שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים פטרוקיו, קתרינה, הורטנסיו [ומשרתים].

 

פטרוקיו:   קדימה כבר, לאבא! אלוהים,

          כמה יפה זוהר שם הירח.

קתרינה:   ירח? שמש! אין עוד שום ירח.

פטרוקיו:  אני אומר: זה זוהַר הירח.

קתרינה:   אני יודעת: זהו אור השמש.

פטרוקיו:  עכשיו, חֵי בן אמי, שזה אני,

          זה הירח, או כוכב, או מה

          שבא לי, או שלא נוסעים לאבא.

         (למשרתים): אחורה פנה! חוזרים! – רק מתנגדת,

         ומתנגדת ושוב מתנגדת.

הורטנסיו: אמרי מה שיגיד, כי לא נזוז.

קתרינה:  אם כבר הגענו הנה, אז קדימה,      

          בבקשה. שזה יהיה ירח,

          או שמש, כל מה שתרצה. ואם

          תואיל לקרוא לזה נר שעווה,

         נשבעת שמבחינתי זה נר.

פטרוקיו:  אמרתי: זה ירח.

קתרינה:                     בהחלט,

          ירח.

פטרוקיו:         לא, את משקרת, זאת

          השמש הברוכה.

קתרינה:                    אז יבורכו

         שמיים, זאת השמש הברוכה.

          אך זאת לא שמש כשאתה אומר

          שלא, והירח משתנה

          ממש כמו דעתך. מה שתקרא

          לזה, זה מה שזה, וככה זה

          יהיה לקתרינה.

הורטנסיו                    זהו זה,

          פטרוקיו, הגביע בידיך.

פטרוקיו: טוב, אז קדימה. ככה זה, כדור

          צריך להתגלגל, ולא לעוף

          נגד הטבע. – רגע, ששש! באים.

          (נכנס וינצ'נצ'יו)

          שלום לךְ, חמודה. לאן? אמרי לי,

          קייט, בכנות אמרי לי, את ראית

         אי פעם נערה כה מלבלבת?

         כזה סומק ולובן בלחיים?

         איזה כוכב האיר שמיים כמו

         עיניים אלה בקלסתר שמימי?

         עלמה נחמודת, שוב שלום לך. קייט,

         מלאך, נשקי אותה לכבוד יופיה.

הורטנסיו:  הוא עוד יטריף ת'איש, בתור אשה.

קתרינה: בתולה רכה, יפה, טריה, ניצן,

          לאן פנייך, ומאיפה באת?

          אשרי הוריה של ילדה כל כך

          יפה, ומאושר יותר הגבר

          אשר יזכה בך כאשת-חיקו.

פטרוקיו:  היי, קייט, לא השתגעת, אני מקווה.

          זה איש, זקן, דהוי, קמוּט, נבוּל,

          לא נערונת כמו שאת אומרת.

קתרינה:  תסלח לי, סבא, על בלבול עיני,

          השמש סנוורה אותי כל כך

          שכל דבר מולי נראה – ירוק.

          עכשיו רואים: אתה אדון נכבד.

          סלח לי על הטעות המטורפת.

פטרוקיו:  כן, סלח לה, סבא, וספר לאן

          אתה נודד. אם בַּכיוון שלנו,

          נשמח מקרב לב על חברתך.

וינצ'נצ'יו:  אדון יקר, וגברת בדרנית,

          שברכתה היתה די מהממת,

          וינצ'נצ'יו שמי, מפיזה, ועכשיו

          פני לפאדובה, כדי לבקר

          שם בן שלי, שזמן רב לא ראיתי.

פטרוקיו:   מה שמו?

וינצ'נצ'יו:                 לוצ'נצ'יו, אדוני.

פטרוקיו:                                     מזל

          טוב! ולבן שלך – מזל כפול!

          עכשיו גם על פי חוק, לא רק בזכות

          שיבה, אני זכאי לקרוא לך

          אבי. אשתי, הגברת פה, יש לה

          אחות שמתחנת עם בנך.  

          אל פחד ואל צער, יש לה שם טוב,  

          יחוס יפה ונדוניה כבדה.

          יכלה להיות אשתו של כל אציל.

          אז תן לי לחבק את מר וינצ'נצ'יו,

          ובוא, נפגוש ביחד את בנך.

          עד השמיים הוא ישמח שבאת!

וינצ'נצ'יו:  זה באמת, או יש לכם הרגל

          כמו ליצני דרכים לשים לצחוק

          את כל מי שעובר בדרככם?

הורטנסיו: נשבע לך, אדון, הכל אמת.

פטרוקיו:  בוא, תיווכח. בדיחה מספר אחת

          שלנו כבר עשתה אותך חשדן.

          (יוצאים כולם חוץ מהורטנסיו)

הורטנסיו:      נתת לי חיזוק, פטרוקיו! אז

          לאלמנה. ואם היא מצפצפת,

          למדתי מה עושים למתחצפת.

          (יוצא)