שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

תרועה. נכנסים המלך ג'ון, רוזני פֶּמְבְּרוֹק וסולְסְבּרי, ואצילים אחרים. המלך ג'ון עולה על כסאו.

 

המלך ג'ון:       פה אנו שוב יושבים, שוב מוכתרים,

          מול עין, הבה נקווה, אוהדת. [/ מול עין, הבה נקווה, שמחה.]

פֶּמְבְּרוֹק:  ה"שוב" הזה, ברשות הוד מלכותך,

          די מיותר. הלוא הוכתרת כבר,

          והמלוכה לא נקטפה אי-פעם,

          נאמנות העם לא הוכתמה

          במרד; ציפייה טרייה כלל לא

          הטרידה את הארץ בכמיהה

          לשינויים או לשיפור מצב.

סוֹלְסְבֶּרי:   לכן, לרכּוֹש הדר כפול, לשים

          הוד על תפארת, להזהיב זהב

          טהור, לצבוע שושנה, לזרות

          בְּשָמִים על סיגלית, להחליק

          משטח של קרח, להוסיף גוונים

          לַקשת, או לרצות עם אור של נר

          לתת עוד זוהר לעיני מרום,

          זו הפרזה בזבזנית נלעגת.

פמברוק:   לולא רצון כבודך היה החוק,

          המעשה הזה נראָה כמו מין

          סיפור עתיק שמסופר שנית,

          ומעצבן כששוב חוזרים עליו

          לעייפה ברגע לא מתאים.

סולסברי:  אותו קלסתר עתיק וִיְפה-צורה

          של סדר טוב מושחת בזה; וכמו

          שרוח מהתלת במפרש,

          זה מסובב כיוּון של מחשבות,

          מרתיע ומבהיל כל שכל טוב,

          שֹם חולי בדעה בריאה, מחשיד

          אמת; ככה יוצא כשמתהדרים

          בבגד אופנתי חדיש כזה.

פמברוק:  כשאיש עמָל שואף להיות טוב מן   

          הטוב, הלהיטות הורסת את   [/ הטוב, עודף הלהט מחבל

          היכולת. וכשמְתרצים קלקול,  / בַּיכולת. וכשמְתרצים קלקול,]  

          לא פעם מגדילים את הקלקול

          עם התירוץ, כמו שסתימות של חור

          חושפות, מעודף הסתרה, פגמים

          שלא נראו לפני שנסתמו.

סולסברי:  זו רוח העצות אשר השמענו

          לפני הכתרתך המחודשת;

          אך מרוצה היה כבודך למחוץ

          אותן, ואנו מרוצים כולנו,

          כי כל פריט ופרט של רצוננו

         עומדים דום מול רצון מעלתך.

המלך ג'ון:  כמה סיבות להכתרה כפולה זו

          גיליתי באוזניכם, ולדעתי

          הן חזקות. יותר, וחזקות

          יותר מן הפחוּת שבפחדַי,      

          עוד אספק לכם; בינתיים רק

          אִמרו מה לדעתכם טעון תיקון

          ותגלו באיזה לב חפץ

          אקשיב לַבקשות, ואמלא.

פמברוק: אם כך אני, בתור לשון השאר,

          המבטאת מה שבלב הכלל,

          למעני ולמענם, אבל

          מעל לכל למען בטחונך,

          שהוא בראש מעיני, ושל

          כל אלה, אבקש מקרב לב

          שחרור לארתור; כי מעצרו

          דוחף הרבה שפתיים שרוטנות

          אל הסכסוך המסוכן הזה.

          אם תחזיק בחוזק-יד כְּחוק -   [/ אם תַּקיפוּת תהיה לחוק תקף -]

          או אז פחדיך - כי פחדים, אומרים,

          נלווים לְעוול - ידחפו אותך

          לכלוא בחושך את קרובך הרך,

          לחנוק את כל ימיו בבערות

          ברברית, ולשלול מנעוריו

          זכות השכלה טובה ופעילות.

          כדי שאויבי הדור לא ישתמשו

          בזה לטובתם, הואל לתת

          לנו, בתור הבקשה אשר

          הרשית, לעתור לחירותו;

          ולא לטובתנו נבקש -

          כי אם שלומנו רק תלוי בך,

          חשוֹב: שלומך תלוי בחרותו.

המלך ג'ון: יהי כך. נעוריו הם בידיכם

          להדרכה -

          (נכנס היוברט)

                       מה, היוברט, מה חדש?

          (לוקח אותו הצידה)

פמברוק:  זה הוא שהופקד על עסק הדמים.

          הֶרְאָה את הפקודה לְידיד שלי.

          מראה חטא מפלצתי מחריד חי לו

          בָּעין. הפנים החתומים

          חושפים רִגְשות חזה מוטרד מאד,

          ויש לי פחד שזה נעשָה,

          מה שפחדנו כי הוטל עליו.

סולסברי:  צבעי המלך מתחלפים, הולכים-

          שבים בין מטרתו ומצפונו,

          כמו השליחים בין שני צבאות אימים.

          סופת לבו בְּשֵלה להתפוצץ.

פמברוק: כשתתפוצץ, אני חושש, תפרוץ

          חלאת זיהום של מות ילד מתוק.

המלך ג'ון:  את יד המוות אי אפשר לבלום.

          על אף שרצוני לתת עוד חי,

          עתירתכם, רוזנים, הלכה ומתה.

          הוא מספר - ארתור נפטר הלילה.

סולסברי:  נכון, פחדנו שהוא חשֹוּך מרפא.

פמבורק: נכון, שמענו שמותו קרוב

          לפני שהוא עצמו הרגיש חולה.

          על זה יש להשיב, או כאן או שם.

המלך ג'ון:  מה אתם מקדירים לי מצח ככה?

          המספריים של הגורל אתם

          חושבים הם בידי? יש לי שלטון

         על דופק החיים?

סולסברי:                      זהו לכלוך

          גלוי. חרפה שהשררה תגיש [/ תמכור]

          את זה באופן כה בוטה. שכך

          יצליח המשחק שלך, שלום.

פמברוק:  חכה, לורד סולסברי. אלך אתך

          למצוא את ירושת ילד מסכן זה,

          מלכות קטנה בבור קבר כפוי.

          הדם שרוחב כל האי היה

          שלו, מחזיק שלוש אמוֹת כיום. 

          איך, איך תסכים לזה, עולם איום!

          לא, זה יפרוץ, לא יישאר בסוד;             

         נבכה על זה, ובקרוב מאד.   

                    [/ לא, זה יפרוץ החוצה, לא יוטמן; /

                         נבכה על זה, ולא רחוק הזמן.] 

          (יוצאים פמברוק, סולסברי והאצילים)

המלך ג'ון:  הם זועמים אש. אני מתחרט.

          אין שום בסיס יציב אשר בנוי  

         על דם, חיים בטוחים לא מושגים

          במוות של אחר.

          (נכנס שליח)

                         מבט מפחיד

          יש לך. איפה כל הדם שגר

          לך תמיד בלחי? שְמֵי ענן

          כאלה לא מתבהרים ללא

          סופה; בוא שפוך את המבול שלך:

          מה, איך הכל הולך שם בצרפת?

שליח:  הולך לאנגליה מצרפת. עוד לא

          גויסו באיזו מדינה כוחות

          כאלה מעולם לתקוף מחוץ

          לארץ. את דוגמת החיפזון

          שלך למדו, כי כשאתה אמור

          לשמוע שהם עוד מתכוננים,

          יבואו כבר בשורות שהם הגיעו.

המלך ג'ון:  הו איפה השתכר המודיעין

          שלנו? איפה הוא ישן? ומה

          עם ערנוּת אמי - צבא כזה

          מוקם לו בצרפת, והיא לא שמעה

          על זה?

שליח:            מלכי, אוזניה אטומות

          בעפר. בראשון באפריל מתה אמך

          האצילה. ולפי מה ששמעתי,

          אדון, גברת קונסטאנס מתה בהתקף

          טרוף שלושה ימים לפני כן, אך

          זה רק נודע לי במקרה, מפי

          שמועה. אמת או שקר - לא יודע.   

המלך ג'ון (הצידה): לא, אל תרוצי, מקריות אימים!

          הו, רק חִבְרי אלי עד שאשקיט

          את הרוזנים הנרגנים שלי!

          מה! אמא מתה! אז במצבי

          שם בצרפת הכל תוהו-ובוהו! -

          בפיקודו של מי בא צבא צרפת

          שאתה טוען כי באמת נחת פה?

שליח:  של הדופן -

המלך ג'ון:             אתה מסחרר אותי

          עם הבשורות-איוב האלה.

          (נכנסים הממזר ופיטר מפּוֹמְפְרֶט)

                                           כן?

          מה אומרים על הפעולות שלך בארץ?

          אל תנסה לדחוס לראש שלי

          עוד חדשות רעות, כי הוא מלא.

ממזר:  אך אם אתה פוחד לשמוע את

          הרע מכל, אז תן לרע מכל,

          שלא נשמע, ליפול לך על הראש.

המלך ג'ון:  הבן אותי, חבר. המם אותי

          נחשול, אבל עכשיו אני נושם

          מעל המים שוב, אוזנַי פתוחות

          לכל לשון, תגיד מה שתגיד.

ממזר:  איך בין אנשי הכנסיה הלך לי

          יביעו הסכומים אשר אספתי.

          אך בַּמסע שלי לכאן על פני

          הארץ, שמתי לב שבני העם

          שוגים בהזיות ואחוזי

          שמועות, ממולאים בדמיונות

          שווא, לא יודעים ממה הם פוחדים,

          אך מלאי פחדים. והנה זה

          נביא אשר הבאתי פה, הַיְשר

          מן הרחובות של פּוֹמְפְרֶט; שם ת'איש

          מצאתי כשמאות רבות פוסעים

          בעקבותיו; והוא זימר להם

          בחרוזים גסים צורמים, שעד חג

          העלייה בצהריים, מלך,

          תגיד לכתרך "שלום וַיֵּלֶך".

המלך ג'ון:  חולם בטל, למה עשית כך?

פיטר מפומפרט: כי האמת, חזיתי, תתרחש כך.

המלך ג'ון: היוברט, סלק אותו. אסוֹר אותו,

          ובצהרי אותו יום בו אמר

          כי אוותר על כתר, שיתלו

          אותו. הצב עליו משמר ושוב,

          אני צריך אותך.

          (היוברט ופיטר יוצאים)

                             קרוב יקר,

          שמעת את החדשות, מי בא?

ממזר:  הצרפתים, כל פֶּה מלא בזה.

          אגב, פגשתי את לורד ביגוט עם

          לורד סולסברי, בעיניים אדומות

          כמו אש שרק הרגע התלקחה,

          ואחרים איתם, הולכים למצוא

          את קבר ארתור, שהם אומרים נרצח

          הלילה בהשראתך.

המלך ג'ון:                         קרוב

          יקר, לך תשתחל לחברתם.

          יש לי תכנית לקנות שוב את לבם.

          הבא אותם אלי.

ממזר:                      אמצא אותם.

המלך ג'ון: אבל מהר! רגל ימין קדימה!

          שרק לא יהיו לי נתינים

          אויבים, כשמאיימים זרים עוינים

          על הערים שלי בתצוגת

          תפארת של פלישה קשה. הייה

          כמו שליח האלים, בַּנעל תקע   

          נוצות, וטוס כמו מחשבה מהם

          אלי.

ממזר:         רוח הזמן תורה לי קצב.

          (יוצא)

המלך ג'ון:  דִברֵי איש רוח, איש אציל, איש מעש.

          לך אחריו. אולי הוא יצטרך

          איזה שליח מרוזנַי אלי,

          זה תפקידך.

שליח:                  מכל הלב, מלכי.

          (יוצא השליח)

המלך ג'ון:       אמא שלי מתה!

          (נכנס היוברט)

היוברט:  אדון, אומרים שחמישה ירֵחים

          נראו הלילה: ארבעה קבועים,

          וחמישי שהסתחרר סביבם

          במין תנועה של פלא.

המלך ג'ון:                         חמישה

          ירחים?

היוברט:              זקנים וסבתות ברחובות,

          עם נבואות מסוכנות על זה.              

          מות ארתור הצעיר אצלם בפֶּה

          בלי סוף, וכשהם מדברים עליו,

          הם מנידים ראש ומתלחשים

          בָּאוזן זה עם זה. המְדבּר תופס

          את זרוע השומע, המקשיב

          כולו אימה - עם קימוטי גבות,

          עם הנהונים וגלגולי עיניים.

          נפּח עם פטישו עמד שם, ככה,

          כשהברזל הלך והתקרר,

          בלע בפה פעור בְּשוֹרות חייט,

          שבידו מֶטר ומספריים,

          עם סנדלים שמחפזון בהול

          תקע לתוך רגליים לא נכונות,

          סיפר על רבבות של צרפתים

          דרוכים לִקרב שערוכים טורים-

          טורים בקנט. איש מלאכה אחר,

          כחוש ולא רחוץ, קוטע את

          דבריו ומדבר שוב על מות ארתור.

המלך ג'ון:  למה אתה נוטע בי פחדים

          כאלה? למה כל הזמן לטחון

          לי את מות ארתור הצעיר? ידך

          רצחה אותו. לי, כן, היתה עילה

          כבדת משקל לשאוף שהוא ימות,

          אבל לךָ לא, שום עילה להֶרג.

היוברט:  שום...? אדוני! מה, לא אתה דחפת?  

המלך ג'ון:  זאת הקללה של מלך, להיות

           מוקף בעבדים שמְפרשים   

          כל מצב-רוח בתור צו לפרוץ

          לתוך היכל-הדם של החיים,

          ומפענחים קריצה של הסמכות

          כְּחוק, יודעים מה משמעות שררה

          שמאיימת, כשאולי היא מזעיפה

         מבט סתם כך, ממצב רוח, לא

          משיקולים מעובּדים.

היוברט:                          הנה

          ידך וחותמך על מה שעשיתי.

          (מראה את הצו)

המלך ג'ון:  הו, בַּחשבון האחרון בַּסוף

          בין ארץ ושמיים, כתב-היד

          והחותם יעידו כנגדנו

          לדיראון עולם. איך לא אחת

          מראֶה של אמצעים לפשוע הוא

          זה שמוביל לַפּשע! אילו לא

          נמצאת בסביבה - טיפוס אשר

          סומן, מוּנָה, אושר ביד הטבע

          למעשי חרפה - הרצח לא

          היה עולה בדעתי. אבל

          כשהבחנתי בקלסתר המתועב

          שלך, ומצאתי שאתה מתאים

          לנְבָלָה של דם, כשיר, נכון

          לסכנות, הזכרתי די קלושות

          את סוגיית מות ארתור. ואתה,

          בכדי להתחבב על מלך, בלי

         נקיפות מצפון הִשְמדת נסיך.

היוברט:    אדון -

המלך ג'ון:  לו רק הֵנַדְתָּ ראש, אילו היססת

          כשבמעורפל בטאתי כוונות,

          או לו הפנית אל פני מבט

          שואל, כמו בקשה לומר מלים

          מפורשות, בושה כבדה היתה

          עושה אותי אילם, מטה אותי

          לחדול, והפחדים שלך היו

          בוראים פחדים גם בי. אבל אתה

          הבנת אותי טוב על פי איתות,

          ובאיתות נדברת עם החטא.

          כן, בלי עיכוב נתת שלבך

          יסכים, ואז שיד גסה שלך

          תפעל בַּתועבה שפּינוּ לא

          העז לנקוב בשמה. צא מעֵינַי

          ולעולם שלא תראה אותי!

          רוזני נוטשים אותי, ומדינתי,

          ממש בשער, מתגרה בה גדוד

          זרים. לא, בְּגוף ארץ הבשר

          הזה, מלכות זו, תחום של נשימה

          ודם, עוינוּת וריב-אחים שולטים

          בין מצפוני ובין מות אחייני.

היוברט:  קום נגד האויבים האחרים

          שלך; אני אשכין שלום בינך

          לנפשך. הילד ארתור חי.

          היד הזו שלי עוד בתולה,

          היא יד תמימה, לא נצבעה טיפות

          של דם אדום. אל חיק זה לא חדר

          עוד מעולם דחף מזוויע של

          מַחשֶבת רצח, והוצֵאת על

          הטבע סתם דיבה עם צורתי,

          שגם אם היא קשה מחוּץ, היא רק

          כיסוי לְלב ישר שלא יסכים

          להיות שוחט של ילד חף מפשע.

המלך ג'ון:  ארתור עוד חי? הו, רוץ אל הרוזנים!

          שפוך את דבריך על אש זעמם,

          מתֵּן אותם, השב להם משמעת.

          סלח על ההערה שהתפרצה לי

          על פרצופך, כי זעמי היה

          עיוור, עינֵי דמים דמיוניות

          ראו אותך כמכוער יותר

          משהנך. אל תענה, לא, רק

          הבא לחדר הפרטי שלי

          את הרוזנים הזועמים, חפוז!

          אני מפציר לאט. אתה - חיש זוז!

          יוצאים.