שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט המון רעש על לא כלום - קדימה >


הנפשות הפועלות


המון רעש על לא כלום

MUCH ADO ABOUT NOTHING 

מאת ויליאם שייקספיר

 

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות במחזה

 

דון פֶּדְרוֹ, נסיך ארגון

בֶּנֶדיק, מפדואה            ] 

                           ]    אצילים, מרעיו של דון פדרו

קלאודיו, מפירנצה   ]

בַּלְתָזָר, בן לוויה של דון פדרו, זמר

דון ג'ון, האח הממזר של דון פדרו

בּוֹראקיו  ]

              ]  נלווים לדון ג'ון

קונראד      ]

לאונאטו, מושל מסינה

הֵרוֹ, בתו

באטריצ'ה, יתומה, אחייניתו

אנטוניו   ] 

מרגרט    ] נשות אצולה, בנות לוויתה של הרו

אוּרְסוּלָה  ]

נזיר, ששמו פרנסיס

דוּבְדֶוִויל, שוטר ראשי, אחראי על המשמר

וִינֵגֵרָט, שוטר, שותף של דוגברי

השמש של הכנסיה

שומר לילה

נער, משרת את בנדיק

בני לוויה ושליחים


מערכה 1, תמונה 1 -


 

נכנסים לאונאטו מושל מסינה, הרו בתו ובאטריצ'ה אחייניתו, עם שליח.

לאונאטו: אני מבין מהמכתב הזה שדון פּדרו איש-אַרָגוֹן מגיע הלילה למסינה.

שליח:  הוא מאד קרוב כבר. הוא היה פחות מארבעה-עשר קילומטר מכאן כשעזבתי אותו.

לאונאטו:  כמה אצילים איבדתם בפעולה הזאת?

שליח: מעט מאד בכלל, ושום איש בעל שם.

לאונאטו:  זה ניצחון כפול, כשהזוכה חוזר הביתה עם ארנק מלא. אני רואה פה שדון פדרו העניק כבוד רב לאיש פירנצה צעיר בשם קלאודיו.

שליח: שהוא זכה בו בצדק, ודון פדרו גמל לו בהתאם. הוא פעל למעלה ממה שניתן לקוות בגילו, ועשה בלבוש כֶּבֶש מעללים של אריה; הוא באמת כל כך היטיב להיטיב מעל למצופה שאל תצפה ממני להגיד לך איך.

לאונאטו:  יש לו דוד כאן במֶסִינָה שמאד ישמח מזה.

שליח: כבר העברתי לו מכתבים, וראו עליו שמחה גדולה מאד - כל כך גדולה שלמען הצניעות היתה חייבת לשפוך על עצמה קצת מלח.

לאונאטו:  הוא בכה?

שליח:  בלי סוף.

לאונאטו:  שֶפע טבעי של טֶבע טוב. אין פנים אמיתיות מאלה שנשטפות כך. כמה טוב יותר לבכות משמחה מאשר לשמוח מבכי!

באטריצ'ה:  סלח לי, סניור שַלְפָנְיוֹ חזר מהקרב או לא?

שליח:  אני לא מכיר אף אחד בשם הזה, גברת; לא היה באף שורה של הצבא מישהו כזה.     

לאונאטו:  מי זה שאת שואלת עליו, אחיינית?

הרו:  הדודנית שלי מתכוונת לסניור בֶּנֶדיק מפדואה.

שליח: אה, הוא חזר, ונחמד כמו תמיד.

באטריצ'ה: הוא תלה פה במסינה מודעות והזמין אפילו את קופידון בכבודו להתחרות אתו בקליעה לַמטרה; והשוטה של דודי קפץ על האתגר, הציע את עצמו בתור נציג של קופידון ואיים עליו בְּסיכה. תגיד לי בבקשה, כמה הוא הרג וטרף במלחמות האלה? לא, כמה הוא הרג? כי אני הבטחתי לאכול את כל הטֶרף שלו.

לאונאטו:  באמת, אחיינית, את מכניסה לסניור בנדיק יותר מדי, אבל הוא יכניס לך באין כניסה, אין לי ספק. [/ אבל הוא יכניס לך בחזרה, אין לי ספק.] 

שליח: הוא שירת יפה מאד, גברתי, במלחמות האלה.

באטריצ'ה: היו לכם מנות-קרב רקובות והוא עזר לאכול אותן, אה? הוא עלוב בְּמטווח אבל אלוף בַּמטבח. יש לו קיבה חזקה.

שליח: והוא גם חייל מ-עו-לה, גברת.

באטריצ'ה:  כן, הוא חייל מהוא לגברת. אבל מה הוא לאדון?

שליח:  אדון לאדון, גבר לגבר, מלא וגדוש בכל מעלה טובה.

באטריצ'ה: זה נכון, הוא איש מלא וגדוש, דחליל פוחלץ. אבל במה הוא מלא - נו, כולנו רק בני-אדם.

לאונאטו:  אל תטעה, אדוני, בבת-אחי; יש איזו מין מלחמה עליזה בין סניור בנדיק לבינה. ברגע שהם נפגשים הם מתנגחים מוח במוח. [/ מתכתשים שכל מול שכל.]

באטריצ'ה: מסכן, הוא רק מפסיד מזה. בעימות האחרון שלנו, הוא איבד כמעט את כל מאורות שכלו, ועכשיו כל האיש נשלט בידי מאור קטן אחד, כך שאם הוא עוד יודע ללבוש בגד חם כשקר - שישמור על זה, שיהיה איזה הבדל בינו לבין הסוס שלו, כי זה כל האוצר שנשאר לו כדי להיחשב יצור חושב. מי בן-הלוויה שלו עכשיו? כל חודש יש לו ידיד-נפש חדש.

שליח: זה יכול להיות?

באטריצ'ה: בקלות. האֵמונים שלו הם כמו הכובע שלו: מתחלפים כל רגע לפי האופנה הבאה.

שליח: אני רואה, גברת, שהאדון לא רשום אצלך בספר הזהב.

באטריצ'ה: לא; אם הוא היה רשום, הייתי שורפת את הספריה שלי. אבל בבקשה ממך, מי בן-הלוויה שלו? אין אף תרנגול צעיר עכשיו שילך אתו עד לממלכת השטן?

שליח: הוא נמצא הכי הרבה בחברת האדון המאד-נכבד קלאודיו.

באטריצ'ה: איי אלוהים, הוא ייצמד אליו כמו מחלה! נדבקים בו יותר מהר מקדחת, והנָגוּע תוך רגע משתגע. שאלוהים יעזור לקלאודיו הנכבד! אם הוא נדבק בבנדיק, זה יעלה לו עשרות אלפים לפני שיתרפא.

שליח: אני אשמור אתך על יחסי ידידות, גברתי.

באטריצ'ה:  שמור, ידיד.

לאונאטו:  את אף פעם לא תשתגעי, אחיינית.

באטריצ'ה: לא, לא עד שיֵרד שלג באוגוסט.

שליח: דון פדרו מגיע.

          (נכנסים דון פדרו, קלאודיו, בנדיק, בלתזר, ודון ג'ון הממזר)

דון פדרו:  סניור-טוב לאונאטו, באת לפגוש את המטרד שלך? כל העולם מתחמק מהוצאות, ואתה בא לקראתן.

לאונאטו:  מעולם לא נכנס אלי הביתה מטרד בדמות מעלתך, כי כשמטרד מתנדף נשארת רק הקלה; אבל כשאתה מסתלק ממני, צער בא לשכון, והשמחה נפרדת לשלום.

דון פדרו: אתה להוט מדי לחבק את המעמסה שלך [/את העול שלך.] נדמה לי זאת בתך.

לאונאטו:  אמא שלה אמרה לי את זה הרבה פעמים.

בנדיק: היה לך ספק, אדוני, שהיית צריך לשאול אותה?

לאונאטו:  לא, סניור בנדיק, כי אתה עוד היית אז ילד.

דון פדרו:   מגיע לך, בנדיק; מזה אפשר לנחש מה אתה בתור גבר. בחיי שהגבירה היא פשוט אבא שלה. תהיי שמחה, גברת, כי את דומה לאבא מכובד.

(דון פדרו ולאונאטו פונים לשוחח בצד)

בנדיק:  גם אם סניור לאונאטו הוא אביה, היא לא היתה רוצה בעד כל מסינה את ראש השיבה שלו על כתפיה, כמה שלא תהיה דומה לו.

באטריצ'ה: אני מתפלאת שאתה עדיין מדבר, סניור בנדיק. אף אחד לא מתייחס אליך.

בנדיק: מה, גברת בּוּז היקרה שלי! את עוד חיה?

באטריצ'ה: בוז יכול למות כשיש לו אוכל מזין כמו סניור בנדיק? גברת אדיבות בכבודה ובעצמה תערוק לצבא הבוז אם אתה תתייצב לפניה.

בנדיק:  אז גברת אדיבות היא סוכנת כפולה. אבל זו עובדה חד-משמעית שאני אהוב על כל הגברות, חוץ ממך; והלוואי שרק יכולתי למצוא אצלי בלב שאין לי לב  מאבן, כי בחיי שאני לא אוהב אף אחת.

באטריצ'ה: ברכה גדולה לנשים - אחרת הן היו קרבן להטרדות של מחזר מסוג חזיר. תודָה לאל ולדם הקר שלי, בעניין הזה אני כמוך. אני מעדיפה לשמוע את הכלב שלי נובח על עורב מאשר לשמוע גבר נשבע שהוא אוהב אותי.

בנדיק:  שאלוהים ישאיר את הוד-גבירתיותך בדעתך, כדי שאדון זה-או-אחר יחסוך לעצמו מראש פרצוף שרוט.

באטריצ'ה:  שריטות לא יכערו אותו יותר, אם זה פרצוף כמו שלך.

בנדיק: את מאלפת תוכים מאלפת.

באטריצ'ה:  מוטב לְשון ציפור מפֶּה של בהמה.

בנדיק:  הלוואי שהסוס שלי היה מהיר כמו הלשון שלך, וגם בלתי-נלאה כמוה. אבל קדימה, תדהרי לך הלאה. אני סיימתי.

באטריצ'ה: אתה תמיד מסיים לא על הסוס אלא כמו חמור. אני מכירה אותך מזמן.

דון פדרו:  זהו בסיכום, לאונאטו. (לכולם): סניור קלאודיו וסניור בנדיק, ידידי היקר לאונאטו הזמין את כולכם. אמרתי לו שנישאר כאן חודש לפחות, והוא מתפלל מעומק לבו שאיזה מקרה יעכב אותנו יותר. ויורשה לי להישבע שהוא לא צבוע, אלא מתפלל מכל הלב.

לאונאטו:  אם אתה נשבע, אדוני, לא תתחרט על השבועה. (לדון ג'ון): הרשה לי לומר ברוך הבא, אדון. כעת כשהשלמת עם הנסיך אחיך, אני חייב לך כבוד.

דון ג'ון:   מודה לך. אני לא מרבה מלים, אבל אני מודה לך.

דון פדרו:  תן יד, לאונאטו; נלך ביחד.

          (יוצאים כולם לבד מבנדיק וקלאודיו)

קלאודיו:  בנדיק, שמת לב לבת של סניור לאונאטו?

בנדיק: לא שמתי אליה לב, אבל ראיתי אותה.

קלאודיו:  היא לא עלמה תמה להפליא?

בנדיק:   אתה שואל אותי כמו שאיש הגון שואל, כדי לשמוע את חוות דעתי הפשוטה? או שאתה רוצה שאדבר כמוני, בתור צורר מושבע של המין שלהן?

קלאודיו:  לא, בבקשה ממך, דבּר שקול וצלול.

בנדיק:    אז, בכנות, אני חושב שהיא נמוכה מדי לשבחים רמים, חומה מדי לשבחים צחים, וקטנה מדי לשבחים גדולים. אני יכול לומר לזכותה רק דבר אחד, שלוּ היתה אחרת ממה שהיא, היא היתה לא יפה, ומכיוון שהיא לא אלא מה שהיא כן, היא לא מוצאת חן בעיני.

קלאודיו:  אתה חושב שאני משתעשע. אני מבקש ממך תגיד לי באמת איך היא נראית לך.

בנדיק:  אתה מתכוון לקנות אותה שאתה עושה עליה בירורים?

קלאודיו:   אפשר לקנות יהלום כזה, במחיר כל העולם?

בנדיק:  כן, כולל הנרתיק. אבל אתה מלהג ברצינות או מלגלג בליצנות? אתה מתכוון שהעיוור צלף גדול והחמור מאד חכם? תגיד באיזה סולם אתה שר?

קלאודיו:  בעיני, היא הגבירה המתוקה ביותר שאי פעם שמתי עין עליה.

בנדיק: אני עדיין רואה בלי משקפיים, ואני לא רואה שום דבר כזה. הבת-דוד שלה, אם היא לא היתה מדובּקת בשד הזעם-ורעם, עולה עליה ביופי כמו שראשית מאי יפָה מסוף דצמבר. אבל אני מקווה שאין לך כוונה להפוך את עצמך לבעל - נכון?

קלאודיו:  גם לו נשבעתי שלא, לא הייתי בוטח בעצמי, אם הרו תסכים להיות אשתי.

בנדיק:   עד כדי כך הגענו? תהרוג אותי, אין בעולם אפילו גבר אחד שלא יחבוש כובע של חתן? אחד שלא יפחד שיצמחו לו קרניים מתחת לכובע? לא יֵיצא לי בחיים יותר לראות רווק בן ששים? לך על זה, למה לא. אם אתה חייב לדחוף את הצוואר לעול כמו שור, שא בתוצאות ותיאנח כל שבת. תביט, דון פדרו חוזר לחפש אותך.

            (נכנס דון פדרו)

דון פדרו: איזה סוד החזיק אותך פה שלא הלכת אחרי לאונאטו?

בנדיק:  הלוואי שתלחץ עלי, מעלתך, לספר.

דון פדרו: אני דורש ממך בשם נאמנותך.

בנדיק: אתה שומע, קלאודיו-רוזן? אני יכול לשמור סוד כמו איש אילם; האמן לי. אבל בשם נאמנותי - שים לב בבקשה, בשם נאמנותי - הוא מאוהב. במי?  - זה,  אגב, היה התפקיד של מעלתך. -  שים לב כמה קצרה התשובה שלו: בהרו, הבת הקצרה של לאונאטו.

קלאודיו: אם כך זה היה, כך זה היה מסופר.

בנדיק: כמו בסיפור הישן על הרוצח שנחשף: "זה לא ככה, וזה לא היה ככה." אבל בינינו, אלוהים ישמור אם זה ככה!

קלאודיו:  אם הרגשות שלי לא ישתנו בקרוב, אלוהים ישמור שלא יהיה אחרת!

דון פדרו:  אמן, אם אתה אוהב אותה, כי הגבירה שווה ביותר.

קלאודיו:  אתה אומר את זה כדי להפיל אותי בפח, אדוני.

דון פדרו:  חי נשמתי, אני מדבר מעומק לבי.

קלאודיו:  וחי נפשי, אני דיברתי מעומק לבי.

בנדיק:  וחי נפשי ונשמתי ביחד, אדוני, אני דיברתי מעומק שלי.

קלאודיו:  שאני אוהב אותה - אני מרגיש.

דון פדרו:  שהיא שווה - אני יודע.

בנדיק: שאני לא מרגיש שיש לאהוב אותה ולא יודע מה היא שווה - זו דעתי המוצקה, לא תמיס אותה שום אש. אני אמות איתה על המוקד.

דון פדרו: אתה תמיד היית כופר עקשן שבז ליופי.

קלאודיו: ונאחז בַּכפירה בציפורני הקנאוּת.

בנדיק:  על זה שאשה הרתה אותי, אני מודה לה. שהיא גידלה אותי, אני חייב לה בהכנעה תודות כנ"ל. אבל שיתקעו לי קרן על המצח, או שאצטרך להסתיר את השופר באיזה חור שחור, שתסלחנה לי כל הנשים. אני לא רוצה לעשות להן עוול ולחשוד באחת מהן, אז אעשה לעצמי טובה ולא אבטח באף אחת. והמחיר היקר - שאצא ממנו בזול - הוא שאני אחיה רווק.

דון פדרו:  אני עוד אראה אותך לפני מותי חיוור מאהבה.

בנדיק:  מכעס, מחלה, או מרעב, אדון, לא מאהבה. תוכיח שאני אי-פעם אהיה לבָן מאהבה יותר מכפי שאהיה אדום משתייה - אז תנקר את עיני בעט של פזמונאי ותלה אותי על דלת בית-זונות בתור שלט אזהרה.

דון פדרו: טוב, אם אי-פעם תזנח את האמונה הזאת, אתה תהיה נושא מעניין לדיון.

בנדיק: אם זה יקרה, שיתאמנו עלי בקליעה למטרה כמו על חתול, וזה שיפגע בי שיקבל מדליה.

דון פדרו:  טוב, נחיה ונראה. "שור-הבר עם בוא הזמן ימשוך בעול".

בנדיק:  שור-הבר אולי, אבל אם בנדיק הבר-דעת ימשוך - תלוש לי את קרני-השור ותקע לי אותן במצח; שיציירו אותי בקריקטורות, וכמו שכותבים באותיות גדולות "פה יש סוס טוב להשכרה", שיפרסמו מתחת לדיוקן שלי, "פה תוכלו לראות את בנדיק, הגבר הנשוי."

קלאודיו: אם זה יקרה, אתה תהיה מקורנף מטורף.

דון פדרו:  שמע לי, אם קופידון לא בזבז בוונציה הזנותית כל חץ, בקרוב תרעד ותימחץ.

בנדיק: אני  אחכה, אבל רעידת אדמה תבוא קודם. 

דון פדרו:  טוב, עם הזמן תתרכך. בינתיים, בנדיק-סניור-טוב, גש ללאונאטו, תמסור ממני ד"ש, ואמור לו שאגיע בלי דיחוי לארוחה, כי הוא עושה שם ממש הכנות גדולות.

בנדיק:  אני חושב שיש לי כמעט מספיק שכל למשימה בסדר-גודל כזה. ואם כך, אני מותיר אתכם -

קלאודיו:  "בהוקרה ובכבוד, ברכות מקרב לב" - אם היה לי -

דון פדרו: הששה ביולי, ידידך האוהב בנדיק.

בנדיק: אל תלעגו, אל תלעגו. מחלצות הלשון שלכם עשויות שאריות וקרעים, והכל מודבק טלאי על בלאי. במקום לנופף עוד סמרטוטי קלישאות קלושים, תסתכלו בראי. אני עוזב אתכם.

          (יוצא)

קלאודיו:  אדון, אולי תוכל לגמול טובה לי.

דון פדרו:  אהבָתי שלךָ כמו תלמידה.

          הורה לה איך - תראה: היא להוטה

          ללמוד גם שיעורים קשים אם זה

          לטובתך.

קלאודיו:                  ללאונאטו יש

          בנים, אדון?

דון פדרו:                   אף בן, רק הֶרו; היא

          יורשת יחידה שלו. אתה

         נמשך אליה, קלאודיו?

קלאודיו:                                      הו, אדון,

          כשיצאת למבצע הזה,

          הבטתי בה בעין של חייל,

          אשר חיבב, אך המשימה מולו

          היתה קשוחה יותר מלהצמיד

          לְחיבובים מילה כמו אהבה.

          עכשיו כששבתי, וכשמחשבות

          הקרב פינו את מקומן, באות

         ונוהרות לחדריהן תשוקות

         רכות ועדינות, שמלחשות לי

        כמה יפה היא הרו הצעירה,

         אומרות: "חיבבת אותה ערב קרב".

דון פדרו: תהיה כמעט כמו מאוהב עוד רגע,

          ותעייף כל אוזן בתילֵי-

          מילים. אם באמת אתה אוהב

          את הרו, חבק את זה, אני

          אחליף דברים איתה ועם אביה,

          והיא תהיה שלך. לא לשם כך

           פתחת בסיפור כה מפותל?       [/ פתחת בסיפור פתלתל כזה?]   

קלאודיו:   אתה מומחה רגיש לאהבה,

          מכיר לב איש אוהב על פי פניו!

          כדי לא להיראות פזיז ברגש,

          היה לי עוד נאום ריכוך ארוך.

דון פדרו:  למה לַגֶּשר להיות רחב

          מהנהר? המתנה הכי

          טובה היא זו שנזקקים לה. מה

          שיעזור - מתאים. בשתי מלים:

          אתה אוהב, אני אתאים לך

          תרופה. הלילה יהיה פה נשף.

          אני, תחת תחפושת, אתחזה

          לך, ולהרו היפה אומַר

          שאני קלאודיו, ואפתח לה את

          לבי, ואת אוזנה אקח בשבי

          בַּכּוח של דברי אהבתי.      

          אחר כך אשתף גם את אביה,

          ובסיכום  - היא תהיה שלך.            

          עכשיו בוא ניישם את זה מהר.

          יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנס לאונאטו ופוגש את אנטוניו הזקן, אחיו.

 

לאונאטו: מה נשמע, אחי, איפה האחיין שלי בנך? הוא דאג לעניין המוזיקה?

אנטוניו: הוא שוקד על זה. אבל, אחי, אני יכול לספר לך חדשות מוזרות שלא חלמת עליהן.

לאונאטו: הן טובות?

אנטוניו:  מַכְבֵּש הזמן יקבע בסוף, אבל העטיפה טובה: כלפי חוץ הן נראות טוב. הנסיך והרוזן קלאודיו טיילו בשביל מוקף שיחים בגן שלי, ואחד מאנשי שמע אותם אומרים דבר כזה: הנסיך גילה לקלאודיו שהוא מאוהב באחיינית שלי בתך, ושהוא מתכוון להתוודות על כך הלילה בזמן ריקוד; ואם הוא ימצא שהיא בעד, הוא מתכוון לתפוס את ההווה בציציות ראשו וליידע אותך מיידית.

לאונאטו:  הבחור שסיפר לך את זה, יש לו שכל בראש?

אנטוניו: טיפוס חד חריף. אני אקרא לו, ותחקור אותו בעצמך.

לאונאטו:  לא, לא. נתייחס לזה בתור חלום עד שזה יתגשם. אבל אני רוצה שבתי תדע מזה, כדי שתהיה לה תשובה מוכנה, והיה אם זה נכון. לך אתה וספר לה.

(יוצא אנטוניו.

נכנסים בני לוויה, וחוצים את הבמה)

          חברים, אתם יודעים מה אתם צריכים לעשות. איי, סלח לי, חבר. - אתה בוא אתי ואני אשתמש במומחיות שלך. - הי, חבר, תיזהר! מרוב עניינים!...

יוצאים.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים דון ג'ון הממזר וקונראד בן לוויתו.

 

קונראד:  מה זה, בשם השדים, אדוני! למה אתה כל כך עצוב מעל כל מידה?

דון ג'ון:  אין מידה בַּסיבּה, אז אין גבול לעצבות.

קונראד: אתה צריך להקשיב להגיון.

דון ג'ון: ואחרי שאקשיב לו, איזו ברכה הוא יביא?

קונראד:  אם לא רפואה מיידית, לפחות הבלגה סבלנית.

דון ג'ון:  אני מתפלא שאתה - שנולדת, אתה אומר, במזל שבתאי - מזל מר! - אתה מדביק תרופה רוחנית למחלה ממארת. אני לא יכול להסתיר מה שאני. אני חייב להיות עצוב כשיש לי סיבה, ולא לחייך מבדיחה של אף איש; לאכול כשיש לי תיאבון, ולא לחכות שיסעד אתי איש; לישון כשאני מנומנם, ולא לטרוח למען איש; לצחוק כשאני עליז, ולא להתחשב במצב-רוח של איש.

קונראד:  כן, אבל אסור לך להפגין זאת לראווה עד שתוכל לעשות זאת בלי חשש מהגבלה. לא מזמן קמת נגד אחיך, ורק עכשיו הוא השיב אותך לחיק חסדו, ולא תוכל בשום פנים להכות שם שורש אם לא תפיץ סביבך אווירה נעימה.   הכרחי שתיצור אקלים שיתאים לקציר שלך.

דון ג'ון:  מעדיף להיות שורש רעל בשיח משוֹשן בחיק חסדו, ומתאים יותר לַדָּם שלי שישנאו אותי כולם מאשר לפברק לי חזות כדי למשוך אהבה ממישהו. בזה, גם אם אי אפשר לומר שאני אדם הגון-חנפן, אי אפשר להכחיש שאני נבל פשוט-ישר. בוטחים בי כי שמו לי מחסום בפה; קראו לי דרור, רק קשרו לי את הרגל. לכן החלטְתי לא לזמר בכלוב שלי. אם פי היה ברשותי הייתי נושך; אם חרותי היתה בידי הייתי עושה מה שמתחשק לי. עד אז, הרשה לי להיות מה שאני, ואל תנסה לשנות אותי.

קונראד: אתה לא יכול לעשות איזה שימוש במרירות שלך?

דון ג'ון:  אני עושה בה כל שימוש, כי אני משתמש רק בה. מי זה?

               (נכנס בוראקיו)

             מה חדש, בוראקיו?

בוראקיו: באתי הנה מארוחה גדולה. הנסיך אחיך מקבל מלאונאטו אירוח של מלך, ואני יכול לדווח לך על חתונה בדרך. 

דון ג'ון:  זה יוכל להיות בסיס לבנות עליו זדון? מי הטיפש שמזווג את עצמו לצרות?

בוראקיו: תאר לך, יד ימינו של אחיך.

דון ג'ון:  מי, קלאודיו הגדול-מדגוּל?

בוראקיו:  הוא הוא.

דון ג'ון:  גברבר צמרת! ומי, ומי? לאן הוא לוטש עיניים?

בוראקיו: תאר לך, להרו, הבת והיורשת של לאונאטו.

דון ג'ון: רק בקע מן הביצה, כבר יש לו ביצים! איך עלית על זה?

בוראקיו: פקדו עלי לאוורר איזה חדר טחוב, וכשהתחלתי לְבָשֵם שם, מי מגיע לי? הנסיך וקלאודיו, יד ביד בשיחה מלב ללב. זינקתי להתחבא מאחורי הפרגוד, ושמעתי איך סוכם שהנסיך יחזר אחרי הרו לעצמו, ואחרי שישיג ממנה הסכמה, ייתן אותה לרוזן קלאודיו.

דון ג'ון:  בואו, בואו, ניגש לשם; זה יכול להיות מזון לרוגז שלי. התרנגול הצעיר זכה בכל התהילה ששללו ממני. אם אוכל להביא עליו איזו קללה, תיפול עלי כל ברכה. אפשר לסמוך על שניכם? אתם תעזרו לי?

קונראד:  עד המוות, אדוני.

דון ג'ון: נלך לארוחה הגדולה; הם חוגגים כפליים כי אני מושפל. אם הטבּח היה חושב כמוני!... שנלך לגשש מה אפשר לעשות?

בוראקיו:  אנחנו אחריך, כבודו.

          יוצאים. 


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים לאונאטו, אחיו אנטוניו, הרו בתו ובאטריצ'ה אחייניתו.

 

לאונאטו:  הרוזן ג'ון לא היה פה בארוחה?

אנטוניו:  אני לא ראיתי אותו.

באטריצ'ה: כמה חמוץ הוא נראה, האדון הזה! אני לא יכולה לראות אותו בלי לחטוף צרבת לשעה.

הרו: יש לו נטיה חזקה לדכאון.

באטריצ'ה: אם היה מישהו שמורכב בדיוק באמצע בינו לבין בנדיק - זה היה בן-אדם מצוין: האחד דומה מדי לפסל ולא מוציא הגה, והשני מדי כמו ילד בן-טובים, מקשקש בלי הרף.

לאונאטו:  אז חצי-לשון של סניור בנדיק בפה של דון ג'ון, וחצי מדכאון דון ג'ון בפרצוף של סניור בנדיק -

באטריצ'ה: עם רגל יפה וגוף שווה, דוד, ועם מספיק כסף בארנק, איש כזה היה זוכה בכל אשה שבעולם - אם היה קונה את לבה.

לאונאטו: בחיי, אחיינית, את לעולם לא תשיגי לך בעל, אם תהיי חדת לשון כל כך.

אנטוניו:  באמת, היא פרא פראים. 

באטריצ'ה: פרא פראים זה פלא פלאים. ככה אולי אפחית מעונש אלוהים. כי אומרים שאלוהים נותן לפרה פרועה קרן קצרה. אבל לפרה פרועה-פראים הוא לא ייתן קרניים בכלל.

לאונאטו: אז אם את פרועה-פראים אלוהים לא ייתן לך קרניים.

באטריצ'ה: בדיוק, אם הוא לא ייתן לי בעל. ולמען הברכה הזאת אני לפניו על הברכיים כל בוקר וערב. אדוני, אני לא אוכל לסבול בעל עם זקן על הפרצוף! אני מעדיפה לשכב בלי סדין בין שמיכות מגרדות.

לאונאטו:  את יכולה ליפול על בעל שאין לו זקן.

באטריצ'ה: מה אני אעשה אתו? אלביש אותו בשמלות שלי ואהפוך אותו לחדרנית? מי שיש לו זקן הוא יותר מעלם, ומי שאין לו זקן הוא פחות מגבר; ומי שהוא יותר מעלם הוא לא בשבילי, ומי שהוא פחות מגבר - אני לא בשבילו. אז  מצדי, כמו בתולה זקנה עם קורי עכביש אצעד לי על הכביש לעזאזל.

לאונאטו: מה, כן? תלכי לעזאזל?

באטריצ'ה: לא, רק עד השער, ושם יפגוש אותי השטן כמו בעל זקן עם קרניים על הראש, ויגיד, "לכי לגן-עדן, באטריצ'ה, לכי לגן-עדן. פה זה לא מקום לבתולות!" אז אשאיר את קוּרָי שיתקררו אחרָי, והלאה לשערי הרקיע. שם השוער יראה לי איפה יושבים הרווקים, ושם נחיה באושר ועושר עד עצב היום הזה.

אנטוניו (להרו): ובכן, אחיינית, אני מקווה שתשמעי בקול אביך.

באטריצ'ה: כן, אלא מה, זו חובתה של בת-דודי לקוד, ולומר "אבא, מה שתגיד." אבל עם כל זה, בת-דוד, תדאגי שהוא יהיה בחור יפה, אם לא - קודי עוד קידה ותאמרי "אבא, מה שאני אגיד."

לאונאטו:  טוב, אחיינית, אני מקווה לראות אותך יום אחד צמודה לבעל.

באטריצ'ה: לא עד שאלוהים יברא את הגברים מחומר אחר מאדמה. זה לא משפיל שאשה תרכין ראש בפני גרגר עפר חצוף? שהיא תתן דין וחשבון על חייה לרגב מזן זבל? לא, דוד, לא אני. בניו של אדם הראשון הם אחי, ובעיני זה חטא להזדווג בתוך המשפחה.

לאונאטו:  בת, זכרי מה שאמרתי לך. אם הנסיך ישתדל אצלך בעניין, את יודעת מה לענות.

באטריצ'ה: האשמה תהיה במוזיקה, בת-דוד, אם לא יחזרו אחרייך בקצב טוב. אם הנסיך ילחץ מדי, תגידי לו שצריך ללכת צעד-צעד, וכך תחוללי את התשובה. כי תקשיבי לי, הרו, חיזור, חתונה וחרטה הם כמו ריקוד-עם סקוטי, מינואט וטָרָנְטֶלָה. החיזור הראשון הוא לוהט וחפוז, כמו ריקוד-עם סקוטי, ומופרע כמוהו; החתונה מכובדת-צנועה כמו מינואט, כולה הוד ומסורת; ואז באה החרטה, ועם רגליים עקומות מנתרת מהר יותר ויותר בטרנטלה, עד הסאלְטָה-מוֹרְטָאלֶה לקבר.

לאונאטו:  אחיינית, את מאד חדת-תפישה.

באטריצ'ה: יש לי עין טובה, דוד; באור-יום אני יכולה לראות כנסיה.

לאונאטו (לאנטוניו): החוגגים נכנסים, אח. פנה להם הרבה מקום. (אנטוניו פונה הצידה ועוטה מסכה.

נכנסים דון פדרו, קלאודיו, בנדיק, בלתזר, מחופשים, עם מתופף; מרגרט ואורסולה, דון ג'ון, בוראקיו ואחרים. מוזיקה וריקוד מתחילים)

דון פדרו (להרו): גברת, תעשי סיבוב עם ידיד אוהב?

הרו:  אם תסתובב סביב-חביב, ותהיה יפה, ולא תאמר כלום, אני שלך לסיבוב; בייחוד כשאסתובב ללכת.

דון פדרו: בחברתי?

הרו:  אולי אואיל לומר כך, כשיתחשק לי. 

דון פדרו:  ומתי יתחשק לך להואיל?      

הרו:  כשזיו פניך ימצא חן בעיני - כי אלוהים ישמור אם הכלי הוא כמו המכסה! [/ אם המתנה דומה לעטיפה!]

דון פדרו:  המסכה - גג צריף רועים; בִּפְנים בן-אל נחבא.

הרו:  אין קש בגג, אה?

דון פדרו:                 נא ללחוש מלים של אהבה!...      

          (הם מתרחקים; בלתזר ומרגרט מתקדמים)

בלתזר: טוב, הייתי שמח שתאהבי אותי.

מרגרט: אני לא, ורק לטובתך, כי יש לי הרבה מידות רעות.

בלתזר:  אחת לדוגמה?

מרגרט:  אני מתפללת בקול רם.

בלתזר:  אוהֵב אותך יותר; השומעים יוכלו לקרוא אמן!

מרגרט:  לו יזווג לי אלוהים רקדן טוב!

בלתזר:  אמן!

מרגרט:  ולו יעיף אותו ממני אלוהים בסוף הריקוד! ואִמרו א -

בלתזר:  אף מילה נוספת; הלקוח למד לקח.  

          (הם מתרחקים; אורסולה ואנטוניו מתקדמים)

אורסולה: אני מזהה אותך טוב; אתה סניור אנטוניו.

אנטוניו: במילה, אני לא.

אורסולה  מזהה אותך לפי הראש המתנדנד.

אנטוניו:  לומר לך את האמת, אני מתחזה לו.

אורסולה:  בחיים לא יכולת לחקות רע כל כך טוב, אם לא היית הוא עצמו. הנה היד היבשה שלו מלמעלה עד למטה. [/ מכף זרת ועד ראש.] אתה הוא, אתה הוא!

אנטוניו:  במילה, אני לא.

אורסולה:  די, די, אתה חושב שאני לא מזהה אותך לפי הברק השנון? עילוי יכול להצניע את עצמו? עשה טובה - שוּש: אתה הוא; יופי פנימי רואים בחוץ, והנושא סגור. 

          (הם מתרחקים. בנדיק ובאטריצ'ה מתקדמים)

באטריצ'ה: לא תגיד לי מי אמר לך ככה?

בנדיק: לא, סלחי לי.

באטריצ'ה: וגם לא תגיד לי מי אתה?

בנדיק: לא עכשיו.

באטריצ'ה: שכלום לא נראה לי, ושלמדתי את כל השנינות שלי מסִפְרֵי בדיחות סוג קרש?  טוב, זה היה סניור בנדיק שאמר את זה.

בנדיק: מי הוא?

באטריצ'ה: אני בטוחה שאתה מכיר אותו מספיק.

בנדיק: לא אני, האמיני לי.

באטריצ'ה:  הוא אף פעם לא הצחיק אותך?

בנדיק: בבקשה ממך, מי הוא?

באטריצ'ה:  מי? הוא המוקיון של הנסיך, שוטה נבוב מאד. הכשרון היחיד שלו הוא להמציא השמצות מופרכות. רק מושחתים מתלהבים ממנו, ולא בזכות הפקחות אלא בגלל הרֶשע, כי הוא גם מענג בני-אדם וגם מרגיז אותם, ואז הם צוחקים עליו ומרביצים לו. אני בטוחה שהוא שט פה בצי הרקדנים; חבל שלא עלה על הסיפון שלי.

בנדיק: כשאכיר את האדון, אספר לו מה שאת אומרת.

באטריצ'ה: ספר, ספר. הוא סתם יכפיש אותי בעקיצה או שתיים, שאם יתעלמו מהן, או לא יצחקו, הוא יצנח לדיכאון, ואז כנף אחת של עוף תינצל, כי הטיפש לא יאכל באותו ערב. אנחנו צריכים ללכת אחרי אלה שמובילים.

בנדיק: בכל דבר טוב.

באטריצ'ה: לא, בטח: אם הם מובילים לאיזה עוול, אנטוש אותם בפְּנִיה הבאה.

          (ריקוד. יוצאים כולם, לבד מדון ג'ון, בוראקיו וקלאודיו)

דון ג'ון:  ברור שאחי מאוהב בהרו ופרש עם אביה כדי לבשר לו. הגבירות הולכות אחריה, ורק מסכה אחת עוד פה.

בוראקיו (בסוד לדון ג'ון): וזה קלאודיו; אני מזהה אותו לפי היציבה.

דון ג'ון:  אתה לא סניור בנדיק?

קלאודיו:  אתה מזהה אותי יפה. אני הוא.

דון ג'ון:  סניור, אתה מקורב מאד לאחי, הוא מחבב אותך. הוא מאוהב בהרו. אני מבקש ממך, תוציא לו אותה מהראש; היא לא שווה למעמד שלו. תמלא תפקיד של איש הגון בזה.

קלאודיו:  איך אתה יודע שהוא אוהב אותה?

דון ג'ון:   שמעתי אותו נשבע ברגשות שלו.

בוראקיו:  גם אני, והוא נשבע שהוא יתחתן אתה הלילה.

דון ג'ון:   בוא, נלך למשתה.

          (יוצאים כולם לבד מקלאודיו)

קלאודיו:  ככה אני עונה בשם בנדיק,

          אבל שומע את רוע הבשורה

          באוזן קלאודיו. בטח שזה כך:

          דון פדרו מחזר בשביל עצמו.

          החברות נאמנה בכל

          דבר חוץ מעסקי האהבה.

          לכן כל לב אוהב - שישתמש

          רק בלשון שלו. שתשתדל

          כל עין לעצמה, ולא תסמוך

          על שום סוכן; יופי הוא מכשפה

          שמול קסמיה מסירות תימס

          לתאווה של אש. ספור כזה

          קורה כל רגע בכל יום, ולא

          לקחתי בחשבון. שלום, אם ככה, הרו!

          (נכנס בנדיק)

בנדיק: הרוזן קלאודיו.

קלאודיו:  כן, בכבודו.

בנדיק: קדימה, אתה בא אתי?

קלאודיו:  לאן?

בנדיק:  עד לערבה הבוכיה הכי קרובה, כי זה העץ הכי שווה לאוהבים לשווא. לפי איזו אופנה תענוד את זר הערבה שלך? סביב הצוואר, כמו שרשרת של מלווה בריבית? או מתחת לזרוע, כמו סרט של סֶגן? אתה חייב לענוד אותו ככה או כך, כי הנסיך לקח את הרו שלך.

קלאודיו:  מאחל לו שייהנה ממנה.

בנדיק:  יפה, זה דיבור של סוחר בקר ישר. ככה הם מוכרים שוורים. אבל באמת חשבת שהנסיך יסדר אותך ככה?

קלאודיו:  בבקשה עזוב אותי.

בנדיק:  הו, עכשיו אתה מכה כמו עיוור בלי חוש! פרחח גנב לך את הבשר, ואתה מרביץ לתמרור.

קלאודיו: אם לא, אז אני אעזוב אותך.

               (יוצא)

בנדיק: אוי לי, עוף מסכן פגוע, עכשיו הוא יזחל אל בין קני הסוּף. אבל שגברת באטריצ'ה תכיר אותי ולא תכיר אותי! השוטה של הנסיך - הה! יכול להיות שמדביקים לי תואר כזה כי אני מתיז הומור. כן, אבל ככה אני עוד עלול להזיק לעצמי. לא, אין לי שם כזה. זאת האישיות הגסה ובנוסף לזה המרירה של באטריצ'ה שרואה את העולם כולו בדמותה ומציירת אותי על פיה. טוב, אני אתנקם איך שרק אוכל.

               (נכנסים דון פדרו, הרו ולאונאטו)

דון פדרו:  עכשיו, סניור, איפה הרוזן? ראית אותו?

בנדיק: בחיי, אדוני, אני שיחקתי את תפקיד מדור הרכילות. מצאתי אותו כאן עגום כמו צריף בלב שממה. אמרתי לו, ואני חושב שאמת אמרתי לו, שכבודך זכה ברצונה הטוב של הגברת הצעירה הזאת, והצעתי לו את חברתי עד לעץ ערבה בוכיה, כדי או לקלוע לו זר, בתור מי שנזנח, או לקשור לו שוט, בתור מי שראוי להצלפה.

דון פדרו: ראוי להצלפה? מה הפשע שלו?

בנדיק:  העבירה הכי בסיסית של ילד בבית-ספר, שמרוב שמחה שהוא גילה קן של ציפור, מראה אותו לחבר שלו, והוא גונב אותו.

דון פדרו: אמון הוא בעיניך עבירה? העבירה היא של הגונב.

בנדיק:  בכל זאת לא היה מיותר אם השוט היה נוצר, וגם הזר; כי את הזר הוא היה יכול לענוד בעצמו, ואת השוט היה יכול להשיט עליך, שלמיטב הבנתי גנב את הקן של הציפור שלו.

דון פדרו:  אני רק אלמד את הציפורים לזמר, ואחזיר את הקן לבעליו.

בנדיק:   אם הם יזדמרו לפי מה שאתה אומר, אז אין מה לדבר, אתה ישר.  

דון פדרו:  לגברת באטריצ'ה יש טענות אליך. האדון שרקד איתה אמר לה שאתה ממש שופך את דמה.

בנדיק:  הו, היא השליכה עלי מיץ כזה של בוץ שקוץ היה קופץ! עץ קרֵחַ עם עלה ירוק אחד היה עונה לה; המסכה שלי כמעט שקמה לחיים להתגדף אתה! היא אמרה לי, בלי לדעת שאני אני, שאני המוקיון של הנסיך, שאני יבשושי יותר משרב, הטיחה בי בדיחה על בדיחה בשצף מטורף כזה של קצף שעמדתי כמו איש קרטון בלוח מטרה כשצבא שלם יורה עלי. היא מדברת פגיונות, וכל מילה דוקרת. אם הבל הפה שלה היה נורא כמו מלל הפה שלה לא היו חיים לידה, היא היתה מדביקה במגפה עד כוכב הצפון. לא הייתי מתחתן איתה גם אם היה לה כל הגן-עדן של אדם אבינו לפני הגירוש. היא תכריח את הרקולס לבשל, ותצלה אותו. די, אל תדבר עליה, אתה תגלה שהיא בת שטן עם בד סאטן. הלוואי אלוהים שאיזה מכשף יְחַפְפֵנָה, כי בטח כל זמן שהיא פה אפשר לחיות בגיהינום בשקט כמו בית-נופש, ואנשים יחטאו בכוונה כדי להגיע לשם - כי באמת כל בהלה, מחלה וחלחלה הולכות אחריה.     

           (נכנסים קלאודיו ובאטריצ'ה)

דון פדרו: תראה, הנה היא באה.

בנדיק:  כבודך מוכן לשלוח אותי לעשות כל שרות עד קצה העולם? אני אצא מייד  לצד השני של הכדור למשימה הכי שולית שתטיל עלי. אני אביא לך קיסם שיניים מהסנטימטר האחרון של אסיה; אשיג לך את מידת הנעל של מלך אתיופיה; אביא לך שערה מהזקן של קוּבּלאי חאן קיסר המונגולים; אהיה שגריר שלך אצל הקניבלים, הכל - רק לא להחליף שלוש מלים עם הלילית-שֵדָה הזאת. אין לך משהו שאתה צריך ממני? 

דון פדרו:  אין, רק את חברתך הטובה.

בנדיק:   הו אלוהים, זאת פשטידה שעושה לי בחילה. אני לא יכול לסבול את גברת פה-גדול.

               (יוצא)

דון פדרו:  יופי, גברת, יופי; איבדת את הלב של סניור בנדיק.

באטריצ'ה: באמת, אדוני, הוא הלווה לי אותו בשעתו, והחזרתי לו - עם ריבית: לב כפול תמורת היחיד שלו. בינינו, הוא כבר זכה בלב שלי עם קוביה מזויפת; אז אתה יכול בהחלט לומר, כבודך, שאיבדתי אותו.

דון פדרו:  הכנסת לו, גברת, הכנסת לו חזק.

באטריצ'ה: כל זמן שזה לא להיפך, כי אז הייתי נהיית אמא לטפשים. הבאתי את הרוזן קלאודיו, שביקשת אותי לחפש.

דון פדרו:  איך, מה נשמע, רוזן? למה אתה עצוב?

קלאודיו:  לא עצוב, אדון.

דון פדרו:  אז מה? חולה?

קלאודיו:  גם זה לא, אדון.

באטריצ'ה: הרוזן לא עצוב, לא חולה, לא תוסס ולא עליז - הוא רוזן סחוט כמו לימון, והוא גם די מר וצָהוב-קנאה.

דון פדרו:  בחיי, גברת, נדמה לי שהתווית שלך קולעת; אם כי אני נשבע שאם הוא ככה  הוא חי בטעות. הנה, קלאודיו, חיזרתי בשמך, והרו היפה נכבשה. דסקסתי עם אביה, ורצונו הטוב הושג. קבע יום לחתונה, ושיהיה במזל!

לאונאטו:  רוזן, קח ממני את הבת שלי, ואת ההון שלי. הנסיך שידך ואלוהים יברך, אמן.  

באטריצ'ה: דבר, רוזן, הטקסט הבא - שלך. [/ דבר, רוזן, הבמה שלך.]

קלאודיו:   שתיקה היא הכרוז המושלם לשמחה. היתה בי רק מעט שמחה אילו יכולתי להגיד כמה היא רבה. גברת, כשם שאת שלי, אני שלך. אני נותן את עצמי תמורתך, וחוגג שיצאתי ברווח.

באטריצ'ה: דברי, בת-דוד, או, אם את לא יכולה, תסתמי לו את הפה עם נשיקה ואל תתני גם לו לדבר.

דון פדרו:  בחיי, גברת, יש לך לב עליז.

באטריצ'ה: כן, אדוני, ואני מודה לו, טפש מסכן, הוא הודף סופות-רוחות של דאגה. - בת-דודי אומרת לו באוזן שהוא אצלה בלב.

קלאודיו:  בדיוק.

באטריצ'ה: איי אלוהים, זיווג, זיווג! הנה כולם נכנסים לְתלם העולם, ואני מוקצה. יכולה לשבת בפינה וליילל "בא לי בעל, בא לי בעל".

דון פדרו:  גברת באטריצ'ה, סמכי עלי שאייצר לך בעל.

באטריצ'ה: אני אשמח אם זה יהיה אחד שאביך ייצר. יש אולי למעלתך איזה אח כמוך? אבא שלך עשה בעלים מצוינים, אם בחורה תוכל לשים עליהם יד.

דון פדרו: תרצי לקבל אותי, גברת?

באטריצ'ה: לא, אדוני, אלא אם יהיה לי עוד אחד לימי השבוע. את מעלתך מפואר מדי ללבוש בימי חול. אבל אני מבקשת ממעלתך לסלוח לי, אני נולדתי לדבר רק מוקיונות בלי עומק. 

דון פדרו:  השתיקה שלך מכאיבה לי בלי גבול, והצחוק הולם אותך בלי סוף, כי אין מה לדבר, את נולדת בשעה שמחה.

באטריצ'ה: לא, תאמין לי, אדוני, אמי בכתה. אבל אז כוכב אחד רקד, ותחתיו אני נולדתי. (להרו וקלאודיו): חברים, אלוהים שיברך אתכם!

לאונאטו: את מוכנה, חומד, לדאוג למה שביקשתי ממך?

באטריצ'ה: אלף סליחות, דוד. (לדון פדרו) ברשותך האדיבה.

               (יוצאת)

דון פדרו:  מה יש לומר, גברת עליזת-נפש.

לאונאטו:  יש בה מעט מאד מעוגמת-הנפש, אדוני. היא רצינית רק כשהיא ישנה, וגם אז לא ברצינות; כי שמעתי את בתי מספרת שהיא חולמת לא פעם על אומללוּת ומעירה את עצמה בצחוק.

דון פדרו:  היא לא יכולה לסבול שמדברים על בעל.

לאונאטו: הו, בשום אופן. היא מחזירה כל מחזר למיחזור.

דון פדרו:  היא יכלה להיות אשה מצוינת לבנדיק.

לאונאטו:  אדוניי, אדוני, אם יהיו נשואים רק שבוע, הם ידברו זה את זה לשגעון.

דון פדרו:  קלאודיו-רוזן, מתי אתם מתכוונים ללכת לכנסיה?

קלאודיו:  מחר, אדוני. הזמן מדשדש עד שזוג מתקדש. 

לאונאטו:  לא לפני יום שני, בן יקר, שזה בדיוק עוד שבוע - וגם זה זמן די קצר לארגן את הכל לפי ראות עיני.

דון פדרו:  די, אתה מעקם את האף על השהות הזאת, אבל אני מבטיח לך, קלאודיו, הזמן לא יעבור בשיממון אצלנו. אני אקח על עצמי, בתקופת הביניים, משימה של הרקולס: להביא את סניור בנדיק ואת הגברת באטריצ'ה להר של חיבה זה עם זו. אני אשמח מאד שזה יהיה שידוך, ואין לי ספק איך לגלף את זה, אם שלושתכם תסייעו לי כפי שאדריך אתכם.

לאונאטו:  אדוני, אני אתך, גם אם זה יעלה לי עשרה לילות בלי שינה.

קלאודיו:  ואני, אדון.

דון פדרו:  וגם את, הרו חמודה?

הרו:  אני אעשה כל דבר שבתחום ההגינות, אדון, לעזור לבת-דודי להשיג בעל טוב.

דון פדרו: ובנדיק בתור בעל הוא לא המיטה-הכי-חולה שניתן להכניס אליה ראש. לזכותו אני יכול לומר: יש בו חוט של אצילות, של אומץ שהוכיח את עצמו ושל יושר מוצק. אני אלמד אותךְ איך לשדל את בת-דודךְ שהיא תתאהב בבנדיק. (לקלאודיו ולאונאטו): ואני, בעזרת שניכם, אהנדס את בנדיק ככה שחרף חריפות-השכל ושאט-הנפש הוא יתאהב בבאטריצ'ה. אם אנחנו מצליחים בזה, קופידון מפוטר: תהילתו שלנו כי רק אנחנו אלֵי האהבה. בואו אתי פנימה ואגלה לכם מה יש לי בראש.

               (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנסים דון ג'ון ובוראקיו.

 

דון ג'ון:  זה ככה. הרוזן קלאודיו יתחתן עם הבת של לאונאטו.

בוראקיו: כן, אדוני, אבל אני יכול לחבל בזה.

דון ג'ון: כל משוּכה, כל חבלה, כל מקל בגלגל יהיו בשבילי בְּריאוּת רפואית. אני חולה מעוֹינוּת כלפיו, וכל מה שישבש לו את האהבה יחמם לי את הלב. איך אתה יכול לחבל בנישואים האלה?

בוראקיו:  לא ביושר, אדון, אבל באופן מחתרתי כל כך ששום מִרְמָה לא תֵּרָאה.

דון ג'ון:  תראה לי בקיצור איך.

בוראקיו:  נדמה לי שאמרתי  לך, אדון, לפני שנה, כמה אני מוצא חן בעיני מרגרט, הגברת בת-הלוויה של הרו.       

דון ג'ון:  זוכר.

בוראקיו:  אני יכול, בכל שעה לא מקובלת של הלילה, להורות לה להשקיף החוצה מחלון החדר של גברתה.

דון ג'ון:  איזה חיים זה ייתן לְמוֹת הנישואים האלה?

בוראקיו:  את הרעל הזה תפקידך למהול. לךְ אתה לנסיך אחיך; תגיד לו - ואל תחסוך - שהוא עושה עוול לכבודו כשהוא מחתן את קלאודיו המהולל - אדם שבעיניך משכמו-ומעלה - עם זונה מטונפת כזאת כמו הרו.

דון ג'ון:  איזו הוכחה אתן לזה?

בוראקיו:  הוכחה מספיק חותכת שתטעה את הנסיך, תאכל לקלאודיו את הלב, תהרוס את הרו ותהרוג את לאונאטו. זה מספיק או שאתה צריך יותר?         

דון ג'ון:   רק כדי לעמוד בדרכם - אנסה כל מה שלא יהיה. 

בוראקיו: אז לך. תמצא איזו שעת-כושר להסתודד לבד עם דון פדרו והרוזן קלאודיו. תגיד להם שאתה יודע שהרו אוהבת אותי. תציג מסירות נרגשת גם לנסיך וגם לקלאודיו - כאילו אתה חושף את כל זה בשם האהבה לכבוד אחיך, שזיווג את הזיווג, ולמוניטין של ידידו, שייפול כך בפח עם בתולה-רק-לכאורה. הם לא יהיו מוכנים להאמין בלי להיווכח. תציע להם ראיות, שייראו משכנעות לא פחות מלראות אותי בחלון חדרה, לשמוע אותי קורא למרגרט "הרו", לשמוע את מרגרט מכנה אותי -... ותביא אותם לראות את זה בלילה שלפני החתונה המיועדת (כי בינתיים אסדר את העניינים ככה שהרו לא תהיה שם) ושם תתגלה לעיניהם כזאת מראית-עין אמיתית לַזנותיות של הרו שהחשד יהיה לְוודאות וכל ההכנות לַכּלולות ייזרקו לעזאזל.

דון ג'ון:  יצמח מזה כל צמח רעל - אני הולך על זה. תמשוך בחוטים בעורמה, והשכר שלך אלף דוקאטים.

בוראקיו: אתה שתאשים בתקיפות, והעורמה שלי לא תבייש אותי.

דון ג'ון:  אני הולך מייד לברר מתי יום החתונה.

               (יוצאים)


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנס בנדיק לבדו.

 

בנדיק:   ילד!

               (נכנס ילד)

ילד:    סניור.

בנדיק:  על חלון החדר שלי מונח ספר. תביא לי אותו הנה לבוסתן.

ילד:   אני כבר כאן, אדון.

בנדיק:  זה אני יודע, אבל אשמח שכבר תהיה לא כאן ותיכף שוב כאן.

       (יוצא ילד)

         זה פלא גדול בעיני איך איש אחד, שרואה כמה איש אחר נהיה טיפש כשהוא מקדיש את דרך-חייו לאהבה, יהפוך, אחרי שהוא צחק על שגעונות כאלה-חלולים אצל אחרים, למטרת הבוז שלו עצמו - ויתאהב. ואיש כזה ממש הוא קלאודיו. אני עוד זוכר שלא היתה בו שום מוזיקה חוץ מתופים וחצוצרות, ועכשיו הוא רק נבל וחליל. אני עוד זוכר שהוא היה הולך עשרים קילומטר ברגל לראות שריון טוב, ועכשיו הוא ישכב עשרה לילות ער לרקום בדמיון שרוול מלמלה. הוא היה מדבר פשוט ולעניין, כמו גבר וחייל, ועכשיו כולו פּאייטים של פיוט. המלים שלו הן ארוחת גוּרְמֶה הזויה, כל מילה מנה יותר משונה. יכול להיות שאני אתהפך ככה ואראה בעיניים כאלה? לא יודע. לא חושב. אני לא יכול להישבע שאהבה לא תהפוך אותי לצדפה ברוטב, אבל - מילה שלי! - עד שהיא תעשה ממני צדפה, היא לא תעשה ממני מטומטם כזה. אשה זו היא יפה, אבל אני מאה אחוז. אחרת חכמה, אבל אני מאה אחוז. אחרת צנועה, אבל אני מאה אחוז. אבל עד שכל חן שיש לא יימצא באשה אחת, אשה אחת לא תמצא בעיני חן. עשירה היא תהיה, זה בטוח; חכמה, אחרת מה לי ולה; ישרה, אחרת בחיים לא אתמקח עליה; יפה, אחרת בחיים לא אסתכל עליה; מתונה, או שלא תתקרב אלי; יקרת ערך, אחרת מה אני שווה. רהוטה בדיבור, מוזיקלית מחוננת, והשיער שלה יהיה בכל צבע שטוב בעיני אלוהים. הה! הנסיך ומסיה לאמוּר. אתחבא פה בסוכה.

       (מתרחק. נכנסים דון פדרו, לאונאטו, קלאודיו ובלתזר עם כלי נגינה)

דון פדרו:   נשמע כבר את השיר הזה?

קלאודיו:   כן, אדוני. כמה שקט הערב,

          כאילו הוא החריש בכוונה

           לכבוד המוזיקה.

דון פדרו (הצידה לקלאודיו ולאונאטו): רואים איפה

               הוא מסתתר?

קלאודיו (הצידה):          כן, טוב מאד. בְּסוף

               השיר, נלכוד את השועל עם עודף.

דון פדרו:  קדימה, בלתזר, זַמֵּר שנית.

בלתזר:   אדון, אל תאלץ קול רע כל כך

           להתעלל במוזיקה יותר

          מפעם.

דון פדרו:            זה אות לגדולה תמיד:

          היא מתכחשת לשלמות שלה.

          שיר, אנא אל תתן לי לחזר עוד.

בלתזר:  חיזור אמרת? אז אשיר, כי לא

         אחת המחזר רודף אשה

         שלא נראית לו ראויה, ובכל זאת

         הוא מחזר, בכל זאת הוא נשבע

         שהוא אוהב.

דון פדרו:                קדימה שיר, או - אם

          אתה חייב עוד דיונים, עשה

          זאת בתווים.

בלתזר:                      לפני התו מוטב

          מראש לכתוב שאין לי אף תו טוב.

דון פדרו:  הוא רק טוֹוה תווים ולא מלים.

          תו טוב, תו רע - תַוְתֵוו כבר! [/ תביא כבר!]  

          (בלתזר מנגן)

בנדיק:       עכשיו נעימה נשגבת! עכשיו נשמתו מתמוססת! זה לא מוזר שמעיים של כבש - שמהם עושים מיתרים - גוררים נפשות מתוך הגוף של בני-אדם! טוב, בשבילי רק קרן צייד, למרות הכל.

 

בלתזר (שר): די לגניחות, גבירות, מדאם,

              נוכלים כל הגברים:

             רגל בחוף, רגל בים,

             לכלום לא מסורים.      

                 אז לא לגנוח, שילכו,

                תהיו שמחות כמוני,

               אל תיאנחו, אל תתייפחו,

                שירו "היי נוני נוני."

 

        די לשירי קינה קודרים

        כבדים על הלשון.      

        כוזבים היו כל הגברים

        מאז אביב ראשון. 

             אז לא לגנוח, שילכו,

            תהיו שמחות כמוני,

            אל תיאנחו, אל תתייפחו,

             שירו "היי נוני נוני."

 

דון פדרו:  שכה אני אחיה, שיר טוב.

בלתזר:  וזַמָּר רע, אדוני.

דון פדרו:  הה? לא, לא, בחיי; אתה שר ממש חביב, בתור חובב.   

בנדיק (הצידה): אם זה היה כלב שמיילל ככה, הם היו תולים אותו. ואני מתפלל לאלוהים שהקול המחריד שלו לא מבשר איזו שואה. הייתי מעדיף לשמוע את עורב הלילה, לא משנה איזו מגפה תבוא אחר כך.

דון פדרו:  כן, בהחלט - אתה שומע, בלתזר? אני מבקש ממך, תשיג לנו איזו מוזיקה על רמה, כי מחר בלילה נזדקק לה בחלון חדרה של גברת הרו.

בלתזר:  הכי טובה שרק אוכל, אדון.

דון פדרו:  תשתדל. שלום.

          (יוצא בלתזר)

         בוא הנה, לאונאטו. מה זה שאמרת לי היום? שהאחיינית שלך מאוהבת בסניור בנדיק?

קלאודיו (בשקט): כן קדימה, להתגנב, להתגנב, העוף על הענף. (בקול רם): אף פעם לא חשבתי שהגברת הזאת יכולה לאהוב איזשהו גבר.

לאונאטו:  לא, גם אני לא. אבל לא ייאמן שהיא חולמת לה רק על סניור בנדיק, שכלפי חוץ נראָה תמיד שהיא מתעבת.

בנדיק: זה יכול להיות? לשם נושבת הרוח?

לאונאטו:  בחיי, אדוני, אני לא יודע מה לחשוב על זה, אבל היא אוהבת אותו בתשוקה לוהטת. בלתי נתפש אבל עובדה.

דון פדרו:  אולי היא רק מעמידה פנים.

קלאודיו:  בדיוק, רוב הסיכויים.

לאונאטו: הו אלוהים! מעמידה פנים? לא היתה מעולם העמדת-פנים של תשוקה קרובה כל כך לְאמת-התשוקה כמו שהיא מסגירה.

דון פדרו:  למה, אילו סימני תשוקה רואים עליה?

קלאודיו (בשקט): לקשור טוב את הפיתיון, הדג הזה נושך!

לאונאטו: אילו סימנים? היא תשב לך - הרי הבת שלי ספרה לך רק עכשיו.

קלאודיו:  סִפּרה, סִפּרה.

דון פדרו:  איך, איך, בבקשה ממך? אתה מדהים אותי! אני חשבתי שהנפש שלה מבוצרת מול כל הסתערות של רגש.

לאונאטו: הייתי נשבע בזה, אדוני; במיוחד מול בנדיק.

בנדיק:  הייתי חושב שזאת מתיחה, לולא זה בא מהפה של השיער-שיבה. תרגילים מלוכלכים לא מסתתרים באיש נכבד כזה.

קלאודיו (בשקט): הוא בלע את הרעל. לא להרפות!

דון פדרו:  היא גילתה לבנדיק את אהבתה?

לאונאטו: לא, והיא נשבעת שלא תגלה לנצח. זה מה שמענה אותה.

קלאודיו:  באמת נכון, כך מספרת הבת שלך. "מה, אני",  היא אומרת, "שתקפתי אותו בלי סוף עם בוז, אכתוב לו שאני אוהבת אותו?"

לאונאטו:  את זה היא אומרת עכשיו, כשכבר התחילה לכתוב לו; כי היא מתעוררת עשרים פעם בְּלילה, ויושבת לה בכותונת-השינה שלה עד שהיא ממלאת דף נייר צפוף. הבת שלי מספרת לנו הכל.

קלאודיו: עכשיו כשאתה מדבר על דף צפוף אני נזכר בבדיחה נחמדה שבתך ספרה לנו.

לאונאטו:  אה, איך כשהיא גמרה לכתוב וקראה את זה מהתחלה היא מצאה את "בנדיק" ו"באטריצ'ה" צמודים בלי רווח?

קלאודיו:   זה.

לאונאטו: אח, היא קרעה את המכתב לאלף חלקיקים, והשתלחה בעצמה איך אין לה בושה לכתוב למישהו שהיא יודעת שירמוס אותה. "אני מודדת אותו", היא אומרת, "לפי נפשי שלי; כי אני הייתי רומסת אותו לו כתב לי - כן, למרות האהבה הייתי רומסת."

קלאודיו:  ואז - על הברכיים היא נופלת, בוכה, מייבבת, מכה בחזה שלה, תולשת את השיער, מתפללת, מקללת, "הו בנדיק מתוק! אלוהים תן לי סבלנות!"

לאונאטו:  זה מה שהיא עושה; הבת שלי אומרת. והטרוף סחף אותה כל כך שהבת שלי כמעט פוחדת שהיא תמיט על עצמה כליה במעשה נואש. זה נכון מאד.

דון פדרו:  היה טוב שבנדיק ישמע על זה מפה של אחר, אם היא לא מוכנה לגלות.

קלאודיו:  בשביל מה? הוא רק יעשה מזה קרקס ויענה את המסכנה שבעתיים.

דון פדרו:  אם כך הוא יעשה, זאת מצווה לתלות אותו. היא גברת מתוקה ונהדרת, ו - מעל לכל ספק - ישרה.

קלאודיו:  והיא חכמה מעל ומעבר.

דון פדרו:  בכל דבר חוץ מבָּאהבה לבנדיק.

לאונאטו:  הו אדוני, כשחוכמה ותשוקה נאבקים בגוף כל כך רגיש, יש עשר דוגמאות מול אחת שלַתשוקה הנצחון. חבל לי עליה, ויש לי סיבה מוצדקת, בתור דוד שלה ואפוטרופוס.

דון פדרו: הלוואי שהיתה מַפנה את ההתאהבות הזאת אלי. אני הייתי מנפנף כל שיקול ומכשול ועושה אותה בת-זוגי ועזר-כנגדי. בבקשה מכם, ספרו את זה לבנדיק ותשמעו מה הוא יגיד.

לאונאטו:  זה טוב, לדעתך?

קלאודיו:  הרו חושבת שלבטח היא תמות, כי היא אומרת שהיא תמות אם הוא לא אוהב אותה, והיא תמות ולא תגלה את דבר אהבתה, והיא תמות אם הוא יחזר אחריה - כן-כן, תמות ולא תיקח בחזרה נשימה אחת מהתוקפנות הרגילה שלה.

דון פדרו:  צודקת. אם היא תגיש את אהבתה על מגש, סביר מאד שהוא יבוז לה, כי לָאיש, כמו שאתם יודעים, יש נפש מלאה שאט-נפש.

קלאודיו:  הוא איש מאד נאה.

דון פדרו:  כלפי חוץ באמת כולו רק אור.

קלאודיו:  אלוהים עֵד, ולדעתי - חכם מאד.

דון פדרו:  יש לו באמת ניצוצות שנראים כמו פקחות.

קלאודיו:  ואני גם מחשיב אותו כאמיץ.

דון פדרו:  כמו הקטור מטרויה, תאמין לי. ובמה שקשור למריבות אפשר לומר שהוא נבון, כי או שהוא נמנע מהן בזהירות, או שהוא נכנס אליהן ביראת אלוהים.

לאונאטו:  אם הוא ירא את אלוהים, הוא חייב לשמור על השלום; אם הוא מפר את השלום, הוא צריך להיכנס למריבה בחיל ורעדה.

דון פדרו:  וכך הוא עושה; כי האיש אכן ירא את אלוהים, עד כמה שלא נראה כך לפי חלק מן ההלצות הפרועות שלו. טוב, חבל לי על האחיינית שלך. שנלך לחפש את בנדיק ונספר לו על אהבתה?

קלאודיו:  בחיים אל תספר לו, אדוני. תן לזה להישחק מעצמו עם עצה טובה.

לאונאטו: לא, זה בלתי אפשרי: הלב שלה יישחק קודם.

דון פדרו:  טוב, נקבל דיווח מהבת שלך. בינתיים נניח לזה קצת. אני מחבב את בנדיק מאד; והלוואי שהיה בוחן את עצמו בכל הצניעות, לראות עד כמה הוא לא ראוי לגברת טובה כל כך. 

לאונאטו:  אדוני, אתה בא? ארוחת-הערב מוכנה.

קלאודיו (בשקט): אם הוא לא נדלק מאהבה אליה אחרי כל זה, בחיים לא אבטח שוב בחוש שלי.

דון פדרו:   עכשיו צריך לפרוס לה את אותה הרשת. ואת זה צריכות לבצע בתך והגברת-בת-הלוויה שלה. הצחוק יהיה כשכל אחד משניהם יאמין שהשני בוער, כשהכל בּוּעת אוויר. זאת התמונה שהייתי שמח לראות, כי זאת תהיה קומדיה-של-טעויות כטוב-בעיניכם והמון-רעש-על-לא-כלום. בואו נשלח אותה לקרוא לו לארוחה.

               (יוצאים דון פדרו, קלאודיו ולאונאטו)

בנדיק (מגיח ממחבואו): זה לא יכול להיות תרגיל. השיחה התנהלה בכובד ראש. הם שמעו את האמת מהֵרוֹ. עושה רושם שהם חומלים על הגברת. עושה רושם שרגשותיה מתוחים כמו קשת. אוהבת אותי? טוב, צריך להשיב לה באותה מטבע. שמעתי איזו ביקורת מותחים עלי: הם אומרים שאתנהג בשחצנות אם אבחין באהבה שיוצאת ממנה. הם גם אומרים שהיא מעדיפה למות ורק לא להסגיר איזה אות של חיבה. אני אף פעם לא חשבתי להתחתן. אסור לי להיראות שחצן. אשרי אלה ששומעים את המגרעות שלהם ויכולים לתקן אותן. הם אומרים שהגברת היא יפה - זאת אמת, אני יכול לחתום להם. וישרה - זה נכון, לא יכול לסתור את זה. וחכמה, חוץ מאשר באהבתה אלי. אני מודה שזה לא מוסיף לה חוכמה - אבל זה לא מעיד על טפשות, כי אני אתאהב בה עד אימה. יכול להיות שאספוג פה ושם חִצֵּי הלצה או חֲצִי עקיצה כי כל כך התלהמתי תמיד נגד נישואים. אבל טעם לא משתנה? בן-אדם אוהב בנעוריו בשר שעם הגיל הוא לא יכול לסבול. אז מה, קצת חידודים ושורות-מחץ וכל הארטילריה הלשונית הזאת של המוח ירתיעו בן-אדם מהמסלול של רוחו? לא, את העולם צריך לאכלס. כשאמרתי שאמות רווק, לא העליתי על דעתי שאחיה עד שאתחתן.

               (נכנסת באטריצ'ה)

        הנה באה באטריצ'ה. נשבע בְּאור-היום הזה, היא גברת יפה! אני קולט בהחלט  סימנים של אהבה אצלה.

באטריצ'ה: כנגד רצוני נשלחתי לקרוא לך לארוחה.

בנדיק:   באטריצ'ה יפה, אני מודה לך על היגע.

באטריצ'ה: לא התייגעתי למען התודות יותר מכפי שאתה מתייגע להודות. אם הייתי יגעה לא הייתי מגיעה.  

בנדיק:   אז את מוצאת לך עונג בשליחות?

באטריצ'ה: כן, כמו העונג מלקחת סכין חד ולתקוע בגרוגרת תרנגול. אין לך תיאבון, סניור? שלום, כל טוב.       

               (יוצאת)

בנדיק:       הה! "כנגד רצוני נשלחתי לקרוא לך לארוחה" - יש פה משמעות כפולה. "לא התייגעתי למען התודות יותר מכפי שאתה מתייגע להודות", - זה כאילו אמרה "כל יגע שאעשה למענך הוא קל כמו תודה". אם לא ארחם עליה, אני פשוט מנוול; אם לא אוהַב אותה, אני פשוט - יהודי. אלך להשיג תמונה שלה.

          (יוצא)  


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסת הרו עם שתי בנות-לוויה, מרגרט ואוּרסוּלה.

 

הרו:    מרגרט טובה, רוצי אל הטרקלין;

         תראי את באטריצ'ה שם שקועה

          בתוך שיחה עם הנסיך וקלאודיו;

          לחשי לה באוזנה שאני ואוְּרְסלי

          מסתובבות פה בבוסתן, ורק

          משוחחות עליה. תמסרי

          לה ששמעת אותנו, ובקשי

          שתתגנב אל תוך הסבך שבו

          היַעֲרָה, אשר בָּשְלָה בשמש,

          מונעת מהשמש זכות כניסה,

          כמו בני-הטיפוחים של נסיכים

          שמתנפחים כל כך שהם יוצאים

          נגד המטפחים. שתסתתר

          בין השיחים ותאזין לַשיח.    

          זה תפקידך, בהצלחה, שלום.

מרגרט:   אני אביא אותה, סמכי עלי.

               (יוצאת)

הרו:    שמעי-נא, כשתגיע באטריצ'ה

          נצעד הלוך-ושוב בשביל הזה

          ונשוחח רק על בנדיק.

          כשאזכיר את שמו, שבחי אותו

          כמו שעוד לא הגיע לאף גבר.

          אני אסביר לך כמה בנדיק

          חולה מאהבה לבאטריצ'ה.      

          ככה מורכב החץ המתוחכם

          של קופידון-קטן, שמסוגל

         לפצוע רק מפי שמועה.

       (נכנסת באטריצ'ה ומתחבאת)

                                   עכשיו

          תתחילי, כי תראי איך באטריצ'ה

         שם רצה כמו ציפור-בִּיצה צמוד

          לאדמה להאזין לנו.

אורסולה (להרו): זה דַּיִג מענג, כשדג חותך

          בסנפירי זהב מי-כסף כדי

          לזלול בְּחשק את הפיתיון

          הבוגדני; חכה כזאת נשלח

          לבאטריצ'ה, שחונה בשיח.

          חלקי בדיאלוג? סמכי עלי.

הרו:     אז נתקרב, כדי שאוזנה תבלע

         את כל פיתְיון הדבש המזויף.

           (הן מתקרבות אל מחבואה של באטריצ'ה)

          לא, אורסולה, היא באמת ארסית

          מדי. הלב שלה בז וטורף

          כמו בז טורף.

אורסולה:                 אבל את בטוחה

          שבנדיק אוהב את באטריצ'ה

          כל כך בלי גבול?

הרו:                       אמרו כך הנסיך

          והחתן שלי.

אורסולה:                  והם פנו

          אלייך שתספרי לה, גברת?

הרו:                                     הם

          בקשו שאגלה לה, כן; אבל

          שכנעתי את שניהם, אם בנדיק

          יקר להם, שיאלצו אותו

          להיאבק ברגשותיו ורק

          שבאטריצ'ה לא תדע זאת.

אורסולה:                                  למה?

          לא מגיעה לו לָאדון מיטת

          כלולות ברוכה כמו זו של באטריצ'ה?

הרו:    הו אלוהי האהבה! נכון

          שהוא ראוי לכל טוב שמותר

          לשפוך על גבר. אך הטבע לא

          ברא עוד לב אשה גאֶה מזה

          של באטריצ'ה. רק בוז ומיאוס       

          בורקים מתוך עיניה, מבטלים

          כל מה שהם רואים; שִכְלה מחשיב

          עצמו כל כך שכל דבר מולו

          נראה לה סתם תפל. היא לאהוב

          לא יכולה, גם לא לתפוש צל של

          מושג על מה זה רגש, עד כדי כך

          היא מאוהבת בעצמה.

אורסולה:                             כן, גם

          לדעתי. אסור שהיא תדע

          שהוא אוהב, היא תעשה מזה

          בדיחה.

הרו:               את בהחלט צודקת. לא

          ראיתי גבר שהיא לא הפכה

          כמו גרב - ויהא חכם, אציל,

          צעיר או יפה-תואר. אם האיש

          בהיר - היא תתפלא איך לא נולד

          כאחותה; אם הוא כהה, אז בלי

          ספק נשפך לַטבע דיו כשהוא

          צייר מוקיון; אם הוא גבוה, הוא

          תורן בלי דגל; אם נמוך, הוא פסיק;

          אם הוא דבּרן - אָה, הוא שבשבת, זז

          לפי כל רוח; אם שתקן - בול-עץ

          אטום לכל סוג רוח. ככה היא

          הופכת כל ראש לְזנב, ולא

          מעניקה לַטוּב או לָאמת

          מה שפשטות ותום דורשים.

אורסולה:                                  אמת,

          למצוא בכל דבר פגם - יש בזה

          טעם לפגם.

הרו:                     טעם לפגם? להיות

          זרה כמו באטריצ'ה לטוּב-טעם -

          זה חוסר טעם. אבל מי מעז

          לומר לה? אם אפצה פה, היא תלעג

          לי עד שאתאדה. אה, היא תצחק-

          תמחק אותי, תדרוס אותי לַמוות

          בגלגלים של לגלוגים! לכן

          שבנדיק, כמו אש אשר כוסתה,

          יאכל עצמו בִּבְכי, יכבה-יגווע

          בתוך תוכו. מוטב למות כך, לא

          למות מלעג: זה רע כמו למות

          מדגדוגים.

אורסולה:                 בכל זאת תספרי לה;

          תראי מה היא תגיד.

הרו:                             לא-לא, אני

          אלך לבנדיק ואייעץ לו

          להיאבק ברגשותיו. יותר

          מזה: אמציא דיבות לא מזיקות

          מדי כדי להשמיץ את בת-דודי.

          לא תאמיני איך מילה רעה

          יודעת להרעיל חיבה.

אורסולה:                         הו לא,

          אל תעשי לבת-דודך עוול

          כזה! לא יתכן שהשיפוט

          שלה לקוי כל כך - עם שכל חד

          כמו שמייחסים לה - שתפסול

          אדם נדיר כמו בנדיק.

הרו:                                 הגבר

          היחידי  בכל איטליה! חוץ

          מקלאודיו היקר שלי, ברור.

אורסולה:  בבקשה, אל תתרגזי, גברתי,

          אבל נדמה לי - סניור בנדיק,

          בְּהופעה, גִזרה, שיחה ואומץ

          נחשב מספר אחד בכל איטליה.

הרו:    יצא לו באמת שם מצוין.

אורסולה:  יצא שהצטיין לפני השם.

          מתי את נשואה, גברתי?

הרו:                                  כל יום -

          מיום מחר! קדימה, ניכנס.

          יש שם כמה בגדים, תייעצי

          לי מה הכי יפה ללבוש מחר.

אורסולה (בשקט): נפלה בפח, חותמת לך! גברתי,

          היא בידינו.

הרו:                    אז לקופידון

         יד המקרה היא כלי יעיל לחשק:

          לא רק חצים, גם מלכודות הן נשק.

          (יוצאות אורסולה והרו)

באטריצ'ה: איזו אש באוזנַי! מה, כן, זה כך?

          אני נחשבת שחצנית קשת עין? 

          שלום, בוז! גאוות ילדה - לפח!

          אתם לא אות כבוד אלא אות קין. 

          ובנדיק, אֱהוֹב עוד, אל תחדל,  

          לבי הפרא יהיה צייתן.

          אגמול לך בטוּב שרק יגדל

          עד שכלה תצעד לצד חתן.

          אומרים שאין כמוך, ואני

          יודעת זאת, לא ממקור שני.           [/ מאמינה, לא ממקור שני.]   

          (יוצאת) 


מערכה 3, תמונה 2 -


נכנסים דון פדרו, קלאודיו, בנדיק ולאונאטו.

 

דון פדרו: אני נשאר רק עד שהנישואים שלך ייצאו מהכוח אל הפועל, ואז אני זז לכיוון אראגון.

קלאודיו:  אני אלווה אותך לשם, אדוני, אם תרשה לי.

דון פדרו:   לא, זה יהיה כתם גדול על זוהַר נישואיך כמו להראות לילד את המעיל החדש שלו ולאסור עליו ללבוש אותו. אני אבקש בחוצפתי רק את חברתו של בנדיק, כי מקודקוד ראש עד כף-רגל כולו רק עליצות. הוא חתך לקופידון פעמיים-שלוש את מיתר הקשת, והשד הקטן לא מעז לירות בו. הלב שלו פועם כמו פעמון, והלשון שלו היא הענבל: כי מה שהלב חושב, הלשון מדברת.

בנדיק: חברים אבירים, אני לא כמו תמיד.

לאונאטו:  גם אני אומר. נדמה לי שאתה עצוב יותר.

קלאודיו:  אני מקווה שהוא מאוהב.

דון פדרו:  לֵךְ, ליצן! אין בו טיפה אחת של דם שיכולה להיות מורעלת באהבה. אם הוא עצוב, חסר לו כסף.       

בנדיק: כואבת לי שן.

דון פדרו: תעקור אותה.

בנדיק: אכלתי אותה!    [/ אני חטפתי חזק!]

קלאודיו: תשתיל, ושלא יעלה לך השֶתל לראש. [/ זה כלום לעומת מה שתחטוף כשתשלם.]     

דון פדרו:  מה? לגנוח על כאב שן?  

לאונאטו: להיחתך בגלל חותכת, לטחון בשל טוחנת? 

בנדיק: טוב, כל אחד יכול לעמוד בְּסבל חוץ מזה שסובל.

קלאודיו: אני בכל זאת אומר, הוא מאוהב.

דון פדרו: לא רואים עליו שום סימן של שגעון, חוץ מהשגעון שלו לאופנות תוצרת חוץ: להיות הולנדי היום, צרפתי מחר - או לשלב שתי ארצות בבת-אחת, גרמני מהמותן ומטה - הכל מתרחב - וספרדי מהירך ומעלה - הכל מתנפנף. חוץ מהשגעון לדיבוק הזה, שרואים שיש לו, הוא לא נדבק בשגעון ההוא, שאמרת ואין לו.

קלאודיו: אם הוא לא מאוהב באיזו אשה אסור להאמין בסימנים הישנים. הוא מצחצח את הכובע שלו בבוקר. מה זה מבשר?

דון פדרו:  מישהו ראה אותו אצל הספּר?

קלאודיו:  לא, אבל הספּר היה אצלו, ומה שבעבר עיטר לו את הסנטר ממלא עכשיו כדורי טניס.  

לאונאטו:  באמת הוא נראה צעיר יותר בלי זקן.

דון פדרו:  לא רק זה, הוא שופך על עצמו בקבוקים של בושם. לזה אין ריח חשוד?

קלאודיו:   זה אות בדוק שהחמוד מאוהב.

דון פדרו:  הסימן הכי בולט הוא הדכדוך שלו.

קלאודיו:  וממתי הוא מירק בלי סוף את הפרצוף?

דון פדרו:  נכון, או מרח על עצמו איפור? שמעתי מה כבר אומרים עליו בעניין הזה.

קלאודיו:  לא, אבל מה עם ההומור המפורסם שלו, שכעת הצטמק לתוך מיתר גיטרה ורוטט מכל פריטה.

דון פדרו:  כל זה בהחלט מצטבר לתיק מאד כבד נגדו. מסקנה, מסקנה: המסכן מאוהב.

קלאודיו:   לא, אבל אני יודע מי אוהבת אותו.

דון פדרו:  את זה גם אני רוצה לדעת. בטוח מישהי שלא מכירה אותו.

קלאודיו:   דווקא כן, על כל מגרעותיו, וחרף כל זה גומרת את עצמה בגללו. 

דון פדרו:   היא תיקבר על הגב תחתיו.

בנדיק: אבל כל זה לא תרופה לכאב שיניים. (ללאונאטו) סניור זקן, בוא טייל אתי. שיננתי שמונה או תשע מלים חכמות להגיד לך, שאסור לַסּוּסֵי-עץ האלה לשמוע. 

          (יוצאים לאונאטו ובנדיק)

דון פדרו:  מתערב על חיי - להסתודד אתו על באטריצ'ה!

קלאודיו:  במאה אחוז. הרו ומרגרט שיחקו בינתיים את התפקידים שלהן בחזית באטריצ'ה, ושני הדובים לא ינשכו אחד את השני כשהם ייפגשו.

       (נכנס דון ג'ון)

דון ג'ון:   אדוני ואחי, אלוהים יברך אותך!

דון פדרו:   ערב טוב, אח.

דון ג'ון:  אם יש לך פנאי, ברצוני לדבר אתך.

דון פדרו:  בפרטיות?

דון ג'ון:   אם תואיל. אבל הרוזן קלאודיו רשאי לשמוע, כי מה שאגיד נוגע לו.

דון פדרו:  מה העניין?

דון ג'ון (לקלאודיו): כבודך מתכוון להתחתן מחר?

דון פדרו:  אתה יודע שכן.

דון ג'ון:   זה אני לא יודע, כשהוא יידע מה שאני יודע.

קלאודיו:  אם יש איזו מכשלה, בבקשה ממך גלה.

דון ג'ון: אתה עלול לחשוב שאני לא אוהב אותך. זה יוכח בהמשך, ותעריך אותי יפה על מה שאציג עכשיו. באשר לאחי - אני בטוח שהוא מוקיר אותך מעומק הלב, וסייע לך להשיג את נישואיך הממשמשים; חד-משמעית מאמץ מבוזבז וברכה לבטלה. 

דון פדרו: למה, מה העניין?

דון ג'ון: באתי הנה לספר לך. ואם לקצר בַּפּרטים - כי כבר דובר בה יותר מן הראוי - הגברת בוגדנית.

קלאודיו:  מי, הרו?

דון ג'ון:   היא היא: הרו של לאונאטו, הרו שלך, הרו של כל מי ומי. 

קלאודיו:  בוגדנית?

דון ג'ון:  זאת מילה טובה מדי לצייר את השחיתות שלה. יכולתי להגיד שהיא יותר גרועה. חשוב אתה על תואר גרוע יותר, ואני אראה לך שהוא קולע. אל תתעה בערפל - חכה להוכחה. רק בוא אתי הלילה, תראה איך חודרים לחלון של חדר-השינה שלה, ממש בלילה שלפני יום כלולותיה. אם תאהב אותה אז, תתחתן אתה מחר. אבל יהלום יותר את כבודך לשנות את דעתך.

קלאודיו:   זה ייתכן?

דון פדרו:  לא יעלה על הדעת. 

דון ג'ון:  אם לא תעז להאמין למה שתראה, אל תודה שאתה יודע. אם תלך אתי אראה לך מספיק, וכשתראה עוד ותשמע עוד, פעל בהתאם.

קלאודיו:  אם אראה הלילה סיבה לא להתחתן אתה, מחר קבל עם ועדה, במקום שבו אני אמור להתחתן, שם אמיט עליה קלון.

דון פדרו: וכשם שחיזרתי למענך כדי להשיג אותה, אצטרף אליך כדי לבייש אותה.

דון ג'ון:  אני לא אטיל בה דופי יותר עד שתהיו עדַי. שמרו על קור רוח עד חצות, ותנו לעסק להראות את עצמו.

דון פדרו:  הו יום שמתהפך לחושך!

קלאודיו:   הו שֶבר שנוחת בלי פּשר!  

דון ג'ון:    הו דֶבר שנקדים תרופה לו! ככה תגידו כשתראו את ההמשך.

          (יוצאים) 


מערכה 3, תמונה 3 -


נכנסים דוּבְדֶוִויל השוטר ושותפו וִוִינֵגֵרָט, עם אנשי המשמר.

 

דוּבְדֶוִויל:  אתם אנשי אמת וטוֹב?

וִינֵגֵרָט:  כן, אחרת, שכך יהיה לי רע, הלוואי שיסבלו גאולת גיהינום בגוף ונפש.

דוּבְדֶוִויל:  לא, זה עונש קל מדי בשבילם, אם יש בהם טיפה של הפריית אמונים - ועוד אחרי שנבחרו לְמַשְמֵר במִשְמר הנסיך.

וִינֵגֵרָט:  קדימה, תן להם תדרוּך בַּתדריך, שכן-דוּבְדֶוִויל.

דוּבְדֶוִויל: אל"ף-כל, לתפקיד שוטר ראשי - מי לדעתכם האיש הכי חרא-אי פה?

איש משמר 1: פטר פַּיי, אדוני, או ג'ורג' דֶלק, כי הם יודעים לכתוב-וקרוא.

דוּבְדֶוִויל: בוא הנה, שכן-דלק. (דלק צועד קדימה) אלוהים בירך אותך בשם טוב. להיות איש נאה זו מתנה של המזל, אבל לכתוב-וקרוא - זה מהטבע.

דלק:  ואת שניהם, אדון רב-שוטר -

דוּבְדֶוִויל: יש לך. ידעתי שזה תהיה התשובה שלך. יפה, אז על הצורה שלך, אדוני, תן פשוט לאדוניי תודה, ושָווֹץ אל תשוויצה. ועל הכְּתוֹב-וקרוא שלך, תדאג להראות אותו כשאין צורך להתיפייף. אתה נחשב כאן האיש הכי אנטי-ליגֵנט, שמתאים לשוטר-משמר ראשי, על כן תשא אתה את הפנס. (מושיט לדלק את הפנס) זאת החרא-יות שלך: אתה תזניח את יד-החוק על כל איש משוטט מְפוּקפָק שנע-ונוֹד. תפקידך לפקוד על כל איש לעמוד, בשם הנסיך.

דלק:   מה אם הוא לא יעמוד?

דוּבְדֶוִויל:  או! אז אל תתייחס אליו, ותן לו ללכת, ואז תזרנק מיידית את שאר המשמר בצוותא, ותודֶה לאלוהים שנפטרת מנבֵלה.

וִינֵגֵרָט:  אם הוא לא יעמוד כשהוא מפוּקד, הוא לא שום נתין של הנסיך.

דוּבְדֶוִויל: אמת ויציץ, וחובתם לטרטר אך ורק את נתיני הנסיך. כמו כן לא תעשו שום רעש ברחובות, כי משמר מלא בירבור ודיבור זה פשוט בלתי-לא-נסבל שאין לסבול את זה.

איש משמר: אנחנו מעדיפים לישון מלדבר. אנחנו יודעים מה הנוהג במשמר. 

דוּבְדֶוִויל:  יפה, אתה מדבר כמו איש-משמר עתיק ושקט. אני לא רואה איך שינה יכולה להביא נזק. רק שימו לב שלא יגנבו לכם את נבוטיכם. טוב, אתם צריכים לבקר בכל בתי-הבירה, ולפקוד על אלה ששיכורים שייקחו את עצמם למיטה.

איש משמר: מה אם הם לא?

דוּבְדֶוִויל: או! אז תעזבו אותם בשקט עד שיתפכחו. אם אז הם לא יתנו לכם תשובה יותר סבירה, אתם יכולים לומר שהם לא בני-אדם.

איש-משמר: טוב, אדוני.

דוּבְדֶוִויל: אם אתם נתקלים בגנב, אתה רשאים לחשוד בו, מתוקף תפקידכם, שהוא לא איש ישר. ועם סוג כזה של חומר אנושי, כמה שפחות תתעסקו או תתחככו - יותר בריא למצפון שלכם.

איש משמר: אם אנחנו יודעים שהוא גנב, אנחנו לא צריכים לשים עליו יד?

דוּבְדֶוִויל: נכון, מתוקף תפקידכם אתם צריכים; אבל לדעתי מי שנוגע בזפת מתלכלך. דרך השלום המומלצת, אם אתם תופסים גנב, היא שהוא יחשוף בדיוק מה הוא, ויתגנב מחברתכם בגניבה.

וִינֵגֵרָט: תמיד קראו לך בן-אדם רחום, קולגה.

דוּבְדֶוִויל: אני באמת לא אתלה כלב אם זה תלוי בי, על פחות כמה וכמה אדם שיש לו בִּפְנים טיפת יושר.

וִינֵגֵרָט: אם אתם שומעים ילד בוכה בלילה עליכם לקרוא לאומנת ולפקוד עליה לדומם אותו.

איש משמר:  מה אם האומנת יושנת ולא שומעת אותנו?

דוּבְדֶוִויל: או! אז תתפזרו בשקט, ותנו לילד להעיר אותה עם הבכי שלו. כי הכבשה שלא שומעת את הגדי שלה פועה, לא תענה לעגל שגועה. 

וִינֵגֵרָט:  נכון מאד.

דוּבְדֶוִויל: לסיכום התדרוך: אתה, שוטר-ראשי, צריך לייצג את הנסיך בכבודו ובעצמו. אם אתה פוגש את הנסיך בלילה אתה רשאי לעצור אותו לחקירה.

וִינֵגֵרָט:  לא, באמא של אדוניי, זה לדעתי הוא לא יכול.

דוּבְדֶוִויל: אני שם חמש לירות על אחד מול כל מי שמכיר את התָקָלוג. הוא רשאי לעצור אותו - כמובן לא בלי שהנסיך יסכים, כי למשמר אסור, זה ברור, לפגוע באף בן-אדם, וזה מאד פוגע לעצור בן-אדם נגד רצונו.

וִינֵגֵרָט:  באמא של אדוניי, גם לדעתי.

דוּבְדֶוִויל: הה, אה-הה! ובכן, רבותי, לילה טוב. אם יהיה איזה עניין משקל-כְּבַד, תזעיקו אותי. פה אל פה, יד ביד, יד לפֶּה ולילה טוב. (לוִינֵגֵרָט) בוא, שכן. (דוּבְדֶוִויל ווִינֵגֵרָט מתחילים לצאת)

דלק:   טוב, רבותי, תודרכנו בתדרוך. בואו נלך נשב פה על הספסל של הכנסיה עד שתיים, ואז כולם למיטה.

דוּבְדֶוִויל (חוזר): עוד מילה אחת, שכנים טובים. אני מבקש מכם לְתצפּת על הדלת של סניור לאונאטו, כי עם החתונה מחר יהיה שם הלילה בלגן שלם. שלום. זַקֵף עין, דַגֵל צ'ק, ונא להתפַּטְרל.      

     (יוצאים דוּבְדֶוִויל ווִינֵגֵרָט. נכנסים בוראקיו וקונראד)

בוראקיו:  היי, קונראד!

דלק (הצידה): שקט, לא לזוע.

בוראקיו: קונראד, אמרתי!

קונראד:  פה, בן-אדם, אני על המרפק שלך.

בוראקיו: חה, באמת גירד לי במרפק; חשבתי פשפש! 

קונראד:  אני חייב לך תשובה על זה. ועכשיו, קדימה עם הסיפור שלך.

בוראקיו: אז תעמוד פה בסתר, מתחת לסככה הזאת, כי מטפטף, ואני, כמו אחד שנכנס בו יין, אוציא לך את הסוד.

דלק (הצידה): איזה זימוּם בגידה, רבותי. לא לזוע.

בוראקיו: אז דע לך שאני הרווחתי מדון ג'ון אלפיה.

קונראד:  מה, יש לכלוך שהוא כזה יקר?

בוראקיו: אתה צריך לשאול אם יש לכלוך שהוא כזה עשיר. כי כשלכלוכים עשירים צריכים לכלוכים עניים, העניים יכולים לקבוע כל מחיר שהם רוצים.

קונראד: זה מפליא אותי.

בוראקיו:  זה סימן שאתה טירון בשטח. אתה יודע שסגנון מכנס, או כובע, או גלימה, זה כלום, לא בן-אדם.  

קונראד:  נכון, זה בגד.

בוראקיו: אני מתכוון: זה סגנון.

קונראד:  כן, הסגנון זה סגנון.

בוראקיו:  אוף, יכולתי גם להגיד שהאידיוט הוא אידיוט. אבל אתה לא רואה שהסגנון הזה הוא אנטי-מוראלי, פושע משחית?

איש משמר (הצידה): אני מכיר את אנטי-מוראלי זה. גנב פושע זבל כבר שבע שנים, והוא מסתובב לו כמו ג'נטלמן. אני זוכר את השם שלו.

בוראקיו:  לא שמעת מישהו?

קונראד:  לא, זה השבשבת על הגג.

בוראקיו: אתה לא רואה, אני אומר, איזה גנב משחית הוא הסגנון הזה, איך הוא מסחרר כל דם חם מגיל ארבע-עשרה עד שלושים-וחמש? לפעמים מלביש אותם בסגנון צבא פרעה בציורים המצהיבים, לפעמים כמו כהני הבעל בזגוגיות הכנסייה, לפעמים כמו הרקולס הקרֵח בָּבד שאכול מתולעים, עם מגן-ביצים  תפוח לפחות כמו הנבוט שלו.

קונראד: כל זה אני רואה, ואני רואה שהסגנון מתלבש על בני-אדם ומתפשט בין בני אדם יותר ממה שבן-אדם צריך להתלבש או להתפשט. אבל אתה לא  מסוחרר בעצמך מסגנון, שהחלפת את חליפת הסיפור שלך בהחלפת מלים על סגנון?

בוראקיו: בכלל לא. אבל דע לך שאני הלילה חיזרתי אחרי מרגרט, הגברת בת-הלוויה של הרו, בתור הרו. היא מתכופפת לי החוצה מחלון חדר-השינה של גברתה, מאחלת לי אלף פעם לילה טוב - אני מספר את זה גרוע. אני צריך קודם לספר לך איך הנסיך, קלאודיו והאדון שלי, שמוקמו והוצבו ונוהלו בידי האדון שלי דון ג'ון, ראו מרחוק בגן את המפגש המלבב הזה.

קונראד:  והם חשבו שמרגרט היא הרו?

בוראקיו: שניים מהם חשבו, הנסיך וקלאודיו, אבל האדון השטן שלי ידע שהיא מרגרט. וחלקית בגלל השבועות שלו, שלכדו אותם מלכתחילה, חלקית בגלל הלילה החשוך שהוליך אותם שולל, אבל בעיקר בגלל הלכלוך שלי, שאישר סופית כל השמצה של דון ג'ון - הופ, קלאודיו הסתלק משם בחמת זעם, נשבע שיפגוש אותה בבוקר כמו שנקבע בכנסיה, ושם, קְבל עם ועדה, יבייש אותה עם מה שראה בלילה, וישלח אותה בחזרה הביתה בלי בעל.      

איש משמר: אנחנו פוקדים עליכם בשם הנסיך, עצור!

דלק:  תזעיקו את כבוד הרב-שוטר! ביצענו פה חשפנות של המעשה ביגוד הכי מסוכן בתולדות המדינה!

איש משמר: והשותף שלהם הוא אחד אנטי-מוראלי. אני מכיר אותו, יש לו בצוואר כתובת קעקע של נחש בריח. 

קונראד: רבותי, רבותי -

דלק:   יכריחו אתכם להסגיר את אנטי-מוראלי, תאמינו לי.  

קונראד: רבותי -

דלק: שתוק, אף מילה! אני מציית עליכם לבוא איתנו.

בוראקיו (לקונראד): יעשו מאיתנו מציאה שהם לקחו בהקפה.

קונראד: מציאה משוק מאד שחור, אם תשאל אותי. - בואו, אנחנו נציית לכם. 

(יוצאים) 


מערכה 3, תמונה 4 -


נכנסות הרו, מרגרט ואורסולה

 

הרו:   אורסולה טובה, תעירי את בת-דודי באטריצ'ה ובקשי שהיא תקום.

אורסולה:  כבר, גברת.

הרו:    ותגידי לה לבוא הנה.

אורסולה:  טוב.

          (יוצאת)

מרגרט:  נשבעת, לדעתי הצווארון הקודם היה יותר טוב.

הרו:    לא, בבקשה, מג מותק, אני אלבש את זה.

מרגרט:   נשבעת לך, הוא לא טוב כמו ההוא, ואני חותמת שהבת-דוד שלך תגיד אותו דבר.

הרו:    בת-דודי היא טפשה, ואת עוד אחת. אני אלבש את זה ולא אחר.

מרגרט:   אני נורא אוהבת את הפאה שם בִּפְנים, אם השיער היה טיפונת חום יותר. והשמלה שלך - סגנון אדיר, בחיי. ואני ראיתי את השמלה של דוכסית מילאנו שמהללים כל כך.

הרו:    הו, זאת אין דומה לה, אומרים.

מרגרט:   נשבעת לך, סתם חלוק שינה מול שלך - בד זהב, עם מחשוף, שזורה בחוטי כסף, משובצת פנינים, שרוולים צמודים, סרטים בכתפיים ותחתוניות משי צבע תכלת. אבל אם מדברים על סגנון מיוחד, אלגנטי, אצילי ועל רמה - שלך שווה עשר כמוה.

הרו:    שאלוהים ייתן לי שמחה ללבוש אותה, כי כבד לי על הלב עד מוות.

מרגרט:  יהיה לו כבד יותר בקרוב ממשקל של גבר.

הרו:   גועל נפש! את לא מתביישת?

מרגרט: ממה, גברת? מלדבר מכובד? נישואים זה לא מכובד גם לקבצן? אדונך לא מכובד גם בלי הנישואים? את בטח רוצה שאגיד - סליחה על הביטוי -  "בעלך". אם מוח סוטה לא יעוות דיבור ישר, אין מה להיפגע ממני. מה רע אם אני אומרת "כבד יותר בגלל בעל"? שום רע, לדעתי, אם זה הבעל הנכון והאשה  הנכונה, אחרת זה לא עסק כבד-משקל אלא משגל קל-דעת. תשאלי את גברת באטריצ'ה פה, הנה היא.

          (נכנסת באטריצ'ה)

הרו:   בוקר טוב, בת-דוד.

באטריצ'ה: בוקר טוב, הרו מתוקה.

הרו:   איך, מה יש? את מדברת בסולם נכאים?

באטריצ'ה: אני איבדתי כל סולם אחר, נדמה לי.

מרגרט:  בואי נשיר את "אחותי כלה", זאת מנגינה קלה לטון סופרן בלבד, בלי קול כבד של גבר עם טוֹנות בריטונות. את תשירי, ואני ארקוד.

באטריצ'ה: את תפשקי רגליים בקלות ב"אחותי כלה"? אז אם בעלך יהיה רוכב, יהיו לך הרבה סייחים.

מרגרט:  אח, זה פזמון רעל ושיר של ארס! מגיעה לך בעיטה.

באטריצ'ה: כמעט חמש, בת-דוד; הגיע הזמן שתהיי מוכנה. אלוהים שבשמיים, אני חולה עד מוות. איי מה שחסר לי!

מרגרט:  בריאות? בשר? בעל?

באטריצ'ה: כל מה שמתחיל בבי"ת, כמו בית חולים. 

מרגרט: תאמיני לי, אם אַת לא נהפכת לטורקית, המצפן איבד את הצפון.

באטריצ'ה: מה היא מתכוונת, הטפשה?

מרגרט:  אני? כלום, אבל שאלוהים ייתן לכל אחד מה שהוא משתוקק לו.

הרו:   את הכפפות האלה הרוזן שלח לי, יש להן בושם נהדר.

באטריצ'ה: אצלי הכל סתום, בת-דוד, אני לא מריחה כלום.

מרגרט:  בתולה שנסתמה?! חתיכת נזלת נוזלת חטפת!

באטריצ'ה: אלוהים ישמור, אלוהים ישמור, ממתי נכנסת לעסקי החידודים?

מרגרט:  מאז שאת יצאת מהם. לא הולמות אותי ההברקות שלי?

באטריצ'ה: תצחצחי אותן, חסר להן ברק. אלוהים שבשמיים, אני ממש חולה.

מרגרט:  יש צמח מַרְפּא מומלץ - קָארְדְיוּס בֶּנֶדִיקְטוּס מזוקק: תצמידי ללב, זה הדבר נגד חולשה.

הרו:   נעצת בה עוקץ עם הקוץ הזה.

באטריצ'ה: בנדיקטוס? למה בנדיקטוס? יש לך איזה מוסר השכל בבנדיקטוס הזה.

מרגרט:  מוסר השכל? לא, נשבעת לך, שום פרור השכּל ואף טיפת מוסר. התכוונתי רק לצמח קוצני מצוי. את אולי חושבת שאני חושבת שאת מאוהבת? לא, סנטה מריה, אני לא כזאת טפשה לחשוב מה שמתחשק לי, ולא מתחשק לי לחשוב מה שאני יכולה, והאמת היא שאני לא יכולה לחשוב, גם אם אֶשְחק לי את הלב מחישובים, שאת מאוהבת, או שתהיי מאוהבת, או שאת יכולה להיות מאוהבת. אם כי גם בנדיק היה כזה, ועכשיו הוא נהיה בן-אדם. הוא נשבע שלעולם לא יתחתן, והנה עכשיו, נגד הלב שלו, הוא מודה שיש לו תיאבון לבשר בלי להיות ממורמר. ואיך אותך אפשר להחזיר בתשובה אני לא יודעת, אבל נדמה לי שאת מסתכלת עם עיניים כמו נשים אחרות.

באטריצ'ה: באיזה קצב בדיוק הלשון שלך רוקדת? 

מרגרט:   קֶצב היא שמה בו והוא סמבה. 

           (נכנסת אורסולה)

אורסולה:  גברתי, לזוז! הנסיך, הרוזן, סניור בנדיק, דון ג'ון וכל האצילים של העיר הגיעו להוביל אותך לכנסיה.

הרו:    עזורנה להלביש אותי, בת-דוד טובה, מג טובה, אורסולה טובה.

          (יוצאות) 


מערכה 3, תמונה 5 -


נכנסים לאונאטו, דוּבְדֶוִויל ווִינֵגֵרָט.

 

לאונאטו:  מה רצונך ממני, שכן ישר? 

דוּבְדֶוִויל:  אז ככה, אדון, רצוני לדון אתך פרטית במשהו שאתה כריך בו אישית.

לאונאטו:  בקיצור, אני מבקש ממך, כי אתה רואה שזה זמן עמוס אצלי. 

דוּבְדֶוִויל:  אז ככה, זה מה שזה, אדון.

וִינֵגֵרָט:   כן, באמת זה מה ש, אדון.

לאונאטו:  מה זה, חברים טובים?                   

דוּבְדֶוִויל:  מר-חבר וִינֵגֵרָט, אדון, מדבר קצת שְחוֹר-סְחוֹר. בן-אדם זקן, אדון, והשכל שלו כבר לא דופקטיבי כמו ש, בעזרת אלוהים, הייתי מאחל לו; אבל, תַאמֵן לי, איש ישר כמו העור בין הגבות.

וִינֵגֵרָט:   כן, תודה לאל, אני ישר כמו כל איש חי, כלומר כל איש זקן ולא ישר יותר ממני.

דוּבְדֶוִויל: אל תפְרַטְרֵט את כל הפרוטרוט. די לחכּימא בִּקריזה, שכן וִינֵגֵרָט.   

לאונאטו:  שכנים, אתם טרחנים.

דוּבְדֶוִויל:  יפה מצד כבודך לומר, אבל אנחנו כבוד המשמר העלוב של כבוד הדוכס העלוב. אבל בחיי, אני אישית, גם אם הייתי עשיר כמו טורח הייתי מכל הלב מעניק את הכל לכבודך.

לאונאטו:  את כל הטרחנות שלך עלי?

דוּבְדֶוִויל:  כן, גם אם היה לי באלף לירה יותר, כי שמעתי שקושרים לך קטעים ומתעללים אותך בעיר כמו את מי לא, ואפילו שאני סתם איש עלוב, אני שמח לשמוע את זה.

וִינֵגֵרָט:  וגם אני.

לאונאטו:  אשמח מאד לדעת מה יש לכם לומר.

וִינֵגֵרָט:  אז ככה, אדוני, המשמר שלנו הלילה, תפס, אם תסלח לי על החיטוי, זוג נבלים הכי בני בלי-נעל שיש בעיר הזאת.

דוּבְדֶוִויל: איש זקן וטוב, אדון. מה לעשות, מדבר הרבה. כמו שאומרים, "הזיקנה קפצה והמוח יצא." אלוהים שיעזור לנו, מה שרואים בעולם הזה! יפה אמרת, בחיי, שכן וִינֵגֵרָט. נו, אלוהים בן-אדם טוב. אם שניים רוכבים על סוס, אחד חייב לרכב מאחורה. נשמה טובה, בחיי, אדון, בספר התורה, זה מה שהוא, לא פחות מכל הולך על ארבע. אבל, אלוהים שיתברך, לא כל בני-האדם אותו דבר. אוי לנו, שכן טוב!

לאונאטו:  האמת, שָכן, הוא לא מגיע לפסגות שלך.

דוּבְדֶוִויל: אלוהים נתן והאדם קטן. 

לאונאטו:  אני חייב לעזוב אתכם.

דוּבְדֶוִויל:  מילה אחת, אדון. המשמר שלנו, אדון, באמת הצליח לִלְחוֹד שני טיפוסים חסודים מאד, והיינו רוצים להביא אותם הבוקר לחקירה אצל כבודך. 

לאונאטו:  נהלו את החקירה בעצמכם, ודווחו לי. אני כרגע ממהר מאד, כפי שאתם אולי רואים.

דוּבְדֶוִויל: יבוצע, בַּשֵר דאגה מלבך.

לאונאטו:  שתו קצת יין לפני שאתם הולכים. כל טוב!

               (נכנס שליח)

שליח:  אדוני, מחכים לך שתמסור את בתך לבעלה.

לאונאטו:  כבר מגיע. אני מוכן.

               (יוצא עם השליח)

דוּבְדֶוִויל:  לך, שותף טוב, לך לפרנסיס דלק. תגוֹד לו להביא עט עם דיו לכלא. עלינו לחקור עכשיו את האנשים האלה.

וִינֵגֵרָט:  ואנחנו חייבים לעשות את זה בחוכמה.

דוּבְדֶוִויל: לא נחסוך בשכל, תאמן לי. אנחנו נדחוף אותם לאיבוד ההַשְתָּנוֹת. רק תנפיק את הלבלר המלומד שלנו שירשום את הפְּרוֹט-פְּרוֹט-קוֹל, ותפגוש אותי בכלא.

          (יוצאים) 


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסים דון פדרו, דון ג'ון, לאונאטו, הנזיר פרנסיס, קלאודיו, בנדיק, הרו, באטריצ'ה ואחרים.

 

לאונאטו:  קדימה, נזיר-פראנסיס, עשה את זה זריז: שבועות נישואים פשוטות וזהו, את כל פרוט החובות של זה ושל זו תמסור אחר כך.

נזיר:    באת הנה, אדון, לקדש את הגבירה הזאת?

קלאודיו:  לא.

לאונאטו: להתחתן איתה, נזיר; אַתה באת לקדש.

נזיר:   גבירה, באת הנה להתחתן עם הרוזן הזה?

הרו:   כן.

נזיר:   אם מישהו משניכם מכיר עילה שעלולה למנוע את זיווגכם, אני תובע חי נשמותיכם שתבטאו אותה.

קלאודיו:  את מכירה כזאת, הרו?

הרו:   אף אחת, אדון.

נזיר:  אתה מכיר כזאת, רוזן?

לאונאטו:  אני מעז לענות בשמו: אף אחת.

קלאודיו:  הו מה שבני-אדם מעזים! מה שבני-אדם עושים! מה שבני-אדם עושים יום-יום, מבלי לדעת מה שהם עושים!

בנדיק:   מה זה? קריאות ביניים? אז תוסיף גם בראבו, והיי-הו, וחה-חה-חה!

קלאודיו:  עמוד בצד, נזיר. (ללאונאטו): תרשה לי, אבא:

         אתה מוסר לי את העלמה הזאת

          בתך בלב ובמצפון נקי?

לאונאטו:  נקי כמו שניתנה לי מיד אל, בן.

קלאודיו:   ומה אוכל אני לתת לך

          שישתווה לשי יקר כל כך?

דון פדרו:  לא כלום, אלא אם כן תחזיר אותה שוב.

קלאודיו:  נסיך יקר, אתה מורה לי איך

          מודים. אז הנה, לאונאטו, קח

          אותה בחזרה שוב. אל תיתן

          לידידך תפוז רקוב. היא רק

          ציור ומסכה של תמימותה.

          ראו איך כמו בתולה היא מסמיקה פה!

          הו, איך החטא הערמומי עוטף

         עצמו באמינות ואמנות!         

                         [/ הו באילו אמינות ואמנות   

                           / יודע חטא עורמה להתכסות!]

          הסומק לא נראה כמו הוכחה

          לתום ולצניעות? לא תישבעו,

          כל מי שמסתכל בה מבחוץ,

          שהיא בתולה? אבל היא לא. לא, היא

          יודעת להט של מיטת זימה.

          זה סומק של אשמה, לא של צניעות.

לאונאטו: מה אתה מתכוון, אדון?

קלאודיו:  מה? לא לשאת אותה, לא לשלב

          לב עם פרוצה עם תעודות.

לאונאטו:  אדון יקר לי, אם במו ידך

          ניסית וכבשת את מבצר

          התנגדותה ואת בתוליה, או -

קלאודיו:  אני יודע מה תרצה לומר:

          שאם אני ידעתי אותה, אז

          היא רק הקדימה לחבק אותי

         כבעל-לעתיד; בקושי חֵטְא.

         לא, לאונאטו,

         אף פעם לא לחשתי לה מילות

        פיתוי. הפגנתי לה תמיד, כמו אח

         לאחותו, כנות-לב ביישנית

         ואהבה על פי המקובל.

הרו:  הייתי פעם לא כזאת אתך?   [/ ולא הייתי כך תמיד אתך?]

קלאודיו:  לכי לעזאזל, זיוף! אני

          אוקיע את זה בפומבי. נראית

          לי כמו אלת ירח, טהורה

          כמו הניצן לפני שייפתח;

          אבל הדם שלך - הוא משתולל

          יותר מדם נואפת, או חיות

          מחמד שמתפלשות בתאוות

          בהמיות.

הרו:                 כבודו לא חש בטוב,

          שהוא שופך מלים פרועות כאלה?

לאונאטו (לדון פדרו): נסיך יקר, למה אתה שותק?

דון פדרו:  מה אדבר? אני אכול כלימה

          על שטרחתי כך לקשור ידיד

          יקר למִזְדַנֵית-חוצות זולה.

לאונאטו:  אני שומע או חולם את כל זה?

דון ג'ון:    שומע, והכל אמת, אדון.

בנדיק: זה לא נראה כמו ליל כלולות.

הרו:   אמת? הו אלוהים!

קלאודיו:   לאונאטו, זה אני כאן?

          זה הנסיך? וזה האח שלו?

          זה הפרצוף של הרו? העיניים

          שלנו הן שלנו?

לאונאטו:                      כל זה כך;

          אז מה עם זה, אדון?

קלאודיו:                            תן להציב

          לבת שלך רק שאלה אחת,

          ובסמכותך כאב נדיב שלה 

          בקש שתענה אמת.

לאונאטו:                             אני

          תובע זאת, כשם שאת בתי.

הרו:   הו אלוהים, הגן, איך הם סוגרים

          עלי! לשם מה הבחינה הזאת?

קלאודיו:  שתעני כפי שראוי לשמך.

הרו:    מה, שמי לא הרו? מי יכול לזרוק

          בשם הזה בדל תוכחה?

קלאודיו:                             מי? הרו.

          הרו תוכל למחוק את כל התום

          של הרו. מי הגבר שדיבר

          איתך אתמול בלילה? בחלון

          שלך משתים-עשרה ועד אחת?

          עכשיו, אם את בתולה, עני על זה.

הרו:  עם אף איש לא דיברתי בשעה

          הזאת, אדון.

דון פדרו:                         טוב, אז את לא בתולה.

          חבל לי, לאונאטו, שאתה

          אנוס לשמוע. חי כבודי, אני,

          אחי והרוזן המקופח

          הזה ראינו ושמענו את

          בתך, כן, בשעה הזו אתמול

          בלילה, מדברת עם בריון

          בן-עוול מחלון חדרה, והוא,

          כמו מנוול הולל, הודה בכל

          המפגשים המושחתים שהם

          ערכו בסתר אלף פעם.

דון ג'ון:   טפו, אי אפשר לחזור על המלים,    

          אדון, לא, אי אפשר!

          אין שום שפה שבה לא ייפגע

          הטוהר אם נֹאמר זאת. כן, גבירה

          יפה, עצוב לי על ההפקרות

          שלך.

קלאודיו:           אח הרו! מה שאת יכולת

          להיות לוּ מחצית קסמך מִחוּץ

          שכן בַּדעת וּבלב שלך!

          אבל שלום, שלמות שלילית. שלום.

          טומאה תמה ותום טמא. אני

          אגיף באשמתך את שערי

          האהבה כולם, וירפרף

          על עפעפַּי חשד שיהפוך

          כל יופי לאסון, בלי צל של חסד.

לאונאטו: אין לאף איש פה בשבילי פגיון?

          (הרו נופלת)

באטריצ'ה: מה, אחותי! מה את צונחת ארצה?

דון ג'ון:  בואו, נלך. מה שיצא לָאור

          חונק לה את הלב.

          (יוצאים דון פדרו, קלאודיו ודון ג'ון)

בנדיק: מה שלום הגברת?

באטריצ'ה:                    מתה, אני חושבת.

          הצילו, דוד! לא, הרו! הרו! איי,

          דוד, סניור בנדיק, נזיר!

לאונאטו:                           גורל,

          שלא תסיר את כובד זרועך!

          המוות הוא כיסוי יפה מאד

          לחרפתה.

באטריצ'ה:              הרו שלי, איך את?

          (הרו זעה)

נזיר:  התנחמי, גברתי.

לאונאטו: את מביטה אל השמיים?

נזיר:                                  כן,

          מדוע לא?

לאונאטו:               מדוע? מה, לא כל

          יצור שחי זועק "חרפה עליה"?

         היא מסוגלת להכחיש סיפור

          אשר הודפס בְּסומק-דם שלה?

          לא, הרו, אל תחיי! אל תפקחי

          עיניים! כי לולא חשבתי כי

          תמותי תיכף, אילו האמנתי

          שנשימתך תגבר על בושתך,

          הייתי לא רק מייסר אלא

          מכה אותך למוות. התאבלתי

         שיש לי בת אחת בלבד? השמצתי

          אי פעם את הטבע הקמצן

         על זה? הו בת אחת יותר מדי -

          זה מה שאת! למה היתה אחת?

          למה נראית לי מקסימה אי פעם?

          ולמה לא אספתי בחמלה

          בת של קבצן על סף דלתי, שלוּ

          היתה כך מזדהמת, כך

          נמרחת בטינופת, פי יכול

          היה לומר: "היא לא שלי; חרפה זו

          יצאה מחלציים לא ידועים."

          אבל שלי, שלי שגם אהבתי,

          שלי אשר פיארתי, ושלי

          שהתגאיתי בה - שלי כל כך

         שלעצמי נראיתי לא שלי

          אל מול ערכה שלה. והיא - הו, היא

          נפלה לבור של דיו שאין בכל

          הים מספיק טיפות לנקותה שוב,

          אין מֶלח לשמר את הבשר

         המטונף והרקוב שלה.

בנדיק: אדון, אדון, בסבלנות. אני

          עטוף בתדהמה כזאת - איני

          יודע מה לומר.

באטריצ'ה:  זאת עלילת שווא, בחיי, נשבעת!

בנדיק: גברתי, ישנת איתה אתמול בלילה?

באטריצ'ה:  לא, האמת - לא; אם כי השנה

          ישנתי לצידה ממש כל לילה.

לאונאטו:  מוכח, מוכח סופית! זה מחזק

          מה שהיה עשוי ברזל כבר! מה,

          שני הנסיכים יאמרו שקרים, וקלאודיו,

          הוא ישקר, שכה אהב אותה?

           שכשדיבר על חרפתה שטף

          זאת בדמעות? עזבו אותה, תנו לה

          למות.

נזיר:              הקשב לי רגע:

          אני שתקתי כל הזמן הזה,

          נתתי לדברים להתגלגל,

          כי התבוננתי בגבירה. ראיתי

          אלפי גדודים של סומק מגיחים

          אל תוך לחיה, אלפי בושות תמימות

          חיוורות בְּלוֹבן מלאכִי הודפות

          את צבא הסומק; בעיניה אש

          הופיעה כדי לשרוף את הכפירה

          של הנסיכים האלה בְּאמת

          הבתולים שלה. קרא לי טיפש,

          זלזל בַּפֵּרוּשים, באבחנות

          שלי, אף שחותם הנסיון

          טבוע בְּסִפְרִי; זלזל בִּמְרום

          גילי, ביעודי, כבודי, מִשְרת

          קודשי, אם העלמה המתוקה

          פה לא נפלה, חפה מחטא, קורבן

          ביד משגה צורב.

לאונאטו:                       נזיר, זה לא

          יכול להיות. אתה רואה שכל

          בְּדל זכות שעוד נותר לה הוא שעל

          קִלְלתה היא לא הוסיפה חטא

          של שבועת שקר. היא לא מכחישה.

          אז למה לכסות בתירוצים

          את האמת העירומה?

נזיר:                               מיהו

          הגבר שעליו מאשימים

          אותך, גברתי?

הרו:                        רק המאשימים

          יודעים. אני לא. אם יש גבר חי

          שאותו אני יודעת קצת יותר

          ממה שמתירה צניעות בתולים,

          הלוואי שאיענש בלי שום חמלה!

         הו אבא, רק תוכיח שאיזה גבר

          נפגש אתי בשעת לֵיל לא כשרה,

          או שהחלפתי בְּלֵיל אמש שתי

          מלים עם מישהו, אז התכחש

          לי, שנא אותי, ענה אותי למוות!

נזיר:  משגה מוזר נפל על הנסיכים.          [/ יש מין משגה מוזר לנסיכים.]

בנדיק: שניים מהם אנשי כבוד לְאות

          ולמופת. אם מישהו הטעה

          את חוכמתם, זה דון ג'ון, הממזר,

          שנשמתו טורחת במפעל

          הרֶשע.

לאונאטו:                לא יודע. אם דִבּרו

          אמת, ידיים אלה יקרעו

          אותה. אם הם הכתימו את כבודה,

          גם הַגֵּאה בהם ישמע על זה.

          הזמן עוד לא ייבש לי את הדם,

          הגיל עוד לא טרף לי את המוח,

          יד הגורל לא רוששה אותי,

          חיים של רוע לא נִשְלו אותי

          מידידים כל כך שלא יראו

          איך קם בי כוח גם של גוף וגם

          של תחבולה, גיוס של חברים

          ואמצעים בכדי להיפרע

          מהם עד היסוד.

נזיר:                            עצור דקה,

          ותן לי לייעץ כאן. את בתך

          פה הנסיכים השאירו למותה.

          הסתר אותה לפי שעה בבית,

          תודיע בציבור ש - כן, היא מתה.

          נהג כמתאבל על פי כללי

          הטקס, ובנחלת הקבר

          המשפחתית הקם לה מצבה,

          ותמלא כל נוהג של קבורה.

לאונאטו:  ומה ייצא מזה? מה זה יועיל?

נזיר:    אם כל זה יבוצע כהלכה,

          זה יהפוך כלפיה כל דיבה

          לחרטה; זה כבר די טוב. אבל

          לא לשם כך אני מתווה נתיב

          מוזר כזה: תראה שמצירים

          קשים עוד ייוולד דבר גדול.

          כיוון שמתה - זאת יש להדגיש -

          בָּרגע שבו הואשמה, כולם

         יבכו וירחמו, וימחלו.

          כי ככה זה: את מה שיש לנו

          לא נעריך כל עוד שלנו הוא

          להתענג בו, אך כשהוא חסר

          או אם אבד, הו, אז מה ישתווה

          לו, אז אנו מוצאים את כל הטוֹב

         שלא ראינו כשהיה שלנו.

         וכך יקרה לקלאודיו. כשישמע

          שהמילים שלו הרגו אותה,

          אז בּבוּאת חייה תתגנב

          במתק אל חדרי החדרים

         של דמיונו, כל אבר מדמותה

         החיה יתגלה לו בעיני

          רוחו הדוּר יותר, רוטט, ענוג,

          תוסס-חיים יותר משהיתה

          כשחיה באמת. אז יתאבל -

          אם הוא אכן אהב מכל הלב -

          ויתחרט שהאשים אותה;

          כן, גם אם האמין שהוא צודק.

          עשה כך ותראה שהסיפור

          יוכתר בהצלחה יותר מכפי

          שביכולתי אפילו לשער.

          וגם אם התוכנית כולה תוחמץ,

          אז רק האמונה שהרו מתה

          כבר תְּכַבה כל השמצת קלון.

          ובמקרה הכי נורא תסתיר

          אותה, כפי שמגיע לְשֵם טוב

          אשר נפגם, בחיק חיים של דת,

          ובבידוד, רחוק מכל לשון

          רעה, עין צרה והכפשות.

בנדיק: סניור לאונאטו, שְמע לעצתו.

          אף שאתה יודע עד כמה

          אני קרוב לקלאודיו ואוהב

          אותו, כאן אהיה סודי וגם

          ישר כמו הנשמה שלך לגוף.

לאונאטו:  אני טובע ביגון כזה -

          כל חוט ימשוך אותי.

נזיר:   נלך עכשיו. זו דרך נכונה: 

         פצע קשה - תרופה קשה תושיע.

         אַת, מוּתי כדי לחיות. החתונה

         אולי תבוא עוד. אל תתיאשי, אה?

       (יוצאים כולם חוץ מבאטריצ'ה ובנדיק)

בנדיק: גברת באטריצ'ה, את בכית כל הזמן הזה?

באטריצ'ה:  כן, ואמשיך לבכות עוד קצת זמן.

בנדיק: לא הייתי רוצה בזה.

באטריצ'ה: אתה לא צריך. אני עושה את זה ממילא.

בנדיק: בטוח שעשו לבת-דודך המקסימה עוול.

באטריצ'ה:  הה, כמה שאני אגמול לאיש שיעשה לה צדק!

בנדיק: יש איזו דרך להראות ידידות כזאת?

באטריצ'ה:  דרך מאד סלולה, רק אין ידיד כזה.

בנדיק: גבר יכול לעשות זאת?

באטריצ'ה:  זה תפקיד של גבר, אבל לא שלך.

בנדיק: אני לא אוהב כלום בעולם כמו אותך. זה לא מוזר?

באטריצ'ה:  מוזר כמו אני לא יודעת מה. יכולתי באותה מידה לומר שאני לא אוהבת כלום כמו אותך. אבל אל תאמין לי - ובכל זאת אני לא משקרת. אני לא מודה בכלום, גם לא מכחישה כלום. חבל לי על בת-הדוד שלי.

בנדיק: נשבע בחיי, באטריצ'ה, את אוהבת אותי.

באטריצ'ה: אל תישבע לשווא ושמור על חייך.

בנדיק:  אני אשבע שוב ושוב בחיי שאת אוהבת אותי, ושישמור על חייו מי  שיגיד שאני לא אוהב אותך.

באטריצ'ה:  ולא תשוב מן השבועה?

בנדיק: שום משב בשום מצב לא ישיב אותי עכשיו. אני טוען שאני אוהב אותך.

באטריצ'ה: אם ככה, אז - שאלוהים יסלח לי.

בנדיק: על איזה פשע, באטריצ'ה-מותק?

באטריצ'ה:  תפסת אותי ברגע של מזל, בדיוק התכוונתי לטעון שאני אוהבת אותך.

בנדיק: אז תטעני, מכל לבך.

באטריצ'ה:  אני אוהבת אותך בלב כל כך טעון שלא נשאר בו שום מקום לטענות.

בנדיק: בואי, בקשי ממני לעשות כל דבר בשבילך.

באטריצ'ה:  הרוג את קלאודיו.

בנדיק: הה, בשום אופן בעד כל העולם.

באטריצ'ה:  אתה הורג אותי בַּסירוב. שלום.

בנדיק: חכי, באטריצ'ה מתוקה.

באטריצ'ה: כבר הלכתי, גם אם אני עוד כאן. אין בך שום אהבה. לא, בבקשה, תן לי   ללכת.

בנדיק: באטריצ'ה -

באטריצ'ה:  נשבעת לך, אני הולכת.

בנדיק:  קודם נהיה ידידים.

באטריצ'ה: יש לך יותר אומץ להיות ידיד שלי מאשר ללחום באויב שלי.

בנדיק: קלאודיו הוא אויב שלך?

באטריצ'ה: הוא לא הוכיח שהוא מנווול-על? שהשמיץ, הכפיש, טינף את הכבוד של דם מדמי? אח, אילו רק הייתי גבר! מה, לָקַחַת אותה ביד עד שהם אמורים לשלב יד ביד, ואז לתקוף בפומבי, להשמיץ בלי בושה, ללכלך בלי מעצור - הו אלוהים, אילו רק הייתי גבר! הייתי תולשת ואוכלת לו את הלב בלב העיר!

בנדיק:  תקשיבי לי, באטריצ'ה -

באטריצ'ה: מדברת עם גבר בחלון! יופי של ספור!

בנדיק: לא, אבל, באטריצ'ה -

באטריצ'ה:  הרו המתוקה! טינפו אותה, ביזו אותה, הרסו אותה.

בנדיק:  בֵּאַט -

באטריצ'ה:  נסיכים, רוזנים, אנשים על רמה! עורכי-דוֹן מְעוְותי-דין, עם ניסוחים נסיכיים, בְּרמה של רמאים! ממתק רוזְנוּת בטעם זנות! אדון ממש מעדן! אח אילו הייתי גבר - רק בשבילו! אבל הגבריות דולדלה לחנחונים, הגבוּרה לגינונים, והגברים נהיו רק לשון, ואיזה לשון! רק חידודי לשון! מתיפייפי-נפש! היום גיבור-הרקולס הוא רק מי שאומר שקר ונשבע עליו. תפילות לא יהפכו אותי לגבר, אז ארד כאשה מרוב צער אל קבר.  

בנדיק: חכי, באטריצ'ה, נשבע ביד הזאת, אני אוהב אותך.

באטריצ'ה: עשה איתה בשם האהבה משהו יותר שווה מלהישבע.  

בנדיק: את חושבת בלב ונפש שהרוזן קלאודיו עשה עוול להרו?

באטריצ'ה: כן, בטוח כמו שיש לי מחשבה או נפש.

בנדיק:  מספיק, אני גוייסתי. אזמין אותו ללחום גבר מול גבר. אני אנשק את ידך, וכך אני עוזב אותך. נשבע ביד הזאת, קלאודיו ישלם ביוקר. מה שתשמעי עלי - ככה תחשבי עלי. אני צריך לומר שהיא מתה, אז שלום.

יוצאים משני צדדים. 


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים השוטרים [דוּבְדֶוִויל ווִינֵגֵרָט], והשמש, הוא לבלר העיר, בגלימות, עם המשמר, בוראקיו וקונראד.

 

דוּבְדֶוִויל:  כל חברי הקוֹנְגְרֵפְּס פה?

וִינֵגֵרָט:  היי, שרפרף וכרית לַשַּמָּש.

שמש (מתיישב): מי הם החייבים בדין? [/מי הם בעלי-העברה?]

דוּבְדֶוִויל: אה, זה אני, והקוֹלגוֹ שלי.

וִינֵגֵרָט:  על זה אין מה להתווכח: לנו יש ריפוי-כוח לחקור אותם כַּדין וּמנדט.

שמש:  אבל מי העבריינים שיש לחקור אותם? (לדוּבְדֶוִויל) קרא להם להתייצב, אדון רב-שוטר.

דוּבְדֶוִויל:  בדיוק, שיצוּבו לפנַי. (המשמר מוביל את בוראקיו וקונראד קדימה, ונסוג לאחור) מה שמך, חבר?

בוראקיו:   בוראקיו.

דוּבְדֶוִויל (לשמש): תרשום בבקשה: בוראקיו. (לקונראד): ואתה-שם?

קונראד:  אני איש נכבד, אדוני, ושמי קונראד.

דוּבְדֶוִויל: תרשום "אדון איש נכבד קונראד". רבותי, אתם עובדים את אלוהים?

קונראד, בוראקיו: כן, אדוני, אנחנו מקווים.

דוּבְדֶוִויל: תרשום שהם מקווים שהם עובדים את אלוהים. ותכתוב את אלוהים ראשון, כי אלוהים ישמור אם אלוהים יהיה רשום אחרי מנוולים כאלה. רבותי, כבר בדוק וכן ברור שאתם לא הרבה יותר מפושעים בני עוולה, ובקרוב זה גם יסופר-כי-יאומן. מה יש לכם לומר לטובתכם?

קונראד: אדוני, אנחנו אומרים שאנחנו לא בכלל.

דוּבְדֶוִויל: טיפוס ממולח מסוג מתוחכם, אני אומר לכם. אבל אני יסובב אותו סיבוב. (לבוראקיו) בוא-נא-פה אתה. יש לי אתך שני מלים בארבע אוזניים. אדוני, אני אומר לך, קיים חשד שאתם פושעים בני עוולה.

בוראקיו: אדוני, אני אומר לך שאנחנו לא בכלל.

דוּבְדֶוִויל: טוב, עמוד בצד. בחי אלוהים, הם תיאמו עמדות. (לשמש) רשמת שהם לא בכלל?

שמש: אדון רב-שוטר, אתה לא מנהל את החקירה באפיק נכון. אתה צריך לזמן את המשמר שמאשים אותם.

דוּבְדֶוִויל: כן, בדיוק, זה האפיק הכי אפיקְס. משמר - להזדמן! (המשמר צועד קדימה) רבותי, אני תובע ממכם בשם הנסיך, תאשימו את האנשים האלה.

איש-משמר 1 (מצביע על בוראקיו): האיש הזה אמר, אדון, שדון ג'ון האח של הנסיך הוא נבל.

דוּבְדֶוִויל: תרשום "הנסיך ג'ון הוא נבל". מה, זה עדות-שקר חס-וחלק, [/חד-וחרק,] לקרוא לְאח של נסיך נבל!

בוראקיו: אדון רב-שוטר -

דוּבְדֶוִויל: אני מבקש ממך, בן-אדם, תְּהַס! אני לא אוהב את הפרצוף שלך, תאמין לי.

שמש:  מה עוד שמעתם שהוא אמר?

איש-משמר 2: ככה, שהוא קיבל אלפייה מדון ג'ון בשביל להפליל את גברת הרו באשמת שקר.

דוּבְדֶוִויל: שוד ושקר לאור יום!

וִינֵגֵרָט:  ועוד בלילה.

שמש:  מה עוד, בן-אדם?

איש-משמר 1: ושהרוזן קלאודיו התכוון, על סמך המלים שלו, לבייש את הרו מול כל הציבור, ולא להתחתן איתה.

דוּבְדֶוִויל:  איי מנוול! אתה תקולל לישועת-עולם על זה.

שמש:  מה עוד?

משמר:   זהו.

שמש:  וזה יותר, רבותי, ממה שתוכלו להכחיש. הנסיך ג'ון חמק מכאן הבוקר בסתר; הרו הואשמה באופן כזה בדיוק, ובאופן כזה נדחתה, ומן היגון על כך מתה פתע. אדון רב-שוטר, נא לכבול את האנשים האלה ולהביא אותם בפני לאונאטו. אני אלך קודם להראות לו את רישומי החקירה.

               (יוצא)

דוּבְדֶוִויל:  קדימה, לקבל אותם בְּכּבלים. [/ לחבל אותם בחבלים.]

וִינֵגֵרָט:  שהידיים יהיו אדוקות! באדיקות!

               (המשמר כובל אותם)

קונראד: תעוף, קוף!

דוּבְדֶוִויל: בחי אלוהים, איפה השמש? שירשום שהשוטר של הנסיך הוא קוף! קדימה, לקשור אותם! (לקונראד, שמתנגד): חתיכת גועל רפש!

קונראד: לֵך! אתה חמוֹר, אתה חמוֹר!

דוּבְדֶוִויל:  אתה מקלקל ראש בַּמִּשְרָה שלי? אתה מקלקל ראש בגיל שלי? אח, אם הוא רק היה כאן לרשום שאני חמור! אבל, רבותי, תזכרו שאני חמור; גם אם זה לא רשום, נא אל תשכחו שאני חמור. לא, מנוול אחד,  אתה מלא יראת שדיים וחילול השֵד כמו שיוכיחו במוֹפְתוֹת וּבְאוֹתים. אני בן-אדם חכם, ומה שיותר - שוטר, ומה שיותר - בעל-בית, ומה שיותר -  חתיכת עור-ועצמות יפה שאין כזה בעיר, ואחד שמכיר את החוק - שתוק! - ואיש מספיק עשיר - שתוק! - ואיש שאפילו ספג הפסדים, ויש לו שני חליפות, והכל אצלו דבש. - תקחו תביאו אותו מכאן! - איי, איך לא רשמו אותי בתור חמור!

               יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים לאונאטו ואחיו אנטוניו.

 

אנטוניו:  תמשיך כך - תהרוג את עצמך;

          זה לא נבון לתת לצער כך

          להשתלט עליך.

לאונאטו:                  די בבקשה

          עם העצות האלה, הן נופלות

          לתוך אוזנַי כמו מים למסננת.

          אל תייעץ יותר, אף מנחם

          לא יענג לי את האוזן חוץ

          ממי שאסונו שווה לזה

          שלי. הבֵא לי אבא שאהב

          את ילדתו כך, אשר שמחתו

          בה נחרבה כמו שמחתי, בקש

          ממנו לדבר על הבלגה.

          תמדוד את כאבו אל מול שלי,

          אורך ורוחב, בְּדוֹק שהוא תואם

          מיתר-מיתר, וזה מול זה, יגון

          זהה בכל תג וכל תו, פיתול, צורה

          ודמות. אחד כזה, אם יחייך,

          אם ילטף זקנו, ילעג לצער,

          יאמר "הממ-הממ" במקום להיאנח,

          אם ירפד מכאוב בפתגמים,

          יניח לַיגון להשתכר

          עד אור הבוקר, שיבוא אלי,

          אני אלְמד ממנו הבלגה.

          אבל אין איש כזה. כולם יודעים,

          אחי, לתת עצות ולנחם

          רק על כאב שהם לא מרגישים.

          כשהם רק טועמים אותו, הופכות

          לסערה של רגש העצות

          שבעבר נידבו תרופות מוּסר

          נגד הזעם, וניסו לכבול

          בחוט של משי את השגעון,

          ולכשף כאב בהבל-פה

          וייסורים בדיבורים. לא, לא,

          כולם חשים שתפקידם לנאום

          על הבלגה לזה שמתעוות

          תחת משא של צער, אך לאיש

         אין את תעצומות הנפש כדי

         להיות גיבור מוּסר כזה כשזה

          נופל עליו. אז בלי עצות. לבי

          יחריש אותן בזעקות כאב.

אנטוניו:   אז אין הבדל בין איש בוגר לילד.

לאונאטו: די, די. אני אהיה בשר ודם.

          עוד לא נולד הפילוסוף אשר

          סבל בהבלגה כאב שיניים,

          לא משנה כמה פסוקים כתב

          כמו אל והתגרה גם בַּגורל

          וגם בַּסבל. 

אנטוניו:                 אבל אל תכּה

          את עצמך בלבד. שיסבלו

          גם אלה שפגעו בך.

אנטוניו:                          בזה

          אתה צודק. כך אעשה. לבי

          אומר שהעלילו כאן על הרו.

          את זה קלאודיו יידע, גם הנסיך,

          וכל מי שהכתים כך את כבודה.

          (נכנסים דון פדרו וקלאודיו)

אנטוניו:   הנה באים קלאודיו והנסיך

          בחיפזון.

דון פדרו:              שלום, שלום.

קלאודיו:                                  יום טוב

          לכם שניכם.

לאונאטו:                  הקשיבו, רבותי!

דון פדרו:  אנחנו קצת ממהרים, לאונאטו.

לאונאטו:  ממהרים, אדון? טוב, אז שלום,

          אדון. עכשיו בוער לך? טוב, מה

          זה משנה.

דון פדרו:                לא-לא, זקן טוב, אל

          תריב איתנו.

אנטוניו:                   לוּ יכול היה

          בְּריב לגזור דין צדק, כמה פה

          היו חופרים שוחות להתחבא.

קלאודיו:   מי זה עושה לו עוול?

לאונאטו:                            מי? אתה

          עושה לי עוול, גוש זיוף, אתה!

          לא, אל תשלח יד אל הנשק; לא

          פוחד ממך.

קלאודיו:                   שתקולל היד

          שלי אם היא תיתן לשֵֹיבתך

          עילה לפחד. בחיי, ידי

          לא נשלחה בכלל לַנשק.

לאונאטו:                                שה

          שה, גבר, אל תלעג ואל תבוז

          לי! אני לא ישיש שוטה דל-שכל,

          לא מתרברב בזכות גילי על "מה 

          עשיתי כבחור צעיר" או "מה  

          יכולתי לעשות, רק שאני 

          זקן". דע לך, קלאודיו - בַּפרצוף:

          אתה כל כך פשעת בְּילדה

          חפה מחטא ובי - שאני אנוס

          לזרוק הדר שיבה, ועם שיער

          אפור וצלקות של שנות חיים

          לקרוא לך להילחם כמו גבר.

          אני אומר שהעללת על

          ילדה תמימה שקרים. ההשמצות

          שלך פילחו לה את הלב עד תום,

          והיא קבורה עם אבותיה - איי,

          בְּקבר שאף פעם לא טמן

          חרפה, חוץ משלה, שהנבָלה

         שלך תפרה.

קלאודיו:                הנבָלה שלי?

לאונאטו:  שלך, קלאודיו, שלך אני אומר.

דון פדרו:  אתה טועה, זקן.

לאונאטו:                       אדון, אדון,

          אוכיח זאת בדם גופו, אם רק

          יעז, מול כל הסייף המשובח

          שלו, הכושר, השרירים, אביב

          ימיו, הלהט התוסס.

קלאודיו:                             עזוב!

          לא אתעסק אתך.

לאונאטו:                         אתה יכול

           כך לנפנף אותי? הרגת לי

          ילדה; אם תהרוג אותי, ילדון,

           אז תהרוג פה גבר.

אנטוניו:                         שני גברים,

          אבל גברים אמיתיים! אך לא

          חשוב, שיהרוג קודם אחד.

          קודם תדְבּיר, אחר כך תדבר.

          שיתייצב נגדי! בוא, אחרי,

          ילדון. קדימה, מר ילדון, בוא-בוא,

          מר ילד! בוא אצליף בך עם כל

          הסַיִף המצוחצח שלך! כן-כן,

          חי הכבוד שלי, אני אצליף!

לאונאטו:  אחי -

אנטוניו:         עמוד בצד, אה? אלוהים עֵדִי,

          את בת אחי אהבתי, והיא מתה,

          הוכתה למוות מדיבת כלבים

          שמעזים להילחם בגבר

          כמו שאני מעז לתפוס נחש

          בלשונו. זאטוטים, קופים,

          משתחצנים, בני-זבל, נקבות!

לאונאטו:  אחי אנטוניו -

אנטוניו:                        לא, אל תתרגש.

          מה, בן-אדם? אני מכיר אותם,

          וכמה הם שוקלים, כן, עד פרור. 

          זה עדר ילדים מחרחרי

          ריב, טווסי אופנה, חוצפניים,

          שמשקרים, מתחמנים, בזים,

          יורקים ומשמיצים, מסתובבים

          כמו מוקיונים מגונדרים, עושים

          פרצוף מפחיד, אומרים חצי-תריסר

          מילות איוּם איך הם היו רומסים

          את אויביהם עד מחץ אם יעזו -

          וזה הכל.

לאונאטו: אבל אחי, אנטוניו -

אנטוניו:                          די-די, זה

          לא רציני. אל תתערב. תן לי.

דון פדרו:  לא נגרה עוד את סבלנותכם.

          צר לי על מות בתך, אך חי כבודי,

          כל מה שהואשמה בו - רק אמת

          מוחלטת מגובָּה בהוכחות.

לאונאטו:  אדון, אדון -

דון פדרו:                  לא, לא מקשיב.

לאונאטו:                                      לא? בוא,

          אחי, נלך. עוד ישמעו אותי.

אנטוניו:    ומי שלא ישמע - עוד ישלם. 

          (יוצאים לאונאטו ואנטוניו. נכנס בנדיק)

דון פדרו:  תראה, תראה: הנה בא האיש שיצאנו לחפש.

קלאודיו:  אז מה, סניור, מה החדשות?

בנדיק (לדון פדרו): שלום רב, אדוני.

דון פדרו:  ברוך הבא, סניור. כמעט באת להפריד קטטה.

קלאודיו:  שני זקנים בלי שיניים רצו לקטום לשנינו את החוטם.

דון פדרו:  לאונאטו ואחיו. מה תגיד? אם היינו נלחמים, נדמה לי אנחנו קצת צעירים עליהם.

בנדיק: בְּריב שקר אין גבורת אמת. אני באתי לחפש את שניכם.

קלאודיו:  אנחנו הפכנו את העיר לחפש אותך, כי אנחנו במצב-רוח מאה-אחוז-זפת ונשמח מאד אם מישהו יטאטא אותו. אתה מוכן להשחיז לנו איזה חידוד?

בנדיק: החוד שלי לצדי בַּנָּדָן. לשלוף?

דון פדרו:  אתה חד רק בצד?

קלאודיו:  לפחות יש לו צד אחד חד, כי מצד שני יש אחדים לא חדים משום צד. אבל אני מבקש, נדָן או לא נדן, שלוף כמו נגן ותנעים לנו.

דון פדרו:  נשבע לך במצפון שלי - הוא חיוור. אתה חולה, או כועס?

קלאודיו:  הי, אומץ, בן-אדם! הדכאון הרג את הקרפיון, אבל לך יש מספיק און לקטול דכאון.   

בנדיק: אדוני, אני אהדוף את השנינות שלך גם אם היא תשעט מולי עם כידון. אני מבקש ממך תמצא לך שותף אחר. 

קלאודיו:  תחליפו לו נשק. החרב שלו התחרבה והלהב שלו לא מלהיב.   

דון פדרו:  שכה אני אחיה, הוא משתנה מרגע לרגע. אני חושב שהוא באמת מרוגז.

קלאודיו:  שירכז את הרוגז בְּארגז עד שיגוז.

בנדיק: להגיד לך מילה אחת באוזן?

קלאודיו:  אלוהים ישמור אותי מהזמנה לדו-קרב.

בנדיק (בצד לקלאודיו): אתה מנוול. אני לא מתלוצץ. אני אוסיף פעולה לַמילה איך שתעז, עם איזה נשק שתעז ומתי שתעז. תיענה לאתגר, או שאודיע שאתה פחדן. אתה הרגת גבירה מתוקה, ומותה ייפול על ראשך - כבד. מצפה לתגובתך.

קלאודיו:  טוב, אני מוכן, זאת תהיה חגיגת מטעמים.

דון פדרו:  מה, סעודה, סעודה?

קלאודיו:  שכה אני אחיה, אני מודה לו, הוא הזמין אותי לראש-עגל וחזה עוף מסורס, ואם לא אחתוך אותם כמו טבח-אמן תגיד שהסכּוּ"ם שלי עקום. לא יהיו גם ביצי שור?

בנדיק: אדוני, השכל שלך משתרך לו יפה, בקצב הליכה.

דון פדרו: אני אגיד לך איך באטריצ'ה שבחה את השכל שלך לפני יום-יומיים. אני אמרתי שיש לך שכל יפה. "נכון" אמרה היא, "יפה וקטן". "לא," אמרתי אני, "שכל גדול." "נכון" אומרת היא, "גדול וגס". "לא-לא", אמרתי אני, "שכל טוב". "בדיוק", אמרה היא, "הוא לא פוגע באיש". "לא-לא", אמרתי אני, "האדון הוא חכם". "בהחלט", אמרה היא, "חכם בלילה." "לא-לא" אמרתי אני, "הוא רב-לשוני." "לזה אני מאמינה", אמרה היא, "כי הוא נשבע לי משהו בְּיום שֵנִי בלילה והפר אותו ביום שלישי בבוקר. זה כפל לשון; הוא דו-לשוני." ככה שעה תמימה היא תרגמה ועיבדה כל תכונה שלך. אבל בסוף היא סיכמה, באנחה, שאתה הגבר הכי משובח באיטליה.

קלאודיו: ועל זה היא בכתה מכל הלב ואמרה שלא אכפת לה.

דון פדרו: כן, להגיד - אמרה, ולמרות הכל ואף-על-פי-כן אם היא לא היתה שונאת אותו רצח, היתה אוהבת אותו עד מוות. הבת של הזקן סיפרה לנו הכל.        

קלאודיו: הכל, הכל. ויתר-על-כן, אלוהים ראה אותו כשהוא התחבא בגן.

דון פדרו: אבל מתי נרכיב את קרני שור-הבר על הראש של בנדיק הבר-דעת?

קלאודיו: כן, עם הכיתוב "כאן גר בנדיק הגבר הנשוי".

בנדיק:  שלום לכם. ילד, אתה שמעת אותי. אשאיר אתכם עם הומור הרכילות שלכם. אתם משחיזים מלים כמו שדוגמן שחצן משחיז חרב. מזה, תודָה לאל, אף זבוב לא ייפצע. אדוני, אני מודה לך על כל מחוות נדיבותך. אני חייב להגיש לך את התפטרותי. אחיך הממזר ברח ממסינה; ביניכם הרגתם גבירה מתוקה וחפה מפשע. מה שנוגע לאדון טיפת-חלב פה, הוא ואני ניפגש, ועד אז שיהיה בריא.

               (יוצא)

דון פדרו:  הוא ברצינות.

קלאודיו: ברצינות תהומית. ו - מתערב אתך - לכבוד אהבת באטריצ'ה.

דון פדרו: והוא הזמין אותך לדו-קרב?

קלאודיו:  בכל הכנות.

דון פדרו: כמה מקסים לראות גבר שמסתובב כולו נצנוץ וצחצוח, אבל שכח בבית את המוח.  

קלאודיו: איש כזה הוא ענק מול קוף; אבל קוף הוא דוקטור מול איש כזה.

דון פדרו: אבל עצור, תן לי שניה. עמוד דום, לב שלי, ורגע רצינות - הוא לא אמר שאחי ברח?

               (נכנסים השוטרים דוּבְדֶוִויל ווִינֵגֵרָט, עם המשמר, קונראד ובוראקיו)

דוּבְדֶוִויל:  בוא הנה, אדוני. אם הצדק לא יאלף אותך, אז הוא חֵרש בשתי המאזניים. לא, אם אתה צבוּע מנוול עם פה מנובּל, יטפלו בך.

דון פדרו: מה זה? שניים מהאנשים של אחי כבולים? אחד מהם בוראקיו.

קלאודיו: שְאל מה העברה שלהם, אדוני.

דון פדרו: שוטרים, איזו עברה עשו האנשים האלה?

דוּבְדֶוִויל:  ככה, אדוני הם ביצעו דו"ח שקר. מֶטר על זה, הם לא דיברו אמת, דבר שני הם שַמְצָנים, דבר ששי ואחרון הם דִיבּוּ דיבה על גבירה, דבר שלישי הם העידו שלא כנכון, ו - לסיכום - הם כלבים שקרנים.

דון פדרו:  דבר ראשון אני שואל אותך מה הם עשו, דבר שלישי מה העברה שלהם, דבר ששי ואחרון למה הם עצורים, ו - לסיכום - במה אתה מאשים אותם?

קלאודיו:  יפה דרשת, ולפי ראשי הפרקים שלו ממש. כן, בהחלט, משמעות אחת רודפת המון מלים נרדפות.

דון פדרו:   במי פגעתם, רבותי, שאתם כפותים ושפוטים? השוטר המלומד הזה הוא גאון כל כך סתום שהוא לגמרי לא מובן. מה העברה שלכם?

בוראקיו:   נסיך יקר, תן לי להשיב בלי להכביר מלים. אתה תקשיב לי, והרוזן הזה -  שיהרוג אותי. אני רימיתי אתכם ממש לעיניכם. מה שחוכמתכם לא הצליחה לגלות הוציאו לאור הדחלילים החלולים האלה, ששמעו אותי בלילה מתוודה באוזני האיש הזה איך דון ג'ון אחיך הסית אותי להכפיש את הגברת הרו; איך אתם הובאתם אל הגן וראיתם אותי מחזר אחרי מרגרט בבגדי הרו; איך הפלת על ראשה חרפה במקום להתחתן איתה. יש להם תיעוד של מעשה הנבָלה שלי, שהייתי חותם אותו במותי ורק לא לחזור על זה לחרפתי. הגברת מתה בשל האשמות-השווא שלי ושל אדוני, ובקיצור, אני לא מבקש כלום חוץ מהגמול למנוול.

דון פדרו:  זה לא הולם בך כמו מוט ברזל?

קלאודיו:  שתיתי רעל כשהאיש דיבר.

דון פדרו:  אבל אחי דחף אותך לזה?

בוראקיו:  כן, ושילם לי טוב על הביצוע.

דון פדרו:  כולו בנוי מלבֵנֵי בגידה,

          ובשל הנבָלה שלו ברח.

קלאודיו: הרו, מלאך! דמותך עכשיו נראית

          פלאית כמו בתחילה, כשהתאהבתי.

דוּבְדֶוִויל:  קדימה, לייצא מכאן את הנישוֹמים. השמָש כבר היה אמור למסור לסניור לאונאטו את כל האינפורְץ-מַצְיה. ורבותי, אל תשכחו להדגיש, בַּמקום ובַזמן הדרוש, שאני חמור.

וִינֵגֵרָט:  הנה, הנה בא מר-אדון-סניור לאונאטו, והשמש גם-כן.

          (נכנסים לאונאטו, אחיו אנטוניו והשמש)

לאונאטו: מי פה הכלב? תנו לראות את זוג

          עיניו, שכשאפגוש עוד איש כמותו

          אפנה לו גב. מי הוא מביניהם?

בוראקיו:  רוצה לדעת מי חטא לך -

          הבט עלי.

לאונאטו:                  אתה הוא החלאה

          שבהבל-פה הרג את ילדתי,

          חפה מפשע?

בוראקיו:                    כן, אני לבד.

לאונאטו:  לא, מנוול, אתה מדביק שקרים

          לעצמך. זוג צדיקים עומד פה;

          שותף שלישי לקנוניה ברח.

          תודה לכם, כבוד הנסיכים, על מות

          בתי; רִשמו זאת בין הנשגבים

          בעלילותיכם. ביצעתם זאת

          מושלם, זכרו זאת. 

קלאודיו:                           לא יודע איך

          להתחנן למחילתך. אך לא

          אוכל לשתוק. בחר את הנקמה

          בעצמך. הטל עלי כל עונש

          שדמיונך יפסוק לחטא שלי.

          אך לא חטאתי אלא בטעות. [/בשוגג.]

דון פדרו:  וגם אני, חי נשמתי. אבל

          כדי לפצות את הזקן הטוב

          הזה אנאק תחת כל עול כבד

          שיעמיס עלי. 

לאונאטו:                    איני יכול

          לגזור עליך "גזור שילדתי

          תחיה" - זה בלתי אפשרי. אבל

         בבקשה סַפְּרו לכל אנשי

          מסינה איך היא מתה נקיה

          מחטא. (לקלאודיו): ואם תוכל אהבתך

          לבנות מעֶצב יצירה, חקוֹק

          לה על המצבה הספּד ושיר

          אותו לעצמותיה. שיר אותו

         הלילה. בוא מחר בבוקר אל

          בֵּיתי, ומכיוון שלא יכולת

          להיות לי לחתן, הייה אחיין

          לי. לאחי יש בת, היא העתק

          כמעט מושלם של ילדתי שמתה

          והיורשת היחידה של שנינו.

          עשה לה את הצדק שמבת-

          דודה שללת, ככה נקמתי

          תמות.

קלאודיו:                 הו איש אציל! כולי דמעות

          מעודף הנדיבות שלך. אני

          חובק בכל לב את הצעתך;

          מכאן והלאה קלאודיו המסכן

          שלך הוא.

לאונאטו:                  אז מחר אמתין לך.

          עד כאן הלילה. הרשע הזה

          יובא להתעמת עם מרגרט,

          אשר לדעתי סייעה לפשע,

          סופחה בידי אחיך.

בוראקיו:                          לא, נשבע

          בנשמתי, והיא גם לא ידעה

          מה היא עושה כששוחחה אתי,

          היא ישרה מראש ועד כף רגל.

דוּבְדֶוִויל:  מטר על כן, אדוני, מה שאמנם לא נרשם שחור-על-תחְתֵי-לבן, הנישום פה, העבריין המפוּלל, קרא לי חמור. אני מבקש ממך שזה ייזכר בַּגֶּזֶר-דין שלו. וגם-כן המשמר שמע אותם מדברים על אחד אנטי-מוראלי; יש לו בצוואר קקה של בריח וְבָּאוֹזן פּישה של מפתח, והוא מבקש הלוואות לשם שומו-שמיים ואף פעם לא מחזיר, עד שהשם שוֹמוּ נהיה משומש ואנשים סוגרים את הלב ולא נותנים אף שום לשום שמיים. נא ממך תחקור אותו על הנושא הזה משְתִי ועד ערב.

לאונאטו:  תודה על טרחתך הישרה.

דוּבְדֶוִויל:  אדוני מדבר כמו בחור עם טעם לקוד מוּסר וטוּנה, ואני מעולל וממולל את אלוהים לכבודך.

לאונאטו (נותן לו כסף): זה על התרומה שלך.

דוּבְדֶוִויל: יבורכו הנדבנים!

לאונאטו: לך, אני פוטר אותך מן האסיר שלך, ואני מודה לך.

דוּבְדֶוִויל: אני משאיר בידי מעלתך נבֵלה מנוול, שאני מבקש ממעלתך לענוש אותו אנוּשוֹת, בתור דוגמית לאחרים. שאלוהים ישמור על מעלתך! אני מאחל למעלתך רק טוב! שאלוהים ישיב אותך לקרב-הבריאות! אני נותן לך בכל הצניעות רשות לעזוב, ואם יש בתכנון איזה מפגש עליז, הלוואי שזה יקרה חס-וחלילה במגירה בימינו! בוא, שכן.

               (יוצאים דוּבְדֶוִויל ווִינֵגֵרָט)

לאונאטו:  מחר בבוקר, רבותי. שלום.

אנטוניו:  כל טוב לכם. נפגוש אתכם מחר.

דון פדרו:   נבוא.

קלאודיו:             הלילה אקונן על הרו.

לאונאטו (למשמר):  הובילו את הטיפוסים האלה.

          עכשיו נחקור את מרגרט כיצד 

          היא נקשרה אל המושחת הזה.

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 2 -


נכנסים בנדיק ומרגרט.

 

בנדיק:   בבקשה, גברת מרגרט מתוקה, אני אנפיק לך תמורה נאה אם תעזרי לי להיפגש עם באטריצ'ה.

מרגרט: תכתוב שיר תהילה על היופי שלי?

בנדיק:   בסגנון נעלה, שאיש לא יוכל לעלות עליו. כי האמת הנעימה היא שמגיע לך.

מרגרט: שאיש לא יעלה עלי? מה, אני אשאר לנצח בתחתית ולא ירימו?

בנדיק:  העוקץ שלך חד כמו כלב-ציד, הוא ננעץ.

מרגרט: ושלך שטוח כמו חרב קרטון, דוהר ולא דוקר.

בנדיק:  עוקץ גברי מאד, מרגרט, הוא לא יפגע באשה. וא-פרופו, בבקשה קראי לבאטריצ'ה. ניצחת, ואני נוצר את הנשק בנרתיק שלי.

מרגרט: שלוף אותו משם; נרתיק יש לנו משלנו. 

בנדיק:  רק שימי לב, מרגרט, בחורות צריכות להיזהר מחנית דרוכה וחנות פתוחה.        

מרגרט: טוב, אני אקרא לבאטריצ'ה, שלדעתי שמעה על ההמצאה הזאת, רגליים.

               (יוצאת)

בנדיק:  שתתחיל לתרגל אותן. 

         (שר): אלוהֵי האוהב

             שלמעלה יושב

             ומכיר אותי היטב,

             כמה אני עלוב -

             אני מתכוון בזימרה; אבל באהבה - רומאו הרומנטי, שמשון שפלש לפְּלישְתִינות וכל ספריית מלחכי השמלות מדורי דורות, ששמותיהם מרצפים במליצות את שביל הפיוט - איפה, כולם ביחד וכל אחד לחוד לא היו מסוּבבים מרוב אהבה כמוני, אומלל. רק מה, אני לא יכול להראות את זה בחרוזים. נסיתי. אני לא מוצא חרוז ל"חֶמד" חוץ מ"ילד" -  חרוז של תינוק; ל"עיניים" , "קרניים" - חרוז כואב; ל"חכם", "מטומטם" – חרוז מגמגם. כל סיומת מבשרת אסון. לא, אני לא נולדתי במזל שיר ולא יודע לחזר בסולם חגיגות.

               (נכנסת באטריצ'ה)

           באטריצ'ה מתוקה, באת כשרק קראתי?

באטריצ'ה: סי, סניור, ואלך כשרק תבקש.

בנדיק:   הו, הישארי רק עד אז.

באטריצ'ה: נשארתי עד "אז". אז עכשיו שלום. אבל, לפני שאני הולכת, תן לי ללכת עם מה שבשבילו באתי, שהוא המידע מה נפל בינך ובין קלאודיו.

בנדיק:  רק מלים עכורות, ועל כן אנשק אותך.

באטריצ'ה: מלים עכורות הן הבל ורעות-רוח, שזה רוח רעה מהבל-פה, שזה פה מסריח, אי לכך אסתלק בלתי מנושקת.

בנדיק:   כְּשְלך נופלת לַפה מילה את עושה לה כזאת ברית-מילה - שמרוב בהלה היא נמלטת בעילום-שם לבית-מילון. אבל אני חייב להגיד לך פשוט: קלאודיו ספג ממני הזמנה, ואו שאשמע ממנו בקרוב או שאפרסם אותו בתור פחדן. ובבקשה עכשיו ספרי לי על איזו מן המגרעות שלי התאהבת בי לראשונה?

באטריצ'ה: על כולן ביחד, כי הן הקימו קואליציה [/ממשלה] יציבה כל כך של רע שהן לא מרשות לאף נציג של טוֹב להשתחל. אבל בזכות איזו מן המעלות שלי התייסרת לראשונה באהבה?

בנדיק:  "התייסרת!" - הגדרה קולעת. אני באמת מיוסר, כי אני אוהב אותך כנגד רצוני.

באטריצ'ה: לרוגז לבך, אני חושבת. אויה, לב מסכן! אם אתה מרגיז אותו למעני, אני ארגיז אותו למענך, כי אף פעם לא אוהַב מה ששנוא על חברִי.

בנדיק:  את ואני לא יכולים לחזר בנועם, אנחנו חכמים מדי.

באטריצ'ה: לא נראה כך לפי הוידוי הזה: החכמים יודעים ש"יהללך זר ולא פיך". 

בנדיק:  עקרון ישן, ישן, באטריצ'ה, עבר זמנו, היה תקף כשזָר לְזָר עזר. בימינו אם אדם לא יקים לעצמו אנדרטה לפני מותו, זכרו יימחק עד צלצול הפעמון ובכי האלמנה. 

באטריצ'ה: וכמה זמן זה, לדעתך?

בנדיק:  שאלה טובה. ככה: שעה של רעש ורבע של דמע. אי לכך רצוי מאד לאיש חכם - אם אדון מצפון, התולעת, לא יעצור אותו - להיות חצוצרת המעלות של עצמו, כמו שאני עושה. עד כאן דברי השבח שלי לעצמי, ואם יורשה לי להעיד בעצמי, עצמי מאד ראוי לשבח. ועכשיו ספרי לי, מה שלום בת-דודך?

באטריצ'ה: רע מאד.

בנדיק:  ושלומך את?

באטריצ'ה: רע מאד גם.

בנדיק:  עבדי את אלוהים, תאהבי אותי והכל יתוקן. וכאן אני גם עוזב אותך, כי הנה מגיעה מישהי בבהילות.

               (נכנסת אורסולה)

אורסולה:  גברתי, את חייבת לבוא אל דודך. שם הכל כמרקחה. הוכח שגברת הרו הואשמה לשווא, הנסיך וקלאודיו רומו קשות, ומי שמשך בכל החוטים הוא דון ג'ון, שברח ונעלם. תבואי מייד?

באטריצ'ה: תבוא לשמוע את החדשות האלה, סניור?

בנדיק:  אחיה בליבך, אמות בחיקך ואקבר בעינייך - ולמעלה מזה, אלך אתך אל דודך.

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 3 -


נכנסים קלאודיו, דון פדרו ושלושה או ארבעה מלווים, ביניהם אציל ונגנים, עם נרות.

 

קלאודיו: כאן הוא הקבר של בית לאונאטו?

אציל:  כאן, אדוני. (קורא את ההספד)

          מוכָּה בִּמְחִי לְשון חמס

          הרו טמונה באדמה. 

          המוות ישלם לה מס

          ויהוּלל לנצח שמה.

          זו שבוזתה וקוללה

          תחיה במוות בתהילה.

          יפארוה כאן שבחים           

          כְּשפּי יידום לנצחים. 

קלאודיו:   עכשיו נגנו, השמיעו שיר קינה.

אחד או יותר שרים: אלת הלבנה, סליחה

                על בתולתךְ שנרצחה.

                בשירי קינה נוגים

                סביב קברה אנו חגים.

                עם שעת חצות נגנח,

                      נבכה וניאנח

                          מר בלב, מר בלב.

                   ייפערו קברים,

                   יְיָלְלוּ פגרים

                         מר בלב, מר בלב.

אציל:  עצמותייך, נומו נא,

           כך  אספוד לך כל שנה.

דון פדרו:  הבוקר בא. כבּו כל כְּלִי מאור.  

          חלפה שעת הזאב. ראו: יום רך

          אל מול גלגל השמש כבר נעוֹר

          ומנמר, אפור, את המזרח. 

          תודה לכם כולכם, שלום. כל טוב.

קלאודיו:   לכו איש לדרכו. יום מבורך.

דון פדרו:  נלך עכשיו. נלבש בגדים שונים,

          ואז - ללאונאטו. חתונה!

קלאודיו:  יאיר לנו אל הכלולות פנים

          יותר משהאיר לַמסכנה.

          יוצאים. 


מערכה 5, תמונה 4 -


נכנסים לאונאטו, בנדיק, מרגרט, אורסולה, אנטוניו, הנזיר פרנסיס, הרו ובאטריצ'ה.

 

נזיר:  מה, לא אמרתי: היא חפה מחטא?

לאונאטו: גם הנסיך וקלאודיו, שחרפו

          אותה בשל טעות, כמו ששמעת.

          אך מרגרט, היה לה בדל אשמה

          בזה, גם אם שלא במתכוון,

          כפי שהחקירה הוכיחה.

אנטוניו:                              טוב,

          אני שמח שהכל נפתר

          יפה כל כך.

בנדיק:               וגם אני, אחרת

          היה עלי - הִבְטחתי -  להזמין

          את קלאודיו הצעיר שישלם

          על זה.

לאונאטו:           טוב, בת, וגבירותי, כולכן,

          לֵכנה להסתגר לבד בחדר,

          וכשאקרא, בואו במסכות.

          קלאודיו והנסיך צריכים לבוא כבר.

          אתה, אחי, את תפקידך יודע:

          להיות לבת-אחיך אב, לִמְסור

          אותה לקלאודיו הצעיר.

          (יוצאות הגברות)

אנטוניו:   ואעשה זאת בהדרת כבוד.

בנדיק: נזיר, עלי להטרידך קצת, צר לי.

נזיר:   במה, סניור?

בנדיק: לכבול אותי או לחסל אותי,

         או או. סניור לאונאטו - האמת

        היא, סניור טוב, האחיינית שלך -

         היא מביטה בי בעין טובה.

לאונאטו: העין שבִּתי נתנה לה? זה

          נכון.

בנדיק:         וגם אני משיב לה בעין

          של אהבה.

לאונאטו:                 זאת עין שקיבלת

          ממני, ומן הנסיך וקלאודיו.

          אך מהו רצונך?

בנדיק:                     אתה עונה

          לי בחידות, אדון. אך רצוני הוא

          שרצונך הטוב יחבור לְזה

          שלנו לשלב היום ידינו

          בנישואים. בזה, כבוד הנזיר,

          דרושה לי עזרתך.

לאונאטו:                      לבי בעד

          הכוונה.        

נזיר:               ועזרתי תוגש.

          הנה באים קלאודיו והנסיך.

          (נכנסים דון פדרו וקלאודיו, עם מלווים)

דון פדרו:  יום טוב לאספה החגיגית.

לאונאטו: יום טוב, נסיך. קלאודיו, יום טוב. לכם

          חכינו פה. אתה נחוש עדיין

          להתחתן היום עם בת אחי?

קלאודיו:  ולא אסוג, גם אם היא מוסלמית.

לאונאטו: אח, קרא לה. הנזיר מוכן פה.

          (אנטוניו יוצא)

דון פדרו: יום טוב לבנדיק. איך, מה קרה

          שיש לך פרצוף של פברואר,

          כולו כפור, סערה ועננים?

קלאודיו:   נדמה לי, הוא חושב על שור הבר.

          שה-שה, אל פחד, גבר: נְצפּה

          לך את הקרניים בזהב,

          וכל אירופה עוד תחגוג אתך

          כמו הנסיכה אירופה בסיפור

          כשיופיטר האל דמות שור לבש

          ואת היפהפיה הזאת כבש.

בנדיק: היה זה שור ממש כזה בוער

          שעל פרת אביך הסתער.

          וכך נולד לו עגל זה, רִשְמוּ;

          אם לא - ממי ירש כזה מין "מו"?

          (נכנסים אנטוניו, הרו, באטריצ'ה, מרגרט ואורסולה [הנשים במסכות])

קלאודיו: על זה עוד נתחשבן. עכשיו בא חוב

          אחר. מי הגבירה אשר עלי

          לקחת?

אנטוניו:                זו. קבל אותה ממני.

קלאודיו:       טוב, היא שלי. (להרו): יקירתי, הראי

          לי את פנייך.

לאונאטו:                   לא - עד שתיקח

          ידה מול הנזיר ותישבע

          להתחתן איתה.

קלאודיו:                       תני לי ידך

          מול איש האלוהים פה. בעלך

          אני - אם בעינייך אני טוב.

הרו (מסירה את המסכה): וכשחייתי, אשתך הייתי;

          וכשאהבת, בעלי היית.

קלאודיו:   הרו שניה!

הרו:                   כן, מה נכון מזה.

          הרו אחת מתה כשחוּללה;

          אבל אני, כשם שאני חיה,

          בתולה.

קלאודיו:                 הרו ההיא! הרו שמתה!

לאונאטו:  היא מתה כל עוד חיה הדיבה.          

נזיר:    אני אפיג את כל התימהון

          כשאחרי טקסי הנישואים

          אסביר לך הכל בדבר מותה

          של הרו היפה. עד אז קבל

          נא את הפלא כעניין מובן.

          עכשיו מהר לכנסיה.

בנדיק:                          חכה

          דקה, נזיר טוב. מי פה באטריצ'ה?

באטריצ'ה (מסירה את המסכה): השם הזה הוא שמי. מה רצונך?

בנדיק: את לא אוהבת אותי?

באטריצ'ה:                         לא, לא יותר

          מדי.

בנדיק:           אז קלאודיו, הנסיך, דודך 

          כולם טעו - הם נשבעו שכן.

באטריצ'ה:  אתה אוהב אותי?

בנדיק:                        לא, לא יותר

          מדי.

באטריצ'ה:        אז הרו, מרגרט, אורסולה

          טעו מאד - הן נשבעו שכן.

בנדיק: אמרו שאת גוועת בגללי.

באטריצ'ה: אמרו, אתה חצי-מת בגללי.

בנדיק: שטויות, בכלל לא. אז את לא אוהבת?

באטריצ'ה:  לא-לא, רק משיבה בידידות.

לאונאטו:  די, את אוהבת, אחיינית, ברור.

קלאודיו:  והוא אוהב אותה, אני חותם,

          כי הנה דף נייר בכתב ידו,

          שיר מקורי צולע, פרי מוחו,

          מוקדש לבאטריצ'ה.

הרו:                               הנה עוד

          אחד, בכתב ידה, נגנב מתוך

          כיסה - מלים של דבש על בנדיק.

בנדיק:   נס פלא! הידיים שלנו נגד הלבבות! בואי, אני אקח אותך, אבל, בַּיקר לי, אני לוקח אותך מרחמים.

באטריצ'ה: אני לא אסרב לך, אבל נשבעת בשמש, אני מתרככת רק בגלל הלחץ, וחלקית כדי להציל את חייך, כי אמרו לי שיש לך שחפת.

לאונאטו:  שקט! (לבאטריצ'ה): אני אסתום לך את הפה. (מושיט אותה לבנדיק לנשיקה)

דון פדרו:  מה שלומך, בנדיק, הגבר הנשוי?

בנדיק:  אני אגיד לך מה, נסיך; מושב שלם של לצים לא יזיז אותי בחצים מדעתי. אתה חושב שאכפת לי מסאטירה או חמשיר? לא, מי שפוחד מעקיצות, שלא יתבלט בחוצות. בקיצור, היות ואני מתכוון - כן! -  להתחתן, לא אזרוק חצי מחשבה על מה שהעולם יגיד נגד. ולכן - שלא תשתחז עלי על מה שאמרתי נגד נישואים. כי הבן-אדם הוא יצור מסוחרר, זאת המסקנה שלי. מה שנוגע לך, קלאודיו, בהחלט חשבתי להכות אותך, אבל כיוון שאתה עומד להיות קרוב שלי, תחיה בריא בלי פצע ותאהב את בת-דודי.

קלאודיו: אני מאד קוויתי שתסרב לבאטריצ'ה, כדי להבריח אותך במכות מחיי בודד לחיי בוגד -  מה שבלי ספק תהיה, אם בת-דודי לא תפקח עליך בשבע עיניים.

בנדיק:  עזוב, עזוב, אנחנו ידידים. בואו נרקוד לפני שנתחתן, שינעם לנו בלב ולנשותינו בעקב.  

לאונאטו:  ריקודים - אחר כך.

בנדיק:    עכשיו, בלי ויכוחים! מוזיקה, לנגן! נסיך, אתה עצוב - תיקח לך אשה, תיקח לך אשה! אין מקל מכובד מזה שמצופה בקרן.

               (נכנס שליח)

שליח:       אדון, אחיך שברח נתפס,

               משמר חמוש מביא אותו העירה.

בנדיק:       שכח ממנו עד מחר. אני אמציא לך עונשים מתוקים במיוחד בשבילו. נשפנים, לנשוף נשף!

          ריקוד. יוצאים. 


< אחורה הדפסת הטקסט המון רעש על לא כלום - מערכה 5, תמונה 4