שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הסופה - מערכה 3, תמונה 3 קדימה >

נכנסים אלונזו, סבסטיאן, אנטוניו, גונזאלו, אדריאן, פרנצ'סקו ואחרים.

 

גונזאלו:  בחיי, לא מסוגל ללכת עוד,

          אדון; העצמות זקנות, כואב

          להן. מבוך שלם עברנו פה,

          במישרין ועקיפין! סלח לי,

          אני חייב לנוח קצת.

אלונזו:                        אדון

          זקן, לא מאשים אותך, גם בי

          דבקה מין עייפות עד לטשטוש

          חושים. שב ותנוח. כאן, עכשיו,

          אזנח את תקוָותִי ולא אחזיק

          בה עוד שתתחנף לי. הוא טָבַע,

          מי ששוטטנו בעקבותיו, הים

          לועג לחיפושֵי היבשה

          הנכזבים שלנו. טוב, יילך לו.

אנטוניו (הצידה לסבסטיאן): אני שמח שהוא התייאש כך.

          אל תוותר, בשל מכשלה אחת,

          על מטרה שבנחישות קבעת.

סבסטיאן (לאנטוניו): כששוב תצוץ ההזדמנות, נתפוס

          אותה חזק.

אנטוניו:                  שזה יהיה הלילה,

          כי הם תשושים עכשיו. לא יעמדו

          על המשמר כמו בשעה שהם

          רעננים.

סבסטיאן:         הלילה. אף מילה עוד.

          (מוסיקה חגיגית ומוזרה, ופרוספרו למעלה, לא נראה. נכנסות מספר דמויות מוזרות, נושאות שולחן משתה, ורוקדות סביבו עם קידות עדינות, ומזמינות את המלך וכו' לסעוד. הן מסתלקות)

אלונזו:   מה הצלילים כאן? חברים טובים,

          הקשיבו!

גונזאלו:             מוזיקה יפה פלאים!

אלונזו:    שְלח מלאכי מגן, בורא עולם!

          מה היו אלה?

סבסטיאן:               הצגת בובות

          חיה! מכאן והלאה אאמין

          שיש חד-קרן; ובעֲרָב יש עץ

          אחד, כס עוף-החול, ויש עוף-חול

          אחד ברגע זה אשר מוֹלך שם.

אנטוניו:   כן, מאמין בזה; וכל דבר

          מופרך אחר - שרק יבוא אלי

          ואֶשָּבַע שהוא אמת. אנשֵי

          המסעות כלל לא שיקרו, גם אם

          טפשים בבית מוקיעים אותם.

גונזאלו:   אם אדוֵּח זאת בנאפולי

          מי יאמין לי? אם אומַר "ראיתי

          בני-אי כאלה שם" - כי אין ספק,

          הם ילידי האי - "שגם אם יש

          להם צורת מפלצת, שימו לב:

          במנהגם הם עדינים, חמים

          יותר מרוב המין האנושי

          שלנו. לא מרוב, כמעט מכל."

פרוספרו (הצידה): אדון הגון, יפה אמרת, כי

          יש כמה ביניכם גרועים מבני-

          שדים.

אלונזו:           לא, לא אפסיק להשתאות   [/ להשתומם]

          מן הדמויות האלה, התנועות

          והקולות שמבטאים - על אף

          שבלשון לא התברכו - סוג של

          דיבור אילם, נדיב-לב, מעולה.

פרוספרו:   המחמאות - בסוף.

פרנצ'סקו:                     מוזר איך הם

          נגוֹזוּ!

סבסטיאן:       לא חשוב, את הסעודה

          הִשאירו פה, ולנו בטן יש.

          תרצה לטעום ממה שיש פה?

אלונזו:                                  לא

          אני.

גונזאלו:         שמע לי, אדון, אין מה לפחוד.

          בילדותנו מי האמין שיש

          אנשי-הרים נוטפי שומן כמו שור,

          שמגרונם מתדלדלים שקי-

          בשר? או שיש בני-אדם עם ראש

          באמצע החזה? - אבל כיום

          כל מטייל שלישי יעיד על כך

          בַּ"זכרונות-מסע" שלו!

אלונזו:                            אני

          אקום בכל זאת ואוֹכַל, גם אם

          זו סעודתי האחרונה. מה זה

          חשוב, אני מרגיש שרוב הטוֹב

          מאחורי. אחי, אדון, דוכס,

          בואו עשו כמוני.

          (רעם וברק. נכנס אֲוִירֶל, כציפור-טרף עם גוף אשה, טופח בכנפיו על השולחן, ובתחבולה מחוכמת נעלמת סעודת המשתה)

אֲוִירֶל: אתם שלושה אישים של חטא, אשר

          כבוד הגורל, שהעולם הזה

          למטה על כל מה שיש בו כְּלִי

          שרֵת שלו, הורה לַים-שאין-

          לו-שובע להקיא אתכם - ועל

          האי הזה שלא יושב בו איש! -

          אתם שמכל איש לא ראויים

          לִחְיות! - עשיתי אתכם למטורפים.

          בעוז כזה של פרא בני-אדם

          תולים או מטביעים עצמם במו

          ידם.

          (אלונזו, סבסטיאן ואנטוניו שולפים את חרבותיהם)

                 טפשים!  אני ושותפַי

          צירים של הגורל. החומרים

          שנשקכם חוּשל מהם יצליחו [/ יוכלו]

          לפצוע צִוְוחת רוח, או לדקור

          למוות בדקירה נלעגת סְגוֹר-ים

          לפני שימרטו גם שערה

          אחת מנוצותי. ושותפַי

          אינם פגיעים - ממש כמוני. לו

          יכולתם להזיק, חרבותיכם

          כבדות עכשיו לַכוח שלכם

          ולא תונפנה. אך זִכרו - כי זה

          עִסְקי אִתְכם - ששלושתכם דחקתם

          את פרוספרו הטוב מתוך מילאנו,

          שילחתם אל הים, אשר השיב

          נקם; אותו ואת בתו, ילדה

          תמימה. ועל התועבה הזאת,

          כוחות שהשתהו - לא שכחו! -

          התסיסו ים וחוף - כן, כל יצור! -

          נגד שלומכם. ממך, אלונזו, את

          בנך לקחו הם, ודרכִּי גוזרים

          שכּילָיון נצחי, נורא יותר

          ממוות בפתאום, ילך אתכם

          בַּדרך צעד צעד, וְדבר

         לא יצילכם מזעם - שייפול

          על ראשיכם, כאן בשממה, בּאי -

          דבר חוץ משברון- לב וחיים

          זכּים מכאן והלאה.

          (הוא נעלם ברעם. אז, למוסיקה רכה, נכנסות הדמויות שוב ורוקדות בלעג והעוויות גיחוך, ונושאות החוצה את השולחן)  

פרוספרו:  נפלא הִצַּגְתָּ, [/ גילמְתָּ,] אֲוִירֶל שלי,

          ציפור-ֹשֵדָה; היה לה חן - טורף.

          מן התדריך שלי אף הגה לא

          הֶחְסַרְתּ בִּנְאומך. גם המשרתים

          המשניים בצעו את תפקידם

          ברוב חיים ובקפידה מַזְהֶרת.

          קסמַי הנעלים עובדים, ואלה,

          אויבַי, תועים בִּסְבך סכסוך מוחם.

          הם בכוחי עכשיו; ובַהתקף

          הזה אשאיר אותם כשאבקר

          את הבחור, את פרדיננד,  ש - הם

          סבורים - טָבע, ואת היְקרה

          האהובה שלו, שלי.

          (יוצא)

גונזאלו:   בַּקודש, מה אתה עומד בוהה

          בְּתמהון?

אלונזו:              הו זה - זוועה, זוועה!

          היה נדמה לי שהגלים פצו

          פֶּה ואמרו לי זאת; והרוחות

          זִמרו לי זאת; הרעם - בהדהוד

          עוּגב של בלהות - השמיע את

          שֵם פרוספרו; בִּשֵֹּר בְּבַּס את ביש

          פִּשְעי. לכן בְּנִי במיטת מי-רפש,

          ואחפש אותו בְּעומק לא

          צלל בו איש, ושם אתו אשכב

          בַּבּוץ.

          (יוצא)

סבסטיאן: יבוא שד שד לפי התור -

          אֶלְחם מול כל צבאם.

אנטוניו:                          אני סגנך.

          (יוצאים סבסטיאן ואנטוניו)

גונזאלו:   הם נואשים שלושתם; אשמת חטאם,

          כמו רעל שפועל אחרי זמן רב,

          התחילה לכרסם את נשמתם.

          בבקשה, אתם פה, הזריזים

          יותר, צאו אחריהם, מהר. עִצרו

          אותם ממה שהטרוף הזה

          עלול לדחוף אליו.

אדריאן:                      בוא אחרי, טוב?

          יוצאים כולם.


< אחורה הדפסת הטקסט הסופה - מערכה 3, תמונה 3 קדימה >