| < אחורה |  הסופה -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים פרוספרו, פרדיננד ומירנדה.
פרוספרו (לפרדיננד): אם בעונשך החמרתי, מְתקן
זאת הפיצוי, כי פה אני נותן
לך שליש מחיי שלי, או כל
מה שלשמו אֶחְיה - ולידך
אני מוסר. כל סבלותיך, איש,
היו רק מבחנים לָאהבה
שלך. עברת - ובהצטיינות.
כאן, מול מרום, קבל אישור על שי
יקר זה. פרדיננד, אל תחייך לי
אם אתגאה בה ככה; עוד תראה
שהיא תקדים כל שבח עד שהוא
יצלע מאחוריה.
פרדיננד: מאמין
גם אם נביא יאמר אחרת.
פרוספרו: אז
כשי ממני ורכישה אשר
קנית - ובזכות - קח את בתי.
אך אם תתיר את קשר הבתולים
שלה לפני שייערכו טקסים
חגיגיים ומלאים כדת,
מי-קודש לא ירעיפו השחקים
שהזיווג יצמח; שנאה צחיחה,
בוז ומדון מר-עין יעטרו
בעשבים שוטים את מיטתכם
לְגועל עד שתשנאו אותה
שניכם. שים לב, כי אל הנישואים
שופט אותך לחושך או לאור.
פרדיננד: כל תקוָותִי - ימים שקטים, שִמְחה
בילדים, חיים עד גיל זִקְנָה
עם אהבה כמו בַּהווה; אז אין
כוך אפלולי, מקום מזמין, פיתוי
קורץ של יֵצֶר רע, שאת כבודי
יָמֵסּוּ לתשוקה ויגזלו
את עונג יום החג, כשייראה
לי שסוסי השמש לא זזים,
[/ לי שהשמש לא רוצה לשקוע,]
או שהלילה במרתף כלוא.
פרוספרו: יפה. אז שב, דבר איתה, שלך היא.
הו, אֲוִירֶל! משרת יעיל! היי, אֲוִירֶל!
(נכנס אֲוִירֶל)
אֲוִירֶל: אדון רב און, אמור מה. אני פה.
פרוספרו: בִּצעת למופת עם השוליות
את המשימה ההיא, אז אנצל
אתכם לעוד משחק. צא והבא
את הערב-רב - אני מסמיך אותך
כמפקדם - אל המקום הזה.
דרבֵּן אותם לזוז מהר, אני
חייב פה להציג לזוג צעיר
מין הבל קסם של אמנותי.
הִבְטַחְתי, הם מצפים שאקיים.
אֲוִירֶל: מייד?
פרוספרו: כן, תוך מצמוץ.
אֲוִירֶל: עד שתאמר לי "לֵך" או "בוא",
תנשום שוב ותאמר "או הו!"
כל רוח על אגודלו
יבוא פה מגחך כולו.
אוהב אותי, אדון רם? לא?
פרוספרו: בלב ונפש, אֲוִירֶל ענוג שלי.
בוא כשאקרא, לא קודם.
אֲוִירֶל: טוב, תפשתי.
(יוצא)
פרוספרו (לפרדיננד): עמוֹד בדיבורך, כן? אל תיתן
לַפלירטוטים לדהור בלי רסן. גם
שְבוּעות ברזל הן קש לָאש בַּדם.
שמור על איפוק, אחרת לילה טוב
לְנִדְרְךָ.
פרדיננד: נשבע לך, אדון,
שלג בתולי, לבן וקר בַּלב
מפשיר את להט הבשר בי.
פרוספרו: טוב!
עכשיו בוא, אֲוִירֶל שלי, הבא
בן-רוח מיותר, רק לא אחד
פחות מדי. תופיע פֹה חיש קל! -
(מוסיקה רכה)
בלי פֶּה! רק עין! שקט! [/ ללא לשון! רק עין! שקט!]
(נכנסת איריס, שליחת האלים)
איריס: אלת האדמה, שדות בלי גבול לך,
חיטה, שיפּון, שיבולת, כל יבול לך;
הצאן לוחך דשאייך על הרים,
תלתן שלך - מספוא לעדרים;
גדותייך משתרגות, שזורות בְּרשת,
אפריל מַרְווה אותן כשאת דורשת,
ונימפות אז קולעות כתרי בתולים;
חוּרְשות לך, שתסתרנה בין צללים
רווק דחוי; גפנים לך בַּכּרמים,
חופי ים, צוק וסלע שוממים,
שם תְּנַשְבי; מלכת מרום צִוותה -
דרכִּי, קשת ענן ושליחתה -
שלכבודה כל אֵלֶּה תעזבי,
(יונו יורדת מלמעלה)
ואל הדשא כאן עכשיו קרבי
כדי לשמחה. טסים כבר טווסיה.
בואי, אלָה, אותה לשעשע.
[/ כדי לשמחה. צבא טווסיה חג פה.
בואי, אלה, לשיר לה ביום חג פה.]
(נכנסת סֶרֶס, אלת האדמה)
סרס: שלום, שליחה ששלל צבעים עיטר,
נאמנה לאשת יופיטר;
שעל פְּרחַי בִּכְנף זהב תִּזְרֶה
גשמי ברכה של דבש, מלקוש, יורה;
קַצוות קָשתךְ הַתְּכֵלֶת הם כתרים
על ראש גבעות שלי ומישורים,
צעיף בו אדמותי, גאות, יִשְמַחו.
על מה קוראת לי מלכתך לאחו?
איריס: לחגוג כאן ברית של אהבת אמת,
ואיזה שי בְּלב נדיב לתת
לזוג ברוך.
סרס: ספרי, קשת רקיע,
ונוס ובנה צפויים פה להגיע?
מאז מזימתם עם מלך שאול
שאת בתי חטף בכדי לבעול,
אני את שניים אלה מחרימה,
לא מוכנה לפגוש.
איריס: אין לך ממה
לחשוש. היא טסה לה, גבירה רמה,
לקפריסין, חוצבת עננים,
עם בְּנה זה, במרכֶּבת היונים.
פה הם ניסו לרקום כישוף זימה
נגד שבועות של עלם ועלמה
לדחות מצוות-מיטה עד חתונה.
לשווא. החשקנית הלכה. ובנה,
קוּפִּיד-קיפוד, נשבע - חיציו שבורים -
שישחק עכשיו רק עם דרורים,
כמו כל ילדון נחמד. [/ ילדון ולא שדון.]
סרס: ירום הודה,
זאת יונו. מכירה את צעדה.
יונו: אחות טובה! בואי לזוג צעיר,
ונברך שמזלם יאיר
וישגשג זרעם.
(הן שרות)
כבוד והון, שמחה בְּזוג,
שנות דור של נועם ושגשוג,
שעות של אושר מתארך,
ככה יונו תברך.
סרס: אדמות שופעות פלאים,
אסם וגורן מלאים,
גפנים עם אשכולות כבדים,
עצים שמרוב פרי קדים;
קְציר האביב ינשוף בעורף
של הסתיו, יניס קור חורף;
השם "מחסור" לא יישמע -
בִּרְכת אלת האדמה.
פרדיננד: זה חיזיון עם הוד מלכות, מושלם,
רב קסם. אֵלֶּה - אם יורשה לשאול -
רוחות?
פרוספרו: רוחות, שבאמנותי
מתחום כלאן הזעקתי שיציגו [/ מתחום גִדְרן קראתי שיציגו]
את משובות דמיונותי כרגע.
פרדיננד: הלוואי אחיה לעד פה! אב מופלא,
חכם כל כך עושה מן המקום
הזה גן-עדן.
(יונו וסרס מסתודדות, ומשלחות את איריס למשימה)
פרוספרו: רגע, מותק, שקט!
שתי האֵלות בכובד ראש לוחשות
שם סוד. יש עוד מה לעשות. הַש, אף
מילה, אחרת ייפגם הקסם
שלנו.
איריס: פֵיות פלגים של מַזְלְגֵי זרמים,
עם נזר גומא, מבטים תמימים,
אל חוף ירוק צאו משבילי אדווה,
עלו-נא הנה! יונו מְצווה!
בואו, זַכּוֹת המזג, ועִזרו
לחגוג זיווג אמת. אל תאחרו.
(נכנסות מספר נימפות)
אנשי-מגל שזופים, תשושי קְציר יולי,
עזבו תלמים, רקדו, אל תעצרו לי!
שָמֵח! כובע קש על ראש לחבּוש!
הניפו נימפות! בריקוד לכבּוש!
רגליים מעלה!
(נכנסים מספר קוצרים, בלבוש מתאים. הם מצטרפים אל הנימפות בריקוד חינני; לקראת סופו פרוספרו נדרך לפתע ומדבר; ובעקבות כך, לצלילים של בליל רעש מוזר וחלול, הם נעלמים באחת)
פרוספרו (הצידה): שכחתי את הקשר המתועב
ההוא של קליבן הבהמה
ובני-בריתו נגד חיי. כמעט
הגיעה השעה. (לרוחות): יפה. לפוג!
(הרוחות יוצאות)
פרדיננד (למירנדה): מוזר. אביך באיזו טלטלה
שמסעירה אותו.
מירנדה: אף פעם לא
נראָה זועף ועצבני כל כך.
פרוספרו: אתה נראֶה נרעש, בן, כמו המום. [/ כמו בהלם.]
חַיֵיךְ, אדון. עכשיו ההילולות
שלנו תמו. אלה, שחקנינו,
כפי שסיפרתי כבר, היו כולם
רוחות, וגזו באוויר, בְּרִיק
אוויר. וכמו מִבְנֵה בְּדיה זה בלי
בסיס - המגדלים נושקי ענן,
הארמונות המפוארים והוד
המקדשים, תבל גדולה עצמה,
כן, כל מי שיירש אותה - יימוגו,
וכמו שהתפוגג מופע הסרק פה,
איוושה הם לא יותירו. אנחנו חומר
ממנו עשויים החלומות,
וחיינו הקטנים מכותרים
בתרדמה. אדון, אני מתוח.
סלח לַחולשה. המוח הזקן
שלי מוטרד. אל תהיה מודאג
מרפיוני. ברשותך, אפרוש
לי לַבִּקתה, לנוח שם. אלך
[/ לי למחבוא, לנוח שם. אלך]
סיבוב או שניים להשקיט הלמות
בראש.
פרדיננד, מירנדה: מאחלים לך שלווה.
(יוצאים)
פרוספרו: בוא כמו הרהור. - תודה. - בוא, אֲוִירֶל!
(נכנס אֲוִירֶל)
אֲוִירֶל: מחשבתך היא חוק לי. מה תרצה?
פרוספרו: רוח, צריכים להתכונן לפגוש
את קליבן.
אֲוִירֶל: כן, המפקד. כשכאן
שיחקתי את אלת האדמה,
רציתי להזכיר זאת, רק פחדתי
שמא ארגיז אותך.
פרוספרו: אמור לי שוב, איפה השארת את
המנוולים?
אֲוִירֶל: סיפרתי, אדוני:
חמים-אש משתיה, הם התנפחו
מאומץ - שהרביצו לאוויר
כי הוא נשף בפרצופם, חבטו
באדמה כי את רגלם נשקה,
אבל דרוכים בלי הרף לַמבצע.
בַּתוף הכֵּיתי, אז הם כמו סייחים
פקחו אוזנם, לטשו עינם, זקפו
חוטמם ממש כמו לרחרח את
המוזיקה; ככה כישפתי את
אוזנם שהם הלכו כמו עגלים
אחר גְּעיותי, דרך סרפד
חד, עוקץ קוץ וחוח שחתכו
בכוח שוק חזק ורוֹך יָרֵך.
בסוף השארתי אותם באגם
עטוף הסחי מעבר לַבקתה, [/ למחבוא,]
רוקדים עד לַסנטר, והאגם
המטונף מסריח עוד יותר
מרגליהם.
פרוספרו: כל הכבוד, ציפור
שלי. המשך להיות בלתי נראה עוד.
את כל הגינדורים שיש בבית -
הבא לכאן, כפיתיון ללכוד
את הגנבים.
אֲוִירֶל: אני הולך, הולך.
(יוצא)
פרוספרו: שד מלידה, שד, שמִטֶבע לא
יוטבע בו טוּב תרבות אף פעם. כל
הטורח ההומאני שהשקעתי -
הכל, הכל לשווא, לשווא, אבוד!
הגיל מוסיף לַגוף שלו כיעור,
נפשו מוצפת רעל. אתעלל
בהם - שישאגו.
(נכנס אֲוִירֶל, עמוס במלבושים נוצצים וכו')
בוא, תלה זאת כאן.
(פרוספרו ואֲוִירֶל נשארים לא נראים. נכנסים קליבן, סטפאנו וטרינקולו, רטובים)
קליבן: בצעד חרישי, שלא ישמע
פסיעה גם חפרפר עיוור. עכשיו
אנחנו על יד הבקתה [/ המחבוא] שלו.
סטפאנו: מפלץ, הפֵיון שלך, שאתה אומר שהוא פֵיון לא מזיק, ירק עלינו טריק.
טרינקולו:מפלץ, כולי מריח כמו פּישָה של סוס, והאף שלי מושפל עד מוות.
סטפאנו: גם שלי. אתה שומע, מפלץ? אם אתה עולה לי על העצבים, תיזהר לך!
טרינקולו: אתה תהיה מפלץ אבוד.
קליבן: אדון טוב, תן לי חסד עוד. תהיה
סבלן, הפרס שאליו אקח אותך
יביס ת'תאונה שתיים-אחת.
אז רק ללחוש; הַש-הַש כמו שעת חצות
בינתיים.
טרינקולו: כן, אבל לאבד את הבקבוקים שלנו באגם -
סטפאנו: זה לא רק בושה או חרפה, מפלץ, אלא הפסד אינסופי.
טרינקולו: זה בשבילי יותר מהַשטיפה שחטפתי, אבל זה הפֵיון הלא-מזיק שלך, מפלץ.
סטפאנו: אני יחלץ את הבקבוק שלי, גם אם ישפריץ לי עד למעלה מהאוזניים.
קליבן: אנא, מלכי, תהיה בשקט. בוא
תביט פה: זה פֶּה הבקתה.[/ המחבוא.] בלי רעש,
ותיכנס. בצע את הזדון [/ את הלכלוך]
הטוב הזה שיעשה את האי
שלך לעד, ואותי, הקליבן
שלך, לַנצח לקקן-רגליך.
סטפאנו: תן לי יד. מתחילות לקום בי מחשבות דמים.
טרינקולו (רואה את הבגדים): הו המלך סטפאנו! הו עטרת ראשנו! הו סטפאנו נכבד! תראה איזה מלתחה יש פה בשבילך!
קליבן: עזוב את זה, טפש; כל זה סתם פסולת.
טרינקולו: הו לא, מפלץ! אנחנו יודעים מה בא מסמרטוטיה ומה לא! הו המלך סטפאנו!
(לובש בגד)
סטפאנו: תוריד את הגלימה הזאת, טרינקולו. נשבע לך ביד הזאת, אני רוצה את הגלימה הזאת.
טרינקולו: הוד חסדך יקבל אותה.
קליבן: בַּצֶּקת שתטביע את האידיוט!
מה אתה מתמזמז עם גרוטאות?
עזוב, עשה את הרצח קודם. אם
הוא קם, הוא ימלא לנו את העור
מבּוֹהן ועד כתר בצביטות,
יעשה מאיתנו חומר משונה.
סטפאנו: אתה תשתוק, מפלץ. - מאדאם קולב, לָב-לָב, זה לא המקטורן שלי? עכשיו המק הוריד את התורן וירד לך מאל-על עד אל-תחת. אח, מלבוש, אין לך מלבּוּשה!
טרינקולו: בראבו, בראבו. כשאנחנו מרימים - הכל דופק, ברשות הוד מלכותך.
סטפאנו: אני מודה לך על החידוד. הנה לך בגד בשביל זה. שנינות לא תסתובב בלי גמול כל עוד אני מלך על הארץ הזאת. "כשאנחנו מרימים הכל דופק" זה מבריק עד פירוק. הנה עוד בגד בשביל זה.
טרינקולו: מפלץ, בוא תמרח איזה משהו דביק על האצבעות ותמשוך את כל השאר.
קליבן: אני בשום פנים לא. עוד נחמיץ
את השעה, ונהפוך כולנו
לברווזים או לקופים עם מצח
נמוך מזוויע.
סטפאנו: מפלץ, תפעיל את האצבעות שלך. תעזור לקחת את זה מכאן לא שהנאד-יין שלי נמצא, או שאני אזרוק אותך מהממלכה שלי! קדימה; סחוב את זה.
טרינקולו: וזה.
סטפאנו: כן, וזה.
(שאון ציידים נשמע. נכנסים בני-רוחות שונים בצורת כלבים וכלבי-ציד, ורודפים אחריהם סביב סביב. פרוספרו ואֲוִירֶל מדרבנים אותם)
פרוספרו: היי, גְרָאנְדֶה, היי!
אֲוִירֶל: כְּסוּף, תְּפוֹס 'תם, כְּסוּף!
פרוספרו: רֹגֶז, רֹגֶז! שם, שם, טירן! שְמע, שְמע!
(הרוחות מבריחות את קליבן, סטפאנו וטרינקולו מן הבמה)
לֵך, פקוד על השדים שלי לשחוק
[/ פקוד על הגובְּלִינים שלי לשחוק]
להם את הפרקים בעוויתות,
ולקצר להם את השרירים
בהתכווצויות זיקנה, שינוקדו
מרוב צביטות יותר מנמרים
או חתולי-בר.
אֲוִירֶל: שמע, הם שואגים!
פרוספרו: לרדוף אותם כהוגן! בשעה
הזאת אויבי כולם כבר נתונים
לחסדַי. ובקרוב יבוא
סוף לכל עמלי, ואתה תנשום
אוויר של חופש. רק עוד קצת, ציית
ותשרת אותי.
יוצאים.
אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.
כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).
| < אחורה | הסופה -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |