| < אחורה |  הסופה -
מערכה 1, תמונה 2 |
קדימה > |
נכנסים פרוספרו ומירנדה.
מירנדה: אם באמנותך, אבא יקר
שלי, דחפת לַטרוּף הזה
מי פרא, תשכך אותם. נדמה
שהשמיים היו שופכים זפת
וסירחון אילו לא טיפס להם
הים עד ללחיים והצליף
בָּאש. הו, איך אני סבלתי שם
עם כל מי שסבל: ספינה גֵאָה -
שבלי ספק איזה יצור אציל
הפליג בה - התרסקה לרסיסים.
איי, הצרחות הלמו ממש בַּלב
שלי! הנשמות האומללות...
נספּו. אילו הייתי איזה אֵל
רב-כוח, הייתי מטביעה את הים
בָּאדמה ורק שלא יבלע
ספינה טובה כזאת עם כל מטען
הנשמות שבתוכה.
פרוספרו: שִקְטי
לך. די לַתדהמה. אמרי ללב
הרחמני שלך: לא נעשָה
שום נזק.
מירנדה: יום נורא!
פרוספרו: שום נזק! כלום
לא עשיתי אלא מדאגה רק לך,
לך, יקרה שלי, לך, בת שלי,
שלא יודעת מה את, מהיכן
אני, גם לא שאני גדול הרבה
יותר מפְּרוֹסְפֵּרוֹ, אדון בקתה
דלה, ואבא לא פחות עלוב
שלך.
מירנדה: לדעת עוד אף פעם לא
עלה על דעתי כלל.
פרוספרו: בא הזמן
שאגלה לך עוד. תני יד, קִטְפִי
ממני את גלימת הקסם. ככה,
שכבי שם, אמנות שלי. נגבי
את העיניים, והתנחמי.
את המחזה המזעזע של
חורבן, שהרעיד אצלך מיתר חמלה
בלב, אני בְּאמנות קְסמַי
ארגנתי בקפידה כזאת שאין
אף נפש - לא, אין גם חוט שערה
אחד, אשר יֹאבדו למישהו
מאלה ששמעת שם זועקים,
או שראית שוקעים. שְבי, כי עכשיו
עלייך לדעת עוד.
מירנדה: התחלת הרבה
פעמים לומר לי מי אני, אבל
הפסקת והשארת אותי באוויר
עם השאלות, ועם התשובה "חכי,
עדיין לא".
פרוספרו: הגיעה השעה.
הרגע עצמו דורש שתפתחי
אוזניים. אז צייתי, בהקשבה.
את יכולה לזכור תקופה לפני
שבאנו לַבקתה הזאת? אני [/ שבאנו למחבוא הזה? אני]
לא מאמין, היית בקושי בת
שלוש אז.
מירנדה: בהחלט, זוכרת.
פרוספרו: מה?
בית אחר? אדם? כל בדל תמונה
שנשאר בזכרון שלך ספרי
לי.
מירנדה: זה רחוק, יותר כמו מין חלום
מוודאות של זכרון. היו
לי אולי פעם ארבע או חמש
נשים אשר טפלו בי?
פרוספרו: כן, היו,
היו יותר, מירנדה. אבל איך
זה חי לך עוד במוח? מה עוד את
רואה בְּחושך המִזְמן, בתהום
הזמן? אם את זוכרת משהו
בכלל לפני שבאת לכאן, אולי
את גם זוכרת איך באת.
מירנדה: לא, את זה
לא.
פרוספרו: שתים-עשרה שנים, מירנדה, שתים-
עשרה שנים אחורה, ואביך
היה דוכס מילאנו ושליט
רב-כוח.
מירנדה: אתה לא אבי, אדון?
פרוספרו: אמך היתה מופת של צדיקות,
והיא אמרה שאת בתי; ואביך
היה דוכס מילאנו; בתו
יורשת יחידה, ולא פחותה
מנסיכה.
מירנדה: הו אלוהים! איזו
מין מזימה גזלה לנו את כל
זה? או שזו היתה ברכה?
פרוספרו: שתיהן,
שתיהן, ילדה שלי. בִּמזימה,
כמו שאמרת, סולקנו משם, אבל
בידי ברכה הוּבַלנו הנה.
מירנדה: הו,
הלב שלי בוכה דם רק לחשוב
כמה הכבדתי אז עליך. איך
כל זה נמחק לי מן הזכרון.
אנא, המשך.
פרוספרו: אחי, דודך, ששמו
אנטוניו - אני מבקש, תקשיבי,
שאח יהיה כזה סכין בגב!
הוא, שלבד ממך היה יקר
לי מכל העולם, ובידיו
הפקדתי את ניהול מדינתי,
שהיתה אז הבכירה בנסיכויות,
ופרוספרו דוכס הדוכסים,
ידוע בכבודו, בלי מתחרים
בכל ענפי תרבות. כיון שרק
בכל זה התעמקתי, על אחי
הטלתי את הממשל; נהייתי זר
למדינתי, כל כך צללתי לי
אל חקר הנסתר. והנחש
דודך - את מקשיבה לי?
מירנדה: כל מילה.
פרוספרו: כשכבר למד לענות על כל פניה,
למי לסרב, מי לקדם ומי
לרמוס על עודף מרפקים, ברא
לו מחדש בריות שהיו שלי,
כן-כן, שינה אותם, עיצב שנית.
מַפְתח השררה והמשרה
היה אצלו, אז הוא כיוון את כל
הלבבות בארץ לַנעימה
שנעמה לו, עד שנעשָה
לְצמח מטפס אשר כיסה
את גזע המלכות שלי, מצץ
כל צוף שיש בי. את לא מקשיבה!
מירנדה: הו, מקשיבה מאד.
פרוספרו: בבקשה,
תהיי אתי. כשזנחתי כל
תכלית גשמית, ורק הקדשתי את
עצמי להסתגרות ולשכלול
הדעת, במגדל שן ולמעלה
מהשגת האספסוף, הערתי
יצר של רוע בַּנחש אחי,
והאמון שלי, כמו זה של אב טוב,
הוליד בו את ההיפך: בוגדנות
גדולה כמו האמון, שבְּאמת
היה בלי גבול, בטחתי בו ללא
סייגים. ככל שהוא תפס שליטה
על רווחַי ועל הסמכויות,
כבר האמין שהוא הוא הדוכס -
כמו מי שמעוות את האמת
כל כך שזכרונו כבר משוכנע
בַּשקר - ובתוקף החילוף
ניצל בפועל את המסכה
של המלכות, כולל זכויות-היתר.
כשהשאפתנות צמחה בו - את
שומעת?
מירנדה: זה סיפור שירפא
חֵרשים, אדון.
פרוספרו: בכדי שלא יהיה
מסך בין התפקיד שהוא שיחק
והמְשחק, לָאיש היה דרוש
שלטון מילאנו אבסולוטי. לי,
מסכן, הספריה שלי היתה
דוכסות גדולה מספיק. טוב, הוא מחשיב
אותי כעת כְּלֹא-כשיר יותר
לשלוט; נקשר למלך נאפולי
לתת לו מס שנתי, והוקרה,
לשעבד לו את כתרו; ואת
הדוכסות - מילאנו מסכנה
שלא כרעה עוד ברך! - לבזות
שתתכופף לזחול על גחונה.
מירנדה: שמיים!
פרוספרו: שימי לב טוב לַתנאים,
לַתוצאה, ואז אמרי לי אם
זה אח.
מירנדה: אני אחטא אם אפקפק
בסבתי; גם רחם טוב נשא
בנים רעים.
פרוספרו: עכשיו תנאֵי הברית:
המלך-נאפולי הזה, אויב
מושבע שלי, מקשיב לבקשת
אחי: שבתמורה לַהוקרה
ואני-לא-יודע-כמה מס,
הוא יעקור מייד אותי ואת
זרעִי מן המדינה, ויעניק
את כס מילאנו היפָה עם כל
הכיבודים לָאח שלי. וכך -
כשנאסף צבא בוגד - לילה
אחד בשעת חצות פתח אנטוניו
את שערי מילאנו ובחושך
מצריים הקצינים הנבחרים
שלו דחקו אותי משם אתך,
בוכָה.
מירנדה: נשבר הלב! אני, שלא
זוכרת איך בכיתי אז, אבכה
על זה עכשיו שוב. השחזור הזה
סוחט דמעות.
פרוספרו: הקשיבי עוד קצת, אז
אביא אותך לָעסק הנוכחי,
כי בלעדיו אין לסיפור הזה
שום טעם.
מירנדה: למה הם לא חיסלו אותנו
באותה שעה?
פרוספרו: שאלה טובה, ילדה.
מהסיפור שלי היא מתבקשת.
הם לא העזו, יקרה - כי העם
כל כך אהב אותי - לשים בעסק
חותם של דם, אלא לצייר בצבע
יפה את מטרתם המלוכלכת.
בקיצור, דחפו אותנו אל סירה,
הרחיקו אל הים, שם הם הכינו
איזה שלד חבית שצף, רקוב,
בלי חבל, בלי ציוד, מִפְרש או תורן -
אפילו עכברושים, מתוך אינסטינקט,
נטשו אותו. לשם זורקים אותנו
שנזעק לים אשר שאג נגדנו,
נגנח לרוח שהשיבה עם
גניחות, ומאהבה היא רק הזיקה.
מירנדה: איי, איזה עוֹל הייתי לך אז!
פרוספרו: מלאך היית, מלאך שומר שלי.
חייכת, כן, חדורה בחוסן של
שמיים, כשאני זריתי על
הים טיפות מלח כבדות, נואק
מכובד הצרות; והחיוך
שלך נתן לי כוח לעמוד
מול כל מה שיבוא.
מירנדה: איך באנו אל החוף?
פרוספרו: בעזרת האל.
היו לנו מעט מזון, מים
טריים, שאיש אציל מנאפולי,
גונזאלו, שמוּנה כמפקד
המזימה, נתן לנו בלב
רחום, עם מצעים, בגדים טובים,
צידה ומצרכים חיוניים
שקיימו אותנו טוב מאז.
כמו כן, באצילות נפשו, כי הוא
ידע כמה אהבתי את ספרַי,
צייד אותי גם בִּכרכים מתוך
ספרייתי שיקרים לי מן
הדוכסות שלי.
מירנדה: הלוואי שרק
אראה אי פעם את האיש הזה!
פרוספרו: עכשיו הריני קם. שבי דום, שמעי
את סוף הפרק על תוגות הים
שלנו. כאן לאי הגענו, כאן
אני, מורך, הנחלתי לך חינוך
יותר מלנסיכים שיש להם
שעות בטלה - ומחנכים פחות
שקדניים.
מירנדה: על זה יודו לך
שמיים. ועכשיו בבקשה,
אדון, כי זה מכה לי עוד בַּמוח,
למה הקמת את סופת הים
הזאת?
פרוספרו: דעי לך כך: ביד מקרה
מוזר, אלת המזלות (כעת
גבירתי היקרה) הובילה את
אויבַי לחוף הזה; והחיזוי
אומר לי שהפסגה של גורלי
תלויה בכוח של כוכב ברכה,
שאם כרגע אתרשל ולא
אצוד לי את השפעתו - ישקע [/ ארדוף אחר השפעתו - יצנח]
לנצח מזלי. עכשיו מספיק
לשאול. את נכונה להירדם.
זוהי לאוּת טובה, והתמסרי לה.
אני יודע שאין לך ברירה.
(מירנדה ישנה)
בוא, משרת, בוא הנה; אני מוכן.
קדימה, אֲוִירֶל שלי.
(נכנס אֲוִירֶל)
אֲוִירֶל: ברוּך, שליט גדול; אדון חמוּר,
ברוּך הוא! אני בא כדי למלא
את חפצך - לעוף, לשחות, לדהור
על תלתלי ענן. כל צו איתן
שלך הטֵל על אֲוִירֶל עם כל
כשרונותיו.
פרוספרו: הפקת, רוח, עד
פרטי פרטים את הסופה אשר
ציוויתי?
אֲוִירֶל: כל סעיף.
עליתי על ספינת המלך; פה
על החרטום, ושם בירכתיים,
על הסיפון, ובכל תא ותא
הדהמתי בְּשלהבת. לפעמים
נחציתי ובערתי במקומות
רבים - על תורן, מוט-חרטום, מפרש,
דלקתי לְחוד והתאחדתי שוב.
בְּרקים שמבשרים מכות אימים
של רעם לא הבזיקו ונכבו
מהר כמוני; להבות האש
המתפצחות הקיפו בְּמצור
את אל הים; גליו הנועזים
התחלחלו. כן, הקלשון שלו
רעד!
פרוספרו: רוח מוצלח שלי! היה
שם מישהו יציב-תקיף מספיק
שהאנדרלמוסיה לא שבשה
את דעתו?
אֲוִירֶל: אין נשמה שלא
תקפה אותה קדחת שגעון
ושיחקה מהתלות יאוש.
כולם חוץ מהספנים קפצו
אל קצף מי המלח ונטשו
את הספינה, שבערה כולה
ממני. בן המלך, פרדיננד,
שערותיו סומרות - קני-סוּף כבר, לא
שיער - זינק ראשון, כשהוא צועק
"הגיהנום הוא ריק, כל השדים
הם כאן."
פרוספרו: יופי של רוח! אבל זה
היה קרוב לחוף?
אֲוִירֶל: צמוד, אדון.
פרוספרו: ו, אֲוִירֶל, הם בטוחים?
אֲוִירֶל: ציצת
שיער לא נפגעה. על בגדיהם
המגוֹננים - אף כתם, נקיים
יותר מקודם; ו - כמו שציווית -
הפצתי את כולם בחבורות [/ פיזרתי את כולם להקות]
ברחבי האי. את בן-המלך
הובלתי לבדו לחוף, שם הוא
נשאר לו, מצנן את האוויר
באנחות, יושב, וזרועותיו
בלולאה של עצב, ככה. [/ בלולאה כזאת של עצב.]
פרוספרו: איך,
ספּר, טיפלת בִּספינת המלך,
בַּימאים, ובכל שאר הצי?
אֲוִירֶל: עוגנת בלי שום פגע הספינה,
בעובי המסתור ממנו פעם
קראת לי בלילה להביא
ממשלוש ברמודה טל; שם היא
מוסתרת, כל הימאים סְפוּנים
מתחת לסיפון; השארתי אותם
שם ישנים- מרוב תשישות עם קצת
עזרה של לחש-קסם. שאר הצי,
אשר פיזרתי, התאחד שנית
ושט לו בים-התיכון הביתה,
לנאפולי, בעצב,
בטוח שראה את אניית
המלך מתרסקת ואת הוד
כבודו נספה.
פרוספרו: ביצעת, אֲוִירֶל,
הכל - מושלם; אך יש עוד עבודה.
מה השעה?
אֲוִירֶל: נחצה קו צהריים.
פרוספרו: בשעתיים לפחות. מכאן
עד שש על שנינו לנצל כל רגע.
אֲוִירֶל: עוד מאמץ? אם אתה מעביד
אותי בפרך, תן לי להזכיר
לך מה שהבטחת ועוד לא
קיימת לי.
פרוספרו: איך, רוח? מצב-רוח?
מה כבר תוכל לדרוש?
אֲוִירֶל: את חרותי.
פרוספרו: לפני הזמן? מספיק!
אֲוִירֶל: בבקשה
זְכור שנתתי לך שרות הגון,
אף פעם לא שיקרתי, לא שגיתי,
עבדתי בלי מרמור ובלי לרטון.
הבטחת לְנכּות מן המִכְסָה
שנה תמימה.
פרוספרו: שכחת מאיזה
עינוי הוצאתי אותך לחופש?
אֲוִירֶל: לא.
פרוספרו: שכחת, ונראֶה לך עבודה
קשה מדי לדרוך על בוץ וטיט
בתהום המלח,
לטוס על רוח הצפון החד,
לפעול לי בעורקי האדמה
כשקרום של כפור סביב לה.
אֲוִירֶל: לא, כבודך,
לא!
פרוספרו: משקר, נבזה! שכחת את
המכשפה-טינופת סיקוֹראקְס,
שמשנאה וזוקן התעקמה
לה לחישוק? שכחת?
אֲוִירֶל: לא, כבודך.
פרוספרו: כן! איפה היא נולדה? דבּר. תגיד
לי.
אֲוִירֶל: באלג'יר, כבודך.
פרוספרו: אה כן? אני
חייב אחת לחודש להזכיר
לך מה שהיית ושכחת.
המכשפה יימח-שמה סיקוראקס
הזאת, על כישופים ותועבות
אינסוף שאוזן לא תסבול, גורשה,
אתה יודע, מאלג'יר. ורק
בזכות דבר אחד שהיא עשתה
הם לא הרגו אותה: נכון או לא?
אֲוִירֶל: נכון, כבודך.
פרוספרו: לילית כחולת-העין הזאת הובאה
לכאן בהריון, וכאן נטשו
אותה הספנים. בעצמך
סיפרת, עבד, שהיית אז
המשרת שלה. וכיוון שלא
יכולת למלא פקודות גסות
בזויות שלה, כי היית רוח רך,
והמרית את פיה, היא כלאה אותך
בסיוע העוזרים התקיפים
שלה ובזעמה הרודני,
באוֹרן מבוקע, ובַגּוּמחה
הזאת נמקְת שתים-עשרה שנים,
שבמהלכן היא מתה אך אותך
שאירה שם, נואק ומחרחר
מהר כמו גלגל של טחנה
שמכה במים. אז האי הזה -
חוץ מן הבן שהיא השריצה, בן
מכשפה, גור מנומש - טרם
בורך בדמות אנוש.
אֲוִירֶל: כן, קָליבָּן,
הבן שלה.
פרוספרו: גולם, זה מה שאמרתי:
הוא, קליבן זה, שמוחזק עכשיו
בשרותי. אתה יודע טוב
באלו ייסורים מצאתי אותך.
מהגניחות שלך אז יִלְלו
הזאבים, ולב דובים רוגזים
נמעך. עינוי כזה מגיע רק
לַמקוללים, וסיקוראקס כבר לא
יכלה לבטל אותו. רק אמנות
קסמַי, כשבאתי ושמעתי את
קולך, יכלה לפרוץ את עץ האורן
ולחלץ אותך.
אֲוִירֶל: אני מודה
לך, אדון.
פרוספרו: אם תתלונן שנית,
אבקע אלון, לא אורן, ואנעץ
אותך בַּפיתולים של בני-מעיו
שתיילל שם חורף אחר חורף.
אֲוִירֶל: סליחה, אדון, צווה ואעשה
את עבודת הרוּחיות שלי
בנועם.
פרוספרו: תעשה את זה, ועוד
יומיים אשחרר אותך.
אֲוִירֶל: אדון
אציל שלי! מה לעשות? תגיד
לי מה? מה לעשות?
פרוספרו: לך תהפוך
את עצמך לנימפת-ים; גלוי
לעין רק לי ולך, בלתי
נראה לאף אישון אחר. לֵך, שים
צורה זו וחזור. לך, זוז! חרוץ!
(יוצא אֲוִירֶל. למירנדה):
קומי לך, נשמה. לקום. ישנת
טוב. קומי.
מירנדה: זה היה סיפור מוזר,
הפיל עלי מין כובד.
פרוספרו: נערי
אותו. קדימה, נערוך פגישה
עם קליבן עבדי, שלא עונה
לנו לעולם בנועם.
מירנדה: זה נבל
שאני לא אוהבת להביט
בו, אבא.
פרוספרו: אין ברירה, צריכים אותו
בינתיים. הוא מבעיר את האש שלנו,
ומקושש עצים, עוזר בכל
מה שמביא לנו תועלת. - היי
שם, עבד! קליבן! גוש אדמה!
דבּר!
קליבן (בחוץ): יש מספיק עץ בִּפנים.
פרוספרו: בוא צא,
אמרתי, יש לך עוד משימות פה.
בוא כבר, צב. עד כמה?
(נכנס אֲוִירֶל, כנימפת מים)
יופי של תעתוע, אֲוִירֶל
ממתק שלי. מילה בסוד.
אֲוִירֶל: סגוּר.
(יוצא)
פרוספרו: עבד רעיל, שהשטן עצמו
הזריע בְּחלאת אִמֶּךָ - בוא!
(נכנס קליבן)
קליבן: טל מטונף כזה שאמא שלי
גרפה בנוצת עורב מסרחונות
ביצה ייפול על שניכם! שתנשוף
הדְרום-מערבית וְתכסה
אתכם במגפה לגמרי!
פרוספרו: על זה אתה תחטוף הלילה, שמע
לי, כיווצי קיבה, דקירות בַּצד,
שתיחנק נשימתך; שדים
ומזיקים יגיחו אל חלל
הלילה לעשות בך שפטים.
תהיה מרוט כמו יערת דבש, כל
צביטה - עם עוקץ חד משל דבורה.
קליבן: אני צריך עכשיו ארוחת-ערב.
האי הזה שלי, מסיקוראקס
אמי. אתה לקחת לי אותו.
כשבאת בהתחלה ליטפת אותי,
עשית לי כבוד; נתת לי
מים עם ענבים, לימדת מה
השם של המאור-גדול, ומה
של הקטן, שמאירים יום-לילה.
ואהבתי אותך אז, הראיתי לך
את כל סגולות האי: מעיינות
רעננים, בורות של מלח, כל
מקום צחיח או פורה. קללה
עלי שעשיתי את זה! כל הלחשים
של סיקוראקס - קרפד, חיפושיות,
עטלפים - יפלו עליך, כי
אני כל הנתינים שיש לך,
אני שהייתי מלך על עצמי;
כלאת אותי כמו חזיר-בְּדיר
בַּסלע הקשה הזה, בלי זכות
כניסה לשאר האי.
פרוספרו: חתיכת עבד
שקרן שמבין רק שוט, לא נדיבות.
הייתי אנושי אתך, לכלוך,
טיפלתי ושיכּנתי בַּבקתה [/ טיפלתי ושיכנתי במחבוא]
שלי, עד שניסית לחלֵל
את כבוד הבת שלי.
קליבן: או-הו, או-הו!
הלוואי שזה היה מצליח. 'תה
הפרעת לי. הייתי מאכלס
את כל האי הזה בקליבנים.
מירנדה: אח, עבד נאלח, ששום חותם
של טוֹב לא ייטבע בו, ולהוט
לכל סוג רע. לבי ריחם עליך,
טרחתי להקנות לך דיבור,
לימדתי כל שעה דבר זה או
אחר. כשלא ידעת, פרא, מי
אתה ומה משמעותך, ורק
בירברת כמו מין בהמה, הענקתי
לכוונות שלך מלים אשר
הכניסו בהן פשר. אך היה
בך, בגזע המתועב שלך -
גם אם למדת - מה שטֶבע טוב
לא יקבל; לכן רוּתקת פה
לַסלע, ובצדק. כלא, זה
מה שמגיע לך, ויותר.
קליבן: לימדתְ אותי שפה, מזה הרווחתי
שאני יודע לקלל. תשמיד
אותךְ המגפה האדומה
על זה שלימדתְ אותי את השפה
שלךְ.
פרוספרו: לך, זרע-זֶרש! לך תביא
עצים להסקה, ותזדרז -
לטובתך - כי יש עוד משימות.
אתה מושך כתפיים, רֶשע? אם
רק תתרשל, או תמלא באי-
רצון את פקודתי, אז אייסר
אותך שוב בהתכווצויות ההן.
אדחוס בעצמותיך כאבים,
אתה תשאג עד שחיות רעות
יתחלחלו.
קליבן: לא, לא, בבקשה.
(הצידה): חייב להתקפל. בָּאמנות-
כישוף שלו כוח שישלוט
בָּאֵֵל של אמא, סֶטֶבּוֹס, להיות
שָפוּט שפוף שלו.
פרוספרו: אז, עבד, זוז.
(יוצא קליבן.
נכנסים פרדיננד ואֲוִירֶל, בלתי-נראה, מנגן ושר)
אֲוִירֶל (שר): בואו אל זהב החולות
במחולות.
עם קידות ונשיקות,
הים ישקוט.
בְּשילוב סיבוב קליל,
לצלול בִּצְליל,
בְּנֵי-רוח.
(קולות, במפוזר)
רוחות: עכשיו! הב-הב!
כלבים נובחים, הב-האו!
עכשיו! מי, מה?
מזמור התרנגול נשמע:
קו-קוקוריקו-וואו!
פרדיננד: איפה המוזיקה הזאת? באוויר,
בים? היא לא נשמעת עוד, וודאי
מזמור לכבוד איזה אל של האי.
כשישבתי על שפת-ים, בוכה
על קץ אבי המלך, התגנבה
אלַי המוזיקה הזאת על פני
המים, ושיכְּכה את זעמם
ואת סופת לבי במתיקותה.
הלכתי אחריה - היא משכה
אותי, בעצם - אך היא נעלמה.
לא, מתחילה עוד פעם.
אֲוִירֶל (שר): אביך בַּמצולות נם נים,
וכל עצם היא אלמוג,
שתי עיניו עכשיו פנינים,
שום דבר בו לא נמוג,
תמורת-ים בו תיתן צורה [הוא בים יחליף צורה
מסתורית, מפוארה. [ליצוֹר תפארת מוזרה.]
שם בנות הים עם פעמון -
רוחות: דינג דונג.
אֲוִירֶל: מקוננות לו.
רוחות: דינג וגונג.
פרדיננד: את אבא שטָבַע השיר מנציח;
זה עסק אַל-טבעי, והצלילים
לא ארציים. עכשיו הם מעלי.
פרוספרו (למירנדה): פרמי את החוטים ממסכי
עינייך ואמרי מה את רואה
שם.
מירנדה: מה זה? רוח? אלוהים, איך הוא
מביט סביב. כן, באמת יש לו
צורה יפה מאד. אבל זה רוח.
פרוספרו: לא, גברת, זה ישֵן, אוכל, ויש
לזה חושים כמו לנו, בדיוק.
הג'נטלמן שאת רואה נטרף
עם הספינה. הוא די אכול יגון -
גידול ממאיר לַיופי - אך אחרת
יכולת לומר: אדם נאה. הוא איבד
את כל רעיו, הוא מחפש אותם.
מירנדה: יכולתי לכנות אותו שמימי,
כי לא ראיתי מימי דבר
טבעי אציל כל כך.
פרוספרו (הצידה): זה מתקדם,
אני רואה, לפי מה שמביים [/ אני רואה, ממש כמו שמביים]
לבי. כן, רוח, רוח מצויין,
על זה אוציא אותך לחופש תוך
יומיים.
פרדיננד: אין ספק, זאת האֵלָה
שלכבודה המנגינות האלה! -
אנא עני לי אם את חיה על
האי הזה, ואם את מואילה
לתת עצה טובה כיצד עלי
לנהוג כאן. ושְאלתי מספר
אחת, שאני שואל אחרונה,
היא אם, הו פלא, את עלמה או לא?
מירנדה: שום פלא, אדוני, אך בהחלט
עלמה.
פרדיננד: ובשפה שלי? שמיים!
אין איש נכבד ממני שמדבר
לשון זו, אם הייתי במקום
בו היא מדוברת.
פרוספרו: איך? אין איש נכבד?
מה היית אילו מלך נאפולי
שמע אותך?
פרדיננד: אחד לבד, כמותי
עכשיו, המום לשמוע "נאפולי"
מפיך. כן, המלך באמת
שומע, ועל זה אני בוכה:
אני מלך נאפולי, ומול עיני -
שלא ידעו מאותו הרגע שפל -
אבי המלך התרסק.
מירנדה: איזה
אסון נורא!
פרדיננד: כן, עם כל השרים
שלו, כולל דוכס מילאנו עם
בנו המצוין.
פרוספרו (לעצמו): דוכס מילאנו עם
בתו המצוינת-עוד-יותר יכלו
לסתור מה שאמרת אילו
זה התאים הרגע. - ממבט ראשון
שניהם עין בעין. (לאֲוִירֶל): אֲוִירֶל
מתוק על זה אוציא אותך לחופש.
(לפרדיננד): מילה, אדון. לדעתי אתה
טועה. מלה.
מירנדה (הצידה): מה אבא מדבר
קשה כל כך? זה האיש השלישי
שמעודי ראיתי, הראשון
שנאנחתי בשבילו. חמלה,
תובילי את לב אבא לצדי.
פרדיננד: אח, אִם בתולה, ולא הבטחת עוד את
לבך, אני עושה אותך מלכה
של נאפולי.
פרוספרו: ששש, אדוני, רק עוד
מילה. (הצידה): שניהם שבויים כבר זה של זו,
אך על העסק הדוהר עלי
לשים קשיים: זכיה קלה - סימן
שהפרס הוא זול. (לפרדיננד): רק עוד מילה. אני
תובע שתקשיב. אתה גוזֵל
כאן תואר לא שלך, הגעת אל
האי כמרגל, לשדוד אותו
ממני, אדונו.
פרדיננד: לא, בחיי.
מירנדה: שום רוע לא יכול לגור במקדש
כזה. אם לשטן יש בית יפה
כל כך, הטוב רק ישתוקק לגור
איתו.
פרוספרו (לפרדיננד): בוא אחרי. - אל תתערבי,
אה? הוא בוגד. - בוא-בוא, אכבול אותך
רגליים וצוואר; מֵי ים אתה
תשתה; ובתור מזון - רק שבלולים
של נחל, שורש מיובש, קליפות
אצטרובלים. בוא!
פרדיננד: לא, תודה, מסרב
להצעה אם אין לאויב שלי
כפליים כוח.
(הוא שולף, וקופא בכישוף)
מירנדה: אבא, אבא, אל
תהיה פזיז לשפוט אותו, כולו
עדנה, אין בו אימה.
פרוספרו: מה זה? הרגל [/ מה פה קורה?]
שלי מורָה שלי? - סלק, בוגד, [/ הרגל מטיפה לי? תסלק
את חרבך, כולך רק הצגה / את חרבך, בוגד שרק מציג]
ולא מעז לתקוף מרוב מצפּון
אכול אשמה. אל תעשה לי פוזות
של סיִף, כי אני יכול כמו כלום
עם המקל פה לנטרל אותך
ולהפיל לך את כלי הנשק.
מירנדה: אבא, 'בקְשה -
פרוספרו: לזוז. אל תידבקי
לי אל הבגד.
מירנדה: תרחם! אני
הערֵבה לו.
פרוספרו: שקט! עוד מילה
אעניש אותך אם לא אשנא אותךְ.
מה, פרקליטה של מתחזֶה? לשתוק.
נדמה לך אין עוד בני צורה כמותו,
כי רק אותו ראית, ואת קליבן.
אשה טפשה, מול רוב בני-האדם
זה קליבן, מולו הם מלאכים.
מירנדה: אז הרגשות שלי צנועים מאד.
אין לי שום שאיפה לראות אדם
יפה יותר.
פרוספרו (לפרדיננד): בוא, תציית. שריריך
חזרו אל הינקות, ואין בהם
שום און.
פרידננד: אין באמת! כל כוחותי
משותקים, כמו בחלום. אבדן
אבי, חולשת גופי והתרסקות
כל חברַי, גם איומֵי האיש
הזה, שאני משועבד לו, כל
זה קל, אם רק אוּכל מתוך כלאִי
לראות אחת ליום את העלמה
הזאת. שתשתמש לה החרות
בכל פינה אחרת של הארץ;
לי יש מספיק מרחב בבית סוהר
כזה.
פרוספרו (הצידה): זה עובד. (לפרדיננד): קדימה. - אֲוִירֶל
מוכשר, פעלת נהדר. - קדימה. -
שמע מה עוד תעשה לי.
מירנדה (לפרדיננד): אל תדאג.
לְאבא טֶבע טוב יותר מכפי
שזה נשמע. מה שעכשיו יצא
לו - זה לא אופייני.
פרוספרו (לאֲוִירֶל): תהיה חופשי
כמו רוח-הר, רק תמלא כל פסיק
של פקודתי.
אֲוִירֶל: כל הברה.
פרוספרו (לפרידננד): בוא-בוא,
בחור. - אל תתערבי לטובתו.
יוצאים.
אנו מקווים שאתם נהנים מקריאת המחזה. אתר שייקספיר ושות׳ פועל כבר 14 שנים בחינם ומספק את התרגומים לקהל הרחב בשמחה ובאהבה. גם שייקספיר וגם שות׳ מתכוונים בהחלט להמשיך כך גם הלאה, ולהשלים אולי את כל תרגום כל 38 המחזות.
כל מי שרוצה לתמוך באתר כדי לסייע באחזקתו ובהמשך מפעל התרגום, הנה האפשרות, ויקוים הפסוק ״תומכים טובים אתם״ (״מידה כנגד מידה״, מערכה 5 תמונה 1).
| < אחורה | הסופה -
מערכה 1, תמונה 2 |
קדימה > |