שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט הסופה - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >

נכנסים אלונזו, סבסטיאן, אנטוניו, גונזאלו, אדריאן, פרנצ'סקו ואחרים.

 

גונזאלו:  אנא, אדון, חיֵיך קצת. יש לך

          סיבה לשמוח (לכולנו יש), 

          שכן הַצַּלָּתֵנו היא גדולה

          מן האובדן. הזדמנויות לבכות

          הן נפוצות: כל יום לְרעיית

          איזה מלח, לבעל אניית

          סוחר, וְלַסוחר, יש די סיבות

          כמו לנו לקונן. אבל בְּנס

          כמו לנו, ששרדנו, רק אחד

          מִנִּי מיליון יוכל להתפאר.

          אז בְּחוכמה, אדון טוב, שְקול יגון

          מול נחמה.

אלונזו:              שקט, בבקשה.

סבסטיאן (לאנטוניו): הוא מקבל נחמה כמו דיסה קרה.

אנטוניו (לסבסטיאן): המנחם לא יוותר עליו בקלות כזאת.

סבסטיאן: תביט, הוא מותח את קפיצי השעון של הפקחות שלו; עוד רגע הוא  יצלצל.

גונזאלו (לאלונזו): אדוני -

סבסטיאן: אחת. סְפוֹר.

גונזאלו:  הן אם לכל יגון פנים נסבירה,

          סופנו לקבל בסוף -

סבסטיאן:                    רק לירה.

גונזאלו:  כן, לי רע כי לוֹ רע. לא רע. קלעת לַמהוּת יותר מכפי שרצית.

סבסטיאן: פֵֹּרַשְתָּ בְּעמקוּתיוּת יותר מכפי שהתכוונתי.

גונזאלו:  על כן, אדון שלי -

אנטוניו:  אוף, איזה בזבזן הוא בַּלשון שלו!

אלונזו:   בבקשה, חסוך לי.

גונזאלו:  טוב, עד כאן. ובכל זאת -

סבסטיאן: הוא לא יסתום.

אנטוניו:   מי - בוא נתערב - יקרקר ראשון, הוא או אדריאן?

סבסטיאן: התרנגול הזקן.

אנטוניו:  הכַּרבּוֹל הקטן.

סבסטיאן: סגוּר! על מה מתערבים?

אנטוניו: על צחוק.         

סבסטיאן: יש!

אדריאן: אף שהאי הזה נראה שומם -

אנטוניו:  הה, הה, הה!

סבסטיאן: קיבלת את שלך.

אדריאן:  בלתי-ישיב, גם כמעט בלתי-נגיש -

סבסטיאן: בכל זאת -

אדריאן:  בכל זאת -

אנטוניו:  הוא לא יכול בלי זה.

אדריאן:  יש בו מן הסתם אַאוּרה אנינה, חמימה ועדינה.

אנטוניו:  אַאורה זו - נקבה עדינה.

סבסטיאן:  וחמימה, כפי שהִרְצה ברוב השכלתו.

אדריאן:  האוויר נושף עלינו כאן ברוב מֶתק.

סבסטיאן:  כאילו יש לו ראוֹת, וראוֹת רקובות.

אנטוניו:  או שהזליף על עצמו בושם בִּיצה.

גונזאלו:  פה יש כל מה שתורם לחיים.

אנטוניו:  כן, חוץ מאמצעים לחיות.

סבסטיאן: מזה אין כלום, או מעט מאד.

גונזאלו:  כמה שופע ונמרץ נראה העשב! כמה ירוק!

אנטוניו:  האדמה, האמת, צהבהבה.

סבסטיאן:  עם טיפונת של ירוק.

אנטוניו:  הוא לא מחמיץ כלום.

סבסטיאן:  לא, הוא רק קורא את האמת הפוך לחלוטין.

גונזאלו:  אבל הפלא בעניין הוא, וזה כמעט לא יאומן כי יסופר -

סבסטיאן:  כמו הרבה פלאים שסופרו -

גונזאלו:  שהבגדים שלנו, שהיו ספוגים כשם שהיו בַּים, נשארו טריים ומצוחצחים, כאילו ממש נצבעו מחדש ולא הוכתמו במי-מלח.

אנטוניו:   אם רק אחד מהכיסים שלו ידע לדבר, הוא לא היה אומר שהוא משקר?

סבסטיאן:  כן, או שהיה מצפין את הדיווח המסולף עמוק בכיס.

גונזאלו:  נדמה לי שבגדינו טריים ורעננים עכשיו כמו כשלבשנו אותם בתחילה באפריקה, בחתונה של בת-המלך היפָה קְלָבְּרִיאֵל עם מלך טוניס.

סבסטיאן:  זאת היתה חתונה מתוקה, והדרך חזרה - חגיגה.

אדריאן:  טוניס מעולם לא בורכה ביפהפיית-מופת כזאת בתור מלכה.

גונזאלו:  מאז תקופת האלמנה דידו.  

אנטוניו:  אלמנה? כולרה. מאיפה צץ ה"אלמנה" הזה? אלמנה? דודה דידו? די, די!  

סבסטיאן:  היא התאלמנה מאהובה, אהובה התאלמן ממנה - הנה מנה על מנה של היסטוריה אלמונית.

אדריאן:  דידו, אמרת, ידידי? תאיר לי את עיני. היא היתה מלכת קרתגו, לא טוניס.

גונזאלו:  טוניס הזאת, אדוני, היתה קרתגו.

אדריאן:  קרתגו?

גונזאלו: האמן לי, קרתגו.

אנטוניו: המלים שלו הן יותר מנבל-הפלאים שהקים חומות מִנְעימות.

סבסטיאן: הוא הקים את החומה, וגם בתים.

אנטוניו:  איזה מגדל באוויר הוא יפריח עוד?  

סבסטיאן: לדעתי הוא יקח את האי הזה הביתה בכיס ויתן אותו לבנו בתור תפוח.

אנטוניו:  ואחרי שיזרע את החרצנים שלו בים, יצמיח עוד איים בהמונים! אי תכלת, אי מלט ואי-וֶולת.

גונזאלו:  אם אפשר -

אנטוניו:  רק אִי אפשר!

גונזאלו:  אדוני, אנחנו דיברנו על כך שבגדינו נראים עכשיו טריים כמו בטוניס כשהיינו בחתונה של בתך, שהיא עכשיו מלכה.

אנטוניו:  שמעולָה ממנה לא היתה שם.                  

סבסטיאן: פרט ל, תרשה לי, האלמנה דודה דידו.

אנטוניו:  דודה דידו? אה כן, לדידו.

גונזאלו:  מה, המעיל שלי, אדון, לא טרי כמו ביום הראשון שלבשתי אותו? כלומר, על דרך משל.  

אנטוניו:  משל בלי מזל, והנמשל - מזל דגים.         

גונזאלו:  אני מתכוון, כשלבשתי אותו בחתונה של בתך.

אלונזו:  אתה מלעיט לי במלים את שתי

          אוזני, אבל לַלב אין תיאבון.

          הלוואי שלא הייתי מחתן

          שם את בתי, כי בשובי משם

          אבד לי בני - ולמעשה גם היא,

          כי מאיטליה התרחקה כל כך

          שלא אראה אותה שוב. הו, יורש

          מילאנו-נאפולי שלי, איזה

          מין דג מוזר זלל אותך לשובע?  [/ דג זר זלל אותך לסעודה?]

פרנצ'סקו: אדון, אולי הוא חי. ראיתי איך

          הִכּה בַּמִּשְבָּרים, רכב לו על

          גבם; על פני המים הוא צעד,

          הדף את אֵיבתם הצידה, קם

          אל מול נחשול נפוח ששעט

          מולו. ראשו נשאר זקוף מעל

          גלים מחרחרי-ריב; הוא חתר

          בזרועותיו החסונות לחוף,

          שאת ראשו, אכוּל גלים, כופף

          כמו לגונן עליו. אין לי ספק

          שהוא הגיע חי לַיבשה.

אלונזו:   לא, הוא איננו.

סבסטיאן:                 אדוני, תגיד

          תודָה לעצמך על האבדן

          המר, כי לא בירכת את אירופה

          שלנו בבתך, אלא הִפְקרת

          אותה לאפריקאי. לפחות

          היא רחוקה שם מעיניך, כן,

          שאמורות לדמוע מיגון

          על זה.

אלונזו:            די, אנא.  

סבסטיאן:                   הִתְחנַּנּוּ על

          ברכיים שתחזור בך; והיא

          עצמה, נפש יפה, התנדנדה

          לה בין מאזני סלידה וצייתנות.

          איבדנו את בנך, אני חושש,

          לעד. בנאפולי ובמילאנו

          עכשיו יש אלמנות רבות יותר

          מן הגברים שאנו מביאים

          לנחמן. כל האשְמה שלך.

אלונזו:  וגם פסגת השכול.

גונזאלו:                      אדון סבסטיאן,

          האמיתות שלך לא מצטיינות

          בְּרוֹך, או בְּעיתוי מתאים. אתה

          זורה על פצע מלח כשצריך

          לשים תחבושת.

סבסטיאן:                  טוב מאד.

אנטוניו:                                 טיפול

          של מנתח.

גונזאלו:               מזג-האוויר

          קודר אצל כולנו, אדוני,

          כשמעוּנן בך.        [/כשאצלך ענן.]

סבסטיאן:               מזג-אוויר

          קודר?

אנטוניו:          יותר.

גונזאלו:                 אילו, אדון, היתה

          לי התיישבות באי הזה -

אנטוניו:                             היה

          שותל סרפד.

סבסטיאן:                או קוץ.  

גונזאלו:                             ולו אני

          המלך, מה הייתי אז עושה? 

סבסטיאן: ניצל משתיינות, כי אין פה יין.

גונזאלו:  הייתי מנהל את המדינה -

          הכל להיפך. לא מתיר שום סוג

          מסחר, ואף שופט; שום למדנות;

          עוני, ועושר, ושרות - אסור;

          חוזים, וירושות, גבולות, גדרות

          על אדמות, קציר, בציר - אסור;

          בלי מתכות, חיטה, יין או שמן;

          בלי מקצועות, כל איש רק יתבטל,

          כל איש; וגם אשה, אבל בתום;

          בלי ריבונות -

סבסטיאן:             כן, אבל הוא המלך.

אנטוניו:   פרק בי"ת של המדינה שלו שוכח את אל"ף.

גונזאלו:  הכל ייצוֹר הטבע בְּשיתוף,

          בלי מאמץ ובלי זיעת אפיים;

          בגידה או פשע, חרב, חוד סכין,

          רובה או כלי משחית מכל סוג לא

          ארשה; הטבע מעצמו יניב

          כל פרי, כל שפע להזין את בני

          עמי תמימי הלב.

סבסטיאן: אין חתונות בין הנתינים?

אנטוניו:   אין, בן-אדם. חופשי! זונות וְ- בני-זונות.

גונזאלו:   ממשל מושלם שלי, שיאפיל

          גם על תור הזהב.

סבסטיאן: יחי הוד מלכותו!

אנטוניו:                     יחי גונזאלו!

גונזאלו:   ו - אדוני, שומע?

אלונזו:                        אנא, די.

          אתה אומר לי שום דבר.

גונזאלו: אני מצדד בדעתך בהחלט, הוד מלכותך, ועשיתי זאת לטובת האדונים האלה, שהם בעלי רֵאוֹת להוטות וּרגישות שקופצות על כל הזדמנות  לצחוק משום דבר.

אנטוניו:  עליך צחקנו.

גונזאלו:  ואני, אליבא דְרוח הבדיחוּת הזאת, שום דבר בשבילכם, אז שוב אתם צוחקים משום דבר.

אנטוניו:  איזו שליפה נשלפה לנו כאן!

סבסטיאן: רק עם חרב מקרטון.

גונזאלו:  אתם גברים - חומר קטלני. יכולתם להזיז את הירח ממסלולו, אם הוא היה עומד חמישה שבועות בלי להשתנות.

             (נכנס אֲוִירֶל, מנגן מוזיקה כבדה וטקסית)

סבסטיאן: היינו מזיזים, ואז יוצאים לצוד עטלפים.

אנטוניו:  לא, אדוני, בטובך, אל תתרגז.

גונזאלו:  לא, תאמין לי, אני לא אסכן את האיזון שלי על זוטות כאלה. תואילו להצחיק אותי לישון? נפל עלי כובד.

אנטוניו:  לך לישון ותשמע אותנו.

             (כולם ישנים, חוץ מאלונזו, סבסטיאן ואנטוניו)

אלונזו:   מה זה, כבר נרדמו? הלוואי יכלו

             עינַי להיעצם ולעצום

             גם את המחשבות. נדמה לי, זה

             יִקְרה עוד רגע.

סבסטיאן:                  ברשותך, אדון,

             אם השינה בִּקשה - אל תסרב.

          לַצער היא אורחת נדירה;

          כשהיא כבר מגיעה, היא מנחמת.

אנטוניו:   נוּח בבטחון, שנינו נשמור

          עליך, אדוני.

אלונזו:                 תודה. כָּבֵד פלאים.

          (אלונזו ישן. יוצא אֲוִירֶל)

סבסטיאן: מוזר איזו תנומה אחזה בהם!

אנטוניו:        זה האקלים.

סבסטיאן:                 אז איך הוא לא מפיל

          את עפעפינו? לי לא מתחשק

          בכלל לישון.

אנטוניו:                גם לי. חושי חדים.

          כולם נפלו ביחד, כמו על פי

          הסכם. צנחו כמו הלומים מרעם.

          מה אם, סבסטיאן הנכבד, מה אם - ?

          לא, די; אם כי... אני רואה, נדמה

          לי, על פניך מה אתה צריך

          להיות. ההזדמנות קוראת לך   [/ להיות. הרגע מדבר אליך]

          ודמיוני העז רואה כבר כתר

          צונח על ראשך.

סבסטיאן:                מה, אתה ער?

אנטוניו:   אתה שומע אותי, לא?

סבסטיאן:                         שומע,

          זאת בטח מין שפת חלומות, ואתה

          דובר מתוך שינה. מה זה אמרת?

          זו מנוחה די מוזרה, לישון

          פְּקוּח עיניים - מדבר, עומד

          וזז, אבל עמוק בתוך שינה.

אנטוניו:   סבסטיאן האציל, אתה נותן

          לְמזלך לישון - למות אפילו;

          ער בעיניים עצומות.

סבסטיאן:                     אתה

          נוחר ברור מאד. בַּנחירות

          שלך יש משמעות.

אנטוניו:   אני הפעם רציני. וגם

          אתה צריך להיות, אם רק תקשיב לי,

          זה ישלש אותך כפליים. 

סבסטיאן:                       טוב,

          אני מים עומדים.

אנטוניו:                    בוא אלמד

          אותך לזרום.

סבסטיאן:               עשה זאת. מלידה

          חיבוק ידיים מאמן אותי

          בְּשפל.

אנטוניו:          לו ידעת איך אתה

          רק מפאר עוד את המטרה

          כשכך אתה לועג לה. כשאתה

          מפשיט, אתה מוסיף לה מחלצות.

          כן, אלה שבַּשפל באמת

          על פי רוב מגרדים את התחתית

          רק בגלל פחד וחיבוק ידיים.

סבסטיאן: עוד! מבטך, עיניך מבשרים

          שיש לך דבר גדול: לֵידה -

          ועם צירים קשים.

אנטוניו:                      אז ככה: אף

          שהאדון חלוש-הזכרון -

          שיישכח באותה המהירות

          כשהוא יוטמן באדמה - כמעט

          שכנע את המלך - כי הוא שֵד

          שכנוע, משכנע מקצועי -

          שבנו עדיין חי, אני אומר: 

          אם לא טבע, אז זה שכאן ישֵן -

          שוחה.

סבסטיאן:       אין לי תקווה שלא טבע.

אנטוניו:   אח, מה"אין תקווה" הזה איזו

          תקווה גדולה שיש לך! ה"אין

          תקווה" מצד זה הוא מצד שני

          פסגת תקווה שגם השאפתנות

          כלל לא תציץ מעבר לה מבלי

          לפחוד שתתגלה. מסכים אתי

          שפרדיננד טבע?

סבסטיאן:                   הוא מת.

אנטוניו:                                  אז מי

          עכשיו יירש את נאפולי, אמור

          לי?

סבסטיאן:     קְלַבְּרִיאֵל.

אנטוניו:                   אה, היא שהיא מלכה

          של טוניס; היא שגרה לה מחוץ

          לאנושות; היא שמנאפולי

          לא תקבל מידע עד שסַנְטר

          בן יום ידרוש גילוח, אם השמש

          לא ישמש בלדר (שבתאי איטי

          מדי); היא שבחזרה ממנה

          נטרפנו בגלים כולנו, אם

          כי יש שנפלטו שוב, להציג

          בזכות גורל זה מחזה אשר

          מה שהיה הוא הפרולוג שלו,

          מה שיהיה תלוי בשנינו!  

סבסטיאן: איזה מין מֶלל! מה אמרת?   

          נכון שבת אחי מלכה של טוניס,

          והיא יורשת נאפולי, ובין

          האזורים האלה יש מרחק.

אנטוניו:  מרחק אשר כל זרת בו צועקת

          "איך תחצה אותי שוב קלבריאל זו

          עד נאפולי? הישארי בטוניס,

          ושסבסטיאן יתעורר." תאר

          לך שזהו מוות שאחז בהם 

          עכשיו; הה, מצבם אז לא היה                  

          נורא ממה שהוא כרגע. יש

          מי שיכול לשלוט בנאפולי

          כמו זה אשר ישן; יש אדונים

          שיפטפטו בשטף ותִפלוּת        [/שיפטפטו בשטף ובלי צורך]

          כמו מר גונזאלו זה. במו ידי

          אשיג מין תוכי פַּלְסְפן ממש

          כמותו. הו אם ראשי היה בָּראש

          שלך! אז השינה הזאת היתה

          לך קידום כזה! מבין אותי?     [/ אתה מבין?]

סבסטיאן: אני חושב.

אנטוניו:             ואיך תיתן כבוד

          למזלך הטוב?

סבסטיאן:                זכוּר לי איך

          הדחת את אחיך פרוספרו.

אנטוניו:  נכון. תראה כמה יפה בגדיו

          יושבים עלי, הולמים יותר מקודם.

          אז הסתובבתי לי עם משרתֵי

          אחי, היום הם תחת מרותי.  

סבסטיאן: אך מה עם המצפון שלך?

אנטוניו:  כן, אדוני, איפה הוא ממוקם?

          אם זאת היתה כְּוויית-קור - יש גרביים,

          אך את האל הזה אני לא חש

          פה בחזה. שיעמדו עשרים

          גְבישֵי מצפון ביני ובין מילאנו,

          כולם יִמַּסּוּ טרם שיציקו!

          הנה מוטל אחיך, לא שווה

          יותר מן העפר עליו הוא נח.  

          אם רק היה כמו מה שהוא נראֶה,  

         איש מת! יכולתי להרדים אותו

          לַנצח בְּמתכת צייתנית זו - 

          רק כמה סנטימטרים; ואתה,

          אם תעשה רק ככה - תעזור

          לו לְמר דיפלומטיה, הפּרור-

          זִקְנה פה, למצמוץ אחד סופי,

          שלא יטיף מוסר. האחרים    

          יאכלו מה שנציע כמו חתול

          שמלקק חלב. הם יכוונו

          את השעון לכל שעה נוחה

          לנו.

סבסטיאן:     חבר יקר, אתה תהיה

          לי לתקדים. כשם שהשגת את

          מילאנו, אשים יד על נאפולי.

          בוא, שְלוף! מכה אחת תפטור אותך

          מכל תשלום מס, ואני המלך

          אוהַב אותך.

אנטוניו:               שולפים יחדיו. אני

          מרים יד - גם אתה, ואז מנחית

          שם על גונזאלו.

סבסטיאן:                רגע, רק מילה -

            (נכנס אֲוִירֶל עם מוזיקה ושיר)

אֲוִירֶל: כבוד אדוני, בָּאמנות שלו,   

          צופה מה מאיים פה על ראשך,

          ידיד, ומשגר אותי לדאוג -

          פן תכניתו תמות - שהם יחיו.

          (שר באוזן גונזאלו):

                 כשאתה שוכב, נוחר,

                הקושר חותר וער 

                בלב עקוּם.

                אם חשוב לך לנשום,

                היזהר, הפסק לישון.

                לקום, לקום!

אנטוניו:   אז בוא, בבת אחת!

גונזאלו (מתעורר): שמלאכים יגנו על המלך!

אלונזו (מתעורר): הו, מה זה! היי! לקום! על מה שלפתם?

          למה מבט אימים כזה?

גונזאלו:                         מה יש פה?

סבסטיאן: ממש הרגע, כששמרנו על

          מנוחתכם, פתאום נשמע פה פרץ

          של געיות פרועות, כמו של פרים,

          או אריות. זה לא העיר אתכם?

          אח, זה נשמע זוועה! 

אלונזו:                          כלום לא שמעתי.

אנטוניו:  רעש כזה היה מפחיד מפלצת -

          מרעיד את פני הארץ! לא פחות

          מעדר אריות שלם שאג.

אלונזו:   שמעת משהו, גונזאלו?

גונזאלו:                            חי

          נפשי, שמעתי מן זמזום, ודי

          מוזר, וזה העיר אותי. טלטלתי

          אותך, אדון, צעקתי. בפוקחִי

          עינַי, ראיתי את נשקם שלוּף.

          היה מין רעש; זה - מאד. כדאי

          שנעמוד הכן, או נסתלק

          מן המקום הזה. לשלוף כלי נשק. 

אלונזו:  טוב, אחריך, נחפש עוד את  

          בני המסכן.

גונזאלו:               שישמרו אותו

          שמיים מחיות רעות כאלה,

          כי הוא באי, בטוח.

אלונזו:                           אחריך.

אֲוִירֶל:   לאדוני מה שעשיתי ידוּוח.

          לֵך, מלך, וחפש. שלומך מובטח.

          יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט הסופה - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >