אם הייתי רק זוכר,

         יכולתי אז לרדת על דוד הוד

         בקשר לַצמיחה שלו יותר מאיך

         שהוא לגלג עלי.

דוכסית:                         איך, יורק צעיר

         שלי? גלה לי בבקשה. 

יורק:                               אומרים

         שהדוד שלי גדל כל כך מהר

         שכשהיה בן שעתיים הוא

         לעס קרום לחם. לי לקח שנתיים

         להצמיח שן בכלל. אח, סבתא, זאת

         יכלה להיות בדיחה נושכת!

דוכסית:                                   יורק           

         יפיוּפי, מי סיפר לך את זה?

יורק:   המֵינֶקת שלו, סבתא. 

דוכסית: המֵינֶקת? איך, היא מתה עוד לפני

         שנולדת.

יורק:                   אם לא היא, אז אני לא

         יודע מי.

אליזבת:             זה ילד מתוחכם! (מסוכן!]

         די, אתה חד מדי.  

דוכסית:                          גברת טובה,

         אל תכעסי על הקטן.

אליזבת:                                    אוזניים

         לכותל.

         (נכנס שליח.)

ארכיבישוף: הנה שליח. מה החדשות?

שליח: זה חדשות שמר לי לדווח.

אליזבת:   מה, מה שלום הנסיך?

שליח:                                   בטוב, גברתי,

         בריא.

אליזבת:           מה החדשות?

שליח:                                   לורד גריי וגם

         לורד ריברז נשלחו כאסירים

         אל הטירה בְּפּומְפְרֶט, ואיתם

         סר תומס וֹוהן.

דוכסית:                       מי דן אותם לזה?

שליח: הדוכסים האדירים, גלוסטר

         ובאקינגם.

ארכיבישוף:         באיזו אשמה?

שליח:                                       כל מה

         שביכולתי סיפרתי. למה או

         על מה אסרו את המכובדים,

         זה לא ידוע לי, הוד חסדךָ.

אליזבת: אוי לי. אני רואה את החורבן

         של משפחתי. כן, הנמר תפס

         כבר את האיילה. ורודנות

         רומסת משתלטת על הכס

         התם שלא מטיל יותר מורא.

         ברוך הבא לְהֶרס, דם וטֶבח.

         אני רואה ברור כמו על מפה

         שזה הסוף.

דוכסית:                 ימים מקוללים

         של מהומות וריב, כמה רבּים

         כאלה כבר ראיתי! בעלי

         איבד את החיים בשביל הכתר,

         בָּנַי היטלטלו בין הגלים                  

         שאצחק-אבכה כשהם עולים-נופלים.       

         ואם מָלְכוּ כבר, וְיוּשבו [/ ופסקו] קטטות

         מבַּית, לחמו נגד עצמם,

         אח נגד אח, דם נגד דם, אני          

         נגד אני. טרוף מערכות

         מופרע, די כבר לַזעם הארור

         שלךָ, או תן לי שאמות ולא

         אראה עוד מוות.

אליזבת:                       ילד, בוא. נלך

         למצוא מקלט בַּכנסייה, שם לא

         יגעו בנו. שלום, גברתי.

דוכסית:                              אני

         אבוא אתכם.

אליזבת:  אין לךְ סיבה.

ארכיבישוף: לכי לשם, גברתי,

         וקחי את חפצייך וכספך.

         ומצדי אתן להוד חסדך

         את החותָם המלכותי אשר

         מופקד אצלי, ושהאל יגמול לי

         כשם שאדאג לך ולכל קרובייך.

         בואו, אוביל אתכם לכנסיה,

         למצוא מקלט.

         יוצאים.


מערכה 3, תמונה 1 -


נשמעות חצוצרות. נכנסים הנסיך הצעיר אדוארד, הדוכסים גלוסטר ובאקינגם, הקרדינל, קייטסבי ואחרים.                    

באקינגם: ברוך הבא ללונדון, לַבּירה   

         שלך, נסיך מתוק.

ריצ'רד:                        ברוך הבא,

         אחיין יקר, שַליט מחשבותי.

         הדרך המעייפת דכדכה

         אותך.

נסיך:             לא, דוד, התסבוכות בדרך

       עשו אותה כבדה ומעיקה.         

        יש פה פחות מדי דודים לומר לי

       "ברוך הבא".

ריצ'רד:               נסיך מתוק, התום

         שאין-בו-כתם של גילך עוד לא

         תפש את המִרְמָה שבעולם,

         אתה עוד לא מבדיל בין בן-אדם

         לְמה שהוא מציג, ש – אלוהים

         יודע – לא תמיד, או תמיד לא

         דומה לְמה שיש בלב. אותם

         דודים שחסרים לך היו

         מסוכנים. כבודך שמע מהם

         את דיבורי הדבש, ולא ראה

         ת'רעל שבלב. האל ישמור

         אותך מהם, ומידידי שקר 

        כאלה.

נסיך:             שישמור אותי מכל

       ידיד שקר, אבל הם לא היו.

        (נכנס ראש העיר, [עם מלווים].)

ריצ'רד:  ראש העיר לונדון בא לברך אותך.

ראש העיר: האל יתן לך בריאות ואושר!

נסיך:   תודה לך, כבודך, תודה, כולכם.      

         חשבתי שאמי ושאחִי

         יורק יפגשו אותנו כבר בדרך.

         פִי, איזה צב הוא הייסטינגז שלא בא     

         לומר לנו אם הם באים או לא.

         (נכנס לורד הייסטינגז.)

באקינגם: והופ הוא כאן, מגיע ומזיע.

נסיך:   שלום רב. מה, אמנו מגיעה?

הייסטינגז: האל יודע למה - אני לא -  

         הוד מלכותה אמך ואחיך יורק

         מבוצרים בַּכנסיה בתור

         מקלט. הילד היה דווקא בא   

         אתי לפגוש אותך, אבל אמו

         החזיקה בו בכוח.

באקינגם:                      טפו, איזה

         מסלול עוקף נלוז אימצה לה! כְּבוד

         הקרדינל, תואיל-נא לשכנע

         את המלכה לשלוח ת'דוכס

         מיורק אל הנסיך אחיו מיד?

         ואם היא תסרב - לורד הייסטינגז, לֵך

         אתו ומהזרוע החשדנית

        שלה תתלוש אותו בכוח.           

קרדינל:                                כבוד

         לורד באקינגם, אם הנאום הדל

         שלי ישלוף אותו מידי אמו, 

         צַפּה לו כאן מהר. אבל אם היא

         תהיה עיקשת מול תחינות, אסור

         שנחלל זכות מקודשת של

         מקלט! בעד שום הון לא אהיה

         אשם בחטא כבד כזה.

באקינגם:                            אתה

         עקשן-מוּסר בלי הגיון, כבודך,

         טהרני מדי ומסורתי.

         בְּדור חסר גבולות וגס כזה?          

         אתה לא מחלל מקלט כשאתה

         שם יד עליו. הזכות הזאת שמורה

         לְאלה שראויים לה, או יודעים

         איך לנצל אותה. הילד לא

         תבע אותה והוא לא ראוי

         לה, ולכן לדעתי הוא לא

         יכול לזכות בה. אם אתה מוציא

         אותו מתוך מקום שאינו שלו,

         אז לא תפֵר שום זכות או חסינות.

         שמעתי על מה שנקרא "דורשי               

         מקלט", אבל "יורשי מקלט" – על זה     

          עוד לא שמעתי.

קרדינל:                      אדוני, הפעם

         הכנעת את דעתי. לורד הייסטינגז, בוא

         תלך אתי?

הייסטינגז:              כן, אני בא.

נסיך:   תמהרו עד כמה שאפשר.

         (יוצאים הקרדינל והייסטינגז.)

         דוד גלוסטר, אם אחי יבוא, איפה

         נגור עד יום ההכתרה?

ריצ'רד:                                 איפה

         שרק נראה למעלתך. אם לי

         מותר רק לייעץ, כדאי לך

         לנוח יום-יומיים בַּמצודה,

         ואז למצוא איזה מקום נעים

         לבריאותך ולהנאתך.

נסיך:   אנ' לא אוהב בכלל את המצודה.

         יוליוס קיסר בנה אותה, נכון?

באקינגם:  נכון, אדון, הוא שהקים אותה,

         והדורות שאחריו שיפְּצו.

נסיך:   זה מתועד שהוא בנה אותה,

         או זה עבר מדור לדור מפֶּה

         לָאוזן?

באקינגם:         מתועד, כבודך.

נסיך:   אבל גם אם זה לא היה רשום,

         נדמה לי האמת צריכה לחיות

         מדור לדור, שיְספּרו אותה

         לַנצח מחדש עד יום הדין.

ריצ'רד  (הצידה): גאון צעיר, אומרים, יחיה מעט.  

נסיך:   מה אמרת, דוד?

ריצ'רד:  שֵם טוב גם בלי ספרים יחיה לעד.      

         (הצידה): ככה, כמו הרָשע בתיאטרון, אני

         גם חד מלה וגם דו-משמעי.       [/ מפריח מובנים לא מובנים.]   

נסיך:   יוליוס הזה היה איש בעל שם.

         האומץ הֶעֱשיר לו ת'חוכמה

         והחוכמה רשמה, להנציח את

         האומץ. מר-המוות לא מֵביס

         את מי שמֵביס אותו, כי הוא עוד חי

         בַּשם, גם אם הוא לא נושם. אני

         אגיד לך מה, דוד לורד באקינגם.

באקינגם:  מה, אדוני הטוב?

נסיך:   אם רק אחיה עד שאני גבר, אז

         אכבוש שוב את צרפת עם זכויותינו, 

         או אמות חייל כמו שחייתי מלך.

ריצ'רד:  כשאביב פּורץ מוקדם - קצר הקיץ.

         (נכנסים הדוכס הצעיר מיורק, הייסטינגז, הקרדינל.)

באקינגם: הנה דוכס יורק, בשעה טובה.

נסיך:   מה שלום אחִינו אוהבֵנו?

יורק:                                        טוב,

         אדון גדול - ככה עלי לקרוא

         לך עכשיו.

נסיך:                  לצערי, אחי,  

         כמו לצערך. מוקדם מדי מת מי

         שהיה צריך עוד להחזיק בתואר,

         שעם מותו איבד הרבה מלכוּת. [גדוּלה.]

ריצ'רד:    מה שלום כבודך, דודן אציל מיורק?

יורק:   תודה, דוד טוב. זוכר, אמרת פעם

         שעשבים שוטים גדלים מהר.   

         אחי צמח הרבה מעלי.  

ריצ'רד:                              אמת,

         כבודך.   

יורק:               יוצא שהוא שוטה?

ריצ'רד:                                       דודן

         נחמד, את זה אסור לי להגיד.

יורק:   אז אתה כפוף יותר לו מאשר לי.

ריצ'רד: הוא מצווה עלי בתור שליט,

         לך יש כוח בתור משפחה.

יורק:   'בַקְשה, דוד, תן לי ת'פגיון הזה.

ריצ'רד:  את הפגיון שלי, דודן קטן?

         מכל הלב.

נסיך:  נהיית פושט-יד, אחי?

יורק:   לְדוד טוב-לב שברור לי שייתן;

         זה רק צעצוע, לא כואב לתת.

ריצ'רד:  אתן 'ךָ מתנה יותר גדולה.

יורק:   יותר? אה, את החרב שנלווית לו.    

ריצ'רד:  נכון, אם היא היתה קלה מספיק.

יורק:   אה, תיפרד ממתנות קלות,

         ועל הכְּבדות תגיד "לא" לְקבּצן.

ריצ'רד:  היא יותר מדי כבדה למעלתך.

יורק:   בעיני, גם לוּ שקלה יותר – קלה.

ריצ'רד:  תרצה נשק שלי, אדון קטן? 

יורק:   כדי להשיב לך באותו מטבע.  

ריצ'רד:  איזה?

יורק:   קטן.

נסיך:   לורד יורק חייב להתנצח. דוד,

         'תה יודע איך לשאת-לתת אתו.

יורק:      'תה מתכוון לשאת אותי ולא

         לתת לי. דוד, אחי לועג לך

         ולי. בגלל שאני קטן כמו קוף,

         נדמה לו שאתה צריך כמו 

         ליצן לשאת אותי על הכתפיים.

באקינגם: איזו שנינות חדה הוא מגייס                 

         בלי למצמץ. כדי לרכּך ת'בּוז          

         שהוא מכניס לַדוד, הוא מלגלג

         בְּטון חמוד גם על עצמו. כזה         

          צעיר כל כך פיקח - זה מדהים.

ריצ'רד:  כבודך, תרצה להתקדם? אני

         וידידי הטוב לורד באקינגם

         נזוז כדי לשכנע את אמך

         לומר לך שלום בַּמצודה.

יורק:   מה, אתה רוצה ללכת לַמצודה?

נסיך:   הלורד האפוטרופוס מתעקש.

יורק:   אנ' לא אשן בְּשקט בַּמצודה.

ריצ'רד:  למה, ממה אתה פוחד?

יורק:   מהרוח הכועס של הדוד קלארנס.

         סבתא סיפרה לי שהוא שם נרצח.

נסיך:   אנ' לא פוחד משום דודים מתים. 

ריצ'רד:  וגם לא מחיים, אני מקווה?

נסיך:   אם הם חיים, אני מקווה שאין 

         לי מה לפחוד. נו לורד, תבוא. בְּלב

         כבד, עם מחשבות על הדודים,

         אני הולך לַמצודה.

       (תרועות חצוצרה. יוצאים הנסיך, יורק, הייסטינגז, דורסט וכולם, חוץ מריצ'רד, באקינגם וקייטסבי.)

באקינגם: 'תה לא חושב שהתוכי הקטן                

         הזה מיורק הוּסת בידי אמו             

         הערמומית ללעוג לך בְּבוז

         משפיל כזה?

ריצ'רד:                   אין שום ספק, אין שום

         ספק. זה ילד מסוכן, תוסס,

         נועז, נבון, חריף, מוכשר. כולו

         האמא, מכף רגל ועד ראש.

באקינגם: טוב, שינוחו. קייטסבי, בוא. אתה    

         נשבעתָ לבצע מה שתִכְנַנו

         במחויבוּת שלמה וסודיוּת

         גמורה. הנימוקים כבר הוסברו

         לך בַּדרך. מה אתה חושב?

         יש דרך לצרף אלינו את

         לורד הייסטינגז, שנציב את הדוכס

         הנעלה הזה על כס מלכות

         האי המפואר שלנו?

קייטסבי:                          הוא

         כל כך אוהב את הנסיך – בזכות

         אביו – שלא ינקוף אצבע נגדו.

באקינגם:  אז מה תגיד על סטנלי? הוא יסכים?

קייטסבי:  הוא בכל דבר יעשה הכל כמו הייסטינגז.

באקינגם: אם ככה, רק תלך ותגשש

         בעקיפין אצל לורד הייסטינגז מה

         הוא חש ביחס לתוכנית שלנו,

         זַמֵן אותו מחר לַמצודה

         לִישיבה בעניין ההכתרה.

         אם תגלה שיש איך להטות

         אותו אלינו, תעודד אותו,

         גלה לו את הנימוקים שלנו.

         אם הוא אטום, קפוא, עוין וקר

         תחזיר לו באותו מטבע, קְטע

         את השיחה ותדוַוח לנו

         מה עמדתו. כי נְקיים מחר

         שתי ישיבות, שונות, ובשתיהן

         תהיה לך הרבה תעסוקה.

ריצ'רד:  תמסור להייסטינגז ד"ש חמה ממני.

         תאמר לו שהגרעין של יריביו

         המסוכנים עובר מחר הליך

         של הקזת דם בַּטירה בְּפּוֹמְפְרֶט,

         ותבקש מכבוד הלורד שייתן

         מרוב שמחה על הבשורות האלה

         עוד אקסטרה נשיקה לאהובתו

         החדשה הגברת שור.

באקינגם:                            קדימה,

         קייטסבי, לך תבצע את זה טוב.

קייטסבי:  מבטיח לשניכם, ביעילות.

ריצ'רד:  נשמע ממך לפני שנלך לישון?

קייטסבי:  כן, אדוני.     

ריצ'רד:  תמצא את שנינו אצלי בבית.  

         (יוצא קייטסבי.)

באקינגם:      מה נעשה, כבודך, אם נגלה

         שהייסטינגז לא נרתם לַמזימות

         שלנו, אה?

ריצ'רד:                         נחתוך לו את הראש,

         איש. משהו בַּסגנון.

         וזכור, בָּרגע שאהיה למלך,

         לדרוש ממני ת'רוֹזְנוּת של הֶרְפוֹרד,

         עם כל תכולת בית אח שלי המלך.

באקינגם:  אבוא לדרוש מהוד מעלתך.

ריצ'רד:  תִראה שתקבל בנדיבות.                    

         בוא ונלך בינתיים לאכול,

         ואחר כך נעכל את המזימות

         שלנו בניחותא.

         יוצאים. 


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנס שליח אל דלתו של לורד הייסטינגז.

שליח: כבוד הלורד! כבוד הלורד!

הייסטינגז (בפנים): מי דופק?

שליח: שליח מלורד סטנלי.

הייסטינגז: מה השעה?

שליח: ארבע לפנות בוקר.

         (נכנס לורד הייסטינגז.)

הייסטינגז: יש ללורד סטנלי נדודי שינה

         בַּלילות המעיקים האלה?

שליח:                                    כך

         נראֶה, לפי ההודעה שלי.

         הוא קודם כל מוסר דרישת שלום.

הייסטינגז: ואז?

שליח: אז הוא מיידע את כבודך שהוא

         חלם הלילה שחזיר-הבר

         ערף לו ת'קסדה. עוד הוא מוסר

         שהלילה מתכנסות שתי מועצות, [/ שהלילה מכונסות שתי ישיבות,]

         ולפי מה שיוחלט באחת מהן

         תצטערו שהייתם בשנייה.

         לכן הוא מבקש לדעת אם

         כבודו יואיל לצאת על סוס אתו

         צָפונה בבהילות, לברוח מן

         הסכנה שמנחש לבו.

הייסטינגז: לֵך-לֵך, בחור, תחזור לאדונך.

         תמסור שלא יִפְחד מהמועצה [/ מהישיבה] 

         המפוצלת. באחת נהיה

         כבודו וגם אני, ובַשנייה

         לורד קייטסבי ידידי הטוב, ושום

         דבר אשר נוגע לנו לא

         יוכרע מבלי שלי יהיה מידע.

         תגיד לו שפחדיו הם רדודים,

         בלי שום בסיס. והחלום שלו?

         מפליא אותי שהוא בוטח כמו

         טיפשון בדמיונות סְרק של שינה

         רעה. לברוח מחזיר-הבר

         לפני שהוא רודף זה לגרות

         את החזיר לרדוף, לנוס כשהוא

         לא התכוון לצוד. תלך, תגיד

         לאדונך לקום, לבוא אלי,  

         נלך ביחד לַמצודה, שם הוא

         יראה שחזיר-הבר ינהג בנו

         יפה.

שליח:        אלך למסור מה שאמרת.

         (יוצא. נכנס קייטסבי.)

קייטסבי: הרבה בקרים טובים לאדוני.

הייסטינגז: בוקר טוב, קייטסבי. אתה ער מוקדם.

         מה, מה חדש במדינה הזאת

         המתנדנדת?

קייטסבי:                   באמת שזה

         עולם סחרחורת, אדוני, ואני

         סבור שהוא לא יעמוד יציב

         שוב עד שריצ'רד יענוד את זֵר

         הממלכה. 

הייסטינגז:           איך? יענוד ת'זר?

         'תה מתכון לכתר?

קייטסבי:                          כן, כבודך.

הייסטינגז: לי יחתכו מהכתפיים את

         הכתר - פה! - לפני שאראה ת'כתר

         מונח כל כך עקום. נראֶה לך 

         שהוא חותר לזה? 

קייטסבי:                           במאה אחוז,

         והוא מקווה למצוא אותך להוט

         בַּצד שלו כדי להשיג אותו.

         לכן שלח לך בשורות טובות:

         שעוד היום אויביך, הקרובים

         של המלכּה, ימותו בַּטירה

         בְּפּוֹמְפְרֶט.

הייסטינגז:             זה נכון שאני לא

         בְּאֶבל, הם היו היריבים

         שלי תמיד. אבל לתת תמיכה

         לריצ'רד כדי לחסום יורשים כַּחוק

         של אדונִי המלך – אלוהים

         יודע שלא אעשה את זה,

         גם לא במחיר של מוות.

קייטסבי:                                בעזרת

         האל תחזיק בעקרונות האלה.

הייסטינגז: אבל אני אצחק שנה שלמה עוד

         שחייתי כדי לראות את הטרגדיה

         של אלה שטינפו עלי לֲמלך.

         כן, ולפני שאזדקן בעוד

         שבועיים, אנפנף לעזאזל

         כמה שעוד לא חולמים על זה בכלל.

קייטסבי:  דבר מחריד למות, אדון, כשאתה

         לא מצפּה ולא מוכן לזה.

הייסטינגז: זוועה, זוועה. וזה מה שחוטפים

         לורד ריברז, וֹוהן וגריי. וככה גם

         יִקְרה לעוד כמה שמחשיבים

         ת'עצמם בטוחים כמוך וכמוני,

         שכמו שאתה יודע, יקרים 

         לַלב של ריצ'רד ושל באקינגם.

קייטסבי:  כן, יש להם הערכה גבוהה  

         אליך – (הצידה): הם מעריכים שהראש

        שלך יונף גבוה על עמוד.     

הייסטינגז: יודע, וראוי לזה בִּזכוּת.

         (נכנס סטנלי, דוכס דַרְבּי.)

          בוא, בוא, נו, איפה החנית שלך

         לצֵיד חזיר-בר, בן-אדם? פוחד    [/ לְצַיִד, בן-אדם? אתה פוחד] 

         מהחזיר ומסתובב בלי נשק?

סטנלי: לורד הייסטינגז, בוקר טוב; בוקר טוב, קייטסבי.

         תצחק תצחק, אבל אני נשבע

         שאני לא אוהב ת' מועצות [/ את הישיבות]

          הנפרדות האלה.

הייסטינגז:                      אדוני,

         אני אוהב את החיים כמוך,

         ותאמין לי, מעולם הם לא  

         היו לי יקרים כמו בָּהוֹוֶה.

         לולא ידעתי שמצבנו הוא

         בטוח, אז הייתי לדעתך       

         חוגג לי כמו עכשיו?

סטנלי:                            הלורדים שם

         בְּפּומְפְרֶט, כשרכבו להם מלונדון,

         היו שמחים, חשבו שמצבם

         בטוח, וגם לא היתה להם

         סיבה לחשוד. אבל אתה רואה

         כמה מהר באים העננים.      

          שליפת הרצחנות הפתאומית

         הזאת עושה לי רע. כולי תפילה

         שאני פוחד לשווא. מה, שנזוז

         למצודה? כבר אור.

הייסטינגז:                   בוא, בוא נלך.

         אתה יודע מה, כבודך? היום

         כורתים ת'ראש ללורדים שעליהם

         דיברת.

סטנלי:           הם, מגיע להם ראש

         יותר מכפי שלמאשימים

         אותם מגיע כובע. אבל בוא,

         כבודו, נלך.

         (נכנס קצין.)

הייסטינגז: צא לפני. אני אחליף מלה

         עם הבחור הזה.

         (יוצאים לורד סטנלי וקייטסבי.)

          הלו, איך החיים מתייחסים

         אליך?

קצין:             אם כבודך שואל, אז כבר

         יותר טוב.

הייסטינגז:               תאמין לי, בן-אדם,

         לי בטח טוב יותר לפגוש אותך

         עכשיו מאשר בפעם הקודמת.

         אז זה היה בדרך לַמצודה

         בתור אסיר, יוזמה של בני-הברית

         של המלכה. אבל עכשיו אני

         אומר לך – בינינו – שהיום

         יוציאו להורג את האויבים

         האלה. מצבי אף פעם לא

         היה מוצלח יותר.

קצין:                           שאלוהים

         ישמור עליך ככה בכל טוּב.

הייסטינגז: חן חן. הנה, תשתה על חשבוני.  

         (זורק לו את ארנקו.)

קצין:  תודה רבה לך.

         (יוצא. נכנס כומר.)

כומר:  שלום, כבודו. שמח שנפגשנו.

הייסטינגז: תודה, הכומר ג'ון, מכל הלב.

         אני חייב לך על הדרשה

         האחרונה. בוא בשבּת, אתן

         לך פיצוי.      

כומר:                   אני אבוא, כבודך.

         (נכנס באקינגם.)

באקינגם:  מה, מדבר עם כומר, כבוד הלורד?

         החברים שלך בפומפרט, הם

         זקוקים לְכומר. לכבודך עוד לא

         בוער להתוודות.  

הייסטינגז:                      נשבע לך,

         כשפגשתי פה את איש הקודש, 

         האנשים האלה צצו לי

         בראש. אתה הולך לַמצודה?

באקינגם: כן, אבל לא יכול להישאר

         הרבה. אני אחזור לפני כבודך.

הייסטינגז: כן, כנראה, כי אני נשאר לסעוד

         שם צוהריים.

באקינגם (הצידה):      וגם ערב, אם

         כי אתה לא יודע. בוא, הולכים?

הייסטינגז: קדימה, אחריך.

         יוצאים.


מערכה 3, תמונה 3 -


(נכנסים רטקליף, עם נושאי חנית שמובילים את האצילים ריברז, גריי, ווהן, למוות בפומפרט.)

רטקליף: קדימה, להכניס ת'אסירים.

ריברז: סר רטקליף, תן לי להגיד לך:         

         היום אתה תראה נתין שמת

         בעוון אמת, חובה ונאמנות.

גריי:   שאלוהים יגן על הנסיך

         מכל הכנופייה הזאת. אתם

         פְּקעת של מוצצי דם ארורים.

ווהן:   אתם תחיו לבכות על זה אחר כך.

רטקליף:  עד כאן. זה קו הגבול של חייכם.

ריברז: איי פּוֹמְפְרֶט, טירת פומפרט! כלא דם 

                                            [/ אַיי פומפרט, פומפרט! אַיי כלא דמים]

         קודר וגורלי לאצילים.

         בין חומותייך הספוגות אשְמה      [/ בין חומותֵיךָ הספוגות אשמה] 

         נגדע לַמוות ריצ'רד השני.

         ולהכתים את שמךְ הרע יותר -   [/ ולהכתים עוד את שמךָ הרע - ]

         תשתי גם את דמנוּ, חף מפשע.    [/ תשתה גם את דמנו, חף מפשע.]

גריי:   עכשיו תיפול עלינו הקללה

         של מרגרט, זו שהיא זעקה

         כנגד הייסטינגז, נגדך, נגדי,

         על שעמדנו וראינו איך

         ריצ'רד רצח את בנה.

ריברז:                             אז קיללה

         את ריצ'רד, קיללה את באקינגם,

         אז קיללה את הייסטינגז. אלוהים,

         זְכור להגשים את התפילות שלה

         גם עליהם, כמו עכשיו עלינו.

         ובאשר לאחותי ושני

         בניה, תסתפק, הו אלוהים,

         בדם שלנו, שנשפך שלא 

         בצדק. 

רטקליף:           להזדרז. הגיעה שעת

         המוות.

ריברז:             בוא, גריי, בוא, וֹוהְן. נתחבק.

         שלום, וניפגש שוב בשמיים.

         יוצאים.


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסים באקינגם, סטנלי רוזן דַרְבּי, הייסטינגז, הבישוף מאִילַיי, נורפוק, רטקליף, לָאבֶל ואחרים, סביב שולחן.

הייסטינגז: עכשיו, מטרת הישיבה הזאת,

         מכובדַי, היא כדי לקבוע את

         ההכתרה. בשם האלוהים,

         דברו: מתי היום המלכותי?

באקינגם:  הכל מוכן לַמאורע?

סטנלי:                                  הכל,

         מלבד התאריך.

איליי:                      מחר, אם כך,

         נראֶה לי יום מוצלח.

באקינגם:                        מי כאן יודע

         מהי עמדת הלורד האפוטופרוס?

         מי פה הכי קרוב אל הדוכס?              

איליי:  כבודך, אנו סבורים, מכיר יותר

         מכל את דעתו.

באקינגם:                   את הפָּנים

         אחד של השני היכרנו, כן.                

         מה שבלב? הוא את שלי מכיר

         כמו שאני את זה שלך; ואת

         שלו אני מכיר כמו שאתה

         מכיר ת'לב שלי. כבוד הלורד הייסטינגז,

         אתה והוא קרובים בְּאהבה.

הייסטינגז: תודָה לך, אני יודע שהוא

         אוהב אותי, אך על כוונותיו

         בְּעניין ההכתרה עוד לא ביררתי,

         והוא לא מסר מה העדפתו.

         אבל אתם, מכובדי, תוכלו

         לקבוע זמן, ואני אצביע בשם

         כבוד הדוכס, שיקבל את זה

         אני מניח ברוח טובה.                  

         (נכנס ריצ'רד.)

איליי:  בשעה טובה, הנה הוא בעצמו.

ריצ'רד:   קרובים וכבוד הלורדים, בוקר טוב.

         ישנתי מאוחר, אבל אני

          בטוח שהיעדרותי פה לא

         שיבשה איזו תוכנית גדולה אשר

         הצריכה את נוכחותי.

באקינגם:                         לולא

         נכנסתָ לבמה בזמן, לורד הייסטינגז

         היה תופס את התפקיד שלך  –

         כלומר ת'קול שלך על הכתרת

         המלך.

ריצ'רד:             אין אמיץ מהלורד הייסטינגז.

         כן, הוא מכיר אותי טוב, ואוהב

         מאד. הבישוף אִילַיי, כשביקרתי

         בפעם האחרונה בהוֹלְבֶּן,

         ראיתי תות-שדה יפה בגן

         שלך שם. אבקש ממך מאד,

         שלח שיביאו קצת.

איליי:                            הו בהחלט,

         כבודך, מכל הלב.

         (יוצא.)

ריצ'רד:         לורד באקינגם, חבר, מלה אתך. –

         קייטסבי מישש להייסטינגז את הדופק 

         בָּעניין שלנו, ומצא את כְּבוד

         הג'נטלמן בוער ומתלהם

         שהוא מוכן לאבד ת'ראש רק לא

         לתת שבן של אדונו - איזה

         ניסוח פטריוטי – יאבּד      [/ ניסוח צייתני זה – יאבּד]

         את המלוכה ואת כס אנגליה.

באקינגם: צא מפה רגע, אני בא אתך.

         (יוצאים ריצ'רד ובאקינגם.)

סטנלי: עוד לא קבענו יום לַחגיגה.

         מחר נראֶה לי פתאומי מדי,

         אני אישית לא מאורגן עדיין

         כמו שהייתי לוּ זה היה נדחה.

         (נכנס הבישוף מאיליי.)

בישוף: איפה כבוד הדוכס מגלוסטר?

         התות-שדה בדרך.              

הייסטינגז: איך הוא נראֶה עליז-חביב היום.

         יש איזה רעיון שמדגדג

         אותו כשהוא משמיע בוקר-טוב

         תוסס כזה. נדמה לי אין עוד איש

         כמוהו בעולם, שלא יודע

         איך להסתיר שנאות ואהבות

         שלו, מהפרצוף יודעים ישר

         מה בלבו.

סטנלי:                מה בלבו אתה

         קולט מהפרצוף מְלא החיים

           שלו היום?

הייסטינגז:               נו מה, שאין לו כלום

         פה נגד אף אחד; היו רואים

         את זה מהמבט.

סטנלי:                        הלוואי אמן,

         אני אומר.     

         (נכנסים ריצ'רד ובאקינגם.)

ריצ'רד:   בבקשה מכם, תאמרו לי מה

         מגיע לאלה שקושרים נגדי

         לַמוות בִּמזימות שטן, כישוף

          ארור, ושכבר השתלטו לי על

         הגוף בִּלְחשים מגיהינום?

הייסטינגז: האהבה שלי אליך, כבוד

         הלורד, דוחפת שאקפוץ ראשון

         בָּאספה הנעלה הזאת לחרוץ

         את גורלם, יהיו מי שיהיו.

         אני אומר, מגיע להם מוות.

ריצ'רד: אז שעיניכם יהיו עדוֹת לָרוע.

         תראו איך אני מכושף. הביטו,

         הזרוע פה נָבְלה והצטמקה

         כמו ענף שדוּף. וזו אשתו

         של אדוארד, המְכשפה-מפלצת,

         עם הזונה המזדווגת שור,

         הן בכישוף עשו לי עין-הרע.

הייסטינגז: אם הן עשו את זה, אדון יקר –

ריצ'רד:   אִם? סניגור של הזונה יימח

         זכרה, אתה מדבר אתי על "אִם"?

         אתה בוגד. לחתוך לו את הראש.      

         אני נשבע שלא אוֹכל צוהריים

         עד שאראה את זה קורה. לָאבֶל

         ורטקליף, תדאגו שזה יבוצע.

         מי שאוהב אותי מבין השאר

         פה, שיקום לבוא אתי.

         (יוצאים כולם חוץ מלאבל, רטקליף והלורד הייסטינגז.)

הייסטינגז: בְּכו, בכו על אנגליה. ואף טיפה

         עלי, פתי טיפש, יכולתי את

         כל זה למנוע. בַּחלום של סטנלי

         חזיר-הבר ערף לו ת'קסדה - 

         ואני לעגתי, "מה פתאום לברוח".

         שלוש פעמים היום הסוס שלי

         מעד, וכשראה את המצודה

         נרתע, כמו מסרב לשאת אותי

         אל בית המטבחיים. אוי, עכשיו

         אני צריך ת'כומר שדיבר

         אתי; ומתחרט עכשיו על מה

         שאמרתי לַקצין בְּהתרברבות,

         איך שאויבַי בְּפּומפרט נשחטים

         היום, ואני בטוח ואהוד,

         עטוף חיבה. הו מרגרט, מרגרט,

         עכשיו נוחתת הקללה שלך

         על ראש עלוב של הייסטינגז המסכן.

רטקליף: מהר כבר; הדוכס רוצה לסעוד.

         אז תתוודה זריז. הוא משתוקק

         לָראש שלך.

הייסטינגז:          חסד רגעִי של בני-

         תמותה, איך אנו מתאמצים לזכות

         בְּךָ במקום בחסד אלוהים.

         מי שתולֶה תקוֹות בִּמְאור פניךָ

         הוא כמו ספּן שיכור על ראש התורן,

         אשר צפוי עם כל תנודה של ראש 

         להתדרדר אל בטן המצולות.

לאבל: מהר כבר; מיותר להתפייט.

הייסטינגז: איי ריצ'רד כלב דם! ואנגליה

         האומללה, אני חוזה לך זמן

         אסון אשר כמוהו לא ראית.

         כִּרתו ראשי והביאו לו אותו.

         מי שמחייך עכשיו, קרוב מותו. 

         יוצאים. 


מערכה 3, תמונה 5 -


נכנסים ריצ'רד ובאקינגם בשריון חלוד, מכוער באופן לא רגיל.

ריצ'רד:  תגיד, אחי, אתה יכול לרעוד

         וּלהחוויר, לרצוח ת'נשימה

         בְּאמצע הַמִּלָה, ואז להתחיל

         שנית, ולהפסיק שנית, כאילו

         אתה מוטרף ומשוגע מפּחד?

באקינגם: אני יכול - פְּפף! - לחקות שחקן

         טראגי דגול, לפזול תוך כדי דיבור

         מעֵבֶר לַכּתף, לבלוש לכל

         כיוּון, ולשקשק מכל שקשוק

         של קש כאילו בְּחשד עמוק.

         בְּשירותִי יש מבטי אימה

         וחיוכים מאולצים, שניהם

         עומדים הכן לפעול בכל שעה

         לפי האסטרטגיות שאכתיב.

         מה עם לורד קייטסבי, הוא הלך?

         (נכנסים ראש העיר וקייטסבי.)

ריצ'רד:  כן, ותראה – הוא בא, מביא את ראש

         העיר.

באקינגם:       כבוד ראש העיר –

ריצ'רד:  שים לב – הגשר שם!

באקינגם: שומעים? תופים.

ריצ'רד: קייטסבי, תשקיף מהחומות!

         [יוצא קייטסבי.]

באקינגם: כבוד ראש העיר, הִזְמנו אותך כי –

ריצ'רד:  תביט אחורה! תתגונן! אויבים!

באקינגם:  שהאל יגן עלינו החפּים!

         (נכנסים לאבל ורטקליף עם ראשו של הייסטינגז.)

ריצ'רד:   להירגע, זה חברים: רטקליף

         ולָאבֶל.

לאבל:             זה הראש של הבוגד

         הייסטינגז, טינופת מסוכן שלא 

         נחשד.

ריצ'רד:           כל כך אהבתי את האיש,

         אני חייב לבכות. ראיתי בו

         את האדם הכי ישר ולא

         מזיק שחי אי פעם. הוא היה לי        

         כמו יומן שנשמתי כתבה

         בו את מחשבותיה הכמוסות   

         מכל. את הנבזות שלו עטף

         בהתחסדות חלקלקה כל כך

         שחוץ מחֵטא אחד מאד בולט -

         כלומר היחסים עם גברת שור -

         הוא חי נקי מכל פרור חשד.

באקינגם: כן, הוא היה הבוגד הכי מוסווה

         וחשאי. היית מעלה 

         על דעתך שאילולא, בזכות

         כוח עליון, שָרדנו לספר

         זאת, הבוגד הערמומי הזה

         זמם - היום בַּמועצה – לרצוח

         אותי ואת הלורד הטוב מגלוסטר?

ראש  העיר: לא, באמת?

ריצ'רד:  מה, אתה חושב אותנו לְבּרבּרים?

         היינו בִּפזיזות, נגד החוק,

         רצים לגזור על הנבל דין מוות?

         הסכנה הקיצונית לִשְלום

         המדינה וגם לנו אישית

         כפתה עלינו ת'חיסול הזה.  

ראש העיר: שתבורכו! הגיע לו למות.

         פעלתם למופת, להרתעת

         בוגדים חתרניים מניסיונות

         דומים. אני הפסקתי להאמין בו

         מרגע שנדבק לגברת שור.

באקינגם:  אבל פקדנו שהוא לא יומת

         עד שכבודך יבוא לראות זאת, מה   

         שידידינו, בזריזות אוהבת

         ודֵי כנגד רצוננו, כבר  

         מנעו. רצינו שתשמע, כבודו,

         את הבוגד מודה בפיו ברעד

         על בגידותיו – כיצד פעל ולמה,

         כדי שתוכל לחזור על זה באוזנֵי

         האזרחים, שעלולים חלילה

         לטעות במניעינו וְלִסְפּוד לו.       

ראש העיר: לא, המלים של הוד מעלתכם

         טובות ממש כאילו שאני

         ראיתי ושמעתי את האיש.

         הֱיו בטוחים, שניכם, אישים גדולים,

         שאיידע את אזרחינו על

         צדקת הדרך של פעולתכם.

ריצ'רד:  בדיוק לכן ביקשנו את כבודך

         לבוא, למנוע ת'ביקורת של

         הנרגנים החמוצים.           

באקינגם:                      גם אם

         אֵחרְתָ בתור עֵד, כפי שקיווינו,

         תוכל טוב להעיד מה הִתכּוָונו.

         ובכן, כבוד ראש העיר, שלום לך.

         (יוצא ראש העיר.)

ריצ'רד:    צא אחריו, צא, באקינגם טוב. ראש

         העיר דוהר לָעירייה מהר.

         תמצא שם את הרגע המתאים

         להעלות את התיאוריה על

         הממזרוּת של הילדים של אדוארד.

         ספר להם איך אדוארד הוציא

         להורג אחד רק כי אמר שהוא

         יעשה ת'בן שלו יורש לכתר -   

         שזה היה שמו של הפאב שלו.

         יותר מזה, תדגיש ת'חשקנות

         שלו, התיאבון החייתי

         לְמין, בלי הגבלה, כולל אצלם

         בבית - המשרתות והבנות

         והנשים, כל מי שהוא חמד

         בְּעין משתוללת, לב פראי,

         לִטְרוף. לא, אם צריך, ערֵב אותי

         אישית: תגיד להם שכשאמי

         היתה בהריון עם אדוארד זה

         שלא ידע שום שובע, יורְק אבי

         המהולל היה בְּמלחמה

         אז בצרפת, ועל פי חישוב זמנים

         גילה שהתינוק הוא לא ממנו,

          כפי שניכר ברור מהמראה

         שלו, שלא דמה בכלום לאבי

         הנאצל – אבל בַּזֶה תיגע

         בִּמעורפל, בְּרמז, כי אתה

         יודע, אדוני, אמי עוד חיה.

באקינגם:  תסמוך עלי שאשחק תפקיד

         נואם כאילו שפרס הזהב

         בִּשְמו אני טוען הוא בשבילי.   [/ עליו אני נלחם הוא בשבילי.]

         אז להתראות בינתיים.   

ריצ'רד:                                 אם תצליח,

         תביא אותם אל מעוני שעל

         התֵמְז. תמצא אותי שם בליווי

         נאה של אנשי קודש נשגבים

         וּמלומדי דת עמוקים.

באקינגם:                            הלכתי.

         ובין שלוש לארבע תְּצפּה

         לחדשות מבית העירייה.   

         (יוצא.)

ריצ'רד:   לך, לָאבֶל, בדחיפות אל דוקטור שו.

         (לרטקליף): אתה לכומר פֶּנְקֶר. תבקשו

         מהם לפגוש אותי בבית על

         התֵמְז.

         (יוצאים רטקליף ולאבל.)

         עכשיו אלך להוציא פקודה סודית

         להרחיק ת'השרצות של קלארנס מן

         השטח, ושלא תהיה גישה

         לְאיש אף רגע אל הנסיכים.

         יוצא.


מערכה 3, תמונה 6 -


נכנס לבלר ובידו דף.

לבלר:  הנה היא הרשעת הייסטינגז הטוב,

         בִּכְתָב רשמי מוקפד ואות גדולה,

         שתיקָרֵא היום בקתדרלה.

         ואיזה רצף אירועים יפה.       [/ ואיזו השתלשלות מקרים יפה.]   

         העתקתי את זה אחת-עשרה שעות,

         כי זה נשלח אלי מקייטסבי אמש.

         את המקור כתבו בלא פחות.

         אבל לפני חמש שעות הייסטינגז עוד חי,

         בלי חקירות, בלי כתם, איש חופשי.

         חת'כת עולם יפֶה! מי האידיוט

         שלא רואה טכסיס כל כך שקוף?  

         רק מי אמיץ לומר שהוא רואה?

         העולם הוא רע כשכזה מין רפש    [/ עולם רע, וסופנו הוא זוועה 

         רואים - אבל רק בעיני הנפש. [/ אם רואים לכלוך כזה בלי מחאה.] 

          יוצא. 


מערכה 3, תמונה 7 -


נכנסים ריצ'רד ובאקינגם משתי דלתות.

ריצ'רד:    נו מה? נו מה? מה אומרים האזרחים?

באקינגם: שכה יהיה לי טוב, האזרחים

         סותמים ת'פה, לא מוציאים מלה. 

ריצ'רד:   נגעת בְּסיפור הממזרוּת

         של ילדֵי אדוארד?

באקינגם:                    כן, ואירוסיו

       לליידי לוסי, והאירוסים

       עם הצרפתייה, וחמדנות

       התאווה שלו חסרת השובע,

       ואונס הנשים הנשואות

       בָּעיר; העונשים החמורים

       על הבלים; הממזרוּת שלו

       עצמו, כמי שנֶהֱרָה בִּזמן

       שאבא בצרפת, והמראה

       שלו שלא דמה לו. א-פרופו,

       הדגשתי כמה שאתה דיוקן

       מושלם של כבוד אביך, בַּצורה

       ובאצילות הנפש, ותיארתי

       את כל הנצחונות שלך בסקוטלנד,

       המיומנות בַּקרב פְּלוּס החוכמה

       בעת שלום, החסד, הנדיבות

       והענווה – לא, לא דילגתי או

       פסחתי על דבר שישָרת

       אותך. ובסופו של הנאום,

       ביקשתי שכל מי שאוהב פה את

       טובת ארצו יקרא בקול "ינצור

       האל את ריצ'רד מלך אנגליה!"

ריצ'רד:  והם קראו?

באקינגם: לא, אלוהים שיעזור לי. לא

         אָמרו מִלָה, אלא בהו כמו

         פסלים אלמים או אבנים נושמות

         איש באחיו, נראו חיוורים עד מוות.

         על זה נזפתי, ואת ראש העיר

         שאלתי מהו פשר השתיקה

         העקשנית. הם רגילים, השיב

         לי, שמדבר אִתם רק קצין החוק

         העירוני. ובכן פניתי אל

       האיש כדי שיחזור על סיפורי

       שוב: "הדוכס אמר כך, הדוכס

       טען שכך" – אבל הוא לא אמר

       דבר מטעם עצמו. כשסיים,

       כמה מִמְלוַוי מהקצה

       של האולם הניפו מגבעות

       ואיזה עשרה קראו "יחי

       המלך ריצ'רד!" אז ניצלתי את

       הקומץ: "רוב תודות, אחים טובים,"

       אמרתי, "התשואות מקיר-לקיר

       האלה מעידות על חוכמתכם

       ועל אהבתכם לריצ'רד." שם

       חתכתי בבת-אחת והסתלקתי.

ריצ'רד: בּוּלֵי עץ בלי לשון? לא מדברים, אה?

       אז ראש העיר וחבריו – הם לא

       יבואו?

באקינגם:      ועוד איך יבואו. הוא 

        כבר פה. תן הצגה של פחד. אל

         תגיב לתחנונים והפצרות.    

         וּדאג להחזיק ספר תפילה ביד.

       וְתעמוד בין שני כמרים, אדון,

       כי על הבַּס הזה אני ארביץ

       אִלְתוּר של קודש. רק אל תתרצה

       לַבּקשות שלנו בְּקלוּת.      

        שַחֵק בתולה: תגיד "לא" - ותיתן.

ריצ'רד:  אני הולך, ואם תטען בשמם

         יפה כמו שאני אגיד 'ךָ "לא",             

         אנחנו מביאים פה הצלחה.   [/ אליפות.]

באקינגם: עלה לַגג, לֵך, ראש העיר דופק.

         (יוצא רי'צרד. נכנסים ראש העיר ואזרחים.]

         ברוך הבא, כבודך. אני בְּדום

         מתוח כאן; רק הדוכס, נראה 

         לי לא מוכן שידברו אתו.

         (נכנס קייטבסי.)

         מה אדונך עונה לבקשה

         שלי, סר קייטסבי?

קייטסבי:                          הוא מפציר

         באדוני לבוא אליו מחר,

         או מוחרתיים. הוא בִּפנים, עם שני

         כמרים כבודים, שקוע בהגיגי

         תפילה; ולא מוכן שעניינֵי

         עולם החומר ימשכו אותו

         מעבודת הקודש.

באקינגם:                        קייטסבי, שוב

         אל הדוכס. תמסור לו שאני

         וראש העיר והבכירים הגענו

         לדון עם הדוכס בעניינים

         כבדי משקל, מהותיים, אשר

         ממש ישליכו על טובת הכלל.

קייטסבי: אביא את זה לידיעתו מיד.

         (יוצא.)

באקינגם: או-הו, כבודו, זה לא איזה מין אדוארד!

         הוא לא נמרח לו על מיטת זימה

         אלא על הברכיים בתפילה,

         לא מתפרפר עם צמד של זונות,

         אלא הוגה עם זוג כמרים קדושים,

         הוא לא נם לנפּח את הגוף,

         הוא מתפלל להרחיב את הנשמה.

         אשרי ארצנו אם נסיך כזה

         יואיל לקחת על עצמו לשלוט בה.

         אבל, אני חושש, הוא לא יסכים.

ראש העיר: אלוהים ישמור, שרק לא יסרב.

באקינגם:  אני חושש שכן.

         (נכנס קייטסבי.)

                                  הנה שב קייטסבי.

         אז מה אומר מעלתו?

קייטסבי:  תוהה לאיזו מטרה קיבצת   

       גדודים של אזרחים לבוא אליו

       בלי התרעה מוקדמת. הוא חושש,

       כבודך, שאינך רוצה בטובתו.  

באקינגם:  צר לי שידידִי-קרובִי חושד

         שאני לא רוצה בטובתו.

         חֵי אלוהים, באנו באהבה

         שלמה לכאן. חזור אליו, תאמר לו.

         (יוצא קייטסבי.)

          כשאנשי קודש אדוקים שקועים

         בתוך תפילה, קשה למשוך אותם

         מזה, כה מתוקה עבודת שמים.

       (נכנס ריצ'רד למעלה, בין שני בישופים.)

ראש העיר: תראו – מעלתו בין שני כמרים שם.

באקינגם: שתי משענות של חסד לְּנסיך

         נוצרי, לבל ייפול בְּגאווה;    

        ובידו – תראו – ספר תפילה;

         כל עיטורי הלווי של איש קדוש.  

         פְּלָנְטָאגֶ'נֶט מהולל, נסיך רב-חסד,    

         הקשב באהדה לתחינתנו,

         וסלח-נא לנו על ההפרעה

         לתפילתך יוקדת הדבֵקוּת.

ריצ'רד:  כבודך, אין צורך בשום התנצלות.

         אני מפציר בך לסלוח לי,

         ש - מריכוז בעבודת האל –

         עיכבתי ידידים שמבקרים.

         אבל נשכח; במה כבודך חפץ?

באקינגם: במה ש, אני מקווה, חפץ

         האל מעל, וכל אדם טוב על

         האי הזה המשולל שלטון.

ריצ'רד: אני חושד שעשיתי איזה עוול

         שלא מוצא חן בעיני העיר,

         ובאתם לגלות לי ולגעור בי.

באקינגם: עשית, אדוני. הלוואי תואיל

         לאור הפצרותינו לתקן.

ריצ'רד:  כיצד אחיה כאיש נוצרי אם לא?   

באקינגם: אז דע שחטאך הוא שהִפְקרת

         את המושב הרם, כס המלכות,

         שרביט של אבותיך, תפקידך

         על פי גורל וחובתך על פי

         לידה, תפארת של שושלת בית

         מלכות, להשפלת גזע פגום, [/ טמא,]

          כשאתה שט לך בהגיגי

         חלום, שבאנו לעורר אותך

         מהם למען ארצך. האי

         הנאצל איבד את אֵיבָריו.

         השחיתו את פניו בצלקות

         חרפה, ואת גזעו הכליאו עם

         שתילים בזויים, כתפיו כמעט שקעו

         במצולת השכחה ותהום

         הנשייה. כדי לשקם את זה

         אנו עותרים אליך בכל פה:

         קח על כתפיך את האחריות

         והממשל של ארצך, ולא

         כאפוטורפוס, ממלא מקום,

         נָציג למען רווח של אחר,

         אלא כִּירושתך מדם לדם,

         זכות לידתך, ממלכתך, קניין

         שלך. לכן, לצד האזרחים,

         רעיך הסוגדים האוהבים,

         ובעידודם העז והנמרץ,

         באתי כדי להטות לְמטרה

         צודקת זו את הוד מעלתך.  

ריצ'רד:  קשה לי להחליט מה יהלום  

         יותר את עמדתי או דרגתכם:

         אם אסתלק ללא מלה או אם

         אגער בכם מרה. אם לא אשיב,

         עוד תחשבו אולי ששאפתנות

         אילמת נכנעה ללא מלים

         לשאת עליה את עול הזהב

         של השלטון שבטיפשיות אתם

         רוצים לכפות עלי; ואם אגער

         בכם על עתירה ספוגה כל כך 

        באהבה כנה אלי, ייצא

        שאני מגנה את חברַי. לכן,

        אם לדבר ולהימנע מאל"ף,

        ובַדיבוּר לא להיקלע אל בי"ת,

        אני עונה לכם חד-משמעית:

        אהבתכם שוָוה הרבה תודות,

        אבל אני, הלא-שוֶוה - גדוֹלה

        עלי בקשתכם. ראשית, גם לוּ

        היו מסולקים המכשולים

        כולם, ולי היה נתיב חלק

        לַכּתר כִּירושה וּזכות לידה

        שלי, נפשי היא ענייה כל כך,

        פְּגמַי רבים ועצומים כל כך, 

        שהייתי מעדיף להסתתר

        מגדוּלתי, כמו סירה קטנה

        מול ים גדול, ולא להתעטף

        בגדולתי ולהיחנק מקצף

        גל התהילה. אבל, תודה לאל

        שלא צריך אותי, שכן אני        [/ שלא אחסר לכם, כי לי חסר 

        צריך הרבה כדי לעזור לכם.    / הרבה מאד כדי לעזור לכם.]

        העץ המלכותי השאיר לנו

        פרי מלכותי, שכאשר יבשיל

        בבוא הזמן יהיה הולם לַכּס

        ואין ספק שישמֵח את

       כולנו כשישלוט. עליו אציב

        מה שהצבתם פה עלי, כי זו

        זכותו, זה מזלו, ואלוהים

        ישמור שלא אגזול אותם ממנו.      

באקינגם: כבודך, כל זה מעיד על מצפונך.

         אבל הנימוקים האלה הם

         זניחים ושוליים כשבוחנים

         את כלל הנסיבות. אתה אומר 

         שהנסיך הוא בן אחיך. זה    

        נכון, אבל לא מאשתו. כי הוא

        לפני כן התארס עם ליידי לוסי –

        אמך עוד חיה להעיד על זה –

        ואז מטעם דיפלומטי הוא

        אירס גם את אחות מלך צרפת.

        כשנדחו [/ כשנופנפו] שתי אלה, עלובה

        אחת, אמא קשת יום עִם עדר של

        בניה, אלמנה במצוקה,

        יופי מחוּק, ימיה הטובים

        מאחוריה, בזזה את זוג

        עיניו המופקרות, ופיתתה

        את הוד מעלתו לְהשפלה

        גסה ולבּיגַמְיָה מתועבת.

        ממנה, במיטה בלתי חוקית,

        הוליד את אדוארד הזה, שרק

        למען טוּב הטעם מכוּנה    [/ לכבוד השם הטוב נקרא בַּשם]  

        נסיך. יכולתי עוד ועוד לשפוך

        לכלוך, אך מכָּבוד לְאחדים  

        שעוד חיים בינינו, אצנזר

        את לשוני. אז, אדוני הטוב,

        קח על כתפיך המלכותיות

        את הכבוד אשר מוגש, אם לא

        כדי לברך ארץ ועם, אז כדי

        לִמְשות את השושלת הגדולה 

        מביזיון והשמצה אל שביל

        מורשת אמיתית של יוחסין.

ראש העיר: עשה זאת, אזרחיך מפצירים.

באקינגם:  אל תסרב לְשַי של אהבה.

קייטסבי: שמַח אותם, מלא את רצונם.

ריצ'רד:   אוי, למה שתרצו לזרוק עלי

         עול שכזה? אנ' לא מתאים לְהוד

        וּלְמלכוּת. אל תיפגעו, אני

        מפציר. אנ' לא יכול, אנ' לא מוכן,

        להיכנע לכם.

באקינגם:                אם תסרב

         כי ממסירות ואהבה קָשֶה

         לְךָ להדיח את הילד, בן

         של אח שלך - כי אנו מכירים

         היטב את רוך לִבְּךָ, את החמלה

         העדינה, הנדיבה, חמלה

        נשית, שהִבְחנו בה בך כלפי

        קרובים – למעשה כלפי כולם

        ללא הבדל – בכל זאת דע שבין

        אם תיעתר ובין אם לא, בנו של

        אחִיךָ לא ימשול בנו לעד

        כמלך, על הכס נשתול אחר,

        כן, לחרפת ונפילת ביתך.

        ועם החלטה זו נעזוב אותך

        פה. בואו, אזרחים. לעזאזל, [/ כולֶרָה, די,] 

        אני יותר לא מתחנן.

ריצ'רד:                             הו לא,

         אל תקלל, כבוד באקינגם.  

         (יוצאים באקינגם, ראש העיר והאזרחים.)

קייטסבי: קְרא לו לחזור, נסיך יקר. קבּל

         ת'בקשה. אם תסרב להם,

         הארץ תצטער על זה.

ריצ'רד:                           רוצים

         לכפות עלי עולם של דאגות?

         קרא להם הֵנה. אני לא עשוי

         מאבן, התחינות חדרו אלי,

         כנגד מצפוני ונשמתי.

         (נכנסים באקינגם והשאר.)

        לורד באקינגם יקר, וחכמַי

        בני הלוויה, כיוון שאתם חוגרים

        לי על הגב מטען מזל אותו

        אשא בין אם ארצה או לא, עלי

        למשוך בָּעול בסבלנות. אבל

        אם זה יגרום לשערורייה

        או הכפשות מכוערות, עצם

        הלחץ שהפעלתם יְנקה

        אותי מכל רבב או כתם. כי

        האל יודע, ואתם רואים,

        כמה איני רוצה בזה.

ראש העיר:                     הֱיֵה

         ברוך. אנו רואים זאת, ונאמר זאת.

ריצ'רד:   וכשתאמרו זאת, רק תאמרו אמת.

באקינגם: אז אברך אותך כפי שראוי:

         יחי כבוד ריצ'רד, מלך אנגליה!

כולם:  אמן.

באקינגם: מחר טוב בעיניך שתוכתר?

ריצ'רד:   מתי שטוב לכם. אתם קובעים.

באקינגם: מחר אם ככה נלווה אותך.

         כעת, ובשמחה, נאמר שלום.

ריצ'רד:  בואו, נחזור לעבודת הקודש.

         כל טוב, חבר. כל טוב לידידַי.

         יוצאים.


מערכה 4, תמונה 1 -


כניסה של המלכה אליזבת והדוכסית מיורק עם המרקיז מדורסט מדלת אחת; אן דוכסית גלוסטר מן הדלת השניה [עם בתו של קלארנס.]

דוכסית:  אֶת מי פוגשים כאן? הנכדה שלי

         הולכת יד ביד עם דודה גלוסטר.

       אה, מתערבת על חיַי שהיא

       בַּדרך לַמצודה, מאֲהַבַת

       לב טהורה, לפגוש את הנסיך

       הרך. שלום, כלה.

אן:                              האל ייתן

         לכם יום טוב, שמח ומבורך.

אליזבת: גם לך, גיסה טובה. לאן אַת?

אן:                                            לא

         רחוק, אל המצודה, וּמנחשת

         שבמטרה יפָה כמו שלכן, אה?

         לברך את הנסיכים המתוקים שם.

אליזבת:   תודה רבה לך. ניכנס ביחד.

         (נכנס בראקנברי.)

         והנה בדיוק הַסֶּגֶן בא.

         סלח לי, תוכל לומר לי מה שלומם

         של הנסיך וּבְנִי יורק הקטן?

בראקנברי: שלומם טוב, גברת יקרה. סליחה,

         רק לי אסור לתת לכן לפגוש

         אותם. המלך בפירוש אסר

         את זה.

אליזבת:            המלך? מי זה?

בראקנברי:                                התכוונתי

         אדונִי האפוטרופוס האציל.

אליזבת:  אדונַי יציל מהאציל תואר

         כה מלכותי. [כה מצלצל.] הוא שם לי גבול אל לב  

         בּנַי? אני האמא שלהם;

         מי, מי יחסום אותי מהם?  

דוכסית:                                 אני

         אמו של אביהם. אני אֶראה

         אותם.

אן:                אני הדודה על פי חוק,

         ואֵם לפי האהבה. אז קח

         אותי לראות אותם. אני אשא

         את אשמתךָ, ואקח את תפקידךָ,

         עלי.

בראקנברי:       לא, גברת, לא. אין לי רשות.

         חוּיבתי בשבועה. אז תסלחו לי.

         (יוצא. נכנס סטנלי דוכס דַרבּי.)

סטנלי: תנו לי לפגוש אתכן, גברות, רק תוך

         שעה - ואברך את הוד כבודךְ

         מיורק כאם לשתי מַלכּות יפות.

         (לאן): גברתי, בואי מייד לווסטמינסטר,

         להיות מוכתרת כמלכה של ריצ'רד. 

אליזבת:   איי, חיתכו לי את המחוך,  

         שהלב ייצא מכּלא ויפעם,

         אחרת אתעלף, החדשות

         הורגות אותי.

אן:                       בשוֹרוֹת אכזריות,

         איי, חדשות גרועות מאד.

דורסט:                                 אמא,

         תתעודדי לך, איך את מרגישה?

אליזבת:  אוי דורסט, אל תגיד לי כלום. תנוס.

         חורבן ומוות כבר צמודים אליך.  

         שְמה של אִמְךָ – קללה לִילדיה.

         כדי לעקוף ת'מוות – סע, תחצה

         ת'ים, תחיה עם הנרי רוזן ריצ'מונד

         רחוק מטווח התופת. בְּרח מהר

         מבית המטבחיים כאן - אם לא,

         תגדיל את הַמִּכְסָה של המתים

         ואני אמות עם הקללה של מרגרט:

         לא רַעיה, לא אֵם ולא מלכה.

סטנלי: עצה דואגת ונבונה, גברתי.

         (לדורסט): נצֵל כל רגע. אצייד אותך

         בְּמכתבים לבְנִי שיפגוש אותך

         בַּדרך. רק אל תילָכד בגלל

         עיכוב טפשי.

דוכסית:                 אוי רוח פורענות 

         נושפת אסונות! רֶחם ארור

         שלי, מיטה של מוות! לָעולם

         בָּקע ממךָ נחש שמעיניו

         אין איך להימלט, והן רוצחות.       

סטנלי: בואי, גברתי. נשלחתי בדחיפות.

אן:     ואני אלך ללא רצון. הלוואי

         היה חישוק מתכת הזהב      

         שיקיף לי את המצח מפּלדה

         לוהטת, שתצרוב אותי עמוק

         לְתוך המוח. איי, שאֶמָשַח

         ברעל, לא בְּשמן, ואמות

         לפני שיקראו "האל ינצור

         את המלכה".

אליזבת:                  לכי לך, מסכנה.

         לא מקנאת בתהילתך. רק אל

         תזיקי לעצמך לעשות לי טוב.   

אן:     לא? למה? כשזה שהוא בעלי

         עכשיו בא אלי אז, כאשר ליוויתי

         את גופתו של הנרי, כשעוד לא

         נשטף מעל ידיו דם בעלִי

         מקודם, המלאך, גם לא הדם

         של הקדוש שאחריו - בּוכָה -

         הלכתי – אז, אני אומרת, אז

         הבעתי מול פני ריצ'רד משאלה:

         "הֱיֶה ארור" אמרתי, "שאותי

         הצעירה עשית אלמנה

         זקנה. כשתתחתן, שיְבעֵת

         את מיטתך הצער. אשתך –

         אם מטורפת שכזאת קיימת –

         הלוואי תִּבכּה כל יום שאתה חי

         יותר משגרמתָ לי לבכות

         על בעלי המת." וּרְאו, לפני

         שהספקתי לקלל שנית, בִּזמן

         קצר כל כך, לב האשה שלי

         נפל, טיפש, בִּשְבי מִלוֹת הדבש

         שלו, והקללה שלי נפלה

         על נשמתי, קיפחה אותי מאז

         ממנוחה. כי לא היתה שעה

         במיטתו אשר רוויתי בה

         טל של שינה ברוכה, כי סיוטי

         החרדה שלו לא אפשרו    

         לי לעצום לרגע עין. חוץ

         מזה, הוא גם שונא אותי בגלל

         ווריק אבי, ובקרוב, אין לי  

         ספק, הוא ייפטר ממני.

אליזבת:                              לב

         מסכן, שלום. כולי חמלה עלייך.

אן:     נפשי בוכה עלייך לא פחות.

דורסט:  כל טוב לך, מארחת עצובה

       של הגדוּלה.   

אן:                      שלום ללב כואב

         אשר נפרד ממנה.

דוכסית (לדורסט):                 לך אתה

          לריצ'מונד, ושטוּב מזל ידריך.

         (לאן): את לריצ'רד, טוּב האל יגן.

         (לאליזבת): את לִמְקום מקלט וטוּב תפילה. 

         אני לַקבר, אל שלווה ושקט.

         ראיתי צער כבר שמונים שנה,

         על כל שעת צחוק - שבוע של קינה.

אליזבת: חכי, נביט על המצודה עוד פעם.

         תחוסו, אבנים קדמוניות,

         על הילדים האלה ששִנְאה

         כלאה בתוך גבולכם. אַת, עריסה

         גסה לַחמודים, אומנת כה

         קשוחה, וידידת משחק זְקֵנה

         לנסיכים רכים - היי טובה

         לִיְלדַי הקטנטנים.

         צער טפשי נפרד מכן, האבנים.  

         יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


החצוצרות משמיעות תרועה. נכנסים ריצ'רד בפאר והדר, עם כתר; באקינגם, קייטסבי, רטקליף, לאבל ואצילים נוספים [ונער משרת.]

ריצ'רד:  כולם הצידה. באקינגם יקר!

באקינגם: מלך גדול שלי!

ריצ'רד:   תן יד.

        (פה הוא עולה אל הכס. תרועה.)

         כאן, ככה בגבהים, בַּעֲצָתְך                    

         ועזרתך, יושב המלך ריצ'רד.

         אבל האם נלבש גדוּלה רק יום,

         או שהיא תחזיק עוד ונִשְמח גם הלאה?     

באקינגם:   היא חיה, ותחיה לעד.

ריצ'רד:                                    אה, באקינגם,

         עכשיו בוא, אשחק פה אבן-בוחן,

         לבדוק אם באמת אתה זהב.

         אדוארד הילד חי – עכשיו תחשוב 

         מה הייתי עוד אומר.

באקינגם: תמשיך, אדון אהוב.

ריצ'רד:  נו, באקינגם, אני אומר: אני

         רוצה להיות המלך.

באקינגם:                       ואתה

         כזה, אדון אדיר תפארת.  

ריצ'רד:                               הה,

         אני המלך? כן – רק אדוארד חי.

באקינגם: נכון, נסיך אציל.

ריצ'רד:                           איי, זו תגובה

         מרה, שאדוארד עוד חי – נְסיך

         אמת אציל. חבר, על פי רוב לא

         היית קשה-תפישה כל כך. שאגיד

         ברור? אני רוצה שהממזרים 

         ימותו, ואני רוצה את זה

         מיד. מה 'תה אומר עכשיו? דבּר

         מיד, ובקיצור.

באקינגם:                   מותר להוד כבודך

         מה שתרצה.

ריצ'רד: טצ, טצ, אתה לגמרי קֶרַח. כל

         החביבוּת שלך קפאה. תגיד,

         נותן לי הסכמה שהם ימותו?

באקינגם:  תן לי שהות לנשום, כבודך, קצת זמן,

         לפני שאענה באחריות.

         אחזור לתת לך תשובה עוד רגע.

         (יוצא.)

קייטסבי:  המלך מרוגז. נושך שפה.

ריצ'רד (הצידה): אני אתרועע רק עם מטומטמים

         בלי מוח וילדים בלי אלוהים.

         לא בשבילי כאלה שצופים

         בי במבט חוקר. לורד באקינגם

         עם השאיפות שלו נהיה ספקן.      

          ילד!

נער משרת: אדוני?

ריצ'רד:   אתה מכיר איש שישוחד בעד

         זהב לאיזה מבצע סודי של מוות? [/ זהב לאיזה מבצע חיסול סודי?]

נער משרת: אני מכיר אדון אחד מריר,

         קרוע בין העוני לַיהירות.      [/ עם חור בַּכיס והתנשאות בַּנפש.] 

          זהב הוא טוב כמו מאה נואמים,

         ויפתה אותו לַכּל, בטוח.

ריצ'רד:   מה שמו?

נער משרת:            קוראים לו טירֶל, אדוני.

ריצ'רד:  הכרתי מרחוק. לֵךְ קְרא לו הנה.

         (יוצא הנער-המשרת.)

       (הצידה): הבאקינגם המתלבט – נחש,

         הוא לא יהיה יותר בן-סוד שלי.

         רץ אתי כל הדרך בלי לנוח

         ועכשיו עוצר לנשום? טוב, שיהיה.

         (נכנס סטנלי רוזן דַרְבּי.)

         לורד סטנלי, מה החדשות?

סטנלי: אדון אוהב, תדע

         שהמרקיז מדורסט, מספרים,

         ברח לאן שריצ'מונד מסתתר.

ריצ'רד: בוא הנה, קייטסבי. תפזר שמועה

         שאן אשתי חולה קשֶה. אדאג

         שהיא תהיה מוחזקת בבידוד.

         תמצא לי איזה ג'נטלמן נחות

         שאֲחַתֵן מיד לַבּת של קלארנס –

         הבן הוא אידיוט, אנ' לא מודאג

         ממנו. לא, תראה איך 'תה חולם!

         אני אומר שנית, תפיץ שאן

         שלי חולה, נוטה למות. קדימה,

         זה קריטי לי לגדוע כל תקווה

         שעלולה לפגוע בי.        

         (יוצא קייטסבי.)

         אני צריך להתחתן עם בת-

         אחי, אם לא הממלכה שלי

         ניצבת על זכוכית שבירה. לקטול

         את שְנֵי אחֵיה, אז להתחתן

         איתה – לא דרך בטוחה לְרווח.

         אבל דהרתי כבר רחוק כל כך  

         בְּדם שאדרבן ת'חֵטא עוד הלאה.      

         חמלה דומעת – לא אצלי בָּעין.

         (נכנס טירל.)

          שמך הוא טירל?

טירל:  ג'יימס טירל, עבדך הנאמן.

ריצ'רד: כזה אתה?

טירל:                  תבדוק אותי, אדון.

ריצ'רד:   תעז לקטול חבר שלי?

טירל:                                 אם 'תה

         רוצה. אשמח יותר לרצוח שני

         אויבים.

ריצ'רד:               אז טוב, קיבלת. שני אויבים

         בַּדם, שונְאֵי שלווה שלי, פּורעי

         שינה שלי, בהם אני רוצה

         שתטפל. בשתי מלים, ג'יימס טירל,

         הממזרים שבַּמצודה.

טירל:                               תפתח

         לי דרך אליהם, ובקרוב

         לא תצטרך לפחוד מהם.

ריצ'רד:                                אתה

         שָר מוזיקה קסומה. בוא הנה, טירל.

         זה הסימן. עלה, אלחש לך.

         (לוחש באוזנו.)

          וזה הכל. תגיד שזה בוצע -

         אוהַב אותך, ואקדם אותך.

טירל:  עושה את זה מיד.

         (יוצא.

         נכנס באקינגם.)

באקינגם: כבודך, שקלתי את הבקשה

         שזה עתה השמעת.

ריצ'רד:                          טוב, עזוב

         את זה. דורסט ברח אל ריצ'מונד.

באקינגם:                                        כן,

         שמעתי, אדוני.

ריצ'רד:   לורד סטנלי, ריצ'מונד הוא הבן

         של אשתך. תבדוק את זה.

באקינגם:                                 כבודך,

         אני תובע את המתנה

         שהבטחת לי בנדר של כבוד:

         את הרוזנוּת של הֶרְפוֹרְד, והרכוש

         שיהיה, הבטחת, בבעלותי.

ריצ'רד:  סטנלי, תבדוק את אשתך. אם היא

         שלחה לריצ'מונד מכתבים, אתה

         תשלם על זה.

באקינגם:                   אז מה עונה כבודך

         על הדרישה שלי כַּחוק?

ריצ'רד:                               אני

         נזכר שהנרי הששי ניבֵּא

         שריצ'מונד יהיה המלך, עוד

         כשהוא היה ילדון טפשון, זה. מלך –

         אולי, אולי.

באקינגם:                         כבודך!

ריצ'רד:    איך לא ניבֵּא לי הנביא – הרי

         הייתי שם – שאני ארצח אותו?

באקינגם:  כבודך, ההבטחה על הרוזנות.

ריצ'רד:  ריצ'מונד! כשהייתי פעם אחרונה

         בְּאֶקְסֶטֶר, הראה לי ראש-העיר

         באדיבות את הטירה, והוא

         קרא לה רוּגְ'מוֹנְט, והשם הזה

         הבהיל אותי, כי משורר מאירלנד

         אמר לי בזמנו שלא אחיה

         הרבה אחרי שאראה את "ריצ'מונד".

באקינגם:  כבודך –

ריצ'רד:  כן – מה השעה?

באקינגם: אני מעז להזכיר בחוצפתי

         מה שהבטחת לי.

ריצ'רד:  כן, אבל מה השעה?

באקינגם: עוד רגע הפעמון של עשר.

ריצ'רד:   טוב, שיצלצל כבר.

באקינגם: למה שיצלצל?

ריצ'רד:   כי אתה והתחינות שאתה טוחן

         פה פעם אחרי פעם - פעמון

         שלא נותן להתרכז. אנ' לא

         במצב רוח לנתינה היום.

באקינגם:   תואיל לדון בבקשה שלי?

ריצ'רד:  אתה מציק. אנ' לא במצב רוח.

         (יוצא, ואחריו כולם, חוץ מבאקינגם.)

באקינגם: מה, ככה? משלם לי על שֵירוּת

         מסוּר בְּבוז כזה? מה, בשביל זה

         עשיתי אותו מלך? איי, צריך

         לזכור את הייסטינגז ולהתנדף

         כל עוד הראש מונח על הכתף.

         יוצא.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנס טירל.

טירל:  פֶּשע הדם הרודני בוצע,

         הטֶבח השובר-לב ביותר

         בכל תולדות המדינה. דַייטוֹן

         וְפוֹרֶסְט, ששכרתי לבצע

         את השחיטה המזעזעת – הם -

         שני נבלים יד ראשונה, כלבים 

         של דם – נמְסוּ מרוב חמלה, בכו

          כמו ילדים בזמן סיפור המוות.

        "איי, ככה", אמר דַייטון," המתוקים

         שכבו שם". "ככה, ככה", אמר פורסט,

         "מחובקים ביחד בזרועות

         של שיש, טהורות. והשפתיים

         כמו ארבעה וורדים שמתנשקים

         בַּיופי של הקיץ שלהם.

         ספר תפילות שהיה מונח שם על

         הכר", פורסט אמר, "כמעט שִינה

         רגע אחד את דעתי. אבל

         אח, השטן" – שָם המנוול הפסיק,

         ואז דייטון המשיך: "חנקנו את

         היצירה הכי מושלמת של

         הטבע מהיום של בראשית."   

          שניהם שבורים כל כך מייסורי

         מצפּון שלא יכלו עוד לדבר,

         השארתי אותם ובאתי להודיע

         את הבשורות למלך הצמא-דם.

         (נכנס ריצ'רד.)

          והנה הוא. בְּריאוּת, הוד מלכותך.

ריצ'רד:  טירל הטוב, יש לי סיבה לשמוח?

טירל:  אם לעשות מה שציווית זה

         מביא שמחה, תשמח, כי זה בוצע.

ריצ'רד  אבל ראית את שניהם מתים?

טירל:  ראיתי.

ריצ'רד:            וקבורים, טירל יקר?

טירל:  כומר המצודה קבר אותם;

         איפה – את האמת – אנ' לא יודע.

ריצ'רד:  בוא אלי מהר, בסוף הארוחה,

         ספּר לי על המוות שלהם.

         תחשוב בינתיים איך אני יכול

         לתמוך בך, ותהיה יורש

         המשאלה שלך. להתראות.

טירל:  תודה רבה.

         (יוצא.)

ריצ'רד:  ת'בן של קלארנס שמתי בְּצינוק;

         ת'בת שלו שידכתי בִּפרוטות;

         בְּנֵי אדוארד שוכבים בחיק אברהם,

         אשתי אמרה לְעולם זה "לילה טוב".  

          לריצ'מונד בַּגלוּת יש תוכניות

         על בת אחי, אליזבת, דרכה

         האיש חותר לַכּתר ולכן -  

         אני הולך עליה, מחזר

         שמח וצוהל.           

         (נכנס רטקליף.)

רטקליף:   אדון.

ריצ'רד:  בשורות טובות או לא, ש'תה מתפרץ כך?

רטקליף: רעות, כבודך. ג'ון הבישוף מאִילַיי   

         ברח אל ריצ'מונד, ולורד באקינגם,

         עם צְבא וֶּולשים קשוח, מתארגן

         לְמלחמה, כל יום צובר עוד כוח.

ריצ'רד:  אִילַיי וריצ'מונד – זה מדאיג אותי

         יותר מבאקינגם והצבא

         המאולתר שלו. טוב, בוא, אני

         למדתי שדיבור של בהלה

         מוליד עיכוב; עיכוב מֵביא חורבן

         זוחל אבל מוחלט. לכן דחוּף,

         וּבְכָנף לוהטת, יש לעוף.

         גיֵיס גברים. הנשק ידבר.                

         חוצפת בוגדים צריך לחתוך מהר.      

         יוצאים.


מערכה 4, תמונה 4 -


נכנסת המלכה מרגרט הזקנה.

מרגרט:  כן אז עכשיו לבלוב מתחיל לִנְבּוֹל,

         נושר אל פֶּה המוות הרקוב.   [/ נושר אל פה רקוב של מר המוות.]

          שָנים נסגרתי וארבתי פה           [/ שָנים אני פה בָּאֵזוֹר אורבת]  

         לִצְפּות בַּדעיכה של כל אויבי.

         כעת אני רואה פרולוג קודר;

         אז לצרפת, וההמשך – אמֵן –

         יהיה אפל, מר, טראגי לא פחות.

         (נכנסות הדוכסית מיורק והמלכה אליזבת.)

         הצידה, מרגרט מושפלת. מי שם?

אליזבת: איי הנסיכים המסכנים שלי,

         איי תינוקות שלי, פרחים שלא

         פרחו עוד, ניצנים שרק הופיעו!

         אם נשמתכם עוד עפה באוויר,

         לא נחה כבר לְנצח נצחים,

         רַחפו סביבי עוד קצת, קלי כנף,

         ותשמעו את הקינות של אמא.

מרגרט (הצידה): רַחפו; אִמרו לה: צדק בא לרדוף,

         הֶחשיך בוקר ילדוּת לְלֵיל אינסוף.

דוכסית: כל כך הרבה יגון ריסק לי את

         הקול שהלשון שוּתקה, אילמת.

         אדוארד פְּלָאנְטָגֶ'נֶט, למה אתה מת?

מרגרט (הצידה): פְּלָאנְטָגֶ'נֶט תמורת פְּלָאנְטָגֶ'נֶט,

         אדוארד על אדוארד, חוב של מת מול מת.

אליזבת: נָטַשְתָ, אלוהים, כבשים רכים,

         הִשְלכת אל קרביו של הזאב?

         ואתה כשזה קורה יָשֵן ונח?

מרגרט (הצידה): וּכשבְּנִי הנרי המתוק נרצח?

דוכסית: חיים מתים, רְאוּת עיוורת, בת

         תמותה ללא תמותה, בימת אסון,

         חרפת עולם, גופה שלא קברו

         אותה, תקציר תולדות ימים מרים,

          נוחי בלי מנוחה על אדמה

         אנגלית שומרת חוק, שהשקו אותה

         נגד החוק בְּדם חפּים מחטא.

אליזבת: הה, לו הרשֵיתְ לי קבר, אדמה,

         בִּמקום לתת לי רק מושב של צער,

         הייתי מחביאה את עצמותי,

         לא מושיבה אותן לנוח כאן.      

         איי מי ראוי לאבל מאיתנו?

מרגרט: אִם וֶותק מעניק כבוד לַצער,         

         תנו לשלי את זכות הבכורה,            

         ויגונותי יבכו מקום ראשון.

         אם צער מאפשר חֶברה, בואו

         לִמְנות את כאבכן שוב עם שלי.

         היה לי אדוארד עד שריצ'רד 

         הרג אותו; היה לי בעל עד שריצ'רד  

         הרג אותו; היה לךְ אדוארד עד שריצ'רד

         הרג אותו; היה לך ריצ'רד עד שריצ'רד

         הרג אותו.

דוכסית:                  היה לי ריצ'רד גם, ואת

         הרגת אותו. היה לי ראטלנד, בגללך

         הרגו אותו.

מרגרט:                 היה לך קלארנס גם,

          ריצ'רד הרג אותו.

         מכַּלְבּיית רחמךְ זחל כלב

         השְאול שאת כולנו צד לַמוות;

         כן, כלב ששיניו הקדימו את

         עיניו, לתקוף כל שֶה תם, ללקק

         לו את הדם; עריץ עולם אשר

         רודֶה בעיניים אדומות מבְּכי;

         טינופת שמשחית את יצירֵי    

         האל – אותו רחמךְ הוציא לרדוף

         אותנו אל קִבְרנו. איי, אֵל של

         משפט אמת וצדק, איך אני

         מודָה לך שהכלב-קניבל  

         הזה טורף את היוצאים מגוף

         אמו, מביא אותה לחלוֹק ספסל

         עם יללות של אחרים.

דוכסית:  אל תחגגי על אסוני, אשתו   

         של הנרי. אלוהים עֵד, על שלך

         בכיתי.  

מרגרט:            פַרגני לי קצת. אני  

         מורעבת לִנְקמה, עכשיו היא פה

         ואני זוללת. מת האדוארד שלך

         שהרג את אדוארד שלי.

         מת אדוארד השני שלך, תשלום

         על אדוארד שלי. יורק הצעיר

         הוא רק תוספת, כי שניהם ביחד   

                                       [/ הוא רק עיגול תשלום, כי שניהם יחד]

         לא השתוו לַסכום של אובדני.

         מת לך גם קלארנס שהרג לי אדוארד.

         וּקְהל צופֵי טרגדיית האימה,

         ריברז, וֹוהן, גריי, הייסטינגז שטוּף הזימה,

         דחוסים בטרם עת בְּבור הקבר.

         ריצ'רד עוד חי, סוכן ריגול ארור     

         של גיהינום, שרק מוחזק לקנות

         פה נשמות לשלוח אותן שָמה.

         אבל קרוב-קרוב כבר מתרקם

         סופו בלי מנחם, בלי מרחם.

         הבור נפער, הְשאוֹל בוער, שדים

         צורחים, קדושים צמים שיסולק

         מכאן בבת אחת. הו אלוהים,

         בַּטֵל לו את החוזה על החיים,

         שאני אחיה לומר "הכלב מת".

אליזבת: איי, את ניבֵּאת כבר שיבוא היום

         בו אבקש ממך שתעזרי

         לי לקלל ת'עכביש-צורת-

         בקבוק, אֶת הקרפד גיבן הגב.

מרגרט: קראתי לך אז רק נצנוץ עלוב

         לָהוד שלי, קראתי לך אז צל,

         מלכת זיוף, חיקוי שלי, פתיחה

         נוצצת לְמופע קודר, אחת

         שהועפה אל על כדי שתושלך

         לְמטה, אֵם שילדיה הם

         צחוק הגורל שלה, ציור מלכה,

         דמות לִקְליעה בַּמטרה, פיגום

         של הכבוד, בועה, מלכת משחק,

         סטטיסטית למלא את הבמה.

         אז איפה בעלך עכשיו? אחייך?

         איפה בנייך? מה עכשיו מַנְעים לך?

         מי מתחנן, כורע ואומר

         "יחי הוד מלכותה"? איפה אנשי

         חצר שמתחנפים? איפה גדודֵי

         גדודים של מלווים? עִברי על כל

         הרשימה וראי מה את עכשיו:

         מרָעיָה צוהלת - אלמנה

         בְּדיכּאון; מאֵם בָּנים שְמֵחָה                 

         לאם שתקלל את שמה; מזו                

         שמפצירים בה, זו שמתחננת;

         משָליטה לאסְקוּפּה נדרסת;

         מזו שבָּזה לי – זו שאבוז לה;   

         אימת כולם – מאיש יחיד תפחד;

         מָשְלָה בַּכּל – אין לה נתין אחד;

         כך מעגל הצדק הסתובב,

         הפך אותךְ לַטרף של הזמן,

         עם שק של זכרונות על מה היית

         כדי לְענות אותך במה שאת. 

         מה, את גזלת את מקומי ולא

         תירשי מידה זהה של צערי?                         

         עכשיו, צַוָואר גאה, את רתוּמה

         לָעול אתי, אבל אני בְּזֶה

         הָרגע משחררת ראש יָגֵע,

         ומשאירה את כל העול עלייך.

         שלום, מלכה שמזלה נמחק.

         על בְּכי אנגלי שם בצרפת אצחק.

אליזבת:  איי, אַת המיומנת בִּקללות,

         תישארי קצת ולַמדי אותי

         איך לקלל את האויבים שלי.

מרגרט:  בַּלילה אל תִשְני, בַּיום תצומי;

         השְוִוי שִמְחָה מתה עם צער חי;

         יָפּי יותר את זכר ילדייך -

         וּתכערי יותר את הרוצח.

         הטוהר יְטָמֵּא את המחלל.  

         עשי זאת ולִמְדי איך לקלל. 

אליזבת: תני לי מלים. לי בַּלָשון יש עוני.

מרגרט:  הצער יחדד אותך כמוני.

         (יוצאת.)  

דוכסית:  למה אסון צריך הרבה מלים?

אליזבת:  הן פרקליטות אוויר של הצרות 

         אשר נושלו מאושר, נואמות

         שמתנשפות בשם האומללוּת.

         גם אם התוצאה לא מועילה,

         עדיין המלים הן הקלה.

דוכסית:  אם כך, אל תשתקי, בואי אתי,

         ננשוף מלים מרות לחנוק את בְּנִי

         השרץ שחנק את שני בנייך.

         החצוצרה! נשפוך ולא נחסוך.

         (נכנסים ריצ'רד ופמלייתו [כולל קייטבסי], צועדים עם תופים וחצוצרות.)

ריצ'רד:  מי פה חוסם לי את השיירה?     

דוכסית:  זאת שיכלה - אילו חנקה אותך

       בָּרחם הארור שלה - לחסום 

         אותך מכל הטֶבח שעשית.

אליזבת:  אתה מחביא עם כתר של זהב

         ת'מצח שצריך להיות חָרוּת

         בו רצח הנסיך שהחזיק בַּכּתר,

         ומות בָּנַי, שחיטת אַחַי? תגיד

         לי, רֶפש, איפה הילדים שלי?

דוכסית:  קרפד, קרפד, איפה אחִיך קלארנס,

         איפה בנו אדוארד הקטן?

אליזבת:  איפה כבוד ריברז, וֹוהן וגריי?

דוכסית:  איפה הייסטינגז הטוב?

ריצ'רד:   תרועה! תוף, חצוצרות, תרביצו! לא

         ניתן שהשמיים ישמעו

         את הנשים המשמיצות פותחות

         פֶּה נגד מלך בחיר האלוהים.

         אמרתי להרביץ!

         (תרועה. תופים.)

         דַבְרו באורך-רוח ונימוס,              

         או שברעש מלחמה אני

         אחריש לכן את ההתלהמות.

דוכסית:   אתה הבן שלי?

ריצ'רד:   תודָה לאל, ולאבי, ולךְ.

דוכסית:   אז שְמע בְּאורך-רוח קוצר-רוח. [/ מורת-רוח.]         

 ריצ'רד:  גברתי, ירשתי משהו ממך:            

         אנ' לא סובל לשמוע טון נוזף.

דוכסית:   אח, תן לי לדבר.

ריצ'רד:                           דברי, רק לא

         אקשיב לך.

דוכסית:                  אדבר בִּמתינות

         ועדינות.

ריצ'רד:                ובקיצור, אמא

            טובה. אני לחוץ.

דוכסית:                          אתה לחוץ?

         אני חיכיתי, אלוהים עֵדִי,

         בעינויים עד שתצא.

ריצ'רד:                         ולא

         יצאתי לנחם אותך בסוף?

דוכסית: הגעת לעולם – שנינו יודעים -   

         כדי לעשות לי מוות בחיים.

         כבדה מנשוא היתה לי לידתך,

         וילדותךָ – עיקשת, מתוחה;

         היית נער פרא מרוגז,

         כְּעלם - הרפתקן, חצוף, נועז;

         כְּגבר - ערמומי, יהיר, צמא-דם;

         שָקט – רק מסוכן, אוהב שנאה.

         תזכיר לי זמן אחד מלידתך

         שבו ידעתי נועם ומנוחה.

ריצ'רד:  אין, רק הפֶּסק-זמן שאת לקחת

         מִזְמן לזמן לצאת לך בלעדי.  [/ ממני כשהיתה לך הזדמנות.]

         אם בעינייך אנ' כל כך דוחה,

         תני לעבור, שלא אפריע לך,

         גברתי. תופים!

דוכסית:                       לא, תן לי לדבר.                 

ריצ'רד:   הדיבורים שלך צורמים.  

דוכסית:                                       תקשיב,

         כי שוב לא אדבר אתך אף פעם.

ריצ'רד:   ככה!

דוכסית:         אם לא תמות - בצדק אלוהי -

         לפני שתחזור מהמלחמה הזאת

         בְּניצחון, אני אגווע מוּכָּה

         מִצער וְשֵיבה ולא אביט

         שוב על פניך לעולם. אז קח

         את הקללה הכי מרה שלי,

         שביום קרב תהיה כבדה לך

         יותר מכל שריון שרק תלבש.

         כל תפילותי בַּצד של האויב,

         ושם נִשְמות בְּנֵי אדוארד הקטנות

         יְלַחֲשו לַנפש של אויביך,

         יבטיחו הצלחה וניצחון.

         אתה איש דם; בְּדם יהיה סופך.

         חרפּה חייך וחרפּה מותך.

         (יוצאת.)

אליזבת: לי יש יותר סיבות אבל פחות

         תעצוּמוֹת ממנה לקלל,

         אז רק אומַר "אמֵן".

ריצ'רד:                             חכי, גברתי,

         אני צריך מלה אתך.

אליזבת:                           אין לי

         יותר בני-מלך שתוכל לשחוט.

         בנותי – הן תהיינה נזירות

         מתפללות ולא מלכוֹת בוכות,

         אז אל תחתור למחוץ את חייהן.

ריצ'רד: יש בת אחת ששמה אליזבת,

         יפה, טובה, נכבּדת, אצילית.  

אליזבת:  והיא צריכה למות על זה? תן לה

         לחיות, אני אשחית לה את הנפש,

         אכתים לה את היופי, אטנף

         את שמי כבוגדנית לבעלי,

         אפּיל עליה כל דיבה רעה.  

         כדי להגן עליה משחיטה

         אודה שאדוארד לא הוליד אותה.

ריצ'רד:  אל תחטאי נגדה, היא נסיכה.

אליזבת: כדי להציל אותה אגיד שלא.

ריצ'רד:  ההצלה שלה היא מוצאה.      

אליזבת: מהצלה כזאת אחֵיה מתו.

ריצ'רד:  הכוכבים מראש סימנו אותם.    [/ מזל שחור שָלַט בלידתם.]  

אליזבת:  לא, ידידים רעים שנאו אותם.  [/ רֵעים רָעים נִצְבוּ מול חייהם.]    

ריצ'רד:  אין איך להתחמק מהגורל.

אליזבת:  לא כשטוּמְאה קובעת ת'גורל.

         יפֶה יותר היה גורל מותם

         אילו יפים יותר היו חייך.

ריצ'רד:   אפשר לחשוב שאני הרגתי את בְּנֵי

         אחִי.

אליזבת:         בְּנֵי אח שדוד מָעַך להם

         שַלווה, מלכוּת, קירבה, חֵרות, חיים;

         לא משנה יד מי פילחה להם

         ת'לב, הראש שלך, מהקלעים,           

         הדריך אותה. כן, בטח הסכין                    

         הרצחנית היתה קהה, בלי חוד,

         עד שהשחיז אותה לבך, לב אבן,

         להתהולל שם בַּקרביים של

         שני הכבשים שלי. אבל דיבור

         הופך יגון פרוע למתון,

         אז לשוני לא תדבר עוד על

         בָּנַי באוזניךָ עד שציפורנַי

         יטילו עוגן בעיניך, אז -

         בִּמנוסה נואשת, כמו דוגית

         שמפרשיה נתלשו - אני

         בחיק סְלָעיך אתנפץ לַמוות.

ריצ'רד:  גברתי, שכה אצליח בְּמבצע

         מלחמת הדמים כמו שאני

         מועיד לך ולשלךְ טובה יותר

         מכל פגיעה שלי בך ובשלך.

אליזבת: איזו טובה כמוסה עוד יכולה

         להתגלות ולעשות לי טוב?

ריצ'רד:  קידום צאצאים שלך, גברתי.

אליזבת: לאיזה גרדום, שיאבְּדו ת'ראש.

ריצ'רד:  לְשיא כָּבוד ולפסגת מזל,

         סמל התהילה של העולם.

אליזבת: פּנֵק את צערי ותספר:

         איזו דרגה, איזה כבוד תוכל

         להעניק לְצאצא שלי? 

ריצ'רד:  כל מה שיש לי – את עצמי, הכל

         אני אשפוך על צאצא שלך;   [/ אני אתרום לדור הבא שלך;]

        ונשמתך המרוגזת אז

        תטביע בִּנהר השִכְחה

        כל זכר עוול שלדעתך 

       עשיתי לך.

אליזבת:                דבּר מהר, לפני

         שפּג תוקף הנדיבות שלך.

ריצ'רד:  אז דעי, אני אוהב ת'בת שלך

         מנשמתי.

אליזבת:              האמא של בתי

         מאמינה בנשמתה.

ריצ'רד:  מאמינה שמה?

אליזבת:  שאתה אוהב אותה מנשמתך,

         רחוק מנשמתך, כמו שרחוק

         מנשמתך אהבְתָ את אחֵיה,

         ורחוק מאַהֲבָת לבי אני

         מודָה לך.

ריצ'רד:                 אל תיתפסי לכל

         קוצו של מֶ. כוונתי היא בֶּ –

        בנשמתי אני אוהב ת'בת

         שלך, ומתכוון לעשות אותה

         מלכה של אנגליה.

אליזבת:                         או-הו, ומי

         אתה מייעד לה בתור מלך?

ריצ'רד:                                      זה

         שיעשה אותה מלכה. מי אם

         לא?

אליזבת:          מה, אתה?

ריצ'רד:                               אמת. מה דעתך?

אליזבת:   איך תחזר אחריה?

ריצ'רד:                                תְּלמדי

         אותי, את מכירה את טעמה.  

אליזבת:   מוכן ללמוד?

ריצ'רד:                        גברתי, מכל הלב.

אליזבת: תשלח לה, מהגבר שרצח

         את שני אחֵיה, צמד לבבות

         מדממים, תחרוט בהם "אדוארד"

         ו"יורק". יכול להיות שהיא תבכה,

         אם כן תגיש לה – כמו שמרגרט

         הגישה לאביך עם דם ראטלנד –

         מטפחת שספגה, תגיד לה, צוף

         אדום מגוף אחיה המתוק,

         בּקֵש שהיא תמחה בה ת'דמעות.

         אם הפיתוי הזה לא יגרה

         אותה לְאהבה, שְלח לה מכתב

         על פְּעליך הגדולים: ספּר

         לה איך חיסלת את דוד קלארנס, את

         הדוד לורד ריברז, איך למענה

         נפטרְתָ בִּזריזות מדודה אן

         הנחמדה.

ריצ'רד:               לא, את לועגת לי,

         גברתי. זאת לא שיטה לזכות בַּבּת

         שלך.

אליזבת:          שיטה אחרת אין, אלא

         אם כן יכולְתָ להחליף צורה

         ולא להיות הריצ'רד שעשה

         כל זאת.

ריצ'רד:              ואם עשיתי כל זאת רק

          למענה?

אליזבת:               אז אין לה שום ברירה

         אלא לשנוא אותך שבשָלל

         כזה של דם קנית אהבה.

ריצ'רד:  אֶת מה שנעשָה אין לתקן.

         טועים, קורה; יש זמן להתחרט.      

          לקחתי מבנייך מַמְלכה –

         בתור תיקון אתן אותה לַבּת.

         הרגתי את יוצאי רחמך – לכן,

         להגבּרת הפְּרוּ-וּרבו שלך,

         אקים לי זרע מדמך, בתך.

         התואר "סבתא" לא אהוב פחוֹת

         מהכותרת המחבקת "אמא".

         נכד הוא ילד - מִדַרגה שניה,

         אותו הדם, אותו החומר כמו

         שלך, אותם המכאובים, לבד

         מלֵיל גניחות אחד שתעבור         [/ מליל גניחות אחד אותו תסבול

         זו שתבעה ממך סבל דומה.       / זו שלמענה סבלת אַת ככה.] 

         הילדים שלך היו לך עוֹל

         בצעירותך, אבל שלי יהיו

         לך נחמה בזקנתך. ידעת

         אובדן של בן כְּמלך, ובִזכות

         אותו אובדן בתך תהיה מלכה.

         לא אפצה אותך כמו שארצה,

         אבל אתן כל טוּב שרק אוּכל.

         אֶת דוֹרְסֶט בנך, שנס בבהלה

         וּבַגלות מתחיל לפעול נגדי,

         ברית הכלולות הזאת תחזיר מהר

         הביתה, לְקידום וּלְכבוד.

         המלך שלבִתֵך היפהפייה  

         קורא "אשתי" יקרא לדורסט בנך

         "אחִי". אַת שוב תהיי לְאם של מלך,

         ויתוקנו שברי זמן המצוקה

         לאוצָרות כפולים של הנאה. [/ נחת רוח.]

         מה, יופי של ימים עוד לפנינו!      

         כל הדמעות שאת שפכת יהיו

         כעת פניני מזרח, ערכּם יגדל

         עם רווח של שמחה, ריבית של אושר.

         לכן לכי לך, אמא, אל בתך;

         אֶת ביישנות הנעורים שלה      [/ לַבּיישנות הבתולית שלה

         תמריצי עם הניסיון שלך;     [/ תכניסי אומץ עם נִסְיון חייך;] 

         הכיני את אוזניה לְמִלים

         של מחזר, הכניסי לְלִבּה

         הרך תשוקת-אש לְשלטון זהב.

         ספּרי על השעות המתוקות-

         שקטות של הנאות הנישואים,

         וכשאני אכּה בִּזרוע זו

         את המורד האֶפס, באקינגם

         המטומטם - אחזור בְּניצחון,

         אוביל את ילדתך לתוך מיטת

         כובש ואספר על כיבושַי,

         והיא תהיה המנצחת אז,  

         רק היא - הקיסרית של הקיסר.

אליזבת: מה הכי טוב שאגיד לה? שאח של 

                                                              [/ אז איך הכי טוב שאגיד? "אח של

         אביה מבקש להיות לה בעל?     / אביך רוצה להיות לך בעל"? או 

         או שאגיד הדוד שלה? או זה     / עדיף לומר "הדוד שלך"? או "זה

         שרצח לה את אחֵיה ודודיה?     / שרצח לך את דודייך ואחייך"?]

         מה, תחת איזה תואר לחזר

         לטובתך שאלוהים, החוק,

         כבודי ואהבתה יציגו לה   

         ובצורה הכי מושכת?         

ריצ'רד:  צייני שזוהי ברית לִכְבוד שְלום אנגליה.

אליזבת: שהיא תִקנֶה במלחמה תמידית. 

ריצ'רד:  אמרי שהמלך המצווה מפציר.

אליזבת: את מה שמלך המלכים אוסר.

ריצ'רד:  אמרי שהיא תהיה מלכה גדולה.

אליזבת:  תואר שהיא תפסיד, כמו אִמָה.

ריצ'רד:   אמרי לה שאוהב אותה לָעַד.

אליזבת:   רק עַד מתי ה"עַד" הזה יחזיק?

ריצ'רד:   בְּחום, עד סוף חייה היפים.

אליזבת:  רק עד מתי יהיו יפים חייה?

ריצ'רד:   ככל שירצו הטבע והאל.  

אליזבת:  ככל שיתחשק לַשֵד  וריצ'רד.

ריצ'רד:  אמרי: אני - שליט שלה - נתין. 

אליזבת:  הנתינה שונאת שלטון כזה.

ריצ'רד:   תמליצי לה עלי בִּמליצוֹת. 

אליזבת: סיפור הגון עובד כשהוא פשוט.

ריצ'רד:  אז תספרי פשוט שאני אוהב.

אליזבת:  פשוט ולא הגון – קשה לאוזן.    [/ פשוט ולא הגון זה לא סגנון.]

ריצ'רד:  מה שיוצא ממךְ זול ושטחי. 

אליזבת: מה שיצא ממני – ז"ל עמוק.

         עמוק וז"ל, שני ילדים בַּקבר.

ריצ'רד:  מספיק לפרוט על המיתר, נגמר. [/מיצינו.]   

אליזבת:  אפרוט עד שמיתר הלב יפקע.

ריצ'רד:  נשבע כְּסֶר, ולורד, נשבע בַּכֶּתר -

אליזבת:  בושה, חרפה, והשלישי גניבה.

ריצ'רד:   אני נשבע –

אליזבת:                     בִּכלום, זו לא שבועה.

         לַתואר "סר" שלך חסֵר כבוד;          

         ה"לורד" שלך ירוד וגם רדוד;

         הכתר הוא גנוב, ביזוי מלכות.

         רוצֶה שבועה שיאמינו לה –

         אז תישבע בְּמה שלא הרסת.

ריצ'רד:   חֵי העולם –

אליזבת:                    כולו פשעים שלך.

ריצ'רד:  בְּאָבי המת –

אליזבת:                     אתה בושת חייו.      

ריצ'רד:   אז חֵי אני –

אליזבת:                     אתה לְאתה זאב.

ריצ'רד:   חֵי אלוהים –

אליזבת:                     שזה גְדוֹל חֲטָאֶיךָ.

         אילו פחדת להפר שבועה

         כלפיו, אז לא היית מחלל

         ת'ברית שבעלִי המלך אז

         כּרת, ושני אחַי היו חיים.

         אילו פחדת להפר שבועה                       

         כלפיו, אז החישוק המלכותי

         אשר מקיף לך ת'ראש היה

         נח על מצחו הרך של בני, ושני

         הנסיכים היו נושמים. אבל

         הנדר המחוּלל שלך עשה

         מהם - שוּתְפֵי מיטת עפר קטנים -

         מזון לְתולעים. בְּמה תוכל

         עכשיו להישבע? 

ריצ'רד:                       בזמן עתיד!

אליזבת: נגדו חטאת כבר בזמן עבר;

         רק לי אישית יש ים דמעות קדימה

         על עוולותיך לאחור. חיים

         עוד ילדים שאת אביהם רצחת,

         נוער יתום, שבוּר בגיל כזה;  

         חיים אבות שבילדיהם טָבַחְתָ,

       צמחים נובלים, שבורים בגיל כזה.

         את זמן עתיד אתה הרסת כבר,

         טרם זמנו, בְּהֶרס זמן עבר. 

ריצ'רד: הלוואי אפרח בְּסכנות הקרב

         כמו שאני נכון לצמוח מן

         הכפרה. ישמיד אני אותי;

         מזל וְאל יַגלו אותי מאוֹשר;  

         יום לא ייתן לי אור ולילה לא

         שינה; כּוכְבי ברכה טובים, עִמדו

         נגדי בַּכל אם אני לא אוהֵב

         בְּרגש, בִּסגידה, בְּמחשבות

         של קודש וּבְלב וָנפש את

         בִּתך הנסיכית. רק בה תלוי

         אושרי, וגם שלך; ובלעדיה –

         יפלו עלי, עלייך ועליה,

         על המדינה ואנשים רבים

         מוות, חורבן, כְּליה וריקָבון.

         אין דרך שזה יימָנע אחרת;

         וזה אכן לא יימָנע אחרת.

         אז, אמא יקרה – אני חייב

         לקרוא לך כך – תהיי לי פרקליטה

         של אהבה אליה. תארי

         מה אהיה, ולא מה שהייתי;

         לא מה מגיע לי – מה שיגיע. 

         תדגישי: זמן חרום, הכל רוגש,       

          אז לא להתקטנן ולהתעקש.            

אליזבת:  שאתפתה כך ביד השטן?

ריצ'רד:  כן, אם הוא מפתה אותך לְטוב.

אליזבת:  לשכוח מי אני מול פני עצמי?

ריצ'רד:  כן, אם עצמך עושֶה נזק עצמי.          

אליזבת:  הרי אתה הרגת את ילדַי.

ריצ'רד:  אבל אקבור אותם בָּרחם של

         בתך. בַּדֶשן של הקֵן הזה

         יולידו את עצמם, לשיקומךְ.             

אליזבת:  שאלך לקנות ת'בת שלי לךָ?

ריצ'רד:   ותהיי בזה לאם שְמֵחה.

אליזבת:  אני הולכת. כְּתוֹב לי בקרוב,

         ואגלה לך מה דעתה.

ריצ'רד:  מסרי לה נשיקת אוהב - שלום.

         (יוצאת אליזבת)

         אשה טפשה, שטחית, הפכפכה.  

         (נכנס רטקליף. [וקייטסבי.)

         נו, מה החדשות?

רטקליף: מלך גדול, בַּחוף בַּמערב

         שט צי חזק; ונוהרים לשם  

         הרבה מידידינו - בהיסוס,

         בלב חצוי, בלי נשק או נחישות

         בַּנפש להדוף אותם. אומרים

         שריצ'מונד הוא האדמירל, והם

         שטים להם סחור-סחור ומחכים 

         לבאקינגם שיעלה אותם

         לַחוף.

ריצ'רד:           תשלח דחוּף אל הדוכס

         מנורְפוֹק מישהו מאיתנו. רטקליף –

         אתה; או קייטסבי – איפה הוא?

קייטסבי:                                          אני

         כאן, אדוני.

ריצ'רד:                  קייטסבי, טוּס לַדוכס.

קייטסבי: מיד, כבודך, בשיא המהירות.

ריצ'רד: רטקליף, בוא הנה. דְהר לסוֹלְסְבֶּרי.

         כשתגיע – (לקייטסבי) גולם, מפגר,

         מה זה, עוד לא יצאת לדוכס?

קייטסבי:  ראשית, כבודך, תגיד לי בטובך,

         מה הוד מעלתך רוצה שאני

         אמסור לו.

ריצ'רד:                 אָה, נכון, קייטבסי, יפה.

         תגיד לו שיגייס מיד כוחות,

         אבל הכי גדולים, ושיפגוש

         אותי בסולסברי מהר.

קייטבסי:                            אני

         הולך.

         (יוצא.)

רטקליף:   כבודך, מה לעשות בסולסברי?

ריצ'רד:   מה יש 'ךָ לעשות שם לפנַי?

רטקליף:  כבודך אמר לי שאצא ראשון.

ריצ'רד:  שיניתי את דעתי.

         (נכנס סטנלי דוכס דַרבּי.)

                                  כן, סטנלי, מה

         חדש?

סטנלי:           זה לא מספיק טוב שתשמח

         ולא רע עד כדי כך שלא אמסור.

ריצ'רד:  הופה, חידה! לא טוב לא רע. מה יש

         לך להסתובב לי פה סְחור-סחור    [/ לך לעשות לי פה רונדלים, סר,]

         בִּמקום לחתוך ולדבר ישר?

         שוב: מה חדש?

סטנלי:                      לורד ריצ'מונד על הים.

ריצ'רד:  שיטבע שם, והים יהיה עליו!

         עריק שפן, מה הוא עושה שם?

סטנלי:                                          לא

         יודע, אדוני, רק מניחוש.

ריצ'רד: נו מה אתה מנחש?

סטנלי: שבדחיפת דורסט, לורד באקינגם

         והבישוף הוא בא לאנגליה,

         לתבוע את הכתר פה.

ריצ'רד:                             הכס הוא ריק?

         החרב לא מונפת? אין שליט

         לַמדינה? איזה יורש של יורק

         חי מלבדנו? מי הוא מלך אנגליה

         אם לא יורש יורק הגדול? אז מה, תגיד

         לי, הוא עושה שם על הים?

סטנלי: אם זה לא זה, כבודך, אין לי ניחוש.

ריצ'רד:  אם הוא לא בא להיות לך אדון,

         אין 'ךָ מושג למה הָוֶּולְשי בא.

         תמרוד בי ותברח אליו, אני

         חושש.

סטנלי:            לא, אדוני, ואל תחשוד בי.

ריצ'רד:  אז איפה חייליך להדוף

         אותו? האריסים והתומכים

         שלך? אולי בְּחוף המערב,

         מַנחים את המורדים בביטחון                  

         מהספינות?

סטנלי:                  לא, ידידַי, כבודך,  

         הם בַּצָפון.

ריצ'רד:                אה, ידידים קרים

         לי אלה! מה הם בדיוק עושים

         שם בַּצפון כשהם צריכים לתמוך

         בְשליטם בַּמערב?

סטנלי:                         הם לא

         קבלו פקודה, מלך אדיר. ירשה

         לי הוד מעלתך שאגייס

         את ידידַי, ואז אפגוש את הוד

         רוממותך איפה שרק תרצה.

ריצ'רד:   כן-כן, רוצה לזוז להצטרף

         לריצ'מונד, אבל לא אסמוך עליך.

סטנלי: אין שום סיבה שתפקפק, שליט

         כביר, בידידותי. אף פעם לא

         הייתי, וגם לא אהיה, בוגד.

ריצ'רד:  טוב, לךְ כבר לגייס, אבל תשאיר

         מאחוריך את בנך ג'ורג' סטנלי.

         תדאג לשמור על ראש יציב, אם לא 

         אז הביטוח על ראשו רופף.

סטנלי: תנהג בו כמו שאני נאמן לך.

         (יוצא.

          נכנס שליח.)

שליח: מעלתך, עכשיו בְּדֶבוֹן – זה

         בדוּק – סר אדוארד קוֹרְטְני ואחִיו

         הבישוף היהיר של אֶקְסֶטֶר,

         עם עוד בני-ברית רבים, כבר חמושים.

         (נכנס עוד שליח.)

שליח 2:  בְּקֶנְט, כבודך, בני גילפורְד חמושים,

         כל רגע נוהרים עוד מתנדבים

         אל המורדים, כוחם רק מתגבר.

         (נכנס עוד שליח.)

שליח 3:  אדון, צְבא באקינגם המהולל –

ריצ'רד:  החוצה, ינשופים, רק מזמורים

         של מוות?

         (מכה אותו)

                         הנה, קח את זה, אתה,

         עד שתביא בשורות טובות יותר.

שליח 3: החדשות שבאתי לספר הן

         שעקב סופות-פתע ומבול

         צבא באקינגם נפוץ והתפזר,

         והוא עצמו נדד משם לבד,

         לאן – איש לא יודע.

ריצ'רד:                            הו! תודה

         רבה! הנה פה הארנק שלי,

         תרופה על המכה מקודם. יש

         אולי ידיד עם שכל שהכריז 

         על פרס לזה שיסגיר את הבוגד?

שליח 3: הוציאו הכרזה כזאת, כבודך.

         (נכנס עוד שליח.)

שליח 4: אומרים שתומס לָאבֶל והמרקיז

         מדוֹרְסֶט חמושים לִקרב ביורקְשיר.

         אבל יש לי בשורת עידוד: הצי

         של ריצ'מונד התפזר עקב סופה.

         והוא, בְּדוֹרְסֶטשיר, שלח ספינה

         לַחוף, לשאול את אלה בַּגדה

         אם הם תומכים בו, כן או לא,

         והם אמרו שהם מאנשיו

         של באקינגם. הוא לא בטח בהם,

         הניף מפרש לשוט שוב לצרפת.

ריצ'רד:  לצעוד, לצעוד, אנחנו חמושים, 

         אם לא ללחום נגד אויבים זרים,

         למחוץ את המורדים שכאן בבית.  

         (נכנס קייטסבי.)

קייטסבי: מלכי, לורד באקינגם נתפס. זה צד

         הפלוס בחדשות. שהרוזן

         מריצ'מונד עם צבא עצום נחת

         במילפורד – אלה חדשות רעות

         יותר, אבל צריך לומר אותן.

ריצ'רד:  לסולסברי, מהר! אנחנו פה  

         בְּדיונים בזמן שקְרב מלכוּת

         יכול להיות מוכרע, לטוב או רע.

         שאחד ידאג שבאקינגם יובא

         לסולסברי. השאר – לצעוד אתי.

         תרועה. יוצאים.


מערכה 4, תמונה 5 -


נכנסים סטנלי רוזן דרבי וסר כריסטופר [אֶרְסְוּויק.]

סטנלי: סר כריסטופר, תמסור בשמי לריצ'מונד:

         בני ג'ורג' כלוא בְּכוח וחנוּק

         בְּדיר חזיר הבר הקטלני;

         אני מוֹרֵד – הראש של ג'ורג' הולך.

         רק זה עוצר אותי מלסייע.

         לך, מסור שלום לאדונך ממני.

         תוסיף שהמלכה הסכימה בכל לב

         שאליזבת בתה תהיה אשתו.

         אבל תגיד, איפה כרגע ריצ'מונד?

כריסטופר: בְּפֶּמְבְּרוֹק, או בהארפורד-וֶּוסְט בוויילס.

סטנלי: אילו אנשי שם מצטרפים אליו?

כריסטופר: סר וויליאם הֶרְבֶּרְט, איש צבא ידוע;

         סר גילברט טאלבּוט, וסר וויליאם סטנלי,

         אוקספורד, פֶּמְבְּרוֹק אימת הארץ, בְּלאנְט,

         ורַייס אפְּ-תומס עם חבורתו,

         ועוד רבים, טובים, איכותיים.

         הם מכוונים כוחות לעבר לונדון,

         אם לא יילחמו בהם בדרך.

סטנלי: טוב, זוז אל אדונך. אני נושק

         לכף ידו. מהמכתב שלי

         יבין אותי. שלום.

         יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים ממונה ונושאי חנית עם באקינגם המובל להוצאה להורג.

באקינגם: הוא לא ייתן לי לדבר אתו,  

         המלך ריצ'רד?

ממונה:                    לא, אדון טוב, אז

         תשלים עם זה.  

באקינגם:                    הייסטינגז, וילדיו

         של אדוארד, גריי וריברז, הוד קדושת

         המלך הנרי, אדוארד בנו, לורד וֹוהן,

         וכל מי שנִסְפָּה בְּטכסיסֵי

         שפלוּת מושחתת, אם נִשמותיכם

         הזועמות, המסוכסכות, רואות

         מבין העננים את השעה

         הזאת אז תלעגו, כִּנקמה,

         לחוּרבּני. היום, חבר, יום כל

         הנשמות, נכון?

ממונה:                       נכון.

באקינגם: אז לי יום הנשמות הוא יום הדין

         לַגוף. זהו היום שאז, בפני

         המלך אדוארד, התפללתי כי

         ייפול עלי אם אֶמָצא בוגד

         בִּילדיו וּבִקרובֵי אשתו.

         זהו היום שאז נשבעתי כי

         אפול בו מבגידה של זה שבו

         בטחתי. זה, יום הנשמות הזה,

         הוא לַנשמה שלי גמול קטלני

         על עוולותי. עשיתי צחוק מאֵל  

         עליון והוא סובב את תפילתי

         המזויפת על ראשי, נתן

         לי בִּרצינות מה שביקשתי רק

         בִּצחוק. כך הוא מַפנה חוד חרב של

         מנוולים כלפי עצמם. וכך

         נופלת הקללה של מרגרט

         כָּבד על צווארי. "כשהוא יקרע

         לך ת'לב מצער", היא אמרה,

         "זְכור שמרגרט היתה נביאה."   

         קדימה אל חרפּת גרזן אֵימה; 

         עוול על עוול, על אשמה – אשמה.   

         יוצא עם השומרים.


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים ריצ'מונד, אוקספורד, בלאנט, הרברט ואחרים, עם תופים ודגלים.

ריצ'מונד: אחים לַנשק, חברים טובים

         שנמחצו בְּעול הרודנות,

         הנה חדרנו בלי מכשול אל גוף

         הארץ, פה קיבלנו מכתבי

         עידוד מאבינו החורג לורד סטנלי.   

         חזיר-הבר המתועב וצמא-

         הדם, שודד הכס, זה שהשחית

         לכם את השדות והכרמים,

         ושכּמו בהמה לוגם לכם

         ת'דם, והקרביים שבִּיתר

         הם האבוּס שלו – הוא, החָזיר

         המזוהם, נמצא כעת, נודע

         לנו, בְּלב האי הזה, קרוב

         ללֶסְטֶר – צעידה של יום מכאן.   

         קדימה, חברים, בראש מורם,

         בשם האלוהים, לקצור יבול

         שְלום נצח במכת בזק אחת.

אוקספורד: מצפּון של כל אחד הוא אלף איש

         ללחום מול הרוצח האשם.

הרברט:   בטוח ידידיו יערקו אלינו.

בלאנט:   אין לו שום ידידים, אלא מפּחד.

         כשהוא יהיה זקוק להם – ינוסו.

ריצ'מונד: הכל לטובתנו. אז נזוז!

         כְּנף התקווה זריזה. איתה פּועֵל

         בבת אחת הוא מלך, מלך - אל.   

יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 3 -


נכנס ריצ'רד, חמוש, עם נורפוק, רטקליף, רוזן סארי ואחרים.

ריצ'רד:   ת'אוהלים נקים פה, בִּשדה בּוֹסְוֶּורְתְ'.

          [מקימים אוהלים.]

         לורד סארי, מה אתה נראה עצוב?

סארי:  רק מבַּחוץ, בַּלב אני קליל.             

ריצ'רד:  אדון כְּבוד נורפוק.

נורפוק:                         כאן, רוממותך.

ריצ'רד:  הולכים לתת בראש, הה, נורפוק - מה?

נורפוק:  לתת קצת, לקבל קצת, כן, כבודך.

ריצ'רד:  מה עם האוהל כבר! הלילה פה  

         אני אשכב. אבל איפה מחר?

         טוב, מה זה משנה. מי פה חישב  

         מה הכמות של המורדים?

נורפוק:                                   הכי

         הרבה שֵשת-אלפים, שְבעת-אלפים.

ריצ'רד:  מה, הצבא שלנו פי שלושה.

         וחוץ מזה, התואר מלך הוא

         מִבְצר של כוח שאין לָאויב.

         תקימו את האוהל! רבותי,

         בואו נסקור את יתרונות השטח.

         תביאו את המומחים הטקטיים.

         משמעת, בלי עיכוב ובלי היסוס,

         כי, רבותי, מחר זה יום עמוס.

          (יוצאים.

נכנסים [מהדלת השניה] ריצ'מונד, סר וויליאם ברנדון, אוקספורד והרברט [בלאנט ואחרים, מקימים את אוהל ריצ'מונד בצד השני של הבמה.]

ריצ'מונד:  השמש, יְגעה, שקעה, כולה

         זהב, וזוהַר המסלול שלה   

         הוא אות שיהיה מחר יום אור.

         סר בְּרֶנְדון, את דגלי אתה תישא.

         לורד אוקספורד, בְּרֶנדון, ואתה, סר הֶרְבֶּרְט,

         תישארו אתי. כבוד הרוזן

         מפֶּמְבֶּרוֹק – עם הגדוד שלו. תמסור

         לו, קפטן בְּלאנְט, לֵיל מנוחה, בקֵש

         גם שבשתיים לפנות בוקר הוא

         יבוא אלי לָאוהל. אבל עוד

         דבר, הקפטן בלאנט: איפה מוצב

         לורד סטנלי יש לך מושג?

בלאנט:                                  אם לא

         טעיתי בַּדגלים שלו – ודֵי

         בטוח לא טעיתי – אז הגדוד

         שלו חונה בערך חֵצי-מייל

         דרומית לַכּוח העצום של ריצ'רד.

ריצ'מונד: אם רק אפשר מבלי להסתכן,

         בלאנט היקר, תמצא גישה אליו,

         תמסור לו את הפתק החשוב   

         הזה ממני.

בלאנט:                בחיי, נשבע,

         זה יבוצע. שאלוהים ייתן

         לך ליל מנוחה. 

ריצ'מונד:                 ולילה טוב,

         הקפטן בלאנט.

         (יוצא בלאנט.)

          תביאו לי דיו ונייר לָאוהל,

         שאשרטט את תוכניות הקרב,

         אציב כל מפקד במשימתו,

         ואחלק ת'כוח הקטן 

         שלנו בצורה שוָוה. בואו

         אתי, נדון בִּפעולות מחר.

         לָאוהל. פה הטל קר וצורב.

         (הם נכנסים לאוהל.

          נכנסים ריצ'רד, רטקליף, נורפוק וקייטסבי.)

ריצ'רד:   מה השעה?

קייטסבי: כבר זמן לארוחת הערב. תשע. 

ריצ'רד: הלילה לא אוכַל. תנו לי נייר ודיו.

         מה, המגן-פנים שלי תוקן,

         והשריון כולו מונח בָּאוהל?

קייטסבי: כן, אדוני, גם כל השאר מוכן.

ריצ'רד:  טוב, נורפוק, לָעמדה. אַרגן שמירה

         סוג אל"ף; בחר זקיפים מהימנים.

נורפוק:  אני הולך.

ריצ'רד:  קום עם העפרוני בבוקר, נורפוק.

נורפוק:  אני מבטיח.

         (יוצא.)

ריצ'רד:    קייטסבי!

קייטסבי:  אדוני?

ריצ'רד:   תוציא שליח אל הגדוד של סטנלי.

         תגיד לו להביא את כוחותיו

         לפני זריחה, אם לא - בְּנו ג'ורג' ייפול

         אל מערת החושך של ליל נצח.

         (קייטסבי יוצא.)

         מלאו לי יין. תפרסו משמר.

         שימו אוכף על סֶרי הלבן

         לקראת הקרב מחר. ונא לבדוק

         שהרומח הוא תקין ולא כבד.

         רטקליף!

רטקליף:  אדוני?

ריצ'רד:         ראית את הלורד נורת'אמברלנד

         העגמומי?

רטקליף:                הוא והלורד מסארי

         הסתובבו כל שעת הדמדומים

         מגדוד לגדוד להרים את המורל

         לחיילים.

ריצ'רד:              טוב, אני מרוצה.

         תביא כוס יין. אין בי את קלילות

         הרוח או חֶדוות הנפש כמו

         תמיד. תניח ת'גביע. יש

         נייר ודיו?

רטקליף:             יש, אדוני.

ריצ'רד:                              תגיד

         שם למשמר לשמור. עזוב אותי.

         רטקליף, סְביבות חצות תבוא אלי

         לָאוהל תעזור לי לְהתחמש.

         עזוב אותי אמרתי.

         (יוצא רטקליף.

          נכנס סטנלי רוזן דַרבּי אל ריצ'מונד באוהל שלו.) 

סטנלי: מזל וניצחון על קסדתך!

ריצ'מונד: כל נחמה בַּלילה החשוך

         הזה תהיה שלך, לורד אבא סטנלי.  

         ספּר, מה שלום אמי האהובה?

סטנלי: כִּמיופּה כוחה קַבּל ברכה 

         מזו שמתפללת לִשלומך

         בלי הפסקה. עד כאן על זה, כי שְעות

         השקט כבר חומקות וּבַמזרח

         החושך מתפורר. אז בקיצור,

         צו השעה הוא זה: את הצבא

         שלך תכין לִקרב מוקדם בבוקר,

         וישפטו את מזלך מכות

         של דם וּמלחמה מול פני המוות.

         אני, עד כמה שאוּכל – זה לא 

         הרבה, אבל בכל זאת - אנסה

         למשוך פה בַּחוטים לטובתך

         בָּהתנגשות הלא שקולה הזאת. 

         רק לא אוכל לתמוך בך גלויות,

         כי אם יראו אותי, יוּצא ג'ורג' בני,  

         אחיך, להורג לעיני אביו.

         כל טוב. לַחַץ הזמן לא מאפשר

         טִקְסֵי שבועות של אהבה או סתם

         שיחה בין חברים שהופרדו

         זמן רב כל כך. שאלוהים ייתן

         לנו זמן לכל זה אחר כך. שוב

         שלום. תהיה אמיץ, בהצלחה.  

ריצ'מונד: אחים, לַוו אותו לַגדוד שלו.

         אז אנסה, מוטרד, לתפוס נמנום,    

         שלא אפול מחר מעייפות

         כשעלי לנסוק על כנף הניצחון.

         שוב לילה טוב, לורדים וג'נטלמן.

         (יוצאים כולם חוץ מריצ'מונד.)

         אתה, שבשמך אני נלחם,

         הבט על כוחותי בְּעינֵי ברכה.

         תן בידיהם אַלות ברזל שלך

         שירסקו במלוא הכוח את  

         קסדות אויבינו הגנובות. עשה

         אותנו לַסוכנים של עונשך,

         שנהלֵל אותך בַּניצחון.  

         בידך אפקיד את נשמתי, לפני

         שחלונות עיני נעצמים.

         הגן עלי תמיד, ישן או ער!

         (ישן.

         נכנס רוחו של הנסיך אדוארד, בנו של הנרי הששי.)

רוח הנסיך אדוארד (לריצ'רד): אכביד קשות על נשמתך מחר.

         זְכור איך תקעת בי סכין בִּדמִי

         ימַי. אז התייאש, אתה תמות.       

         (לריצ'מונד): שְמח ריצ'מונד, נִשְמות נסיכים שחוטים

         בלי עוול יִלְחְמו לטובתך.

         קבל עידוד מבן המלך הנרי.

         (יוצא.

         נכנס רוחו של הנרי הששי.)

רוח המלך הנרי: בימי חיי, גופי המקודש

         נוּקב חורים של מוות מידיך.

         חשוב על המצודה, חשוב עלי,

         ותתייאש, תמות. המלך הנרי

         מצווה שתתייאש ושתמות.

         (לריצ'מונד): טהור קדוש, הֱיֶה המנצח.

         הנרי, אשר ניבא לך מלוכה,

         ממתיק את מנוחתך. חֲיֵה, שגשג!

          (יוצא.

          נכנס רוחו של קלארנס.)

רוח קלארנס: אכביד קשות על נשמתך מחר,

         אני שביין מחליא נשטפתי,

         קלארנס מסכן, קרבן זְמָמֵיך. זְכור 

         אותי בַּקרב מחר, וחרבך,

         בלי חוד, תיפול. אז תתייאש, תמות.

         (לריצ'מונד): אתה, הנצר לבית לאנקסטר,

         יורשי יוֹרְק הפגועים מתפללים

         לטובתך. יגֵנו מלאכים

         על הצבא שלך. חֲיֵה, שגשג.

          (יוצא.

         נכנסים רוחות ריברז, גריי, ווהן.)

רוח ריברז (לריצ'רד): אכביד קשות על נשמתך מחר,

         ריברז שמת בפּוֹמְפְרֶט. תתייאש, תמות. 

רוח גריי (לריצ'רד): חשוב על גריי ותִיתָקֵף ייאוש.

רוח ווהן (לריצ'רד):  חשוב על וֹוהן, ומאשְמה

         יפול הרומח. תתייאש, תמות.

כולם לריצ'מונד: קום, ופשעיו של ריצ'רד כנגדנו

         יכו אותו. קום אל הניצחון.

         (יוצאים.

          נכנס רוחו של הייסטינגז.)

הייסטינגז (לריצ'רד): צְמא-דם אשֵם, קום באשְמה, בִּקרב

         עקוב מדם גְמור את חייך. זְכור

         את הלורד הייסטינגז. תתייאש, תמות.

         (לריצ'מונד): שֶקט, נפש שְלווה. קום, הילחם

         ותנצֵח בשם אנגליה.

         (יוצא.

          נכנסים רוחות שני הנסיכים הצעירים.)

רוחות הילדים (לריצ'רד): חלום על אחייניך, חנוקים

         בְַּמצודה. תן לנו להיות

         עופרת בלבך ולהכביד

         עליך מַטָּה אל חורבן, ייאוש

         וּמוות. הנשמות של אחייניך

         קוראות לך להתייאש, למות.

      (לריצ'מונד): שַן, ריצ'מונד, בשלווה תישן, וקום

         באושר. מלאכים שישמרו

         עליך מתקיפת חזיר הבר.

         תחיה, תקים שושלת מלכים.

         בְּנֵי אדוארד, אומללים, לימינך.

      (יוצאים.

       נכנסת רוחה של ליידי אן, אשתו.)

רוח ליידי אן (לריצ'רד): איי ריצ'רד, אשתך העלובה,

         אן אשתך, שלא יָשְנה אתך

         שעה של רוגע, ממלאת עכשיו

         את חלומך בְּחרדות. מחר

         בַּקרב חשוב עלי, וחרבך,

         בלי חוד, תיפול. אז תתייאש, תמות.

         (לריצ'מונד): נפש שְלווה, תישן שֵינה שְלווה.

         חלום על ניצחון והצלחה.

         זאת ברכתה של אשת יריבך.  [/ ברכה מאשת יריבך לךָ.]

         (יוצאת.

          נכנס רוחו של באקינגם.)

רוח באקינגם (לריצ'רד): ראשון עזרתי להביא אותך

         לַכּס, ואחרון טעמתי את

         עריצותך. בַּקרב חשוֹב, חשוֹב

         על באקינגם, וּמוּת בבהלה

         מאשמתך. תחלום, תחלום עוד על

         דמים ודם וּמוות ואיבה.

         תדע ייאוש, וּבְייאוש תגווע.

         (לריצ'מונד): נרצחתי טרם שאתמוך בך,

         אך התעודד, ואל ייפול לבך.

         בפלוגותיך – מלאכים וְאֵל,

         וריצ'רד מפִּסְגת כוחו נופל.

         (יוצא.

    ריצ'רד מתעורר בזינוק מחלומו.)

ריצ'רד: תתנו לי סוס אחר! חִבְשו לי תַ'

         פצעים! ישו, רַחֵם! – שָה, רק חלמתי.  

         מַצפּון פחדן, איך אתה מייסר

         אותי. האור בַּנר כחול. עכשיו

         אמצע הלילה. כל העור שלי

         רועד, שָטוּף זיעה של פחד.

         ממה אני פוחד, אה? מעצמי?

         אין אף אחד אחר פה מלבדי.

         ריצ'רד אוהב את ריצ'רד, זאת אומרת,

         אני ואני. יש פה רוצח? לא.

         כן, יש, אני. אז בְּרח. מה, מעצמי?

         הה, יש סיבה: שלא אנקום. מה זה,

         עצמי נגד עצמי? אוי לי, אני

         אוהב ת'עצמי. על מה? על איזה טוֹב

         שבעצמי עשיתי לעצמי?

         לא-לא, אוי לי, אני דווקא

         שונא ת'עצמי על מעשי זוועה

         אשר בוצעו בידי עצמי. אני

         נבל – לא, שֶקר, אני לא. טיפש,

         דבּר יפה על עצמך. טיפש,

         אל תתחנף. אח, לַמצפּון שלי

         יש אלף לשונות, וכל לשון

         נושאת סיפור אחר, וכל סיפור

         גוזר לי דין נָבָל. שבועה לְשקר,

         שקר מהדַרְגָה הראשונה,

         רצח, רצח אכזר מהדַרְגָה

         הכי קשה, וכל החטאים

         מכל דרגה מתקהלים אל בית-

         הדין, קוראים "אָשֵם, אשם". אני

         אומַר נואש. איש לא אוהֵב אותי.

         ואם אמות, אף נפש לא תחמול

         על נשמתי. ואיך תחמול, כשאני 

         עצמי לא מסוגל למצוא בתוך

         עצמי חמלה כלפי עצמי? נדמָה

         לי שנִשְמות כל אלה שרצחתי

         באו אלי לָאוהל, אִיימו

         בִּנקמה על ראש ריצ'רד מחר.   

         (נכנס רטקליף.)

רטקליף:   אדוני.

ריצ'רד:  כוֹלֶרה! מי זה?

רטקליף: רטקליף, אדון. אני פה. תרנגול

         הכפר קרא כבר פעמיים את 

         תרועת הבוקר. חבריך קמו,

         והם חוגרים את השריון.

ריצ'רד:                                  איי רטקליף,

         אני חלמתי חלומות אֵימה.

         מה דעתך – החברים שלנו,

         כולם יֵצאו נאמנים?

רטקליף:                         אין שום

         ספק, אדון.

ריצ'רד:                 רטקליף, אני פוחד,

         אני פוחד.

רטקליף:                 לא, אדוני, אין מה

         לפחוד מסתם צללים.

ריצ'רד:                              נשבע לך,

         הלילה הצללים זָרְעוּ יותר

         אֵימה בַּלב של ריצ'רד מאשר

         עשרת-אלפים אנשי-צבא

         אמיתיים, וְחמושים שריון,

         וּבראשם הריצ'מונד הטפשי.

         עוד לא קרוב הבוקר. בוא אתי.

       בָּאוהלים שלנו אֲצוֹתֵת

         לבדוק אם מתכוונים לחמוק [/ לנשור] ממני.

         (יוצאים ריצ'רד ורטקליף.

          נכנסים הלורדים אל ריצ'מונד היושב באוהל שלו.)

לורדים:  בוקר טוב, ריצ'מונד.

ריצ'מונד: אלפי סליחות, אנשֵי על המשמר, [/ לורדים ערניים,]  

         תפסתם פה אחד עצלן זוחל.

לורד 1:  איך אדוני ישַן?

ריצ'מונד: אף ראש רדום עוד לא ידע שינה

         מתוקה וחלומות אומרי תקווה    [/ כה מתוקה וחלומות טובים]

         כמוני, רבותי, מאז נפרדנו.

         נדמָה לי שנִשְמות הנרצחים

         של ריצ'רד נכנסו לָאוהל כאן,

         הבטיחו ניצחון. תאמינו לי

         שתענוג לזכור חלום כזה.

         איפה אנחנו מבחינת הבוקר?

לורד 1: ארבע.           

ריצ'מונד: זה זמן להתחמשות, ולהוראות.

         (נאומו לחייליו.)

         הלחץ וּדחיפוּת הזמן אוסרים

         שאאריך יותר ממה שכבר

         אמרתי, בני מולדת. רק זִכרו:

         האל ומטרה טובה – איתנו;

         תפילות קדושים וּנשמות פגועות

         יהיו לנו כמו בִּיצורֵי מגן.    

         כל אלה שנתקוף היום לבד

         מריצ'רד ישמחו בנצחוננו,

         רק לא ללכת אחריו. כי מי

         הוא שילכו אחריו? רודן צמא-דם,

         חד משמעית, רוצח, רבותי.

         איש שצמח בְּדם, תקע יתד

         בְּדם; איש שניצל כל אמצעִי

         ואז שחט כל אמצעי שבו

         נתמך; תכשיט זול גס שרק נראָה

         זוהֵר על רקע כס מלכות אנגלי

         עליו הוצב; איש שתמיד היה

         אויב האל. אז אם תילָחֲמו

         נגד אויב האל, האל יגן

         בְּצדק על כולכם כחייליו.

         אם תישבְעו להפיל רודן, תִשְנו

         בִּמנוחה כשהרודן יומת.

         אם תִלְחְמו נגד אויבי הארץ,

         כל טוּב הארץ ישלם לכם.

         אם תִלְחְמו לִשְלום נשותיכם,

         הן יברכו שובכם כִּמנצחים.

         אם תגאלו את ילדיכם מחרב,

         תראו גמוּל מבניהם בזקנתכם.

         בשם האל והזכויות האלה,

         הניפו דגל ושִלפו כלֵי נשק.   

         אני, אם בַּמבצע אפּול בַּשֶבי,

         הכופר על חיי יהיה גופה

         קרה זו על פני אדמה קרה;

         אבל אם אנצח, כל אחד

         פה עד האחרון יהיה שותף

         לָרווח על ההרפתקה הזאת.         

         תוף, חצוצרות, נגנו בביטחון. 

         לָאֵל, לָעַם, לריצ'מונד - ניצחון.

         (יוצאים ריצ'מונד ומלוויו.

          נכנסים ריצ'רד, רטקליף, וחיילים.)

ריצ'רד:   מה אמר נורת'אמברלנד לגבי ריצ'מונד?

רטקליף:  שהוא אף פעם לא אוּמן לִקרב.

ריצ'רד:   אמר אמת. וסארי, מה אמר?

רטקליף:  חייך ואמר "למזלנו".

ריצ'רד:                             הוא

         צודק, זה ככה באמת.

         (השעון מצלצל.)

         תקשיב מה השעה. ותן לי פה

         את לוח השנה. מי פה ראה

         היום ת'שמש?

רטקליף:                    לא אני, כבודך.

ריצ'רד: אז היא מסרבת לעלות, כי לפי

         הספר היא היתה צריכה לִפְני

         שעה כבר לפאר את המזרח.

         למישהו יהיה פה יום שחור.

         רטקליף!

רטקליף:           אדון?

ריצ'רד:                       השמש לא תצא היום!

         והשמיים זועפים, חורצים

         לשון מול הצבא שלנו. לא

         אוהב את כל דִמְעות הטל פה על

         הארץ. לא תזרח היום? מה לי

         אכפת מזה יותר מאשר לריצ'מונד?

         אותם שמיים זועפים עלי

         כמו אלה שצופים עליו, קודרים.     

         (נכנס נורפוק.)

נורפוק:  נֶשק, אדון, לַנֶשק! האויב

         כבר מתרברב לו בַּשדה.

ריצ'רד:                                בואו,

         נכּה גלים! ציידו לי את הסוס.   [/ ברעש, רעש! תציידו ת'סוס.]

          קִראו לסטנלי עם הגדוד שלו.

         אני אוביל ת'חיילים שלי,

         וּמערך הקרב יהיה כזה:

         חֵיל הֶחָלוץ יהיה פָּרוּס לָאורך,

         סוסים וחֵיל רגלִים, חֲצי-חֲצי;

         הקַשָתים יהיו כולם בָּאמצע.

         ג'ון דוכס נורפוק, תומס רוזן סארי

         יובילו ת'רגלִים והסוסים.

         הם מוצבים - ואז אני בא עם

         הכוח הראשי, שיתוגבר

         מכל אגף בַּמובחרים מִחֵיל

         הפּרשים שלנו. כל זה פְּלוּס

         הרוח הלאומית! אה, נורפוק, מה

         תגיד?

נורפוק:           מִתְווה מוצלח, שליט לוחם.

         (מראה לו נייר)

          מצאתי את זה אצלי בָּאוהל הבוקר.

                  ג'קי מנורפוק, די לַיוהרה,

                ריצ'י הבוס שלך למכירה.

ריצ'רד: איזה תרגיל שהאויב המציא.

         קדימה, כל אחד לעֶמדתו.

         לא ניתן שחלומות קשקוש

         יבהילו לנו ת'נשמה. מצפּון

         זו רק מלה שפחדנים המציאו

         כדי להקטין ת'חזקים. כוח

         זרוענו יהיה לנו מצפון,

         וחרבות יהיו החוק. לצעוד!

         בְּאומץ! נתגלגל ונשתולל!                    

         אם לא גן עדן – יד ביד לעזאזל.   

         (נאומו לצבאו.)

         מה עוד אומַר מלבד מה שטענתי? 

         זִכְרו עם מי יש לכם עסק: אוסף

         של צוענים, נוכלים ונמלטים,

         חֶלאת צרפת, נְפוֹלֶת נמושות

         שארצם הִקיאה לְהרפתקאות

         ייאוש וּמִבצעים של התאבדות.

         ישנתם בְּבִטְחה, הם מביאים

         מהפכות. לכם יש אדמות,

         נשים יפות, הם באו להתנחל

         בְּאֵלֶה, ואת אלה לאנוֹס.  

         ומי מוליך אותם אם לא טיפוס

         מאוּס שהוחזק שנים שם בצרפת

         על חשבוננו? ילד זב חלב,

         שלא טָעַם קור בַּחיים שלו    

         יותר משלג על הנעליים.

         בואו נצליף בַּמִזדנבים ההם,

         נזרוק לים, נַלְקֶה ת'סמרטוטים

         המתיימרים האלה של צרפת,

         פושטי יד מורעבים וּמותשים

         מהחיים, שאלמלא הָזוּ

         מבצע מוטרף כזה היו מרוב

         מחסור תולים ת'עצמם, עכברושים!

         לא, אם נוּבס, אז שגברים יביסו,

         ולא הצרפתים הבְּנֵי-זונות

         שאבותינו בִּזמנו רמסו,

         הִכּו, השפילו – ועל אדמתם!

         נָתְנו להם בירושה חרפּה

         לָעַד. הם ייהנו מאדמות

        שלנו? ישכבו עם הנשים

         וייאנסו את הבנות שלנו?

         (תופים מרחוק.)

         אני שומע את התוף. ללחום,

         בְּנֵי אנגליה! ללחום, אחים! מִתְחו

         קְשתות, תירוּ חיצים! תדרבנו

         סוסים גאים ותִדהרו בְּדם!

         תדהימו ת'רקיע בִּרְמחים

         שיישָבְרו על ראש אויבינו!

         (נכנס שליח.)

                                    מה

         אומר לורד סטנלי? הוא מגיע עם

         צבאו?

שליח:             כבודך, הוא מסרב לבוא.

ריצ'רד: לחתוך לבן שלו ת'ראש!

נורפוק: כבודך, האויב חצה את הבִּיצה.

         הרוג את ג'ורג סטנלי אחרי הקרב.

ריצ'רד:  צומחים לי אלף לבבות בִּפנים.

         תניפו את דְגלינו! תתנפלו

         על האויב! האומץ העתיק

         של אנגליה ידליק בנו חרון

         של דְרָקונים יורְקֵי אש. עליהם!    

         הניצחון איתנו.

         יוצאים.


מערכה 5, תמונה 4 -


תרועה. קרבות. נכנס קייטסבי.     

קייטסבי: עזרה, לורד נורפוק! תן עזרה, עזרה!

         הוד מלכותו חולל פלאים יותר

         מבן-אדם, התקיף כל סכנה.

         הסוס שלו נקטל, והוא נלחם

         בָּרגל, מחפש את ריצ'מונד גם

         מול פְּנֵי המוות. תן עזרה, אדון,

         או שהכל אבוד.

         (תרועות. נכנס ריצ'רד.)

ריצ'רד:  סוס, סוס, הממלכה שלי בעד סוס!

קייטסבי: תיסוג, אדון. אעזור 'ךָ למצוא סוס.

ריצ'רד:   סמרטוט! אני הימרתי על חיי

         ואקבל את דין הקובייה.

         נדמה לי יש ששה לורד ריצ'מונדים

         שם. חמישה חיסלתי במקומו.

         סוס, סוס, הממלכה שלי בעד סוס!

         (יוצאים.) 


מערכה 5, תמונה 5 -


חצוצרות. נכנסים ריצ'רד וריצ'מונד. הם נלחמים. ריצ'רד נהרג. נסיגה ואז תרועה. נכנסים ריצ'מונד, סטנלי רוזן דרבי הנושא את הכתר, ולורדים נוספים.

ריצ'מונד: ברכה לָאֵל ולזרועכם, אחים.

         יש ניצחון. מת כלב הדמים.

סטנלי:  ריצ'מונד אמיץ, הצדקת את שמך.

         הִנֵה, את סמל המלכות אשר

         מזמן נגנב קטפתי ממצחו      

         של שרץ הדמים. חבוֹש אותו,

         תדע בו נחת, ועשה רק טוב.

ריצ'מונד:  אמוֹר אמן, אלי שבשמיים.

         אבל תגיד לי, ג'ורג' בנך – הוא חי?

סטנלי: חי ושלם, אדון, והוא בְּלֶסְטֶר,

         לשם, אם זה נראה לך, נצא.

ריצ'מונד:  אֵילו אנשֵי-שֵם מתו מכל צד?

סטנלי: ג'ון דוכס נורפוק, וֹּולטר, לורד פֶרֶרְז,

         סר רוברט בְּראקֶנְבֶּרי, וויליאם בְּרֶנְדון.

ריצ'מונד: קִברו אותם כפי שראוי להם.

         הַכריזו חנינה לַחיילים

         שנמלטו ויחזרו אלינו,

         ואז, כפי שנשבעתי, אֲאַחד

         את שתי המשפחות – שושן לבן,

         שושן אדום, בְּנישואים. הלוואי  

         שיחייכו שמיים על הברית

         הזאת, אחרי שזָעפוּ זמן רב

         על העוינות. מי הבוגד שלא

         יגיד על זה "אמן", אה? אנגליה

         היתה כמו משוגעת, היא שרטה

         עצמה לַדַעת; אח שָפַך דם אח;

         האב שָחט בְּלהט-קְרב את בנו,

         הבן נִכפָּה לטבּוח את אביו.

         כל זה פילג בין יורק ולאנקסטר,

         שני מחנות משוסעים קשות.

         עכשיו שריצ'מונד ואליזבת,

         יורשים כַּחוק של שני בתי מלכוּת,

         יביאו בעזרת האל איחוד,

         ויורשיהם, אם אלוהים ירצה

         כך, יעניקו לֶעתיד שָלום

         חָלָק-פָּנים, ימֵי שגשוג יפים

         ושֶפע מחייך. האל הטוב

          יַקְהה חֶרב בוגדים שמבקשים

         שוב לחרחר פה ריב, ולהביא  

         את אנגליה לבכות בְּזֶרם דם.

         שלא יחיה לטעום מן הלבלוב

         מי שיפצע את שְלום הארץ שוב.

         עכשיו דימום אחים יש לתקן,

          ישרור שלום, והאל יאמר אמן.

יוצאים. 




אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.


כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).


תמכו באתר שלנו


< אחורה הדפסת הטקסט ריצ'רד 3 - מערכה 5, תמונה 5