שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט אילוף המרשעת - מערכה 5, תמונה 2

נכנסים בפטיסטה, וינצ'נצ'יו, גרמיו, המורה, לוצ'נצ'יו וביאנקה, פטרוקיו וקתרינה, הורטנסיו והאלמנה; המשרתים עם טראניו, ביונדלו, גרומיו, עורכים את המשתה)

 

לוצ'נצ'יו:  סוף סוף כל תו צורם שר בהרמוניה,

         וזה הזמן, אחרי המלחמות,

         שנחייך על סכנות שפּגו.

         ביאנקה יפה, קבלי את פני אבי,                    

         אני בחום אלחץ יד עם אביך.

        אחי פטרוקיו, אחות קתרינה,

        אתה, הורטנסיו, ואלמנה אוהבת,

        ברוכים תהיו אצלי בבית. נא

        לשמוח. המשתה יסתום עכשיו

        כל בטן כסיום לחגיגה.

        שבו, שבו, לא רק נזלול – גם נפטפט.

פטרוקיו:   נשב, נזלול, נזלול, נשב, ושוב.

בפטיסטה: זאת חביבות של פאדובה, פטרוקיו. 

פטרוקיו:   הכל בפאדובה חביב, הכל.

הורטנסיו: הלוואי, למען שנינו, שזה כך.

פטרוקיו: פוחד מהאלמנה שלו, הורטנסיו!

אלמנה:  הוא חי, אני לא אלמנה שלו.

פטרוקיו: לא, לא הבנת. אמרתי שהורטנסיו

          פוחד ממך.

אלמנה:                 מי שסחרחר חושב

          שהעולם סחרחורת.

פטרוקיו:                        פשש! תשובה

          בלי שום סחור-סחור.

קתרינה:                          מה התכוונת, גברתי?

אלמנה:  זו מסקנה שבעלך זרע בי.

פטרוקיו: זרעתי בה? הורטנסיו - תגובתך?

הורטנסיו: היא לא אמרה "זרע" עם כוונה

          זרה, אז מה זה רע.

פטרוקיו:                        בראבו! על זה

          נשקי אותו, עלמה-דה-אלמנה.

קתרינה:   "מי שסחרחר חושב שהעולם

          סחרחורת" – אם תרשי לי, תפרשי לי.

אלמנה:   אישך, שמאשתו חוטף רק רע,

          רואה בבעלי אח לצרה.

          זה הפירוש שלי, ברשותך.

קתרינה:   פירוש רָשע, אם אני רשאית

         לומר.

אלמנה:          את רשאית.

קתרין:                          את רשעית!

פטרוקיו:   תני לה, קייט!

הורטנסיו:  תני לה, אלמנה!

פטרוקיו:   אני שם אלפייה שקייט תכניס לה.

הורטנסיו:   זה התפקיד שלי.

פטרוקיו:  כן, המפָאק-פַקֵד. שתְּתַפקד! (שותה לחיי הורטנסיו)

בפטיסטה:  ראית, גרמיו? כנופית שנונים!

גרמיו: כן, אלה מתנגחים ראש תחת ראש.

ביאנקה: ראש תחת! תחת ראש! תראו אותו:

          זנב מושפל אבל לשון בוטחת.

וינצ'נצ'יו:  או! זה העירר אותך, גברת כלה?  

ביאנקה:  העיר ושוב כיבה. אחזור לישון.  

פטרוקיו:  לא, לא! אם כבר התחלת, תני עוד דקירה

          עם המקור.

ביאנקה:                אני ציפור שלך?

           אם כן, אני עוברת קן. חפש

          אותי על הדו-שיח השכן.

          גם כל היתר מוזמנים.

          (יוצאת ביאנקה, עם קתרינה והאלמנה)

פטרוקיו:  ברחה לי. הנה, טראניו, הציפור

          אשר כיוונת לה ולא קלעת.

          נשתה למטרות המוחמצות.

טראניו:   לוצ'נצ'יו, אדוני, שיסה אותי

            כמו כלב-ציד, שת'עצמו מתיש

           ולאדונו מגיש.

פטרוקיו:                   משל יפה,

          והנמשל: חיים של כלב.

טראניו:                                זה

         יפה מאד שאדוני צד סולו.

          אבל אומרים – האיילה שלך

          פוצעת כל צייד.

בפטיסטה:                 הו, הו, פטרוקיו!

          טראניו קלע.

לוצ'נצ'יו:                בך ובכלה.

          טוב, טראניו, טוב!

הורטנסיו:                       תודֶה שהוא פגע

          בך!

פטרוקיו:         אולי שרט, מודה. אבל

          כשרעל החידוד נזל ממני,

          אֶתכם, אני בטוח, הוא חיסל.

בפטיסטה: עכשיו, פטרוקיו, ברצינות, אתה

          קיבלת את מלכת המתחצפות.

פטרוקיו: טוב, אני לא מסכים. וכדי לבחון,

          יזמין לכאן כל גבר את אשתו.

          מי שאשתו תצא הצייתנית

          מכל, ושתגיע ראשונה,

          יזכה בפרס שנסכם עליו.

הורטנסיו: הולך. אז מה הפרס?

לוצ'נצ'יו:                               עשרים כתרים.

פטרוקיו:  עשרים כתרים?

          את זה אשים על נץ שלי או כלב,

          אך על אשתי – כפול עשרים מזה.

לוצ'נצ'יו: אז מאה.

הורטנסיו:           טוב.

פטרוקיו:                   יש התערבות! סגור.

הורטנסיו:  אז מי יתחיל?

לוצ'נצ'יו: אני.

          ביונדלו, קרא לגברתך לבוא.

ביונדלו:  הלכתי.

          (יוצא)

בפטיסטה:  אני שם חצי סכום שביאנקה באה.

לוצ'נצ'יו:  שום חצאים. כל התשלום עלי.

          (נכנס ביונדלו)

          כן, מה?

ביונדלו:             אדון גברתי מוסרת ש –

          היא עסוקה, לא יכולה לבוא.

פטרוקיו: איך? עסוקה? לא יכולה? וזאת

          תשובה?

גרמיו:             יצא בזול. שאשתך

          לא תענה יותר גרוע.

פטרוקיו:                           טוב

            יותר, יש לקוות. 

הורטנסיו:                  ביונדלו, לך

           תפציר בה באשתי לבוא מיד.

(יוצא ביונדלו)

פטרוקיו:  או-הו, תפציר! לא, אז היא מוכרחה

          לבוא.

הורטנסיו:        עם אשתך, אדון, אני

          חושש, לא יעזור גם אם תפציר.

          (נכנס ביונדלו)

          איפה אשתי?

ביונדלו:   אומרת ש'תה בטח צוחק. היא לא

            תבוא. מוסרת שתבוא אליה.

פטרוקיו: הולך ומתדרדר. היא לא תבוא!

          אח בזיון, חרפה, בלתי נסבל!

          היי גרומיו, לך לגברתך, תגיד –

          אני פוקד שהיא תבוא אלי.

          (יוצא גרומיו)

הורטנסיו:   מה היא תגיד – ידוע. 

פטרוקיו:                             מה?

הורטנסיו:                                   שלא.

פטרוקיו:   אז אוי לי ואבוי, וזהו זה.

          (נכנסת קתרינה)

בפטיסטה:  איי, מאמא מיה, הנה קתרינה.

קתרינה:   מה רצונך, אדון, קראת לי?

פטרוקיו:  אשת הורטנסיו, אחותך, היכן הן?

קתרינה:   יושבות משוחחות על יד האח.

פטרוקיו:  לכי הביאי אותן הנה. אם

          הן מסרבות, הצליפי בהן טוב

          עד שתבואנה הנה. צאי, אמרתי,

          הביאי אותן תיכף ומייד.

          (יוצאת קתרינה)

לוצ'נצ'יו:  מי שרוצה נסים – אז הנה נס.

הורטנסיו:  נס, בהחלט. רק מה הוא מבשר?

פטרוקיו:  הוא מבשר שלום, ואהבה,

          חיים שקטים, שלטון של חוק וצדק.

          כן, כל דבר מתוק וגם שמח.

בפטיסטה: פטרוקיו, תבורך! בהתערבות

          ניצחת, ואני מוסיף עשרים-

          אלף על הפסדם, עוד נדוניה

          על עוד בת, כי היא השתנתה כליל.

פטרוקיו:  חכו, אני אוסיף חן לַזְּכִיה

          עם הוכחות לצייתנות שלה,

          לטוהר החדש והציתן.

          (נכנסות קתרינה, ביאנקה והאלמנה)

            תראו היא באה, עם נשותיכן

          הסוררות, שבויות השכנועים 

          הנשיים שלה. הֵיי קתרינה,

          הכובע לא מתאים לך, תזרקי

          את הקשקוש, ותרמסי אותו.

          (היא מצייתת)

האלמנה:  איי אלוהים, שכה יהיה לי רע

          כשאתדרדר עד לטמטום כזה.

ביאנקה:  זה חוש חובה? לא, זה טפשות!

לוצ'נצ'יו:                                      חבל

          שלך אין חוש חובה טפשי כזה.

          כי חכמתך, ביאנקה יפה, עלתה לי

          מאה כתרים מאז הארוחה.

ביאנקה:  טפש, להתערב על חובותי. 

פטרוקיו:  הרצי-נא, קתרינה, לעִקשוֹת פה

          מה חובתן לַבּעל אדונן.

אלמנה:   די ,די, אתה צוחק! בלי הרצאות.

פטרוקיו: תַרצי, אמרתי, ותתחילי בה.

אלמנה:   שהיא לא תעז.

פטרוקיו:  מה שאמרתי. ותתחילי בה.

קתרינה: בוז, בוז! את הגבות המאיימות

          ישרי, אל תשגרי מן העיניים

           חיצֵי לגלוג לפצוע את מלכך,

          מושלך ואדונך. כי זה מכתים

          לך את היופי כמו שכפור נושך

          שדות, מחריב את שמך כמו שסופות

          מכות ניצן ענוג, זה לא נאה

          ולא נעים. אשה זועמת היא

          כמו מעיין סוער, עכור, בוצי,

          סמיך, יתום מיופי, וכל עוד

          הוא כך גם איש צמא, טְרוּף יובש לא

          ילגום ולא ייגע באף טיפה

         ממנו. בעלך הוא אדונך,

         חייך ושומרך, ראשך, מוֹשלך;

         זה שדואג לך, ולמחייתך;

          מקריב בעמל פרך את גופו

         בים, ביבשה, מול הסופות

         בלילה, מול הקור בַּיום, כשאת

         שוכבת בבטחה בחום הבית;

         ושום תמורה לא יבקש ממך –

         רק אהבה, מבט חם וציות

         אמת; תשלום זעום על חוב כל כך

         גדול. חובת נתין כלפי שליט

         חייבת האשה לבעלה.

         כשהיא בוטה, נרגנת, חמוצה,

         קרה, לא סרה לרצונו הטוב,

         מה היא אם לא מורדת חתרנית,

         בזויה, בוגדת באדון אוהב?

        כולי בושה שיש נשים סְכלות

         מספיק לצאת למלחמה במקום

         לכרוע לשלום, רוצות שלטון,

         כס, השפעה, במקום רק לשרת,

         ולאהוב, ולציית. למה

         גופנו הוא חלק, רפה ורך,

         לא מיומן בטורח ועמל?

         תוכֵנו ולבּנו נועדו

         רק להשלים את הצורה מחוץ.

         די, בנות תולעת חצופות, רופסות,

         נפשי היתה גדולה כמו שלכן,

         הלב כביר, הראש ידע – כפליים! –

         איך להשיב מילה תחת מילה,

        וזעם תמורת זעף. רק עכשיו

         אני רואה שכידונינו הם

        סתם קש, כוחנו הוא חלש

        ולחולשתנו אין גבולות; רוצות

        להיות גדולות אבל לא יכולות.

        הורדנה אף, וארצה על גחונכן

        זִחלו-נא תחת נעל בעלכן.

        ובתור דוגמה, אני, אם זה יתאים לו,

       נושקת את רגלו, שרק ינעים לו.

פטרוקיו:  אח, זאת אשה! נשקיני, קייט! קיס, קיס!

לוצ'נצ'יו:  לך יש קייט, וקייס, לי חור בכיס.

וינצ'נצ'יו: נו, צאצא ציתן – ברכה גדולה.

לוצ'נצ'יו:  כן, ואשה שטן – רעה חולה.

פטרוקיו:  קייט, למיטה, הולכים.

          שלושה זוגות, אך שניים – מעוכים.

        (ללוצ'נצ'יו): שלי הפרס, וביאנקה היא שלך.

          אז הזוכה אומר: ליל מנוחה.    

          (יוצאים פטרוקיו וקתרינה)

הורטנסיו:  תראו, אילף מרשעת חצופה.

לוצ'נצ'יו:  בכל זאת זה מוזר, איך היא אולפה.

          (יוצאים)

 

מוזגת:    עכשיו נגמר הלילה השחרחר,

          ומשתחרר השחר בַּזגוגית  

          של השמיים, ואני - הביתה.

          אבל רק רגע, מי זה?

          מה, כל הלילה הוא שכב לו פה?

          אני אעיר אותו. הוא מצומק

          מרוב רעב, אבל משתיה.

          לקום! שתתבייש לך! היי, היי!

סליי:   עוד יין!

מוזגת: מה, אתה עוד שיכור?

סליי:   מי זה? איי,איי אלוהים, שככה י'יה לי טוב, אני חלמתי הלילה אתהחלום הכי חלומי ששמעת כל החיים שלך אי-פעם.

מוזגת:  בטוח, בטוח, אבל כדאי לך לרוץ הביתה, כי האשה שלך תחתוך אותך לחתיכות על זה שחלמת פה הלילה.

סליי:   היא תחתוך, אה? אני עכשיו יודע איך לאלף מרשעת. חלמתי על זה כל הלילה עד הרגע, ועכשיו ניערת אותי מהחלום הכי טוב שהיה לי בחיים. אבל אני כבר הולך לאשתי, ואם היא תרגיז אותי אני יאלף אותה עד שהיא תתעלף.

מוזגת:  חכה,  אני אלך אתך הביתה,

               ספר לי מה חלמת פה הלילה.

                  (יוצאים)


< אחורה הדפסת הטקסט אילוף המרשעת - מערכה 5, תמונה 2