| < אחורה |  אילוף המרשעת -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |
נכנס גְרוּמיוֹ.
גְרוּמיוֹ: סוס אֶמו על כל הסוסים העייפים, האדונים המטורפים והשבילים המטונפים! היה בהיסטוריה מישהו כל כך מורבץ? כל כך מושפרץ בוץ? כל כך רצוץ? שלחו אותי להדליק את האש קודם, והם באים אחר כך להתחמם. לא, אם לא הייתי קטן כמו פשפש ועצבני אש, השפתיים כבר היו קופאות לי לשיניים, הלשון לחניכיים והלב לבטן עד שהייתי מגיע לתנור להפשיר. כי לפי המזג-אוויר, איש יותר גבוה ממני היה חוטף נזלת. הלו, היי! קורטיס!
(נכנס קורטיס)
קורטיס: מי מקרקר כל כך קר?
גְרוּמיוֹ: גוש קרח. אם אתה לא מאמין, אתה יכול להתגלץ' מהכתף שלי עד לעקב באותו מהירות כמו מהראש שלי לצוואר. אש, קורטיס-נשמה!
קורטיס: מה, האדון ואשתו באים הביתה, גְרוּמיוֹ?
גְרוּמיוֹ: איי, כן, איי, - אז אש, אש, נקי, בלי מים!
קורטיס: היא באמת מרשעת חמומה כמו שמספרים?
גְרוּמיוֹ: היא היתה חמומה, קורטיס, עד הכפור הזה. אבל אתה יודע שחורף מאלף אדם, חווה וחיה; [/ איש, אשה ובהמה;] כי הוא אילף את אדוני הוותיק, את גברתי הטריה ואותך.
קורטיס: לך, ליצן שני-סנטימיטר. אני לא חיה! [/ בהמה!]
גְרוּמיוֹ: אני שני סנטימטר? מה שאתה משרקק לאשתך במשרוקית שלך אני תוקע בשופר שלי! אבל אתה מדליק כבר אש, או שאני יתלונן עליך לגברת שלנו, שאת היד שלה, עכשיו שהיא על יד, אתה תרגיש מיד?
קורטיס: בקשה, גְרוּמיוֹ, ספר לי, מה קורה בעולם?
גְרוּמיוֹ: קורה שקר, קורטיס, קר. אז קדימה, אש. אל תציק, תצית, כי האדון והגברת כמעט קפואים למוות.
קורטיס: אש כבר יש, אז ספר מה חדש, גְרוּמיוֹ.
גְרוּמיוֹ: "מה חדש, מה בוער, החתול בַּבְּאר".
קורטיס: אתה מה-זה ליצן, ליצן כפול.
גְרוּמיוֹ: לא כפול, קפוא. מרוב קור יש לי כבר חום. איפה הטבח? הארוחה מוכנה? את הבית צחצחו, את השטיח גלגלו, ת'קורי-עכביש נפנפו, המשרתים החליפו גרביים לכבוד החתונה? הגברים מקולחים, הנשים מגולחות? הכל מתוקתק?
קורטיס: הכל כמו חדש; אז, בקשה ממך, חדשות.
גְרוּמיוֹ: טוב, דבר ראשון: הסוס שלי עייף, והאדון והגברת נפלו על הראש.
קורטיס: איך זה?
גְרוּמיוֹ: מהאוכף - לבוץ. זה סיפור שלא נדע.
קורטיס: תביא, שנדע.
גְרוּמיוֹ: תטה לי אוזן.
קורטיס: קח.
גְרוּמיוֹ: קבל. (מרביץ לו)
קורטיס: זה סיפור שלא שומעים - מרגישים.
גְרוּמיוֹ: בשביל זה זה סיפור מרגש. והבוקס היה רק בשביל להכניס אותך לפוקוס. עכשיו אני מתחיל. בראשית, ירדנו איזה גבעה מטונפת, האדון רוכב מאחורי הגברת –
קורטיס: על סוס אחד?
גְרוּמיוֹ: מה אכפת לך?
קורטיס: לקבל את האווירה.
גְרוּמיוֹ: תספר אתה את הסיפור. אבל אם לא היית קוטע אותי, היית שומע איך הסוס שלה נפל, והיא מתחת לסוס; היית שומע באיזה בוץ-ביצה זה היה, איך היא נמרחה, איך הוא השאיר אותה עם הסוס מעליה, איך הוא הרביץ לי כי הסוס שלה מעד, איך היא דשדשה בַּלכלוך בשביל לתלוש אותו ממני, איך הוא קילל, איך היא שבחיים עוד לא התחננה התחננה, איך אני צרחתי, איך הסוסים ברחו, איך המושכות שלה נקרעו, איך אני איבדתי את השוט, ועוד הרבה דברים ששווה לזכור, אבל עכשיו ימותו בתהום השכחה, ואתה תלך לקבר בלי חוויות וחכמת-חיים.
קורטיס: על סמך זה יוצא שהוא יותר מירשע ממנה.
גְרוּמיוֹ: נכון, ואת זה אתה וכל שחצן בבית יגלו כשהוא יבוא הביתה. אבל מה אני מקשקש פה? קרא לג'וזפה, ניקולא, פיליפו, ג'ורג'ו, ספונג'ה. שיסרקו שיער, יברישו מעיל, יחליקו קמטים. שיקודו ברגל שמאל, ולא יעיזו לגעת בשערה מהְזנב-סוס של האדון לפני שישטפו ידיים. הם מוכנים?
קורטיס: מוכנים.
גְרוּמיוֹ: קרא להם.
קורטיס: אתם שומעים, הלו? אתם צריכים לקדם את פניה של הגברת.
גְרוּמיוֹ: הפנים שלה מתקדמים לבד.
קורטיס: התכוונתי שהם צריכים לתת לה את כל הקרדיט.
גְרוּמיוֹ: היא לא פותחת אצלם חשבון.
(נכנסים ארבעה או חמישה משרתים)
ג'ורג'ו: שלום, גְרוּמיוֹ.
פיליפו: מה נשמע, גְרוּמיוֹ.
ג'וזפה: איך, גְרוּמיוֹ.
ניקולא: היי, גְרוּמיוֹ.
גְרוּמיוֹ: שלום לכם. מה נשמע אתכם. איך אתכם. היי לכם. עד כאן אגף
הברכות. עכשיו, יפיופים שלי, הכל מוכן, הכל פיקס?
ג'ורג'ו: הכל. האדון כבר קרוב?
גְרוּמיוֹ: מרחק נגיעה, כבר בטח הגיע. אז אל תעיזו ל – פסס! שקט! אני שומע אותו.
(נכנסים פטרוקיו וקתרינה)
פטרוקיו: איפה הבני-כלבים? מה, אין אף איש
בדלת שיקח לי את השוט,
יוביל לי את הסוס? איפה כולם?
המשרתים: כאן, כאן, אדון, כאן, כאן.
פטרוקיו:כאן, כאן, אדון אדון, כאן כאן!
אוסף סתומים במוח מהג'ונגל!
אין שום שירות? שום יחס? שום חובה?
איפה הראש-דיקט ששלחתי קודם?
גְרוּמיוֹ: כאן, אדוני, ודיקט ממש כמו קודם.
פטרוקיו: קוף, גולם, בן-זונה, קקה של סוס!
אנ' לא אמרתי "פגוש אותי בגן?
ביחד עם כל כנופיית הזבל?"
גְרוּמיוֹ: המעיל של ג'ורג'ו לא היה טיפ-טופ,
הנעל של ג'וזפה נסדקה,
הכובע של פיליפו לא ישב,
לניקולא החרב נתקעה,
היו בקושי שניים עם צורה,
היתר – סמרטוטים מרופטים;
טוב, זה מה יש, כולם לשרותך.
פטרוקיו: זוזו, כלבים, תביאו ארוחה.
(יוצאים המשרתים.
שר): "איפה אתם, חיי רווק?
איזה ימים..."
שבי, קייט, בנוח. אוכל, אוכל, אוכל!
(נכנסים משרתים עם ארוחה)
נו, נו כבר! לא, קייט, מתוקה, לשמוח.
חִלצו לי מגפיים, ג'ורות! נו כבר!
(שר): "הכומר בגלימה אפורה
פגש גבירה די צעירה..."
אח, מנוול! אתה תולש לי רגל!
קח, בּוּף! (מרביץ לו) ותיזהר עם השניה.
לשמוח, קייטי. מים! היי! תנו מים!
(נכנס אחד עם מים)
איפה הספאנייל שלי טרוילוס? בוא-נא,
לך קרא לפרדיננד! אותו, קייט, את
חייבת לנשק ולהכיר.
איפה הנעלי-בית? והמים?
בואי, קייט, תתרחצי, ברוך בואך.
אח, בן-זונה, איך 'תה מפיל את זה?
קתרינה: די ,שה, זה לא היה בכוונה.
פטרוקיו: בטטה, ראש-פשפש אוזן של פיל!
הנה, קייט, שבי. את בטח רעבה.
את תברכי, קייט מותק, או אני?
מה זה? בשר כבש?
משרת א': כן.
פטרוקיו: שמי הביא?
משרת א': אני.
פטרוקיו: שרוף! הכל שרוף!
כולרות! איפה הטבח המניאק?
איך אתם מעיזים, פושעים? זה אוכל?
איך מגישים לי תועבה כזאת?
הנה קחו, צלחות, כוסות, הכל!
(זורק את האוכל והכלים עליהם)
ברברים, בולי-עץ, חסרי תרבות!
רוטנים? חכו, חכו, כבר אני בא!
(יוצאים משרתים)
קתרינה: אל תתרתח, בעל. הבשר
היה בסדר, אילו רק נרגעת.
פטרוקיו: שמעי, קייט, הוא היה שרוף, יבש,
וזה פשוט אסור לי בפירוש,
כי זה מוליד מרה שחורה ורוגז;
מוטב ששנינו כבר נצום כי שנינו
מרים ועצבנים מטבע, לא
נחריף את זה עם צלי שרוף מדי.
קצת סבלנות, מחר זה יתוקן.
הלילה – לילה צום. בואי, אקח
אותך לערש הכלולות שלך.
(יוצאים. נכנסים משרתים, אחד אחד)
ג'ורג'ו: ראית כבר דבר כזה, פיליפו?
פיליפו: הוא מחסל אותה בסטייל שלה.
(נכנס קורטיס)
קורטיס: איפה הוא?
קורטיס: אצלה,
מטיף לה על צניעות, כיבוש היצר,
צורח, מקלל, נוזף כל כך
שהמסכנה כבר לא יודעת איך
לעמוד, להסתכל או לדבר.
יושבת כמו אחד שהתעורר
מתוך חלום. לזוז, לזוז, הוא בא.
(יוצאים. נכנס פטרוקיו)
פטרוקיו: ככה התחלתי בעורמה לבנות
שלטון, והלוואי שאסיים
בהצלחה. הגברת-בז עכשיו
מורעבת, ואין לפטם אותה,
כי אז היא לא תיפול אל המלכודת.
ומרפרטואר אילוף בַּזים
גם אלמד אותה, כשאדונה
קורא, לבוא. לכן יש להחזיק
אותה ערה, כמו שעושים לנץ
לא צייתני שמנפנף כנפיים.
היא לא אכלה בשר היום, גם לא
תאכל; אתמול בלילה לא ישנה,
גם לא הלילה. כמו עם הבשר,
אמצא פגם בַּסידור של המיטה,
אזרוק פה כר, ושם איזו ציפית,
לכאן שמיכה, לשם את הסדינים.
כן, ובתוך הבלגן אטען
שכל זה רק לטובתה שלה.
ולסיכום, הלילה עין היא
לא תעצום, ואם היא רק תשמוט
ראש - אתלהם, ארים ת'גג, ועם
המהומה אשאיר אותה ערה.
ככה הורגים את האשה בנועם,
ככה ארמוס לה שגעונות עקשוּת.
מי שמכיר עוד טריק לאלף מרשעת,
שידבר: זכות הציבור לדעת.
(יוצא)
| < אחורה | אילוף המרשעת -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |