שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הסופה - מערכה 5, תמונה 1 קדימה >

נכנסים פרוספרו, בגלימת הקסם שלו, ואֲוִירֶל.

 

פרוספרו:  עכשיו כמעט רותח המבצע

          שלי. אין בִּקְסמַי שום סֶדֶק. בְּנֵי

          הרוח מצייתים לי. והזמן

          הולך זקוף עם המטען שלו.

          איפה עומד היום?

אֲוִירֶל:                       כבר שש, אדון,

          הזמן שבו, אמרת, המלאכה

          תחדל.

פרוספרו:          כן, כך אמרתי כשהקמתי

          את הסופה. תגיד, רוח שלי,

          מה שלום המלך ופמלייתו?

אֲוִירֶל: כלואים יחדיו, בדיוק כפי שציווית;

          כמו קודם, כשעזבת: אסירים,

          אדון, כולם, בַּגן שמסוֹכך

          על הבקתה [/ המחבוא] שלך. לא יכולים

          לזוז לפני שתשחרר. המלך,

          אחיו ואחיך בבלבול חושים

          עמוק, השְאָר באבל עליהם,

          גדושים בצער ובתדהמה; יותר

          מכל - זה שכינית "הזקן

          הטוב גונזאלו"; דמעותיו זולגות

          לו על זקנו כמו גשם על גג קש.

          כְּשָפֵיך טלטלו אותם חזק

          כל כך, שאם תראה אותם עכשיו

          לבך יימס.                     

פרוספרו:            אתה חושב כך, רוח?

אֲוִירֶל: אצלי היה נמס, אדון, אילו

          הייתי אנושי.

פרוספרו:               אצלי - יהיה כך.

          מה, כאבם יעיר צביטה, ורגש,

          בך - שרק אוויר אתה - ואני -         

          מין ממינם, שחש, נדקר, נשרף

          ממש כמותם - בי לא תֵּעוֹר חמלה

          יותר ממך? גם אם חלאת פשעם

          הלמה בי באגרוף, אני חובר

          אל תבונתי הנעלה יותר  

          מול זעמי. לפעול בחסד, לא

          בנקמה - זה סוד מופלא כפליים.

          רק יתחרטו, כוונתי שוב לא

         תרוץ אל מטרתה אף שעל-כעס.

          לך, אֲוִירֶל, שחרר אותם. אשבור

         כְּשפַי, אשיב את חושיהם, והם

          יהיו עצמם.

אֲוִירֶל:                אביא אותם, אדון.

          (יוצא)

פרוספרו (מתווה מעגל): פֵיונֵי גבעות, פלגים, אגם, חורשות,

          ואתם שבַּחולות, בלי טביעת-רגל,

          רודפים ים בשעת שפל, ובשובו

          בורחים; גמדונים שמשרטטים

          עיגול דשא חמוץ לאור ירח,  

          כבשה לא תלחך בו; ואתם

          שבחצות תצמיחו פטריות,

          לְשעשוע, וכשכל העיר

          נסגרת וקודרת - חוגגים;

          בעזרתכם - רבי-אמן פחותים

          כשם שתהיו - עמעמתי שמש-אור

          בלב היום, קראתי לְרוחות

          סופה מורדות, בין ים ירוק לִתְכול

          כיפה הקמתי מלחמה שואגת; 

          לְרעש-פחד של הרעם - אש

          נתתי, וריסקתי עץ אלון

          חסון בחץ ברק; צוק על בסיס

          איתן טלטלתי, ומשורשיהם

          עקרתי ארזים ואורנים;

          קברים לפקודתי העירו מי

          שנם בם, פערו פֶּה והקיאו

          ביד אמנותי הכבירה     [/ האימתנית]

          כל כך. אבל מן הכישוף הגס  

           הזה פה אפרד. ואחרי         

                             [/ כל כך. אבל על הכישוף הגס

                              [/ הזה פה אוותר. ולאחר]

          שאזמן מין מוסיקה שמיימית -

         והנה אני עושה זאת - שתפעיל

         על חושיהם בקסם אוורירי

          של צליל את רצוני, את שרביטי

          אשבור, אקבור אותו באדמה,

          ובְעומק שמשקולת לא ירדה בו

          אטביע את סִפְרִי.

       (מוסיקה טקסית.

        כאן נכנס אֲוִירֶל, כמקודם; ואז אלונזו, בתנועות טרוף נואשות, גונזאלו מלווה אותו; סבסטיאן ואנטוניו באותו אורח, מלוּוים בידי אדריאן ופרנצ'סקו. כולם נכנסים למעגל שהתווה פרוספרו וניצבים שם אחוזי קסם, ופרוספרו, כשהוא צופה בכך, מדבר):

            (לאלונזו): ניגון של הוד, הטוב במנחמים

          להזיות תועות, יביא מרפא

          למוחך, שהוא עכשיו כלי ריק,

          רותח בגולגולת. לעצור!

          אתם כפותי כישוף.       [/אתם כבושי כישוף.]

           גונזאלו, איש קדוש, ישר, עינַי,

          רק למראה עיניך, נשטפות

          טיפות בשוּתָפות. (הצידה): הקסם פג

          מהר, וכמו שבוקר מתגנב

          על לילה, וממיס בו חושך, כך

          גם חושיהם קמים כדי לגרש

          מסך עשן שמטמטם בהם

          צלילות. - גונזאלו טוב, מציל

          אמת שלי, שר נאמן למי

          שהתחייבת לו, אני אגמול

          לך על חסדיך במילה

          ובמעשה. - היית אכזרי

          זוועה, אלונזו, לי ולבתי.

          אחיך לא טמן ידו. סבסטיאן,

          אתה נצבט על זה עכשיו! - בשר

          ודם, אתה, אחי, שלגדולות

          שאפת, שמחקת כל חמלה,

          כל מה שבא מטבע, ושעם

          סבסטיאן - ועל כך כולו אכול

          דקירות עכשיו - רצית להרוג

          את מלכך: אני מוחל לך,

          ככל שתהיה עיוות לטבע.

          (הצידה): גל הבנה מתחיל לִתְפּוֹח בם,

          ובקרוב תציף גאוּת את חוף

          ההִגיון, אשר כעת כולו

          בוץ וטינופת. איש עוד לא מביט בי

          או מזהה אותי. לך, אֲוִירֶל,

          הבא לי את בִּגְדי העיר שלי

          מהבקתה: [/ מהמחבוא:] הכובע, האדרת.

          (יוצא אֲוִירֶל, ושב מיד)

           בא זמן שאתקלף ואתגלה

          כפי שהייתי במילאנו פעם.

          מהר, בן-רוח, בקרוב מאד             

          תהיה חופשי. 

אֲוִירֶל (שר ועוזר להלביש אותו):

       עם דבורה צוף אאסוף,  

          אנום בתוך הרדוף בנוף,

          עם חבר-ינשוף אנשוף,

          עם עטלף אעוף מעוֹף,

          קיץ עד אינסוף ארדוף.

          לי יופי- לי-יופי יהיה מעכשיו,

          אתנפנף על ענף, אתעייף ואשכב.

פרוספרו:  זה אֲוִירֶל, ממתק שלי! אתה

          תחסר לי, אבל חופש תקבל. -

          כן, ככה, ככה, ככה. - אל ספינת

          המלך - צא, בלתי נראה. תמצא

          שם את המלחים בתרדמה

          מתחת לסיפון. הקפיטן

          ורב-המלחים - גרור אותם הנה,

          ובלי דיחוי, בבקשה!

אֲוִירֶל: אבלע את האוויר, אני פה תוך

          שתי פעימות של דֹּפֶק.

          (יוצא)

גונזאלו:   כל צער וצרה ותדהמה

          ותמהון גרים פה. שידריך

          אותנו איזה כוח אלוהי

          מארץ הפחדים הזאת.

פרוספרו:                         רְאה

          כאן, אדון מלך, את דוכס מילאנו

          מוכה העוול, פרוספרו! כעוד

          אישור שמדבר איתך שליט

          חי ונושם, בוא אחבק אותך.

          לך ולחבורתך - שלום

          מכל הלב.

אלונזו:               אם אתה הוא או לא,

          או תעתוע שבא להציק לי,

          כמו שעשו בי רק הרגע, לא

          יודע. דֹּפֶק כמו של בן-אדם

          פועם בך, ומן הרגע בו

          הופעת נרגעים בי ייסורֵי  [/ הופעת נרגעות בי מצוקות]

          הדעת שאני פוחד לפתוּ

          אותי בְּשגעון. כל זה דורש -

          אם זה קורה בכלל - סיפור מוזר.

          אני פורש מכס דוכסותך

          ומתחנן, סלח לי על כל העוול.

          אבל איך פרוספרו נושם וחי,

          ואיך הוא כאן?

פרוספרו (לגונזאלו):   ראשית, חבר אציל,

          תן לחבק את זִקְנתך, אשר

          כבודה - אין לו מידה וגבול.

גונזאלו:                               אם זה

          קורה או לא קורה, לא אֶשָּבַע.

פרוספרו: אתם עוד טועמים קצת ממשוגות

          האי שלא יתנו להאמין

          בשום דבר ברור. ברוכים תהיו

          פה, חברים, כולכם. (הצידה לסבסטיאן ואנטוניו):

                                אבל אתם,

          הצמד-חמד, אילו רק רציתי

          יכולתי לשסות בכם את כל

          חרון המלך ולחשוף אתכם,

          בוגדים! אבל בינתיים לא אֶפְצח

          בסיפורים.

סבסטיאן:        שד מדבר מפיו.

פרוספרו:  לא. - ואתה, אדון מושחת, שאם

          אקרא לו "אח" זה יזהם לי את

          הפה, אני סולח על החטא

          המתועב שלך - כן, על כולם

          סולח, ותובע את כסאי

          ממך, אשר חייב בלית ברירה 

          להשיבו.

אלונזו:             אם אתה פרוספרו,

          ספק לנו פרטים כיצד ניצלת,

          איך פה פגשת בנו, שלפני

          שלוש שעות נטרפנו על החוף,

          שבו איבדתי - כמה חד סכין

          הזכרון הזה! - את פרדיננד,

          את בני.

פרוספרו:          אני אָבֵל על כך, אדון.

אלונזו:   אין ניחומים על אבדה כזאת,

          הסבלנות אומרת שידה

          תקצר מלרפא.

פרוספרו:                ולי נדמה

          שלא ביקשת כלל את עזרתה,

          היא שפרשה עלי את כנף חסדה

          הרך על אבדה זהה, לכן

          לבי שָלֵו.

אלונזו:            אתה - על אבדה

          זהה?

פרוספרו:         גדולה כשם שהיא חדשה;

          כֵּלַי לשאת את כובד האבדן

          הם חלשים מן הנחמה שלך,

          שכן אני איבדתי את בתי.

אלונזו:   בת? אלוהים, לו חיו הוא והיא

          בנאפולי, כמלך ומלכה שם!

          לו כך היה, הלוואי שבעצמי

          הייתי מתבוסס לי במיטת

          הבוץ שבה שרוע בני. מתי

          איבדת את בתך?

פרוספרו:                    כאן בַּסוּפה

          האחרונה. - האדונים, אני

          מבחין, כה המומים מן המפגש

          שהם בולעים את דעתם, ולא

          מאמינים שעיניהם מוסרות

          אמת, ששיחתם דיבור טבעי. -

          אבל סְחוּפים מדעתכם ככל                

          שתהיו, דעו בבירור: אני

          הוא פרוספרו, אותו דוכס עצמו

          אשר הושלך משערי מילאנו, 

          ועל החוף הזה עליו נטרפתם

          נחת בדרך פלא כדי להיות

          לאדונו. מספיק עם זה בינתיים,

          כי זה סיפור ארוך, יום אחר יום,

          לא סתם פטפוט לארוחת-הבוקר,

          והמפגש הזה הוא לא הזמן.

          ברוך הבא, אדון. בקתה זו היא  

          אחוזתי, יש לי בה משרתים     

          ספורים, ונתינים מחוץ לה - אין.  

                                [/ ברוך הבא, אדון. מחבוא זה הוא

                                         / אחוזתי, יש לי בו משרתים

                                         / ספורים, ונתינים מחוץ לו – אין.]

         הצץ-נא פנימה. אם השבְת לי

          את כס הדוכסות, אגמול לך

          בטוב שווה, או לפחות אציג

          מין פלא שיספק אותך ממש

          כפי שאני שמח בכסאי.

          (כאן פרוספרו חושף את פרדיננד ומירנדה, משחקים שח)

מירנדה: אדון נחמד, שיחקת לי בלי יושר.   

                                  [/ שיחקת בי בהונאה, חבר.]

פרידננד: לא, אהובה, תמורת כל העולם

          לא אעשה זאת.

מירנדה:    אתה תמורת שתי מלכויות תטרוף  

          את כל הלוח - ואקרא לזה

          משחק הוגן.

אלונזו:                 אם יסתבר שזה

          עוד תעתוע של האי, אז בן

          יקר אחד אפסיד שתי פעמים.

סבסטיאן: פסגת כל נס!

פרדיננד (רואה את אלונזו והאחרים): הים הוא מאיים,

          אבל רחמן. קיללתי אותו בלי

          סיבה. (כורע על ברכיו)

אלונזו:             יחוגו מסביבך עכשיו

          כל הברכות של אבא מאושר!

          קום וספר איך התגלגלת הנה.

מירנדה:  הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!

          כמה מקסים המין האנושי! הו

          עולם חדש מופלא שבני-אדם

          כאלה בו!

פרוספרו:               לךְ הוא חדש.

אלונזו:                                 ומי

          היא העלמה שאיתה שיחקת? אין

          לך מכר ותיק מבן שלוש

          שעות. זו האֵלָה אשר ניתקה

          בינינו והפגישה שוב כעת?

פרדיננד:   אדון, היא בת-תמותה, אך בחסות

          של כוח בן-אלמוות היא שלי.

          בחרתי בה כשלא יכולתי עם

          אבי להתייעץ, וגם חשבתי

          שאין לי אב בכלל. היא בת דוכס

          מילאנו המפורסם הזה - עליו

          שמעתי תהילות רבות אך בו

          אף פעם לא פגשתי - שנתן לי

          חיים שְנִיים; והוא לי אב שנִי

          בזכות הגברת.

אלונזו:                    ואני לה. הו

          אבל כמה מוזר זה יישמע

          כשאיאלץ כאן לבקש סליחה

          מבני.

פרוספרו:        די, די, עצור. לא נעמיס

          על זכרוננו כובד שעבר.

גונזאלו:  אני בכיתי בתוכי, אחרת               

                                [/ אני בכיתי פנימה, כי אם לא -] 

          הייתי מדבר כבר. הסתכלו,

          אֵלים, למטה, והַניחו על

          הזוג פה כתר של ברכה. אתם

          חרטתם את המסלול אשר

          הביא אותנו הנה.

אלונזו:                     ואומַר

          "אמן", גונזאלו.

גונזאלו:                     אז הִשליכו את

          מילאנו ממילאנו - שזרעוֹ

          ימלוך על נאפולי? הו, יש לחגוג

          יותר מחג, לחקוק על עמודים

          לעד: כך במסע אחד מצאה

          לה קְלַבְּריאל את בעלה בטוניס;

          ופרדיננד, אחיה, את אשתו

          מצא כשהוא עצמו היה אבוד;

          פרוספרו את דוכסותו באי

          עלוב; אנו כולנו את עצמנו

          כשאף איש לא היה עצמו.

אלונזו (לפרדיננד ומירנדה):             תנו לי

          את ידיכם. שיעטפו יגון

          וצער-נצח לב כל מי שלא

          חפֵץ באושרכם.

גונזאלו:                  אכן. אמן.

          (נכנס אֲוִוירֶל, כשהקפיטן ורב-המלחים בעקבותיו, בהלם)

          תראה, אדון, תראה. עוד משלנו!

          אני ניבאתי שאם יש גרדום

          ביבשה, אין לפרצוף הזה

          סיכוי לטבוע. (לרב-מלח): נו, אז מה, חילול-   

          שמיים, שמקלל מהסיפון

          כל קודש - אין לך גידוף לחוף?

          אין לך שום פֶּה ביבשה?

          מה החדשות?

רב-מלח:                 החדשות הכי

          טובות: מצאנו בשלום את כבוד

          המלך עם כל אנשיו. וְבֵּי"ת:

          שהספינה, שרק לפני שלוש

          שעות הספדנו כשבורה - שלמה,

          קשורה ומתוחה טיפ-טופ, ממש

          כמו כשיצאנו אל הים.

אֲוִוירֶל (לפרוספרו):                 אדון,

          כל זאת הספקתי לעשות מאז

          הלכתי.

פרוספרו:        רוח פּעלול שלי!

אלונזו:   מאורעות לא טבעיים כל אלה.

          הם מתגברים מזָר אל המוזר.

          ספר, איך באת הנה?

רב-מלח:                       לו היה

          ברור לי, אדוני, שאני ער,

          הייתי מנסה לומר לך.

          שכבנו ישֵנים-מתים, ו - לא

          יודע איך - תקועים בַּפּיר,

          עד שממש עכשיו, מכל מיני

          קולות ורעש של שרשראות

          צורחות, צוֹוְחות, חורקות, מייללות,

          אלפי צלילים עוד, כולם מחרידים,

          לפתע התעוררנו - חופשיים

          בבת-אחת, ואז, מגוהצים,

          טריים, ראינו את האניה

          שלנו, מלכותית, גאָה, יפה.

          הקפיטן הקפיץ ריקוד כששֹם

          בה עין. תוך פסיק-רגע, תאמין לי,

          ממש במין חלום, נותקנו מן

          השאר והובאנו בטשטוש לכאן.

אֲוִוירֶל (לפרוספרו): בוצע טוב?                           

פרוספרו:                              לתפארת, שקדנות         

          שלי. אתה תהיה חופשי.

אלונזו:                            מבוך

          מוזר כמו זה אף איש עוד לא הלך,

          יש פה יותר מכל מה שזרם

          בנתיב הטבע מעולם. דרוּש

          איזה נביא שיבאר זאת.

פרוספרו:                        הוד

          מלכות, אל תסבך את דעתך

          להתחבט במסתרי העסק.

          בהזדמנות, ובקרוב, אפתור

          לך - ותשתכנע בַּסבירוּת -

         את כל הצירופים והמקרים

          האלה. עד אז, שְמח, ורק תחשוב

          שכל זה לטובה.

          (הצידה לאֲוִוירֶל):  בוא הנה, רוח.

          שחרר את קליבן ומרעיו.

          התר את הכישוף.

          (יוצא אֲוִוירֶל. לאלונזו): אדון, שלומְך?

          עוד חסרים בחבורה שלך

          ברנש או שניים שאינך זוכר.

          (נכנס אֲוִוירֶל, מנהיג פנימה את קליבן, סטפאנו וטרינקולו במלבושיהם הגנובים)

סטפאנו:  כל אחד שיעזור לעצמם ואף אחד שלא ידאג לעצמו, כי הכל רק מזל. קוֹרָאגְ'יוֹ, מפלץ-גבר, קוראג'יו.

טרינקולו: אם המרגלים שלי במצח לא משקרים, יש פה מראֶה משובח.

קליבן:    הו סֶטֶבּוֹס, אלה רוחות שוות

          ממש! כמה מפואר הוא האדון

          שלי! אני פוחד הוא יעניש

          אותי.

סבסטיאן:       הה הה! מה הדברים האלה,

          אדון אנטוניו, אה? אפשר לקנות

          בכסף?

אנטוניו:          די סביר. אחד מהם

          הוא מאה-אחוז דג למכור בשוּק.

פרוספרו:  בִּדקו להם את הדרגות, ואז

          תאמרו אם אצילי אמת הם. זה

          המנוול-עקוּם-צורה - אמו

          היתה מכשפה, יכלה לשלוט

          גם בַּירח, לחולל גאות

          ושפל, ולפעול בסמכותו

          וגם יותר ממנו. השלושה

          האלה שדדו אותי, ושד-

          כלאיים זה - ממזר של השטן -

          זמם איתם נגד חיי. מבֵּין

          הברנשים יש שניים שאתם

          ודאי זוכרים, הם שייכים לכם.

          ויצור החושך פה, אני מודה,

          שלי הוא.

קליבן:              יצבטו אותי עד מוות.

אלונזו:  זה שם לא סטפאנו, מוזג

          היין השיכור שלי?

סבסטיאן:                    שיכור

          עכשיו! איפה מצא לו יין?

אלונזו:   וטרינקולו נופל מדרינק-כולו!

          איפה מצאו שיקוי אדיר לוהט

          כל כך? אתה, איך זה נפלת כמו

          מלפפון בחומץ?

טרינקולו: אני נפלתי לכזה-מין-חומץ מאז שראית אותי, שאני פוחד לא יתנדף לי מהעצמות אף פעם. זבובי נבלות אותי לא יפחידו.

סבסטיאן: היי, סטפאנו, מה המצב?

סטפאנו:  איי אל תיגע בי. אני לא סטפאנו, אני כיווץ-קיבה!

פרוספרו:  מלך האי רצית להיות לי?

סטפאנו:  מלך חולה מאד היה יוצא לי.         

אלונזו:   דבר מוזר מזה עוד לא ראיתי.   

פרוספרו:  הוא מעוות בִּפְנים כמו בַּצורה.

          לך לבקתה [/ למחבוא] שלי, אתה. וקח

          את בני-בריתך אתך. רוצים סליחה

          ממני - אז קשטו אותה יפה.

קליבן: זה בטח. ולהבא אהיה

          חכם, ואבקש לי חסד קודש.

          איזה חמור-כפול-שלוש הייתי

          לעשות לי אלוהים מהשיכור

          הזה, לתת כבוד לַסְתוּם-פּיגור

          הזה!

פרוספרו:       לך, תסתלק.

אלונזו (לסטפאנו וטרינקולו):   החזירו כל

          סמרטוט-תלבושת לאן שמצאתם

          אותו.    

סבסטיאן:        גנבתם, אם לדייק.          

          (יוצאים קליבן, סטפאנו וטרינקולו)

פרוספרו:  אדון, אתה מוזמן עם לִוְויתך

          אל בקתתי העלובה. תוכלו

          לנוח שם הלילה, שאשחוק 

          אותו - חלקו - בסיפורים שבלי

          ספק בעזרתם יחלוף מהר -

          קורות חיי, פרטי התרחשויות

          מאז בואי לָאי פה - ועם בוקר

          אביא אתכם אל הספינה, וכך

          לנאפולי, שם אקווה לראות

          את יקירינו מתחתנים כדת;

          ואז אפרוש לי למילאנו, שם

          כל מחשבה שלישית תהיה על קבר.          

אלונזו:   צמא לשמוע את ספור חייך,

          שבוודאי צד בתעלומות      

          את האוזניים.

פרוספרו:                אספר הכל,

          וגם עָרֵב לכם על ים שקט,

          רוחות ברכה, שיט חלק שחיש

          ידביק את שאר הצי אשר הפליג

          הרחק כבר. (לאֲוִוירֶל): אֲוִוירֶל שלי, גוזל,

          זה תפקידך. ואז לאיתנֵי

          הטבע תהיה חופשי, וראה

          רק טוב! (לאחרים): בואו, בבקשה, קרוב.

          יוצאים כולם.


< אחורה הדפסת הטקסט הסופה - מערכה 5, תמונה 1 קדימה >