< אחורה | ![]() |
קדימה > |
נכנסים בנדיק ומרגרט.
בנדיק: בבקשה, גברת מרגרט מתוקה, אני אנפיק לך תמורה נאה אם תעזרי לי להיפגש עם באטריצ'ה.
מרגרט: תכתוב שיר תהילה על היופי שלי?
בנדיק: בסגנון נעלה, שאיש לא יוכל לעלות עליו. כי האמת הנעימה היא שמגיע לך.
מרגרט: שאיש לא יעלה עלי? מה, אני אשאר לנצח בתחתית ולא ירימו?
בנדיק: העוקץ שלך חד כמו כלב-ציד, הוא ננעץ.
מרגרט: ושלך שטוח כמו חרב קרטון, דוהר ולא דוקר.
בנדיק: עוקץ גברי מאד, מרגרט, הוא לא יפגע באשה. וא-פרופו, בבקשה קראי לבאטריצ'ה. ניצחת, ואני נוצר את הנשק בנרתיק שלי.
מרגרט: שלוף אותו משם; נרתיק יש לנו משלנו.
בנדיק: רק שימי לב, מרגרט, בחורות צריכות להיזהר מחנית דרוכה וחנות פתוחה.
מרגרט: טוב, אני אקרא לבאטריצ'ה, שלדעתי שמעה על ההמצאה הזאת, רגליים.
(יוצאת)
בנדיק: שתתחיל לתרגל אותן.
(שר): אלוהֵי האוהב
שלמעלה יושב
ומכיר אותי היטב,
כמה אני עלוב -
אני מתכוון בזימרה; אבל באהבה - רומאו הרומנטי, שמשון שפלש לפְּלישְתִינות וכל ספריית מלחכי השמלות מדורי דורות, ששמותיהם מרצפים במליצות את שביל הפיוט - איפה, כולם ביחד וכל אחד לחוד לא היו מסוּבבים מרוב אהבה כמוני, אומלל. רק מה, אני לא יכול להראות את זה בחרוזים. נסיתי. אני לא מוצא חרוז ל"חֶמד" חוץ מ"ילד" - חרוז של תינוק; ל"עיניים" , "קרניים" - חרוז כואב; ל"חכם", "מטומטם" – חרוז מגמגם. כל סיומת מבשרת אסון. לא, אני לא נולדתי במזל שיר ולא יודע לחזר בסולם חגיגות.
(נכנסת באטריצ'ה)
באטריצ'ה מתוקה, באת כשרק קראתי?
באטריצ'ה: סי, סניור, ואלך כשרק תבקש.
בנדיק: הו, הישארי רק עד אז.
באטריצ'ה: נשארתי עד "אז". אז עכשיו שלום. אבל, לפני שאני הולכת, תן לי ללכת עם מה שבשבילו באתי, שהוא המידע מה נפל בינך ובין קלאודיו.
בנדיק: רק מלים עכורות, ועל כן אנשק אותך.
באטריצ'ה: מלים עכורות הן הבל ורעות-רוח, שזה רוח רעה מהבל-פה, שזה פה מסריח, אי לכך אסתלק בלתי מנושקת.
בנדיק: כְּשְלך נופלת לַפה מילה את עושה לה כזאת ברית-מילה - שמרוב בהלה היא נמלטת בעילום-שם לבית-מילון. אבל אני חייב להגיד לך פשוט: קלאודיו ספג ממני הזמנה, ואו שאשמע ממנו בקרוב או שאפרסם אותו בתור פחדן. ובבקשה עכשיו ספרי לי על איזו מן המגרעות שלי התאהבת בי לראשונה?
באטריצ'ה: על כולן ביחד, כי הן הקימו קואליציה [/ממשלה] יציבה כל כך של רע שהן לא מרשות לאף נציג של טוֹב להשתחל. אבל בזכות איזו מן המעלות שלי התייסרת לראשונה באהבה?
בנדיק: "התייסרת!" - הגדרה קולעת. אני באמת מיוסר, כי אני אוהב אותך כנגד רצוני.
באטריצ'ה: לרוגז לבך, אני חושבת. אויה, לב מסכן! אם אתה מרגיז אותו למעני, אני ארגיז אותו למענך, כי אף פעם לא אוהַב מה ששנוא על חברִי.
בנדיק: את ואני לא יכולים לחזר בנועם, אנחנו חכמים מדי.
באטריצ'ה: לא נראה כך לפי הוידוי הזה: החכמים יודעים ש"יהללך זר ולא פיך".
בנדיק: עקרון ישן, ישן, באטריצ'ה, עבר זמנו, היה תקף כשזָר לְזָר עזר. בימינו אם אדם לא יקים לעצמו אנדרטה לפני מותו, זכרו יימחק עד צלצול הפעמון ובכי האלמנה.
באטריצ'ה: וכמה זמן זה, לדעתך?
בנדיק: שאלה טובה. ככה: שעה של רעש ורבע של דמע. אי לכך רצוי מאד לאיש חכם - אם אדון מצפון, התולעת, לא יעצור אותו - להיות חצוצרת המעלות של עצמו, כמו שאני עושה. עד כאן דברי השבח שלי לעצמי, ואם יורשה לי להעיד בעצמי, עצמי מאד ראוי לשבח. ועכשיו ספרי לי, מה שלום בת-דודך?
באטריצ'ה: רע מאד.
בנדיק: ושלומך את?
באטריצ'ה: רע מאד גם.
בנדיק: עבדי את אלוהים, תאהבי אותי והכל יתוקן. וכאן אני גם עוזב אותך, כי הנה מגיעה מישהי בבהילות.
(נכנסת אורסולה)
אורסולה: גברתי, את חייבת לבוא אל דודך. שם הכל כמרקחה. הוכח שגברת הרו הואשמה לשווא, הנסיך וקלאודיו רומו קשות, ומי שמשך בכל החוטים הוא דון ג'ון, שברח ונעלם. תבואי מייד?
באטריצ'ה: תבוא לשמוע את החדשות האלה, סניור?
בנדיק: אחיה בליבך, אמות בחיקך ואקבר בעינייך - ולמעלה מזה, אלך אתך אל דודך.
יוצאים.
< אחורה | ![]() |
קדימה > |