שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט הסופה - קדימה >


הנפשות הפועלות


הַסּוּפָה

THE TEMPEST

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

 
הדמויות במחזה

אַלוֹנְזוֹ, מלך נאפולי

סבּסטיאן, אחיו

פְּרוֹסְפֵּרוֹ, הדוכס החוקי של מילנו

אנטוניו, אחיו, הדוכס גוזל הכס של מילנו

פרדיננד, בנו של מלך נאפולי

גוֹנְזאלוֹ, יועץ זקן ונאמן

אדריאן, פְרָנְצֵ'סְקוֹ, אצילים

קָליבָּן, עבד פראי ומעוות

טרינקוּלוֹ, בדחן

סְטֵפָאנוֹ, מוזג שיכור

רב-חובל

רב-מלח

ספנים

מירַנְדָה, בת של פרוספרו

אֲוִוירֶל, רוח אוורירי        

איריס, סֶרֶס, יונו, נימפות, קוצרים, דמויות במסכת שמציגים אֲוִירֶל ורוחות אחרות

רוחות נוספות בשירות פרוספרו


מערכה 1, תמונה 1 -


רעש סופה, רעמים וברקים. נכנסים קפיטן ורב-מלח.

 

קפיטן: רב-מלח!

רב-מלח:  כאן, קפיטן. איך הולך?

קפיטן:   יפה, דבר עם הימאים. זריז או שאנחנו צוללים לקרקעית. תזוז, תזוז!

          (יוצא)

רב-מלח:  היי-הו, לבבות שלי! במרץ, במרץ, לבבות שלי! זריז! זריז! לקפל מפרש ראשי! שימו לב כשהקפיטן שורק! (לסופה): תנשפי עד שתיפּח לך כל הרוח, רק תני לעבור.

              (נכנסים אלונזו, סבסטיאן, אנטוניו, פרדיננד, גונזאלו ואחרים)

אלונזו:   רב-מלח טוב, זהירות. איפה הקפיטן? שחקו אותה גברים!

רב-מלח: אני מאד מבקש, להישאר למטה!

אנטוניו: איפה הקפיטן, רב-מלח?

רב-מלח: אתה לא שומע אותו? אתם מפריעים לנו לעבוד. להישאר בתאים! אתם רק מסייעים לסערה.

גונזאלו:   לא, חביבי, תהיה סבלני.

רב-מלח:   כשהים יהיה! להסתלק. מה אכפת לשואגים האלה מהשֵם מלך? לתא! שקט! אל תטרידו אותנו!

גונזאלו:   רק זכור-נא, חביבי, מי יש לך על הסיפון.

רב-מלח:  אף איש שאני לא אוהב יותר ממני. אתה יועץ. אם אתה יכול לצוות על האיתנים האלה פה דממה ולהרגיע את המצב, לא ניגע עוד באף חבל. תפעיל את סמכותך! אם אתה לא יכול, תגיד תודה שחיית כל כך הרבה ותתכונן בתא שלך לרע מכל, אם זה מה שחייב לקרות. - במרץ, לבבות! - צאו לנו מהדרך, אמרתי!

               (יוצא)

גונזאלו: אני מתעודד מהטיפוס הזה. נדמה לי שאין עליו חותמת של טביעה. הפרצוף שלו מאה-אחוז תליה. אל תתרשל בבקשה, מזל, עם התליה שלו: עשה מחבל הגורל שלו חבל הצלה שלנו, כי הכבל שלנו לא מועיל הרבה. אם הוא לא נולד להיתלות, מצבנו ביש.

            (יוצאים. נכנס רב-מלח)

רב-מלח: להוריד תורן עילי! זריז! יותר נמוך, יותר נמוך! נווטו אותה לכיוון של הרוח! (צעקות בפנים) קללה על היללות האלה. אלה מרעישים יותר ממזג-האוויר או מאיתנו שעובדים.

             (נכנסים סבסטיאן, אנטוניו וגונזאלו)

             עוד פעם? מה אתם עושים פה? שנרים ידיים ונטבע? בא לכם לצלול?

סבסטיאן: כולרה על הגרון שלך, כלב נבחן בלי אלוהים בלי נשמה.

רב-מלח: תעבוד אתה אז.

אנטוניו:  שתיתלה, גור! שתיתלה, בן-זונה, רעשן חצוף! אנחנו פוחדים פחות ממך לטבוע.

גונזאלו:  אני ערב לו נגד תליה, גם אם האניה לא היתה חזקה יותר מקליפת-אגוז ודולפת כמו נקבה מיוחמת.

רב-מלח: כוונו אותה עם הרוח, עם הרוח! מפרש תחתִי רוחבּי לים! תנו לה לשוט!

             (נכנסים ספנים, רטובים)

ספנים:   הכל אבוד! להתפלל, להתפלל! הכל אבוד!

רב-מלח: מה, זהו? נמלא פֶּה קר במים?

גונזאלו:  המלך בתפילות עם הנסיך, בואו ונעזור להם, כי מצבם הוא מצבנו.

סבסטיאן: אין לי סבלנות.

אנטוניו:  גדוד שיכורים גונב לנו פשוט את החיים. המנוול פה, לסת קילומטר - הלוואי תטבע ועשר פעמים גאות תשטוף עליך!

גונזאלו:  הוא עוד ייתלה, גם אם כל טיפת מים נשבעת נגד, ופוערת לוע לבלוע אותו.

             (רעש והמולה מבפנים: רחמים! – אנחנו מתפצחים, מתפצחים! – שלום אשתי והילדים! – שלום אח! – אנחנו מתפצחים, מתפצחים, מתפצחים!)

אנטוניו:  בואו נשקע כולנו עם המלך.

סבסטיאן: בואו ניפרד ממנו.

             (יוצא, עם אנטוניו)

גונזאלו:  עכשיו הייתי נותן אלף רגל ים בשביל דונם אדמה צחיחה - שיח קוצים, קקטוס, כל דבר. מה שיבוא יבוא, אבל אני הייתי מעדיף מוות יבש.

            (יוצא)


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים פרוספרו ומירנדה.

 

מירנדה:  אם באמנותך, אבא יקר

          שלי, דחפת לַטרוּף הזה

          מי פרא, תשכך אותם. נדמה

          שהשמיים ישפכו גופרית

          וזפת, אילו לא טיפס להם

          הים עד ללחיים והצליף 

          בָּאש. הו, איך אני סבלתי שם

          עם כל מי שסבל: ספינה גֵאָה -  

          שבלי ספק איזה יצור אציל

          הפליג בה - התרסקה לרסיסים.

          הו, הצרחות הלמו ממש בַּלב

          שלי! הנשמות האומללות,  

          נספּו. אילו הייתי איזה אֵל

          רב-כוח, אז הייתי מטביעה

          את כל הים בָּאדמה ורק

          שלא יבלע ספינה טובה זו על

          מטען הנשמות שבה.

פרוספרו:                        שִקְטי

          לך. די לַתדהמה. אמרי ללב

          הזך שלך: לא נעשָה שום נזק.

מירנדה:   הו יום שחור!

פרוספרו:                   שום נזק! כלום פה לא

          עשיתי אלא מדאגה רק לך,

          לך, יקרה שלי, לך, בת שלי,

          שלא יודעת מה את, מהיכן

          אני, או שאני גדול הרבה

          יותר מפְּרוֹסְפֵּרוֹ, אדון בקתה   [/ יותר מפרוספרו, אדון מחבוא 

              דלה, ואבא לא פחות עלוב    / רעוע, ואב לא פחות עלוב]

          שלך.

מירנדה:                לדעת עוד אף פעם לא

          עלה על דעתי כלל.

פרוספרו:                         בא הזמן

          שאגלה לך עוד. תני יד, קִטְפִי

          ממני את גלימת הקסם. ככה,

          לשכב שם, אמנות שלי. נגבי

          את העיניים, והתנחמי.

          את מחזה השיבָרון המר

          אשר העיר חמלה ברוכה בתוך

          נפשך, אני בְּאמנות קְסמַי

          תכננתי וציוויתי בקפידה

          כזאת שאין אף נפש - אין פיסת

          שיער אשר תֹאבד למישהו

          מאלה ששמעת שם זועקים,

          או שראית שוקעים. שְבי, כי עכשיו

          תורך לדעת עוד.

מירנדה:                        התחלת לא

          אחת לומר לי מי אני, אבל

          הפסקת והנחת לי לחקור

          לשווא, תמיד עם המלים "חכי,

          עדיין לא".

פרוספרו:               הגיעה השעה.            

          הרגע בעצמו דורש ממך

          לפעור אוזניים. אז צייתי, בקֶשב.

          את יכולה לזכור תקופה לפני

          שבאנו לַבקתה הזאת? אני      [/ שבאנו למחבוא הזה? אני]

          לא מאמין, היית בקושי בת

          שלוש אז.

מירנדה:                  בהחלט, זוכרת.

פרוספרו:                                      מה?

          בית אחר? אדם? כל בדל תמונה

          אשר נשאר בזכרונך ספרי

          לי.

מירנדה:         זה רחוק, יותר כמו מין חלום

          מוודאות של זכרון. היו

          לי אולי פעם ארבע או חמש

          נשים אשר טפלו בי?

פרוספרו:                        כן, היו,

          היו יותר, מירנדה. אבל איך

          זה חי לך עוד במוח? מה עוד את

          רואה בְּירכתֵי החשכה

          של המִזְמן? אם את זוכרת שביב

          דבר לפני שבאת לכאן, אולי

          את גם זוכרת איך באת.

מירנדה:                              לא, את זה

          לא.

פרוספרו:      שתים-עשרה שנים, מירנדה, שתים-

          עשרה שנים אחורה, ואביך

          היה דוכס מילאנו ושליט

          רב-כוח.

מירנדה:               אתה לא אבי, אדון?

פרוספרו:  אמך היתה מופת צניעות, והיא

          אמרה שאת בתי, כן; ואביך

          היה דוכס מילאנו; בתו

          יורשת יחידה, ולא פחותה

          מנסיכה.

מירנדה:              הו אלוהים! איזו

          מין מזימה גזלה לנו את כל

          זה? או שזו היתה ברכה?

פרוספרו:                               שתיהן,

          שתיהן, ילדה שלי. בִּמזימה,

          כמו שאמרת, משם סולקנו, אך

          בידי ברכה הוּבַלנו הנה.

מירנדה:                            הו,

          הלב שלי בוכה דם רק לחשוב

          כמה הכבדתי אז עליך. איך

          כל זה נמחק לי מן הזכרון.

          אנא, המשך.

פרוספרו:                 אחי, דודך, ששמו

          אנטוניו - תקלטי בבקשה,

          שאח יהיה כזה סכין בגב!   

          הוא, שלבד ממך היה יקר

          לי מכל העולם, ובידיו

          הפקדתי את ניהול מדינתי,

          אשר היתה אז הבכירה מכל

          הנסיכויות, ופרוספרו דוכס

          הדוכסים, נודע בהוד כבודו,

          בלי מתחרים לא במדע ולא

          באמנות. ומכיוון שרק

          באלה התעמקתי, על אחי

          הטלתי את הממשל; נהייתי זר

          למדינתי, כל כך צללתי לי

          אל חקר הנסתר. והנחש

          דודך - את מקשיבה לי?

מירנדה:                              כל מילה.

פרוספרו:  כשהוא שלט במענק תמיכות,

          למי יש לסרב, מי לקדם

          ומי לרמוס על עודף מרפקים,

          ברא לו מחדש את בריותי,

          כן-כן, שינה אותם, עיצב שנית.

          מַפְתח השררה והמשרה

          היו אצלו, אז הוא כיוון את כל

          הלבבות בארץ לַנעימה

          שנעמה לו, עד שנעשָה

          לְצמח מטפס אשר כיסה

          את גזע המלכות שלי, מצץ

          כל צוף שיש בי. את לא מקשיבה!

מירנדה:   הו, מקשיבה מאד.

פרוספרו:                       בבקשה,

          תהיי אתי. כשזנחתי כל

          תכלית גשמית, ורק הקדשתי את

          עצמי להסתגרות ולשכלול

          הדעת, במגדל שן, מתבדל

          מהשגת האספסוף, נולד

          יצר של רוע בַּנחש אחי,

          והאמון שלי, כמו זה של אב טוב,

          הוליד בו את ההיפך: בוגדנות

          גדולה כמו האמון, שבְּאמת

          היה בלי גבול, בטחתי בו ללא

          סייגים. ככל שהוא תפס שליטה        

          על רווחַי, גם על הסמכויות,

          כבר האמין שהוא הוא הדוכס -

          כמו מי שמעוות את האמת

          כל כך שזכרונו כבר משוכנע

          בַּשקר - ובתוקף החילוף

          ניצל בפועל את המסכה

          של המלכות, כולל זכויות-היתר.

          מכאן צמחה השְאפתנות בו - את

          שומעת?

מירנדה:           זה סיפור שירפא

          חֵרשים,  אדון.

פרוספרו:                 בכדי שלא יהיה

          מסך בין התפקיד שהוא שיחק

          לבין המְשחק, נדרש לָאיש

          שלטון מילאנו בלעדִי. אני,

          מסכן, הספריה שלי היתה

          גדולה מספיק לי. הוא מחשיב אותי

          כעת כְּלֹא-כשיר עוד לְמַלכוּת

          ארצית; נקשר למלך נאפולי

          לתת לו מס שנתי, והוקרה,

          לשעבד לו את כתרו; ואת

          הדוכסות - מילאנו מסכנה  

          שלא כרעה עוד ברך! -  לבזות

          שתתכופף לזחול על גחונה.

מירנדה:  שמיים!

פרוספרו:           שימי לב טוב לַתנאים,

          לַתוצאה, ואז אמרי לי אם

          זה אח.

מירנדה:            אני אחטא אם אפקפק

          בסבתי; גם רחם טוב נשא

          בנים רעים.

פרוספרו:               עכשיו תנאֵי הברית:

          המלך-נאפולי הזה, אויב

          מושבע שלי, מקשיב לבקשת

          אחי: שבתמורה לַהוקרה

          ואני-לא-יודע-כמה מס,

          הוא יעקור מייד אותי ואת

          זרעִי מן המדינה, ויעניק

          את כס מילאנו היפה עם כל

          הכיבודים לָאח שלי. וכך -

          כשנאספו גייסות בגידה - לילה

          אחד בשעת חצות פתח אנטוניו

          את שערי מילאנו ובחֶשְכַת

          צלמוות קלגסיו הנבחרים

          דחקו אותי משם אתך, בוכָה.

מירנדה:  איי לי, הלב נשבר! אני, שלא

          זוכרת איך בכיתי אז, אבכה

          עכשיו שוב. השחזור הזה סוחט

          דמעות.

פרוספרו:           הקשיבי עוד טיפה, ואז

          אביא אותך לָעסק שלפנינו,

          כי בלעדיו אין טעם לסיפור

          כולו.

מירנדה:         מדוע באותה שעה

          הם לא חיסלו אותנו?

פרוספרו:                        אה, יפה

          דרשת, פרגית: זה מתבקש לשאול.

          הם לא העזו, יקרה - כל כך

          אהב אותי העם - לשים חותם

          של דם בעסק, אלא לצייר

          בצבע צח את שחור כוונתם.

          בשתי מלים, דחפו אותנו אל

          דוגית, הרחיקו אל הים, שם הם

          הכינו שלד של חבית, כולה

          רק רקבון, בלי חבל, בלי ציוד,

          מִפְרש או תורן - גם עכברושים,

          מחוש טבעי, נטשו אותה. לשם

          זורקים אותנו שנזעק לים

          אשר שאג נגדנו, ונגנח

          מול רוח שהשיבה בגניחות,

          ומאהבה הביאה רק עוד נזק.

מירנדה:  איי, איזה עוֹל הייתי לך אז!

פרוספרו:  מלאך היית, אשר גונן עלי.

          חייכת לך, חדורה בחוסן של

          שמיים, כשאני זריתי על

          הים טיפות מלח כבדות, נואק

          מכובד צרותי; והחיוך

          שלך נתן לי כוח לעמוד

          מול כל מה שיבוא.

מירנדה:   איך באנו אל החוף?

פרוספרו:                         בהשגחת

          מרום. היו לנו מעט מזון, מים

          טריים, שאיש אציל מנאפולי,

          גונזאלו, שמוּנה כמפקד

          המזימה, נתן לנו בלב

          רחום, עם עושר בגד, לבנים,

          צידה ומצרכים חיוניים

          שקיימו אותנו טוב מאז.

          כמו כן, באצילות נפשו, כי הוא

          ידע כמה אהבתי את ספרַי,

          צייד אותי גם בִּכרכים מתוך

          ספרייתי שיקרים לי מן

          הדוכסות שלי.

מירנדה:                    הלוואי שרק

          אראה אי פעם את האיש הזה!

פרוספרו: עכשיו הריני קם. שבי דום, שמעי

          את סוף הפרק על תוגות הים

          שלנו. כאן לאי הגענו, כאן

          אני, מורך, הנחלתי לך חינוך

          יותר מלנסיכים שלרשותם

          שעות בטלה - ומחנכים פחות

          שקדניים.

מירנדה:               על זה יודו לך

          שמיים. ועכשיו בבקשה,

          אדון, כי זה מכה לי עוד בַּמוח,

          למה הקמת את סופת הים

          הזאת?

פרוספרו:            דעי לך כך: ביד מקרה

          מוזר, אלת המזלות (כעת

          גבירתי היקרה) הובילה את

          אויבַי לחוף הזה; והחיזוי

          אומר לי שפסגת כל עתידי

          תלויה בכוח של כוכב ברכה,

          שאם כרגע אתרשל ולא

          אצוד לי את השפעתו - ישקע    [/ ארדוף אחר השפעתו - יצנח]

          לנצח מזלי. עכשיו מספיק

          לשאול. את נכונה להירדם.

          זוהי לאוּת טובה, והתמסרי

          לה. אין לך שום ברירה, אני יודע.

          (מירנדה ישנה)

          צא, משרת, ובוא; אני מוכן.

          קרב, אֲוִירֶל שלי. בוא הנה.

          (נכנס אֲוִירֶל)

אֲוִירֶל: ברוּך, שליט גדול; אדון חמוּר,

          ברוּך הוא! אני בא כדי למלא

          את חפצך - לעוף, לשחות, לדהור

          על תלתלי ענן. כל צו איתן

          שלך הטֵל על אֲוִירֶל עם כל

          כשרונותיו.

פרוספרו:             הפקת, רוח, עד

          פרטי פרטים את הסופה אשר

          ציוויתי?

אֲוִירֶל:             כל סעיף.                      

          עליתי על ספינת המלך; פה

          על החרטום, ושם בירכתיים,

          על הסיפון, ובכל תא ותא

          הדהמתי בְּשלהבת. לפעמים

          נחציתי ובערתי במקומות

          רבים - על תורן, מוט חרטום, מפרש,

          לְחוד דלקתי ושוב התאחדתי.

          בְּרק יופיטר, שמבשר אימת

          פטיש של רעם, לא הבזיק וחיש

          נמחָק בִּמְחִי מצמוץ כמותי; האש

          והגופרית הקיפו בְּמצור

          את אל הים; גליו הנועזים

          התחלחלו. תְּלת-הקלשון שלו

          רעד!

פרוספרו:         רוח מוצלח שלי! היה

           שם מישהו יציב-תקיף מספיק  

          שהאנדרלמוסיה לא שבשה

          את דעתו?

אֲוִירֶל:               אין נשמה שלא

          תקפה אותה קדחת שגעון

          ושיחקה מהתלות יאוש.

          כולם חוץ מהספנים קפצו

          אל קצף מי המלח ונטשו

          את הספינה, כולה בלהבות

          ממני. בן המלך, פרדיננד,

          שערותיו סומרות - קני-סוּף כבר, לא

          שיער - זינק ראשון, כשהוא צועק

          "הגיהנום הוא ריק, כל השדים

          הם כאן."

פרוספרו:              זה רוח כלבבי! אך זה

          היה קרוב לחוף?

אֲוִירֶל:                      צמוד, אדון.

פרוספרו:  ו, אֲוִירֶל, הם בטוחים?

אֲוִירֶל:                              ציצת

          שיער לא נפגעה. על בגדיהם

          המגוֹננים - אף כתם, נקיים

          יותר מקודם; ו - כמו שציווית -         

          הפצתי את כולם בחבורות        [/ פיזרתי את כולם להקות]

          ברחבי האי. את בן-המלך

          הובלתי לבדו לחוף, שם הוא

          נשאר לו, מצנן את האוויר

          באנחות, יושב, וזרועותיו

          בלולאה של עצב, ככה.     [/ בלולאה כזאת של עצב.]

פרוספרו:                        איך,

          ספּר, טיפלת בִּספינת המלך,

          בַּימאים, ובכל שאר הצי?

אֲוִירֶל: עוגנת בלי שום פגע הספינה,

          בעובי המסתור ממנו פעם

          קראת לי בלילה להביא

          ממערבולת הברמודה טל;

          שם היא מוסתרת, כל הימאים

          סְפוּנים בַּפּיר מתחת לסיפון;

          השארתי אותם ישנים: שילוב

          של התשישות עם לחש-קסם. שאר

          הצי, אשר פיזרתי, התאחד שוב

          ובים-התיכון הוא שט הביתה,

          לנאפולי, בעצב,

          בטוח שראה את אניית

          המלך מתרסקת ואת הוד

          כבודו נספה.

פרוספרו:                 ביצעת, אֲוִירֶל,

          הכל - מושלם; אך יש עוד עבודה.

          מה שעת היום?

אֲוִירֶל:                    נחצה קו צהריים.

פרוספרו: בשעתיים לפחות. מכאן

          עד שש על שנינו לנצל כל רגע.

אֲוִירֶל: עוד מאמץ? אם אתה מעביד

          אותי בפרך, תן לי להזכיר

          לך מה שהבטחת ועוד לא

          קיימת לי.

פרוספרו:              איך, רוח? מצב-רוח?

          מה כבר תוכל לדרוש?

אֲוִירֶל:                             את חרותי.

פרוספרו: לפני הזמן? מספיק!                 

אֲוִירֶל:                         בבקשה

          זְכור שעבדתי בשבילך בלי דופי,

          אף פעם לא שיקרתי, לא טעיתי,

          עבדתי בלי מרמור ובלי לרטון.

          הבטחת לְנכּות מן המִכְסָה

          שנה תמימה.

פרוספרו:                 ומאיזה עינוי

          קראתי לך דרור שכחת?

אֲוִירֶל:                             לא.

פרוספרו:  שכחת, ונראֶה לך קשה

          מדי לדרוך על בוץ וטיט בתהום

          המלח,

          לטוס על רוח הצפון החד,

          לפעול לי בעורקי האדמה

          כשקרום של כפור סביב לה.

אֲוִירֶל:                                  לא, כבודך,

          לא!

פרוספרו:  משקר, נבזה! שכחת את

          המכשפה-טינופת סיקוֹראקְס,

          שמשנאה וזוקן התעקמה

          לה לחישוק? שכחת?

אֲוִירֶל:                           לא, כבודך.

פרוספרו: כן! איפה היא נולדה? דבּר. אמור

          לי.

אֲוִירֶל:       באלג'יר, כבודך.

פרוספרו:                      אה כן? אני

          חייב אחת לחודש להזכיר

          לך מה שהיית ושכחת.

          המכשפה יימח-שמה סיקוראקס

          הזאת, על כישופים ותועבות

          אינסוף שאוזן לא תסבול, גורשה,

          אתה יודע, מאלג'יר. ורק

          בזכות דבר אחד שהיא עשתה

          הם לא הרגו אותה: נכון או לא?

אֲוִירֶל:    נכון, כבודך.

פרוספרו: לילית כחולת-עיניים זו הובאה

          לכאן בהריון, וכאן נטשו

          אותה הספנים. בעצמך

          סיפרת, עבד, שהיית אז

          המשרת שלה. ומכיוון

          שלא יכולת למלא צווים

          גסים בזויים מפּיה, רוח רך, 

          ולְמרוּתה לא סרת, היא כלאה

          אותך בזעמה המשתולל,

          ובעזרת שליחי השְחור שלה,

          באוֹרן מבוקע, ובַגּוּמחה

          הזאת נמקְת שתים-עשרה שנים,

          שבמהלכן היא מתה אך

          אותך השאירה שם, פולט צווחות

          מהר כמו שגלגל של טחנה

          מכה במים. אז האי הזה - 

          חוץ מן הבן שהיא השריצה, בן

          קליפה, גור מנומש - טרם בורך

          בדמות אנוש.

אֲוִירֶל:                   כן, קָליבָּן, הבן

          שלה.

פרוספרו:  כן, קרש, זה מה שאמרתי:

          הוא, קליבן זה, שמוחזק עכשיו

          בשרותי. אתה יודע טוב

          באלו ייסורים מצאתי אז

          אותך. מצִווחותיך יִלְלו

          הזאבים, ולב דובים רוגזים

          נמעך. עינוי כזה מגיע רק

          לַמקוללים, וסיקוראקס - היא לא

          יכלה כבר לבטלו. רק אמנות

          קסמַי, כשבאתי ושמעתי את

          קולך, יכלה לפעור את עץ האורן

          ולחלץ אותך.

אֲוִירֶל:                  אני מודה

          לך, אדון.

פרוספרו:            אם תתלונן שנית,

          אבקע אלון, לא אורן, ואנעץ

          אותך בַּפיתולים של בני-מעיו

          שתיילל שם חורף אחר חורף.

אֲוִירֶל: סליחה, אדון, צווה ואעשה

          את עבודת הרוּחיות שלי

          בנועם.

פרוספרו:           תעשה את זה, ועוד

          יומיים אשחרר אותך.

אֲוִירֶל:                          אדון

          אציל שלי! מה לעשות? אמור

          לי מה? מה לעשות?

פרוספרו:                       לך והפוך

          את עצמך לנימפת-ים; גלוי

          לעין רק לי ולך, בלתי

          נראה לאף אישון אחר. לֵך, שים

          צורה זו וחזור. לך, זוז! חרוץ!

          (יוצא אֲוִירֶל. למירנדה):

          קומי לך, לב יקר. לקום. ישנת 

          טוב. קומי.  

מירנדה:                זה היה סיפור מוזר,

          הפיל עלי מין כובד.

פרוספרו:                    נערי

          אותו. קדימה, נערוך פגישה

          עם קליבן עבדי, שלא עונה

          לנו יפה אף פעם.

מירנדה:                    זה נבל

          שאני לא אוהבת להביט

          בו, אבא.

פרוספרו:             אין ברירה, צריכים אותו

          בינתיים. את האש שלנו הוא

          מבעיר, ומקושש עצים, עוזר

          בכל מה שמביא לנו תועלת. -

          היי, עבד! קליבן! גוש אדמה!

          דבּר!

קליבן (בחוץ):  יש עץ מספיק בִּפנים.

פרוספרו:                                    בוא צא,

          אמרתי, יש לך עוד משימות פה.

          בוא כבר, צב. מתי?

          (נכנס אֲוִירֶל, כנימפת מים)

          יופי של תעתוע, אֲוִירֶל

          ממתק שלי. מילה בסוד.

אֲוִירֶל:                            סגוּר.

          (יוצא)

פרוספרו:  עבד רעיל, שהשטן עצמו

          הזריע בְּחלאת אִמֶּךָ - בוא!

          (נכנס קליבן)

קליבן: טל מטונף כמו שאמי גרפה 

          לה בנוצת עורב מסרחונות

          ביצה ייפול על ראש שניכם! שדְרום-

          מערבית תנשוף ותכסה

          אתכם שַלְבֶּקת!

פרוספרו: על זה תסבול הלילה, האמֵן

          לי, כיווצי קיבה, דקירות בַּצד,

          שתיחנק נשימתך; שדים

          ומזיקים יגיחו אל חלל

          הלילה לעשות בך שפטים.

          תהיה מרוט כמו יערת דבש, כל

          צביטה - עם עוקץ חד משל דבורה.

קליבן: אני צריך עכשיו ארוחת-ערב.

          האי הזה שלי, מסיקוראקס

          אמי. אתה לקחת לי אותו.

          כשבאת בהתחלה ליטפת אותי,

          עשית לי כבוד; נתת לי

          מים עם ענבים, לימדת מה

          השם של המאור-גדול, ומה

          של הקטן, שמאירים יום-לילה.

          ואהבתי אותך אז, הראיתי לך

          את כל סגולות האי: מעיינות

          רעננים, בורות של מלח, כל

          מקום צחיח או פורה. קללה

          עלי שעשיתי כך! כל הלחשים

          של סיקוראקס - קרפד, חיפושיות,

          עטלפים - יפלו עליך, כי

          אני כל הנתינים שיש לך,

          אני שהייתי מלך על עצמי;

          כלאת אותי כמו חזיר-בְּדיר

          בַּסלע הקשה הזה, בלי זכות

          כניסה לשאר האי.

פרוספרו:                     עבד שקרן,

          רק שוט אתה מבין, לא נדיבות.

          הייתי אנושי אתך, לכלוך,

          טיפלתי ושיכּנתי בַּבקתה       [/ טיפלתי ושיכנתי במחבוא]

          שלי, עד שניסית לחלֵל

          את כבוד הבת שלי.

קליבן:                         או-הו, או-הו!

          הלוואי שזה היה הולך. אתה

          הפרעת לי. הייתי מאכלס

          את כל האי הזה בקליבנים.

מירנדה:  אח, עבד נאלח, ששום חותם

          של טוּב לא ייטבע בו, ולהוט

          לכל סוג רע. לבי ריחם עליך,

          טרחתי להקנות לך דיבור,

          לימדתי כל שעה דבר זה או

          אחר. כשלא ידעת, פרא, מי

          אתה ומה משמעותך, ורק

          בירברת כמו חי-בּר, הפריתי את

          כוונותיך במלים אשר

          הכניסו בהן פשר. אך היה

          בְּגזע מזגך המתועב -

          גם אם למדת - מה שטֶבע טוב

          לא יקבל; לכן רוּתקת פה

          לַסלע, ובצדק. כלא, זה

          מה שמגיע לך, ויותר.

קליבן: לימדתְ אותי שפה, מזה הרווחתי

          שאני יודע לקלל. תשמיד

          אותךְ המגפה האדומה

          על שלימדתְ אותי את השפה

          שלךְ.

פרוספרו:          לך, זרע-זֶרש! לך תביא

          עצים להסקה, ותזדרז -

          לטובתך - כי יש עוד משימות.

          אתה מושך כתפיים, רֶשע? אם

          רק תתרשל, או תמלא באי-

          רצון את פקודתי, אז אייסר

          אותך שוב בהתכווצויות ההן.    

          אדחוס בעצמותיך כאבים,

          אתה תשאג עד שחיות רעות

          יתחלחלו.

קליבן:               לא, לא, בבקשה.

          (הצידה): חייב להתקפל. בְּאמנות

          קסמיו יש כוח שיכניע את

          האֵל של אמא, סֶטֶבּוֹס, להיות

          שָפוּט שפוף שלו.

פרוספרו:                   אז, עבד, זוז.

          (יוצא קליבן. 

      נכנסים פרדיננד ואֲוִירֶל, בלתי-נראה, מנגן ושר)

אֲוִירֶל (שר):       בואו אל זהב החולות

                        במחולות.      

                 עם קידות ונשיקות,

                     הים ישקוט.

                בְּשילוב סיבוב קליל,

                לצלול בִּצְליל,

                בְּנֵי-רוח.     

        (קולות, במפוזר)

רוחות:           עכשיו! הב-הב!

                כלבים נובחים, הב-האו!

                עכשיו! מי, מה?

                מזמור התרנגול נשמע:

                קו-קוקוריקו-וואו!

פרדיננד: איפה היא הזימרה הזאת? באוויר,

          בים? היא לא נשמעת עוד, וודאי

          מזמור לכבוד איזה אל של האי.

          בעודי יושב על גדת-ים, מבכה

          את קץ אבי המלך, התגנבה

          אלַי המוסיקה הזאת על פני

          המים, ושיכְּכה את זעמם

          וגם את סערת לבי. משם

          הלכתי אחריה - היא משכה

          אותי, בעצם - אך היא נעלמה.

          לא, מתחילה עוד פעם.

אֲוִירֶל (שר):     אביך במצולות נם נים,

                 וכל עצם היא אלמוג,

                שתי עיניו עכשיו פנינים,

                שום דבר בו לא נמוג,

                תְּמורת-ים בו תיתן צורה

                                  [/ דמותו בים תלבש צורה]   

                מסתורית, מפוארה.

                שם בנות הים עם פעמון -

רוחות:                                דינג דונג.

אֲוִירֶל:           מקוננות לו.

רוחות:                               דינג וגונג.

פרדיננד: את אבא שטָבַע השיר מנציח;

          זה עסק אַל-טבעי, והצלילים

          לא ארציים. עכשיו הם מעלי.

פרוספרו (למירנדה): פרמי חוטים ממסכי עינייך,

          אמרי מה את רואה שם.

מירנדה:                           מה זה? רוח?

          איך הוא מביט סביב. יש לו צורה

          טובה, כן, בחיי. אבל זה רוח.

פרוספרו:  לא, גברת, זה ישֵן, אוכל, ויש

          לזה חושים כמו לנו, בדיוק.

          אביר-החן שאת רואה נטרף

          עם הספינה. הוא די אכול יגון -

          גידול ממאיר לַיופי - אך אחרת

          יכולת לומר: אדם נאה. את כל

          רעיו איבד, הוא מחפש אותם.

מירנדה:  יכולתי לכנות אותו שמימי,

          כי לא ראיתי מימי דבר

          טבעי אציל כל כך.

פרוספרו (הצידה):                   זה מתקדם,

          אני רואה, לפי מה שמביים   [/ אני רואה, ממש כמו שמביים]

          לבי. כן, רוח, רוח מצויין,

          על זה אוציא אותך לחופש תוך

          יומיים.

פרדיננד:         אין ספק, זאת האֵלָה

          שלכבודה המנגינות! - עני

          לתפילתי, האם את חיה על

          האי הזה, ואם תוכלי לתת

          עצה כיצד עלי להתהלך כאן.

          אבל עיקר בקשָתי בסוף:

          האם, הו פלא, את עלמה או לא?

מירנדה:  שום פלא, אדוני, אך בהחלט

          עלמה.

פרדיננד:            ובשפה שלי? שמיים!

          אין איש נכבד ממני שמדבר

          לשון זו, אם הייתי במקום

          בו היא שגורה.

פרוספרו:                 איך? אין נכבד? ומה

          היית אילו מלך נאפולי

          שמע אותך?

פרדיננד:                 אחד לבד, כמותי

          עכשיו, המום לשמוע "נאפולי"

          מפיך. כן, המלך באמת

          שומע, ועל כך אני בוכה:

          אני הוא מלך נאפולי, ומול

          עיני - ששפל לא ידעו מאז -

          אבי המלך התרסק.

מירנדה:                       מסכן,

          הו, רחמים!

פרדיננד:               כן, עם כל השרים

          שלו, כולל דוכס מילאנו עם

          בנו המצוין.

פרוספרו (לעצמו):   דוכס מילאנו עם

          בתו המצוינת-עוד-יותר יכלו

          לשפוט אותך אם זה היה מתאים

          הרגע. - ממבט ראשון שניהם

          עין בעין. (לאֲוִירֶל): אֲוִירֶל ענוג,

          על זה אוציא אותך לחופש. (לפרדיננד): רק

          מילה, אדון.

מירנדה (הצידה):      מה אבא מדבר

          קשה כל כך? זה האיש השלישי

          שמעודי ראיתי, הראשון

          למענו גנחתי. רחמים,

          הובילו את לב אבא לצדי.

פרדיננד:   הו, אִם בתולה, ולא הבטחת עוד את

          לבך, אני עושה אותך מלכה

          של נאפולי.

פרוספרו:              ששש, אדוני, רק עוד

          מילה. (הצידה): שניהם שבויים כבר זה של זו,

          אך על העסק הדוהר - עלי

         לשים מכשול: זכיה קלה - משמע

          הפרס הוא זול. (לפרדיננד): רק עוד מילה. אני

          תובע שתקשיב. אתה גוזֵל

          כאן תואר לא שלך, הגעת אל

          האי כמרגל, לשדוד אותו

          ממני, אדונו.

פרדיננד:                 לא, חי נפשי.

מירנדה:  שום רוע לא ישכון בתוך מקדש

          כזה. אם יש לַשֵּד בית יפה

          כל כך, הטוב רק ישתוקק לגור

          איתו.

פרוספרו (לפרדיננד): בוא אחרי. - אל תתערבי,

          אה? הוא בוגד. - בוא-בוא, אכבול אותך

          רגליים וצוואר; מי-ים אתה

          תשתה; ובתור מזון - רק שבלולים

         של נחל, שורש מיובש, קליפות

         שמלינות אצטרובלים. בוא!

פרדיננד:                                  לא,

          לא אקבל זאת אם אין לאויב

          כפליים כוח.

          (הוא שולף, וקופא בכישוף)

מירנדה:                   אבא, אבא, אל

          תהיה פזיז לשפוט אותו, כולו

          עדנה, אין בו אימה.

פרוספרו:                       לא, מה זה, כף     [/ מה פה קורה?]

          רגלי מורה שלי? - סלק, בוגד,    [/ הרגל מטיפה לי? תסלק

          את חרבך, כולך רק הצגה     / את חרבך, בוגד שרק מציג]

          ולא מעז לתקוף מרוב מצפּון

          אכול אשמה. עזוב את גינונֵי

          המִגְננות - עם המטֵה הזה

          אני יכול כמו כלום לפרוק אותך

          מנשקך, שיישמט לו.

מירנדה:                         אבא,

          בבקשה -

פרוספרו:             לזוז. אל תידבקי

          לי אל הבגד.

מירנדה:                 תרחם! אני

          הערֵבה לו.

פרוספרו:              שקט! עוד מילה

          אני אגער, אם לא אשנא אותךְ.

          מה, פרקליטה של מתחזֶה? לשתוק.

          נדמה לך אין עוד בני צורה כמותו,

          כי רק אותו ראית, וקליבן.

          אשה טפשה, מול רוב בני-האדם

          זה קליבן, והם בני-מלאכים.

מירנדה:  אז הרגשות שלי צנועים מאד.

          אין לי שום שאיפה לראות אדם

          יפה יותר.

פרוספרו (לפרדיננד): בוא, תציית. גידיך

          חזרו אל הינקות, ואין בהם

          שום און.

פרידננד:             אין באמת! כל כוחותי

          משותקים, כמו בחלום. אבדן

          אבי, חולשת גופי והתרסקות

          כל חברַי, גם איומֵי האיש

          הזה, אשר אני כפות לו, כל

          זה קל, אם רק אוּכל מתוך כלאִי

          לראות אחת ליום את העלמה

          הזאת. שתשתמש לה החרות

          בכל פינה אחרת של הארץ;

          לי בבית-סוהר שכזה יש די

          מקום.

פרוספרו (הצידה): עובד. (לפרדיננד): קדימה. - אֲוִירֶל

          מוכשר, פעלת נהדר. - קדימה. -

          שמע מה עוד תעשה לי.

מירנדה (לפרדיננד):    אל תדאג.

          לְאבא טֶבע טוב יותר מכפי

          שזה נשמע. מה שעכשיו יצא

          לו - זה לא אופייני.

פרוספרו (לאֲוִירֶל):     תהיה חופשי

          כמו רוח-הר, רק תמלא כל פסיק

          של פקודתי.

אֲוִירֶל:                  כל הברה.

פרוספרו (לפרידננד):                   בוא-בוא,

          בחור. - אל תתערבי לטובתו.  

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים אלונזו, סבסטיאן, אנטוניו, גונזאלו, אדריאן, פרנצ'סקו ואחרים.

 

גונזאלו:  אנא, אדון, חיֵיך קצת. יש לך

          סיבה לשמוח (לכולנו יש), 

          שכן הַצַּלָּתֵנו היא גדולה

          מן האובדן. הזדמנויות לבכות

          הן נפוצות: כל יום לְרעיית

          איזה מלח, לבעל אניית

          סוחר, וְלַסוחר, יש די סיבות

          כמו לנו לקונן. אבל בְּנס

          כמו לנו, ששרדנו, רק אחד

          מִנִּי מיליון יוכל להתפאר.

          אז בְּחוכמה, אדון טוב, שְקול יגון

          מול נחמה.

אלונזו:              שקט, בבקשה.

סבסטיאן (לאנטוניו): הוא מקבל נחמה כמו דיסה קרה.

אנטוניו (לסבסטיאן): המנחם לא יוותר עליו בקלות כזאת.

סבסטיאן: תביט, הוא מותח את קפיצי השעון של הפקחות שלו; עוד רגע הוא  יצלצל.

גונזאלו (לאלונזו): אדוני -

סבסטיאן: אחת. סְפוֹר.

גונזאלו:  הן אם לכל יגון פנים נסבירה,

          סופנו לקבל בסוף -

סבסטיאן:                    רק לירה.

גונזאלו:  כן, לי רע כי לוֹ רע. לא רע. קלעת לַמהוּת יותר מכפי שרצית.

סבסטיאן: פֵֹּרַשְתָּ בְּעמקוּתיוּת יותר מכפי שהתכוונתי.

גונזאלו:  על כן, אדון שלי -

אנטוניו:  אוף, איזה בזבזן הוא בַּלשון שלו!

אלונזו:   בבקשה, חסוך לי.

גונזאלו:  טוב, עד כאן. ובכל זאת -

סבסטיאן: הוא לא יסתום.

אנטוניו:   מי - בוא נתערב - יקרקר ראשון, הוא או אדריאן?

סבסטיאן: התרנגול הזקן.

אנטוניו:  הכַּרבּוֹל הקטן.

סבסטיאן: סגוּר! על מה מתערבים?

אנטוניו: על צחוק.         

סבסטיאן: יש!

אדריאן: אף שהאי הזה נראה שומם -

אנטוניו:  הה, הה, הה!

סבסטיאן: קיבלת את שלך.

אדריאן:  בלתי-ישיב, גם כמעט בלתי-נגיש -

סבסטיאן: בכל זאת -

אדריאן:  בכל זאת -

אנטוניו:  הוא לא יכול בלי זה.

אדריאן:  יש בו מן הסתם אַאוּרה אנינה, חמימה ועדינה.

אנטוניו:  אַאורה זו - נקבה עדינה.

סבסטיאן:  וחמימה, כפי שהִרְצה ברוב השכלתו.

אדריאן:  האוויר נושף עלינו כאן ברוב מֶתק.

סבסטיאן:  כאילו יש לו ראוֹת, וראוֹת רקובות.

אנטוניו:  או שהזליף על עצמו בושם בִּיצה.

גונזאלו:  פה יש כל מה שתורם לחיים.

אנטוניו:  כן, חוץ מאמצעים לחיות.

סבסטיאן: מזה אין כלום, או מעט מאד.

גונזאלו:  כמה שופע ונמרץ נראה העשב! כמה ירוק!

אנטוניו:  האדמה, האמת, צהבהבה.

סבסטיאן:  עם טיפונת של ירוק.

אנטוניו:  הוא לא מחמיץ כלום.

סבסטיאן:  לא, הוא רק קורא את האמת הפוך לחלוטין.

גונזאלו:  אבל הפלא בעניין הוא, וזה כמעט לא יאומן כי יסופר -

סבסטיאן:  כמו הרבה פלאים שסופרו -

גונזאלו:  שהבגדים שלנו, שהיו ספוגים כשם שהיו בַּים, נשארו טריים ומצוחצחים, כאילו ממש נצבעו מחדש ולא הוכתמו במי-מלח.

אנטוניו:   אם רק אחד מהכיסים שלו ידע לדבר, הוא לא היה אומר שהוא משקר?

סבסטיאן:  כן, או שהיה מצפין את הדיווח המסולף עמוק בכיס.

גונזאלו:  נדמה לי שבגדינו טריים ורעננים עכשיו כמו כשלבשנו אותם בתחילה באפריקה, בחתונה של בת-המלך היפָה קְלָבְּרִיאֵל עם מלך טוניס.

סבסטיאן:  זאת היתה חתונה מתוקה, והדרך חזרה - חגיגה.

אדריאן:  טוניס מעולם לא בורכה ביפהפיית-מופת כזאת בתור מלכה.

גונזאלו:  מאז תקופת האלמנה דידו.  

אנטוניו:  אלמנה? כולרה. מאיפה צץ ה"אלמנה" הזה? אלמנה? דודה דידו? די, די!  

סבסטיאן:  היא התאלמנה מאהובה, אהובה התאלמן ממנה - הנה מנה על מנה של היסטוריה אלמונית.

אדריאן:  דידו, אמרת, ידידי? תאיר לי את עיני. היא היתה מלכת קרתגו, לא טוניס.

גונזאלו:  טוניס הזאת, אדוני, היתה קרתגו.

אדריאן:  קרתגו?

גונזאלו: האמן לי, קרתגו.

אנטוניו: המלים שלו הן יותר מנבל-הפלאים שהקים חומות מִנְעימות.

סבסטיאן: הוא הקים את החומה, וגם בתים.

אנטוניו:  איזה מגדל באוויר הוא יפריח עוד?  

סבסטיאן: לדעתי הוא יקח את האי הזה הביתה בכיס ויתן אותו לבנו בתור תפוח.

אנטוניו:  ואחרי שיזרע את החרצנים שלו בים, יצמיח עוד איים בהמונים! אי תכלת, אי מלט ואי-וֶולת.

גונזאלו:  אם אפשר -

אנטוניו:  רק אִי אפשר!

גונזאלו:  אדוני, אנחנו דיברנו על כך שבגדינו נראים עכשיו טריים כמו בטוניס כשהיינו בחתונה של בתך, שהיא עכשיו מלכה.

אנטוניו:  שמעולָה ממנה לא היתה שם.                  

סבסטיאן: פרט ל, תרשה לי, האלמנה דודה דידו.

אנטוניו:  דודה דידו? אה כן, לדידו.

גונזאלו:  מה, המעיל שלי, אדון, לא טרי כמו ביום הראשון שלבשתי אותו? כלומר, על דרך משל.  

אנטוניו:  משל בלי מזל, והנמשל - מזל דגים.         

גונזאלו:  אני מתכוון, כשלבשתי אותו בחתונה של בתך.

אלונזו:  אתה מלעיט לי במלים את שתי

          אוזני, אבל לַלב אין תיאבון.

          הלוואי שלא הייתי מחתן

          שם את בתי, כי בשובי משם

          אבד לי בני - ולמעשה גם היא,

          כי מאיטליה התרחקה כל כך

          שלא אראה אותה שוב. הו, יורש

          מילאנו-נאפולי שלי, איזה

          מין דג מוזר זלל אותך לשובע?  [/ דג זר זלל אותך לסעודה?]

פרנצ'סקו: אדון, אולי הוא חי. ראיתי איך

          הִכּה בַּמִּשְבָּרים, רכב לו על

          גבם; על פני המים הוא צעד,

          הדף את אֵיבתם הצידה, קם

          אל מול נחשול נפוח ששעט

          מולו. ראשו נשאר זקוף מעל

          גלים מחרחרי-ריב; הוא חתר

          בזרועותיו החסונות לחוף,

          שאת ראשו, אכוּל גלים, כופף

          כמו לגונן עליו. אין לי ספק

          שהוא הגיע חי לַיבשה.

אלונזו:   לא, הוא איננו.

סבסטיאן:                 אדוני, תגיד

          תודָה לעצמך על האבדן

          המר, כי לא בירכת את אירופה

          שלנו בבתך, אלא הִפְקרת

          אותה לאפריקאי. לפחות

          היא רחוקה שם מעיניך, כן,

          שאמורות לדמוע מיגון

          על זה.

אלונזו:            די, אנא.  

סבסטיאן:                   הִתְחנַּנּוּ על

          ברכיים שתחזור בך; והיא

          עצמה, נפש יפה, התנדנדה

          לה בין מאזני סלידה וצייתנות.

          איבדנו את בנך, אני חושש,

          לעד. בנאפולי ובמילאנו

          עכשיו יש אלמנות רבות יותר

          מן הגברים שאנו מביאים

          לנחמן. כל האשְמה שלך.

אלונזו:  וגם פסגת השכול.

גונזאלו:                      אדון סבסטיאן,

          האמיתות שלך לא מצטיינות

          בְּרוֹך, או בְּעיתוי מתאים. אתה

          זורה על פצע מלח כשצריך

          לשים תחבושת.

סבסטיאן:                  טוב מאד.

אנטוניו:                                 טיפול

          של מנתח.

גונזאלו:               מזג-האוויר

          קודר אצל כולנו, אדוני,

          כשמעוּנן בך.        [/כשאצלך ענן.]

סבסטיאן:               מזג-אוויר

          קודר?

אנטוניו:          יותר.

גונזאלו:                 אילו, אדון, היתה

          לי התיישבות באי הזה -

אנטוניו:                             היה

          שותל סרפד.

סבסטיאן:                או קוץ.  

גונזאלו:                             ולו אני

          המלך, מה הייתי אז עושה? 

סבסטיאן: ניצל משתיינות, כי אין פה יין.

גונזאלו:  הייתי מנהל את המדינה -

          הכל להיפך. לא מתיר שום סוג

          מסחר, ואף שופט; שום למדנות;

          עוני, ועושר, ושרות - אסור;

          חוזים, וירושות, גבולות, גדרות

          על אדמות, קציר, בציר - אסור;

          בלי מתכות, חיטה, יין או שמן;

          בלי מקצועות, כל איש רק יתבטל,

          כל איש; וגם אשה, אבל בתום;

          בלי ריבונות -

סבסטיאן:             כן, אבל הוא המלך.

אנטוניו:   פרק בי"ת של המדינה שלו שוכח את אל"ף.

גונזאלו:  הכל ייצוֹר הטבע בְּשיתוף,

          בלי מאמץ ובלי זיעת אפיים;

          בגידה או פשע, חרב, חוד סכין,

          רובה או כלי משחית מכל סוג לא

          ארשה; הטבע מעצמו יניב

          כל פרי, כל שפע להזין את בני

          עמי תמימי הלב.

סבסטיאן: אין חתונות בין הנתינים?

אנטוניו:   אין, בן-אדם. חופשי! זונות וְ- בני-זונות.

גונזאלו:   ממשל מושלם שלי, שיאפיל

          גם על תור הזהב.

סבסטיאן: יחי הוד מלכותו!

אנטוניו:                     יחי גונזאלו!

גונזאלו:   ו - אדוני, שומע?

אלונזו:                        אנא, די.

          אתה אומר לי שום דבר.

גונזאלו: אני מצדד בדעתך בהחלט, הוד מלכותך, ועשיתי זאת לטובת האדונים האלה, שהם בעלי רֵאוֹת להוטות וּרגישות שקופצות על כל הזדמנות  לצחוק משום דבר.

אנטוניו:  עליך צחקנו.

גונזאלו:  ואני, אליבא דְרוח הבדיחוּת הזאת, שום דבר בשבילכם, אז שוב אתם צוחקים משום דבר.

אנטוניו:  איזו שליפה נשלפה לנו כאן!

סבסטיאן: רק עם חרב מקרטון.

גונזאלו:  אתם גברים - חומר קטלני. יכולתם להזיז את הירח ממסלולו, אם הוא היה עומד חמישה שבועות בלי להשתנות.

             (נכנס אֲוִירֶל, מנגן מוזיקה כבדה וטקסית)

סבסטיאן: היינו מזיזים, ואז יוצאים לצוד עטלפים.

אנטוניו:  לא, אדוני, בטובך, אל תתרגז.

גונזאלו:  לא, תאמין לי, אני לא אסכן את האיזון שלי על זוטות כאלה. תואילו להצחיק אותי לישון? נפל עלי כובד.

אנטוניו:  לך לישון ותשמע אותנו.

             (כולם ישנים, חוץ מאלונזו, סבסטיאן ואנטוניו)

אלונזו:   מה זה, כבר נרדמו? הלוואי יכלו

             עינַי להיעצם ולעצום

             גם את המחשבות. נדמה לי, זה

             יִקְרה עוד רגע.

סבסטיאן:                  ברשותך, אדון,

             אם השינה בִּקשה - אל תסרב.

          לַצער היא אורחת נדירה;

          כשהיא כבר מגיעה, היא מנחמת.

אנטוניו:   נוּח בבטחון, שנינו נשמור

          עליך, אדוני.

אלונזו:                 תודה. כָּבֵד פלאים.

          (אלונזו ישן. יוצא אֲוִירֶל)

סבסטיאן: מוזר איזו תנומה אחזה בהם!

אנטוניו:        זה האקלים.

סבסטיאן:                 אז איך הוא לא מפיל

          את עפעפינו? לי לא מתחשק

          בכלל לישון.

אנטוניו:                גם לי. חושי חדים.

          כולם נפלו ביחד, כמו על פי

          הסכם. צנחו כמו הלומים מרעם.

          מה אם, סבסטיאן הנכבד, מה אם - ?

          לא, די; אם כי... אני רואה, נדמה

          לי, על פניך מה אתה צריך

          להיות. ההזדמנות קוראת לך   [/ להיות. הרגע מדבר אליך]

          ודמיוני העז רואה כבר כתר

          צונח על ראשך.

סבסטיאן:                מה, אתה ער?

אנטוניו:   אתה שומע אותי, לא?

סבסטיאן:                         שומע,

          זאת בטח מין שפת חלומות, ואתה

          דובר מתוך שינה. מה זה אמרת?

          זו מנוחה די מוזרה, לישון

          פְּקוּח עיניים - מדבר, עומד

          וזז, אבל עמוק בתוך שינה.

אנטוניו:   סבסטיאן האציל, אתה נותן

          לְמזלך לישון - למות אפילו;

          ער בעיניים עצומות.

סבסטיאן:                     אתה

          נוחר ברור מאד. בַּנחירות

          שלך יש משמעות.

אנטוניו:   אני הפעם רציני. וגם

          אתה צריך להיות, אם רק תקשיב לי,

          זה ישלש אותך כפליים. 

סבסטיאן:                       טוב,

          אני מים עומדים.

אנטוניו:                    בוא אלמד

          אותך לזרום.

סבסטיאן:               עשה זאת. מלידה

          חיבוק ידיים מאמן אותי

          בְּשפל.

אנטוניו:          לו ידעת איך אתה

          רק מפאר עוד את המטרה

          כשכך אתה לועג לה. כשאתה

          מפשיט, אתה מוסיף לה מחלצות.

          כן, אלה שבַּשפל באמת

          על פי רוב מגרדים את התחתית

          רק בגלל פחד וחיבוק ידיים.

סבסטיאן: עוד! מבטך, עיניך מבשרים

          שיש לך דבר גדול: לֵידה -

          ועם צירים קשים.

אנטוניו:                      אז ככה: אף

          שהאדון חלוש-הזכרון -

          שיישכח באותה המהירות

          כשהוא יוטמן באדמה - כמעט

          שכנע את המלך - כי הוא שֵד

          שכנוע, משכנע מקצועי -

          שבנו עדיין חי, אני אומר: 

          אם לא טבע, אז זה שכאן ישֵן -

          שוחה.

סבסטיאן:       אין לי תקווה שלא טבע.

אנטוניו:   אח, מה"אין תקווה" הזה איזו

          תקווה גדולה שיש לך! ה"אין

          תקווה" מצד זה הוא מצד שני

          פסגת תקווה שגם השאפתנות

          כלל לא תציץ מעבר לה מבלי

          לפחוד שתתגלה. מסכים אתי

          שפרדיננד טבע?

סבסטיאן:                   הוא מת.

אנטוניו:                                  אז מי

          עכשיו יירש את נאפולי, אמור

          לי?

סבסטיאן:     קְלַבְּרִיאֵל.

אנטוניו:                   אה, היא שהיא מלכה

          של טוניס; היא שגרה לה מחוץ

          לאנושות; היא שמנאפולי

          לא תקבל מידע עד שסַנְטר

          בן יום ידרוש גילוח, אם השמש

          לא ישמש בלדר (שבתאי איטי

          מדי); היא שבחזרה ממנה

          נטרפנו בגלים כולנו, אם

          כי יש שנפלטו שוב, להציג

          בזכות גורל זה מחזה אשר

          מה שהיה הוא הפרולוג שלו,

          מה שיהיה תלוי בשנינו!  

סבסטיאן: איזה מין מֶלל! מה אמרת?   

          נכון שבת אחי מלכה של טוניס,

          והיא יורשת נאפולי, ובין

          האזורים האלה יש מרחק.

אנטוניו:  מרחק אשר כל זרת בו צועקת

          "איך תחצה אותי שוב קלבריאל זו

          עד נאפולי? הישארי בטוניס,

          ושסבסטיאן יתעורר." תאר

          לך שזהו מוות שאחז בהם 

          עכשיו; הה, מצבם אז לא היה                  

          נורא ממה שהוא כרגע. יש

          מי שיכול לשלוט בנאפולי

          כמו זה אשר ישן; יש אדונים

          שיפטפטו בשטף ותִפלוּת        [/שיפטפטו בשטף ובלי צורך]

          כמו מר גונזאלו זה. במו ידי

          אשיג מין תוכי פַּלְסְפן ממש

          כמותו. הו אם ראשי היה בָּראש

          שלך! אז השינה הזאת היתה

          לך קידום כזה! מבין אותי?     [/ אתה מבין?]

סבסטיאן: אני חושב.

אנטוניו:             ואיך תיתן כבוד

          למזלך הטוב?

סבסטיאן:                זכוּר לי איך

          הדחת את אחיך פרוספרו.

אנטוניו:  נכון. תראה כמה יפה בגדיו

          יושבים עלי, הולמים יותר מקודם.

          אז הסתובבתי לי עם משרתֵי

          אחי, היום הם תחת מרותי.  

סבסטיאן: אך מה עם המצפון שלך?

אנטוניו:  כן, אדוני, איפה הוא ממוקם?

          אם זאת היתה כְּוויית-קור - יש גרביים,

          אך את האל הזה אני לא חש

          פה בחזה. שיעמדו עשרים

          גְבישֵי מצפון ביני ובין מילאנו,

          כולם יִמַּסּוּ טרם שיציקו!

          הנה מוטל אחיך, לא שווה

          יותר מן העפר עליו הוא נח.  

          אם רק היה כמו מה שהוא נראֶה,  

         איש מת! יכולתי להרדים אותו

          לַנצח בְּמתכת צייתנית זו - 

          רק כמה סנטימטרים; ואתה,

          אם תעשה רק ככה - תעזור

          לו לְמר דיפלומטיה, הפּרור-

          זִקְנה פה, למצמוץ אחד סופי,

          שלא יטיף מוסר. האחרים    

          יאכלו מה שנציע כמו חתול

          שמלקק חלב. הם יכוונו

          את השעון לכל שעה נוחה

          לנו.

סבסטיאן:     חבר יקר, אתה תהיה

          לי לתקדים. כשם שהשגת את

          מילאנו, אשים יד על נאפולי.

          בוא, שְלוף! מכה אחת תפטור אותך

          מכל תשלום מס, ואני המלך

          אוהַב אותך.

אנטוניו:               שולפים יחדיו. אני

          מרים יד - גם אתה, ואז מנחית

          שם על גונזאלו.

סבסטיאן:                רגע, רק מילה -

            (נכנס אֲוִירֶל עם מוזיקה ושיר)

אֲוִירֶל: כבוד אדוני, בָּאמנות שלו,   

          צופה מה מאיים פה על ראשך,

          ידיד, ומשגר אותי לדאוג -

          פן תכניתו תמות - שהם יחיו.

          (שר באוזן גונזאלו):

                 כשאתה שוכב, נוחר,

                הקושר חותר וער 

                בלב עקוּם.

                אם חשוב לך לנשום,

                היזהר, הפסק לישון.

                לקום, לקום!

אנטוניו:   אז בוא, בבת אחת!

גונזאלו (מתעורר): שמלאכים יגנו על המלך!

אלונזו (מתעורר): הו, מה זה! היי! לקום! על מה שלפתם?

          למה מבט אימים כזה?

גונזאלו:                         מה יש פה?

סבסטיאן: ממש הרגע, כששמרנו על

          מנוחתכם, פתאום נשמע פה פרץ

          של געיות פרועות, כמו של פרים,

          או אריות. זה לא העיר אתכם?

          אח, זה נשמע זוועה! 

אלונזו:                          כלום לא שמעתי.

אנטוניו:  רעש כזה היה מפחיד מפלצת -

          מרעיד את פני הארץ! לא פחות

          מעדר אריות שלם שאג.

אלונזו:   שמעת משהו, גונזאלו?

גונזאלו:                            חי

          נפשי, שמעתי מן זמזום, ודי

          מוזר, וזה העיר אותי. טלטלתי

          אותך, אדון, צעקתי. בפוקחִי

          עינַי, ראיתי את נשקם שלוּף.

          היה מין רעש; זה - מאד. כדאי

          שנעמוד הכן, או נסתלק

          מן המקום הזה. לשלוף כלי נשק. 

אלונזו:  טוב, אחריך, נחפש עוד את  

          בני המסכן.

גונזאלו:               שישמרו אותו

          שמיים מחיות רעות כאלה,

          כי הוא באי, בטוח.

אלונזו:                           אחריך.

אֲוִירֶל:   לאדוני מה שעשיתי ידוּוח.

          לֵך, מלך, וחפש. שלומך מובטח.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנס קליבן, עם משא של עצים; נפץ רעם נשמע.

 

קליבן: שכל זיהום אשר יונק השמש

          מבוץ, ביצות, מי טיט, ייפול על פרוספר

          ויעשה ממנו מחלה

          אינְץ'-אינְץ'! כל הרוחות שלו שומעים

          אותי, אך לקלל אני חייב.

          והם לא יצבטו אותי, ולא

          יפחידו בהצגות שד, יתקעו

          ברפש, לא יוליכו לאיבוד

          כמו עמוד אש בחושך אם הוא לא   

          יורה להם. אבל על כל מין שטות 

                                [/ כמו אור ברק בחשכה אם הוא

                      / לא יצווה. אבל על כל סתם שטות]

          פה משסים אותם בי: לפעמים

          בתור קופים שמגחכים מולי,

          מקשקשים והופ נושכים, ואז

          כמו קיפודים, מתקפצצים להם

          בדרך כשאני יחף ואז

          ברגל נועצים קוצים. קורה

          שכל כולי מוקף בנחשים,

          שבלשונות שסועות מלחששים

          אותי לְשגעון. או, הנה, הו.

          (נכנס טְרינְקוּלוֹ)

          הנה בן-רוח משלו, שבא

          להתעלל בי שאני מביא

          עצים לאט. אני אפול לי ארצה;

          אם יש מזל, הוא לא יבחין בי.

טרינקולו: אין פה לא שיח ולא רבע-שיח נגד שום מזג-אוויר בכלל, ועוד סערה כבר מתבשלת. אני שומע אותה שרה ברוח. זה הענן-שחור-שם, הענק-שם, נראה כמו קנקן רקוב שאו-טו-טו שופּך את כל היין. אם יתחילו רעמים כמו קודם, לא יודע איפה אני יחביא ת'ראש שלי. זה הענן-שם - כלום לא יעזור, הוא הולך להפיל פה משפכים. (רואה את קליבן) מה-זה יש לנו כאן, איש או דג? מת או חי? דג. הוא מריח כמו דג, ריח דָּגִי עתיק מאד, סוג של - ולא סוג נורא טרי של - בּקלָה יבש. דג מוזר! אם הייתי עכשיו באנגליה - כמו שפעם הייתי - והדג הזה היה לי מצויר על שלט ביריד, אין אידיוט  שלא היה נותן לי מטבע כסף ביד. שָמה תִפְלָץ כזה - אתה מלך, בן-אדם; כל חיה משונה שם - אתה מלך, בן-אדם. לא יתנו פרוטה להציל קבצן צולע, אבל ישימו עשר לראות אינדיאני מת. - רגליים של איש, והסנפירים כמו זרועות. חם, שכך יהיה לי טוב! אני עכשיו משחרר את דעתי, ולא עוצר אותה יותר: זה - לא דג, אלא בן-אי שחטף התמוטטות לא מזמן מבָּרק של רעם. אוי לי, הסערה באה עוד פעם. הברירה הכי טובה לי זה לזחול מתחת לשכמיה שלו; אין מקלט אחר בסביבה. צרות מכניסות אותך למיטה עם בני-זוג מוזרים! אני ארבוץ פה עד ששאריות הסופה ייעלמו.

(נכנס סטפאנו, שר)

סטפאנו:  לא אפליג עוד לים, לים,

                אמות פה על החוף.

          זה פזמון רקוב לשיר בלוויה של בן-אדם. טוב, הנה הנחמה שלי. (שותה ושר):

           רב-חובל, רב-מלח, הטבח ואני

                התותחן ואחד - שְמוֹ נמחק -

              אהבנו את מוֹל, מֶג, מַריאן, מַרְגֶ'רי,

                רק מקֵייט שמרנו מרחק.

             כי היה לה פֶּה של קליפה,

             כל מלח היא קראה לו "אשפה!"

             לא סבלה טעם זפת, טבק ודגים,

             אך סוחר ימשמש לה - כולה דגדוגים,

             אז לים כבר, והיא - שתקפּא!

          זה גם-כן פזמון רקוב, אבל הנה הנחמה שלי. (שותה)

קליבן: אל תענה אותי! או!

סטפאנו: מה קורה? יש לנו שדים פה? עושים לנו תרגילים עם פראי-אדם והינדוּ-הודים? הה! לא התפלחתי מלטבוע בשביל לפחוד מהארבע-רגליים שלך. כי איך אומרים, כל הולך על שתיים עם ארבע רגליים לא ירים ידיים. וזה  מה שיגידו כל עוד סטפאנו נושם מהנחיריים.

קליבן:    הרוח מְעַנֶּה אותי! או!

סטפאנו: זה איזה מפלץ של האי, עם ארבע רגליים, שחטף, לדעתי, צמרור קדחת. איפה לעזאזל הוא למד את השפה שלנו? אני אביא לו איזה רווחה, לפחות מטעם זה. אם אני יכול לשקם אותו ולשמור עליו רגוע-מאולף, ולהגיע לנאפולי איתו, הוא מתנה טובה לכל קיסר ש, איך אומרים, הלך על עור של פר אי-פעם. 

קליבן:    אל תענה אותי, בבקשה ממך. אני אביא את העצים שלי יותר מהר הביתה.

סטפאנו: הוא בַּהתקף שלו עכשיו ולא מדבר הכי חכם-מכל-אדם. הוא יטעם מהבקבוק שלי; אם הוא עוד לא שתה אף פעם יין, זה יעזור לסלק לו את ההתקף. אם אני יכול לשקם אותו ולשמור עליו רגוע-מאולף, שום מחיר  לא יקר מדי בשבילו! יקבל אותו מי שישלם, אבל בגדול.

קליבן:    אתה לא מכאיב לי נורא עדיין. אבל עוד רגע כן, אני רואה את זה לפי הרעידות שלך. עכשיו פרוספרו פועל עליך.

סטפאנו: מספיק עם השטויות; פתח את הפה. זה, איך אומרים, יחדד לך את השפם, חתול. פתח את הפה! זה ישקשק את השקשוק שלך, תאמין לי, אבל בגדול. (שופך לפיו של קליבן משקה) אתה לא מבין מי החברים שלך. פתח את הלוע עוד פעם.

טרינקולו: אני צריך להכיר את הקול הזה. זה צריך להיות - אבל הוא טבע, ואלה שדים. הו, שיעזור לי אלוהים!

סטפאנו: ארבע רגליים ושני קולות - מפלץ ממש מקסים! הקול הקדמי מדבר עכשיו טובות על החבר שלו; הקול האחורי פולט מלים של לכלוך ושִמְצָה. אם כל היין בבקבוק שלי זה מה שירפא, אני אעזור לקדחת שלו. קדימה. אמן! אני אשפוך קצת לפה השני שלך.

טרינקולו: סטפאנו!

סטפאנו: מה זה, הפה השני שלך קורא לי? רחמים, רחמים! זה שד ולא מפלץ. אני עוזב אותו. לא מוזג להתמזג עם שד.

טרינקולו: סטפאנו! אם אתה זה סטפאנו, תיגע בי ודבר אלי, כי אני טְרִינְקוּלוֹ! אל תפחד - החבר הטוב שלך טרינקולו!

סטפאנו: אם אתה זה טרינקולו, בוא צא. אני אמשוך אותך ברגליים היותר-קטנות שלך. אם יש בעולם רגלי טרינקולו, זה אלה. (מושך אותו מתחת לגלימה) אתה טרינקולו יד-ראשונה אורגינל! איך התגלגלת להיות גלל של כזה בן-עגל? הוא יכול לשלשל טְרִינקוּלוּאים?

טרינקולו: חשבתי שהוא נהרג מברק של רעם. אבל אתה לא טבעת, סטפאנו? אני מקווה עכשיו שלא טבעת. הסערה לא נפחה את רוחה? אני התחבאתי מתחת לשכמייה של הבן-עגל-מת הזה מפחד הסערה. ואתה חי, סטפאנו? הו סטפאנו, שני נאפוליטאנים שרדו?

סטפאנו: בבקשה ממך, תפסיק לסובב אותי; הבטן שלי לא יציבה.

קליבן:    אלה דברים יפים, אם הם לא בני-

           רוחות; זה אל אדיר והשיקוי

          שלו שמימי. אני אכרע מולו

          על ברך.

סטפאנו: איך ניצלת? איך באת הנה? תישבע בבקבוק הזה איך באת הנה. אני ברחתי על חבית של יין, שהמלחים השליכו מהסיפון - בחיי הבקבוק הזה, שעשיתי מגזע של עץ בידיים שלי אחרי שנזרקתי לחוף.

קליבן:  אני אשבע על הבקבוק הזה להיות נתין נאמן שלך, כי השיקוי הוא לא מהעולם הזה.

סטפאנו: אז בוא תישבע לי איך אתה ניצלת.

טרינקולו: שחיתי לחוף, בן-אדם, כמו ברווז. אני יכול לשחות כמו ברווז, נשבע לך על מה שתרצה.

סטפאנו: הנה, נשק את התנ"ך. (טרינקולו שותה) אתה אולי שוחה כמו ברווז, אבל צורה לך של אווז.

טרינקולו: הו סטפאנו, יש לך עוד מזה?

סטפאנו: כל החבית, בן-אדם. המרתף שלי הוא סלע על שפת הים, שמה מוסתר היין שלי. נו מה, בן-עגל, איך הקדחת שלך?

קליבן:    אתה צנחת פה מהשמיים, לא?

סטפאנו: מהירח, תאמין לי. אני הייתי האיש בירח בזמנו.

קליבן:    ראיתי אותך שם, ואני סוגד

         לך! גברתי הצביעה לי עליך,

         עם כלבך ושיח הקוצים.

סטפאנו: קדימה תישבע בזה. נשק את הספר. אני אמלא אותו עוד רגע בתוכן חדש. תישבע!

                (קליבן שותה)

טרינקולו: בחיי השמש הטובה שם, זה מפלץ מאד חלול-ראש. ממנו פחדתי? מפלץ מאד חלוש. האיש בירח!? מפלץ פתי עלוב! יופי של לגימה, מפלץ, בחיי כל הכבוד!

קליבן:  אני אראה לך כל אינץ' פורה

        באי, ואנשק את רגלך.

        בבקשה, תהיה האל שלי.

טרינקולו: בחיי השמש, מפלץ מושחת שתיין; כשאלוהים יישן, הוא ישדוד לו את הבקבוק.             

קליבן: אנשוק לרגלך, ואשבע

        להיות נתין שלך.

סטפאנו:  טוב אז קדימה, ארצה ותישבע.

טרינקולו: אני אהרוג את עצמי מצחוק מהמפלץ ראש-גור הזה. ממש זבל של מפלץ. הייתי בשמחה מרביץ לו -

סטפאנו:  קדימה, נַשֵק.

טרינקולו: - אם המפלץ לא היה שיכור מעל לראש, מסכן. מפלץ גועלי!

קליבן:   אראה לך את המעיינות

          הכי טובים; אקטוף לך פרי יער;

          אדוג לך, אשיג לך עצים.

          קללה על העריץ שאני משרת!

          די, לא אביא לו עוד מקלות, אלך

          רק אחריך, איש פלאים.

טרינקולו: מפלץ ממש מגוחך - לעשות פלא משיכור עלוב!

קליבן: בבקשה, תן ואקח אותך

          לאן שתפוחים צומחים, אני

          עם ציפורני הארוכות אתלוש

          לך שורש לזלול, אראה לך

          קן של עורב, ואלמד אותך

          ללכוד קופיף זריז. אקח אותך

          אל שיח אגוזים, אביא פה-שם

          שחף צעיר מצוק. תלך אתי?

סטפאנו: בבקשה ממך עכשיו בוא צְעד בראש בלי עוד דיבורים. טרינקולו, כיוון שהמלך וכל יתר החבורה שלנו טבעו בים, אנחנו נירש כאן את הארץ. הנה, תישא את הבקבוק שלי. טרינקולו-חבר, אנחנו נמלא אותו כבר-כבר מחדש.

קליבן (שר, שתוי):    שלום, אדון; שלום, שלום!

טרינקולו: מפלץ שואג, מפלץ שיכור!

קליבן:          אנ' לא אדוג אף דג עוד, סוף!

                לא מתרוצץ

                לסחוב עוד עץ,

                ושום צלחת לא אשטוף.

                בָּן! בָּן! קָ-קליבּן,

                יש לו אדון חדש מצוין!

           חופש, יום חג! יום חג, חופש! חופש יום חג, חופש!

סטפאנו: הו מפלץ אמיץ, צְעד בראש.

          יוצאים.    


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנס פרידננד, סוחב בול-עץ.

 

פרדיננד:   יש פעילויות שהן קשות, אך את

          הסבל מאזן העונג. יש

          מלאכות בזויות שנרתמים להן

          מטעם נעלה. לא פעם שביל

          עלוב מוביל אל יעד מפואר.

          המטלה הנחותה הזאת

          יכלה להיות כבדה ומאוסה,

          אך המלכה שלכבודה אני

          טורח מְחַיה מתים, עושה

          מפֶּרֶך פֶּרַח. הו, היא ענוגה

          כפליים מכפי שאביה הוא

          חמוץ, בנוי רק מקשיחות. עלי

          לסחוב פה אלף בולי-עץ כאלה

          ולַעֲרום אותם, או להיענש

          קשות. גבירתי המתוקה בוכה

          כשהיא רואה אותי עובד, אומרת

          שבְּשרוּת ההשפלה עוד לא

          היה עובד כזה. אני מזניח...

          אבל המחשבות המתוקות

          האלה מנעימות את העמל,

          ובשיא הקושי - מִתְרבּוֹת.

          (נכנסים מירנדה ופרוספרו הניצב במרחק, לא נראה)

מירנדה:                            אוי לי,

          עכשיו, בבקשה, אל תעבוד

          כל כך קשה. הלוואי ברק ישרוף

          כל בול-עץ שנגזר עליך פה

          לגרור. אנא הנח את זה ונוּח.

          כשזה יבער, יבכה על שעִייף

          אותך. אבי שקוע בַּלימוד;

          נוּח, בבקשה. שלוש שעות

          אין סכנה ממנו.

פרדיננד:                    הו מלכה

          טובה שלי, השמש שם תשקע

          ולא אשלים בזמן את המִכְסָה

          שלי.

מירנדה:         אם רק תשב - אני אשא

          את העצים שלך בינתיים. תן

          בבקשה את זה; אסחב אותו

          לערמה.

פרדיננד:          לא, לב זהב, אני

          מוכן שיִקָרעו לי הגידים

          ויישבר הגב, ורק שאת

          לא תתבזי כך כשאני יושב

          בצד ומתבטל.

מירנדה:                 לי זה יתאים

          יפה כמו לך, וגם יהיה

          לי קל יותר, כי רצוני הטוב

          בעד זה, ורצונך הוא נגד.

פרוספרו (הצידה):        כן,

          תולעת מסכנה, את נגועה!

          הסימנים בולטים.  

מירנדה:                     אתה נראה

          תשוש.

פרדיננד:          לא-לא, מלכה, אצלי הכל

          אור בוקר אם את לצידי בלילה.

          בבקשה אמרי לי - שאוּכל

          ללחוש בתפילותי - מה שמך?

מירנדה:                                מירנדה. -

          הו אבא, הנה כך הפרתי את 

          הצו שלך!

פרדיננד:             מירנדה בת מרום!

          פסגת כל הסגידה, היקרה

          מכל אוצר שבעולם! גברות

          רבות אני הכרתי והוקרתי,

          ופעמים רבות המוסיקה

          של לשונן גם צדה את אוזנִי

          הקַשובה מדי. על מעלות

          שונות חיבבתי לא מעט נשים -

          ולא היתה אחת בלי איזה פגם

          שהתגושש עם אצילות נפשה

          והאפיל עליה. אבל אַת,

          הו אַת - כל כך מושלמת, אין דומָה לך -

          נוצרְת מן המיטב של כל יצור.

מירנדה:   אני לא מכירה עוד בנות מיני,

          ולא זוכרת פְּני אשה - מלבד

          שלי, בָּראי. גם לא ראיתי עוד

          מה שנקרא גברים לבד ממך,

          חבר נחמד, ואבא היקר

          שלי. כיצד נראים תווי פנים

          וגוף בַּחוץ-שם אני לא יודעת,

          אבל חי צניעותי - היהלום

          בַּנדוניה שלי - בן-זוג אחר

          ממך לא אבקש לי בָּעולם,

          והדמיון לא מסוגל לצוּר

          צורה, חוץ משלך, שהוא יאהב.

          אך אני מפטפטת קצת יותר

          מדי, ואת פקודות אבי שוכחת.

פרדיננד:  אני, על פי מעמדי, נסיך,

          מירנדה; ואולי אפילו מלך -

          הלוואי שלא! - ועם עבדוּת העץ

          הזאת אשלים כמו שאבליג אם זבוב

          פגרים יטיל ביצים בַּפֶּה שלי.

          הקשיבי, נשמתי אומרת ככה:  

                         [/ שמעי עכשיו מה שנפשי אומרת:]

          ברגע שנתקלתי בך, לבי

          טס לשרתך - ושם נשאר, עשה

          אותי עבדך; ולמענך אני

          סבּל-עצים סבלן כזה.

מירנדה:                        אתה

          אוהב אותי?

פרידננד:               הו אדמה, שמיים,

          שִמעו קולי, ואת מה שאצהיר

          הַכתירוּ בסוף שמח אם דְברַי

          אמת; ואם הם חלולים, הִפכו

          כל טוֹב אשר צפוי לי לאסון!

          אני - מעל כל גבול של כל מה-לא -

          אוהב, מוקיר ומכבד אותך.

מירנדה:  אני טפשה לבכות ממה שרק

          נותן לי אושר.           [/מביא לי אושר.]

פרוספרו (הצידה):  זה מפגש יפה,

          שני לבבות מצויינים! יֵרדו

          גשמי ברכה על מה שביניהם

          נולד.

פרדיננד:         על מה את מתייפחת?

מירנדה:                                על

          כמה שאני עלובה, שלא

          אעז למסור מה שאני רוצה

          לתת, פחות מזה לקחת מה

          שאם יחסר אמות. אבל זו שטות.

          ככל שזה מוסתר, זה מתגלה

          יותר. שלום לחנחוני בושה,

          ואַת, תמימות פשוטה קדושה, הורי

          לי את הדרך! אשתך אני,

          אם תתחתן אתי. אם לא, אמות

          שפחה בתולה שלך. להיות בת-זוג

          שלך תוכל לשלול ממני, אך

          המשרתת אהיה, תסכים

          או לא.

פרדיננד:          גבירה שלי, יקירתי,

          ואני לנצח לרגלייך.

מירנדה:   אז בעלי?

פרדיננד:               כן, ובלב חפץ

          כמו שאסיר חפץ בחופש. קחי,

          הנה ידי כאן.

מירנדה:                ושלי, וכל

          לבי בה. ועכשיו כל טוּב עד עוד

          חצי-שעה.    

פרידננד:             אלף אלפי כל טוב!  

          יוצאים מירנדה ופרדיננד.

פרוספרו: לשמוח כמו שניהם איני יכול -    

          ההפתעה כולה רק שלהם -     

          אך אין מה שיציף אותי חדווה     

          כמו זה. טוב, אל סִפְרִי עכשיו; כי עד

          הערב מחכה לי עבודה

          רבה, ובאותו עניין.  

          יוצא.


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים קליבן, סטפאנו וטרינקולו.

 

סטפאנו:  אל תגיד לי. כשהחבית תתרוקן, נשתה מים. אף טיפה לִפְנֵי. אז הופ-הופ, תְקוף ושְטוף. מפלץ-משרת, שתה לחיַי.

טרינקולו: מפלץ-משרת?! השגעון של האי הזה! אומרים שיש רק חמישה על כל האי. מתוכם שלושה זה אנחנו. אם השניים האחרים במצב מוחי כמונו, המדינה מתנדנדת.

סטפאנו: שתה, מפלץ-משרת, כשאני מצווה. העיניים שלך כבר תקועות כמו כדורים בתוך הראש.

טרינקולו: נו איפה שיהיו תקועות? באמת יופי של מפלץ הוא היה אם הן היו תקועות לו בזנב.

סטפאנו:  המפלץ האישי שלי הטביע את הלשון שלו ביין. אני מצדי, גם הים לא יכול להטביע אותי. שחיתי, עד שהצלחתי להגיע לחוף, מאה-ששים קילומטר פלוס-מינוס-ליטר. שמע מה, אתה תהיה סֶגן-משנה שלי, מפלץ, או רב-ניצב.

טרינקולו: סֶגן-משנה, אם אתה רוצה; ניצב הוא לא.

סטפאנו:  אנחנו לא נרוץ, מסיה מפלץ.

טרינקולו: גם לא תלכו, רק תשכבו כמו כלבים וגם-כן לא תגידו כלום.

סטפאנו:  בן-עגל, תגיד משהו פעם בחיים, אם אתה בן-עגל טוב.

קליבן: מה שלום כבודו? תן לי לנשק לך את הנעל. אני לא אשרת אותו; הוא לא  נועז.

טרינקולו: אתה משקר, מפלץ בּרבּרִי-בּוּר. אני יש לי כושר לפרק שוטר. איי, חתיכת פִיש מפושתן, היה בחיים פחדן ששתה כל כך הרבה יין כמוני היום? אתה מעיז להפליץ כזה שקר מתופלץ, כשכולך מה? חֵצי-דג חֵצי-מִפְלץ.

קליבן: תַּבֵּט איך הוא לועג לי. אתה תיתן לו, שליט שלי?

טרינקולו: "שליט" הוא אמר? איזה פיגור המפלץ!

טרינקולו: תבט שוב, תבט! תנשך אותו למוות, 'בקשה!

סטפאנו: טרינקולו, שמור על הלשון שלך. אם תצא מורֵד בצי - ישר לעץ! המפלץ-מסכן הוא נתין שלי, והוא לא יסבול השפלות.

קליבן: אני מודה לשליט הנעלה שלי. תואיל לשמוע שוב את העתירה שהגשתי לפניך?

סטפאנו:  יודע מה? אני אאוֹל אואיל. תכרע על ברך ותחזור על זה. אני אעמוד, וגם טרינקולו-גם.

          (נכנס אֲוִירֶל, לא נראה)

קליבן: כמו שסיפרתי לך כבר, אני נתין של עריץ, מכשף, שבעורמה שלו הוציא ממני במרמה את האי.

אֲוִירֶל (בקולו של טרינקולו): אתה  משקר.

קליבן: אתה משקר, קוף, קוף-ליצן, אתה!

          הלוואי שהאדון-גיבור שלי

          ישמיד אותך. אני לא משקר.

סטפאנו:  טרינקולו, אם תחבל לו עוד פעם בסיפור, נשבע לך ביד הזאת, אני אנשל אותך מכמה שיניים.

טרינקולו: מה, לא אמרתי כלום.

סטפאנו:  טוב, שה-שה, מספיק. המשך.

קליבן:   אני אומר, דרך כישוף הִשיג

          לו את האי. ממני הוא הִשיג.

          אם גדולתך ינקום בו על זה - כי

          אני יודע שתעיז, אבל

          זה היצור-פה לא יעיז -

סטפאנו:  זה בהחלט וודאי.

קליבן: תהיה אדון האי, ואשרת אותך.

סטפאנו:  כן, ואיך מנווטים את זה? אתה יכול להביא אותי אל הגורם שעל הפרק?

קליבן:     כן, כן, אדון, אני אמסור לך

          אותו ישן, ואז תוכל לדפוק

          מסמר לתוך הראש שלו.

אֲוִירֶל (בקולו של טרינקולו): אתה משקר, אתה לא יכול.

קליבן: איזה קַרְקָש קִרְקָס! מוּקְיוֹק רָקְבוּב!

          אנא ממך, הוד גדולתך, תרביץ לו,

          וקח לו את הבקבוק. בלי זה הוא רק

          ישתה מי-מלח - רק! - כי לא אַראה לו

          איפה המים המתוקים זורמים.

סטפאנו:  טרינקולו, אל תחפש לך עוד צרות. תפריע לַמפלץ בעוד מילה אחת יותר, נשבע לך ביד הזאת - אני מעיף את החמלה שלי לרחוב ועושה ממך פִילֶה טונה.

טרינקולו: נו אבל מה עשיתי? לא עשיתי כלום. אני אתרחק עוד קצת.

סטפאנו:   לא אמרת שהוא שיקר?

אֲוִירֶל (בקולו של טרינקולו): אתה משקר.

סטפאנו:   אה כן? קבל את זה! (מכה את טרינקולו) אם זה מוצא חן בעיניך, תאשים אותי בשקר שוב-פ'ם. 

טרינקולו: לא האשמתי אותך בשקר. איבדת את השכל וגם את השמיעה? שייחרב הבקבוק שלך! זה מה שיין ושתיה יכולים לעשות. טיפוס-כולרה על המפלץ שלך ושהשטן ייקח את האצבעות שלך.

קליבן: חה, חה, חה!

סטפאנו:  עכשיו, קדימה צעד עם הסיפור. (לטרינקולו) בבקשה ממך, תעמוד יותר רחוק.

קליבן: תרביץ לו כמו שצריך; אחרי קצת זמן,

          אני ארביץ לו גם-כן.

סטפאנו (לטרינקולו): יותר רחוק. (לקליבן): בוא, המשך.

קליבן: אז כמו שאמרתי, זה מנהג אצלו

          לישון אחר-הצהריים. אז

          תוכל לשפוך לו את המוח - אם

          תחטוף לו קודם כל את הספרים - 

          או לרוצץ לו ת'גולגולת, או

          לנעוץ לו מוט בבטן, או לחתוך

          לו בְּסכין את קנה הנשימה.

          תזכור דבר ראשון לקחת לו

          את הספרים. בלעדיהם הוא סתם

          אידיוט, כמוני, לא יכול לתת

          פקודה לאף בן-רוח. הם כולם

          שונאים אותו לַשורש, כן, כמוני.

          שְרוף רק את הספרים שלו. ויש

          לו "אלמנטים מובחרים" (כך הוא

          קורא להם) שאם יהיה לו בית,

          איתם הוא יקשט אותו. ומה

          שיש לשקול בשיא העומק זה

          היופי של בתו. הוא בעצמו

          קורא לה "שגיבה מרְבבָה".

          אני אשה אף פעם לא ראיתי;

          רק סיקוראקס, אמא שלי, והיא.

          אך היא מול סיקוראקס זה כמו הרבה

          מול קצת.

סטפאנו:             כזאת שווה הבחורה?

קליבן: כן, אדוני, היא תיראה נפלא

          במיטתך, והיא תשריץ לך

          זן מפואר.

סטפאנו: מפלץ, אני אהרוג את האיש הזה. הבת שלו ואני נהיה מלך ומלכה - שאלוהים ינצור אותנו - וטרינקולו ואתה תהיו מושלים. מוצאת חן בעיניך התוכנית, טרינקולו?

טרינקולו: מצוין.

סטפאנו:  תן לי יד. אני מצטער שהרבצתי לך, אבל כל יתר חייך, שמור על הלשון   שלך.

קליבן: הוא תוך חצי-שעה יישן כבר. אז

          תשמיד אותו? אה?

סטפאנו:                     כן, כן, חי כבודי.

אֲוִירֶל (הצידה): את זה אודיע לאדוני.

קליבן: אתה מעלז אותי; אני מלא

          עינוג. בואו נשישו! תפזמן לי

          ת'בַּלָלָדָה שלימדת אותי

          מקודם?

סטפאנו:  כבקשתך, מפלץ. מה שתרצה - שהגיוני, כל מה שהגיוני. בוא, טרינקולו, נשיר.

          (שר):

                 סְלוֹק אותם ושְלוק אותם

               ושלוק אותם וסלוק אותם,

               המחשבה חופשית.

קליבן: זאת לא המנגינה.

     (אֲוִירֶל מנגן את המנגינה על תוף קטן וחלילית)

סטפאנו:       מה זה זה?

טרינקולו: זה הלחן של הבלדה שלנו, מנוגן בידי ציור של אף-אחד.

סטפאנו:  אם אתה גבר, תראה את עצמך בדמותך ועצמך! אם אתה השטן, איך אומרים, לך לכל השדים!

טרינקולו: הו, סלח לי על החטאים שלי!

סטפאנו:  מי שמת, איך אומרים, נמחקים לו החובות. אני מתרה בך! רחמים על כולנו.

קליבן: אתה פוחד?

סטפאנו:  לא, מפלץ, לא אני.

קליבן: אל תְפחד. האי מלא בְּרַחש,   [/ האי מלא רשרוש,]     

            צלילים, תווים רכים ומענגים

           בלי נזק. לפעמים אלף כלים -

          פִּינְג-גְלִינְג! - מזמזמים לי באוזניים;

          ולפעמים קולות, שאם אני

          אז קם מתרדמה, שוב מרדימים  

                             [/ אז קמתי משינה, שוב מרדימים]

          אותי; ובחלום העננים,

          נדמה לי, נפתחים ומציגים

          כל טוּב שרק ממתין ליפול עלי,

          ואז כשקמתי אני רק בוכה

         לחלום לי שוב.

סטפאנו:  ממלכה גדולה זאת תהיה בשבילי, שאני אקבל בה מוזיקה חינם.

קליבן:  כשפרוספרו יושמד.

סטפאנו:  זה יקרה 'חת-שתיים. אני זוכר את הסיפור.

טרינקולו: הצליל מתרחק. בואו נלך אחריו, ואחרי זה נבצע את הפעולה שלנו.

סטפאנו:  תוביל, מפלץ, אנחנו אחריך. הלוואי שהייתי רואה את המתופפן הזה; יש לו מרץ אש!

טרינקולו: אתה זז? אני אחרי סטפאנו.

          יוצאים.


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסים אלונזו, סבסטיאן, אנטוניו, גונזאלו, אדריאן, פרנצ'סקו ואחרים.

 

גונזאלו:  בחיי, לא מסוגל ללכת עוד,

          אדון; העצמות זקנות, כואב

          להן. מבוך שלם עברנו פה,

          במישרין ועקיפין! סלח לי,

          אני חייב לנוח קצת.

אלונזו:                        אדון

          זקן, לא מאשים אותך, גם בי

          דבקה מין עייפות עד לטשטוש

          חושים. שב ותנוח. כאן, עכשיו,

          אזנח את תקוָותִי ולא אחזיק

          בה עוד שתתחנף לי. הוא טָבַע,

          מי ששוטטנו בעקבותיו, הים

          לועג לחיפושֵי היבשה

          הנכזבים שלנו. טוב, יילך לו.

אנטוניו (הצידה לסבסטיאן): אני שמח שהוא התייאש כך.

          אל תוותר, בשל מכשלה אחת,

          על מטרה שבנחישות קבעת.

סבסטיאן (לאנטוניו): כששוב תצוץ ההזדמנות, נתפוס

          אותה חזק.

אנטוניו:                  שזה יהיה הלילה,

          כי הם תשושים עכשיו. לא יעמדו

          על המשמר כמו בשעה שהם

          רעננים.

סבסטיאן:         הלילה. אף מילה עוד.

          (מוסיקה חגיגית ומוזרה, ופרוספרו למעלה, לא נראה. נכנסות מספר דמויות מוזרות, נושאות שולחן משתה, ורוקדות סביבו עם קידות עדינות, ומזמינות את המלך וכו' לסעוד. הן מסתלקות)

אלונזו:   מה הצלילים כאן? חברים טובים,

          הקשיבו!

גונזאלו:             מוזיקה יפה פלאים!

אלונזו:    שְלח מלאכי מגן, בורא עולם!

          מה היו אלה?

סבסטיאן:               הצגת בובות

          חיה! מכאן והלאה אאמין

          שיש חד-קרן; ובעֲרָב יש עץ

          אחד, כס עוף-החול, ויש עוף-חול

          אחד ברגע זה אשר מוֹלך שם.

אנטוניו:   כן, מאמין בזה; וכל דבר

          מופרך אחר - שרק יבוא אלי

          ואֶשָּבַע שהוא אמת. אנשֵי

          המסעות כלל לא שיקרו, גם אם

          טפשים בבית מוקיעים אותם.

גונזאלו:   אם אדוֵּח זאת בנאפולי

          מי יאמין לי? אם אומַר "ראיתי

          בני-אי כאלה שם" - כי אין ספק,

          הם ילידי האי - "שגם אם יש

          להם צורת מפלצת, שימו לב:

          במנהגם הם עדינים, חמים

          יותר מרוב המין האנושי

          שלנו. לא מרוב, כמעט מכל."

פרוספרו (הצידה): אדון הגון, יפה אמרת, כי

          יש כמה ביניכם גרועים מבני-

          שדים.

אלונזו:           לא, לא אפסיק להשתאות   [/ להשתומם]

          מן הדמויות האלה, התנועות

          והקולות שמבטאים - על אף

          שבלשון לא התברכו - סוג של

          דיבור אילם, נדיב-לב, מעולה.

פרוספרו:   המחמאות - בסוף.

פרנצ'סקו:                     מוזר איך הם

          נגוֹזוּ!

סבסטיאן:       לא חשוב, את הסעודה

          הִשאירו פה, ולנו בטן יש.

          תרצה לטעום ממה שיש פה?

אלונזו:                                  לא

          אני.

גונזאלו:         שמע לי, אדון, אין מה לפחוד.

          בילדותנו מי האמין שיש

          אנשי-הרים נוטפי שומן כמו שור,

          שמגרונם מתדלדלים שקי-

          בשר? או שיש בני-אדם עם ראש

          באמצע החזה? - אבל כיום

          כל מטייל שלישי יעיד על כך

          בַּ"זכרונות-מסע" שלו!

אלונזו:                            אני

          אקום בכל זאת ואוֹכַל, גם אם

          זו סעודתי האחרונה. מה זה

          חשוב, אני מרגיש שרוב הטוֹב

          מאחורי. אחי, אדון, דוכס,

          בואו עשו כמוני.

          (רעם וברק. נכנס אֲוִירֶל, כציפור-טרף עם גוף אשה, טופח בכנפיו על השולחן, ובתחבולה מחוכמת נעלמת סעודת המשתה)

אֲוִירֶל: אתם שלושה אישים של חטא, אשר

          כבוד הגורל, שהעולם הזה

          למטה על כל מה שיש בו כְּלִי

          שרֵת שלו, הורה לַים-שאין-

          לו-שובע להקיא אתכם - ועל

          האי הזה שלא יושב בו איש! -

          אתם שמכל איש לא ראויים

          לִחְיות! - עשיתי אתכם למטורפים.

          בעוז כזה של פרא בני-אדם

          תולים או מטביעים עצמם במו

          ידם.

          (אלונזו, סבסטיאן ואנטוניו שולפים את חרבותיהם)

                 טפשים!  אני ושותפַי

          צירים של הגורל. החומרים

          שנשקכם חוּשל מהם יצליחו [/ יוכלו]

          לפצוע צִוְוחת רוח, או לדקור

          למוות בדקירה נלעגת סְגוֹר-ים

          לפני שימרטו גם שערה

          אחת מנוצותי. ושותפַי

          אינם פגיעים - ממש כמוני. לו

          יכולתם להזיק, חרבותיכם

          כבדות עכשיו לַכוח שלכם

          ולא תונפנה. אך זִכרו - כי זה

          עִסְקי אִתְכם - ששלושתכם דחקתם

          את פרוספרו הטוב מתוך מילאנו,

          שילחתם אל הים, אשר השיב

          נקם; אותו ואת בתו, ילדה

          תמימה. ועל התועבה הזאת,

          כוחות שהשתהו - לא שכחו! -

          התסיסו ים וחוף - כן, כל יצור! -

          נגד שלומכם. ממך, אלונזו, את

          בנך לקחו הם, ודרכִּי גוזרים

          שכּילָיון נצחי, נורא יותר

          ממוות בפתאום, ילך אתכם

          בַּדרך צעד צעד, וְדבר

         לא יצילכם מזעם - שייפול

          על ראשיכם, כאן בשממה, בּאי -

          דבר חוץ משברון- לב וחיים

          זכּים מכאן והלאה.

          (הוא נעלם ברעם. אז, למוסיקה רכה, נכנסות הדמויות שוב ורוקדות בלעג והעוויות גיחוך, ונושאות החוצה את השולחן)  

פרוספרו:  נפלא הִצַּגְתָּ, [/ גילמְתָּ,] אֲוִירֶל שלי,

          ציפור-ֹשֵדָה; היה לה חן - טורף.

          מן התדריך שלי אף הגה לא

          הֶחְסַרְתּ בִּנְאומך. גם המשרתים

          המשניים בצעו את תפקידם

          ברוב חיים ובקפידה מַזְהֶרת.

          קסמַי הנעלים עובדים, ואלה,

          אויבַי, תועים בִּסְבך סכסוך מוחם.

          הם בכוחי עכשיו; ובַהתקף

          הזה אשאיר אותם כשאבקר

          את הבחור, את פרדיננד,  ש - הם

          סבורים - טָבע, ואת היְקרה

          האהובה שלו, שלי.

          (יוצא)

גונזאלו:   בַּקודש, מה אתה עומד בוהה

          בְּתמהון?

אלונזו:              הו זה - זוועה, זוועה!

          היה נדמה לי שהגלים פצו

          פֶּה ואמרו לי זאת; והרוחות

          זִמרו לי זאת; הרעם - בהדהוד

          עוּגב של בלהות - השמיע את

          שֵם פרוספרו; בִּשֵֹּר בְּבַּס את ביש

          פִּשְעי. לכן בְּנִי במיטת מי-רפש,

          ואחפש אותו בְּעומק לא

          צלל בו איש, ושם אתו אשכב

          בַּבּוץ.

          (יוצא)

סבסטיאן: יבוא שד שד לפי התור -

          אֶלְחם מול כל צבאם.

אנטוניו:                          אני סגנך.

          (יוצאים סבסטיאן ואנטוניו)

גונזאלו:   הם נואשים שלושתם; אשמת חטאם,

          כמו רעל שפועל אחרי זמן רב,

          התחילה לכרסם את נשמתם.

          בבקשה, אתם פה, הזריזים

          יותר, צאו אחריהם, מהר. עִצרו

          אותם ממה שהטרוף הזה

          עלול לדחוף אליו.

אדריאן:                      בוא אחרי, טוב?

          יוצאים כולם.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים פרוספרו, פרדיננד ומירנדה.

 

פרוספרו (לפרדיננד): אם בעונשך החמרתי, מְתקן

          זאת הפיצוי, כי פה אני נותן

          לך שליש מחיי שלי, או כל

          מה שלשמו אֶחְיה - ולידך

          אני מוסר. כל סבלותיך, איש,

          היו רק מבחנים לָאהבה

          שלך. עברת - ובהצטיינות.

          כאן, מול מרום, קבל אישור על שי

          יקר זה. פרדיננד, אל תחייך לי

          אם אתגאה בה ככה; עוד תראה

          שהיא תקדים כל שבח עד שהוא

          יצלע מאחוריה.

פרדיננד:                   מאמין

          גם אם נביא יאמר אחרת.

פרוספרו:                                  אז

          כשי ממני ורכישה אשר

          קנית - ובזכות - קח את בתי.

          אך אם תתיר את קשר הבתולים

          שלה לפני שייערכו טקסים

          חגיגיים ומלאים כדת,

          מי-קודש לא ירעיפו השחקים

          שהזיווג יצמח; שנאה צחיחה,

          בוז ומדון מר-עין יעטרו

          בעשבים שוטים את מיטתכם

          לְגועל עד שתשנאו אותה

          שניכם. שים לב, כי אל הנישואים

          שופט אותך לחושך או לאור.

פרדיננד:   כל תקוָותִי - ימים שקטים, שִמְחה

          בילדים, חיים עד גיל זִקְנָה    

          עם אהבה כמו בַּהווה; אז אין

          כוך אפלולי, מקום מזמין, פיתוי

          קורץ של יֵצֶר רע, שאת כבודי

          יָמֵסּוּ לתשוקה ויגזלו

          את עונג יום החג, כשייראה

          לי שסוסי השמש לא זזים,  

                            [/ לי שהשמש לא רוצה לשקוע,]

          או שהלילה במרתף כלוא.

פרוספרו:  יפה. אז שב, דבר איתה, שלך היא.

          הו, אֲוִירֶל! משרת יעיל! היי, אֲוִירֶל!

          (נכנס אֲוִירֶל)

אֲוִירֶל: אדון רב און, אמור מה. אני פה.

פרוספרו:  בִּצעת למופת עם השוליות

          את המשימה ההיא, אז אנצל        

          אתכם לעוד משחק. צא והבא

         את הערב-רב - אני מסמיך אותך

          כמפקדם - אל המקום הזה.

          דרבֵּן אותם לזוז מהר, אני

         חייב פה להציג לזוג צעיר

          מין הבל קסם של אמנותי.

          הִבְטַחְתי, הם מצפים שאקיים.

אֲוִירֶל:    מייד?

פרוספרו:     כן, תוך מצמוץ.

אֲוִירֶל:         עד שתאמר לי "לֵך" או "בוא",

                תנשום שוב ותאמר "או הו!"

                כל רוח על אגודלו

                יבוא פה מגחך כולו.

                אוהב אותי, אדון רם? לא?

פרוספרו:  בלב ונפש, אֲוִירֶל ענוג שלי.

          בוא כשאקרא, לא קודם.  

אֲוִירֶל:                             טוב, תפשתי.

          (יוצא)

פרוספרו (לפרדיננד): עמוֹד בדיבורך, כן? אל תיתן

          לַפלירטוטים לדהור בלי רסן. גם

          שְבוּעות ברזל הן קש לָאש בַּדם.  

          שמור על איפוק, אחרת לילה טוב

          לְנִדְרְךָ.

פרדיננד:          נשבע לך, אדון,

          שלג בתולי, לבן וקר בַּלב

          מפשיר את להט הבשר בי.

פרוספרו:                           טוב!

          עכשיו בוא, אֲוִירֶל שלי, הבא

          בן-רוח מיותר, רק לא אחד

          פחות מדי. תופיע פֹה חיש קל! -

          (מוסיקה רכה)

          בלי פֶּה! רק עין! שקט!    [/ ללא לשון! רק עין! שקט!]     

       (נכנסת איריס, שליחת האלים)

איריס: אלת האדמה, שדות בלי גבול לך,  

          חיטה, שיפּון, שיבולת, כל יבול לך;

          הצאן לוחך דשאייך על הרים,

          תלתן שלך - מספוא לעדרים;

          גדותייך משתרגות, שזורות בְּרשת,

          אפריל מַרְווה אותן כשאת דורשת,

          ונימפות אז קולעות כתרי בתולים;

          חוּרְשות לך, שתסתרנה בין צללים

          רווק דחוי; גפנים לך בַּכּרמים,

          חופי ים, צוק וסלע שוממים,

          שם תְּנַשְבי; מלכת מרום צִוותה -

          דרכִּי, קשת ענן ושליחתה -

          שלכבודה כל אֵלֶּה תעזבי,

          (יונו יורדת מלמעלה)

            ואל הדשא כאן עכשיו קרבי 

          כדי לשמחה. טסים כבר טווסיה.       

          בואי, אלָה, אותה לשעשע.          

                                   [/ כדי לשמחה. צבא טווסיה חג פה.

                            בואי, אלה, לשיר לה ביום חג פה.]

          (נכנסת סֶרֶס, אלת האדמה)

סרס:   שלום, שליחה ששלל צבעים עיטר,

          נאמנה לאשת יופיטר;

          שעל פְּרחַי בִּכְנף זהב תִּזְרֶה

          גשמי ברכה של דבש, מלקוש, יורה;

          קַצוות קָשתךְ הַתְּכֵלֶת הם כתרים

          על ראש גבעות שלי ומישורים,

          צעיף בו אדמותי, גאות, יִשְמַחו.

          על מה קוראת לי מלכתך לאחו?

איריס: לחגוג כאן ברית של אהבת אמת,

          ואיזה שי בְּלב נדיב לתת

          לזוג ברוך.

סרס:                ספרי, קשת רקיע,

          ונוס ובנה צפויים פה להגיע?

          מאז מזימתם עם מלך שאול

          שאת בתי חטף בכדי לבעול,

          אני את שניים אלה מחרימה,

          לא מוכנה לפגוש.

איריס:                       אין לך ממה

          לחשוש. היא טסה לה, גבירה רמה,

          לקפריסין, חוצבת עננים,

          עם בְּנה זה, במרכֶּבת היונים.

          פה הם ניסו לרקום כישוף זימה

          נגד שבועות של עלם ועלמה

          לדחות מצוות-מיטה עד חתונה.

          לשווא. החשקנית הלכה. ובנה,

          קוּפִּיד-קיפוד, נשבע - חיציו שבורים -

          שישחק עכשיו רק עם דרורים,

          כמו כל ילדון נחמד.        [/ ילדון ולא שדון.]

סרס:                         ירום הודה,

          זאת יונו. מכירה את צעדה.

יונו:    אחות טובה! בואי לזוג צעיר,

          ונברך שמזלם יאיר

          וישגשג זרעם.

          (הן שרות)

                 כבוד והון, שמחה בְּזוג,

                שנות דור של נועם ושגשוג,

                שעות של אושר מתארך,

                ככה יונו תברך.

סרס:           אדמות שופעות פלאים,

                אסם וגורן מלאים,

                גפנים עם אשכולות כבדים,

                עצים שמרוב פרי קדים;

                קְציר האביב ינשוף בעורף

                של הסתיו, יניס קור חורף;

                השם "מחסור" לא יישמע -

                בִּרְכת אלת האדמה.

פרדיננד:   זה חיזיון עם הוד מלכות, מושלם,

          רב קסם. אֵלֶּה - אם יורשה לשאול -  

           רוחות?

פרוספרו:           רוחות, שבאמנותי

          מתחום כלאן הזעקתי שיציגו   [/ מתחום גִדְרן קראתי שיציגו]    

          את משובות דמיונותי כרגע.

פרדיננד:   הלוואי אחיה לעד פה! אב מופלא,

          חכם כל כך עושה מן המקום

          הזה גן-עדן.

     (יונו וסרס מסתודדות, ומשלחות את איריס למשימה)

פרוספרו:              רגע, מותק, שקט!

          שתי האֵלות בכובד ראש לוחשות

          שם סוד. יש עוד מה לעשות. הַש, אף

          מילה, אחרת ייפגם הקסם

          שלנו.

איריס: פֵיות פלגים של מַזְלְגֵי זרמים,   

          עם נזר גומא, מבטים תמימים,

          אל חוף ירוק צאו משבילי אדווה,

          עלו-נא הנה! יונו מְצווה!

          בואו, זַכּוֹת המזג, ועִזרו

          לחגוג זיווג אמת. אל תאחרו.

          (נכנסות מספר נימפות)

          אנשי-מגל שזופים, תשושי קְציר יולי,

          עזבו תלמים, רקדו, אל תעצרו לי!

          שָמֵח! כובע קש על ראש לחבּוש!

          הניפו נימפות! בריקוד לכבּוש!               

         רגליים מעלה!

             (נכנסים מספר קוצרים, בלבוש מתאים. הם מצטרפים אל הנימפות בריקוד חינני; לקראת סופו פרוספרו נדרך לפתע ומדבר; ובעקבות כך, לצלילים של בליל רעש מוזר וחלול, הם נעלמים באחת)

פרוספרו (הצידה): שכחתי את הקשר המתועב

         ההוא של קליבן הבהמה

          ובני-בריתו נגד חיי. כמעט

          הגיעה השעה. (לרוחות): יפה. לפוג!

       (הרוחות יוצאות)

פרדיננד (למירנדה): מוזר. אביך באיזו טלטלה

          שמסעירה אותו.

מירנדה:                   אף פעם לא

          נראָה זועף ועצבני כל כך.

פרוספרו:  אתה נראֶה נרעש, בן, כמו המום.  [/ כמו בהלם.]

            חַיֵיךְ, אדון. עכשיו ההילולות

          שלנו תמו. אלה, שחקנינו,

          כפי שסיפרתי כבר, היו כולם

          רוחות, וגזו באוויר, בְּרִיק

         אוויר. וכמו מִבְנֵה בְּדיה זה בלי

          בסיס - המגדלים נושקי ענן,

          הארמונות המפוארים והוד

          המקדשים, תבל גדולה עצמה,

          כן, כל מי שיירש אותה -  יימוגו,

          וכמו שהתפוגג מופע הסרק פה,

          איוושה הם לא יותירו. אנחנו חומר

          ממנו עשויים החלומות,

          וחיינו הקטנים מכותרים                 

          בתרדמה. אדון, אני מתוח.                   

          סלח לַחולשה. המוח הזקן                   

          שלי מוטרד. אל תהיה מודאג               

          מרפיוני. ברשותך, אפרוש          

          לי לַבִּקתה, לנוח שם. אלך   

                        [/ לי למחבוא, לנוח שם. אלך]

          סיבוב או שניים להשקיט הלמות

          בראש.      

פרדיננד, מירנדה: מאחלים לך שלווה.     

          (יוצאים)     

פרוספרו: בוא כמו הרהור. - תודה. - בוא, אֲוִירֶל!

          (נכנס אֲוִירֶל)    

אֲוִירֶל: מחשבתך היא חוק לי. מה תרצה?

פרוספרו: רוח, צריכים להתכונן לפגוש

          את קליבן.

אֲוִירֶל:               כן, המפקד. כשכאן

          שיחקתי את אלת האדמה,

          רציתי להזכיר זאת, רק פחדתי

          שמא ארגיז אותך.

פרוספרו:  אמור לי שוב, איפה השארת את

          המנוולים?

אֲוִירֶל:              סיפרתי, אדוני:

          חמים-אש משתיה, הם התנפחו

          מאומץ - שהרביצו לאוויר

          כי הוא נשף בפרצופם, חבטו

          באדמה כי את רגלם נשקה,

          אבל דרוכים בלי הרף לַמבצע.

          בַּתוף הכֵּיתי, אז הם כמו סייחים

          פקחו אוזנם, לטשו עינם, זקפו

          חוטמם ממש כמו לרחרח את

          המוזיקה; ככה כישפתי את

          אוזנם שהם הלכו כמו עגלים

          אחר גְּעיותי, דרך סרפד

          חד, עוקץ קוץ וחוח שחתכו

          בכוח שוק חזק ורוֹך יָרֵך.

          בסוף השארתי אותם באגם

          עטוף הסחי מעבר לַבקתה,   [/ למחבוא,]

          רוקדים עד לַסנטר, והאגם

          המטונף מסריח עוד יותר

          מרגליהם.

פרוספרו:               כל הכבוד, ציפור

          שלי. המשך להיות בלתי נראה עוד.

          את כל הגינדורים שיש בבית -                 

          הבא לכאן, כפיתיון ללכוד

          את הגנבים.

אֲוִירֶל:                אני הולך, הולך.

          (יוצא)

פרוספרו:  שד מלידה, שד, שמִטֶבע לא

          יוטבע בו טוּב תרבות אף פעם. כל

          הטורח ההומאני שהשקעתי -

          הכל, הכל לשווא, לשווא, אבוד!

          הגיל מוסיף לַגוף שלו כיעור,

          נפשו מוצפת רעל. אתעלל         

          בהם - שישאגו.

          (נכנס אֲוִירֶל, עמוס במלבושים נוצצים וכו')

                     בוא, תלה זאת כאן.

          (פרוספרו ואֲוִירֶל נשארים לא נראים. נכנסים קליבן, סטפאנו וטרינקולו, רטובים)

קליבן: בצעד חרישי, שלא ישמע

          פסיעה גם חפרפר עיוור. עכשיו

          אנחנו על יד הבקתה [/ המחבוא] שלו.

סטפאנו: מפלץ, הפֵיון שלך, שאתה אומר שהוא פֵיון לא מזיק, ירק עלינו טריק. 

טרינקולו:מפלץ, כולי מריח כמו פּישָה של סוס, והאף שלי מושפל עד מוות.

סטפאנו: גם שלי. אתה שומע, מפלץ? אם אתה עולה לי על העצבים, תיזהר לך!

טרינקולו: אתה תהיה מפלץ אבוד.

קליבן:    אדון טוב, תן לי חסד עוד. תהיה

          סבלן, הפרס שאליו אקח אותך

          יביס ת'תאונה שתיים-אחת.

         אז רק ללחוש; הַש-הַש כמו שעת חצות

          בינתיים.

טרינקולו: כן, אבל לאבד את הבקבוקים שלנו באגם -

סטפאנו: זה לא רק בושה או חרפה, מפלץ, אלא הפסד אינסופי.

טרינקולו: זה בשבילי יותר מהַשטיפה שחטפתי, אבל זה הפֵיון הלא-מזיק שלך, מפלץ.

סטפאנו: אני יחלץ את הבקבוק שלי, גם אם ישפריץ לי עד למעלה מהאוזניים.

קליבן:  אנא, מלכי, תהיה בשקט. בוא

        תביט פה: זה פֶּה הבקתה.[/ המחבוא.] בלי רעש,

         ותיכנס. בצע את הזדון [/ את הלכלוך]      

         הטוב הזה שיעשה את האי

         שלך לעד, ואותי, הקליבן

        שלך, לַנצח לקקן-רגליך.

סטפאנו:  תן לי יד. מתחילות לקום בי מחשבות דמים.

טרינקולו (רואה את הבגדים): הו המלך סטפאנו! הו עטרת ראשנו! הו סטפאנו נכבד! תראה איזה מלתחה יש פה בשבילך!

קליבן: עזוב את זה, טפש; כל זה סתם פסולת.

טרינקולו: הו לא, מפלץ! אנחנו יודעים מה בא מסמרטוטיה ומה לא! הו המלך סטפאנו!

          (לובש בגד)

סטפאנו: תוריד את הגלימה הזאת, טרינקולו. נשבע לך ביד הזאת, אני רוצה את הגלימה הזאת.

טרינקולו: הוד חסדך יקבל אותה.

קליבן:    בַּצֶּקת שתטביע את האידיוט!

          מה אתה מתמזמז עם גרוטאות?

          עזוב, עשה את הרצח קודם. אם

          הוא קם, הוא ימלא לנו את העור

          מבּוֹהן ועד כתר בצביטות,

          יעשה מאיתנו חומר משונה.

סטפאנו: אתה תשתוק, מפלץ. - מאדאם קולב, לָב-לָב, זה לא המקטורן שלי? עכשיו המק הוריד את התורן וירד לך מאל-על עד אל-תחת. אח, מלבוש, אין לך מלבּוּשה!

טרינקולו: בראבו, בראבו. כשאנחנו מרימים - הכל דופק, ברשות הוד מלכותך.

סטפאנו: אני מודה לך על החידוד. הנה לך בגד בשביל זה. שנינות לא תסתובב בלי גמול כל עוד אני מלך על הארץ הזאת. "כשאנחנו מרימים הכל דופק" זה  מבריק עד פירוק. הנה עוד בגד בשביל זה.

טרינקולו: מפלץ, בוא תמרח איזה משהו דביק על האצבעות ותמשוך את כל השאר.

קליבן:   אני בשום פנים לא. עוד נחמיץ

          את השעה, ונהפוך כולנו

          לברווזים או לקופים עם מצח

          נמוך מזוויע.

סטפאנו:  מפלץ, תפעיל את האצבעות שלך. תעזור לקחת את זה מכאן לא שהנאד-יין שלי נמצא, או שאני אזרוק אותך מהממלכה שלי! קדימה; סחוב את זה.

טרינקולו: וזה.

סטפאנו:  כן, וזה.

(שאון ציידים נשמע. נכנסים בני-רוחות שונים בצורת כלבים וכלבי-ציד, ורודפים אחריהם סביב סביב. פרוספרו ואֲוִירֶל מדרבנים אותם)

פרוספרו:   היי, גְרָאנְדֶה, היי!

אֲוִירֶל: כְּסוּף, תְּפוֹס 'תם, כְּסוּף!

פרוספרו:  רֹגֶז, רֹגֶז! שם, שם, טירן! שְמע, שְמע!

          (הרוחות מבריחות את קליבן, סטפאנו וטרינקולו מן הבמה)

            לֵך, פקוד על השדים שלי לשחוק  

                              [/ פקוד על הגובְּלִינים שלי לשחוק]

          להם את הפרקים בעוויתות,

          ולקצר להם את השרירים

          בהתכווצויות זיקנה, שינוקדו

          מרוב צביטות יותר מנמרים

          או חתולי-בר.

אֲוִירֶל:                   שמע, הם שואגים!

פרוספרו: לרדוף אותם כהוגן! בשעה

          הזאת אויבי כולם כבר נתונים

          לחסדַי. ובקרוב יבוא

          סוף לכל עמלי, ואתה תנשום

          אוויר של חופש. רק עוד קצת, ציית

          ותשרת אותי.

          יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים פרוספרו, בגלימת הקסם שלו, ואֲוִירֶל.

 

פרוספרו:  עכשיו כמעט רותח המבצע

          שלי. אין בִּקְסמַי שום סֶדֶק. בְּנֵי

          הרוח מצייתים לי. והזמן

          הולך זקוף עם המטען שלו.

          איפה עומד היום?

אֲוִירֶל:                       כבר שש, אדון,

          הזמן שבו, אמרת, המלאכה

          תחדל.

פרוספרו:          כן, כך אמרתי כשהקמתי

          את הסופה. תגיד, רוח שלי,

          מה שלום המלך ופמלייתו?

אֲוִירֶל: כלואים יחדיו, בדיוק כפי שציווית;

          כמו קודם, כשעזבת: אסירים,

          אדון, כולם, בַּגן שמסוֹכך

          על הבקתה [/ המחבוא] שלך. לא יכולים

          לזוז לפני שתשחרר. המלך,

          אחיו ואחיך בבלבול חושים

          עמוק, השְאָר באבל עליהם,

          גדושים בצער ובתדהמה; יותר

          מכל - זה שכינית "הזקן

          הטוב גונזאלו"; דמעותיו זולגות

          לו על זקנו כמו גשם על גג קש.

          כְּשָפֵיך טלטלו אותם חזק

          כל כך, שאם תראה אותם עכשיו

          לבך יימס.                     

פרוספרו:            אתה חושב כך, רוח?

אֲוִירֶל: אצלי היה נמס, אדון, אילו

          הייתי אנושי.

פרוספרו:               אצלי - יהיה כך.

          מה, כאבם יעיר צביטה, ורגש,

          בך - שרק אוויר אתה - ואני -         

          מין ממינם, שחש, נדקר, נשרף

          ממש כמותם - בי לא תֵּעוֹר חמלה

          יותר ממך? גם אם חלאת פשעם

          הלמה בי באגרוף, אני חובר

          אל תבונתי הנעלה יותר  

          מול זעמי. לפעול בחסד, לא

          בנקמה - זה סוד מופלא כפליים.

          רק יתחרטו, כוונתי שוב לא

         תרוץ אל מטרתה אף שעל-כעס.

          לך, אֲוִירֶל, שחרר אותם. אשבור

         כְּשפַי, אשיב את חושיהם, והם

          יהיו עצמם.

אֲוִירֶל:                אביא אותם, אדון.

          (יוצא)

פרוספרו (מתווה מעגל): פֵיונֵי גבעות, פלגים, אגם, חורשות,

          ואתם שבַּחולות, בלי טביעת-רגל,

          רודפים ים בשעת שפל, ובשובו

          בורחים; גמדונים שמשרטטים

          עיגול דשא חמוץ לאור ירח,  

          כבשה לא תלחך בו; ואתם

          שבחצות תצמיחו פטריות,

          לְשעשוע, וכשכל העיר

          נסגרת וקודרת - חוגגים;

          בעזרתכם - רבי-אמן פחותים

          כשם שתהיו - עמעמתי שמש-אור

          בלב היום, קראתי לְרוחות

          סופה מורדות, בין ים ירוק לִתְכול

          כיפה הקמתי מלחמה שואגת; 

          לְרעש-פחד של הרעם - אש

          נתתי, וריסקתי עץ אלון

          חסון בחץ ברק; צוק על בסיס

          איתן טלטלתי, ומשורשיהם

          עקרתי ארזים ואורנים;

          קברים לפקודתי העירו מי

          שנם בם, פערו פֶּה והקיאו

          ביד אמנותי הכבירה     [/ האימתנית]

          כל כך. אבל מן הכישוף הגס  

           הזה פה אפרד. ואחרי         

                             [/ כל כך. אבל על הכישוף הגס

                              [/ הזה פה אוותר. ולאחר]

          שאזמן מין מוסיקה שמיימית -

         והנה אני עושה זאת - שתפעיל

         על חושיהם בקסם אוורירי

          של צליל את רצוני, את שרביטי

          אשבור, אקבור אותו באדמה,

          ובְעומק שמשקולת לא ירדה בו

          אטביע את סִפְרִי.

       (מוסיקה טקסית.

        כאן נכנס אֲוִירֶל, כמקודם; ואז אלונזו, בתנועות טרוף נואשות, גונזאלו מלווה אותו; סבסטיאן ואנטוניו באותו אורח, מלוּוים בידי אדריאן ופרנצ'סקו. כולם נכנסים למעגל שהתווה פרוספרו וניצבים שם אחוזי קסם, ופרוספרו, כשהוא צופה בכך, מדבר):

            (לאלונזו): ניגון של הוד, הטוב במנחמים

          להזיות תועות, יביא מרפא

          למוחך, שהוא עכשיו כלי ריק,

          רותח בגולגולת. לעצור!

          אתם כפותי כישוף.       [/אתם כבושי כישוף.]

           גונזאלו, איש קדוש, ישר, עינַי,

          רק למראה עיניך, נשטפות

          טיפות בשוּתָפות. (הצידה): הקסם פג

          מהר, וכמו שבוקר מתגנב

          על לילה, וממיס בו חושך, כך

          גם חושיהם קמים כדי לגרש

          מסך עשן שמטמטם בהם

          צלילות. - גונזאלו טוב, מציל

          אמת שלי, שר נאמן למי

          שהתחייבת לו, אני אגמול

          לך על חסדיך במילה

          ובמעשה. - היית אכזרי

          זוועה, אלונזו, לי ולבתי.

          אחיך לא טמן ידו. סבסטיאן,

          אתה נצבט על זה עכשיו! - בשר

          ודם, אתה, אחי, שלגדולות

          שאפת, שמחקת כל חמלה,

          כל מה שבא מטבע, ושעם

          סבסטיאן - ועל כך כולו אכול

          דקירות עכשיו - רצית להרוג

          את מלכך: אני מוחל לך,

          ככל שתהיה עיוות לטבע.

          (הצידה): גל הבנה מתחיל לִתְפּוֹח בם,

          ובקרוב תציף גאוּת את חוף

          ההִגיון, אשר כעת כולו

          בוץ וטינופת. איש עוד לא מביט בי

          או מזהה אותי. לך, אֲוִירֶל,

          הבא לי את בִּגְדי העיר שלי

          מהבקתה: [/ מהמחבוא:] הכובע, האדרת.

          (יוצא אֲוִירֶל, ושב מיד)

           בא זמן שאתקלף ואתגלה

          כפי שהייתי במילאנו פעם.

          מהר, בן-רוח, בקרוב מאד             

          תהיה חופשי. 

אֲוִירֶל (שר ועוזר להלביש אותו):

       עם דבורה צוף אאסוף,  

          אנום בתוך הרדוף בנוף,

          עם חבר-ינשוף אנשוף,

          עם עטלף אעוף מעוֹף,

          קיץ עד אינסוף ארדוף.

          לי יופי- לי-יופי יהיה מעכשיו,

          אתנפנף על ענף, אתעייף ואשכב.

פרוספרו:  זה אֲוִירֶל, ממתק שלי! אתה

          תחסר לי, אבל חופש תקבל. -

          כן, ככה, ככה, ככה. - אל ספינת

          המלך - צא, בלתי נראה. תמצא

          שם את המלחים בתרדמה

          מתחת לסיפון. הקפיטן

          ורב-המלחים - גרור אותם הנה,

          ובלי דיחוי, בבקשה!

אֲוִירֶל: אבלע את האוויר, אני פה תוך

          שתי פעימות של דֹּפֶק.

          (יוצא)

גונזאלו:   כל צער וצרה ותדהמה

          ותמהון גרים פה. שידריך

          אותנו איזה כוח אלוהי

          מארץ הפחדים הזאת.

פרוספרו:                         רְאה

          כאן, אדון מלך, את דוכס מילאנו

          מוכה העוול, פרוספרו! כעוד

          אישור שמדבר איתך שליט

          חי ונושם, בוא אחבק אותך.

          לך ולחבורתך - שלום

          מכל הלב.

אלונזו:               אם אתה הוא או לא,

          או תעתוע שבא להציק לי,

          כמו שעשו בי רק הרגע, לא

          יודע. דֹּפֶק כמו של בן-אדם

          פועם בך, ומן הרגע בו

          הופעת נרגעים בי ייסורֵי  [/ הופעת נרגעות בי מצוקות]

          הדעת שאני פוחד לפתוּ

          אותי בְּשגעון. כל זה דורש -

          אם זה קורה בכלל - סיפור מוזר.

          אני פורש מכס דוכסותך

          ומתחנן, סלח לי על כל העוול.

          אבל איך פרוספרו נושם וחי,

          ואיך הוא כאן?

פרוספרו (לגונזאלו):   ראשית, חבר אציל,

          תן לחבק את זִקְנתך, אשר

          כבודה - אין לו מידה וגבול.

גונזאלו:                               אם זה

          קורה או לא קורה, לא אֶשָּבַע.

פרוספרו: אתם עוד טועמים קצת ממשוגות

          האי שלא יתנו להאמין

          בשום דבר ברור. ברוכים תהיו

          פה, חברים, כולכם. (הצידה לסבסטיאן ואנטוניו):

                                אבל אתם,

          הצמד-חמד, אילו רק רציתי

          יכולתי לשסות בכם את כל

          חרון המלך ולחשוף אתכם,

          בוגדים! אבל בינתיים לא אֶפְצח

          בסיפורים.

סבסטיאן:        שד מדבר מפיו.

פרוספרו:  לא. - ואתה, אדון מושחת, שאם

          אקרא לו "אח" זה יזהם לי את

          הפה, אני סולח על החטא

          המתועב שלך - כן, על כולם

          סולח, ותובע את כסאי

          ממך, אשר חייב בלית ברירה 

          להשיבו.

אלונזו:             אם אתה פרוספרו,

          ספק לנו פרטים כיצד ניצלת,

          איך פה פגשת בנו, שלפני

          שלוש שעות נטרפנו על החוף,

          שבו איבדתי - כמה חד סכין

          הזכרון הזה! - את פרדיננד,

          את בני.

פרוספרו:          אני אָבֵל על כך, אדון.

אלונזו:   אין ניחומים על אבדה כזאת,

          הסבלנות אומרת שידה

          תקצר מלרפא.

פרוספרו:                ולי נדמה

          שלא ביקשת כלל את עזרתה,

          היא שפרשה עלי את כנף חסדה

          הרך על אבדה זהה, לכן

          לבי שָלֵו.

אלונזו:            אתה - על אבדה

          זהה?

פרוספרו:         גדולה כשם שהיא חדשה;

          כֵּלַי לשאת את כובד האבדן

          הם חלשים מן הנחמה שלך,

          שכן אני איבדתי את בתי.

אלונזו:   בת? אלוהים, לו חיו הוא והיא

          בנאפולי, כמלך ומלכה שם!

          לו כך היה, הלוואי שבעצמי

          הייתי מתבוסס לי במיטת

          הבוץ שבה שרוע בני. מתי

          איבדת את בתך?

פרוספרו:                    כאן בַּסוּפה

          האחרונה. - האדונים, אני

          מבחין, כה המומים מן המפגש

          שהם בולעים את דעתם, ולא

          מאמינים שעיניהם מוסרות

          אמת, ששיחתם דיבור טבעי. -

          אבל סְחוּפים מדעתכם ככל                

          שתהיו, דעו בבירור: אני

          הוא פרוספרו, אותו דוכס עצמו

          אשר הושלך משערי מילאנו, 

          ועל החוף הזה עליו נטרפתם

          נחת בדרך פלא כדי להיות

          לאדונו. מספיק עם זה בינתיים,

          כי זה סיפור ארוך, יום אחר יום,

          לא סתם פטפוט לארוחת-הבוקר,

          והמפגש הזה הוא לא הזמן.

          ברוך הבא, אדון. בקתה זו היא  

          אחוזתי, יש לי בה משרתים     

          ספורים, ונתינים מחוץ לה - אין.  

                                [/ ברוך הבא, אדון. מחבוא זה הוא

                                         / אחוזתי, יש לי בו משרתים

                                         / ספורים, ונתינים מחוץ לו – אין.]

         הצץ-נא פנימה. אם השבְת לי

          את כס הדוכסות, אגמול לך

          בטוב שווה, או לפחות אציג

          מין פלא שיספק אותך ממש

          כפי שאני שמח בכסאי.

          (כאן פרוספרו חושף את פרדיננד ומירנדה, משחקים שח)

מירנדה: אדון נחמד, שיחקת לי בלי יושר.   

                                  [/ שיחקת בי בהונאה, חבר.]

פרידננד: לא, אהובה, תמורת כל העולם

          לא אעשה זאת.

מירנדה:    אתה תמורת שתי מלכויות תטרוף  

          את כל הלוח - ואקרא לזה

          משחק הוגן.

אלונזו:                 אם יסתבר שזה

          עוד תעתוע של האי, אז בן

          יקר אחד אפסיד שתי פעמים.

סבסטיאן: פסגת כל נס!

פרדיננד (רואה את אלונזו והאחרים): הים הוא מאיים,

          אבל רחמן. קיללתי אותו בלי

          סיבה. (כורע על ברכיו)

אלונזו:             יחוגו מסביבך עכשיו

          כל הברכות של אבא מאושר!

          קום וספר איך התגלגלת הנה.

מירנדה:  הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!

          כמה מקסים המין האנושי! הו

          עולם חדש מופלא שבני-אדם

          כאלה בו!

פרוספרו:               לךְ הוא חדש.

אלונזו:                                 ומי

          היא העלמה שאיתה שיחקת? אין

          לך מכר ותיק מבן שלוש

          שעות. זו האֵלָה אשר ניתקה

          בינינו והפגישה שוב כעת?

פרדיננד:   אדון, היא בת-תמותה, אך בחסות

          של כוח בן-אלמוות היא שלי.

          בחרתי בה כשלא יכולתי עם

          אבי להתייעץ, וגם חשבתי

          שאין לי אב בכלל. היא בת דוכס

          מילאנו המפורסם הזה - עליו

          שמעתי תהילות רבות אך בו

          אף פעם לא פגשתי - שנתן לי

          חיים שְנִיים; והוא לי אב שנִי

          בזכות הגברת.

אלונזו:                    ואני לה. הו

          אבל כמה מוזר זה יישמע

          כשאיאלץ כאן לבקש סליחה

          מבני.

פרוספרו:        די, די, עצור. לא נעמיס

          על זכרוננו כובד שעבר.

גונזאלו:  אני בכיתי בתוכי, אחרת               

                                [/ אני בכיתי פנימה, כי אם לא -] 

          הייתי מדבר כבר. הסתכלו,

          אֵלים, למטה, והַניחו על

          הזוג פה כתר של ברכה. אתם

          חרטתם את המסלול אשר

          הביא אותנו הנה.

אלונזו:                     ואומַר

          "אמן", גונזאלו.

גונזאלו:                     אז הִשליכו את

          מילאנו ממילאנו - שזרעוֹ

          ימלוך על נאפולי? הו, יש לחגוג

          יותר מחג, לחקוק על עמודים

          לעד: כך במסע אחד מצאה

          לה קְלַבְּריאל את בעלה בטוניס;

          ופרדיננד, אחיה, את אשתו

          מצא כשהוא עצמו היה אבוד;

          פרוספרו את דוכסותו באי

          עלוב; אנו כולנו את עצמנו

          כשאף איש לא היה עצמו.

אלונזו (לפרדיננד ומירנדה):             תנו לי

          את ידיכם. שיעטפו יגון

          וצער-נצח לב כל מי שלא

          חפֵץ באושרכם.

גונזאלו:                  אכן. אמן.

          (נכנס אֲוִוירֶל, כשהקפיטן ורב-המלחים בעקבותיו, בהלם)

          תראה, אדון, תראה. עוד משלנו!

          אני ניבאתי שאם יש גרדום

          ביבשה, אין לפרצוף הזה

          סיכוי לטבוע. (לרב-מלח): נו, אז מה, חילול-   

          שמיים, שמקלל מהסיפון

          כל קודש - אין לך גידוף לחוף?

          אין לך שום פֶּה ביבשה?

          מה החדשות?

רב-מלח:                 החדשות הכי

          טובות: מצאנו בשלום את כבוד

          המלך עם כל אנשיו. וְבֵּי"ת:

          שהספינה, שרק לפני שלוש

          שעות הספדנו כשבורה - שלמה,

          קשורה ומתוחה טיפ-טופ, ממש

          כמו כשיצאנו אל הים.

אֲוִוירֶל (לפרוספרו):                 אדון,

          כל זאת הספקתי לעשות מאז

          הלכתי.

פרוספרו:        רוח פּעלול שלי!

אלונזו:   מאורעות לא טבעיים כל אלה.

          הם מתגברים מזָר אל המוזר.

          ספר, איך באת הנה?

רב-מלח:                       לו היה

          ברור לי, אדוני, שאני ער,

          הייתי מנסה לומר לך.

          שכבנו ישֵנים-מתים, ו - לא

          יודע איך - תקועים בַּפּיר,

          עד שממש עכשיו, מכל מיני

          קולות ורעש של שרשראות

          צורחות, צוֹוְחות, חורקות, מייללות,

          אלפי צלילים עוד, כולם מחרידים,

          לפתע התעוררנו - חופשיים

          בבת-אחת, ואז, מגוהצים,

          טריים, ראינו את האניה

          שלנו, מלכותית, גאָה, יפה.

          הקפיטן הקפיץ ריקוד כששֹם

          בה עין. תוך פסיק-רגע, תאמין לי,

          ממש במין חלום, נותקנו מן

          השאר והובאנו בטשטוש לכאן.

אֲוִוירֶל (לפרוספרו): בוצע טוב?                           

פרוספרו:                              לתפארת, שקדנות         

          שלי. אתה תהיה חופשי.

אלונזו:                            מבוך

          מוזר כמו זה אף איש עוד לא הלך,

          יש פה יותר מכל מה שזרם

          בנתיב הטבע מעולם. דרוּש

          איזה נביא שיבאר זאת.

פרוספרו:                        הוד

          מלכות, אל תסבך את דעתך

          להתחבט במסתרי העסק.

          בהזדמנות, ובקרוב, אפתור

          לך - ותשתכנע בַּסבירוּת -

         את כל הצירופים והמקרים

          האלה. עד אז, שְמח, ורק תחשוב

          שכל זה לטובה.

          (הצידה לאֲוִוירֶל):  בוא הנה, רוח.

          שחרר את קליבן ומרעיו.

          התר את הכישוף.

          (יוצא אֲוִוירֶל. לאלונזו): אדון, שלומְך?

          עוד חסרים בחבורה שלך

          ברנש או שניים שאינך זוכר.

          (נכנס אֲוִוירֶל, מנהיג פנימה את קליבן, סטפאנו וטרינקולו במלבושיהם הגנובים)

סטפאנו:  כל אחד שיעזור לעצמם ואף אחד שלא ידאג לעצמו, כי הכל רק מזל. קוֹרָאגְ'יוֹ, מפלץ-גבר, קוראג'יו.

טרינקולו: אם המרגלים שלי במצח לא משקרים, יש פה מראֶה משובח.

קליבן:    הו סֶטֶבּוֹס, אלה רוחות שוות

          ממש! כמה מפואר הוא האדון

          שלי! אני פוחד הוא יעניש

          אותי.

סבסטיאן:       הה הה! מה הדברים האלה,

          אדון אנטוניו, אה? אפשר לקנות

          בכסף?

אנטוניו:          די סביר. אחד מהם

          הוא מאה-אחוז דג למכור בשוּק.

פרוספרו:  בִּדקו להם את הדרגות, ואז

          תאמרו אם אצילי אמת הם. זה

          המנוול-עקוּם-צורה - אמו

          היתה מכשפה, יכלה לשלוט

          גם בַּירח, לחולל גאות

          ושפל, ולפעול בסמכותו

          וגם יותר ממנו. השלושה

          האלה שדדו אותי, ושד-

          כלאיים זה - ממזר של השטן -

          זמם איתם נגד חיי. מבֵּין

          הברנשים יש שניים שאתם

          ודאי זוכרים, הם שייכים לכם.

          ויצור החושך פה, אני מודה,

          שלי הוא.

קליבן:              יצבטו אותי עד מוות.

אלונזו:  זה שם לא סטפאנו, מוזג

          היין השיכור שלי?

סבסטיאן:                    שיכור

          עכשיו! איפה מצא לו יין?

אלונזו:   וטרינקולו נופל מדרינק-כולו!

          איפה מצאו שיקוי אדיר לוהט

          כל כך? אתה, איך זה נפלת כמו

          מלפפון בחומץ?

טרינקולו: אני נפלתי לכזה-מין-חומץ מאז שראית אותי, שאני פוחד לא יתנדף לי מהעצמות אף פעם. זבובי נבלות אותי לא יפחידו.

סבסטיאן: היי, סטפאנו, מה המצב?

סטפאנו:  איי אל תיגע בי. אני לא סטפאנו, אני כיווץ-קיבה!

פרוספרו:  מלך האי רצית להיות לי?

סטפאנו:  מלך חולה מאד היה יוצא לי.         

אלונזו:   דבר מוזר מזה עוד לא ראיתי.   

פרוספרו:  הוא מעוות בִּפְנים כמו בַּצורה.

          לך לבקתה [/ למחבוא] שלי, אתה. וקח

          את בני-בריתך אתך. רוצים סליחה

          ממני - אז קשטו אותה יפה.

קליבן: זה בטח. ולהבא אהיה

          חכם, ואבקש לי חסד קודש.

          איזה חמור-כפול-שלוש הייתי

          לעשות לי אלוהים מהשיכור

          הזה, לתת כבוד לַסְתוּם-פּיגור

          הזה!

פרוספרו:       לך, תסתלק.

אלונזו (לסטפאנו וטרינקולו):   החזירו כל

          סמרטוט-תלבושת לאן שמצאתם

          אותו.    

סבסטיאן:        גנבתם, אם לדייק.          

          (יוצאים קליבן, סטפאנו וטרינקולו)

פרוספרו:  אדון, אתה מוזמן עם לִוְויתך

          אל בקתתי העלובה. תוכלו

          לנוח שם הלילה, שאשחוק 

          אותו - חלקו - בסיפורים שבלי

          ספק בעזרתם יחלוף מהר -

          קורות חיי, פרטי התרחשויות

          מאז בואי לָאי פה - ועם בוקר

          אביא אתכם אל הספינה, וכך

          לנאפולי, שם אקווה לראות

          את יקירינו מתחתנים כדת;

          ואז אפרוש לי למילאנו, שם

          כל מחשבה שלישית תהיה על קבר.          

אלונזו:   צמא לשמוע את ספור חייך,

          שבוודאי צד בתעלומות      

          את האוזניים.

פרוספרו:                אספר הכל,

          וגם עָרֵב לכם על ים שקט,

          רוחות ברכה, שיט חלק שחיש

          ידביק את שאר הצי אשר הפליג

          הרחק כבר. (לאֲוִוירֶל): אֲוִוירֶל שלי, גוזל,

          זה תפקידך. ואז לאיתנֵי

          הטבע תהיה חופשי, וראה

          רק טוב! (לאחרים): בואו, בבקשה, קרוב.

          יוצאים כולם.


אפילוג


נאמר מפי פרוספרו.

 

עכשיו קְסמַי שוב לא יועילו,                                    

אם יש בי כוח - רק שלי הוא,                               

והוא קלוש. אתם תוכלו                         

להשאירני כאן כלוא

או לשחרר לנאפולי.

אם כס-דוכס הושב פה לי,

וְלַנוֹכֵל מָחַלְתִּי, קְחו   ּ       [/ ולַנוכל נמחל, מְחוּ]             

את כישופכם, אל תזנחו                          

אותי על אי רֵיק. מעבְדוּת    [/ אותי על ריק. מן השְבי

טוּב ידיכם יביא לי פְּדוּת.    [/  חרוּת לי טוב ידכם יביא.]       

בהבל פה, משב נלהב,   

נַפְּחוּ את מפרשַי, אם לאו

כל מפעלִי היה לשווא,

דהיינו: להנעים. עכשיו    

בני-רוח לי כבר לא כפופים,  

איבדתי אמנות כשפים,

וְאַחֲרִיתִי יאוש כּוּלה

לולא תָּקֵל עלי תפילה

שלתוך לב קודש מחלחלת                      

וּלעוונות מוחלת.                                           

          חי פשעיכם שיִסָּלְחוּ,                          

          לחופש גם אותי שִלחו.                            

יוצא. 




< אחורה הדפסת הטקסט הסופה - אפילוג