שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הסופה - מערכה 1, תמונה 2 קדימה >

נכנסים פרוספרו ומירנדה.

 

מירנדה:  אם באמנותך, אבא יקר

          שלי, דחפת לַטרוּף הזה

          מי פרא, תשכך אותם. נדמה

          שהשמיים ישפכו גופרית

          וזפת, אילו לא טיפס להם

          הים עד ללחיים והצליף 

          בָּאש. הו, איך אני סבלתי שם

          עם כל מי שסבל: ספינה גֵאָה -  

          שבלי ספק איזה יצור אציל

          הפליג בה - התרסקה לרסיסים.

          הו, הצרחות הלמו ממש בַּלב

          שלי! הנשמות האומללות,  

          נספּו. אילו הייתי איזה אֵל

          רב-כוח, אז הייתי מטביעה

          את כל הים בָּאדמה ורק

          שלא יבלע ספינה טובה זו על

          מטען הנשמות שבה.

פרוספרו:                        שִקְטי

          לך. די לַתדהמה. אמרי ללב

          הזך שלך: לא נעשָה שום נזק.

מירנדה:   הו יום שחור!

פרוספרו:                   שום נזק! כלום פה לא

          עשיתי אלא מדאגה רק לך,

          לך, יקרה שלי, לך, בת שלי,

          שלא יודעת מה את, מהיכן

          אני, או שאני גדול הרבה

          יותר מפְּרוֹסְפֵּרוֹ, אדון בקתה   [/ יותר מפרוספרו, אדון מחבוא 

              דלה, ואבא לא פחות עלוב    / רעוע, ואב לא פחות עלוב]

          שלך.

מירנדה:                לדעת עוד אף פעם לא

          עלה על דעתי כלל.

פרוספרו:                         בא הזמן

          שאגלה לך עוד. תני יד, קִטְפִי

          ממני את גלימת הקסם. ככה,

          לשכב שם, אמנות שלי. נגבי

          את העיניים, והתנחמי.

          את מחזה השיבָרון המר

          אשר העיר חמלה ברוכה בתוך

          נפשך, אני בְּאמנות קְסמַי

          תכננתי וציוויתי בקפידה

          כזאת שאין אף נפש - אין פיסת

          שיער אשר תֹאבד למישהו

          מאלה ששמעת שם זועקים,

          או שראית שוקעים. שְבי, כי עכשיו

          תורך לדעת עוד.

מירנדה:                        התחלת לא

          אחת לומר לי מי אני, אבל

          הפסקת והנחת לי לחקור

          לשווא, תמיד עם המלים "חכי,

          עדיין לא".

פרוספרו:               הגיעה השעה.            

          הרגע בעצמו דורש ממך

          לפעור אוזניים. אז צייתי, בקֶשב.

          את יכולה לזכור תקופה לפני

          שבאנו לַבקתה הזאת? אני      [/ שבאנו למחבוא הזה? אני]

          לא מאמין, היית בקושי בת

          שלוש אז.

מירנדה:                  בהחלט, זוכרת.

פרוספרו:                                      מה?

          בית אחר? אדם? כל בדל תמונה

          אשר נשאר בזכרונך ספרי

          לי.

מירנדה:         זה רחוק, יותר כמו מין חלום

          מוודאות של זכרון. היו

          לי אולי פעם ארבע או חמש

          נשים אשר טפלו בי?

פרוספרו:                        כן, היו,

          היו יותר, מירנדה. אבל איך

          זה חי לך עוד במוח? מה עוד את

          רואה בְּירכתֵי החשכה

          של המִזְמן? אם את זוכרת שביב

          דבר לפני שבאת לכאן, אולי

          את גם זוכרת איך באת.

מירנדה:                              לא, את זה

          לא.

פרוספרו:      שתים-עשרה שנים, מירנדה, שתים-

          עשרה שנים אחורה, ואביך

          היה דוכס מילאנו ושליט

          רב-כוח.

מירנדה:               אתה לא אבי, אדון?

פרוספרו:  אמך היתה מופת צניעות, והיא

          אמרה שאת בתי, כן; ואביך

          היה דוכס מילאנו; בתו

          יורשת יחידה, ולא פחותה

          מנסיכה.

מירנדה:              הו אלוהים! איזו

          מין מזימה גזלה לנו את כל

          זה? או שזו היתה ברכה?

פרוספרו:                               שתיהן,

          שתיהן, ילדה שלי. בִּמזימה,

          כמו שאמרת, משם סולקנו, אך

          בידי ברכה הוּבַלנו הנה.

מירנדה:                            הו,

          הלב שלי בוכה דם רק לחשוב

          כמה הכבדתי אז עליך. איך

          כל זה נמחק לי מן הזכרון.

          אנא, המשך.

פרוספרו:                 אחי, דודך, ששמו

          אנטוניו - תקלטי בבקשה,

          שאח יהיה כזה סכין בגב!   

          הוא, שלבד ממך היה יקר

          לי מכל העולם, ובידיו

          הפקדתי את ניהול מדינתי,

          אשר היתה אז הבכירה מכל

          הנסיכויות, ופרוספרו דוכס

          הדוכסים, נודע בהוד כבודו,

          בלי מתחרים לא במדע ולא

          באמנות. ומכיוון שרק

          באלה התעמקתי, על אחי

          הטלתי את הממשל; נהייתי זר

          למדינתי, כל כך צללתי לי

          אל חקר הנסתר. והנחש

          דודך - את מקשיבה לי?

מירנדה:                              כל מילה.

פרוספרו:  כשהוא שלט במענק תמיכות,

          למי יש לסרב, מי לקדם

          ומי לרמוס על עודף מרפקים,

          ברא לו מחדש את בריותי,

          כן-כן, שינה אותם, עיצב שנית.

          מַפְתח השררה והמשרה

          היו אצלו, אז הוא כיוון את כל

          הלבבות בארץ לַנעימה

          שנעמה לו, עד שנעשָה

          לְצמח מטפס אשר כיסה

          את גזע המלכות שלי, מצץ

          כל צוף שיש בי. את לא מקשיבה!

מירנדה:   הו, מקשיבה מאד.

פרוספרו:                       בבקשה,

          תהיי אתי. כשזנחתי כל

          תכלית גשמית, ורק הקדשתי את

          עצמי להסתגרות ולשכלול

          הדעת, במגדל שן, מתבדל

          מהשגת האספסוף, נולד

          יצר של רוע בַּנחש אחי,

          והאמון שלי, כמו זה של אב טוב,

          הוליד בו את ההיפך: בוגדנות

          גדולה כמו האמון, שבְּאמת

          היה בלי גבול, בטחתי בו ללא

          סייגים. ככל שהוא תפס שליטה        

          על רווחַי, גם על הסמכויות,

          כבר האמין שהוא הוא הדוכס -

          כמו מי שמעוות את האמת

          כל כך שזכרונו כבר משוכנע

          בַּשקר - ובתוקף החילוף

          ניצל בפועל את המסכה

          של המלכות, כולל זכויות-היתר.

          מכאן צמחה השְאפתנות בו - את

          שומעת?

מירנדה:           זה סיפור שירפא

          חֵרשים,  אדון.

פרוספרו:                 בכדי שלא יהיה

          מסך בין התפקיד שהוא שיחק

          לבין המְשחק, נדרש לָאיש

          שלטון מילאנו בלעדִי. אני,

          מסכן, הספריה שלי היתה

          גדולה מספיק לי. הוא מחשיב אותי

          כעת כְּלֹא-כשיר עוד לְמַלכוּת

          ארצית; נקשר למלך נאפולי

          לתת לו מס שנתי, והוקרה,

          לשעבד לו את כתרו; ואת

          הדוכסות - מילאנו מסכנה  

          שלא כרעה עוד ברך! -  לבזות

          שתתכופף לזחול על גחונה.

מירנדה:  שמיים!

פרוספרו:           שימי לב טוב לַתנאים,

          לַתוצאה, ואז אמרי לי אם

          זה אח.

מירנדה:            אני אחטא אם אפקפק

          בסבתי; גם רחם טוב נשא

          בנים רעים.

פרוספרו:               עכשיו תנאֵי הברית:

          המלך-נאפולי הזה, אויב

          מושבע שלי, מקשיב לבקשת

          אחי: שבתמורה לַהוקרה

          ואני-לא-יודע-כמה מס,

          הוא יעקור מייד אותי ואת

          זרעִי מן המדינה, ויעניק

          את כס מילאנו היפה עם כל

          הכיבודים לָאח שלי. וכך -

          כשנאספו גייסות בגידה - לילה

          אחד בשעת חצות פתח אנטוניו

          את שערי מילאנו ובחֶשְכַת

          צלמוות קלגסיו הנבחרים

          דחקו אותי משם אתך, בוכָה.

מירנדה:  איי לי, הלב נשבר! אני, שלא

          זוכרת איך בכיתי אז, אבכה

          עכשיו שוב. השחזור הזה סוחט

          דמעות.

פרוספרו:           הקשיבי עוד טיפה, ואז

          אביא אותך לָעסק שלפנינו,

          כי בלעדיו אין טעם לסיפור

          כולו.

מירנדה:         מדוע באותה שעה

          הם לא חיסלו אותנו?

פרוספרו:                        אה, יפה

          דרשת, פרגית: זה מתבקש לשאול.

          הם לא העזו, יקרה - כל כך

          אהב אותי העם - לשים חותם

          של דם בעסק, אלא לצייר

          בצבע צח את שחור כוונתם.

          בשתי מלים, דחפו אותנו אל

          דוגית, הרחיקו אל הים, שם הם

          הכינו שלד של חבית, כולה

          רק רקבון, בלי חבל, בלי ציוד,

          מִפְרש או תורן - גם עכברושים,

          מחוש טבעי, נטשו אותה. לשם

          זורקים אותנו שנזעק לים

          אשר שאג נגדנו, ונגנח

          מול רוח שהשיבה בגניחות,

          ומאהבה הביאה רק עוד נזק.

מירנדה:  איי, איזה עוֹל הייתי לך אז!

פרוספרו:  מלאך היית, אשר גונן עלי.

          חייכת לך, חדורה בחוסן של

          שמיים, כשאני זריתי על

          הים טיפות מלח כבדות, נואק

          מכובד צרותי; והחיוך

          שלך נתן לי כוח לעמוד

          מול כל מה שיבוא.

מירנדה:   איך באנו אל החוף?

פרוספרו:                         בהשגחת

          מרום. היו לנו מעט מזון, מים

          טריים, שאיש אציל מנאפולי,

          גונזאלו, שמוּנה כמפקד

          המזימה, נתן לנו בלב

          רחום, עם עושר בגד, לבנים,

          צידה ומצרכים חיוניים

          שקיימו אותנו טוב מאז.

          כמו כן, באצילות נפשו, כי הוא

          ידע כמה אהבתי את ספרַי,

          צייד אותי גם בִּכרכים מתוך

          ספרייתי שיקרים לי מן

          הדוכסות שלי.

מירנדה:                    הלוואי שרק

          אראה אי פעם את האיש הזה!

פרוספרו: עכשיו הריני קם. שבי דום, שמעי

          את סוף הפרק על תוגות הים

          שלנו. כאן לאי הגענו, כאן

          אני, מורך, הנחלתי לך חינוך

          יותר מלנסיכים שלרשותם

          שעות בטלה - ומחנכים פחות

          שקדניים.

מירנדה:               על זה יודו לך

          שמיים. ועכשיו בבקשה,

          אדון, כי זה מכה לי עוד בַּמוח,

          למה הקמת את סופת הים

          הזאת?

פרוספרו:            דעי לך כך: ביד מקרה

          מוזר, אלת המזלות (כעת

          גבירתי היקרה) הובילה את

          אויבַי לחוף הזה; והחיזוי

          אומר לי שפסגת כל עתידי

          תלויה בכוח של כוכב ברכה,

          שאם כרגע אתרשל ולא

          אצוד לי את השפעתו - ישקע    [/ ארדוף אחר השפעתו - יצנח]

          לנצח מזלי. עכשיו מספיק

          לשאול. את נכונה להירדם.

          זוהי לאוּת טובה, והתמסרי

          לה. אין לך שום ברירה, אני יודע.

          (מירנדה ישנה)

          צא, משרת, ובוא; אני מוכן.

          קרב, אֲוִירֶל שלי. בוא הנה.

          (נכנס אֲוִירֶל)

אֲוִירֶל: ברוּך, שליט גדול; אדון חמוּר,

          ברוּך הוא! אני בא כדי למלא

          את חפצך - לעוף, לשחות, לדהור

          על תלתלי ענן. כל צו איתן

          שלך הטֵל על אֲוִירֶל עם כל

          כשרונותיו.

פרוספרו:             הפקת, רוח, עד

          פרטי פרטים את הסופה אשר

          ציוויתי?

אֲוִירֶל:             כל סעיף.                      

          עליתי על ספינת המלך; פה

          על החרטום, ושם בירכתיים,

          על הסיפון, ובכל תא ותא

          הדהמתי בְּשלהבת. לפעמים

          נחציתי ובערתי במקומות

          רבים - על תורן, מוט חרטום, מפרש,

          לְחוד דלקתי ושוב התאחדתי.

          בְּרק יופיטר, שמבשר אימת

          פטיש של רעם, לא הבזיק וחיש

          נמחָק בִּמְחִי מצמוץ כמותי; האש

          והגופרית הקיפו בְּמצור

          את אל הים; גליו הנועזים

          התחלחלו. תְּלת-הקלשון שלו

          רעד!

פרוספרו:         רוח מוצלח שלי! היה

           שם מישהו יציב-תקיף מספיק  

          שהאנדרלמוסיה לא שבשה

          את דעתו?

אֲוִירֶל:               אין נשמה שלא

          תקפה אותה קדחת שגעון

          ושיחקה מהתלות יאוש.

          כולם חוץ מהספנים קפצו

          אל קצף מי המלח ונטשו

          את הספינה, כולה בלהבות

          ממני. בן המלך, פרדיננד,

          שערותיו סומרות - קני-סוּף כבר, לא

          שיער - זינק ראשון, כשהוא צועק

          "הגיהנום הוא ריק, כל השדים

          הם כאן."

פרוספרו:              זה רוח כלבבי! אך זה

          היה קרוב לחוף?

אֲוִירֶל:                      צמוד, אדון.

פרוספרו:  ו, אֲוִירֶל, הם בטוחים?

אֲוִירֶל:                              ציצת

          שיער לא נפגעה. על בגדיהם

          המגוֹננים - אף כתם, נקיים

          יותר מקודם; ו - כמו שציווית -         

          הפצתי את כולם בחבורות        [/ פיזרתי את כולם להקות]

          ברחבי האי. את בן-המלך

          הובלתי לבדו לחוף, שם הוא

          נשאר לו, מצנן את האוויר

          באנחות, יושב, וזרועותיו

          בלולאה של עצב, ככה.     [/ בלולאה כזאת של עצב.]

פרוספרו:                        איך,

          ספּר, טיפלת בִּספינת המלך,

          בַּימאים, ובכל שאר הצי?

אֲוִירֶל: עוגנת בלי שום פגע הספינה,

          בעובי המסתור ממנו פעם

          קראת לי בלילה להביא

          ממערבולת הברמודה טל;

          שם היא מוסתרת, כל הימאים

          סְפוּנים בַּפּיר מתחת לסיפון;

          השארתי אותם ישנים: שילוב

          של התשישות עם לחש-קסם. שאר

          הצי, אשר פיזרתי, התאחד שוב

          ובים-התיכון הוא שט הביתה,

          לנאפולי, בעצב,

          בטוח שראה את אניית

          המלך מתרסקת ואת הוד

          כבודו נספה.

פרוספרו:                 ביצעת, אֲוִירֶל,

          הכל - מושלם; אך יש עוד עבודה.

          מה שעת היום?

אֲוִירֶל:                    נחצה קו צהריים.

פרוספרו: בשעתיים לפחות. מכאן

          עד שש על שנינו לנצל כל רגע.

אֲוִירֶל: עוד מאמץ? אם אתה מעביד

          אותי בפרך, תן לי להזכיר

          לך מה שהבטחת ועוד לא

          קיימת לי.

פרוספרו:              איך, רוח? מצב-רוח?

          מה כבר תוכל לדרוש?

אֲוִירֶל:                             את חרותי.

פרוספרו: לפני הזמן? מספיק!                 

אֲוִירֶל:                         בבקשה

          זְכור שעבדתי בשבילך בלי דופי,

          אף פעם לא שיקרתי, לא טעיתי,

          עבדתי בלי מרמור ובלי לרטון.

          הבטחת לְנכּות מן המִכְסָה

          שנה תמימה.

פרוספרו:                 ומאיזה עינוי

          קראתי לך דרור שכחת?

אֲוִירֶל:                             לא.

פרוספרו:  שכחת, ונראֶה לך קשה

          מדי לדרוך על בוץ וטיט בתהום

          המלח,

          לטוס על רוח הצפון החד,

          לפעול לי בעורקי האדמה

          כשקרום של כפור סביב לה.

אֲוִירֶל:                                  לא, כבודך,

          לא!

פרוספרו:  משקר, נבזה! שכחת את

          המכשפה-טינופת סיקוֹראקְס,

          שמשנאה וזוקן התעקמה

          לה לחישוק? שכחת?

אֲוִירֶל:                           לא, כבודך.

פרוספרו: כן! איפה היא נולדה? דבּר. אמור

          לי.

אֲוִירֶל:       באלג'יר, כבודך.

פרוספרו:                      אה כן? אני

          חייב אחת לחודש להזכיר

          לך מה שהיית ושכחת.

          המכשפה יימח-שמה סיקוראקס

          הזאת, על כישופים ותועבות

          אינסוף שאוזן לא תסבול, גורשה,

          אתה יודע, מאלג'יר. ורק

          בזכות דבר אחד שהיא עשתה

          הם לא הרגו אותה: נכון או לא?

אֲוִירֶל:    נכון, כבודך.

פרוספרו: לילית כחולת-עיניים זו הובאה

          לכאן בהריון, וכאן נטשו

          אותה הספנים. בעצמך

          סיפרת, עבד, שהיית אז

          המשרת שלה. ומכיוון

          שלא יכולת למלא צווים

          גסים בזויים מפּיה, רוח רך, 

          ולְמרוּתה לא סרת, היא כלאה

          אותך בזעמה המשתולל,

          ובעזרת שליחי השְחור שלה,

          באוֹרן מבוקע, ובַגּוּמחה

          הזאת נמקְת שתים-עשרה שנים,

          שבמהלכן היא מתה אך

          אותך השאירה שם, פולט צווחות

          מהר כמו שגלגל של טחנה

          מכה במים. אז האי הזה - 

          חוץ מן הבן שהיא השריצה, בן

          קליפה, גור מנומש - טרם בורך

          בדמות אנוש.

אֲוִירֶל:                   כן, קָליבָּן, הבן

          שלה.

פרוספרו:  כן, קרש, זה מה שאמרתי:

          הוא, קליבן זה, שמוחזק עכשיו

          בשרותי. אתה יודע טוב

          באלו ייסורים מצאתי אז

          אותך. מצִווחותיך יִלְלו

          הזאבים, ולב דובים רוגזים

          נמעך. עינוי כזה מגיע רק

          לַמקוללים, וסיקוראקס - היא לא

          יכלה כבר לבטלו. רק אמנות

          קסמַי, כשבאתי ושמעתי את

          קולך, יכלה לפעור את עץ האורן

          ולחלץ אותך.

אֲוִירֶל:                  אני מודה

          לך, אדון.

פרוספרו:            אם תתלונן שנית,

          אבקע אלון, לא אורן, ואנעץ

          אותך בַּפיתולים של בני-מעיו

          שתיילל שם חורף אחר חורף.

אֲוִירֶל: סליחה, אדון, צווה ואעשה

          את עבודת הרוּחיות שלי

          בנועם.

פרוספרו:           תעשה את זה, ועוד

          יומיים אשחרר אותך.

אֲוִירֶל:                          אדון

          אציל שלי! מה לעשות? אמור

          לי מה? מה לעשות?

פרוספרו:                       לך והפוך

          את עצמך לנימפת-ים; גלוי

          לעין רק לי ולך, בלתי

          נראה לאף אישון אחר. לֵך, שים

          צורה זו וחזור. לך, זוז! חרוץ!

          (יוצא אֲוִירֶל. למירנדה):

          קומי לך, לב יקר. לקום. ישנת 

          טוב. קומי.  

מירנדה:                זה היה סיפור מוזר,

          הפיל עלי מין כובד.

פרוספרו:                    נערי

          אותו. קדימה, נערוך פגישה

          עם קליבן עבדי, שלא עונה

          לנו יפה אף פעם.

מירנדה:                    זה נבל

          שאני לא אוהבת להביט

          בו, אבא.

פרוספרו:             אין ברירה, צריכים אותו

          בינתיים. את האש שלנו הוא

          מבעיר, ומקושש עצים, עוזר

          בכל מה שמביא לנו תועלת. -

          היי, עבד! קליבן! גוש אדמה!

          דבּר!

קליבן (בחוץ):  יש עץ מספיק בִּפנים.

פרוספרו:                                    בוא צא,

          אמרתי, יש לך עוד משימות פה.

          בוא כבר, צב. מתי?

          (נכנס אֲוִירֶל, כנימפת מים)

          יופי של תעתוע, אֲוִירֶל

          ממתק שלי. מילה בסוד.

אֲוִירֶל:                            סגוּר.

          (יוצא)

פרוספרו:  עבד רעיל, שהשטן עצמו

          הזריע בְּחלאת אִמֶּךָ - בוא!

          (נכנס קליבן)

קליבן: טל מטונף כמו שאמי גרפה 

          לה בנוצת עורב מסרחונות

          ביצה ייפול על ראש שניכם! שדְרום-

          מערבית תנשוף ותכסה

          אתכם שַלְבֶּקת!

פרוספרו: על זה תסבול הלילה, האמֵן

          לי, כיווצי קיבה, דקירות בַּצד,

          שתיחנק נשימתך; שדים

          ומזיקים יגיחו אל חלל

          הלילה לעשות בך שפטים.

          תהיה מרוט כמו יערת דבש, כל

          צביטה - עם עוקץ חד משל דבורה.

קליבן: אני צריך עכשיו ארוחת-ערב.

          האי הזה שלי, מסיקוראקס

          אמי. אתה לקחת לי אותו.

          כשבאת בהתחלה ליטפת אותי,

          עשית לי כבוד; נתת לי

          מים עם ענבים, לימדת מה

          השם של המאור-גדול, ומה

          של הקטן, שמאירים יום-לילה.

          ואהבתי אותך אז, הראיתי לך

          את כל סגולות האי: מעיינות

          רעננים, בורות של מלח, כל

          מקום צחיח או פורה. קללה

          עלי שעשיתי כך! כל הלחשים

          של סיקוראקס - קרפד, חיפושיות,

          עטלפים - יפלו עליך, כי

          אני כל הנתינים שיש לך,

          אני שהייתי מלך על עצמי;

          כלאת אותי כמו חזיר-בְּדיר

          בַּסלע הקשה הזה, בלי זכות

          כניסה לשאר האי.

פרוספרו:                     עבד שקרן,

          רק שוט אתה מבין, לא נדיבות.

          הייתי אנושי אתך, לכלוך,

          טיפלתי ושיכּנתי בַּבקתה       [/ טיפלתי ושיכנתי במחבוא]

          שלי, עד שניסית לחלֵל

          את כבוד הבת שלי.

קליבן:                         או-הו, או-הו!

          הלוואי שזה היה הולך. אתה

          הפרעת לי. הייתי מאכלס

          את כל האי הזה בקליבנים.

מירנדה:  אח, עבד נאלח, ששום חותם

          של טוּב לא ייטבע בו, ולהוט

          לכל סוג רע. לבי ריחם עליך,

          טרחתי להקנות לך דיבור,

          לימדתי כל שעה דבר זה או

          אחר. כשלא ידעת, פרא, מי

          אתה ומה משמעותך, ורק

          בירברת כמו חי-בּר, הפריתי את

          כוונותיך במלים אשר

          הכניסו בהן פשר. אך היה

          בְּגזע מזגך המתועב -

          גם אם למדת - מה שטֶבע טוב

          לא יקבל; לכן רוּתקת פה

          לַסלע, ובצדק. כלא, זה

          מה שמגיע לך, ויותר.

קליבן: לימדתְ אותי שפה, מזה הרווחתי

          שאני יודע לקלל. תשמיד

          אותךְ המגפה האדומה

          על שלימדתְ אותי את השפה

          שלךְ.

פרוספרו:          לך, זרע-זֶרש! לך תביא

          עצים להסקה, ותזדרז -

          לטובתך - כי יש עוד משימות.

          אתה מושך כתפיים, רֶשע? אם

          רק תתרשל, או תמלא באי-

          רצון את פקודתי, אז אייסר

          אותך שוב בהתכווצויות ההן.    

          אדחוס בעצמותיך כאבים,

          אתה תשאג עד שחיות רעות

          יתחלחלו.

קליבן:               לא, לא, בבקשה.

          (הצידה): חייב להתקפל. בְּאמנות

          קסמיו יש כוח שיכניע את

          האֵל של אמא, סֶטֶבּוֹס, להיות

          שָפוּט שפוף שלו.

פרוספרו:                   אז, עבד, זוז.

          (יוצא קליבן. 

      נכנסים פרדיננד ואֲוִירֶל, בלתי-נראה, מנגן ושר)

אֲוִירֶל (שר):       בואו אל זהב החולות

                        במחולות.      

                 עם קידות ונשיקות,

                     הים ישקוט.

                בְּשילוב סיבוב קליל,

                לצלול בִּצְליל,

                בְּנֵי-רוח.     

        (קולות, במפוזר)

רוחות:           עכשיו! הב-הב!

                כלבים נובחים, הב-האו!

                עכשיו! מי, מה?

                מזמור התרנגול נשמע:

                קו-קוקוריקו-וואו!

פרדיננד: איפה היא הזימרה הזאת? באוויר,

          בים? היא לא נשמעת עוד, וודאי

          מזמור לכבוד איזה אל של האי.

          בעודי יושב על גדת-ים, מבכה

          את קץ אבי המלך, התגנבה

          אלַי המוסיקה הזאת על פני

          המים, ושיכְּכה את זעמם

          וגם את סערת לבי. משם

          הלכתי אחריה - היא משכה

          אותי, בעצם - אך היא נעלמה.

          לא, מתחילה עוד פעם.

אֲוִירֶל (שר):     אביך במצולות נם נים,

                 וכל עצם היא אלמוג,

                שתי עיניו עכשיו פנינים,

                שום דבר בו לא נמוג,

                תְּמורת-ים בו תיתן צורה

                                  [/ דמותו בים תלבש צורה]   

                מסתורית, מפוארה.

                שם בנות הים עם פעמון -

רוחות:                                דינג דונג.

אֲוִירֶל:           מקוננות לו.

רוחות:                               דינג וגונג.

פרדיננד: את אבא שטָבַע השיר מנציח;

          זה עסק אַל-טבעי, והצלילים

          לא ארציים. עכשיו הם מעלי.

פרוספרו (למירנדה): פרמי חוטים ממסכי עינייך,

          אמרי מה את רואה שם.

מירנדה:                           מה זה? רוח?

          איך הוא מביט סביב. יש לו צורה

          טובה, כן, בחיי. אבל זה רוח.

פרוספרו:  לא, גברת, זה ישֵן, אוכל, ויש

          לזה חושים כמו לנו, בדיוק.

          אביר-החן שאת רואה נטרף

          עם הספינה. הוא די אכול יגון -

          גידול ממאיר לַיופי - אך אחרת

          יכולת לומר: אדם נאה. את כל

          רעיו איבד, הוא מחפש אותם.

מירנדה:  יכולתי לכנות אותו שמימי,

          כי לא ראיתי מימי דבר

          טבעי אציל כל כך.

פרוספרו (הצידה):                   זה מתקדם,

          אני רואה, לפי מה שמביים   [/ אני רואה, ממש כמו שמביים]

          לבי. כן, רוח, רוח מצויין,

          על זה אוציא אותך לחופש תוך

          יומיים.

פרדיננד:         אין ספק, זאת האֵלָה

          שלכבודה המנגינות! - עני

          לתפילתי, האם את חיה על

          האי הזה, ואם תוכלי לתת

          עצה כיצד עלי להתהלך כאן.

          אבל עיקר בקשָתי בסוף:

          האם, הו פלא, את עלמה או לא?

מירנדה:  שום פלא, אדוני, אך בהחלט

          עלמה.

פרדיננד:            ובשפה שלי? שמיים!

          אין איש נכבד ממני שמדבר

          לשון זו, אם הייתי במקום

          בו היא שגורה.

פרוספרו:                 איך? אין נכבד? ומה

          היית אילו מלך נאפולי

          שמע אותך?

פרדיננד:                 אחד לבד, כמותי

          עכשיו, המום לשמוע "נאפולי"

          מפיך. כן, המלך באמת

          שומע, ועל כך אני בוכה:

          אני הוא מלך נאפולי, ומול

          עיני - ששפל לא ידעו מאז -

          אבי המלך התרסק.

מירנדה:                       מסכן,

          הו, רחמים!

פרדיננד:               כן, עם כל השרים

          שלו, כולל דוכס מילאנו עם

          בנו המצוין.

פרוספרו (לעצמו):   דוכס מילאנו עם

          בתו המצוינת-עוד-יותר יכלו

          לשפוט אותך אם זה היה מתאים

          הרגע. - ממבט ראשון שניהם

          עין בעין. (לאֲוִירֶל): אֲוִירֶל ענוג,

          על זה אוציא אותך לחופש. (לפרדיננד): רק

          מילה, אדון.

מירנדה (הצידה):      מה אבא מדבר

          קשה כל כך? זה האיש השלישי

          שמעודי ראיתי, הראשון

          למענו גנחתי. רחמים,

          הובילו את לב אבא לצדי.

פרדיננד:   הו, אִם בתולה, ולא הבטחת עוד את

          לבך, אני עושה אותך מלכה

          של נאפולי.

פרוספרו:              ששש, אדוני, רק עוד

          מילה. (הצידה): שניהם שבויים כבר זה של זו,

          אך על העסק הדוהר - עלי

         לשים מכשול: זכיה קלה - משמע

          הפרס הוא זול. (לפרדיננד): רק עוד מילה. אני

          תובע שתקשיב. אתה גוזֵל

          כאן תואר לא שלך, הגעת אל

          האי כמרגל, לשדוד אותו

          ממני, אדונו.

פרדיננד:                 לא, חי נפשי.

מירנדה:  שום רוע לא ישכון בתוך מקדש

          כזה. אם יש לַשֵּד בית יפה

          כל כך, הטוב רק ישתוקק לגור

          איתו.

פרוספרו (לפרדיננד): בוא אחרי. - אל תתערבי,

          אה? הוא בוגד. - בוא-בוא, אכבול אותך

          רגליים וצוואר; מי-ים אתה

          תשתה; ובתור מזון - רק שבלולים

         של נחל, שורש מיובש, קליפות

         שמלינות אצטרובלים. בוא!

פרדיננד:                                  לא,

          לא אקבל זאת אם אין לאויב

          כפליים כוח.

          (הוא שולף, וקופא בכישוף)

מירנדה:                   אבא, אבא, אל

          תהיה פזיז לשפוט אותו, כולו

          עדנה, אין בו אימה.

פרוספרו:                       לא, מה זה, כף     [/ מה פה קורה?]

          רגלי מורה שלי? - סלק, בוגד,    [/ הרגל מטיפה לי? תסלק

          את חרבך, כולך רק הצגה     / את חרבך, בוגד שרק מציג]

          ולא מעז לתקוף מרוב מצפּון

          אכול אשמה. עזוב את גינונֵי

          המִגְננות - עם המטֵה הזה

          אני יכול כמו כלום לפרוק אותך

          מנשקך, שיישמט לו.

מירנדה:                         אבא,

          בבקשה -

פרוספרו:             לזוז. אל תידבקי

          לי אל הבגד.

מירנדה:                 תרחם! אני

          הערֵבה לו.

פרוספרו:              שקט! עוד מילה

          אני אגער, אם לא אשנא אותךְ.

          מה, פרקליטה של מתחזֶה? לשתוק.

          נדמה לך אין עוד בני צורה כמותו,

          כי רק אותו ראית, וקליבן.

          אשה טפשה, מול רוב בני-האדם

          זה קליבן, והם בני-מלאכים.

מירנדה:  אז הרגשות שלי צנועים מאד.

          אין לי שום שאיפה לראות אדם

          יפה יותר.

פרוספרו (לפרדיננד): בוא, תציית. גידיך

          חזרו אל הינקות, ואין בהם

          שום און.

פרידננד:             אין באמת! כל כוחותי

          משותקים, כמו בחלום. אבדן

          אבי, חולשת גופי והתרסקות

          כל חברַי, גם איומֵי האיש

          הזה, אשר אני כפות לו, כל

          זה קל, אם רק אוּכל מתוך כלאִי

          לראות אחת ליום את העלמה

          הזאת. שתשתמש לה החרות

          בכל פינה אחרת של הארץ;

          לי בבית-סוהר שכזה יש די

          מקום.

פרוספרו (הצידה): עובד. (לפרדיננד): קדימה. - אֲוִירֶל

          מוכשר, פעלת נהדר. - קדימה. -

          שמע מה עוד תעשה לי.

מירנדה (לפרדיננד):    אל תדאג.

          לְאבא טֶבע טוב יותר מכפי

          שזה נשמע. מה שעכשיו יצא

          לו - זה לא אופייני.

פרוספרו (לאֲוִירֶל):     תהיה חופשי

          כמו רוח-הר, רק תמלא כל פסיק

          של פקודתי.

אֲוִירֶל:                  כל הברה.

פרוספרו (לפרידננד):                   בוא-בוא,

          בחור. - אל תתערבי לטובתו.  

          יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט הסופה - מערכה 1, תמונה 2 קדימה >