שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט אילוף המרשעת - קדימה >


הנפשות הפועלות


אילוף המרשעת

THE TAMING OF THE SHREW

מאת: ויליאם שקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

 

הנפשות:

 

בהקדמה

כריסטופר סליי

מארחת

אציל

נער משרת, ציידים, ומשרתים של האציל

להקת שחקנים

 

באילוף המרשעת

בפטיסטה מינולה, אזרח עשיר של פדובה

קתרינה, בתו הבכורה של בפטיסטה

ביאנקה, בתו הצעירה של בפטיסטה

פטרוקיו, אדון מורונה, מחזר של קתרינה

גְרוּמיוֹ, משרתו האישי של פטרוצ'יו

הורטנסיו, אדון מפדובה, מחזר של ביאנקה

לוצ'נציו, אדון מפיזה, מחזר של ביאנקה

טְרָאניוֹ, משרת של לוצ'נציו

ביונדלו, משרת של לוצ'נציו

גְרֶמיוֹ, אזרח זקן ועשיר של פדובה, מחזר של ביאנקה

וינצ'נציו, אזרח עשיר מפיזה, אביו של לוצ'נציו

סוחר ממנטואה

אלמנה

קורטיס, סוכן הבית של פטרוקיו

מוכר סדקית

ג'ורג'ו, פיליפו, ג'וזפה, ניקולא, משרתים אחרים של פטרוצ'יו

חייט


הקדמה 1


נכנסים כריסטופר סליי והמוזגת.

 

סליי:   אני יפרק אותךְ, נשבע לך.

מוזגת: יומיים בצינוק, זבל!

סליי:   את חתיכת חבילה, משפחת סְלַיי לא זבל. תביטי בַּהיסטוריה: אנחנו עלינו לאנגליה עם וויליאם הראשון, אז מספיק פָּקָה-פָּקָה, תני לעולם להתגלץ'. קישטה!

מוזגת: אתה לא תשלם על הכוסות שפּיצצת?

סליי:    לא, אף גרוש. תלכי-לך למנזר תלכי, כּנסי למיטה שלך הקרה וְתחממי את עצמך.

מוזגת:  אני יודעת מה התרופה. אני צריכה לקרוא לַקָּצין-משטרה. (יוצאת)

סליי:   קצין, תת-קצין או תת-קציץ, אני יפגוש אותו חוקי. אני לא זז מטר. שיבוא, ברוך הבא.

(נרדם. נכנס אציל השב מן הצייד, עם ציידים ואחרים)

אציל:  צייד, טפל טוב בכלבים שלי.

         להֶפּי תן לנשום – תשוש, מסכן.

         את קְלָאוּד קְשוֹר לַנקבה הנבחנית.

         ראית איך שסילבר הצטיין,

         בחור? רִחְרֵח מול הרוח! גם

         בעד עשרים פאונד לא אפסיד אותו. 

צייד א': בֶּל משתווה לו, אדוני. היום,

          כשפג ריח הצַיִד, הוא עלה

          עליו שוב – פעמיים! - והתריע.

          תשאל אותי – הוא כלב טוב יותר.

אציל:  אתה טפש. אם חץ היה מהיר

         כמותו, אז הוא היה שווה כפליים.

         אך תן שיִשְֹבְּעוּ, דאג לכולם.

         מחר אני רוצה לצוּד עוד פעם.

צייד א': ברור, אדון.

אציל:  מה זה פה? מת? שיכור? בְּדוֹק, הוא נושם?

צייד ב': נושם, כן. בלי חימום של בירה, זאת

          מיטה קרה לישון כל כך עמוק.

אציל:  אח, בהמה גסה, סרוח כמו

          חזיר! מוות סיוט, כמה דוחה

          ה"בקרוב" שלך. שמעו, אני

          אמתח את השיכור. מה דעתכם:

          אם הוא יובל אל תוך מיטה, עטוף

          בגדים מבושמים, טבעת על

          כל אצבע, מַטְעמים של מתיקה

          בצד ומשרתים מגונדרים

          מולו כשהוא מקיץ – אז הקבצן

          הזה יוכל בכלל לדעת מי הוא?

צייד א':  אני חותם, אדון – אין לו סיכוי.

צייד ב':  זה ייראה לו כְּשְיָקום – מוזר.

אציל:  כמו מין חלום נעים, או הזיה.

          אז קחו אותו, וארגנו היטב

          את המהתלה. שהוא יונח

          בְּרוֹך בַּחדר היפה מכל,

          ותלו שם כל תמונת זימה שיש לי;

          תחפפו לו את לכלוך הראש

          במים חמימים מזוקקים,

          הבעירו עץ מתוק, שהמקום

          ימתק; השיגו לי גם מוזיקה,

          שתתנגן כשהוא יקום בִּצְליל

          צלול שְמֵימי; אם הוא יוציא מילה,

          אמרו מייד ובקידה כנועה

          "מה יצווה כבודך?" שמישהו

          ימתין עם סיר מכסף, זְרוּי פרחים,

          מלא במי ורדים; אחר עם כד,

          שלישי אוחז מטלית, ושיאמר

          "יואיל כבודך לרענן ידיים?"

          אחד יהיה מוכן עם מחלצות,

          ישאל אותו איזה מלבוש יבחר;

          אחֵר יסביר לו על כלביו, סוסו,

          ואיך אשתו הליידי אבֵלה

          על מחלתו. תשכנעו אותו

          שהוא היה איש מטורף, ואם

          יאמר שהוא מטורף עכשיו, אמרו

          שהוא חולם, כי הוא אציל כביר.

          עשו זאת - וברגש, חמודים.

          זה יהיה בידור קל משובח,

          אם תשלטו בזה, עם חוש מדה.

צייד א':  כבודו, מילה שלי שנשחק

          ביעילות כזאת שהוא יחשוב

          שהוא ממש מה שנגיד שהוא.

אציל:  סִחְבוּ – בעדִינות – ולמיטה,

          וכשיקום - איש-איש לתפקידו.

          (מוציאים את סליי. נשמעות חצוצרות)

            אתה שם, לך תראה מה התרועה.

          (יוצא משרת)

          אולי איזה אציל שמתכוון

          במהלך מסע לנוח כאן.

          (נכנס משרת)

          מה? מי זה?

משרת:                           ברשותך, זה שחקנים,

          שמציעים לאדוני שרות.

          (נכנסים שחקנים)

אציל:  שיתקרבו. –

          כל טוב לכם-אתם.

שחקנים:                       תודה, כבודו.

אציל:  הולכים להישאר אתי הלילה?

שחקו א': אם יקבל כבודך את שירותינו.

אציל:  מכל הלב. ההוא, אני זוכר,

          פעם שיחק בן בכור של חקלאי –

          חיזרת שם טוב-טוב אחרי הגברת.

          שכחתי את שמך, אך התפקיד        

         התאים, והמשחק היה טבעי.

שחקן ב': כן, משרת ליצן, שמתחפש -

אציל:  נכון מאד. היית מצוין. -

          טוב, באתם בשעה מוצלחת, כי

          אני עובד על איזה תעלול

          והטריקים שלכם יוכלו לתרום לי.

          תציגו מול אדון אחד הלילה;

          אני חושש רק שתאבדו שליטה;

          אם תפערו עיניים כמו בני עגל

          על התנהגותו המוזרה -

          כי האדון אף פעם לא שמע

          אף מחזה - עוד תפרצו בצחוק,

          וזה ירגיז אותו. אני מזהיר

אתכם, חיוך אחד – הוא מתחמם.  

שחקן א': אנחנו באיפוק מומחים, אל פחד,

          גם אם זה הקהל הכי מופרע.

אציל:  אתה-שם, קח אותם אל המטבח

          ותן פינוק טעים לכל אחד.

          כל מה שיש בבית, לא לחסוך.

          (יוצא מישהו עם השחקנים)

          לך למשרת שלי ברתולומאו,

          תדאג שיתלבש טיפ-טופ כמו ליידי.

          ואז הובל אותו אל השיכור,

          קרא לו "גברתי", כרכר סביבו. תמסור,

          אם הוא רוצה ממני אהבה,

          שיסגל לו גינוני כבוד

          כפי שראה גבירות אציליות

          מתייחסות לבעל. שינהג

          בצייתנות כזאת עם השיכור;  

          בנוֹמך קול, נוֹמך קידה, יאמר

          "מה יצווה כבודך, שאשתך

          המסורה תוכיח צייתנות,

          תפגין את מלוא אהבתה?" ואז

          בחיבוקים חמים ונשיקות

          פיתוי, עם ראש טמוּן בתוך חיקו,

          אמור לו שיזיל דמעות, כמו

          מוצף שמחה לראות את בעלו

          האצילי שב לשפיות, אחרי

          שבע שנים בהן דמיין שהוא

          דלפון מסכן ומתועב. אם אין

          לנער כשרון נשי לשפוך

          מבול דמעות בהזמנה, בצל

          יכול לעשות ת'עבודה. בצל

          בתוך מפית - קצת לקרֵב -

          העין כבר תדמע, ירצה או לא.

          תדאג שכל זה יבוצע זריז,

          ובקרוב אמסור עוד הנחיות.

          (יוצא משרת)

            אני יודע שהנער יאמץ

          יפה חן, קול והליכות של ליידי.

          אני בוער לשמוע איך יפנה

          אל השיכור כ"בּעל", ולראות

          איך משרתַי בקושי מתאפקים

          מצחוק כשהם קדים בפני בּוּר גולם.

          אלך כדי לייעץ להם. נוכחותי

          שם תרסן השתוללות צחוק יתר

          שעלולה לצאת מכלל שליטה.

          (יוצא)


הקדמה 2


נכנסים [למעלה] סליי השיכור ושלושה משרתים – עם ביגוד, סיר וכד ושאר תוספות – והאציל.

 

סליי:   בְּחַי אלוהים, כוס בירה, שליש.

משרת א': יואיל הלורד לשתות יין סְפַּניוֹל?

משרת ב': יואיל כבודו לטעום פרי מסוכּר?

משרת ג':  איזה ביגוד ילבש כבודו היום?

סליי:  אני כריסטופר סליי – אל תקראו לי "כבודו" ולא "לורד". אני לא שתיתי יין ספניול בחיים שלי, ואם כבר פֵּרות עם סוכר, עדיף פָּרות עם מלח. אל תשאלו אותי איזה ביגוד אני ילבש, למה שאין לי יותר חולצות מכמה שיש לי גב, ואין לי יותר גרביים מקרסוליים, ולא יותר נעליים מרגליים – האמת היא, לפעמים יש לי יותר רגליים מנעליים,  או כאלה נעליים שהאצבעות שלי מציצים מהעור החוצה.

לורד:   ישמור אותך האל מבלבול-סרק

          כזה, כבודו! אח, שלאיש עם שם

          כזה, מוצא ונכסים כאלה,

          יפלוש לתוך הנפש כזה רפש!

סליי: מה-זה, אתם רוצים לעשות ממני משוגע? אני לא כריסטופר סליי, הבן של סליי הזקן מגבעת בארטון, לפי הלידה רוכל, לפי ההשכלה בונה כלי סריגה, לפי הגלגול של החיים מרקיד דובים ולפי המצב  פחח? תשאלו את מריאן הָאקֶט, המוזגת השמנה, אם היא לא מכירה אותי. אם היא אומרת שהיא לא רשמה לי חוב ארבע-עשרה פני רק על בירה, תרשמו אותי בתור המנוול הכי שקרן בַּתרבּוּת. מה-זה, אני לא בשום טַשְטֶשת: הִנֵה –

משרת ג':  הו, בגלל זה רעייתך בוכה.

משרת ב': הו, בגלל זה המשרתים שפופים.

לורד:    לכן קרוביך מדירים רגליים,

         טרוף הנפש המוזר שלך

         גירש אותם. אדון אציל, זכור את

         מוצאך, השב מן הגלות

         את דעתך מפעם, והגְלֵה

         את חלומות הבזיון האלה.

         ראה איך משרתיך מחכים,

        איש איש דרוך לפקודתך. תרצה

         קצת מוזיקה? (מוזיקה) הקשב, אפולו, אל

         הזֶמר, מנגן; עשרים זמירים

         בכלוב שרים. או שתרצה לישון?

         נניח אותך על ספה רכה

         ומתוקה יותר ממצעֵי

         החשק של סמירמיס מלכת

        אשור. תרצה לצעוד – נפרוש מרבד.

       תרצה לדהור? סוסיך יקושטו,

        והרתמה תזהר זהב, פנינים.

        אוהב לצוד עופות? גדוד הנצים

       שלך נוסק מעל לעפרוני.

       תרצה לצוד? כלביך מחרישים

       שמיים ומושכים הדים צורחים

        מתוך האדמה החלולה.

משרת א': תרצה ציד ארנבות? כלביך הם

          קלים מאיילה, זריזים מצבי.

משרת ב': אוהב ציור? נביא לך מייד

          תמונה של עלם על גדת פלג עם

          אלה שמתחבאת בין קני הסוף,

          נושפת ורוטטת בפיתוי

          כמו קני הסוף המפלרטטים עם רוח.

לורד:   נראה לך בתולה זכה כשהיא

          מופתעת, נאנסת, בְּציור

          חזק כמו המעשה עצמו.

משרת ג': או נימפה רצה בין קוצים ביער,

          שרוטת רגליים - תישבע שהיא

          מדממת, אֵל היה בוכה, כל כך

          אמיתיים הדם והדמעות.

לורד:   אתה אדון, אדון ורק אדון.

          והגבירה שלך יפה מכל 

          אשה בדור המדורדר הזה.

משרת א': ועד שהדמעות למענך, 

          כמו שטפון אכזר, נטפו על זיו

          פניה, לא היתה יפה כמותה –

          עדיין אין לה מה להתבייש.

סליי:   אני אדון? ויש לי כזאת גברת?

          או שאני חולם? או עד עכשיו

          חלמתי? אני לא יושן. אני

          רואה, אני שומע, מדבר,

          מריח ניחוחים מתקתקים,

          מרגיש דברים רכים. שככה-י'יה-

          לי-טוב, אני ב'מת אדון, ולא

פחח, ולא כריסטופר סליי. נו טוב,

תביאו את גברתי פה, שנראה

אותה, ועוד פעם - כוס בירה, שליש.

משרת ב': יחפוץ כבודו לשטוף ידיים? הו,

          איזו שמחה לראות ששפיותך

          חוזרת! הו, לו רק תדע שוב מי

          אתה. חמש-עשרה שנה אתה

          היית בחלום, וכשהקצת

          היית ער ישן.

סליי:                      חמש-עשרה

          שנה! זה חתיכת חרופְּ משהו. 

          ולא דברתי כל הזמן הזה?

משרת א': הו כן, אדון, אבל מלים סתומות.

          שכבת פה בחדר הנעים

          אבל אמרת שזרקו אותך

          החוצה, השתלחת באיזו

          בעלת-בית שאתה תתבע

          אותה שהיא מרמה בַּכּמויות.

          או שקראת לאיזו סיסלי האקֶט.

סליי:   כן, המוזגת ב' בפאב.

משרת ג':  אבל אדון, אין פאב ואין מוזגת,

          ואין אף איש מאלה שמנית –

          כמו סטיוון סליי, ג'ון שנאפּס, או פיטר טוּרְף

          או הנרי פּימְפֶּרְנֵל – ועוד עשרים

          שמות של אנשים שלא היו

          ואיש אף פעם לא ראה.

סליי:                              תודה

        לאל על השיקום שלי.

כולם:                          אמן.

סליי:   תודה, לכם כבר לא יהיה חסר.

          (נכנס משרת [ברתולמאו] כגבירה עם בנות לוויה)

ברתולמאו:    איך המרגש, כבוד אדוני?

סליי:   מַרְגש, מגש, כיבוד, הכל פה עשר.  

          איפה אשתי?

ברתלומאו:   פה, אדוני. מה רצונך ממנה?

סליי:   מה, את אשתי, ולא קוראת לי "בעל"?

          למשרתים אני "אדון", לך – גבר.

ברתולמאו:  בעל וגם אדון, אדון גם בעל,

אני רעייתך בצייתנות.

סליי:   ידוע.  – איך אני צריך לקרוא לה?

לורד:   מאדאם.

סליי:   אליס-מאדאם, או רוז-מאדאם, או מה?

לורד:   מאדאם ודי. כך לורד קורא לליידי.

סליי:   מאדאם-אשתי, אומרים לי שחלמתי,

          ישנתי מעלה מחמש-עשרה

          שנה ומעלה.

ברתלומאו:                       כן, וזה נראה

          לי כמו שלושים, זמן הגלות הזאת

          ממיטתך.
סליי:                ים זמן. הֵיי משרתים,

          תשאירו לי אותה אתי לבד.

          (יוצאים הלורד והמשרתים)

            מאדאם – להתפשט ולמיטה.

ברתלומאו:  אדון גדול, הרשה לי להפציר,

          סלח לי רק לילה שניים, או לפחות

          עד שתשקע השמש. הרופאים

          שלך ציוו במפורש, מתוך חשש

          מהתחדשות מחלתך, שלא

          אבוא מייד אל המיטה שלך.

          תבין מה שעומד פה על הפרק.

סליי:    זה עומד על הפרק שאני בקושי עומד על הרגל. אבל ממש לא בא לי ליפול עוד פעם לחלֶמת. אז אני יתאפק למרות הבשר-ודם שלי.

                   (נכנס משרת)

משרת:  השחקנים של אדוני, לכבוד

          החלמתך, הגיעו להציג

           קומדיה נחמדה. כי הרופאים

         סבורים שזה בריא: הדם שלך  

         קרוּש מצער, והדכאון

         הוא אב השגעון. לדעתם

         טוב שתקשיב למחזה, תשקע

         בצחוק ושעשוע: זה חוסך

         פגעים ומאריך את החיים.

סליי: הולך. שיְשַחְקנוּ את זה. מה זה הקוֹמ-גַדְיא הזה, ריקודים ושירים או טריק של התעמלות?

ברתלומאו: לא, אדוני, חומר יותר נעים.

סליי:   חומר נעים? או-אה!

ברתלומאו:                    זה מין סיפור.

סליי:  נו טוב, נראה. מאדאם-אשתי, שבי על ידי, והעולם שיתגלץ'.    

          כי צעירים יותר כבר לא נהיה.


מערכה 1, תמונה 1 -


תרועה. נכנסים לוצ'נצ'יו והמשרת שלו טְרָאניוֹ.

 

לוצ'נצ'יו:  טְרָאניוֹ, בגלל שתשוקתי לראות

          את פאדובה, עיר אמנות, משכה

          אותי לכאן, אל גן העדן של

          איטליה, ואבי צייד אותי

          באהבה, ברכה וחברתך,

         המשרת הנאמן שלי,

         בוא נעצור פה וניקח אוויר,

         נשאף טיפת תרבות והשכלה.

         פיזה, עיר ידועה באנשים

         רציניים, נתנה לי את חיי,

         וקודם את חיי אבי, סוחר

         בינלאומי, איש עסקים גדול,

         וינצ'נצ'יו בן משפחת בֶּנְטִיוְויֹולי.        

         מתאים שבן וינצ'נצ'יו – זה אני,

        לוצ'נצ'יו – שגדל בעיר פירנצה –

        יגשים את התקוות שלו – וינצ'נצ'יו -    

        ויעטר את המזל שלו –

        שלי – בשלל מצוות. לכן, טְרָאניוֹ, 

        אלְמד זמן-מה מוּסר, ואתמקד

        בַּפילוסופיה שגורסת כי

       מוסר מוביל אל אושר. מה תגיד 

       על זה? כי באתי עד לפּאדובה

       מפּיזה כמו אחד אשר עוזב

       שלולית קטנה לצלול בים עמוק,

      כדי להרוות את צמאונו בְּשובע.

טְרָאניוֹ: אדון מתוק שלי,  מי פֶּרְדוֹנָאטוֹ,

          אני מסכים אתך על כל דבר,

          שמח שאתה נחוש למצוץ

          את סוכריות הפילוסופִיקה.

          רק מה, מאסטרו טוב שלי, בִּזמן

          שנתפעל מהמוסר הזה

          וכולֵי, בוא לא נהיה מדי

          קדושים ולא קרשים, בבקשה.

          אריסטו הצדיק שיהיה בריא,

          אבל בוא לא נזרוק את דוקטור אֶרוֹס.

          צחצֵח לוגיקה על כוס קפה,

          שייף רתוריקה עם רכילות.

          שירה ומוזיקה יַחְיוּ אותך.

          ומתמטיקה ופיזיקה

          תזלול חופשי, בתנאי שלא תקיא.

          בלי הנאה גם לא יוצא שום רווח.        

          תלמד רק מה שבא לך, בקיצור.

לוצ'נצ'יו: אתה יועץ טוב, טְרָאניוֹ, גראציה. אם        

          ביונדלו, המשרת-שותף שלך,

          היה פה, אז יכולנו להתחיל כבר,

          למצוא דיור נחמד כדי לארח

          את הידידים שפאדובה תביא לי.

          אבל חכה, מי זאת הלהקה שם?

טְרָאניוֹ: הכינו לנו קבלת פנים?

(נכנסים בפטיסטה ושתי בנותיו, קתרינה וביאנקה; גְרֶמיוֹ הישיש, הורטנסיו המחזר של ביאנקה. לוצ'נצ'יו וטְרָאניוֹ עומדים בצד)

בפטיסטה:     סניורים, אל תציקו לי יותר.

            אתם יודעים שעמדתי נחרצת.

           בתי הצעירה לא תתחתן

          לפני שיש לי בעל לבכורה.

          אני מכיר אתכם, מוקיר אתכם,

          אז אם אחד מבין שניכם אוהב

          את קתרינה, יש לכם רשות

          לדרוש אותה.

גְרֶמיוֹ:                   לדרוס אותה עדיף.

          מדי קשָה זאת בשבילי. הי, שם,

          הורטנסיו, לא תרצה איזה אשה?

קתרינה: סלח לי, אתה תיתן

          שהקליינטים-פה יקרקסו

         אותי?

הורטנסיו:        קליינטים, גברת? שום קליינט

          לא תקבלי עד שתמתיקי קצת

          את הגלולה שלך.

קתרינה:                       אדון, באמת,       

          אין לך מה לדאוג: לַגברת אין

          שום חשק. אם כבר, מתחשק לה כן

          ל'שות 'ךָ שביל בָּאמצע עם שרפרף,

          לשטוף לך, ליצן, בדם ת'אף.    [ולאפּר לך בדם ת'אף.]

הורטנסיו:   שאלוהים ישמור משד כזה!

גְרֶמיוֹ: אמן, וגם אותי.

טְרָאניוֹ: פססט, זה בידור! הבחורה פשוט

          או מטורפת או שיא העקשות.

לוצ'נצ'יו: אבל יש בשתיקה של השניה

          צניעות בתולה רכה, זכה, שפויה.

          ששש, טְרָאניוֹ.

טְרָאניוֹ: א-בראבו! שוּש, תשטוף את העיניים.

בפטיסטה: כדי להוכיח שאני דורש

         ומקיים – ביאנקה, הביתה. אל

        תקחי מדי ללב, ביאנקה טובה.

         אני אוהב אותך, מה שיהיה.

קתרינה:  בובונת מתוקונת! תדחפי אצבע לעין, תמצאי סיבה לבכות.

ביאנקה:  אחות, שיהיה לך טוב כמו שלי רע.

          אבא, לפקודותיך אציית.

          ספרים, כלי נגינה, יהיו חֶברָה לי,

          לקרוא לבד, להתאמן בדד.

לוצ'נצ'יו:  שמע, טְרָאניוֹ, בת-שמיים מדברת.

הורטנסיו: סניור בפטיסטה, למה הקשיחות?

          עצוב שהרצון הטוב שלנו

          יכאיב לביאנקה.

גְרֶמיוֹ:                      תדכא אותה

          למען השדה מגיהינום?

          היא תיענש על הלשון של זאת?

בפטיסטה:תפנימו, רבותי. אני נחוש.

          הביתה, ביאנקה.

          (יוצאת ביאנקה)

           ומכיוון שהיא מוצאת לה עונג

          במוזיקה, שירה ונגינה,

          אשכור מורים שילמדו אותה

          פרטי בבית. אם אתה, הורטנסיו,

          או גם אתה, מר גְרֶמיוֹ, מכירים                      

          כאלה, נא הפנו אותם אלי.

          למען החינוך של ילדותי

          אני אהיה נדיב ולא אחסוך.

          שלום. את, קתרינה, יכולה

          להישאר. יש לי מילה עם ביאנקה.

          (יוצא)

קתרינה:  לדעתי - טוב, גם אני יכולה ללכת, לא? מה, יכתיבו לי לוחות זמנים כאילו אני לא יודעת לבד מתי לבוא מתי ללכת? הה!

         (יוצאת)

גְרֶמיוֹ:  תלכי לאמא של אשמדי! אף אחד לא רוצה את הברכות שלך. עם כל הכבוד, האהבה שלהן זה לא דבר כזה גדול, הורטנסיו, אין צורך לריב: אנחנו יכולים לגדל ציפורניים בשקט ולצום בשלווה. שנינו לא מחזיקים את העוגה מאף צד. כל טוב. אבל בשם האהבה לביאנקה המתוקה שלי, אם אתקל במקרה באיש מיומן ללמד אותה מה שמענג אותה, אני אמליץ עליו לאבא שלה.

הורטנסיו: גם אני, סיניור גְרֶמיוֹ. אבל מלה, בבקשה: אמנם לא ניהלנו אף פעם משא ומתן על התחרות שלנו, אבל אם תחשוב פעמיים, יש לנו אינטרס

משותף: כדי שנשיג שוב גישה אל אהובתנו היפה ונחזור להיות יריבים בששון, אנחנו חייבים להתאמץ וליישם דבר אחד במיוחד.

גְרֶמיוֹ:    איזה דבר, תגיד-לי?

הורטנסיו:   מה איזה? להשיג חתן לאחותה.

גְרֶמיוֹ:  חתן? שטן.

הורטנסיו:  אני אומר חתן.

גְרֶמיוֹ:  אני אומר שטן. נדמה לך, הורטנסיו, גם אם אביה הוא עשיר מאד, יש איש מספיק טפש להתחתן עם עזאזל?

הורטנסיו:   שה-שה, גְרֶמיוֹ. אתה ואני אמנם לא בנויים לשופרות האזעקה הרועשים שלה, אבל, בן-אדם, יש בחורים טובים בעולם – צריך רק להיתקל בהם – שיקחו אותה עם כל הפגמים בַּתוצרת, ויסתפקו בַּכסף.

גְרֶמיוֹ:  לא יודע, אבל אני במקום הנדוניה שלה הייתי מעדיף שיצליפו בי כל בוקר בכיכר העיר.

הורטנסיו: באמת, כמו שאתה אומר, קשה לבחור בין פח לפחת. אבל שמע, כיוון שחוֹק בפטיסטה מחבר בינינו, נתאחד בחברות עד שנמצא לַבת הבכורה בעל ונשחרר את הצעירה להיות פנויה לְבעל – ואז המשחק שוב פתוח. ביאנקה מתוקה! בר-מזל מי שיזכה, וישחיל את טבעת האליפות. מה אתה אומר, סיניור גְרֶמיוֹ?

גְרֶמיוֹ:    אני מסכים, ואני אתן את הסוס הכי טוב בפדובה כמקדמה לחיזורים למי שיסכים לזמר, לזווג ולהזדווג איתה, ואז לזרגג אותה מבית אבא. קדימה בוא.

          (יוצאים גְרֶמיוֹ והורטנסיו)

טְרָאניוֹ:     סלח לי, אדון, אפשר שאהבה

              תופסת ככה, הופ, בבת אחת?

לוצ'נצ'יו:    הו טְרָאניוֹ, עד שזה קרה לי לא

               חשבתי שאפשר או יתכן.              

               והנה: סתם השקפתי, עֵד אילם,

              וכמו כלום התאהבתי עד עולם.

               כן, באוזניך אני מתוודה

              מכל הלב, איש סוד יקר לי כמו

               אומנת לִנְסיכה, טְרָאניוֹ, אני

              בוער, אני גוסס, אני אגווע,

              טְרָאניוֹ, אם לא אשיג את העלמה.

              יעץ לי, טְרָאניוֹ, רק אתה יכול.

              עזור לי, טְרָאניוֹ, רק אתה מוצלח.

טְרָאניוֹ:      אדון, זה לא הזמן לנזוף בך.

              להטפות האהבה חרשת.

             נחטפְתָ – אין ברירה. אז העיקר

            שתשלם דְמֵי כופר לא יקר.  

לוצ'נציו:  תודה, ילד. תמשיך, זה מנחם.

           תן עוד מרגוע בעצות בריאות.

טְרָאניוֹ:  אדון, בָּהִית בעלמה כל כך

          בוהה - אולי פספסת ת'עיקר.

לוצ'נצ'יו: הו כן, ראיתי יופי על פניה

          כמו של אותה עלמה מן הסיפור

         שיופיטר השפיל עצמו מולה,

          נישק את העפר שלרגלה.

טְרָאניוֹ:  רק זה ראית, כן? לא שמת לב

          איך אחותה נשפה סופת סקנדל

          מעל סיבולת אוזן אנושית?

לוצ'נצ'יו: טְרָאניוֹ, ראיתי שם שפתי אלמוג,

           והבל-פיה כמו הדיף בְּשָמִים,

           קדוּשה ראיתי, מתיקות, קסמים.

טְרָאניוֹ:  צריך לתת לו פּוּש, האיש בטראנס. –

          אדון, לקום! אתה אוהב? כוון

          ת'ראש כדי לממש. אז המצב

          הוא ככה: אחותה המבוגרת

          היא חוצפנית מרשעת עולמית,

          ועד שאבא ייפטר ממנה

          אהבתך תחיה בתולה בבית,

           שם הוא נעל אותה על המנעול,

           שלא יציקו לה שום מחזרים.

לוצ'נצ'יו:  אה, טְרָאניוֹ, איזה אבא אכזרי זה.

           אך לא קלטת שהוא טורח

           למצוא מורים שיחנכו אותה?

טְרָאניוֹ:  קלטתי, וזאת המזימה.

לוצ'נצ'יו:  יש, יש לי, טְרָאניוֹ.

טְרָאניוֹ:                         מתערב אתך -   

           עלינו על אותו הרעיון.              

לוצ'נצ'יו:   תגיד ראשון.

טְרָאניוֹ:                     אתה תהיה מורה

           ותתגייס כדי לחנך אותה.

           זה הטכסיס שלך.

לוצ'נצ'יו:                       נכון. וזה

             יצליח?

טְרָאניוֹ:              אין סיכוי. כי מי ייקח

           את התפקיד שלך, ויסתובב

           בעיר כבן וינצ'נצ'יו, יבקר

           קרובים, ילמד, יחגוג בנשפים?

לוצ'נצ'יו: בסטה, מספיק, יש לי הכל בראש.

          איש לא ראה אותנו עוד בעיר,

          ואי אפשר לפי פרצוף לדעת

          מי משרת ומי אדון. אז ככה:

          אתה, טְרָאניוֹ, תהיה אדון, תשלוט

          בַּסגל, בַּסלון ובַסגנון;

         אני אהיה – איש זר מנאפולי,

         פירנצה, או אפילו - טפו! – מפיזה.

        סגוּר - וזהו. טְרָאניוֹ, תתקלף,

         שים ת'גלימה שלי ואת הכובע.

     (הם מחליפים בגדים)

          ביונדלו – כשיבוא-  ישרת אותך.

          אני אדאג שהוא לא יפטפט.

 טְרָאניוֹ:  תדאג באמת.

          אז בקיצור, אם זהו רצונך,

          אדון, ואני חייב להיות צייתן –

          כי אבא ש'ך השביע כשנפרדנו –

          "תן כל שרות לבן שלי", עשה לי –

          אם כי, נדמה לי, לא בדיוק לזה

          הוא התכוון – אני אשמח להיות

           לוצ'נצ'יו, כי אני בעד לוצ'נצ'יו.

לוצ'נצ'יו: לוצ'נץ'-נא, כי לוצ'נצ'יו מאוהב.

          ותן לי להיות עבד כדי לזכות

          בזו שאת עיני כישפה, פצעה.

          (נכנס ביונדלו)

            הנה המנוול. איפה היית?

ביונדלו:  איפה הייתי? לא, רגע, איפה אתם? מה, טְרָאניוֹ השותף שלי גנב את הבגדים שלך, אדון, או שאתה גנבת את שלו, או גם וגם? תגידו, מה קורה?

לוצ'נצ'יו: בוא הנה, בוא. זה לא זמן לבדיחות,

         אז תסגל ת'מוח למצב.

        הפרטנר שלך טְרָאניוֹ מתלבש

        ומתנהג כמותי, כדי להציל

       אותי; אני - להיפך, מתחפש

       כמותו. כי בכניסה לפדובה

       בתוך תגרה הרגתי איש, ויש

       חשש שהבחינו בי. שרת אותו –

      זאת הוראה – לפי הפרוטוקול,

       אני אתפוס מרחק, לבטחוני.

        הבנת?

ביונדלו:           אם הבנתי?! – אף מילה.

לוצ'נצ'יו: ואל תפלוט שום "טְרָאניוֹ" מהפה.

          טְרָאניוֹ נגמר והוא עכשיו לוצ'נצ'יו.

ביונדלו:  מזל טוב לו והלוואי עלי.

טְרָאניוֹ:  והלוואי לוצ'נצ'יו למיטה יכניס ת'

          בת הצעירה של מר בפטיסטה.

         רק זכור, למען האדון:

        בין אנשים תהיה דיסקרט, ילדון.

         לבד בין שנינו – בסדר, אני טְרָאניוֹ;

        בכל מקום אחר – אדון לוצ'נצ'יו.            

לוצ'נצ'יו: טְרָאניוֹ, הולכים.

          יש עוד דבר שעליך לעשות:

          להצטרף לחוג המחזרים.

          יש לי סיבות. עזוב, בלי הסברים.

          (יוצאים)

הצופים מלמעלה מדברים.

משרת:  כבודו, אתה מנמנם, לא מתעניין במחזה.

סליי:   לא, לא, זה מאד מנמנם. חומר טוב. יש עוד?

ברתולומאו: כבודו, זה רק התחיל.

סליי:  זה חתיכת עבודה מצויינת, מאדאם-אשתי. אני מת לראות את הגימור.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים פטרוקיו והמשרת שלו גְרוּמיוֹ.

 

פטרוקיו:  ורונה, לזמן מה אני נפרד,

          לפגוש את ידידַי בפאדובה,

          ובראשם את חברי הטוב

          הורטנסיו – ונדמה לי, זה ביתו.

          היי, גְרוּמיוֹ, תן מכה שם.

גְרוּמיוֹ:   לתת מכה? למי לתת מכה? מישהו פצח פֶּה נגד אדוני?

פטרוקיו: לכלוך, תקשיב, תן לי דפיקה טובה כאן.

גְרוּמיוֹ:   לתת לך דפיקה כאן? למה מי אני, אדון, לתת לך דפיקה כאן?

פטרוקיו:  לכלוך, תרביץ לי פה בשער.

          תביא לי בום או שתחטוף בראש.

גְרוּמיוֹ:   האדון שלי נהיה רעב לְריב.

          אני ארביץ לך? נוֹ, סורי, סקוזי. 

          בסוף אתה תחטיף לי בעכוזי. 

פטרוקיו: נו, זה יקרה היום?

          אם לא תדפוק, אני כבר אצלצל

          שתיילל בסול ותסלסל.

     (מטלטל אותו באוזניים)

גְרוּמיוֹ:  הצילו, רבותי, הצילו! האדון שלי פסיכי.

פטרוקיו:  עכשיו דְפוק כשאומרים לךָ, פשפש.

          (נכנס הורטנסיו)

הורטנסיו:   מה זה, מה קורה? חבר וותיק גְרוּמיוֹ, חבר טוב  פטרוקיו? מה שלום

כולם שם בוורונה?

פטרוקיו:   הורטנסיו, באת לאחות פה קרע?

ברוך הבא, בון-ג'ורנו, בונה-סרה.

הורטנסיו: בֶּנְוֶונוּטוֹ אַלה קאזָה, מוֹלְטוֹ אוֹנוֹראטוֹ סיניור מִיוֹ פטרוקיו.

               קום, גְרוּמיוֹ. ניישב את הסכסוך. 

גְרוּמיוֹ: לא, לא משנה מה הוא טוען בלטינית. אם פה אין לי עילה משפטית לעזוב את השרות שלו – תביט, אדוני: הוא ביקש ממני לתת לו מכה ולהרביץ לו דפיקה. נו, זה מתאים שמשרת יעשה ככה לאדון שלו, שהוא עוד, ממה שאני רואה, עם איזה מינוס בורג במוח?

           חבל שלא הבאתי לו ת'בום,

           אז מצבי היה פחות עגום.

פטרוקיו: דיקט מפגר. ביקשתי מהכלב

           דפוק לך, הורטנסיו טוב, בשער,

           ולא עזר לי כלום, הוא לא הסכים.

גְרוּמיוֹ:  לדפוק בשער? אלוהים אדירים, תגיד לי אם לא אמרת במלים האלה בפרוש: "תביא לי בום, תרביץ לי פה, תן לי דפיקה טובה כאן". עכשיו אתה בא לי עם "לדפוק בשער"?

פטרוקיו:  די, קוף, 'סתלק או שתוק, לטובתך.

הורטנסיו:  פטרוקיו, די, אני ערב לגְרוּמיוֹ.

         מה יש לך? זה המשרת שלך

         גְרוּמיוֹ, ותיק, נעים ונאמן.

        עכשיו, חבר, ספר לי איזו בריזה

        הזיזה אותך הנה מוורונה?

פטרוקיו: הרוח שמפזרת בחורים 

         בַּיקום, לרדוף מזל מחוץ לבית,

         כי שם לא מתפתחים. בשתי מלים, 

        הורטנסיו, אבי מת, ואני זינקתי

        אל המבוך של הדרכים למצוא

       כלה וכלכלה. כספים בכיס,

       רכוש בבית, מת לראות עולם.

הורטנסיו: אז לדבר אתך ישיר – תרצה

       לשאת אשה מרשעת גועלית?

       תודה רבה בטוח לא תגיד לי,

       אבל – חותם לך – היא עשירה,

      מאד היא עשירה. אבל בתור    

       חבר שלי - לא מאחל לך.

פטרוקיו: אחי, בין שנינו לא צריך הרבה

          מלים. אז אם אתה מכיר אחת

          די עשירה להיות גברת פטרוקיו -  

         כי בְּריקוד החיזורים שלי

         ממון נותן ת'טון – שהיא תהיה     

         מפלצת מכוערת מקומטת,

         מכשפה, קללה, קְסַנְטיפּה או

         כפול – זה לא מזיז לי, לא מוריד

         לי את מפלס החשק – גם אם היא

         שוצפת כמו הים האדריאטי.

         באתי להתחתן עם הון בפאדובה,    

         באושר, עושר, כמו ברון בפדובה. 

גְרוּמיוֹ: לא, תראה, אדוני, הוא אומר לך בפּנים מה הוא חושב. אין, אין! תן לו מספיק זהב אז תחתן אותו עם מריונטה על חוט או בובת סמרטוט, או קלפטלינה זקנה בלי שן אחד בפה אבל עם מחלות של חמישים סוסים ביחד. אין, אין, הוא יקח כל מה שיש – אם יש קֶש.

הורטנסיו: פטרוקיו, אם הגענו כבר עד כאן,

          אמשיך מה שהתחלתי כבדיחה.

          תרצה – אני אכיר לך אשה

          עם הון מספיק, יפה וצעירה,

          מבית טוב, עם השכלה. הפגם

          היחידי שלה – פגם לא קטן –

          שהיא חיה רעה בלתי נסבלת,

          וחצופה עם פה גדול בלי גבול.

          אני, גם אם אגיע עד פת לחם,

          לא אתחתן איתה בעד מכרה

          זהב.

פטרוקיו:         הורטנסיו, סטופ! זהב יש לו

          משקל כבד. אמור לי רק את שם

          אביה וגמרנו, אסתער

          עליה גם היא תפציץ כמו רעם

          שמרסק ת'עננים בסתיו.

הורטנסיו: אביה שמו בפטיסטה - מר מינולָה -

          אדם חביב מאד ותרבותי.

          ושמה הוא קתרינה - בת מינולה -

          הידועה בתור לְשון הרע.

פטרוקיו:  שמעתי על האבא, לא עליה,

          והוא הכיר טוב את אבי ז"ל. לא

          אשן עד שאראה אותה, הורטנסיו,

          אז סלח לי שאני נפרד כשרק

          נפגשנו – אלא אם תבוא אתי.

גְרוּמיוֹ:  בבקשה, אדוני, תן לו ללכת כל זמן שהקפריזה שלו בתוקף. נשבע לך, אם היא היתה מכירה אותו טוב כמוני, היא היתה תופשת שקילולים וניבולים לא עושים לו כלום. היא יכולה לקרוא לו אפילו אלף פעם בן-אלף – כלום, קטן עליו. כשהוא על הגל - הלשון שלו משתגללת כמו אקרובט. אני יגיד לך מה, אם היא תעיז לעמוד מולו רק טיפה, הוא יזרוק לה איזה צורת-ביטוי שתשחית לה ת'צורת-פרצוף, היא תגשש בחושך כמו חתול עיוור. אתה לא מכיר אותו, אדון.

הורטנסיו:  חכה, פטרוקיו, אני בא אתך,

          כי המטמון שלי בידי בפטיסטה.

          כן, הוא מחזיק את יהלום חיי -

          בתו הצעירה, ביאנקה זוהרת –

         הרחק ממני ומאחרים,

         המחזרים שלה, היריבים

         שלי, כי בעיניו לא ייתכן,

         על סמך כל הפגמים אשר מניתי,

         שקתרינה תחוזר אי פעם.

         אז כך ציווה בפטיסטה: אף אחד

         לא יקבל גישה לביאנקה עד

         שלקתרינה המכה יש בעל.

גְרוּמיוֹ:  "קתרינה המכה" -        

         שם טוב לבחורה, כותרת חזקה.

הורטנסיו: אז חברי פטרוקיו בטובו

         יציג אותי, לָבוּש חזוּת סולידית,

         למר בפטיסטה כְּמורה מומחה

         לְמוזיקה, כדי ללמד את ביאנקה.

        כך לפחות ארוויח הזדמנות

         לשפוך לה אהבה ולחזר

        ביחידות בלי לעורר חשד.

(נכנסים גְרֶמיוֹ, עם גליון, ולוצ'נצ'יו המחופש למורה [קאמביו])

גְרוּמיוֹ: זה לכלוך נקי!  'בקשה! בשביל לעבוד על הזקנים, הדור הצעיר משלב מוחות בדו-קומבינה. - בוס, בוס, תביט. מי זה הולך שם, אה?

הורטנסיו:  שש, גְרוּמיוֹ, זה-שם היריב שלי.

         פטרוקיו, זוז הצידה רגע.

גְרוּמיוֹ: בחור חתיך הורס, וגם רומנטי.

(פטרוקיו, הורטנסיו וגְרוּמיוֹ עומדים בצד)    

גְרֶמיוֹ:  יפה, השגתי את הקטלוג.

         שמע-נא, תדאג שיכרכו אותם

         יפה – הכל ספרים של אהבה,

         זה העניין – ואל תַּרצה לה שום

         שיעור אחר, אתה מבין אותי. 

         מעבר לַנדיבות של מר בפטיסטה,

         גם תקבל ממני בונוס. זאת

         הרשימה, תיקח. ותפזר

         בשמים על הספרים, כי הקוראת

         היא מתוקה מכל פֶּרְפוּמֶרִיָה.

          אז מה תקריא לה?

לוצ'נצ'יו:                       כל מה שאקריא –

         אמליץ עליך, אל תדאג,  בתור

         פטרון שלי, ובמסירות ממש

         כאילו שאתה שם גופא. כן,

         אולי אף בניסוח משופר -

          כי, במחילה, אתה לא מלומד.

גְרֶמיוֹ: אח, התרבות הזאת, איזה דבר זה!

גְרוּמיוֹ:  אח, היתוש הזה, איזה חמור זה!

פטרוקיו:   שתוק שם.

הורטנסיו: גְרוּמיוֹ, שוּש-שוּש. – יום טוב, מר-סיניור גְרֶמיוֹ.

גְרֶמיוֹ: וטוב לפגוש אותך, סיניור הורטנסיו.

          נחֵש לאן אני? למר בפטיסטה.

          הבטחתי לברר אודות מורה

          לביאנקה חמודה, ובמזל

          נתקלתי בַּצעיר פה, שמתאים

          טוב לַצרכים שלה בהשכלה

          והליכות, בקיא גם בשירה,

          ספרים – ספרים טובים, באחריות.

הורטנסיו:  נחמד, ואני פגשתי בן-אדם

          שהבטיח להכיר לי מוזיקאי

          סוג אל"ף שילמד את מלכתנו.

          כך גם אני לא אפגר בצעד

          בחובתי לביאנקה, אהובתי.

גְרֶמיוֹ:   אהובתי! ומעשי יוכיחו.

גְרוּמיוֹ:   לא מעשיו, אולי כיסיו.       

הורטנסיו: גְרֶמיוֹ, זה לא הזמן לְאופּרות.

           דבר יפה, כי יש לי חדשות

          שמשתלמות לשנינו. זה אדון

          שבמקרה פגשתי. אם נסגור

         אתו תנאים, הוא מתחייב לכבוש

          את קתרינה המכה – כן, גם

          לשאת אותה, אם הנדוניה בסדר.

גְרֶמיוֹ: קל לדבר.

         דנת איתו במינוסים שלה?

פטרוקיו:  ידוע: עצבנית, גסה, פֶּה זבל.

          אם זה הכל – אין כאן שום בעיה.

גְרֶמיוֹ: ככה אתה אומר, חבר? מניין?

פטרוקיו:  ורונה, בן אנטוניו הזקן.

          אבי מת, הרכוש חי ובועט,

          אני רוצה חיים טובים כעת.

גְרֶמיוֹ: שמע טוב, בתור כלה היא תקלה.

          אבל אם בא לך – תלך על זה.

          תקבל ממני כל תמיכה. אבל

          באמת תצא לכבוש את חתולת

          הבר הזאת?

פטרוקיו:                איך לא?

גְרוּמיוֹ:                              אם הוא יכבוש

          אותה?! אם לא, אני אכתוש אותה.

פטרוקיו: אחרת למה באתי? מה, נדמה

          לך שקצת זמזום יפחיד לי את

          האוזן? לא שמעתי מימי

          אריה שואג? ולא שמעתי ים

          נפוח רוח, משתולל כמו

          חזיר בר מרוּגז, נוטף זיעה?

          ולא שמעתי פיגוזי תותח,

          או פיצוצים של רעם משמיים?        

          ולא שמעתי בשדה-קרב תופים

          וחצוצרות, וצהלות סוסים?

          ואתה מספר לי על לשון אשה?

          חה, ערמונים שמתפצחים באש

         הם רועשים כפליים. פּיש, פּיש, לך

         תפחיד לי ילדים עם פשפשים.

גְרוּמיוֹ:  כי הוא לא מפחד מכלום!

גְרֶמיוֹ: הורטנסיו, שמע:

          האיש הגיע בשעה טובה,

          לטובתו ולטובתך שלך.

הורטנסיו: הבטחתי לו ששנינו נממן

          את הוצאות החיזורים שלו.

גְרֶמיוֹ: כן-כן, אם הוא יזכה בה – בשמחה.

גְרוּמיוֹ:  אני לא מתערב על ארוחה.

    (נכנסים טְרָאניוֹ, במחלצות של לוצ'נצ'יו,  וביונדלו)

טְרָאניוֹ:  רבותי, אלוהים שישמור אותכם. אם תסלחו על החוצפה, תאמרו לי במטותא, מה היא הדרך הכי דוּךְ-סיטרית לבית של סיניור בפטיסטה?

ביונדלו: זה שיש לו שתי בנות יפות – הוא אתה מתכוון?

טְרָאניוֹ: בדיוק, ביונדלו.

גְרֶמיוֹ:   אבל אתה רוצה אותה, סליחה – ?

טְרָאניוֹ: אותו, אותה, ומה זה עניינך?

פטרוקיו: לא את המקללת בטח! זה לא!

טְרָאניוֹ: קללות – לא בשבילי. נזוז, ביונדלו!

לוצ'נצ'יו (הצידה): התחלת יופי, טְרָאניוֹ.

הורטנסיו:                                       רק מילה:

           כבודו שם עין על הבתולה?

טְרָאניוֹ:  ואם כן, אדוני, מה, יש פרובלם?

גְרֶמיוֹ:   לא, אם בלי שום ויכוח תיעלם.

טְרָאניוֹ: תרשה לי, הרחוב פה לא חופשי

          לי כמו לך?

גְרֶמיוֹ:                הרחוב כן, רק לא היא.

טְרָאניוֹ: מאיזה טעם, סלח לי?

גְרֶמיוֹ:                             שמע ודע:

         כי היא בחירת לב גְרֶמיוֹ היחידה.

הורטנסיו: כי היא בחירת הורטנסיו, נקודה.

טְרָאניוֹ: ברוגע, רבותי. אם אתם בני

          תרבות, הקשיבו לי בסבלנות.

         בפטיסטה איש נכבד, מכר טוב של

         אבי, ולבת כמו בתו יש זכות

         למחזרים בשפע, ביניהם 

         אני. הלנה היפה היו

         לה אלף מחזרים, אז ביאנקה בטח

         תוכל לספוג אחד נוסף. וכך

         יהיה: לוצ'נצ'יו פה. הוא לא ירעד

        ויתמודד מול כל האיליאד.

גְרֶמיוֹ: הוא יחסל אותנו בְּדבֶּרֶת.

לוצ'נצ'יו: ידהר ויתעייף, כמו סוס צולע.

פטרוקיו: הורטנסיו, לשם מה כל המלים?

הורטנסיו (לטְרָאניוֹ): אדון, סליחה שאני שואל, בכלל

          ראית את הבת של מר בפטיסטה?

טְרָאניוֹ:  לא, אך אני מבין שיש לו שתיים:

          זו שמפורסמת בלשון חותכת

          וזו שידועה בחן צנוע.

פטרוקיו:  הֵיי, הֵיי, הראשונה היא לי, אותה

        עזוב.

גְרֶמיוֹ:        כן-כן, תשאיר את המשימה

        להרקולס הזה. על הרקולס

        ההוא זה היה גדול מדי.

פטרוקיו:                            תבין:

          לבת הצעירה שאתה מעוניין בה 

          האבא לא נותן גישה, ולא

          ימסור אותה בתור כלה לגבר

          לפני שיחתן את הבכורה.

          רק אז היא תהיה פנויה, לא קודם.

טְרָאניוֹ:  אז אם אתה הגבר שיציל

          אותנו, ואותי בפרט, ישבור

          ת'קרח ויגשים את המבצע –

          לזכות בבכורה ולשחרר

          את הצעירה – מי שישיג אותה  

          לא יהיה קמצן או כפוי טובה.

הורטנסיו:  יפה אמרת וחשבת. אז

          אם גם אתה בחוג המחזרים,

          עליך לתגמל, כמונו, את

          האיש הזה, שאנו בידיו.

טְרָאניוֹ:  לא אתחמק. וגם אוכיח: בואו

          נלך לשתות לכבוד אהובתנו.

          ננהג כמו יריבים בבית משפט:

          רבים רבים, אך כשאוכלים – שותים.

גְרוּמיוֹ, ביונדלו: בעד! אין הסתייגות! אחים, הולכים.

הורטנסיו: אני תומך באופן עקרוני.  

          פטרוקיו, בוא, אתה על חשבוני.

          יוצאים.


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסות ביאנקה [קשורה] וקתרינה.

 

ביאנקה:  אחות טובה, אל תעשי לי עוול,

          וגם לא לעצמך, לכפות אותי

          כמו עבד ושפחה. זה לא נעים לי.

          כל מה שעוד נותר אני אוריד

          לבד אם רק תתירי את ידַי,

         כל בגד, עד התחתונית, או כל 

         דבר שתצווי - אני יודעת

         לתת כבוד למבוגרים ממני. 

קתרינה: מכל המחזרים שלך, אמרי

          מי את הכי אוהבת. בלי למרוח!

ביאנקה:  נשבעת לך שמכל גבר חי,

          אחות, עוד לא נתקלתי בַּקלסתר

          המיוחד הזה אשר נראֶה לי.

קתרינה:  את משקרת, מותק. זה הורטנסיו?

ביאנקה:  אם את חושקת בו, אחות, נשבעת,

          אפציר למענך עד שתזכי בו.

קתרינה:    לא, בטח יש לך-אַת חולשה לכסף.

          תרצי את גְרֶמיוֹ שיגנדר אותך.

ביאנקה:  מה, בגללו את כל כך מקנאת בי?

          לא, זאת בדיחה. אני תופשת! כל    

          הזמן רק התבדחת אתי. אחות,

          בבקשה, התירי את ידי.

קתרינה:  אם זאת בדיחה, הנה שורת המחץ.

          (מכה אותה. נכנס בפטיסטה)

בפטיסטה:     מאיפה החוצפה, גברתי? ביאנקה,

          הצידה. מסכנה, בוכה. לכי   

           לרקום, אל תתעסקי איתה. בושה,

          שדה שטנית, מה את פוגעת כך

          במי שלא פגעה בך כלל? מתי 

          שמעת מילה מרה ממנה?

קתרינה:                                 היא

          שותקת אלי בוז, ואני אנקום.

          (רודפת אחרי ביאנקה)

בפטיסטה:  מה, בפנַי? – ביאנקה, לכי לחדר.

          (ביאנקה יוצאת)

קתרינה:  ואני מה בשבילך? לא-לא, אני

          תופשת: רק היא האוצר שלך,

          רק לה מגיע בעל, ואני

          צריכה לרקוד יחף בחתונה

          שלה, להתפגר כמו בתולה

          זקנה. אל תדבר אלי, אני

          אלך לרבוץ ולהתייפח עד

          שכבר אמצא לי הזדמנות לנקום.

          (יוצאת)

בפטיסטה: היה עוד מי שנענש כמוני?

          מי אלה?

(נכנסים גְרֶמיוֹ, לוצ'נצ'יו בבגדי איש דל אמצעים, פטרוקיו, הורטנסיו [גם הוא מוסווה], טְרָאניוֹ [בתור לוצ'נצ'יו] וביונדלו עם נבל קטן וספרים)

גְרֶמיוֹ: יום טוב, שכן בפטיסטה.

בפטיסטה:  יום טוב לשכן גְרֶמיוֹ. רבותי!

פטרוקיו:  אדון יקר. סלח לי, אין לך בת,

          שְמה קתרינה, חסודה, יפה?

בפטיסטה: יש לי בת, אדוני, שְמה קתרינה.

גְרֶמיוֹ: אל תעשה לו שוק. בהדרגה!

פטרוקיו:  תן לי, מר גְרֶמיוֹ, עם כל הכבוד. –

          אני איש מוורונה, אדוני,

          שבשמעו על פיקחותה, יופיה,

          הנועם, הצניעות הבישנית,

          קסמי הנפש ורכּוּת האופי,

          מעז לבוא בחוצפתו בתור

          אורח לביתך, להיווכח

          במו עיני על מה שמדווחים.

          כדמי-קְדימה על האירוח, בוא

          אציג לך שכיר שלי, מומחה

          במוזיקה ומתמטיקה,

          כדי לאמן אותה בענפים

          הללו, שבהם, אני מבין,

          היא לא בורה. קח אותו, אל תפגע בי.

          שמו ליצ'יו, הוא נולד במנטובה.

בפטיסטה: ברוך הבא. גם הוא. אך באשר

          לקתרין בתי, שמע לי: היא לא

          מה שחיפשת, לדאבוני.

פטרוקיו:  חבל לך להיפרד ממנה?

          או שאני איני נראה לך.

בפטיסטה: מה שאמרתי, סמוֹך עלי, בדוּק.

          מניין אדוני? ומה השם?

פטרוקיו:  השם פטרוקיו, בן אנטוניו, איש

          ידוע בכל רחבי איטליה.

בפטיסטה: מכיר, מכיר. ברוך הבא בשמו.

גְרֶמיוֹ:    עם כל הכבוד לביוגרפיה שלך, פטרוקיו, תן גם לנו המחזרים הזוטרים להתבטא בבקשה. יש לך מרפקים - אגרסיבו!

פטרוקיו:  סלח לי, מר גְרֶמיוֹ, אני מת להסתער.

גְרֶמיוֹ:  על החיזור שלך עוד תצטער.

            שכן-טוב, זו מתנה מאד מקרב-לב, אין לי ספק. כדי להביע נדיבות דומה, אני עצמי, שחייב לך תודה יותר מכולם, מציע לך בחינם את המלומד הצעיר הזה, בוגר אוניברסיטה בצרפת, שולט ביוונית, לטינית ושפות אחרות ממש כמו שההוא אלוף במוזיקה ומתמטיקה. שמו קאמְבּיוֹ. אנא קבל את שרותיו.

בפטיסטה: אלף תודות, סיניור גְרֶמיוֹ. ברוך הבא, קאמביו יקר. (לטְרָאניוֹ): אבל, אדון ענוג, יש לי רושם שאתה לא מכאן. מותר לשאול בחוצפתי מה הסיבה שבאת הנה?

טְרָאניוֹ: סלח-לי, כי החוצפה כולה שלי,

         כְּזר בָּעיר פה להציע את

         עצמי כמחזר לַבת שלך,

         לביאנקה היפה, החסודה.

         וגם ידוע לי התנאי אשר

         הצבת לטובת הבכורה.

         אז כל בקשתי, כשתברר

         על מוצאי - להתקבל בתור

         חבר שווה בחוג המחזרים.

         ולהשכלת שתי הבנות אני

        תורם פה כלי פשוט, וצרור

        ספרים ביוונית ובלטינית.

        אם תקבל אותם, ערכם יגדל.

בפטיסטה: שמך - לוצ'נצ'יו? מהיכן הגעת?

טְרָאניוֹ: מפיזה, אדוני, בן של וינצ'נצ'יו.

בפטיסטה: איש מכובד בפּיזה! משמועה

         אני מכיר אותו. ברוך הבא.

        (להורטנסיו): קח את הנבל, (ללוצ'נצ'יו) קח את הספרים.

         תראו מייד את שתי התלמידות.

         הלו!

        (נכנס משרת)

                 תוביל ת'אדונים פה אל

         בנותי, תציג אותם בתור מורים.

         שתתייחסנה אליהם יפה.

    (יוצאים משרת, לוצ'נצ'יו והורטנסיו, ובעקבותיהם ביונדלו)

        נצא קצת לטייל בגן, ואז

        לארוחה. ברוכים כל הבאים.

פטרוקיו:  סיניור בפטיסטה, העסק שלי דחוף,

          אנ' לא פנוי כל יום לחיזורים.

          הכרת את אבי, אני יורש

          יחיד של אדמותיו ורכושו,

          אותם הרחבתי, לא צמצמתי. אז

          תגיד לי, אם אשיג את אהבת

          בתך, מה הנדוניה שהיא תביא?

בפטיסטה: אחרי מותי חצי מאדמותי,

          על המקום עשרת אלפים.

פטרוקיו:   תמורת זה בתור אלמנה, אם היא 

          תשרוד עוד אחרי, אבטיח לה

          את אדמותי כולן פלוס הכנסות

         מדמי-שכירות. אז שיוכן חוזה,

         עם התנאים המקובלים על שנינו.

בפטיסטה: כן-כן, כשהדבר העיקרי

          יושג – אהבתה, זה אל"ף-כל.

פטרוקיו:  זה כלום, עזוב, כי תאמין לי, אבא,

          אני עקשן כשם שהיא גאָה.

          כשאש פוגשת אש, אז הן שורפות

          ביחד את מה שהבעיר אותן.

          שריפה קטנה גדלה מסתם קצת רוח,

          אבל סוּפה תשמיד כל אש, הכל.

          כך אעשה לה, כך היא תיכּנע לי.

          אני קשוח, לא מחזר כמו ילד.

בפטיסטה:  חזר כחפצך, בהצלחה.

          רק תתחמש לקראת מלים חותכות.

פטרוקיו: נבדוק את זה - כמו הר מול רוח: הוא

          לא מתנדנד למרות שהיא נושפת.

      (נכנס הורטנסיו [כליצ'יו], עם ראש שבור)

בפטיסטה:   מה זה, חבר, ממה אתה חיוור?

הורטנסיו:   אני אגיד לך ממה: מפּחד.

בפטיסטה: אז מה, בתי מוזיקאית טובה?

הורטנסיו:   יותר מוכשרת להיות חיילת.

          ברזל מתאים לה, נבל לא כל כך.

בפטיסטה:  אז לא הרבצת בה תורה של נבל?

הורטנסיו: לא, היא הרביצה עם הנבל בי.

          אמרתי רק "טעית פה בָּאִצְבּוּעַ",

          סובבתי את ידה כדי לכוון,

          והיא, יורקת אש כמו שד, אמרה לי

          "אל תאצבע ואל תעצבן!"

          ואז ישר הכתה אותי בראש,

          וגולגולתי הגיחה מן הנבל,

          ואז נשתלתי שם דקה, המום,

          כמו בגרדום, מציץ מתוך הנבל,

          כשהיא קראה לי "נֶבֶז", "מנוול",     

          "פּוֹץ פּיציקָט", ועוד עשרים שמות גנאי,

          כמו דוקטורט שלם בהשפלה.

פטרוקיו:   אה-בראבו, כן, זאת בחורה עם דם!

          אני אוהב אותה עכשיו פי עשר.    [/ אני אוהב אותה כפול מקודם.]

          איך אני מת לחטוף איתה שיחה.  [/ איך אני מת כבר לפטפט איתה.]

בפטיסטה (להורטנסיו): טוב, בוא אתי, ואל תהיה שפוף.

          תמשיך את השיעור עם הקטנה.

          היא גם תלמד וגם תגיד תודה.

          סיניור פטרוקיו, אתה בא איתנו,              

          או שאשלח את קייט בתי אליך?

פטרוקיו:  אנא, תשלח.

      (יוצאים כולם חוץ מפטרוקיו)

                             אני אמתין לה כאן,

          ואחזר ברוח מקורית.

          אם היא תנבח, אגיד לה תיכף איך

          היא שרה במתיקות, כמו זמיר.

          אם תעשה פרצוף, אומר שהיא

          נראית צלולה כמו ורד בְּטל שחר.

          אם היא תשתוק ולא תאמר מילה,

          אז אתפעל משטף דיבורה,

          כמה רהוט וחד הוא הניסוח.

          אם היא תגיד "'סתלק" אגיד תודה

          כמו ביקשה כי אשאר שבוע.

          אם תסרב להתחתן, אשאל

          מתי האירוסים, מתי הטקס.

        נכנסת קתרינה)

          זאת היא. עכשיו, פטרוקיו, לדבּר. -

          יום טוב לך, קייט, כי זהו שמך, שמעתי.

קתרינה:  שמע את שמי!... אתה קצת כבד שמיעה.

          קוראים לי קתרינה, כשקוראים לי.

פטרוקיו:  אל תשקרי, קוראים לך פשוט קייט,

          "קייט מתוקה", או להבדיל "קייט מכה",

          אבל תמיד קייט, קייט יפה מכל,

          קייט המלכה, קייט סוכריה שלי,

          קייט קטנטנה, קוֹקֵייטית, קְטנטָקֵייטית –

          אני נשבע לך, קייט, בּבת עֵינִי,

          כששמעתי מהללים מחוף

          לחוף את דבש לבך, קושרים כתרים

         לצניעותך וליופייך – אבל

          פחות, פחות מדי – טולטלתי הנה  

          כדי לחזר שתהיי אשתי.         

קתרינה:  "טוּלְטלת". מזל טוב. שתיטלטל

          בחזרה כמו טיל. מייד ראיתי:

          אתה חת'כת מטלטלין.

פטרוקיו:                             מה זה

          "מטלטלין"?

קתרינה:                 רהיט להובלה,

           שרפרף.

פטרוקיו:             קלעת בול: בואי, שבי עלי.

קתרינה:  מה זה חמור? כלי רכב. גם אתה.  

פטרוקיו:  מה זה אשה? כלי רחם. וגם את.

קתרינה:  לא בשביל סוס נכה כמוך, לא.

פטרוקיו:  אל פחד, קייט, אנ' לא אמחץ אותך.

          ילדונת שברירית כזאת, קלה –

קתרינה: קלה לברוח מגלמים כמוך,

          אבל כבודי כבֵד – וגם הבוז.

פטרוקיו:  בזזז, בזזז!...

קתרינה:                   אל תבּזבּז לי את הזמן.

פטרוקיו:  לא אבזבז, אבזוֹז, יונה זכּה.

קתרינה:  תבזוז? עזוב, תזוּז. רוצה אשפוז?

פטרוקיו:  מאדאם צרעה, איזה זמזום זועם!

קתרינה:  אז תיזהר, העוקץ שלי חד.

פטרוקיו:  אין לי ברירה אלא לשלוף אותו.

קתרינה:  אם רק תוכל למצוא אותו, טיפש.

פטרוקיו:  ידוע איפה עוקץ הצרעה -    / צרעה, ידוע איפה היא עוקצת - 

          זה מאחור.             

קתרינה:             זה בלשון.

פטרוקיו:                           של מי?

קתרינה:   שלך, בחוּר חרחור. שלום, כל טוב.    

פטרוקיו:  שלום כשהלשון שלי בחוֹר?

          זה לא צורה לגמור, קייט מתוקה.

          אני בן-אצילים –

קתרינה:                      את זה נבדוק.

      (מכה אותו)

פטרוקיו:  נשבע, אתן לך בוקס אם שוב תרביצי.

קתרינה: ואז כלום לא יציל אותךָ.

          כי אם תרביץ לי אתה לא אציל,

          ובַמצולה, בלי אצולה, תצלע.  

פטרוקיו:  איי, תני לי אצלך שם ותואר, קייט.

קתרינה: מה סמל השושלת? "קוקוריקו"?

פטרוקיו: כרבולת, קייט פרגית, להתכרבל בה.

קייט:  זה גבר? זה שכווי מסוג סְחבה. 

פטרוקיו: די, קייט, לא טוב להיות כה חמוצה.

קייט:  ככה יוצא לי עם תפוח בוסר.

פטרוקיו:  פה אין כזה, אז אל תחמיצי, מיצי.

קתרינה: יש, יש.

פטרוקיו:  תראי לי.

קתרינה:               אם היה לי רק ראי.

פטרוקיו:  מה, הפרצוף שלי?

קתרינה:                        ילדון גאון!

פטרוקיו:  אני צעיר מדי חם בשבילך.

קתרינה:  רק מקומט.

פטרוקיו:               מדאגות.

קתרינה:                          מה 'כפּת לי!

פטרוקיו:   לא, קייט, תקשיבי לי, אל תברחי.

קתרינה:   אטריף אותך אם אשאר. שחרר.

פטרוקיו:   ממש לא. את נראית לי ענוגה.

          אמרו שאת קשה, מרה, קפריזית,

          אך מסתבר – שמועה היא שקרנית;

          כי את רכה, קלילה וחביבה,

          עילגת קצת, אך מתוקה כמו פרח.

          את לא יכולה לזעוף, לעקם ת'אף,

          לנשוך שפה כמו קלאפטע רגזנית,

          את לא אוהבת ויכוחים ודווקא.

          לַמחזרים כולך שופעת רוך,

          נועם דיבור וחן וחמימות.

          למה כולם אומרים שקייט צולעת?

          עולם משמיץ! קייט היא זקופה, דקיקה

          כמו ענף של עץ ערמון, שיער

          צבע ערמון, ומתיקות של פרי.

          לכי קצת, תני לראות. את לא צולעת.

קתרינה:   פקודות תן למשרתים שלך, אידיוט.

פטרוקיו:  יש נימפה שהיתה פאר היער

          כמו קייט יפת הצעד כאן בחדר?

          אולי קצת תתחלפו, שהיא תהיה

          צנועה כמוך, אַת שובבה כמותה?

קתרינה:  איפה למדת את הנאום?

פטרוקיו: אימפרוביזציית-ראש, מבטן אמא.

קתרינה:  מבטן אם יצא אנְאלפבּן.

פטרוקיו:  אנ' לא חכם?

קתרינה:                    כן, כן, חכם בלילה.

פטרוקיו:  בלילה, במיטה, איתך! אז טוב,

          נשים בצד את כל הפטפוטים.

          בשתי מלים, זה כך: אביך הסכים

          שאת תהיי אשתי; הנדוניה

         סוכמה; אם בא לך או אם רע לך, זה

         קרה לך: מתחתנים. שמעי טוב, קייט,

         אני זה בול הבעל בשבילך,

         כי חי האור שבו נגלה יופייך,

        היופי ששובה לי את הלב,

        אסור לך לשאת איש לבד ממני.

        כי אני נולדתי לאלף אותך, קייט,

        ולהפוך אותך ממין קייט-בר

        לקייט מחמד, קייט שעושה שָקֵייט.

        (נכנסים בפטיסטה, גְרֶמיוֹ וטְרָאניוֹ)

            הנה אביך. אף הגה. קתרינה

          חייבת – והיא תהיה! - אשתי.

בפטיסטה:  אז מה, סיניור פטרוקיו, איך הולך?

פטרוקיו:  טוב, אלא מה, אדון? טוב, אלא מה?

          אצלי יכול להיות שלא יילך?

בפטיסטה: מה, קתרינה, בת? את מדוכדכת?

קתרינה:  אתה קורא לי בת? לא, תאמין לי,

          הִפְגנת רגש אבהי דגול,

          לרצות שאתחתן עם קוף מופרע,

          בריון מוטרף גס-רוח שחושב

          שבניבול-פה הוא ישיג הכל.

פטרוקיו:  אבא, זה כך: אתה והעולם –

          בדבריכם עליה סתם השמצתם.

          אם היא מרשעת – זה רק מין טכסיס,

          כי היא לא חצופה: יונה תמה.

          לא חמומה, כי חמימה כמו שחר.

          מופת של צייתנות וסמל של

          תמימות. אם לסכם, אני והיא

          ראינו כל כך טוב עין בעין

          שנתחתן מייד, ביום ראשון.

קתרינה:  שתיתלה ראשון ביום ראשון.

גְרֶמיוֹ: שמעת? היא אמרה שתיתלה!

טְרָאניוֹ:  אם זה נקרא הולך טוב – לילה טוב.

פטרוקיו:  להירגע, כן?! לי היא מתאימה.

          אם שנינו מרוצים, מה עניינכם?

          הוחלט בין שנינו, ביחידות, שהיא

          תמשיך להיות מרשעת בחברה.

          נשבע לכם, קשה לתפוש עד כמה

          היא מאוהבת בי. הו, קייט מלאך!

          היא התרפקה על צווארי, ואז

          הכפילה נשיקה בנשיקה,

          נדר בנדר, ושבתה אותי

          באהבה בִּן רגע. הו, אתם

          סתם טירונים. זה קסם עולמי

          לראות, כשגבר ואשה לבד,

         איך שיכול דחליל קש לאלף

         את המכשפה הכי רותחת.

         תני יד, קייט, אני זז לי לוונציה,

         לקנות ביגוד ליום החתונה. 

        ארגן משתה, אבא, הזמן אורחים.

          אדאג שקייט שלי תהיה זוהרת.

בפטיסטה:אין לי מלים, רק – תנו לי את ידכם.

          כל טוב לך, פטרוקיו. יש זיווג.

גְרֶמיוֹ, טְרָאניוֹ: אמן, אמן, אנחנו העדים.

פטרוקיו:  אבא, אשתי, ורבותי, צ'או צ'או.

          רץ לוונציה. יום ראשון דוהר כבר -

          עם טבעות, שטויות ומלמלות.

          אז קיס מי, קייט, יום אל"ף – יום כלולות.

          (יוצאים פטרוקיו וקתרינה)

גְרֶמיוֹ: שמעתם על שידוך כזה חפּ-לפּ?

בפטיסטה: חתמתי על עסקה בלי שום סיכוי:

          אני מוציא לשוק מוצר לקוי.

טְרָאניוֹ: על המדף שלך היא נרקבה.

          עכשיו היא תשתלם - או תתרסק.

בפטיסטה: יֵיני שיהיה זיווג שקט.

גְרֶמיוֹ: הוא בהחלט מצא לו חתיכת פָּאקֵט.

          אבל עכשיו, בפטיסטה, לבתך

          הצעירה: ליום הזה חיכינו.

          אני שָכֵן, וגם חיזרתי קודם.

טְרָאניוֹ:  ואני אוהב את ביאנקה – אין מלים

          כדי לבטא, אין מוח שיתפוש.

גְרֶמיוֹ: 'תה לא אוהב כמוני, פּישר.  

טְרָאניוֹ:                            שלד,

          אהבתך קרושה.

גְרֶמיוֹ:     אתה סתם ילד.

          תצדיע לַשֵיבה, היא מפרנסת.

טְרָאניוֹ:  מול עלומים כל גברת מתמוססת.

בפטיסטה: די, רבותי, אפתור את הסכסוך.

          בְּמעשים זוכים בַּפרס. אז מי

          מכּם אשר יבטיח נדוניה

          גדולה יותר, יזכה בָּאהבה

          של ביאנקה.

          מר גְרֶמיוֹ, מה אתה מבטיח לה?

 גְרֶמיוֹ: ראשית, ביתי בעיר, כפי שאתה

          יודע, מרוהט זהב גם כסף,

          אמבט פאר לגוף הרך שלה,

          וּווילונות - גובּלנים ארגמן.

          בְּכספות שנהב ממון אגרתי,

          בארגזי עץ ברוש - בדים, קטיפות,

          שטיחים, ציפות, פוך, משי, אפיריון,

          כרים משובצים פנינים מטורקיה,

          רִקמות זהב, חוט-מחט של וונציה,

          כּלֵי בּדיל, כּלֵי פליז, וכל כְּלִי בית של

          הבית. שתיים, יש לי בחווה

          מאה פרות חולבות למחלבה,

          ובאורוות ששים שוורים שמנים,

          וכיוצא בזה בתחום הזה.

          אני עצמי בא בימים, מודה,

          ואם אמות מחר כל זה שלה,

          אם היא כל עוד אחיה תהיה שלי.

טְרָאניוֹ:  "כל עוד" זה מדויק. אדון, הקשב לי:

          אני יורש ובן יחיד של אבא.

          אם ילדתך תהיה אשתי, אותיר לה

          שלושה או ארבעה בתים בפּיזה,

          עיר עשירה, טובים כמו כל בנין

          שיֵש לגְרֶמיוֹ הזקן בפדובה,

          חוץ מאלפיים לשנה, קצבּה

          של אלמנוּת, מיבול של אדמות.

          אז מה, דגדגתי אותך פה, מר גְרֶמיוֹ?

גְרֶמיוֹ: אלפיים לשנה מאדמות!

          (הצידה): האדמות שלי שוות פחות. –

          היא תקבל אותו דבר פלוס יאכטה

          אשר עכשיו עוגנת במרסיי.

          אז מה, חנקתי אותך עם היאכטה?

טְרָאניוֹ:  גְרֶמיוֹ, הרי ידוע שלאבא

          יש שתי ספינות-סוחר, ויאכטות – ארבע,

          וצי סירות משוט. כל זה שלה,

          גם כל מה שתציע עוד – כפול.

גְרֶמיוֹ: הכל הצעתי, אין לי עוד, היא לא

          תקבל את מה שאין לי. אם נראה

          לך, אני שלה על מה שיש לי.

טְרָאניוֹ:  אז מכל העולם זכיתי בה.

          במו פיך הפסדת במכרז.

בפטיסטה: יש להודות, הצעתך טובה

          יותר. תביא לי רק ערבות מאבא,

          והיא שלך; כי, סלח לי, אם תמות

         לפני אביך, איפה הנדוניה?

טְרָאניוֹ:  הגזמת. הוא זקן, אני צעיר.

גְרֶמיוֹ: צעיר לא מתפגר? רק הזקנים?

בפטיסטה:  טוב, רבותי,

          זה הסיכום: יום אל"ף קתרינה,

          כפי שידוע, מתחתנת. יום

          ראשון אחרי זה ביאנקה תהיה

          כלה שלך, אם רק תביא ערבות;

          אם לא – אז של מר גְרֶמיוֹ.

          שלום רב לשניכם, ורוב תודות.

גְרֶמיוֹ: שלום, שכן טוב.

          (יוצא בפטיסטה)

                        לא פוחד ממך.

          שמע, ילד הרפתקן, אביך כסיל

         אם הוא יתן לך הכל, ולעת

         זקנה יאכל משולחנך. מובן?

          שועל זקן באיטליה לא נדבן.

          (יוצא)

טְרָאניוֹ:  קללה על פרוותך המקומטת!

          עד כה ניצחתי, בלי לחשוף קלפים.

          למען אדוני הראש עובד.

          לַמתחזה לוצ'נצ'יו אין ברירה

          אלא למצוא לו אב, ששמו וינצ'נצ'יו.

          זה נס: על פי רוב אבא עושה בן.

          הפעם זה הפוך, האל ימחל לי:

          הבן יברא לו אב. בהצלחה לי.

          (יוצא).


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים לוצ'נצ'יו, הורטנסיו וביאנקה.

לוצ'נצ'יו: כנרצ'יק, תירגע. אתה נסחף.

          שכחת כבר איזה קונצרט פתיחה

          הרביצה לך הגברת קתרינה?

הורטנסיו: עמית וכְּחן, אין להשוות, כי זאת

          היא פטרונית של מוזיקה שמימית.

          אז תן לי במטותא זכות קְדימה;

          אחרי שנבלה שעת מוזיקה

          תַרצה לך בנחת זמן זהה.

לוצ'נצ'יו: חמור קופץ בראש, מה, לא קראת

          לְמה היא נועדה, המוזיקה?

          לרענן את נפש האדם

          אחרי יום של עמל או לימודים!

          אז תן לי להחדיר לה פילוסופיה,

          וכשאגמור קשט קצת בהרמוניה.

הורטנסיו: אנ' לא אסבול ת'השווצות שלך!

ביאנקה:  מורַי, אתם עושים לי חטא כפול,

          לריב על מה שבידי לבחור.

          אני לא דרדקית בית-ספר, לא

          יכפו עלי שעות או מערכת.

          אז די לויכוחים, עכשיו נשב פה.

          קח את הכלי שלך, נגֵן קצת; עד

          שתכוון הרצאתו תושלם.

הורטנסיו:   כשאני מכוּון תאמרי לו "סטופ"?

לוצ'נצ'יו:  זה לא יקרה. כוון ת'כלי, כוון.

ביאנקה:    איפה עצרנו?

לוצ'נצ'יו:                    כאן, גברתי.

          "טו בי אור נוט טו בי, דט איז דה קווסצ'ן."

ביאנקה:   הסבר, הדגם, נמק.

לוצ'נצ'יו: "טו" - כמו שגיליתי לך – "בי" – אני – "אור" – לוצ'נצ'יו בן של וינצ'נצ'יו מפיזה – "נוט טו בי" - מוסווה לשם אהבתך – "דט" – ולוצ'נצ'יו ההוא שבא לחזר – "איז" – הוא המשרת שלי טְרָאניוֹ, "דה" – שמחופּש לי – "קווסצ'ן" – כדי שנוכל לעשות מהזקן קְווץ'.

הורטנסיו:  גברתי, הכלי שלי מתוח.

ביאנקה:  נשמע. פְחְח, המיתר - רופס.  

לוצ'נצ'יו: תירק על הידית ותסובב. 

ביאנקה: עכשיו בוא נראה אם שיננתי: "טו בי" – אני לא מכירה אותך, "אור נוט טו בי" – אני לא בוטחת בך, "דט" – תיזהר שלא ישמע אותנו, "איז" –אל תקווה, "דה קווסצ'ן" – אל תתייאש.

הורטנסיו: גברתי, כּוּון.

לוצ'נצ'יו:                 לבּס חסר בסיס. 

הורטנסיו:  הבס פיקְס, רק הנודניק מבּאֵס.

          (הצידה): חוצפן לוהט המלומד שלנו!

          נשבע, הכלב מפלרטט איתה.

         אפקח עליך עין, פַּלְסֵפְלוֹרָה.

ביאנקה:  הזמן יגיד; בינתיים אפקפק.

לוצ'נצ'יו:לא, שום פקפוק – טו בי אור נוט טו בי,

          אז פסיק, דט איז דה קווסצ'ן, נקודה.

ביאנקה: טוב, לְמורה צריך להאמין,

          על אף שלי עוד יש ספקות. אך מילא.

          עכשיו אליך, מר מוזיקאי.

          מאסטרו, אל תיתן לי ציון רע

          כי השתובבתי ככה עם שניכם.

הורטנסיו (ללוצ'נצ'יו): אתה יכול לצאת לעשות סיבוב.

          לא אלמֵד קנון שלושה קולות.

לוצ'נצ'יו:  מורה קשוח, אה? טוב, אחכה –

          (הצידה): ואתבונן, כי אם איני טועה

          המוזיקנט שלנו מאוהב.

הורטנסיו: גברתי, בטרם שתגעי בַּכּלי

          ללמוד איך להניח אצבעות,

          אסביר לך, כמבוא לָאמנות,

          את הסולם המוזיקלי בתקציר

          חביב ומתומצת ומעשי

          שאף מורה אחר לא יְלמד.

          הנה זה לפנייך, בכתב יד.

ביאנקה:   אין אלופה בסולמות כמוני.   

הורטנסיו:  סולם הורטנסיו הוא חידוש הרמוני.

ביאנקה:   "זה דו במלוא כבודו, התו האב,

          זה רה אשר קורא למי, יה-פה?

          לביאנקה סול סולל שביל מאוהב,

          רק לה, כי היא השיא, שלמות צרופה.

          זמרי לי נא סי סי בצליל חמלה,

          אמות אם לא תתני לי רק מי-לה. "

          לזה תקרא סולם? לא בשבילי.

          אני די שמרנית, ומוזיקה

          מודרנית לא קוסמת לי כל כך.   

     (נכנס משרת)

משרת:   גבירתי, אביך מוסר שתעזבי

          ספרים, ותעזרי לאחותך

          במלתחה. מחר החתונה!

ביאנקה:  מָאֶסְטרים נחמדים, עלי ללכת. 

          (יוצאים ביאנקה ומשרת)

לוצ'נצ'יו:      אם כך אין לי סיבה להישאר.

הורטנסיו:      לי יש סיבה לפקוח עין על

          הפילוסוף. נראה לי – מאוהב.

          אם את רוצה להזדייף עם כל

          זַמָּר נודד -  תשירי בציבור.

          כי אם אתפוס את ביאנקה מאלתרת -

          אמצא לי איזו נעימה אחרת.

          (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים בפטיסטה, גְרֶמיוֹ, טְרָאניוֹ, קתרינה, ביאנקה, לוצ'נצ'יו ואחרים.

 

בפטיסטה: לוצ'נצ'יו, זה היום אשר נקבע

          לחתונת פטרוקיו-קתרינה,

          ואין סימן מהחתן. נו, מה

          יגידו? איזה לעג זה יהיה

          שכבוד הכומר מקדש, מקריא

          שבועות של נישואים – ואין חתן!

          מה דעתך על החרפה שלנו?

קתרינה:  שלי כל החרפה. אונסים אותי

          להתמסר, כנגד רצוני,

          למטורף קפריזי, מין גורילה,

          שמחזר חיש-חיש ומתחתן

          אט-אט. הזהרתי שהוא סתם מוקיון,

          בוטה מחוץ וציני מבפנים.

          וכדי להיחשב ללץ דגול,

          הוא יחזר אחר מאות, יקבע

          מועד לחתונה, יחגוג, יזמין

          ים חברים, יכריז שבועות, רק לא

          עולה בדעתו להתחתן.

          עכשיו כל העולם יצביע על

          קתרינה האומללה, ויגיד "תראו,

          הנה אשתו של המשוגע פטרוקיו,

          אם רק יואיל לבוא לשאת אותה."

טְרָאניוֹ:   די, תירגעי, וגם אתה, בפטיסטה.

          נשבע, פטרוקיו מתכוון רק טוב,

          לבטח משהו מעכב אותו.

          שמעו לי, הוא בוטה – אבל נבון;

          עליז – אך מבפנים הוא איש ישר.

קתרינה:  חבל רק שפגשתי אותו בכל זאת. 

          (יוצאת בוכה, ואחריה ביאנקה ומלווים)

בפטיסטה: תבכי, ילדה, לא מאשים אותך.

          עלבון כזה – קדוש היה נפגע,

          אז עצבנית מרה כמוך – איך לא.

          (נכנס ביונדלו)

ביונדלו:    פטרון, פטרון, חדשות! וחדשות כאלה ישנות בחיים לא שמעת.

בפטיסטה:  חדשות וגם ישנות? איך זה?

ביונדלו:   מה, זה לא חדשות לשמוע שפטרוקיו מגיע?

בפטיסטה:  הוא הגיע?

ביונדלו:   לא.

בפטיסטה:  אז מה?

ביונדלו:    הוא מגיע.

בפטיסטה: מתי הוא יהיה פה?

ביונדלו:    כשהוא יעמוד פה כמוני ויראה אותך שמה.

טְרָאניוֹ:    אבל תגיד, מה זה החדשות הישנות שלך?

ביונדלו:   אה, פטרוקיו מגיע עם כובע חדש וג'אקט ישן; זוג גרביים ישנים מקופלים כפול שלוש; מגפיים רקובים עם סרחון לטווח רחוק, אחד עם אבזם, אחד עם פונפון; חרב חלודה מארכיון, עם שפיץ קצוץ; חגורה בלי חורים; הסוס שלו נכה צולע – עם אוכף אכול מעש ודורבנות אחד מפה אחד משם – וגם נפוח לסת ודולף נזלת, רקוב בשיניים, דלוק בחניכיים, עם שיתוק בשוקיים, מוגלה בעיניים, פרוק פרקים, פקוק מפרקים, המום סחרחורת, גָרוּד כינמת, נגוס פרעשת, טָרוּף פשפשת, עקום בלי שיקום, תשוש וכתוש, עם חוליות חולות, זנב שבוז, עם רסן-חצי-רסק, וכיסוי תלוי של עור טלה מלא טלאים; הריפוד על הבטן נתפר מדור לדור שש פעם; וסמרטוט קטיפה עם ראשי תיבות של גברת באותיות זהב קרועות נעוצות בסיכות.

בפטיסטה:   מי בא אתו?

ביונדלו:    הו פטרון, המשרת שלו, צורה לו כמו הסוס – הם סוס ואסוּסְטנט; עם גרב פשתן על רגל אחת, ובד של שק על השניה, מקושט בכל צבעי המשי; כובע עתיק, ונוצות מתנופפות אל כל הרוחות כמו אלף שדים. מפלצת, אין מה לדבר, מפלצת לדוגמה, ולא דומה למשרת של בר-תרבות או תת-עוזר של בן-אדם.

טְרָאניוֹ: מין שגעון מוזר עקץ אותו;

          אם כי קורה שהוא לבוש מוזנח.

בפטיסטה:  אני שמח שהוא בא, לא משנה איך בא.

ביונדלו: לא, אדוני, הוא לא בא.

בפטיסטה:  לא אמרת שהוא בא?

ביונדלו:  מי? שפטרוקיו בא?

בפטיסטה:  כן, שפטרוקיו בא.

ביונדלו:  לא, אדוני. אני אומר שהסוס שלו בא, והוא עליו, מוג-בּה.

בפטיסטה:  טוב, זה אותו דבר.

ביונדלו:  יש הבדל, בוא נדגיש, בין סוס לאיש,     

    זה ידוע לכל, אלא מה.    

    לפעמים בעולם הסוס הוא מושלם       

    והאיש חתיכת בהמה.

     (נכנסים פטרוקיו וגְרוּמיוֹ)

פטרוקיו:  הֵיי, איפה כל המי ומי? מי בא?

בפטיסטה: בשעה טובה, אדון.

פטרוקיו:  לא באתי בשעה טובה?

בפטיסטה: הולך על הרגליים, לפחות.  

טְרָאניוֹ:  לא בדיוק לבוש כפי שרצוי.

פטרוקיו:  מה, לא טוב? אבל איפה קייט? איפה

           היא, הכלה המקסימה שלי?

            ומה שלום אבא? חמודים, אתם

            נדמה לי מעקמים ת'אף. ולמה

           החבורה החביבה בוהה

           כאלו הם ראו מין תופעה,

            איזה אות גורלי או מטאור?

בפטיסטה: אתה מוּדע, אדון, לכך שהיום

          יום הכלולות שלך? בהתחלה

           היינו עצובים פן לא תבוא,

          עכשיו אנחנו עצובים יותר

           כי באת – ככה. באמת, תשליך

           את המלבוש, בושה למעמד

            שלך, עלבון לטקס המקודש!

טְרָאניוֹ:  ותספר לנו איזה מקרה חרום

           עיכב אותך כל כך מאשתך,

           דחף אותך לבוא כמו מחופּש.

פטרוקיו:  סיפור מתיש לַפֶּה, קשה לאוזן.

           מספיק שבאתי, ובמילתי

           עמדתי; אם כי איאלץ טיפה

           לחרוג ממנה, מסיבות אשר

           אסביר ואפרט בהזדמנות.

           אך איפה קייט? אני מתגעגע.

           הבוקר טס, צריך לרוץ לטקס.

טְרָאניוֹ:   לא, אל תפגוש אותה בלבוש כזה,   

            לך לחדרי, בחר בגד משלי.

פטרוקיו:  לא, שמע לי. ככה אני בא אליה.

בפטיסטה: אבל לא כך, לבטח, תתחתן.

פטרוקיו:   כן, ככה. אז די לדבר. אתי

           היא מתחתנת, לא עם הבגדים

          שלי. את מה שהיא תִשְחק אצלי

          מרוב שימוש קשה יותר להחליף

          מבגד משומש – לשמחתה

          של קייט, ולשמחתי. אבל איזה

         טפש אני סתם לפטפט אתכם,

         כשעלי לומר שלום רב לכלה,

         ואז לחתום בנשיקה נחמדת.

     (יוצאים פטרוקיו וגְרוּמיוֹ)

טְרָאניוֹ:  יש לו איזו סיבה להתלבש

         כמו משוגע. אולי נוכל ללחוץ

         שהוא יחליף בגדים לפני הטקס.

בפטיסטה: אני רץ להציל מה שאפשר.

        יוצאים בפטיסטה, גְרֶמיוֹ, ביונדלו ומלווים)

טְרָאניוֹ:  אבל, אדון, לאהבה שלה

          יש לצרף גם את חיבת אביה,

          לכן, כפי שהסברתי קודם, יש

          למצוא איש – לא חשוב מי - נהנדס

          אותו כבר לעניין – והוא יהיה

          אביך מר וינצ'נצ'יו, תושב פיזה, 

          שיחתום לי פה בפדובה ערבות

          על כל סכום שהבטחתי, ויותר.

          ככה תגשים את התקוות שלך

          ותתחתן בהסכמה עם ביאנקה.

לוצ'נצ'יו: לו המורה-קולגה שלי לא

          עקב אחריה בשבע עיניים,

          היינו כבר בורחים ומתחתנים,

          ואז – שיצרחו כולם, אני

          אחזיק בה מול תבל כולה.

טְרָאניוֹ:  גם זה כיוון שלא מזיק לבדוק.

          אני אבחן כל אופציה שתועיל.

          אנחנו נתחמן ת'תרח גְרֶמיוֹ,

          ת'אבא שדוחף-ת'אף בפטיסטה,

          ת'מאהב המוזיקלי ליצ'יו,

          הכל למען אדוני לוצ'נצ'יו.

     (נכנס גְרֶמיוֹ)

        מר גְרֶמיוֹ, באת מהכנסיה?

גְרֶמיוֹ: ברחתי אש, כמו ילד מבית-ספר.

טְרָאניוֹ:  והחתן-כלה באים הביתה?

גְרֶמיוֹ: חתן, אתה אומר? לא, זה שטן,

          בסיטונות, הבחורה תלמד כבר.

טְרָאניוֹ:  יותר קללה ממנה? אין מצב.

גְרֶמיוֹ: לא, זה שטן, שטן, שד אשמדאי.

טְרָאניוֹ:  לא, היא שדה, שדה, אשמדאית.

גְרֶמיוֹ: פֶה! היא כבשה, יונה לעומתו.

          תקשיב, לוצ'נצ'יו, כששאל הכומר

          אם קתרינה תהיה אשתו,

          אז הוא אמר "באמ-אמא היא תהיה",

          ועוד הוסיף קללה כל כך רועמת

          שלכומר ההמום נשמט הספר,

          וכשהוא התכופף כדי להרים

          החטיף לו החתן המטורף

          כזה בוקס שנפלו הכומר עם

          הספר, והספר עם הכומר.

          "עכשיו", אמר פטרוקיו, "מי שרוצה

          להרים אותו, קדימה, שיָרים."         

טְרָאניוֹ:  ומה אמרה הגברת כשהוא קם?

גְרֶמיוֹ: היא פִּרפּרה. כי הוא רקע, קילל,

          כאילו שהכומר מסובב

          אותו בתחבולה. אבל בתום

          הטקס יין הוא דרש, צעק

          "סאלוּטה!" כמו ספן עם חברים

          אחרי סופה; חיסל את הקנקן,

         התיז שאריות על השַמש,

         בלי שום סיבה, סתם כי

        יש לו זקן דליל וזה נראָה לו

        שהוא צמא לאיזו השקייה.

        ואז מייד תפס את הצוואר

        של הכלה, הדביק לה נשיקה

        כה מצלצלת שהכנסיה,

       כשהתנתקו שפתיים, הדהדה.

       מרוב בושה לראות את זה ברחתי,

       ואחרי באים כל האורחים.

      כזאת מין חתונה מוטרפת לא

      היתה עוד. או! תקשיבו! מנגנים!

   (מוזיקה. נכנסים פטרוקיו, קתרינה, ביאנקה, בפטיסטה, הורטנסיו, גְרוּמיוֹ ועוד)

פטרוקיו:  אחַי ורבותי, על טרחתכם

        תודה. אני יודע, התכוונתם

       לסעוד אתי היום, הכנתם גם

       מזנון כלולות עשיר, אבל יצא

       שהדחיפות גזרה עלי לצאת

       מפה, לכן עלי להיפרד. 

בפטיסטה:  לא, אתה לא יוצא הלילה, מה?

פטרוקיו: היום, לפני הלילה. אין ברירה.

          אל תזקפו גבות. כי אם תדעו

          מה הסיבה שלי, תפצירו בי

          להסתלק ולא להישאר. 

          אני מודה לכל מי שראה

          אותי מוסר ת'עצמי לָרעיה

          הזאת הסבלנית, המתוקה

          והזכּה. אִכלו טוב עם אבי, 

          תשתו בשמי, עלי לרוץ, שלום.

טְרָאניוֹ:   תן להפציר שתישאר לסעוד.

פטרוקיו:  לא אפשרי.

גְרֶמיוֹ:                    תרשה לי להפציר.

פטרוקיו:  לא אפשרי.

קתרינה:                    תרשה לי להפציר.

פטרוקיו:  אני נאות. 

קתרין:                   נאות להישאר?

פטרוקיו: נאות שאת תפצירי בי. אבל

          לא אשאר, עד כמה שתפצירי.

קתרינה:  אתה אוהב אותי – אז תישאר.

פטרוקיו:  גְרוּמיוֹ, את הסוסים.

גְרוּמיוֹ:                            הם מוכנים,

          מפוּצצים מרוב שיבולת-שועל.

קתרינה: לא, לא –

          צְרח, תשתולל, אני היום לא זזה,

          גם לא מחר, לא עד שלי יתאים.

          הדלת אדוני, פתוחה, ושם

          הדרך, כל עוד המגף מחזיק -

          דלג. אני עד שיבוא לי לא

         הולכת. דיכאון של בעל זה 

          יהיה, לשפוט על פי ההקדמה.

פטרוקיו: הו קייט, ברוגע, די, אל תכעסי.

קתרינה: אני אכעס, מה תעשה לי? אבא, 

          לשתוק. הוא יישאר עד שיתאים לי.

גְרֶמיוֹ: אוהו, התחלנו, בשעה טובה.

קתרינה:  קדימה, רבותי, לסעודה.

          אשה שאין לה דם להתנגד,  

          אני רואה, עושים ממנה צחוק.

פטרוקיו:  לפקודתך, קייט, הם ילכו קדימה.

          צייתו לה לכלה, אורחים. לכו

          לנשף, תחגגו ותצהלו,

          תשתו לזכר הבתולים שלה,

          בּלוּ, תתהוללו, או תיתלו. 

          אבל בובונת-קייט שלי צריכה

          לבוא אתי. נא לא להתנפח,

          נא לא לבהות, לרגוז ו / או לרקוע.

          בתור אדון, מה ששלי שלי.

          היא קנייני, היא נכסי, ביתי,

         היא רכושי, שָדֶה, אסם שלי,

         סוס, שור, חמור שלי, וכל-דבר

        שלי. הנה היא שם. ייגע בה מי

        שרק יעז! אנחית את יד החוק

        על כל גיבור בפדובה אשר

        יחסום לי את הדרך. גְרוּמיוֹ, שלוף,

        נקלענו פה בין גנבים, הצל  

        את גבירתך אם אתה גבר. לא

        לפחוד, מלאך, הם לא ייגעו בך, קייט.

         אני אהיה שריון לך מול מיליון.

(יוצאים פטרוקיו, קתרינה וגְרוּמיוֹ)

בפטיסטה:  לא, שילכו כבר, זוג של מופנמים.

גְרֶמיוֹ: אח, עוד שניה הייתי מת מצחוק.

טְרָאניוֹ:   מכל שידוך מופרע – זה פרס ראשון.

לוצ'נצ'יו: גברתי, מה דעתך על אחותך?

ביאנקה:  היא מטורפת וגם חתנה. 

גְרֶמיוֹ: פטרוקיו פלוס קייט – יחד: קייטנה.

בפטיסטה: שכנים, אחים, על אף שיש מחסור-

          מה בחתן-כלה, אין שום מחסור

          במגדנים ובמעדנים.

          לוצ'נצ'יו, שב בכס של החתן;

          אַת, ביאנקה, במקום של אחותך.

טְרָאניוֹ:  מה, ביאנקה תתאמן להיות כלה?

בפטיסטה:  אכן. קדימה, רבותי, נלך.

          (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנס גְרוּמיוֹ.

 

גְרוּמיוֹ:  סוס אֶמו על כל הסוסים העייפים, האדונים המטורפים והשבילים המטונפים! היה בהיסטוריה מישהו כל כך מורבץ? כל כך מושפרץ בוץ? כל כך רצוץ? שלחו אותי להדליק את האש קודם, והם באים אחר כך להתחמם. לא, אם לא הייתי קטן כמו פשפש ועצבני אש, השפתיים כבר היו קופאות לי לשיניים, הלשון לחניכיים והלב לבטן עד שהייתי מגיע לתנור להפשיר. כי לפי המזג-אוויר, איש יותר גבוה ממני היה חוטף נזלת. הלו, היי! קורטיס!

          (נכנס קורטיס)

קורטיס:   מי מקרקר כל כך קר?

גְרוּמיוֹ:   גוש קרח. אם אתה לא מאמין, אתה יכול להתגלץ' מהכתף שלי עד לעקב באותו מהירות כמו מהראש שלי לצוואר. אש, קורטיס-נשמה!

קורטיס:   מה, האדון ואשתו באים הביתה, גְרוּמיוֹ?

גְרוּמיוֹ:   איי, כן, איי, - אז אש, אש, נקי, בלי מים!

קורטיס:  היא באמת מרשעת חמומה כמו שמספרים?

גְרוּמיוֹ:    היא היתה חמומה, קורטיס, עד הכפור הזה. אבל אתה יודע שחורף מאלף אדם, חווה וחיה; [/ איש, אשה ובהמה;] כי הוא אילף את אדוני הוותיק, את גברתי הטריה ואותך.

קורטיס:  לך, ליצן שני-סנטימיטר. אני לא חיה! [/ בהמה!]                

גְרוּמיוֹ:  אני שני סנטימטר? מה שאתה משרקק לאשתך במשרוקית שלך אני תוקע בשופר שלי! אבל אתה מדליק כבר אש, או שאני יתלונן עליך לגברת שלנו, שאת היד שלה, עכשיו שהיא על יד, אתה תרגיש מיד?

קורטיס:  בקשה, גְרוּמיוֹ, ספר לי, מה קורה בעולם?

גְרוּמיוֹ:  קורה שקר, קורטיס, קר. אז קדימה, אש. אל תציק, תצית, כי האדון והגברת כמעט קפואים למוות.

קורטיס:  אש כבר יש, אז ספר מה חדש, גְרוּמיוֹ.

גְרוּמיוֹ:   "מה חדש, מה בוער, החתול בַּבְּאר".

קורטיס:  אתה מה-זה ליצן, ליצן כפול. 

גְרוּמיוֹ:  לא כפול, קפוא. מרוב קור יש לי כבר חום. איפה הטבח? הארוחה מוכנה? את הבית צחצחו, את השטיח גלגלו, ת'קורי-עכביש נפנפו, המשרתים החליפו גרביים לכבוד החתונה? הגברים מקולחים, הנשים מגולחות? הכל מתוקתק?

קורטיס:   הכל כמו חדש; אז, בקשה ממך, חדשות.

גְרוּמיוֹ:   טוב, דבר ראשון: הסוס שלי עייף, והאדון והגברת נפלו על הראש.

קורטיס:   איך זה?

גְרוּמיוֹ:    מהאוכף - לבוץ. זה סיפור שלא נדע.

קורטיס:   תביא, שנדע.

גְרוּמיוֹ:   תטה לי אוזן.

קורטיס:   קח. 

גְרוּמיוֹ:   קבל. (מרביץ לו)

קורטיס:   זה סיפור שלא שומעים - מרגישים.

גְרוּמיוֹ: בשביל זה זה סיפור מרגש. והבוקס היה רק בשביל להכניס אותך לפוקוס. עכשיו אני מתחיל. בראשית, ירדנו איזה גבעה מטונפת, האדון רוכב מאחורי הגברת –

קורטיס:  על סוס אחד?

גְרוּמיוֹ:   מה אכפת לך?

קורטיס:  לקבל את האווירה.

גְרוּמיוֹ: תספר אתה את הסיפור. אבל אם לא היית קוטע אותי, היית שומע איך הסוס שלה נפל, והיא מתחת לסוס; היית שומע באיזה בוץ-ביצה זה היה, איך היא נמרחה, איך הוא השאיר אותה עם הסוס מעליה, איך הוא הרביץ לי כי הסוס שלה מעד, איך היא דשדשה בַּלכלוך בשביל לתלוש אותו ממני, איך הוא קילל, איך היא שבחיים עוד לא התחננה התחננה, איך אני צרחתי, איך הסוסים ברחו, איך המושכות שלה נקרעו, איך אני איבדתי את השוט, ועוד הרבה דברים ששווה לזכור, אבל עכשיו ימותו בתהום השכחה, ואתה תלך לקבר בלי חוויות וחכמת-חיים.

קורטיס:  על סמך זה יוצא שהוא יותר מירשע ממנה.

גְרוּמיוֹ: נכון, ואת זה אתה וכל שחצן בבית יגלו כשהוא יבוא הביתה. אבל מה אני מקשקש פה? קרא לג'וזפה, ניקולא, פיליפו, ג'ורג'ו, ספונג'ה. שיסרקו שיער, יברישו מעיל, יחליקו קמטים. שיקודו ברגל שמאל, ולא יעיזו לגעת בשערה מהְזנב-סוס של האדון לפני שישטפו ידיים. הם מוכנים?

קורטיס:  מוכנים.

גְרוּמיוֹ:   קרא להם.                   

קורטיס:   אתם שומעים, הלו? אתם צריכים לקדם את פניה של הגברת.

גְרוּמיוֹ:   הפנים שלה מתקדמים לבד.

קורטיס: התכוונתי שהם צריכים לתת לה את כל הקרדיט.  

גְרוּמיוֹ:  היא לא פותחת אצלם חשבון.

          (נכנסים ארבעה או חמישה משרתים)

ג'ורג'ו: שלום, גְרוּמיוֹ.

פיליפו:  מה נשמע, גְרוּמיוֹ.

ג'וזפה: איך, גְרוּמיוֹ.

ניקולא:   היי, גְרוּמיוֹ.

גְרוּמיוֹ:  שלום לכם. מה נשמע אתכם. איך אתכם. היי לכם. עד כאן אגף

הברכות. עכשיו, יפיופים שלי, הכל מוכן, הכל פיקס?

ג'ורג'ו: הכל. האדון כבר קרוב?

גְרוּמיוֹ:  מרחק נגיעה, כבר בטח הגיע. אז אל תעיזו ל – פסס! שקט! אני שומע אותו.

(נכנסים פטרוקיו וקתרינה)

פטרוקיו: איפה הבני-כלבים? מה, אין אף איש

          בדלת שיקח לי את השוט,

          יוביל לי את הסוס? איפה כולם?

המשרתים:  כאן, כאן, אדון, כאן, כאן.

פטרוקיו:כאן, כאן, אדון אדון, כאן כאן!

          אוסף סתומים במוח מהג'ונגל!

          אין שום שירות? שום יחס? שום חובה?

          איפה הראש-דיקט ששלחתי קודם?

גְרוּמיוֹ:   כאן, אדוני, ודיקט ממש כמו קודם.

פטרוקיו: קוף, גולם, בן-זונה, קקה של סוס!

          אנ' לא אמרתי "פגוש אותי בגן?

          ביחד עם כל כנופיית הזבל?"

גְרוּמיוֹ:  המעיל של ג'ורג'ו לא היה טיפ-טופ,

          הנעל של ג'וזפה נסדקה,

          הכובע של פיליפו לא ישב,

          לניקולא החרב נתקעה,

          היו בקושי שניים עם צורה,

          היתר – סמרטוטים מרופטים;

          טוב, זה מה יש, כולם לשרותך.     

פטרוקיו:  זוזו, כלבים, תביאו ארוחה.

          (יוצאים המשרתים.

            שר): "איפה אתם, חיי רווק?

          איזה ימים..."

          שבי, קייט, בנוח. אוכל, אוכל, אוכל!

          (נכנסים משרתים עם ארוחה)

          נו, נו כבר! לא, קייט, מתוקה, לשמוח.

          חִלצו לי מגפיים, ג'ורות! נו כבר!

          (שר): "הכומר בגלימה אפורה

                   פגש גבירה די צעירה..."

          אח, מנוול! אתה תולש לי רגל!

          קח, בּוּף! (מרביץ לו) ותיזהר עם השניה.

          לשמוח, קייטי. מים! היי! תנו מים!

      (נכנס אחד עם מים)

          איפה הספאנייל שלי טרוילוס? בוא-נא,

          לך קרא לפרדיננד! אותו, קייט, את

          חייבת לנשק ולהכיר.

          איפה הנעלי-בית? והמים?

          בואי, קייט, תתרחצי, ברוך בואך.

          אח, בן-זונה, איך 'תה מפיל את זה?

קתרינה:   די ,שה, זה לא היה בכוונה.

פטרוקיו:  בטטה, ראש-פשפש אוזן של פיל!

          הנה, קייט, שבי. את בטח רעבה.

          את תברכי, קייט מותק, או אני?

          מה זה? בשר כבש?

משרת א':                      כן.

פטרוקיו:                             שמי הביא?

משרת א':   אני.

פטרוקיו:            שרוף! הכל שרוף!

          כולרות! איפה הטבח המניאק?

          איך אתם מעיזים, פושעים? זה אוכל?

          איך מגישים לי תועבה כזאת?

          הנה קחו, צלחות, כוסות, הכל!

          (זורק את האוכל והכלים עליהם)

          ברברים, בולי-עץ, חסרי תרבות!

          רוטנים? חכו, חכו, כבר אני בא!

          (יוצאים משרתים)

קתרינה:  אל תתרתח, בעל. הבשר

          היה בסדר, אילו רק נרגעת.

פטרוקיו: שמעי, קייט, הוא היה שרוף, יבש,

          וזה פשוט אסור לי בפירוש,

          כי זה מוליד מרה שחורה ורוגז;

          מוטב ששנינו כבר נצום כי שנינו

         מרים ועצבנים מטבע, לא

        נחריף את זה עם צלי שרוף מדי.

        קצת סבלנות, מחר זה יתוקן.

        הלילה – לילה צום. בואי, אקח

         אותך לערש הכלולות שלך.

(יוצאים. נכנסים משרתים, אחד אחד)

ג'ורג'ו: ראית כבר דבר כזה, פיליפו?          

פיליפו:   הוא מחסל אותה בסטייל שלה.

          (נכנס קורטיס)

קורטיס:   איפה הוא?

קורטיס:  אצלה,

          מטיף לה על צניעות, כיבוש היצר,

          צורח, מקלל, נוזף כל כך

          שהמסכנה כבר לא יודעת איך

          לעמוד, להסתכל או לדבר.

         יושבת כמו אחד שהתעורר 

          מתוך חלום. לזוז, לזוז, הוא בא.

(יוצאים. נכנס פטרוקיו)

פטרוקיו: ככה התחלתי בעורמה לבנות

          שלטון, והלוואי שאסיים

          בהצלחה. הגברת-בז עכשיו

          מורעבת, ואין לפטם אותה, 

          כי אז היא לא תיפול אל המלכודת.

          ומרפרטואר אילוף בַּזים

          גם אלמד אותה, כשאדונה

         קורא, לבוא. לכן יש להחזיק

         אותה ערה, כמו שעושים לנץ

         לא צייתני שמנפנף כנפיים.

         היא לא אכלה בשר היום, גם לא

         תאכל; אתמול בלילה לא ישנה,

        גם לא הלילה. כמו עם הבשר,

        אמצא פגם בַּסידור של המיטה,

        אזרוק פה כר, ושם איזו ציפית,

        לכאן שמיכה, לשם את הסדינים.

        כן, ובתוך הבלגן אטען

        שכל זה רק לטובתה שלה.

        ולסיכום, הלילה עין היא

        לא תעצום, ואם היא רק תשמוט

        ראש - אתלהם, ארים ת'גג, ועם

       המהומה אשאיר אותה ערה. 

       ככה הורגים את האשה בנועם,

       ככה ארמוס לה שגעונות עקשוּת.

       מי שמכיר עוד טריק לאלף מרשעת,    

        שידבר: זכות הציבור לדעת.              

(יוצא)


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים טראניו (כלוצ'נצ'יו) והורטנסיו (כליצ'יו).

 

טראניו:  איך, ליצ'יו, ביאנקה? היא מעדיפה

          אחר על פני לוצ'נצ'יו? אדוני,

          שמע לי, היא מסבירה פנים אלי.

הורטנסיו: הנה ההוכחה: עמוד פה, צפה        

         בפדגוג המהולל הזה.

        (נכנסים ביאנקה ולוצ'נצ'יו)

לוצ'נצ'יו:   אז, גברת, מה שאת קוראת מועיל לך?

ביאנקה:   קודם אמור - מה המורה קורא?

לוצ'נצ'יו:  ברור - את "אמנות האהבה".

ביאנקה:   הלוואי תהיה מומחה בָּאמנות.

לוצ'נצ'יו:  הלוואי אמֵן שתאמני אותי.

הורטנסיו: הזוג קופץ כיתה! עכשיו נשמע

          אותך נשבע שגברת ביאנקה לא

          אוהבת אף אחד חוץ מלוצ'נצ'יו.

טראניו:  איי אהבה זדונית, אשה שבשבת!

          לא, ליצ'יו, זה ממש לא ייאמן!

הורטנסיו: עכשיו תשמע, אני לא ליצ'יו, לא

          איש מוזיקה כפי שנדמה, אלא

          איש ששונא לחיות מוסווה לכבוד            

          אחת שמוותרת על אציל

          ומיבחוש כזה עושה אליל.

          דע לך, אדוני, ששמי הורטנסיו.

טראניו:  אדון הורטנסיו, לא מעט שמעתי

          על רגשותיך הכנים לביאנקה,

          ומכיוון שבמו עיני הייתי עֵד

          לַהתפרפרויות שלה, אני 

          מוכן, אם גם אתה מוכן, לשכוח

          את ביאנקה ואהבתה לנצח.

הורטנסיו: תראה איך הם עוגבים ומתנשקים!

          אדון לוצ'נצ'יו, תן יד, פה אני

          נשבע לא לחזר, למחוק  אותה

          מלב בתור אחת שלא שווה

          את הכל-טוּב אשר הקדשתי לה.

טראניו:   נשבע כנ"ל: לא אתחתן איתה

         גם אם היא תתחנן. טפו על נפשה!

         איך היא נתלית עליו כמו בהמה!

הורטנסיו:  הלוואי שיזרקו אותה כולם,

          לבד מזה. אני אישית, כדי לא

          לצאת אידיוט, הולך להתחתן - 

          ותוך שלושה ימים! – עם אלמנה

          כבדה בהון שמאוהבת בי

          זמן רב כמו זה אשר בזבזתי על

          המכשפה השחצנית. כל טוב, 

          לוצ'נצ'יו. באהבתי תזכה

          רק נדיבות אשה, ולא יופיה.

          אני נפרד, נחוש בשבועתי.

          (יוצא)

טראניו:  גֶברת ביאנקה, שתדעי כל טוב

          שיש לְלב אשר מצא אוהב.

          תפסתי אותך, נפש עדינה;

          אני מוותר עלייך, גם הורטנסיו.

ביאנקה:  אתה צוחק. שניכם עוזבים אותי?

טראניו:  אמת.

לוצ'נצ'יו            אז מהמוזיקאי נפטרנו.

טראניו:  כן, הוא תפס לו אלמנה בוערת,

          שתוך יום תיכבש ותתחתן.  

ביאנקה:  שיהיה לו במזל.

טראניו:   והוא יאלף אותה.

ביאנקה:                      כך הוא אמר?

טראניו:  כן, הוא כבר בבית-ספר לאילוף.    

ביאנקה:  בית-ספר ל - ? מה, יש מקום כזה?

טראניו:  כן, גברת, שם פטרוקיו המנהל,

          והוא המציא תורה, שיטה, סיסטמה,  

          איך לאלף סוררת סוג פוסטמה.

          (נכנס ביונדלו)

ביונדלו: אדון, אדון, אני גיששתי ככה

          שאני תשוש כמו כלב מת, אבל

          סוף סוף עליתי על מלאך זקן

          שירד מהגבעה, והוא מתאים

          פיקס כמו כפפה.

טראניו:                     מי זה האיש, ביונדלו?

ביונדלו:  סוחר, מורה או מ'שו, לא יודע,

          לָבוש כזה פורמאלי, הוא הולך

          ומתנהג כמו אבא מלידה.

לוצ'נצ'יו: ומה אתו, טראניו?

טראניו:  אם הוא יקבל את הסיפור שלי

          כמו פתי, הוא ישחק – ובשמחה -

          את אבא שְ'ךָ וינצ'נצ'יו, ויתן

          ערבות למר בפטיסטה בדיוק

          כמו וינצ'נצ'יו אורגינל. לך עם

          אהובתך, תשאיר אותי לבד.

          (יוצאים לוצ'נצ'יו וביאנקה. נכנס מורה)

מורה:  שלום רב.

טראניו:             גם לך. ברוך הבא.

          ממשיך לנוע הלאה, או חונה כאן?

מורה: חונה כאן עוד שבוע או שבועיים,

          ואז ממשיך לרומא, ומשם

          לטריפולי, בחסד אלוהים.

טראניו:   מאיפה, אם מותר? 

מורה:                            ממנטובה.

טראניו:   ממנטובה? אוי לא! ואתה בא

          לפאדובה בלי פחד על חייך?

מורה:  חיי? איך זה? תסביר, כי זה לא צחוק.

טראניו:  לבוא לפאדובה ממנטובה

          זה עונש מוות. לא ידעת? כל

          ספינה משם עוצרת בוונציה,

          והדוכס, שיש לו ריב אישי       

          עם דוכסכם, גזר וגם פרסם

          זאת בפומבי. איך לא שמעת – טוב,

          אולי זה כי הגעת רק עכשיו.

מורה:  איי, לי כל זה צרה צרורה כפליים!

          כי יש עלי שטרות-חוב מפירנצה

          אשר אני צריך לפרוע כאן.

טראניו:   שמע, אתגייס כדי לעזור לך

          ולייעץ. רק קודם כל תגיד לי,

          יצא לך להיות פעם בפיזה?

מורה:  אה כן! בפיזה – לעתים קרובות.    

          זאת עיר! עם בני-אדם מכובדים.

טראניו:  הכרת ביניהם אחד וינצ'נצ'יו?

מורה:  לא, לא אישית, אבל שמעתי, כן,

          סוחר מצליח, ועשיר כמו קורח.

טראניו:  אז הוא אבי, ותתאר לך –

          דומה לך מאד בהופעה.

ביונדלו (הצידה): כמו תפוח לצדפות ברוטב.

טראניו:  כדי להציל אותך, כי זה מצב

          חרום, הנה מה שאני מציע.

          מזל אחד בטוח יש לך,

          זה שאתה דומה למר וינצ'נצ'יו.

          תלבש את זהותו ושמו, תגור

          בנוח בביתי. רק תתנהג

          לפי המעמד. אתה מבין, כן?

          כך תישאר עד שתסיים בעיר

          את ענייניך. זה נראֶה לך?

מורה:  מאד, כן, ואחשיב אותך לעד

          בתור פטרון חיי וחרותי.

טראניו:  אז בוא אתי, נדאג לזה. אגב,

          כדאי רק שתדע: אבי צפוי

          כל יום לבוא לכאן לחתום ערבות

          על נישואי לַבת של איזה מר

          בפטיסטה פה. כבר אעדכן אותך.

          בוא נשפץ ונתקן אותך.

          (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנסים קתרינה וגרומיו.

 

גרומיו:   לא, בחיי, ב'מת, אנ' לא מעיז.

קתרינה: ככל שרע לי, הוא מוסיף עוד רֶשע. 

          הוא התחתן כדי להרעיב אותי? 

          פושטי-היד בדלת של אבי

          מתחננים ומקבלים פרוטה,

          למישהו לפחות אכפת. אבל

          אני, שמעולם לא התחננתי, 

          ולא נזקקתי גם להתחנן,

          גוועת בלי בשר, קורסת בלי

         שינה, קללות במקום תנומה, צרחות

          במקום מזון. מה שהורס אותי

         יותר מכל העינויים – שהוא

        עושה זאת בשם אהבה צרופה,

        כאילו אם אשן או אם אוֹכל

        אחלה קשות או שאמות מייד.

       בבקשה תשיג לי משהו

       לנגוס, לא חשוב מה, רק שישביע. 

גרומיו:  מה דעתך על רגל שור?

קתרינה:  הולך, קונָה, בבקשה תביא לי.

גרומיו:  נדמה לי, זה מזיק לעצבים.

          מה דעתך על צלי שמן של כבש?

קתרינה:  נשמע פנטסטי. גרומיו מותק, תן לי.

גרומיו:  אנ' לא יודע... רע לעצבים.

          תרצי אולי בקר עם קצת חרדל?

קתרינה: מנה שאני אוהבת לאכול.

גרומיו:  רק החרדל אולי חריף מדי.

קתרינה:  אז תן את הבקר, עזוב חרדל.

גרומיו:   לא, ככה לא. זה בא רק עם חרדל,

          אחרת גרומיו לא מביא את זה.

קתרינה:   אז את שניהם, או רק אחד, לא 'כפת לי.

גרומיו:  אז טוב, רק החרדל, בלי הבקר.

קתרינה (מרביצה לו): לך, תסתלק, ליצן של אשליות,

          מֵזִין אותי רק במילה בשר!

          שתישרף עם כל הכנופייה 

          שחוגגים על האסון שלי!   

          לך תסתלק אמרתי.

        (נכנסים פטרוקיו והורטנסיו, עם בשר)

פטרוקיו:  ומה שלום קייט? מה, סוכריה, דפרסיה?

הורטנסיו:  שלום לך, מה נשמע?

קתרינה:                            רע, מר וקר.

פטרוקיו: להתעודד! תני לי מבט צוהל!

          תראי, מלאך, כמה אני חרוץ,

          בעצמי הכנתי לך בשר, והבאתי.

          לדעתי על נדיבות מודים.

          מה, אף מילה? לא, אז זה לא נראה לך,

          וכל מאמצי היו לשווא.

          סלק ת'סיר.

קתרינה:                 בבקשה, תשאיר לי.

פטרוקיו: על כל שרות עלוב אומרים תודה.

          גם לי מגיע, אם לא – אין בשר.

קתרינה:  אני מודה לך, אדון.

הורטנסיו: פטרוקיו, תתבייש! אתה מגזים.

          הנה, גברתי, אני אחלוק איתך.

פטרוקיו (הצידה): תאכל הכל, הורטנסיו. בשבילי! –

          זה טוב ללב הרך שלך. תאכלי

          מהר, קייט. ועכשיו, דבש אהבה

          שלי, נחזור אל בית אביך, נחגוג

          ונתהולל כמו כל המי-ומי,

          עם צעיפים, צמידים ומצנפות,

          עם מלמלות, קטיפות ומניפות,

          עם טבעות, אבני-חן, פונפונים,

          שמלות, נוצות ומחרוזות פנינים.

          אכלת? כי החייט ממתין על יד,

          כדי לקשטך ברשרושים של בד.

          (נכנס חייט)

          חייט, בוא, תן לראות את אוצרותיך.

          תפרוש את החלוק.

          (נכנס מוכר דברי סדקית)

                               כן, מה בפיך?

מוכר סדקית: זאת המצנפת שכבודו הזמין.

פטרוקיו:  מה, זאת מצנפת? זה מיץ לפת! סיר

          קטיפה! פיכס, גוש קצפת, גועל זול!

          זה צדף, אגוז מלך, צעצוע,

          זיוף, קשקוש, מצנפת לתינוק.

          לזרוק! תן לי אחת יותר גדולה.

קתרינה:  לא, שום יותר גדולה. זאת באופנה.

          גברות מעודנות הולכות רק ככה.

פטרוקיו: כשתהיי מעודנת, תקבלי

          גם את, לא קודם.

הורטנסיו (הצידה):      בקיצור, יש זמן.

קתרינה:  יש לי, נדמה לי, זכות דיבור, אדון,

          ואני אדבר. אני כבר לא

          תינוקת, לא ילדה. טובים ממך

          נתנו לי להביע את דעתי,

          ואם אתה לא מסוגל, תסתום

         את האוזניים. לשוני תשפוך

         את כל הזעם שבלב, אם לא –

         הלב אשר מסתיר זאת יישבר.

        כדי שזה לא יקרה, אהיה חופשית

        ככל שמתחשק לי במלים.

פטרוקיו: אמת דיברת: מצנפת איומה.

          ארון מתים לפודינג, פשטידה

          ממֶשי, גרוטאה. אני אוהב

          אותך על זה שאת שונאת אותה.

קתרינה:   תאהב או לא, אני רוצה אותה,

אותה או שום דבר, חד וחלק. 

פטרוקיו: חלוק? ודאי. חייט, בוא, תן לראות.

          (יוצא מוכר דברי הסדקית)

            אוי ואבוי! מאיזה תיאטרון

          זה בא? מה זה? שרוול? זה קְנה תותח.

          תראו, תופח וצונח כמו

          פאי תפוחים. גזוּר, גזוּז, קצוּץ,

          שם שניץ, פה שפיץ, כאן שפריץ, ניצנוץ, כיווץ -            

          לא, מה זה הפוחלץ הזה, חייט?                  

הורטנסיו (הצידה): מצנפת לא תהיה לה, גם חלוק לא. 

חייט:  ביקשת שעל פי אופנת הזמן

          אקפיד על הגזרה והצורה.

פטרוקיו:  או-אה הקפדת, קיפוד! וגם

          קיפדת לזה את הצורה!

          לך תתגלגל עם הביוב הביתה,

          כי פה לא תגלגל כספים. קח את

          הבד, מַחְזר אותו, בהצלחה.

קתרינה:  חלוק כל כך יפה עוד לא ראיתי,

          עדין, אנין, מקסים, נעים. אתה

          רוצה לעשות ממני מריונטה?

פטרוקיו: כן, הוא רוצה אותך כמו מריונטה!

חייט:  היא מתכוונת שכבודך רוצה.

פטרוקיו: חצוף שקרן! חוט-מחט! אצבעון!

          אתה חייט? אתה חייט-בר! טלאי,

          יבחוש, פרעוש, צרצר של חורף, ג'וק!

          כפתור פוצה מולי פֶּה בביתי

          שלי? 'סתלק, סמרטוט, פראגמנט, בלאי, קמט,

          או שתחטוף חוד מחט בפדחת

          שלא תשכח גם בתור מת, מר מֶטר.

          חירבת לה את החלוק, חבלן!

חייט:  כבודו שוגה; כי החלוק עשוי

          לפי ההנחיות של אדוני.

          גרומיו מסר לי הוראות ברורות.

גרומיו:    אנ' לא מסרתי שום דבר, רק בד.

חייט:  אך איך ביקשת שאכין אותו?

גרומיו:   מה איך, עם חוט ומחט.

חייט:  אך לא ביקשת שאגזור, אגזום?

גרומיו:  גזמת והגזמת.

חייט:  לא נכון.

גרומיו:  אני נשבע, אמרתי תעשה חלוק חתיכי, לא חתיכות של חלוק.

חייט:  הנה ההזמנה בתור אסמכתא.

פטרוקיו: קרא.

גרומיו:  אם אתה מאשים אותי באסמכתא, הסתבכת.

חייט (קורא): "אחד חלוק חופשי על הגוף".

גרומיו:   אדון, אם אני אמרתי חופשי על הגוף, תפור אותי על המנז'ט ותלה אותי על חוט שָני. אני אמרתי חלוק.

פטרוקיו:  נחליק. הלאה.

חייט:  "עם צווארון קטן עגול."

גרומיו:   מודה בַּצווארון.

חייט:  "עם שרוול רחב".

גרומיו:   מודה בשני שרוולים.

חייט:  "השרוולים שייתפרו בטוּב-טעם."

פטרוקיו: או, הנה הפשע.

גרומיו:  יש סמטוכה בָּאסמכתא, סמטוכה באסמכתא! אני לא אמרתי בטוב-טעם, אני אמרתי בחוט-מחט. ואני אוכיח את זה על הגוף שלך, גם אם אתה חמוש באצבעון.

חייט:  אני אומֵר את האמת, ואם היינו לבד גבר מול גבר, היית מתוודה כבר.

גרומיו:  בוא, בוא, גבר מול גרב! שלוף אתה את האסמכתא ואני את המטר, קדימה! אל תחוּס, אל-תְמַחַט!

פטרוקיו:  טוב, בקיצור, לא בשבילי החלוק.

גרומיו:   אתה צודק, אדון, הוא בשביל הגברת.

פטרוקיו: קח אותו וזרוק אותו לאבדון.

גרומיו:  לאב-אדון? האב של האדון מת! בתכריכים! אתה רוצה לתת לו חלוק?

פטרוקיו:  מה אתה מברבר!

גרומיו:  אני לא מברבר, זה פשוט ברברי! שהאב-אדון ילבש חלוק אשה! בושה!

פטרוקיו (הצידה להורטנסיו): תגיד לו לחייט שישלמו לו.

          קפל ותתקפל, ואף מילה.    

הורטנסיו (הצידה): תשלום על החלוק יבוא מחר.

         אל תתרגש מכל הצעקות.

         תודה רבה לך, שלום, כל טוב.

          (יוצא החייט)

פטרוקיו: טוב, בואי, קייט, נצא אל בית אביך

          גם בבגדים פשוטים צנועים כאלה.

          גאה הוא ארנקנו, דל בִּגְדנו,

          כי הנשמה רק היא אוצר הגוף.

          כמו שתבקע חמה משחור ענן, 

          כבוד נשקף מתוך בגדי דלפון.

          מה, דוכיפת טובה מעפרוני

          כי נוצותיה הן יפות יותר?

          והנחש יקר מן הצלופח

          רק כי צבעי עורו נאים לעין?

          לא, קייט טובה; גם בך אין שמץ פְּסוּל

          עם בגד אביונים ולבוש בלוי.

          לך זו בושה? זרקי את האשמה

          עלי. אז תצהלי. יוצאים, מייד,

          לחגוג ולפזז בבית אביך.

          (לגרומיו): קרא לכולם, נצא מהר. תביא

          את הסוסים לתעלה, ואז

          נרכוב, לשם נצעד. בואו נראה,

          עכשיו לדעתי בערך שבע –

          נגיע לארוחת הצהריים.

קתרינה: עכשיו, סליחה, קצת לפני שתיים. אז

          תגיע רק לארוחת הערב.

פטרוקיו:  כשאעלה על סוס יהיה בול שבע.

          קלטי מה שאני אומר, עושה

          או מתכוון. את כל הזמן סותרת. [/ להיפך.]

          די, רבותי, עזבו, אנ' לא אסע

         היום. אני אסע כשהשעה

         תהיה מה שאני אומר שהיא.

הורטנסיו: נו, הוא רוצה לשלוט גם על השמש.

          (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 4 -


נכנסים טראניו והמורה, לבוש כוינצ'נצ'יו.

 

טראניו:  זהו הבית. אז – שאצלצל?

מורה:  ברור. ואם איני טועה אדון

          בפטיסטה גם עשוי לזכור אותי,

          כששנינו התארחנו בפונדק

          בגנואה לפני עשרים שנה.

טראניו:   יפה, ככה תמשיך, והעיקר –

          עם אוטוריטה רצינית של אבא.

מורה:  תסמוך עלי. 

          (נכנס ביונדלו)

                      המשרת שלך.

         אולי תדריך אותו.

טראניו:  אתו אין מה לדאוג. ביונדלו, הֵיי!

          עשה את חובתך כמו שצריך,

          דמיין שזה וינצ'נצ'יו הנכון.

ביונדלו:   אה, סמוך עלי.

טראניו:   מסרת לבפטיסטה הודעה?

ביונדלו:   אמרתי שאביך בוונציה

          ושיבוא היום לפאדובה.

טראניו:  כל הכבוד. חייב לך משקה.

          הוא בא. כנס לפוזה, אדוני.

          (נכנסים בפטיסטה ולוצ'נצ'יו)

          אדון בפטיסטה, יופי שנפגשנו. -

          זה האדון עליו סיפרתי, אבא.

          עכשיו מלא יפה תפקיד של אב,

          תן לי את ביאנקה בעד ירושה.

מורה:  הס, בן.

          אדון, היות ו, במטותא, באתי

          לפאדובה לגבות אילו חובות,

          גילה לי בני לוצ'נצ'יו סוד נכבד

          של אהבה בינו לבין בתך.

          על שום שמך הטוב אשר שמעתי,

          ועל אהבתו לילדתך,

          ועל שלה כלפיו – אם לקצר,

          אני, כאב דואג וטוב, בעד

          שישתדך; ואם גם אדוני

          תומך כמותי, אזי שבהסדר

          נאות תמצא אותי מוכן בלב

          חפץ ופה אחד לתת הכשר.

          כי קטנוני לא אהיה אתך,

          אדון בפטיסטה, שאת שמו – שמעתי.

בפטיסטה: אדון, סלח לי על מה שיש בפי.

          דבריך הישירים והקצרים

          נראים לי. זה נכון, בנך לוצ'נצ'יו        

          אוהב את ילדתי, והיא אותו,

          או ששניהם מומחים בהצגות.

          לכן אם רק תנהג בו דרך אב

          ולבתי תציע נדוניה

          מספקת, יש שידוך, הכל סגור,

          בנך יזכה בביאנקה ברצון.

טראניו:   תודה לך, אדון. איפה כדאי

          לחתום תנאים ולסכם הכל

          באופן שיספק את הצדדים?

בפטיסטה: לא בביתי, לוצ'נצ'יו, כי ידוע,

          אוזניים לכתלים – גם למשרתים,

          וגרמיו הזקן אורב עדיין,

          עוד עלולים חלילה להפריע.

טראניו:   אז בביתי, אם זה נראה לך.

          שם אבא מתגורר. ושם הערב

          נחתום על העסקה בפרטיות.

          שלח לבתך את המשרת שלך.

          המשרת שלי יביא לבלר.

          הבעיה היא ש, מקוצר זמן,

          לא תקבל כיבוד מאד עשיר.

בפטיסטה: נו מילא. קאמביו, רוץ מהר הביתה,

          אמור לביאנקה שהיא תתארגן.

          ובטובך, גלה לה שאביו

          של מר לוצ'נצ'יו בא לפאדובה,

          והיא צפויה להיות אשת לוצ'נצ'יו.

          (יוצא לוצ'נצ'יו)

ביונדלו:   או אלוהים, הלוואי שהיא תהיה. 

טראניו:   עזוב את אלוהים, קדימה רוץ.

          (יוצא ביונדלו)

          אדון בפטיסטה, שאוביל אותך?

          אמנם תאכל מנה אחת בקושי,

          אך נפצה אותך כפול בפיזה. 

בפטיסטה: אני בא, אחריך.

          (יוצאים טראניו ובפטיסטה. נכנסים לוצ'נצ'יו וביונדלו)

ביונדלו:   קאמביו.

לוצ'נצ'יו:  מה אתה אומר, ביונדלו?

ביונדלו:  ראית את האדון שלך קורץ ומחייך לך?

לוצ'נצ'יו: אז מה, ביונדלו?

ביונדלו:  לא, כלום, כלום. אבל הוא השאיר אותי פה מאחור לפרש את פשר האותות והמופתות שלו.

לוצ'נצ'יו: בבקשה, תַרצה.

ביונדלו:  אז ככה: בפטיסטה בכיס, הוא מדבר עם אבא בלוף של בן בלופר.

לוצ'נצ'יו:  אז?

ביונדלו:   אתה אמור להביא את הבת שלו לארוחה.

לוצ'נצ'יו:  ו-?

ביונדלו:   הכומר הזקן בכנסיית סנט לוקס מחכה לך כל רגע.

לוצ'נצ'יו:  מה כל זה אומר?

ביונדלו:  אני לא יכול לומר, רק שהם עסוקים בגושפנקה מזויפת. עזוב, תן לה גושפנקה אמיתית, עם כל הזכויות שמורות. לכנסיה! קח את הכומר, הלבלר, כמה עדים ופיניטו.

        אם זה לא הפתרון, אני לא גבר,

        עזוב את ביאנקה ותשכח אותה פוראֶבר.

לוצ'נצ'יו:  תקשיב, ביונדלו –

ביונדלו: אין לי זמן. הכרתי נקבה שהתחתנה מהרגע להרגע בזמן שהיא ירדה לגינה למצוא פטרוזיליה לארנב ממולא. אז גם אתה יכול. אז צ'או. האדון מינה אותי ללכת לכנסיית סנט פטרוס, להכין את הכומר שאתה בא עם הנספחת שלך.

          (יוצא)

לוצ'נצ'יו:  אז ככה אעשה, אם זה נראה לה.

          אם היא תשמח, אז מה יש לי לחשוש?

          אציע לה ישר, בלי להסס.

          עצוב יהיה אם "קאמביו" יפספס. 

          (יוצא)


מערכה 4, תמונה 5 -


נכנסים פטרוקיו, קתרינה, הורטנסיו [ומשרתים].

 

פטרוקיו:   קדימה כבר, לאבא! אלוהים,

          כמה יפה זוהר שם הירח.

קתרינה:   ירח? שמש! אין עוד שום ירח.

פטרוקיו:  אני אומר: זה זוהַר הירח.

קתרינה:   אני יודעת: זהו אור השמש.

פטרוקיו:  עכשיו, חֵי בן אמי, שזה אני,

          זה הירח, או כוכב, או מה

          שבא לי, או שלא נוסעים לאבא.

         (למשרתים): אחורה פנה! חוזרים! – רק מתנגדת,

         ומתנגדת ושוב מתנגדת.

הורטנסיו: אמרי מה שיגיד, כי לא נזוז.

קתרינה:  אם כבר הגענו הנה, אז קדימה,      

          בבקשה. שזה יהיה ירח,

          או שמש, כל מה שתרצה. ואם

          תואיל לקרוא לזה נר שעווה,

         נשבעת שמבחינתי זה נר.

פטרוקיו:  אמרתי: זה ירח.

קתרינה:                     בהחלט,

          ירח.

פטרוקיו:         לא, את משקרת, זאת

          השמש הברוכה.

קתרינה:                    אז יבורכו

         שמיים, זאת השמש הברוכה.

          אך זאת לא שמש כשאתה אומר

          שלא, והירח משתנה

          ממש כמו דעתך. מה שתקרא

          לזה, זה מה שזה, וככה זה

          יהיה לקתרינה.

הורטנסיו                    זהו זה,

          פטרוקיו, הגביע בידיך.

פטרוקיו: טוב, אז קדימה. ככה זה, כדור

          צריך להתגלגל, ולא לעוף

          נגד הטבע. – רגע, ששש! באים.

          (נכנס וינצ'נצ'יו)

          שלום לךְ, חמודה. לאן? אמרי לי,

          קייט, בכנות אמרי לי, את ראית

         אי פעם נערה כה מלבלבת?

         כזה סומק ולובן בלחיים?

         איזה כוכב האיר שמיים כמו

         עיניים אלה בקלסתר שמימי?

         עלמה נחמודת, שוב שלום לך. קייט,

         מלאך, נשקי אותה לכבוד יופיה.

הורטנסיו:  הוא עוד יטריף ת'איש, בתור אשה.

קתרינה: בתולה רכה, יפה, טריה, ניצן,

          לאן פנייך, ומאיפה באת?

          אשרי הוריה של ילדה כל כך

          יפה, ומאושר יותר הגבר

          אשר יזכה בך כאשת-חיקו.

פטרוקיו:  היי, קייט, לא השתגעת, אני מקווה.

          זה איש, זקן, דהוי, קמוּט, נבוּל,

          לא נערונת כמו שאת אומרת.

קתרינה:  תסלח לי, סבא, על בלבול עיני,

          השמש סנוורה אותי כל כך

          שכל דבר מולי נראה – ירוק.

          עכשיו רואים: אתה אדון נכבד.

          סלח לי על הטעות המטורפת.

פטרוקיו:  כן, סלח לה, סבא, וספר לאן

          אתה נודד. אם בַּכיוון שלנו,

          נשמח מקרב לב על חברתך.

וינצ'נצ'יו:  אדון יקר, וגברת בדרנית,

          שברכתה היתה די מהממת,

          וינצ'נצ'יו שמי, מפיזה, ועכשיו

          פני לפאדובה, כדי לבקר

          שם בן שלי, שזמן רב לא ראיתי.

פטרוקיו:   מה שמו?

וינצ'נצ'יו:                 לוצ'נצ'יו, אדוני.

פטרוקיו:                                     מזל

          טוב! ולבן שלך – מזל כפול!

          עכשיו גם על פי חוק, לא רק בזכות

          שיבה, אני זכאי לקרוא לך

          אבי. אשתי, הגברת פה, יש לה

          אחות שמתחנת עם בנך.  

          אל פחד ואל צער, יש לה שם טוב,  

          יחוס יפה ונדוניה כבדה.

          יכלה להיות אשתו של כל אציל.

          אז תן לי לחבק את מר וינצ'נצ'יו,

          ובוא, נפגוש ביחד את בנך.

          עד השמיים הוא ישמח שבאת!

וינצ'נצ'יו:  זה באמת, או יש לכם הרגל

          כמו ליצני דרכים לשים לצחוק

          את כל מי שעובר בדרככם?

הורטנסיו: נשבע לך, אדון, הכל אמת.

פטרוקיו:  בוא, תיווכח. בדיחה מספר אחת

          שלנו כבר עשתה אותך חשדן.

          (יוצאים כולם חוץ מהורטנסיו)

הורטנסיו:      נתת לי חיזוק, פטרוקיו! אז

          לאלמנה. ואם היא מצפצפת,

          למדתי מה עושים למתחצפת.

          (יוצא)


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים ביונדלו, לוצ'נצ'יו (לא מחופש) וביאנקה. גרמיו כבר על הבמה.  

 

ביונדלו:  הַש-הַש, תיק-תק, הכומר מחכה.

לוצ'נצ'יו:  אני טס, ביונדלו. אבל אולי צריכים אותך בבית, אז עזוב אותנו.

        (יוצא עם ביאנקה)

ביונדלו: לא, אני קודם יציץ להיות בטוח שיש לך חתונה על הגב, ואז אני יחזור לאדון בספּיד.

(יוצא. נכנסים פטרוקיו, קתרינה, וינצ'נצ'יו, גרומיו ומלווים)

פטרוקיו: זוהי הדלת. כאן לוצ'נצ'יו גר.

          חותני – קצת הלאה, לכיוון השוק.

          אני לשם, אז כאן אשאיר אותך.

וינצ'נצ'יו:  תשתה כוסית לפני שאתה זז.

          אני רשאי להזמינך, נדמה לי,

          ויש כאן, מסתבר, סיבה לחגוג.

          (דופק בדלת)

גרמיו: הם עסוקים בפנים. תדפוק חזק.

          (המורה מציץ מן החלון)

  מורה:  מי זה שובר שם את הדלת?

וינצ'נצ'יו: אדון לוצ'נצ'יו בפנים, אדוני?

מורה:  הוא בפנים, אדוני, אבל אין לדבר עימדוֹ.

וינצ'נצ'יו:  מה אם מישהו מביא לו מאה או או מאתיים אלף לעשות אתם חיים?

מורה:  שמור את האלפיות שלך לעצמך. הוא לא יצטרך אותן כל עוד אני חי.

פטרוקיו:  נו, אמרתי לך שהבן שלך מאד אהוב בפאדובה. אתה שומע, אדוני? צחוק בצד, בבקשה תמסור למר לוצ'נצ'יו שאבא שלו הגיע מפאדובה, והוא כאן בדלת לדבר אתו.

מורה:  אתה משקר. אבא שלו הגיע ממאנטובה, והוא כאן מביט מהחלון.

וינצ'נצ'יו: אתה אבא שלו?

מורה:  כן, אם להאמין לאמא שלו.

פטרוקיו (לוינצ'נצ'יו): הופה, מה זה, אדוני! לא, זה פשע לאור היום, להתחזוֹת

למישהו אחר. 

מורה:  שימו יד על המנוול. אני מאמין שהוא מתכוון לרמות מישהו בעיר

הזאת תחת הזהות שלי.

(נכנס ביונדלו)

ביונדלו: ראיתי אותם בכנסיה ביחד. שישלח להם אלוהים הפלגה טובה באוקיינוס  הנישואים! אבל מי זה פה? האדון הזקן שלי וינצ'נצ'יו!

עכשיו הלוך-הלך עלינו סוֹפָנית.

וינצ'נצ'יו (לביונדלו): בוא הנה, עונש מוות.

ביונדלו:   לדעתי זה החלטה שלי לבוא או לא לבוא. 

וינצ'נצ'יו:  בוא-בוא, פושע. מה, שכחת אותי?

ביונדלו:  שכחתי אותך? לא, אדוני. אני לא יכול לשכוח אותך, כי בחיים לא ראיתי אותך.

וינצ'נצ'יו: מה זה, נבל מדופלם, בחיים לא ראית את אביו של האדון שלך, וינצ'נצ'יו?

ביונדלו:   מה, את האדון הזקן והנשגב שלי? בהחלט, אדוני. תראה אותו מביט מהחלון. 

וינצ'נצ'יו: אה ככה?!

          (מרביץ לביונדלו)

ביונדלו:         הצילו, הצילו, הצילו! יש פה משוגע, רוצה להרוג אותי!

          (יוצא)

מורה:  הצילו, בן! הצילו, מר בפטיסטה!

          (נעלם מהחלון)

פטרוקיו:  בבקשה, קייט, בואי נעמוד בצד ונראה איך ייגמר הקונפליקט.

          (נכנס המורה, עם משרתים, בפטיסטה וטראניו)

טראניו:   אדוני, מי אתה שמעיז להרביץ למשרת שלי?

וינצ'נצ'יו:  מי אני, אדוני? לא, מי אתה, אדוני? איי אלוהים אדירים! איי נבל ספורט-אלגנט! חולצת משי, מכנסי קטיפה, מעיל בורדו, כובע קפיטן! איי, אני הרוס, אני הרוס! בזמן שאני דואג למשק-בית בבית, הבן שלי והמשרת מבזבזים הכל באוניברסיטה!

טראניו:   מה יש, מה העניין?

בפטיסטה:  מה, האיש חולה נפש?

טראניו:   אדוני, אתה נראה אדם שפוי, בוגר כלפי חוץ, אבל המלים שלך מסגירות מטורף. מה זה העסק שלך, אדוני, אם אני לובש פנינים וזהב? תודה לאבא שלי שאני יכול להרשות לעצמי.

וינצ'נצ'יו:  אבא שלך? איי מנוול! אבא שלך תופר מפרשים בברגאמו!

בפטיסטה:  אתה טועה, אדון, אתה טועה, אדון. תגיד לי בבקשה, מה לדעתך השם שלו?

וינצ'נצ'יו:  השם שלו? שאני לא אדע את השם שלו? אני גידלתי אותו מאז שהוא היה בן שלוש, והשם שלו הוא טראניו.

מורה:     נוס, נוס, חמור משוגע! השם שלו לוצ'נצ'יו, והוא הבן יחיד שלי, ויורש לאדמות של כבודי, כבוד וינצ'נצ'יו.

וינצ'נצ'יו:  לוצ'נצ'יו? איי, הוא רצח את האדון שלו! לאסור אותו, אני דורש מכם, בשם הדוכס. איי, הבן שלי, הבן שלי! תגיד לי, מנוול, איפה הבן שלי לוצ'נצ'יו?

טראניו:    שוטר!

        (נכנס שוטר)

           גרור את הבנדיט המטורף לבית-סוהר. אבא בפטיסטה, תדאג שהוא יובא למשפט בקרוב.

וינצ'נצ'יו:   לגרור אותי לבית-סוהר?

גרמיו:     חכה, שוטר. הוא לא יילך לכלא.

בפטיסטה:  אל תתערב, מר גרמיו. אני אומר שהוא יילך לכלא.

גרמיו:    תיזהר, מר בפטיסטה, שלא תילכד בעסק הזה כמו ארנב. אני הייתי חותם שזה הוינצ'נצ'יו הנכון.

מורה:    אז תחתום.

גרמיו:    אני לא יכול לחתום, אבל הייתי נשבע.

טראניו:  תיכף תגיד גם שאני לא לוצ'נצ'יו.

גרמיו:    לא, אני יודע שאתה לוצ'נצ'יו.

בפטיסטה:  סלקו את הסניל, ישר לבית-סוהר!

וינצ'נצ'יו:  ככה מתעללים בזרים! אח נבל מפלצת!

          (נכנסים ביונדלו, לוצ'נצ'יו וביאנקה)

ביונדלו:        אח, אנחנו פוּדחנו! הנה הוא שמה. תתכחש לו, אל תכיר בו, אחרת זה הסוף של כולנו!

לוצ'נצ'יו (כורע על ברכיו): סליחה, אבא מתוק.

וינצ'נציו:  הוא חי, בני המתוק?

            (יוצאים ביונדלו, טראניו והמורה, מהר ככל שביכולתם)

ביאנקה:    סליחה, אבא מתוק.

בפטיסטה:                        איך את פשעת?

              איפה לוצ'נצ'יו?

לוצ'נצ'יו:                         פה לוצ'נצ'יו, בן

             נכון של הוינצ'נצ'יו הנכון,

             שהתחתן כדין עם ילדתך

             כשהזיוף טשטש את שתי עיניך.

גרמיו:    אח, איזה פח, כולם נפלו בַּתְכָך.        

וינצ'נצ'יו:    איפה המנוול הכלב טראניו,

            שהתחצף והשתלח בי?

בפטיסטה: תגידי, זה לא קאמביו, המורה?

ביאנקה:  אקס-קאמביו, שהפך להיות לוצ'נצ'יו.

לוצ'נצ'יו: את הנסים האלה חוללה

           האהבה. מאהבה לביאנקה

           אני הייתי טראניו, הוא לבש

           את שמי, אבל סוף סוף אני עוגן 

          בחוף המבטחים של המזל.

          טראניו עשה מה שאני הכרחתי;

           אז סלח לו, אבא טוב, למעני.

וינצ'נצ'יו: אני אחתוך לו את האף שהוא רצה לזרוק אותי לכלא.

בפטיסטה: אבל תקשיב לי, אדוני! אתה התחתנת עם בתי בלי לבקש רשות ממני?

וינצ'נצ'יו:  אל תדאג, בפטיסטה, אנחנו נפצה אותך, עזוב. אבל אני נכנס, לנקום על הלכלוך הזה.

                   (יוצא)

בפטיסטה:     ואני – לחקור את עומק המזימה.

                   (יוצא)

לוצ'נצ'יו:      לא, אל תחווירי, ביאנקה. יעבור לו.

                   (יוצאים לוצ'נצ'יו וביאנקה)

גרמיו:           גרמיו, את העוגה שלך פספסת.

                   אם אין תקווה, אולי אתפוס ביס פסטה.

                   (יוצא)

קתרינה:        בעל, בוא נלך לראות את סוף הדרמה הזאת.

פטרוקיו:       קודם נשקי אותי, קיייט, ואז נלך.

קתרינה:        מה, באמצע הרחוב?

פטרוקיו:       מה, את מתביישת בי?

קתרינה:        לא, אלוהים ישמור. רק מתביישת לנשק.

פטרוקיו:       טוב, אז נחזור הביתה. קדימה, לדרך.

קתרינה:        לא, אני אנשק אותך. בבקשה, אהוב שלי, תישאר.

פטרוקיו:       זה לא נחמד? קייט, תני עוד מהטעם.

                   יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם.

                   (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים בפטיסטה, וינצ'נצ'יו, גרמיו, המורה, לוצ'נצ'יו וביאנקה, פטרוקיו וקתרינה, הורטנסיו והאלמנה; המשרתים עם טראניו, ביונדלו, גרומיו, עורכים את המשתה)

 

לוצ'נצ'יו:  סוף סוף כל תו צורם שר בהרמוניה,

         וזה הזמן, אחרי המלחמות,

         שנחייך על סכנות שפּגו.

         ביאנקה יפה, קבלי את פני אבי,                    

         אני בחום אלחץ יד עם אביך.

        אחי פטרוקיו, אחות קתרינה,

        אתה, הורטנסיו, ואלמנה אוהבת,

        ברוכים תהיו אצלי בבית. נא

        לשמוח. המשתה יסתום עכשיו

        כל בטן כסיום לחגיגה.

        שבו, שבו, לא רק נזלול – גם נפטפט.

פטרוקיו:   נשב, נזלול, נזלול, נשב, ושוב.

בפטיסטה: זאת חביבות של פאדובה, פטרוקיו. 

פטרוקיו:   הכל בפאדובה חביב, הכל.

הורטנסיו: הלוואי, למען שנינו, שזה כך.

פטרוקיו: פוחד מהאלמנה שלו, הורטנסיו!

אלמנה:  הוא חי, אני לא אלמנה שלו.

פטרוקיו: לא, לא הבנת. אמרתי שהורטנסיו

          פוחד ממך.

אלמנה:                 מי שסחרחר חושב

          שהעולם סחרחורת.

פטרוקיו:                        פשש! תשובה

          בלי שום סחור-סחור.

קתרינה:                          מה התכוונת, גברתי?

אלמנה:  זו מסקנה שבעלך זרע בי.

פטרוקיו: זרעתי בה? הורטנסיו - תגובתך?

הורטנסיו: היא לא אמרה "זרע" עם כוונה

          זרה, אז מה זה רע.

פטרוקיו:                        בראבו! על זה

          נשקי אותו, עלמה-דה-אלמנה.

קתרינה:   "מי שסחרחר חושב שהעולם

          סחרחורת" – אם תרשי לי, תפרשי לי.

אלמנה:   אישך, שמאשתו חוטף רק רע,

          רואה בבעלי אח לצרה.

          זה הפירוש שלי, ברשותך.

קתרינה:   פירוש רָשע, אם אני רשאית

         לומר.

אלמנה:          את רשאית.

קתרין:                          את רשעית!

פטרוקיו:   תני לה, קייט!

הורטנסיו:  תני לה, אלמנה!

פטרוקיו:   אני שם אלפייה שקייט תכניס לה.

הורטנסיו:   זה התפקיד שלי.

פטרוקיו:  כן, המפָאק-פַקֵד. שתְּתַפקד! (שותה לחיי הורטנסיו)

בפטיסטה:  ראית, גרמיו? כנופית שנונים!

גרמיו: כן, אלה מתנגחים ראש תחת ראש.

ביאנקה: ראש תחת! תחת ראש! תראו אותו:

          זנב מושפל אבל לשון בוטחת.

וינצ'נצ'יו:  או! זה העירר אותך, גברת כלה?  

ביאנקה:  העיר ושוב כיבה. אחזור לישון.  

פטרוקיו:  לא, לא! אם כבר התחלת, תני עוד דקירה

          עם המקור.

ביאנקה:                אני ציפור שלך?

           אם כן, אני עוברת קן. חפש

          אותי על הדו-שיח השכן.

          גם כל היתר מוזמנים.

          (יוצאת ביאנקה, עם קתרינה והאלמנה)

פטרוקיו:  ברחה לי. הנה, טראניו, הציפור

          אשר כיוונת לה ולא קלעת.

          נשתה למטרות המוחמצות.

טראניו:   לוצ'נצ'יו, אדוני, שיסה אותי

            כמו כלב-ציד, שת'עצמו מתיש

           ולאדונו מגיש.

פטרוקיו:                   משל יפה,

          והנמשל: חיים של כלב.

טראניו:                                זה

         יפה מאד שאדוני צד סולו.

          אבל אומרים – האיילה שלך

          פוצעת כל צייד.

בפטיסטה:                 הו, הו, פטרוקיו!

          טראניו קלע.

לוצ'נצ'יו:                בך ובכלה.

          טוב, טראניו, טוב!

הורטנסיו:                       תודֶה שהוא פגע

          בך!

פטרוקיו:         אולי שרט, מודה. אבל

          כשרעל החידוד נזל ממני,

          אֶתכם, אני בטוח, הוא חיסל.

בפטיסטה: עכשיו, פטרוקיו, ברצינות, אתה

          קיבלת את מלכת המתחצפות.

פטרוקיו: טוב, אני לא מסכים. וכדי לבחון,

          יזמין לכאן כל גבר את אשתו.

          מי שאשתו תצא הצייתנית

          מכל, ושתגיע ראשונה,

          יזכה בפרס שנסכם עליו.

הורטנסיו: הולך. אז מה הפרס?

לוצ'נצ'יו:                               עשרים כתרים.

פטרוקיו:  עשרים כתרים?

          את זה אשים על נץ שלי או כלב,

          אך על אשתי – כפול עשרים מזה.

לוצ'נצ'יו: אז מאה.

הורטנסיו:           טוב.

פטרוקיו:                   יש התערבות! סגור.

הורטנסיו:  אז מי יתחיל?

לוצ'נצ'יו: אני.

          ביונדלו, קרא לגברתך לבוא.

ביונדלו:  הלכתי.

          (יוצא)

בפטיסטה:  אני שם חצי סכום שביאנקה באה.

לוצ'נצ'יו:  שום חצאים. כל התשלום עלי.

          (נכנס ביונדלו)

          כן, מה?

ביונדלו:             אדון גברתי מוסרת ש –

          היא עסוקה, לא יכולה לבוא.

פטרוקיו: איך? עסוקה? לא יכולה? וזאת

          תשובה?

גרמיו:             יצא בזול. שאשתך

          לא תענה יותר גרוע.

פטרוקיו:                           טוב

            יותר, יש לקוות. 

הורטנסיו:                  ביונדלו, לך

           תפציר בה באשתי לבוא מיד.

(יוצא ביונדלו)

פטרוקיו:  או-הו, תפציר! לא, אז היא מוכרחה

          לבוא.

הורטנסיו:        עם אשתך, אדון, אני

          חושש, לא יעזור גם אם תפציר.

          (נכנס ביונדלו)

          איפה אשתי?

ביונדלו:   אומרת ש'תה בטח צוחק. היא לא

            תבוא. מוסרת שתבוא אליה.

פטרוקיו: הולך ומתדרדר. היא לא תבוא!

          אח בזיון, חרפה, בלתי נסבל!

          היי גרומיו, לך לגברתך, תגיד –

          אני פוקד שהיא תבוא אלי.

          (יוצא גרומיו)

הורטנסיו:   מה היא תגיד – ידוע. 

פטרוקיו:                             מה?

הורטנסיו:                                   שלא.

פטרוקיו:   אז אוי לי ואבוי, וזהו זה.

          (נכנסת קתרינה)

בפטיסטה:  איי, מאמא מיה, הנה קתרינה.

קתרינה:   מה רצונך, אדון, קראת לי?

פטרוקיו:  אשת הורטנסיו, אחותך, היכן הן?

קתרינה:   יושבות משוחחות על יד האח.

פטרוקיו:  לכי הביאי אותן הנה. אם

          הן מסרבות, הצליפי בהן טוב

          עד שתבואנה הנה. צאי, אמרתי,

          הביאי אותן תיכף ומייד.

          (יוצאת קתרינה)

לוצ'נצ'יו:  מי שרוצה נסים – אז הנה נס.

הורטנסיו:  נס, בהחלט. רק מה הוא מבשר?

פטרוקיו:  הוא מבשר שלום, ואהבה,

          חיים שקטים, שלטון של חוק וצדק.

          כן, כל דבר מתוק וגם שמח.

בפטיסטה: פטרוקיו, תבורך! בהתערבות

          ניצחת, ואני מוסיף עשרים-

          אלף על הפסדם, עוד נדוניה

          על עוד בת, כי היא השתנתה כליל.

פטרוקיו:  חכו, אני אוסיף חן לַזְּכִיה

          עם הוכחות לצייתנות שלה,

          לטוהר החדש והציתן.

          (נכנסות קתרינה, ביאנקה והאלמנה)

            תראו היא באה, עם נשותיכן

          הסוררות, שבויות השכנועים 

          הנשיים שלה. הֵיי קתרינה,

          הכובע לא מתאים לך, תזרקי

          את הקשקוש, ותרמסי אותו.

          (היא מצייתת)

האלמנה:  איי אלוהים, שכה יהיה לי רע

          כשאתדרדר עד לטמטום כזה.

ביאנקה:  זה חוש חובה? לא, זה טפשות!

לוצ'נצ'יו:                                      חבל

          שלך אין חוש חובה טפשי כזה.

          כי חכמתך, ביאנקה יפה, עלתה לי

          מאה כתרים מאז הארוחה.

ביאנקה:  טפש, להתערב על חובותי. 

פטרוקיו:  הרצי-נא, קתרינה, לעִקשוֹת פה

          מה חובתן לַבּעל אדונן.

אלמנה:   די ,די, אתה צוחק! בלי הרצאות.

פטרוקיו: תַרצי, אמרתי, ותתחילי בה.

אלמנה:   שהיא לא תעז.

פטרוקיו:  מה שאמרתי. ותתחילי בה.

קתרינה: בוז, בוז! את הגבות המאיימות

          ישרי, אל תשגרי מן העיניים

           חיצֵי לגלוג לפצוע את מלכך,

          מושלך ואדונך. כי זה מכתים

          לך את היופי כמו שכפור נושך

          שדות, מחריב את שמך כמו שסופות

          מכות ניצן ענוג, זה לא נאה

          ולא נעים. אשה זועמת היא

          כמו מעיין סוער, עכור, בוצי,

          סמיך, יתום מיופי, וכל עוד

          הוא כך גם איש צמא, טְרוּף יובש לא

          ילגום ולא ייגע באף טיפה

         ממנו. בעלך הוא אדונך,

         חייך ושומרך, ראשך, מוֹשלך;

         זה שדואג לך, ולמחייתך;

          מקריב בעמל פרך את גופו

         בים, ביבשה, מול הסופות

         בלילה, מול הקור בַּיום, כשאת

         שוכבת בבטחה בחום הבית;

         ושום תמורה לא יבקש ממך –

         רק אהבה, מבט חם וציות

         אמת; תשלום זעום על חוב כל כך

         גדול. חובת נתין כלפי שליט

         חייבת האשה לבעלה.

         כשהיא בוטה, נרגנת, חמוצה,

         קרה, לא סרה לרצונו הטוב,

         מה היא אם לא מורדת חתרנית,

         בזויה, בוגדת באדון אוהב?

        כולי בושה שיש נשים סְכלות

         מספיק לצאת למלחמה במקום

         לכרוע לשלום, רוצות שלטון,

         כס, השפעה, במקום רק לשרת,

         ולאהוב, ולציית. למה

         גופנו הוא חלק, רפה ורך,

         לא מיומן בטורח ועמל?

         תוכֵנו ולבּנו נועדו

         רק להשלים את הצורה מחוץ.

         די, בנות תולעת חצופות, רופסות,

         נפשי היתה גדולה כמו שלכן,

         הלב כביר, הראש ידע – כפליים! –

         איך להשיב מילה תחת מילה,

        וזעם תמורת זעף. רק עכשיו

         אני רואה שכידונינו הם

        סתם קש, כוחנו הוא חלש

        ולחולשתנו אין גבולות; רוצות

        להיות גדולות אבל לא יכולות.

        הורדנה אף, וארצה על גחונכן

        זִחלו-נא תחת נעל בעלכן.

        ובתור דוגמה, אני, אם זה יתאים לו,

       נושקת את רגלו, שרק ינעים לו.

פטרוקיו:  אח, זאת אשה! נשקיני, קייט! קיס, קיס!

לוצ'נצ'יו:  לך יש קייט, וקייס, לי חור בכיס.

וינצ'נצ'יו: נו, צאצא ציתן – ברכה גדולה.

לוצ'נצ'יו:  כן, ואשה שטן – רעה חולה.

פטרוקיו:  קייט, למיטה, הולכים.

          שלושה זוגות, אך שניים – מעוכים.

        (ללוצ'נצ'יו): שלי הפרס, וביאנקה היא שלך.

          אז הזוכה אומר: ליל מנוחה.    

          (יוצאים פטרוקיו וקתרינה)

הורטנסיו:  תראו, אילף מרשעת חצופה.

לוצ'נצ'יו:  בכל זאת זה מוזר, איך היא אולפה.

          (יוצאים)

 

מוזגת:    עכשיו נגמר הלילה השחרחר,

          ומשתחרר השחר בַּזגוגית  

          של השמיים, ואני - הביתה.

          אבל רק רגע, מי זה?

          מה, כל הלילה הוא שכב לו פה?

          אני אעיר אותו. הוא מצומק

          מרוב רעב, אבל משתיה.

          לקום! שתתבייש לך! היי, היי!

סליי:   עוד יין!

מוזגת: מה, אתה עוד שיכור?

סליי:   מי זה? איי,איי אלוהים, שככה י'יה לי טוב, אני חלמתי הלילה אתהחלום הכי חלומי ששמעת כל החיים שלך אי-פעם.

מוזגת:  בטוח, בטוח, אבל כדאי לך לרוץ הביתה, כי האשה שלך תחתוך אותך לחתיכות על זה שחלמת פה הלילה.

סליי:   היא תחתוך, אה? אני עכשיו יודע איך לאלף מרשעת. חלמתי על זה כל הלילה עד הרגע, ועכשיו ניערת אותי מהחלום הכי טוב שהיה לי בחיים. אבל אני כבר הולך לאשתי, ואם היא תרגיז אותי אני יאלף אותה עד שהיא תתעלף.

מוזגת:  חכה,  אני אלך אתך הביתה,

               ספר לי מה חלמת פה הלילה.

                  (יוצאים)


< אחורה הדפסת הטקסט אילוף המרשעת - מערכה 5, תמונה 2