שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס קליבן, עם משא של עצים; נפץ רעם נשמע.

 

קליבן: שכל זיהום אשר יונק השמש

          מבוץ, ביצות, מי טיט, ייפול על פרוספר

          ויעשה ממנו מחלה

          אינְץ'-אינְץ'! כל הרוחות שלו שומעים

          אותי, אך לקלל אני חייב.

          והם לא יצבטו אותי, ולא

          יפחידו בהצגות שד, יתקעו

          ברפש, לא יוליכו לאיבוד

          כמו עמוד אש בחושך אם הוא לא   

          יורה להם. אבל על כל מין שטות 

                                [/ כמו אור ברק בחשכה אם הוא

                      / לא יצווה. אבל על כל סתם שטות]

          פה משסים אותם בי: לפעמים

          בתור קופים שמגחכים מולי,

          מקשקשים והופ נושכים, ואז

          כמו קיפודים, מתקפצצים להם

          בדרך כשאני יחף ואז

          ברגל נועצים קוצים. קורה

          שכל כולי מוקף בנחשים,

          שבלשונות שסועות מלחששים

          אותי לְשגעון. או, הנה, הו.

          (נכנס טְרינְקוּלוֹ)

          הנה בן-רוח משלו, שבא

          להתעלל בי שאני מביא

          עצים לאט. אני אפול לי ארצה;

          אם יש מזל, הוא לא יבחין בי.

טרינקולו: אין פה לא שיח ולא רבע-שיח נגד שום מזג-אוויר בכלל, ועוד סערה כבר מתבשלת. אני שומע אותה שרה ברוח. זה הענן-שחור-שם, הענק-שם, נראה כמו קנקן רקוב שאו-טו-טו שופּך את כל היין. אם יתחילו רעמים כמו קודם, לא יודע איפה אני יחביא ת'ראש שלי. זה הענן-שם - כלום לא יעזור, הוא הולך להפיל פה משפכים. (רואה את קליבן) מה-זה יש לנו כאן, איש או דג? מת או חי? דג. הוא מריח כמו דג, ריח דָּגִי עתיק מאד, סוג של - ולא סוג נורא טרי של - בּקלָה יבש. דג מוזר! אם הייתי עכשיו באנגליה - כמו שפעם הייתי - והדג הזה היה לי מצויר על שלט ביריד, אין אידיוט  שלא היה נותן לי מטבע כסף ביד. שָמה תִפְלָץ כזה - אתה מלך, בן-אדם; כל חיה משונה שם - אתה מלך, בן-אדם. לא יתנו פרוטה להציל קבצן צולע, אבל ישימו עשר לראות אינדיאני מת. - רגליים של איש, והסנפירים כמו זרועות. חם, שכך יהיה לי טוב! אני עכשיו משחרר את דעתי, ולא עוצר אותה יותר: זה - לא דג, אלא בן-אי שחטף התמוטטות לא מזמן מבָּרק של רעם. אוי לי, הסערה באה עוד פעם. הברירה הכי טובה לי זה לזחול מתחת לשכמיה שלו; אין מקלט אחר בסביבה. צרות מכניסות אותך למיטה עם בני-זוג מוזרים! אני ארבוץ פה עד ששאריות הסופה ייעלמו.

(נכנס סטפאנו, שר)

סטפאנו:  לא אפליג עוד לים, לים,

                אמות פה על החוף.

          זה פזמון רקוב לשיר בלוויה של בן-אדם. טוב, הנה הנחמה שלי. (שותה ושר):

           רב-חובל, רב-מלח, הטבח ואני

                התותחן ואחד - שְמוֹ נמחק -

              אהבנו את מוֹל, מֶג, מַריאן, מַרְגֶ'רי,

                רק מקֵייט שמרנו מרחק.

             כי היה לה פֶּה של קליפה,

             כל מלח היא קראה לו "אשפה!"

             לא סבלה טעם זפת, טבק ודגים,

             אך סוחר ימשמש לה - כולה דגדוגים,

             אז לים כבר, והיא - שתקפּא!

          זה גם-כן פזמון רקוב, אבל הנה הנחמה שלי. (שותה)

קליבן: אל תענה אותי! או!

סטפאנו: מה קורה? יש לנו שדים פה? עושים לנו תרגילים עם פראי-אדם והינדוּ-הודים? הה! לא התפלחתי מלטבוע בשביל לפחוד מהארבע-רגליים שלך. כי איך אומרים, כל הולך על שתיים עם ארבע רגליים לא ירים ידיים. וזה  מה שיגידו כל עוד סטפאנו נושם מהנחיריים.

קליבן:    הרוח מְעַנֶּה אותי! או!

סטפאנו: זה איזה מפלץ של האי, עם ארבע רגליים, שחטף, לדעתי, צמרור קדחת. איפה לעזאזל הוא למד את השפה שלנו? אני אביא לו איזה רווחה, לפחות מטעם זה. אם אני יכול לשקם אותו ולשמור עליו רגוע-מאולף, ולהגיע לנאפולי איתו, הוא מתנה טובה לכל קיסר ש, איך אומרים, הלך על עור של פר אי-פעם. 

קליבן:    אל תענה אותי, בבקשה ממך. אני אביא את העצים שלי יותר מהר הביתה.

סטפאנו: הוא בַּהתקף שלו עכשיו ולא מדבר הכי חכם-מכל-אדם. הוא יטעם מהבקבוק שלי; אם הוא עוד לא שתה אף פעם יין, זה יעזור לסלק לו את ההתקף. אם אני יכול לשקם אותו ולשמור עליו רגוע-מאולף, שום מחיר  לא יקר מדי בשבילו! יקבל אותו מי שישלם, אבל בגדול.

קליבן:    אתה לא מכאיב לי נורא עדיין. אבל עוד רגע כן, אני רואה את זה לפי הרעידות שלך. עכשיו פרוספרו פועל עליך.

סטפאנו: מספיק עם השטויות; פתח את הפה. זה, איך אומרים, יחדד לך את השפם, חתול. פתח את הפה! זה ישקשק את השקשוק שלך, תאמין לי, אבל בגדול. (שופך לפיו של קליבן משקה) אתה לא מבין מי החברים שלך. פתח את הלוע עוד פעם.

טרינקולו: אני צריך להכיר את הקול הזה. זה צריך להיות - אבל הוא טבע, ואלה שדים. הו, שיעזור לי אלוהים!

סטפאנו: ארבע רגליים ושני קולות - מפלץ ממש מקסים! הקול הקדמי מדבר עכשיו טובות על החבר שלו; הקול האחורי פולט מלים של לכלוך ושִמְצָה. אם כל היין בבקבוק שלי זה מה שירפא, אני אעזור לקדחת שלו. קדימה. אמן! אני אשפוך קצת לפה השני שלך.

טרינקולו: סטפאנו!

סטפאנו: מה זה, הפה השני שלך קורא לי? רחמים, רחמים! זה שד ולא מפלץ. אני עוזב אותו. לא מוזג להתמזג עם שד.

טרינקולו: סטפאנו! אם אתה זה סטפאנו, תיגע בי ודבר אלי, כי אני טְרִינְקוּלוֹ! אל תפחד - החבר הטוב שלך טרינקולו!

סטפאנו: אם אתה זה טרינקולו, בוא צא. אני אמשוך אותך ברגליים היותר-קטנות שלך. אם יש בעולם רגלי טרינקולו, זה אלה. (מושך אותו מתחת לגלימה) אתה טרינקולו יד-ראשונה אורגינל! איך התגלגלת להיות גלל של כזה בן-עגל? הוא יכול לשלשל טְרִינקוּלוּאים?

טרינקולו: חשבתי שהוא נהרג מברק של רעם. אבל אתה לא טבעת, סטפאנו? אני מקווה עכשיו שלא טבעת. הסערה לא נפחה את רוחה? אני התחבאתי מתחת לשכמייה של הבן-עגל-מת הזה מפחד הסערה. ואתה חי, סטפאנו? הו סטפאנו, שני נאפוליטאנים שרדו?

סטפאנו: בבקשה ממך, תפסיק לסובב אותי; הבטן שלי לא יציבה.

קליבן:    אלה דברים יפים, אם הם לא בני-

           רוחות; זה אל אדיר והשיקוי

          שלו שמימי. אני אכרע מולו

          על ברך.

סטפאנו: איך ניצלת? איך באת הנה? תישבע בבקבוק הזה איך באת הנה. אני ברחתי על חבית של יין, שהמלחים השליכו מהסיפון - בחיי הבקבוק הזה, שעשיתי מגזע של עץ בידיים שלי אחרי שנזרקתי לחוף.

קליבן:  אני אשבע על הבקבוק הזה להיות נתין נאמן שלך, כי השיקוי הוא לא מהעולם הזה.

סטפאנו: אז בוא תישבע לי איך אתה ניצלת.

טרינקולו: שחיתי לחוף, בן-אדם, כמו ברווז. אני יכול לשחות כמו ברווז, נשבע לך על מה שתרצה.

סטפאנו: הנה, נשק את התנ"ך. (טרינקולו שותה) אתה אולי שוחה כמו ברווז, אבל צורה לך של אווז.

טרינקולו: הו סטפאנו, יש לך עוד מזה?

סטפאנו: כל החבית, בן-אדם. המרתף שלי הוא סלע על שפת הים, שמה מוסתר היין שלי. נו מה, בן-עגל, איך הקדחת שלך?

קליבן:    אתה צנחת פה מהשמיים, לא?

סטפאנו: מהירח, תאמין לי. אני הייתי האיש בירח בזמנו.

קליבן:    ראיתי אותך שם, ואני סוגד

         לך! גברתי הצביעה לי עליך,

         עם כלבך ושיח הקוצים.

סטפאנו: קדימה תישבע בזה. נשק את הספר. אני אמלא אותו עוד רגע בתוכן חדש. תישבע!

                (קליבן שותה)

טרינקולו: בחיי השמש הטובה שם, זה מפלץ מאד חלול-ראש. ממנו פחדתי? מפלץ מאד חלוש. האיש בירח!? מפלץ פתי עלוב! יופי של לגימה, מפלץ, בחיי כל הכבוד!

קליבן:  אני אראה לך כל אינץ' פורה

        באי, ואנשק את רגלך.

        בבקשה, תהיה האל שלי.

טרינקולו: בחיי השמש, מפלץ מושחת שתיין; כשאלוהים יישן, הוא ישדוד לו את הבקבוק.             

קליבן: אנשוק לרגלך, ואשבע

        להיות נתין שלך.

סטפאנו:  טוב אז קדימה, ארצה ותישבע.

טרינקולו: אני אהרוג את עצמי מצחוק מהמפלץ ראש-גור הזה. ממש זבל של מפלץ. הייתי בשמחה מרביץ לו -

סטפאנו:  קדימה, נַשֵק.

טרינקולו: - אם המפלץ לא היה שיכור מעל לראש, מסכן. מפלץ גועלי!

קליבן:   אראה לך את המעיינות

          הכי טובים; אקטוף לך פרי יער;

          אדוג לך, אשיג לך עצים.

          קללה על העריץ שאני משרת!

          די, לא אביא לו עוד מקלות, אלך

          רק אחריך, איש פלאים.

טרינקולו: מפלץ ממש מגוחך - לעשות פלא משיכור עלוב!

קליבן: בבקשה, תן ואקח אותך

          לאן שתפוחים צומחים, אני

          עם ציפורני הארוכות אתלוש

          לך שורש לזלול, אראה לך

          קן של עורב, ואלמד אותך

          ללכוד קופיף זריז. אקח אותך

          אל שיח אגוזים, אביא פה-שם

          שחף צעיר מצוק. תלך אתי?

סטפאנו: בבקשה ממך עכשיו בוא צְעד בראש בלי עוד דיבורים. טרינקולו, כיוון שהמלך וכל יתר החבורה שלנו טבעו בים, אנחנו נירש כאן את הארץ. הנה, תישא את הבקבוק שלי. טרינקולו-חבר, אנחנו נמלא אותו כבר-כבר מחדש.

קליבן (שר, שתוי):    שלום, אדון; שלום, שלום!

טרינקולו: מפלץ שואג, מפלץ שיכור!

קליבן:          אנ' לא אדוג אף דג עוד, סוף!

                לא מתרוצץ

                לסחוב עוד עץ,

                ושום צלחת לא אשטוף.

                בָּן! בָּן! קָ-קליבּן,

                יש לו אדון חדש מצוין!

           חופש, יום חג! יום חג, חופש! חופש יום חג, חופש!

סטפאנו: הו מפלץ אמיץ, צְעד בראש.

          יוצאים.