שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנס ארתור [מוסווה כנער-סיפון] על החומות.

 

ארתור:  חומה גבוהה, אבל אני אקפוץ.

          קרקע טובה, רחמי, אל תפגעי בי!

          בקושי מכירים אותי פה, אם

          בכלל. וגם אם כן, מסווה זה של

          נער-סיפון די מחפה עלי.

          אני פוחד, אבל אעז בכל זאת. 

          אם רק אגיע שם למטה בלי

          להתרסק, אמצא אלף דרכים

          לברוח. אם למות - אז לא למות  

          בהמתנה; למות בהתקדמות.  

          (הוא קופץ)

          רוח דודי באבנים פה! איי!

          אל, שמור נפשי, ואנגליה - עצמותי.

          (הוא מת.

          נכנסים רוזני פמברוק וסולסברי והלורד ביגוט)

סולסברי:  אז בסנט-אֶדְמוֹנְדְזְבְּרי אפגוש אותו.

          זה מבטחנו. זמן אסון מגיש

          חסד כזה - יש לחבק אותו.

פמברוק:   מי הביא את המכתב מהקרדינל?

סולסברי: רוזן מלוּן, מאצולת צרפת,

          אשר סיפר לי בשיחה פרטית

          שאהבת לואי גדולה כללית

          מכל מה שהדף הזה מביע.

ביגוט:  בואו נפגוש אותו מחר בבוקר.

סולסברי: או לפחות נזוז, כי זה ייקח

          יומיים, רבותי, בדרך עד

          שניפגש.

          (נכנס הממזר)

ממזר:               שוב טוב לפגוש אתכם

          היום, רוזנים רוגזים! דרכִּי דורש

          המלך את נוכחותכם מייד.

סולסברי:  המלך כבר הפסיד אותנו, אֵין.

          לא נרפד בַּטוהר של כבודנו

          גלימה דקה מוכתמת, לא נצעד

          לְצד רגלו שמותירה חותם

          של דם באשר תלך. חזור אמוֹר

          לו זאת. הרע מכל ידוע לנו.

ממזר:  מה שלא תחשבו - עדיף, אני

          חושב, מלים טובות.

סולסברי:                           לא הנימוס

          כי כְּאבֵנוּ מדבר עכשיו.

ממזר:  אבל לכאבכם אין טעם, אז

          מתאים להיות מנומסים עכשיו.

פמברוק:  סר, גם לַכּעס יש זכויות. 

ממזר:                                    נכון:

          לפגוע בַּכּועס, לא בַּזולת.

סולסברי: זה בית-הסוהר.

          (רואה את גופת ארתור)

                                מי זה כאן שוכב?

פמברוק:   הה, מוות מתגאה ביופי של

          נסיך טהור! בָּאדמה אין חור

          שאת המעשה הזה יסתיר.

סולסברי:  הרצח, ששונא מה שבעצמו

          עשה, מציב אותו ברֵיש גָלֵּי

          כדי להמריץ את הנקמה.

ביגוט:                                 כן, או,

          כשדן יופי כזה לַבּור, מצא

          כי לְמלכות כה יקרה אין בור.

סולסברי (לממזר): סר ריצ'רד, מה אתה אומר? ראית.

          מה, קראת, או שמעת, או

          יכולת כלל לחשוב, או שאתה

          כמעט חושב, גם אם אתה רואה,

          שאתה אכן רואה? המחשבה

          יכלה, ללא הגוף פה, לדמיין

          אחד כמוהו? זה שיא השיאים,

          פסגה, נוצה על הקסדה, נוצה

          על הנוצה מעל שריון הרצח.

          כן, זו המגואלת בַּחֶרפּות,

          החייתית מכל הפראויות,

          המתועבת בַּמכות אשר

          חרון אטום-עיניים או חימה

          עם אש במבטיה מעולם

          הציגו מול דִמְעות חמלה רכה.

פמברוק:  כל רצח בעבר נמחל מול זה.

          וזה - יחיד שאין להשתוות לו -

          ייתן קדושה וטהרה לַחטא

          אשר הזמן עוד לא הרה. שפיכות

          דמים וטבח ייחשבו בדיחה   

          מול מחזה הפיגולים הזה.

ממזר:  זה עסק דם מסריח, עבודה

          לא נקייה שנעשתה ביד

          כבדה - אם איזו יד עשתה אותה.

 סולסברי:  אם איזו יד עשתה אותה! היה

          לנו הבהוב מושג על מה בדרך.

          המעשה - מיד חוטאת של היוברט;

          תכנון ומטרה - מאת המלך,

          אשר אני אוסר על נשמתי

          ציות לו, על ברכי, מול הרס זה

          של מתיקות חיים, ולכבודו -

          שלא ינשום יותר - אנשוף כעת

          את קטורת השבועה, שבועה קדושה,

          לא עוד לטעום תענוגות עולם,

          לא עוד להתבשם בהנאות,

          לא להכיר נוחוּת, שאננות,

          עד שאביא ליד זו תהילה

          בכך שהנקם עצמו יסגוד לה.

פמברוק וביגוט: אמן על כל מילה, בלב ונפש.

          (נכנס היוברט)

היוברט:  לוהט ריצה אני מחפש אתכם.

          ארתור עוד חי. אתם קרואים למלך.

סולסברי: אח, הוא עז-מצח! לא מסמיק מול מוות!

          לךְ ברח, נבל בזוי! לך תסתלק!

היוברט: אני לא נבל.

סולסברי:                   שאקח את החוק ביד?

          (שולף את חרבו)

ממזר:  החרב מבריקה. קפּל, ארוֹז.

סולסברי:  רק כשאתקע אותה בעור רוצח.

היוברט: תיסוג, לורד סולסברי, תיסוג, אמרתי.

          חרבי חדה כמו זו שלך, נשבע.

          חבל לי שתצא מהכלים

          ותסתכן כְּשְאָגֵּן על שמי,

          פן אדבק בַּזעם ואשכח

          את גדולתך, כבודך וערכך.

ביגוט:  תל רפש! לאיים על איש אציל?

היוברט: לא על חיי, אך על יושרת חיי

          אני אעז ללחום גם מול קיסר.

סולסברי:  אתה רוצח.

היוברט:                     אל תגרור אותי

          להיות. אני עדיין לא. כל מי

          שפיו אומר כזב, לא מדבר

          אמת. אם לא דיבר אמת - שיקר.

פמברוק:   לשחוט אותו, לשחוט!

ממזר:                                 לשקוט, לִשהות.

סולסברי:  זוז, פלקונברידג', או שאפגע בך.

ממזר:  יותר טוב, סולסברי, תפגע בַּשד.  

          רק תעקם פרצוף מולי, תזיז

          רק רגל, תְּלמד ת'דם החם

          שלך איך לבזות אותי, אכה

          אותך למוות. קח את חרבך

          בַּזמן, אם לא - אמחץ אותך ואת

          שיפוד הגריל שלך עד שתחשוב

          שהשטן בא מן התופת.

ביגוט:                               איך

          זה, פלקונברידג' דגול? מה, תְּגַבּה

          נבל רוצח?

היוברט:                    כל זה לא אני,

          לורד ביגוט.

ביגוט:                      מי הרג את הנסיך פה?

היוברט:  לפני שעה - פחות - עזבתי אותו

          שלם. כיבדתי אותו, אהבתי

          אותו, כל החיים שהוקצבו לי

          אבכה על קץ חייו המתוקים.

סולסברי: אל תאמינו למֵימֵי ערמת

          עיניו. הפשע לא חסֵר ליחה

          כזאת, והוא, כמקצוען ותיק,

          מציג אותה כנהרות של תום

          וחרטה. בואו אתי, כל מי

          שנשמתו נגעלת מריחות

          בית-מטבחיים מחליאים. אני

          אישית נחנק מצחנת החטא.

ביגוט:  יוצאים! לאדמונדזברי! לדופן שם!

פמברוק:  חפש אותנו שם, אמור למלך.

          (יוצאים הלורדים)

ממזר:  זה יופי של עולם! ידעת על

          העסק הכּשר הזה? מחוץ

          לַטווח האינסופי של החמלה,

          אם רֶצח זה בא מידך, אתה

          ארור לנצח, היוברט.

היוברט:  רק שמע לי, סר -

ממזר:                         הה? בוא אגיד לך.

          אתה ארור כמו שְחור - לא, אין דבר

          כל כך שָחור - ארור לעומק גם

          מלוציפר נסיך השְחור. אין שד

          שְאול מכוער כמו שאתה תהיה,

          אם זה אתה רצחת את הילד.

היוברט:  בנשמתי -

ממזר:               אם רק הסכמת לו,

          לָאכזרי במעשים, אמוֹר

          נואש. אין לך חֶבל? טוב, הקוּר

          הכי קטן שעכביש פיתל

          מתוך הבטן, יש בו די לחנוק

          אותך. קנה-סוף יהיה קורָה לתלות

          אותך עליו. או, אם תרצה לטבוע,

          שים רק טיפונת מים בכפית,

          והם יהיו כמו ים גדול, אוקיינוס,

          מספיק כדי להחניק נבל כזה.

          אני חושד בך חשד חמור.

היוברט: אם בפעולה, בהסכמה, בחטא

          של מחשבה אשַמתי בגניבת

          הנשימה המתוקה אשר

          הקיף החומר היפה הזה,

          שיחסרו בתופת כאבים

          כדי לְענות אותי. עזבתי אותו

          בריא.

ממזר:          לךְ, קח אותו בזרועותיך. -

          אני המום, נדמה לי, ומאבד

          כבר דרך בין קוצים וסכנות

          של העולם הזה. באיזו קלות

          אתה מניף שם את כל אנגליה!

          מהפּרור-מַלכוּת המת הזה

          עפים שמיימה החיים, הדין

          והאמת של כל הממלכה

          הזאת, ואנגליה עכשיו נותרה

          לריב, למשוך, לחתוך עם השיניים

          זכויות פרוצות של מדינה

          שהתנפחה מיוהרה. עכשיו,

          בשביל עצם גרומה של קצת מלכוּת,

          פרוות המלחמה סומרת זעם,

          נוהמת מול עיני שלום רכּוֹת.

          עכשיו סכסוך מבית וגדודים

          מחוץ-לבית נפגשים בקו

          אחד; ומהומת-על ממתינה,

          כמו עורב על בהמה גוססת,

          לְריקבון קָרֵב על המלכוּת

          שתיחטף. עכשיו אשרי האיש

          שהגלימה שלו תוכל לשרוד

          בַּסערה הזאת. קח את הילד

          ובוא אתי מהר. אני לַמלך.

          יש אלף עניינים דחופים, דוחקים,

          ועל ארצנו זועפים שחקים.

          יוצאים.