שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס פרידננד, סוחב בול-עץ.

 

פרדיננד:   יש פעילויות שהן קשות, אך את

          הסבל מאזן העונג. יש

          מלאכות בזויות שנרתמים להן

          מטעם נעלה. לא פעם שביל

          עלוב מוביל אל יעד מפואר.

          המטלה הנחותה הזאת

          יכלה להיות כבדה ומאוסה,

          אך המלכה שלכבודה אני

          טורח מְחַיה מתים, עושה

          מפֶּרֶך פֶּרַח. הו, היא ענוגה

          כפליים מכפי שאביה הוא

          חמוץ, בנוי רק מקשיחות. עלי

          לסחוב פה אלף בולי-עץ כאלה

          ולַעֲרום אותם, או להיענש

          קשות. גבירתי המתוקה בוכה

          כשהיא רואה אותי עובד, אומרת

          שבְּשרוּת ההשפלה עוד לא

          היה עובד כזה. אני מזניח...

          אבל המחשבות המתוקות

          האלה מנעימות את העמל,

          ובשיא הקושי - מִתְרבּוֹת.

          (נכנסים מירנדה ופרוספרו הניצב במרחק, לא נראה)

מירנדה:                            אוי לי,

          עכשיו, בבקשה, אל תעבוד

          כל כך קשה. הלוואי ברק ישרוף

          כל בול-עץ שנגזר עליך פה

          לגרור. אנא הנח את זה ונוּח.

          כשזה יבער, יבכה על שעִייף

          אותך. אבי שקוע בַּלימוד;

          נוּח, בבקשה. שלוש שעות

          אין סכנה ממנו.

פרדיננד:                    הו מלכה

          טובה שלי, השמש שם תשקע

          ולא אשלים בזמן את המִכְסָה

          שלי.

מירנדה:         אם רק תשב - אני אשא

          את העצים שלך בינתיים. תן

          בבקשה את זה; אסחב אותו

          לערמה.

פרדיננד:          לא, לב זהב, אני

          מוכן שיִקָרעו לי הגידים

          ויישבר הגב, ורק שאת

          לא תתבזי כך כשאני יושב

          בצד ומתבטל.

מירנדה:                 לי זה יתאים

          יפה כמו לך, וגם יהיה

          לי קל יותר, כי רצוני הטוב

          בעד זה, ורצונך הוא נגד.

פרוספרו (הצידה):        כן,

          תולעת מסכנה, את נגועה!

          הסימנים בולטים.  

מירנדה:                     אתה נראה

          תשוש.

פרדיננד:          לא-לא, מלכה, אצלי הכל

          אור בוקר אם את לצידי בלילה.

          בבקשה אמרי לי - שאוּכל

          ללחוש בתפילותי - מה שמך?

מירנדה:                                מירנדה. -

          הו אבא, הנה כך הפרתי את 

          הצו שלך!

פרדיננד:             מירנדה בת מרום!

          פסגת כל הסגידה, היקרה

          מכל אוצר שבעולם! גברות

          רבות אני הכרתי והוקרתי,

          ופעמים רבות המוסיקה

          של לשונן גם צדה את אוזנִי

          הקַשובה מדי. על מעלות

          שונות חיבבתי לא מעט נשים -

          ולא היתה אחת בלי איזה פגם

          שהתגושש עם אצילות נפשה

          והאפיל עליה. אבל אַת,

          הו אַת - כל כך מושלמת, אין דומָה לך -

          נוצרְת מן המיטב של כל יצור.

מירנדה:   אני לא מכירה עוד בנות מיני,

          ולא זוכרת פְּני אשה - מלבד

          שלי, בָּראי. גם לא ראיתי עוד

          מה שנקרא גברים לבד ממך,

          חבר נחמד, ואבא היקר

          שלי. כיצד נראים תווי פנים

          וגוף בַּחוץ-שם אני לא יודעת,

          אבל חי צניעותי - היהלום

          בַּנדוניה שלי - בן-זוג אחר

          ממך לא אבקש לי בָּעולם,

          והדמיון לא מסוגל לצוּר

          צורה, חוץ משלך, שהוא יאהב.

          אך אני מפטפטת קצת יותר

          מדי, ואת פקודות אבי שוכחת.

פרדיננד:  אני, על פי מעמדי, נסיך,

          מירנדה; ואולי אפילו מלך -

          הלוואי שלא! - ועם עבדוּת העץ

          הזאת אשלים כמו שאבליג אם זבוב

          פגרים יטיל ביצים בַּפֶּה שלי.

          הקשיבי, נשמתי אומרת ככה:  

                         [/ שמעי עכשיו מה שנפשי אומרת:]

          ברגע שנתקלתי בך, לבי

          טס לשרתך - ושם נשאר, עשה

          אותי עבדך; ולמענך אני

          סבּל-עצים סבלן כזה.

מירנדה:                        אתה

          אוהב אותי?

פרידננד:               הו אדמה, שמיים,

          שִמעו קולי, ואת מה שאצהיר

          הַכתירוּ בסוף שמח אם דְברַי

          אמת; ואם הם חלולים, הִפכו

          כל טוֹב אשר צפוי לי לאסון!

          אני - מעל כל גבול של כל מה-לא -

          אוהב, מוקיר ומכבד אותך.

מירנדה:  אני טפשה לבכות ממה שרק

          נותן לי אושר.           [/מביא לי אושר.]

פרוספרו (הצידה):  זה מפגש יפה,

          שני לבבות מצויינים! יֵרדו

          גשמי ברכה על מה שביניהם

          נולד.

פרדיננד:         על מה את מתייפחת?

מירנדה:                                על

          כמה שאני עלובה, שלא

          אעז למסור מה שאני רוצה

          לתת, פחות מזה לקחת מה

          שאם יחסר אמות. אבל זו שטות.

          ככל שזה מוסתר, זה מתגלה

          יותר. שלום לחנחוני בושה,

          ואַת, תמימות פשוטה קדושה, הורי

          לי את הדרך! אשתך אני,

          אם תתחתן אתי. אם לא, אמות

          שפחה בתולה שלך. להיות בת-זוג

          שלך תוכל לשלול ממני, אך

          המשרתת אהיה, תסכים

          או לא.

פרדיננד:          גבירה שלי, יקירתי,

          ואני לנצח לרגלייך.

מירנדה:   אז בעלי?

פרדיננד:               כן, ובלב חפץ

          כמו שאסיר חפץ בחופש. קחי,

          הנה ידי כאן.

מירנדה:                ושלי, וכל

          לבי בה. ועכשיו כל טוּב עד עוד

          חצי-שעה.    

פרידננד:             אלף אלפי כל טוב!  

          יוצאים מירנדה ופרדיננד.

פרוספרו: לשמוח כמו שניהם איני יכול -    

          ההפתעה כולה רק שלהם -     

          אך אין מה שיציף אותי חדווה     

          כמו זה. טוב, אל סִפְרִי עכשיו; כי עד

          הערב מחכה לי עבודה

          רבה, ובאותו עניין.  

          יוצא.