| < אחורה |  המון רעש על לא כלום -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנסים דון פדרו, דון ג'ון, לאונאטו, הנזיר פרנסיס, קלאודיו, בנדיק, הרו, באטריצ'ה ואחרים.
לאונאטו: קדימה, נזיר-פראנסיס, עשה את זה זריז: שבועות נישואים פשוטות וזהו, את כל פרוט החובות של זה ושל זו תמסור אחר כך.
נזיר: באת הנה, אדון, לקדש את הגבירה הזאת?
קלאודיו: לא.
לאונאטו: להתחתן איתה, נזיר; אַתה באת לקדש.
נזיר: גבירה, באת הנה להתחתן עם הרוזן הזה?
הרו: כן.
נזיר: אם מישהו משניכם מכיר עילה שעלולה למנוע את זיווגכם, אני תובע חי נשמותיכם שתבטאו אותה.
קלאודיו: את מכירה כזאת, הרו?
הרו: אף אחת, אדון.
נזיר: אתה מכיר כזאת, רוזן?
לאונאטו: אני מעז לענות בשמו: אף אחת.
קלאודיו: הו מה שבני-אדם מעזים! מה שבני-אדם עושים! מה שבני-אדם עושים יום-יום, מבלי לדעת מה שהם עושים!
בנדיק: מה זה? קריאות ביניים? אז תוסיף גם בראבו, והיי-הו, וחה-חה-חה!
קלאודיו: עמוד בצד, נזיר. (ללאונאטו): תרשה לי, אבא:
אתה מוסר לי את העלמה הזאת
בתך בלב ובמצפון נקי?
לאונאטו: נקי כמו שניתנה לי מיד אל, בן.
קלאודיו: ומה אוכל אני לתת לך
שישתווה לשי יקר כל כך?
דון פדרו: לא כלום, אלא אם כן תחזיר אותה שוב.
קלאודיו: נסיך יקר, אתה מורה לי איך
מודים. אז הנה, לאונאטו, קח
אותה בחזרה שוב. אל תיתן
לידידך תפוז רקוב. היא רק
ציור ומסכה של תמימותה.
ראו איך כמו בתולה היא מסמיקה פה!
הו, איך החטא הערמומי עוטף
עצמו באמינות ואמנות!
[/ הו באילו אמינות ואמנות
/ יודע חטא עורמה להתכסות!]
הסומק לא נראה כמו הוכחה
לתום ולצניעות? לא תישבעו,
כל מי שמסתכל בה מבחוץ,
שהיא בתולה? אבל היא לא. לא, היא
יודעת להט של מיטת זימה.
זה סומק של אשמה, לא של צניעות.
לאונאטו: מה אתה מתכוון, אדון?
קלאודיו: מה? לא לשאת אותה, לא לשלב
לב עם פרוצה עם תעודות.
לאונאטו: אדון יקר לי, אם במו ידך
ניסית וכבשת את מבצר
התנגדותה ואת בתוליה, או -
קלאודיו: אני יודע מה תרצה לומר:
שאם אני ידעתי אותה, אז
היא רק הקדימה לחבק אותי
כבעל-לעתיד; בקושי חֵטְא.
לא, לאונאטו,
אף פעם לא לחשתי לה מילות
פיתוי. הפגנתי לה תמיד, כמו אח
לאחותו, כנות-לב ביישנית
ואהבה על פי המקובל.
הרו: הייתי פעם לא כזאת אתך? [/ ולא הייתי כך תמיד אתך?]
קלאודיו: לכי לעזאזל, זיוף! אני
אוקיע את זה בפומבי. נראית
לי כמו אלת ירח, טהורה
כמו הניצן לפני שייפתח;
אבל הדם שלך - הוא משתולל
יותר מדם נואפת, או חיות
מחמד שמתפלשות בתאוות
בהמיות.
הרו: כבודו לא חש בטוב,
שהוא שופך מלים פרועות כאלה?
לאונאטו (לדון פדרו): נסיך יקר, למה אתה שותק?
דון פדרו: מה אדבר? אני אכול כלימה
על שטרחתי כך לקשור ידיד
יקר למִזְדַנֵית-חוצות זולה.
לאונאטו: אני שומע או חולם את כל זה?
דון ג'ון: שומע, והכל אמת, אדון.
בנדיק: זה לא נראה כמו ליל כלולות.
הרו: אמת? הו אלוהים!
קלאודיו: לאונאטו, זה אני כאן?
זה הנסיך? וזה האח שלו?
זה הפרצוף של הרו? העיניים
שלנו הן שלנו?
לאונאטו: כל זה כך;
אז מה עם זה, אדון?
קלאודיו: תן להציב
לבת שלך רק שאלה אחת,
ובסמכותך כאב נדיב שלה
בקש שתענה אמת.
לאונאטו: אני
תובע זאת, כשם שאת בתי.
הרו: הו אלוהים, הגן, איך הם סוגרים
עלי! לשם מה הבחינה הזאת?
קלאודיו: שתעני כפי שראוי לשמך.
הרו: מה, שמי לא הרו? מי יכול לזרוק
בשם הזה בדל תוכחה?
קלאודיו: מי? הרו.
הרו תוכל למחוק את כל התום
של הרו. מי הגבר שדיבר
איתך אתמול בלילה? בחלון
שלך משתים-עשרה ועד אחת?
עכשיו, אם את בתולה, עני על זה.
הרו: עם אף איש לא דיברתי בשעה
הזאת, אדון.
דון פדרו: טוב, אז את לא בתולה.
חבל לי, לאונאטו, שאתה
אנוס לשמוע. חי כבודי, אני,
אחי והרוזן המקופח
הזה ראינו ושמענו את
בתך, כן, בשעה הזו אתמול
בלילה, מדברת עם בריון
בן-עוול מחלון חדרה, והוא,
כמו מנוול הולל, הודה בכל
המפגשים המושחתים שהם
ערכו בסתר אלף פעם.
דון ג'ון: טפו, אי אפשר לחזור על המלים,
אדון, לא, אי אפשר!
אין שום שפה שבה לא ייפגע
הטוהר אם נֹאמר זאת. כן, גבירה
יפה, עצוב לי על ההפקרות
שלך.
קלאודיו: אח הרו! מה שאת יכולת
להיות לוּ מחצית קסמך מִחוּץ
שכן בַּדעת וּבלב שלך!
אבל שלום, שלמות שלילית. שלום.
טומאה תמה ותום טמא. אני
אגיף באשמתך את שערי
האהבה כולם, וירפרף
על עפעפַּי חשד שיהפוך
כל יופי לאסון, בלי צל של חסד.
לאונאטו: אין לאף איש פה בשבילי פגיון?
(הרו נופלת)
באטריצ'ה: מה, אחותי! מה את צונחת ארצה?
דון ג'ון: בואו, נלך. מה שיצא לָאור
חונק לה את הלב.
(יוצאים דון פדרו, קלאודיו ודון ג'ון)
בנדיק: מה שלום הגברת?
באטריצ'ה: מתה, אני חושבת.
הצילו, דוד! לא, הרו! הרו! איי,
דוד, סניור בנדיק, נזיר!
לאונאטו: גורל,
שלא תסיר את כובד זרועך!
המוות הוא כיסוי יפה מאד
לחרפתה.
באטריצ'ה: הרו שלי, איך את?
(הרו זעה)
נזיר: התנחמי, גברתי.
לאונאטו: את מביטה אל השמיים?
נזיר: כן,
מדוע לא?
לאונאטו: מדוע? מה, לא כל
יצור שחי זועק "חרפה עליה"?
היא מסוגלת להכחיש סיפור
אשר הודפס בְּסומק-דם שלה?
לא, הרו, אל תחיי! אל תפקחי
עיניים! כי לולא חשבתי כי
תמותי תיכף, אילו האמנתי
שנשימתך תגבר על בושתך,
הייתי לא רק מייסר אלא
מכה אותך למוות. התאבלתי
שיש לי בת אחת בלבד? השמצתי
אי פעם את הטבע הקמצן
על זה? הו בת אחת יותר מדי -
זה מה שאת! למה היתה אחת?
למה נראית לי מקסימה אי פעם?
ולמה לא אספתי בחמלה
בת של קבצן על סף דלתי, שלוּ
היתה כך מזדהמת, כך
נמרחת בטינופת, פי יכול
היה לומר: "היא לא שלי; חרפה זו
יצאה מחלציים לא ידועים."
אבל שלי, שלי שגם אהבתי,
שלי אשר פיארתי, ושלי
שהתגאיתי בה - שלי כל כך
שלעצמי נראיתי לא שלי
אל מול ערכה שלה. והיא - הו, היא
נפלה לבור של דיו שאין בכל
הים מספיק טיפות לנקותה שוב,
אין מֶלח לשמר את הבשר
המטונף והרקוב שלה.
בנדיק: אדון, אדון, בסבלנות. אני
עטוף בתדהמה כזאת - איני
יודע מה לומר.
באטריצ'ה: זאת עלילת שווא, בחיי, נשבעת!
בנדיק: גברתי, ישנת איתה אתמול בלילה?
באטריצ'ה: לא, האמת - לא; אם כי השנה
ישנתי לצידה ממש כל לילה.
לאונאטו: מוכח, מוכח סופית! זה מחזק
מה שהיה עשוי ברזל כבר! מה,
שני הנסיכים יאמרו שקרים, וקלאודיו,
הוא ישקר, שכה אהב אותה?
שכשדיבר על חרפתה שטף
זאת בדמעות? עזבו אותה, תנו לה
למות.
נזיר: הקשב לי רגע:
אני שתקתי כל הזמן הזה,
נתתי לדברים להתגלגל,
כי התבוננתי בגבירה. ראיתי
אלפי גדודים של סומק מגיחים
אל תוך לחיה, אלפי בושות תמימות
חיוורות בְּלוֹבן מלאכִי הודפות
את צבא הסומק; בעיניה אש
הופיעה כדי לשרוף את הכפירה
של הנסיכים האלה בְּאמת
הבתולים שלה. קרא לי טיפש,
זלזל בַּפֵּרוּשים, באבחנות
שלי, אף שחותם הנסיון
טבוע בְּסִפְרִי; זלזל בִּמְרום
גילי, ביעודי, כבודי, מִשְרת
קודשי, אם העלמה המתוקה
פה לא נפלה, חפה מחטא, קורבן
ביד משגה צורב.
לאונאטו: נזיר, זה לא
יכול להיות. אתה רואה שכל
בְּדל זכות שעוד נותר לה הוא שעל
קִלְלתה היא לא הוסיפה חטא
של שבועת שקר. היא לא מכחישה.
אז למה לכסות בתירוצים
את האמת העירומה?
נזיר: מיהו
הגבר שעליו מאשימים
אותך, גברתי?
הרו: רק המאשימים
יודעים. אני לא. אם יש גבר חי
שאותו אני יודעת קצת יותר
ממה שמתירה צניעות בתולים,
הלוואי שאיענש בלי שום חמלה!
הו אבא, רק תוכיח שאיזה גבר
נפגש אתי בשעת לֵיל לא כשרה,
או שהחלפתי בְּלֵיל אמש שתי
מלים עם מישהו, אז התכחש
לי, שנא אותי, ענה אותי למוות!
נזיר: משגה מוזר נפל על הנסיכים. [/ יש מין משגה מוזר לנסיכים.]
בנדיק: שניים מהם אנשי כבוד לְאות
ולמופת. אם מישהו הטעה
את חוכמתם, זה דון ג'ון, הממזר,
שנשמתו טורחת במפעל
הרֶשע.
לאונאטו: לא יודע. אם דִבּרו
אמת, ידיים אלה יקרעו
אותה. אם הם הכתימו את כבודה,
גם הַגֵּאה בהם ישמע על זה.
הזמן עוד לא ייבש לי את הדם,
הגיל עוד לא טרף לי את המוח,
יד הגורל לא רוששה אותי,
חיים של רוע לא נִשְלו אותי
מידידים כל כך שלא יראו
איך קם בי כוח גם של גוף וגם
של תחבולה, גיוס של חברים
ואמצעים בכדי להיפרע
מהם עד היסוד.
נזיר: עצור דקה,
ותן לי לייעץ כאן. את בתך
פה הנסיכים השאירו למותה.
הסתר אותה לפי שעה בבית,
תודיע בציבור ש - כן, היא מתה.
נהג כמתאבל על פי כללי
הטקס, ובנחלת הקבר
המשפחתית הקם לה מצבה,
ותמלא כל נוהג של קבורה.
לאונאטו: ומה ייצא מזה? מה זה יועיל?
נזיר: אם כל זה יבוצע כהלכה,
זה יהפוך כלפיה כל דיבה
לחרטה; זה כבר די טוב. אבל
לא לשם כך אני מתווה נתיב
מוזר כזה: תראה שמצירים
קשים עוד ייוולד דבר גדול.
כיוון שמתה - זאת יש להדגיש -
בָּרגע שבו הואשמה, כולם
יבכו וירחמו, וימחלו.
כי ככה זה: את מה שיש לנו
לא נעריך כל עוד שלנו הוא
להתענג בו, אך כשהוא חסר
או אם אבד, הו, אז מה ישתווה
לו, אז אנו מוצאים את כל הטוֹב
שלא ראינו כשהיה שלנו.
וכך יקרה לקלאודיו. כשישמע
שהמילים שלו הרגו אותה,
אז בּבוּאת חייה תתגנב
במתק אל חדרי החדרים
של דמיונו, כל אבר מדמותה
החיה יתגלה לו בעיני
רוחו הדוּר יותר, רוטט, ענוג,
תוסס-חיים יותר משהיתה
כשחיה באמת. אז יתאבל -
אם הוא אכן אהב מכל הלב -
ויתחרט שהאשים אותה;
כן, גם אם האמין שהוא צודק.
עשה כך ותראה שהסיפור
יוכתר בהצלחה יותר מכפי
שביכולתי אפילו לשער.
וגם אם התוכנית כולה תוחמץ,
אז רק האמונה שהרו מתה
כבר תְּכַבה כל השמצת קלון.
ובמקרה הכי נורא תסתיר
אותה, כפי שמגיע לְשֵם טוב
אשר נפגם, בחיק חיים של דת,
ובבידוד, רחוק מכל לשון
רעה, עין צרה והכפשות.
בנדיק: סניור לאונאטו, שְמע לעצתו.
אף שאתה יודע עד כמה
אני קרוב לקלאודיו ואוהב
אותו, כאן אהיה סודי וגם
ישר כמו הנשמה שלך לגוף.
לאונאטו: אני טובע ביגון כזה -
כל חוט ימשוך אותי.
נזיר: נלך עכשיו. זו דרך נכונה:
פצע קשה - תרופה קשה תושיע.
אַת, מוּתי כדי לחיות. החתונה
אולי תבוא עוד. אל תתיאשי, אה?
(יוצאים כולם חוץ מבאטריצ'ה ובנדיק)
בנדיק: גברת באטריצ'ה, את בכית כל הזמן הזה?
באטריצ'ה: כן, ואמשיך לבכות עוד קצת זמן.
בנדיק: לא הייתי רוצה בזה.
באטריצ'ה: אתה לא צריך. אני עושה את זה ממילא.
בנדיק: בטוח שעשו לבת-דודך המקסימה עוול.
באטריצ'ה: הה, כמה שאני אגמול לאיש שיעשה לה צדק!
בנדיק: יש איזו דרך להראות ידידות כזאת?
באטריצ'ה: דרך מאד סלולה, רק אין ידיד כזה.
בנדיק: גבר יכול לעשות זאת?
באטריצ'ה: זה תפקיד של גבר, אבל לא שלך.
בנדיק: אני לא אוהב כלום בעולם כמו אותך. זה לא מוזר?
באטריצ'ה: מוזר כמו אני לא יודעת מה. יכולתי באותה מידה לומר שאני לא אוהבת כלום כמו אותך. אבל אל תאמין לי - ובכל זאת אני לא משקרת. אני לא מודה בכלום, גם לא מכחישה כלום. חבל לי על בת-הדוד שלי.
בנדיק: נשבע בחיי, באטריצ'ה, את אוהבת אותי.
באטריצ'ה: אל תישבע לשווא ושמור על חייך.
בנדיק: אני אשבע שוב ושוב בחיי שאת אוהבת אותי, ושישמור על חייו מי שיגיד שאני לא אוהב אותך.
באטריצ'ה: ולא תשוב מן השבועה?
בנדיק: שום משב בשום מצב לא ישיב אותי עכשיו. אני טוען שאני אוהב אותך.
באטריצ'ה: אם ככה, אז - שאלוהים יסלח לי.
בנדיק: על איזה פשע, באטריצ'ה-מותק?
באטריצ'ה: תפסת אותי ברגע של מזל, בדיוק התכוונתי לטעון שאני אוהבת אותך.
בנדיק: אז תטעני, מכל לבך.
באטריצ'ה: אני אוהבת אותך בלב כל כך טעון שלא נשאר בו שום מקום לטענות.
בנדיק: בואי, בקשי ממני לעשות כל דבר בשבילך.
באטריצ'ה: הרוג את קלאודיו.
בנדיק: הה, בשום אופן בעד כל העולם.
באטריצ'ה: אתה הורג אותי בַּסירוב. שלום.
בנדיק: חכי, באטריצ'ה מתוקה.
באטריצ'ה: כבר הלכתי, גם אם אני עוד כאן. אין בך שום אהבה. לא, בבקשה, תן לי ללכת.
בנדיק: באטריצ'ה -
באטריצ'ה: נשבעת לך, אני הולכת.
בנדיק: קודם נהיה ידידים.
באטריצ'ה: יש לך יותר אומץ להיות ידיד שלי מאשר ללחום באויב שלי.
בנדיק: קלאודיו הוא אויב שלך?
באטריצ'ה: הוא לא הוכיח שהוא מנווול-על? שהשמיץ, הכפיש, טינף את הכבוד של דם מדמי? אח, אילו רק הייתי גבר! מה, לָקַחַת אותה ביד עד שהם אמורים לשלב יד ביד, ואז לתקוף בפומבי, להשמיץ בלי בושה, ללכלך בלי מעצור - הו אלוהים, אילו רק הייתי גבר! הייתי תולשת ואוכלת לו את הלב בלב העיר!
בנדיק: תקשיבי לי, באטריצ'ה -
באטריצ'ה: מדברת עם גבר בחלון! יופי של ספור!
בנדיק: לא, אבל, באטריצ'ה -
באטריצ'ה: הרו המתוקה! טינפו אותה, ביזו אותה, הרסו אותה.
בנדיק: בֵּאַט -
באטריצ'ה: נסיכים, רוזנים, אנשים על רמה! עורכי-דוֹן מְעוְותי-דין, עם ניסוחים נסיכיים, בְּרמה של רמאים! ממתק רוזְנוּת בטעם זנות! אדון ממש מעדן! אח אילו הייתי גבר - רק בשבילו! אבל הגבריות דולדלה לחנחונים, הגבוּרה לגינונים, והגברים נהיו רק לשון, ואיזה לשון! רק חידודי לשון! מתיפייפי-נפש! היום גיבור-הרקולס הוא רק מי שאומר שקר ונשבע עליו. תפילות לא יהפכו אותי לגבר, אז ארד כאשה מרוב צער אל קבר.
בנדיק: חכי, באטריצ'ה, נשבע ביד הזאת, אני אוהב אותך.
באטריצ'ה: עשה איתה בשם האהבה משהו יותר שווה מלהישבע.
בנדיק: את חושבת בלב ונפש שהרוזן קלאודיו עשה עוול להרו?
באטריצ'ה: כן, בטוח כמו שיש לי מחשבה או נפש.
בנדיק: מספיק, אני גוייסתי. אזמין אותו ללחום גבר מול גבר. אני אנשק את ידך, וכך אני עוזב אותך. נשבע ביד הזאת, קלאודיו ישלם ביוקר. מה שתשמעי עלי - ככה תחשבי עלי. אני צריך לומר שהיא מתה, אז שלום.
יוצאים משני צדדים.
| < אחורה | המון רעש על לא כלום -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |