שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים לאונאטו, בנדיק, מרגרט, אורסולה, אנטוניו, הנזיר פרנסיס, הרו ובאטריצ'ה.

 

נזיר:  מה, לא אמרתי: היא חפה מחטא?

לאונאטו: גם הנסיך וקלאודיו, שחרפו

          אותה בשל טעות, כמו ששמעת.

          אך מרגרט, היה לה בדל אשמה

          בזה, גם אם שלא במתכוון,

          כפי שהחקירה הוכיחה.

אנטוניו:                              טוב,

          אני שמח שהכל נפתר

          יפה כל כך.

בנדיק:               וגם אני, אחרת

          היה עלי - הִבְטחתי -  להזמין

          את קלאודיו הצעיר שישלם

          על זה.

לאונאטו:           טוב, בת, וגבירותי, כולכן,

          לֵכנה להסתגר לבד בחדר,

          וכשאקרא, בואו במסכות.

          קלאודיו והנסיך צריכים לבוא כבר.

          אתה, אחי, את תפקידך יודע:

          להיות לבת-אחיך אב, לִמְסור

          אותה לקלאודיו הצעיר.

          (יוצאות הגברות)

אנטוניו:   ואעשה זאת בהדרת כבוד.

בנדיק: נזיר, עלי להטרידך קצת, צר לי.

נזיר:   במה, סניור?

בנדיק: לכבול אותי או לחסל אותי,

         או או. סניור לאונאטו - האמת

        היא, סניור טוב, האחיינית שלך -

         היא מביטה בי בעין טובה.

לאונאטו: העין שבִּתי נתנה לה? זה

          נכון.

בנדיק:         וגם אני משיב לה בעין

          של אהבה.

לאונאטו:                 זאת עין שקיבלת

          ממני, ומן הנסיך וקלאודיו.

          אך מהו רצונך?

בנדיק:                     אתה עונה

          לי בחידות, אדון. אך רצוני הוא

          שרצונך הטוב יחבור לְזה

          שלנו לשלב היום ידינו

          בנישואים. בזה, כבוד הנזיר,

          דרושה לי עזרתך.

לאונאטו:                      לבי בעד

          הכוונה.        

נזיר:               ועזרתי תוגש.

          הנה באים קלאודיו והנסיך.

          (נכנסים דון פדרו וקלאודיו, עם מלווים)

דון פדרו:  יום טוב לאספה החגיגית.

לאונאטו: יום טוב, נסיך. קלאודיו, יום טוב. לכם

          חכינו פה. אתה נחוש עדיין

          להתחתן היום עם בת אחי?

קלאודיו:  ולא אסוג, גם אם היא מוסלמית.

לאונאטו: אח, קרא לה. הנזיר מוכן פה.

          (אנטוניו יוצא)

דון פדרו: יום טוב לבנדיק. איך, מה קרה

          שיש לך פרצוף של פברואר,

          כולו כפור, סערה ועננים?

קלאודיו:   נדמה לי, הוא חושב על שור הבר.

          שה-שה, אל פחד, גבר: נְצפּה

          לך את הקרניים בזהב,

          וכל אירופה עוד תחגוג אתך

          כמו הנסיכה אירופה בסיפור

          כשיופיטר האל דמות שור לבש

          ואת היפהפיה הזאת כבש.

בנדיק: היה זה שור ממש כזה בוער

          שעל פרת אביך הסתער.

          וכך נולד לו עגל זה, רִשְמוּ;

          אם לא - ממי ירש כזה מין "מו"?

          (נכנסים אנטוניו, הרו, באטריצ'ה, מרגרט ואורסולה [הנשים במסכות])

קלאודיו: על זה עוד נתחשבן. עכשיו בא חוב

          אחר. מי הגבירה אשר עלי

          לקחת?

אנטוניו:                זו. קבל אותה ממני.

קלאודיו:       טוב, היא שלי. (להרו): יקירתי, הראי

          לי את פנייך.

לאונאטו:                   לא - עד שתיקח

          ידה מול הנזיר ותישבע

          להתחתן איתה.

קלאודיו:                       תני לי ידך

          מול איש האלוהים פה. בעלך

          אני - אם בעינייך אני טוב.

הרו (מסירה את המסכה): וכשחייתי, אשתך הייתי;

          וכשאהבת, בעלי היית.

קלאודיו:   הרו שניה!

הרו:                   כן, מה נכון מזה.

          הרו אחת מתה כשחוּללה;

          אבל אני, כשם שאני חיה,

          בתולה.

קלאודיו:                 הרו ההיא! הרו שמתה!

לאונאטו:  היא מתה כל עוד חיה הדיבה.          

נזיר:    אני אפיג את כל התימהון

          כשאחרי טקסי הנישואים

          אסביר לך הכל בדבר מותה

          של הרו היפה. עד אז קבל

          נא את הפלא כעניין מובן.

          עכשיו מהר לכנסיה.

בנדיק:                          חכה

          דקה, נזיר טוב. מי פה באטריצ'ה?

באטריצ'ה (מסירה את המסכה): השם הזה הוא שמי. מה רצונך?

בנדיק: את לא אוהבת אותי?

באטריצ'ה:                         לא, לא יותר

          מדי.

בנדיק:           אז קלאודיו, הנסיך, דודך 

          כולם טעו - הם נשבעו שכן.

באטריצ'ה:  אתה אוהב אותי?

בנדיק:                        לא, לא יותר

          מדי.

באטריצ'ה:        אז הרו, מרגרט, אורסולה

          טעו מאד - הן נשבעו שכן.

בנדיק: אמרו שאת גוועת בגללי.

באטריצ'ה: אמרו, אתה חצי-מת בגללי.

בנדיק: שטויות, בכלל לא. אז את לא אוהבת?

באטריצ'ה:  לא-לא, רק משיבה בידידות.

לאונאטו:  די, את אוהבת, אחיינית, ברור.

קלאודיו:  והוא אוהב אותה, אני חותם,

          כי הנה דף נייר בכתב ידו,

          שיר מקורי צולע, פרי מוחו,

          מוקדש לבאטריצ'ה.

הרו:                               הנה עוד

          אחד, בכתב ידה, נגנב מתוך

          כיסה - מלים של דבש על בנדיק.

בנדיק:   נס פלא! הידיים שלנו נגד הלבבות! בואי, אני אקח אותך, אבל, בַּיקר לי, אני לוקח אותך מרחמים.

באטריצ'ה: אני לא אסרב לך, אבל נשבעת בשמש, אני מתרככת רק בגלל הלחץ, וחלקית כדי להציל את חייך, כי אמרו לי שיש לך שחפת.

לאונאטו:  שקט! (לבאטריצ'ה): אני אסתום לך את הפה. (מושיט אותה לבנדיק לנשיקה)

דון פדרו:  מה שלומך, בנדיק, הגבר הנשוי?

בנדיק:  אני אגיד לך מה, נסיך; מושב שלם של לצים לא יזיז אותי בחצים מדעתי. אתה חושב שאכפת לי מסאטירה או חמשיר? לא, מי שפוחד מעקיצות, שלא יתבלט בחוצות. בקיצור, היות ואני מתכוון - כן! -  להתחתן, לא אזרוק חצי מחשבה על מה שהעולם יגיד נגד. ולכן - שלא תשתחז עלי על מה שאמרתי נגד נישואים. כי הבן-אדם הוא יצור מסוחרר, זאת המסקנה שלי. מה שנוגע לך, קלאודיו, בהחלט חשבתי להכות אותך, אבל כיוון שאתה עומד להיות קרוב שלי, תחיה בריא בלי פצע ותאהב את בת-דודי.

קלאודיו: אני מאד קוויתי שתסרב לבאטריצ'ה, כדי להבריח אותך במכות מחיי בודד לחיי בוגד -  מה שבלי ספק תהיה, אם בת-דודי לא תפקח עליך בשבע עיניים.

בנדיק:  עזוב, עזוב, אנחנו ידידים. בואו נרקוד לפני שנתחתן, שינעם לנו בלב ולנשותינו בעקב.  

לאונאטו:  ריקודים - אחר כך.

בנדיק:    עכשיו, בלי ויכוחים! מוזיקה, לנגן! נסיך, אתה עצוב - תיקח לך אשה, תיקח לך אשה! אין מקל מכובד מזה שמצופה בקרן.

               (נכנס שליח)

שליח:       אדון, אחיך שברח נתפס,

               משמר חמוש מביא אותו העירה.

בנדיק:       שכח ממנו עד מחר. אני אמציא לך עונשים מתוקים במיוחד בשבילו. נשפנים, לנשוף נשף!

          ריקוד. יוצאים.