שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט המון רעש על לא כלום - מערכה 2, תמונה 3 קדימה >

נכנס בנדיק לבדו.

 

בנדיק:   ילד!

               (נכנס ילד)

ילד:    סניור.

בנדיק:  על חלון החדר שלי מונח ספר. תביא לי אותו הנה לבוסתן.

ילד:   אני כבר כאן, אדון.

בנדיק:  זה אני יודע, אבל אשמח שכבר תהיה לא כאן ותיכף שוב כאן.

       (יוצא ילד)

         זה פלא גדול בעיני איך איש אחד, שרואה כמה איש אחר נהיה טיפש כשהוא מקדיש את דרך-חייו לאהבה, יהפוך, אחרי שהוא צחק על שגעונות כאלה-חלולים אצל אחרים, למטרת הבוז שלו עצמו - ויתאהב. ואיש כזה ממש הוא קלאודיו. אני עוד זוכר שלא היתה בו שום מוזיקה חוץ מתופים וחצוצרות, ועכשיו הוא רק נבל וחליל. אני עוד זוכר שהוא היה הולך עשרים קילומטר ברגל לראות שריון טוב, ועכשיו הוא ישכב עשרה לילות ער לרקום בדמיון שרוול מלמלה. הוא היה מדבר פשוט ולעניין, כמו גבר וחייל, ועכשיו כולו פּאייטים של פיוט. המלים שלו הן ארוחת גוּרְמֶה הזויה, כל מילה מנה יותר משונה. יכול להיות שאני אתהפך ככה ואראה בעיניים כאלה? לא יודע. לא חושב. אני לא יכול להישבע שאהבה לא תהפוך אותי לצדפה ברוטב, אבל - מילה שלי! - עד שהיא תעשה ממני צדפה, היא לא תעשה ממני מטומטם כזה. אשה זו היא יפה, אבל אני מאה אחוז. אחרת חכמה, אבל אני מאה אחוז. אחרת צנועה, אבל אני מאה אחוז. אבל עד שכל חן שיש לא יימצא באשה אחת, אשה אחת לא תמצא בעיני חן. עשירה היא תהיה, זה בטוח; חכמה, אחרת מה לי ולה; ישרה, אחרת בחיים לא אתמקח עליה; יפה, אחרת בחיים לא אסתכל עליה; מתונה, או שלא תתקרב אלי; יקרת ערך, אחרת מה אני שווה. רהוטה בדיבור, מוזיקלית מחוננת, והשיער שלה יהיה בכל צבע שטוב בעיני אלוהים. הה! הנסיך ומסיה לאמוּר. אתחבא פה בסוכה.

       (מתרחק. נכנסים דון פדרו, לאונאטו, קלאודיו ובלתזר עם כלי נגינה)

דון פדרו:   נשמע כבר את השיר הזה?

קלאודיו:   כן, אדוני. כמה שקט הערב,

          כאילו הוא החריש בכוונה

           לכבוד המוזיקה.

דון פדרו (הצידה לקלאודיו ולאונאטו): רואים איפה

               הוא מסתתר?

קלאודיו (הצידה):          כן, טוב מאד. בְּסוף

               השיר, נלכוד את השועל עם עודף.

דון פדרו:  קדימה, בלתזר, זַמֵּר שנית.

בלתזר:   אדון, אל תאלץ קול רע כל כך

           להתעלל במוזיקה יותר

          מפעם.

דון פדרו:            זה אות לגדולה תמיד:

          היא מתכחשת לשלמות שלה.

          שיר, אנא אל תתן לי לחזר עוד.

בלתזר:  חיזור אמרת? אז אשיר, כי לא

         אחת המחזר רודף אשה

         שלא נראית לו ראויה, ובכל זאת

         הוא מחזר, בכל זאת הוא נשבע

         שהוא אוהב.

דון פדרו:                קדימה שיר, או - אם

          אתה חייב עוד דיונים, עשה

          זאת בתווים.

בלתזר:                      לפני התו מוטב

          מראש לכתוב שאין לי אף תו טוב.

דון פדרו:  הוא רק טוֹוה תווים ולא מלים.

          תו טוב, תו רע - תַוְתֵוו כבר! [/ תביא כבר!]  

          (בלתזר מנגן)

בנדיק:       עכשיו נעימה נשגבת! עכשיו נשמתו מתמוססת! זה לא מוזר שמעיים של כבש - שמהם עושים מיתרים - גוררים נפשות מתוך הגוף של בני-אדם! טוב, בשבילי רק קרן צייד, למרות הכל.

 

בלתזר (שר): די לגניחות, גבירות, מדאם,

              נוכלים כל הגברים:

             רגל בחוף, רגל בים,

             לכלום לא מסורים.      

                 אז לא לגנוח, שילכו,

                תהיו שמחות כמוני,

               אל תיאנחו, אל תתייפחו,

                שירו "היי נוני נוני."

 

        די לשירי קינה קודרים

        כבדים על הלשון.      

        כוזבים היו כל הגברים

        מאז אביב ראשון. 

             אז לא לגנוח, שילכו,

            תהיו שמחות כמוני,

            אל תיאנחו, אל תתייפחו,

             שירו "היי נוני נוני."

 

דון פדרו:  שכה אני אחיה, שיר טוב.

בלתזר:  וזַמָּר רע, אדוני.

דון פדרו:  הה? לא, לא, בחיי; אתה שר ממש חביב, בתור חובב.   

בנדיק (הצידה): אם זה היה כלב שמיילל ככה, הם היו תולים אותו. ואני מתפלל לאלוהים שהקול המחריד שלו לא מבשר איזו שואה. הייתי מעדיף לשמוע את עורב הלילה, לא משנה איזו מגפה תבוא אחר כך.

דון פדרו:  כן, בהחלט - אתה שומע, בלתזר? אני מבקש ממך, תשיג לנו איזו מוזיקה על רמה, כי מחר בלילה נזדקק לה בחלון חדרה של גברת הרו.

בלתזר:  הכי טובה שרק אוכל, אדון.

דון פדרו:  תשתדל. שלום.

          (יוצא בלתזר)

         בוא הנה, לאונאטו. מה זה שאמרת לי היום? שהאחיינית שלך מאוהבת בסניור בנדיק?

קלאודיו (בשקט): כן קדימה, להתגנב, להתגנב, העוף על הענף. (בקול רם): אף פעם לא חשבתי שהגברת הזאת יכולה לאהוב איזשהו גבר.

לאונאטו:  לא, גם אני לא. אבל לא ייאמן שהיא חולמת לה רק על סניור בנדיק, שכלפי חוץ נראָה תמיד שהיא מתעבת.

בנדיק: זה יכול להיות? לשם נושבת הרוח?

לאונאטו:  בחיי, אדוני, אני לא יודע מה לחשוב על זה, אבל היא אוהבת אותו בתשוקה לוהטת. בלתי נתפש אבל עובדה.

דון פדרו:  אולי היא רק מעמידה פנים.

קלאודיו:  בדיוק, רוב הסיכויים.

לאונאטו: הו אלוהים! מעמידה פנים? לא היתה מעולם העמדת-פנים של תשוקה קרובה כל כך לְאמת-התשוקה כמו שהיא מסגירה.

דון פדרו:  למה, אילו סימני תשוקה רואים עליה?

קלאודיו (בשקט): לקשור טוב את הפיתיון, הדג הזה נושך!

לאונאטו: אילו סימנים? היא תשב לך - הרי הבת שלי ספרה לך רק עכשיו.

קלאודיו:  סִפּרה, סִפּרה.

דון פדרו:  איך, איך, בבקשה ממך? אתה מדהים אותי! אני חשבתי שהנפש שלה מבוצרת מול כל הסתערות של רגש.

לאונאטו: הייתי נשבע בזה, אדוני; במיוחד מול בנדיק.

בנדיק:  הייתי חושב שזאת מתיחה, לולא זה בא מהפה של השיער-שיבה. תרגילים מלוכלכים לא מסתתרים באיש נכבד כזה.

קלאודיו (בשקט): הוא בלע את הרעל. לא להרפות!

דון פדרו:  היא גילתה לבנדיק את אהבתה?

לאונאטו: לא, והיא נשבעת שלא תגלה לנצח. זה מה שמענה אותה.

קלאודיו:  באמת נכון, כך מספרת הבת שלך. "מה, אני",  היא אומרת, "שתקפתי אותו בלי סוף עם בוז, אכתוב לו שאני אוהבת אותו?"

לאונאטו:  את זה היא אומרת עכשיו, כשכבר התחילה לכתוב לו; כי היא מתעוררת עשרים פעם בְּלילה, ויושבת לה בכותונת-השינה שלה עד שהיא ממלאת דף נייר צפוף. הבת שלי מספרת לנו הכל.

קלאודיו: עכשיו כשאתה מדבר על דף צפוף אני נזכר בבדיחה נחמדה שבתך ספרה לנו.

לאונאטו:  אה, איך כשהיא גמרה לכתוב וקראה את זה מהתחלה היא מצאה את "בנדיק" ו"באטריצ'ה" צמודים בלי רווח?

קלאודיו:   זה.

לאונאטו: אח, היא קרעה את המכתב לאלף חלקיקים, והשתלחה בעצמה איך אין לה בושה לכתוב למישהו שהיא יודעת שירמוס אותה. "אני מודדת אותו", היא אומרת, "לפי נפשי שלי; כי אני הייתי רומסת אותו לו כתב לי - כן, למרות האהבה הייתי רומסת."

קלאודיו:  ואז - על הברכיים היא נופלת, בוכה, מייבבת, מכה בחזה שלה, תולשת את השיער, מתפללת, מקללת, "הו בנדיק מתוק! אלוהים תן לי סבלנות!"

לאונאטו:  זה מה שהיא עושה; הבת שלי אומרת. והטרוף סחף אותה כל כך שהבת שלי כמעט פוחדת שהיא תמיט על עצמה כליה במעשה נואש. זה נכון מאד.

דון פדרו:  היה טוב שבנדיק ישמע על זה מפה של אחר, אם היא לא מוכנה לגלות.

קלאודיו:  בשביל מה? הוא רק יעשה מזה קרקס ויענה את המסכנה שבעתיים.

דון פדרו:  אם כך הוא יעשה, זאת מצווה לתלות אותו. היא גברת מתוקה ונהדרת, ו - מעל לכל ספק - ישרה.

קלאודיו:  והיא חכמה מעל ומעבר.

דון פדרו:  בכל דבר חוץ מבָּאהבה לבנדיק.

לאונאטו:  הו אדוני, כשחוכמה ותשוקה נאבקים בגוף כל כך רגיש, יש עשר דוגמאות מול אחת שלַתשוקה הנצחון. חבל לי עליה, ויש לי סיבה מוצדקת, בתור דוד שלה ואפוטרופוס.

דון פדרו: הלוואי שהיתה מַפנה את ההתאהבות הזאת אלי. אני הייתי מנפנף כל שיקול ומכשול ועושה אותה בת-זוגי ועזר-כנגדי. בבקשה מכם, ספרו את זה לבנדיק ותשמעו מה הוא יגיד.

לאונאטו:  זה טוב, לדעתך?

קלאודיו:  הרו חושבת שלבטח היא תמות, כי היא אומרת שהיא תמות אם הוא לא אוהב אותה, והיא תמות ולא תגלה את דבר אהבתה, והיא תמות אם הוא יחזר אחריה - כן-כן, תמות ולא תיקח בחזרה נשימה אחת מהתוקפנות הרגילה שלה.

דון פדרו:  צודקת. אם היא תגיש את אהבתה על מגש, סביר מאד שהוא יבוז לה, כי לָאיש, כמו שאתם יודעים, יש נפש מלאה שאט-נפש.

קלאודיו:  הוא איש מאד נאה.

דון פדרו:  כלפי חוץ באמת כולו רק אור.

קלאודיו:  אלוהים עֵד, ולדעתי - חכם מאד.

דון פדרו:  יש לו באמת ניצוצות שנראים כמו פקחות.

קלאודיו:  ואני גם מחשיב אותו כאמיץ.

דון פדרו:  כמו הקטור מטרויה, תאמין לי. ובמה שקשור למריבות אפשר לומר שהוא נבון, כי או שהוא נמנע מהן בזהירות, או שהוא נכנס אליהן ביראת אלוהים.

לאונאטו:  אם הוא ירא את אלוהים, הוא חייב לשמור על השלום; אם הוא מפר את השלום, הוא צריך להיכנס למריבה בחיל ורעדה.

דון פדרו:  וכך הוא עושה; כי האיש אכן ירא את אלוהים, עד כמה שלא נראה כך לפי חלק מן ההלצות הפרועות שלו. טוב, חבל לי על האחיינית שלך. שנלך לחפש את בנדיק ונספר לו על אהבתה?

קלאודיו:  בחיים אל תספר לו, אדוני. תן לזה להישחק מעצמו עם עצה טובה.

לאונאטו: לא, זה בלתי אפשרי: הלב שלה יישחק קודם.

דון פדרו:  טוב, נקבל דיווח מהבת שלך. בינתיים נניח לזה קצת. אני מחבב את בנדיק מאד; והלוואי שהיה בוחן את עצמו בכל הצניעות, לראות עד כמה הוא לא ראוי לגברת טובה כל כך. 

לאונאטו:  אדוני, אתה בא? ארוחת-הערב מוכנה.

קלאודיו (בשקט): אם הוא לא נדלק מאהבה אליה אחרי כל זה, בחיים לא אבטח שוב בחוש שלי.

דון פדרו:   עכשיו צריך לפרוס לה את אותה הרשת. ואת זה צריכות לבצע בתך והגברת-בת-הלוויה שלה. הצחוק יהיה כשכל אחד משניהם יאמין שהשני בוער, כשהכל בּוּעת אוויר. זאת התמונה שהייתי שמח לראות, כי זאת תהיה קומדיה-של-טעויות כטוב-בעיניכם והמון-רעש-על-לא-כלום. בואו נשלח אותה לקרוא לו לארוחה.

               (יוצאים דון פדרו, קלאודיו ולאונאטו)

בנדיק (מגיח ממחבואו): זה לא יכול להיות תרגיל. השיחה התנהלה בכובד ראש. הם שמעו את האמת מהֵרוֹ. עושה רושם שהם חומלים על הגברת. עושה רושם שרגשותיה מתוחים כמו קשת. אוהבת אותי? טוב, צריך להשיב לה באותה מטבע. שמעתי איזו ביקורת מותחים עלי: הם אומרים שאתנהג בשחצנות אם אבחין באהבה שיוצאת ממנה. הם גם אומרים שהיא מעדיפה למות ורק לא להסגיר איזה אות של חיבה. אני אף פעם לא חשבתי להתחתן. אסור לי להיראות שחצן. אשרי אלה ששומעים את המגרעות שלהם ויכולים לתקן אותן. הם אומרים שהגברת היא יפה - זאת אמת, אני יכול לחתום להם. וישרה - זה נכון, לא יכול לסתור את זה. וחכמה, חוץ מאשר באהבתה אלי. אני מודה שזה לא מוסיף לה חוכמה - אבל זה לא מעיד על טפשות, כי אני אתאהב בה עד אימה. יכול להיות שאספוג פה ושם חִצֵּי הלצה או חֲצִי עקיצה כי כל כך התלהמתי תמיד נגד נישואים. אבל טעם לא משתנה? בן-אדם אוהב בנעוריו בשר שעם הגיל הוא לא יכול לסבול. אז מה, קצת חידודים ושורות-מחץ וכל הארטילריה הלשונית הזאת של המוח ירתיעו בן-אדם מהמסלול של רוחו? לא, את העולם צריך לאכלס. כשאמרתי שאמות רווק, לא העליתי על דעתי שאחיה עד שאתחתן.

               (נכנסת באטריצ'ה)

        הנה באה באטריצ'ה. נשבע בְּאור-היום הזה, היא גברת יפה! אני קולט בהחלט  סימנים של אהבה אצלה.

באטריצ'ה: כנגד רצוני נשלחתי לקרוא לך לארוחה.

בנדיק:   באטריצ'ה יפה, אני מודה לך על היגע.

באטריצ'ה: לא התייגעתי למען התודות יותר מכפי שאתה מתייגע להודות. אם הייתי יגעה לא הייתי מגיעה.  

בנדיק:   אז את מוצאת לך עונג בשליחות?

באטריצ'ה: כן, כמו העונג מלקחת סכין חד ולתקוע בגרוגרת תרנגול. אין לך תיאבון, סניור? שלום, כל טוב.       

               (יוצאת)

בנדיק:       הה! "כנגד רצוני נשלחתי לקרוא לך לארוחה" - יש פה משמעות כפולה. "לא התייגעתי למען התודות יותר מכפי שאתה מתייגע להודות", - זה כאילו אמרה "כל יגע שאעשה למענך הוא קל כמו תודה". אם לא ארחם עליה, אני פשוט מנוול; אם לא אוהַב אותה, אני פשוט - יהודי. אלך להשיג תמונה שלה.

          (יוצא)  


< אחורה הדפסת הטקסט המון רעש על לא כלום - מערכה 2, תמונה 3 קדימה >