נכנסים לאונאטו ואחיו אנטוניו.

אנטוניו:  תמשיך כך - תהרוג את עצמך;

          זה לא נבון לתת לצער כך

          להשתלט עליך.

לאונאטו:                  די בבקשה

          עם העצות האלה, הן נופלות

          לתוך אוזנַי כמו מים למסננת.

          אל תייעץ יותר, אף מנחם

          לא יענג לי את האוזן חוץ

          ממי שאסונו שווה לזה

          שלי. הבֵא לי אבא שאהב

          את ילדתו כך, אשר שמחתו

          בה נחרבה כמו שמחתי, בקש

          ממנו לדבר על הבלגה.

          תמדוד את כאבו אל מול שלי,

          אורך ורוחב, בְּדוֹק שהוא תואם

          מיתר-מיתר, וזה מול זה, יגון

          זהה בכל תג וכל תו, פיתול, צורה

          ודמות. אחד כזה, אם יחייך,

          אם ילטף זקנו, ילעג לצער,

          יאמר "הממ-הממ" במקום להיאנח,

          אם ירפד מכאוב בפתגמים,

          יניח לַיגון להשתכר

          עד אור הבוקר, שיבוא אלי,

          אני אלְמד ממנו הבלגה.

          אבל אין איש כזה. כולם יודעים,

          אחי, לתת עצות ולנחם

          רק על כאב שהם לא מרגישים.

          כשהם רק טועמים אותו, הופכות

          לסערה של רגש העצות

          שבעבר נידבו תרופות מוּסר

          נגד הזעם, וניסו לכבול

          בחוט של משי את השגעון,

          ולכשף כאב בהבל-פה

          וייסורים בדיבורים. לא, לא,

          כולם חשים שתפקידם לנאום

          על הבלגה לזה שמתעוות

          תחת משא של צער, אך לאיש

         אין את תעצומות הנפש כדי

         להיות גיבור מוּסר כזה כשזה

          נופל עליו. אז בלי עצות. לבי

          יחריש אותן בזעקות כאב.

אנטוניו:   אז אין הבדל בין איש בוגר לילד.

לאונאטו: די, די. אני אהיה בשר ודם.

          עוד לא נולד הפילוסוף אשר

          סבל בהבלגה כאב שיניים,

          לא משנה כמה פסוקים כתב

          כמו אל והתגרה גם בַּגורל

          וגם בַּסבל. 

אנטוניו:                 אבל אל תכּה

          את עצמך בלבד. שיסבלו

          גם אלה שפגעו בך.

אנטוניו:                          בזה

          אתה צודק. כך אעשה. לבי

          אומר שהעלילו כאן על הרו.

          את זה קלאודיו יידע, גם הנסיך,

          וכל מי שהכתים כך את כבודה.

          (נכנסים דון פדרו וקלאודיו)

אנטוניו:   הנה באים קלאודיו והנסיך

          בחיפזון.

דון פדרו:              שלום, שלום.

קלאודיו:                                  יום טוב

          לכם שניכם.

לאונאטו:                  הקשיבו, רבותי!

דון פדרו:  אנחנו קצת ממהרים, לאונאטו.

לאונאטו:  ממהרים, אדון? טוב, אז שלום,

          אדון. עכשיו בוער לך? טוב, מה

          זה משנה.

דון פדרו:                לא-לא, זקן טוב, אל

          תריב איתנו.

אנטוניו:                   לוּ יכול היה

          בְּריב לגזור דין צדק, כמה פה

          היו חופרים שוחות להתחבא.

קלאודיו:   מי זה עושה לו עוול?

לאונאטו:                            מי? אתה

          עושה לי עוול, גוש זיוף, אתה!

          לא, אל תשלח יד אל הנשק; לא

          פוחד ממך.

קלאודיו:                   שתקולל היד

          שלי אם היא תיתן לשֵֹיבתך

          עילה לפחד. בחיי, ידי

          לא נשלחה בכלל לַנשק.

לאונאטו:                                שה

          שה, גבר, אל תלעג ואל תבוז

          לי! אני לא ישיש שוטה דל-שכל,

          לא מתרברב בזכות גילי על "מה 

          עשיתי כבחור צעיר" או "מה  

          יכולתי לעשות, רק שאני 

          זקן". דע לך, קלאודיו - בַּפרצוף:

          אתה כל כך פשעת בְּילדה

          חפה מחטא ובי - שאני אנוס

          לזרוק הדר שיבה, ועם שיער

          אפור וצלקות של שנות חיים

          לקרוא לך להילחם כמו גבר.

          אני אומר שהעללת על

          ילדה תמימה שקרים. ההשמצות

          שלך פילחו לה את הלב עד תום,

          והיא קבורה עם אבותיה - איי,

          בְּקבר שאף פעם לא טמן

          חרפה, חוץ משלה, שהנבָלה

         שלך תפרה.

קלאודיו:                הנבָלה שלי?

לאונאטו:  שלך, קלאודיו, שלך אני אומר.

דון פדרו:  אתה טועה, זקן.

לאונאטו:                       אדון, אדון,

          אוכיח זאת בדם גופו, אם רק

          יעז, מול כל הסייף המשובח

          שלו, הכושר, השרירים, אביב

          ימיו, הלהט התוסס.

קלאודיו:                             עזוב!

          לא אתעסק אתך.

לאונאטו:                         אתה יכול

           כך לנפנף אותי? הרגת לי

          ילדה; אם תהרוג אותי, ילדון,

           אז תהרוג פה גבר.

אנטוניו:                         שני גברים,

          אבל גברים אמיתיים! אך לא

          חשוב, שיהרוג קודם אחד.

          קודם תדְבּיר, אחר כך תדבר.

          שיתייצב נגדי! בוא, אחרי,

          ילדון. קדימה, מר ילדון, בוא-בוא,

          מר ילד! בוא אצליף בך עם כל

          הסַיִף המצוחצח שלך! כן-כן,

          חי הכבוד שלי, אני אצליף!

לאונאטו:  אחי -

אנטוניו:         עמוד בצד, אה? אלוהים עֵדִי,

          את בת אחי אהבתי, והיא מתה,

          הוכתה למוות מדיבת כלבים

          שמעזים להילחם בגבר

          כמו שאני מעז לתפוס נחש

          בלשונו. זאטוטים, קופים,

          משתחצנים, בני-זבל, נקבות!

לאונאטו:  אחי אנטוניו -

אנטוניו:                        לא, אל תתרגש.

          מה, בן-אדם? אני מכיר אותם,

          וכמה הם שוקלים, כן, עד פרור. 

          זה עדר ילדים מחרחרי

          ריב, טווסי אופנה, חוצפניים,

          שמשקרים, מתחמנים, בזים,

          יורקים ומשמיצים, מסתובבים

          כמו מוקיונים מגונדרים, עושים

          פרצוף מפחיד, אומרים חצי-תריסר

          מילות איוּם איך הם היו רומסים

          את אויביהם עד מחץ אם יעזו -

          וזה הכל.

לאונאטו: אבל אחי, אנטוניו -

אנטוניו:                          די-די, זה

          לא רציני. אל תתערב. תן לי.

דון פדרו:  לא נגרה עוד את סבלנותכם.

          צר לי על מות בתך, אך חי כבודי,

          כל מה שהואשמה בו - רק אמת

          מוחלטת מגובָּה בהוכחות.

לאונאטו:  אדון, אדון -

דון פדרו:                  לא, לא מקשיב.

לאונאטו:                                      לא? בוא,

          אחי, נלך. עוד ישמעו אותי.

אנטוניו:    ומי שלא ישמע - עוד ישלם. 

          (יוצאים לאונאטו ואנטוניו. נכנס בנדיק)

דון פדרו:  תראה, תראה: הנה בא האיש שיצאנו לחפש.

קלאודיו:  אז מה, סניור, מה החדשות?

בנדיק (לדון פדרו): שלום רב, אדוני.

דון פדרו:  ברוך הבא, סניור. כמעט באת להפריד קטטה.

קלאודיו:  שני זקנים בלי שיניים רצו לקטום לשנינו את החוטם.

דון פדרו:  לאונאטו ואחיו. מה תגיד? אם היינו נלחמים, נדמה לי אנחנו קצת צעירים עליהם.

בנדיק: בְּריב שקר אין גבורת אמת. אני באתי לחפש את שניכם.

קלאודיו:  אנחנו הפכנו את העיר לחפש אותך, כי אנחנו במצב-רוח מאה-אחוז-זפת ונשמח מאד אם מישהו יטאטא אותו. אתה מוכן להשחיז לנו איזה חידוד?

בנדיק: החוד שלי לצדי בַּנָּדָן. לשלוף?

דון פדרו:  אתה חד רק בצד?

קלאודיו:  לפחות יש לו צד אחד חד, כי מצד שני יש אחדים לא חדים משום צד. אבל אני מבקש, נדָן או לא נדן, שלוף כמו נגן ותנעים לנו.

דון פדרו:  נשבע לך במצפון שלי - הוא חיוור. אתה חולה, או כועס?

קלאודיו:  הי, אומץ, בן-אדם! הדכאון הרג את הקרפיון, אבל לך יש מספיק און לקטול דכאון.   

בנדיק: אדוני, אני אהדוף את השנינות שלך גם אם היא תשעט מולי עם כידון. אני מבקש ממך תמצא לך שותף אחר. 

קלאודיו:  תחליפו לו נשק. החרב שלו התחרבה והלהב שלו לא מלהיב.   

דון פדרו:  שכה אני אחיה, הוא משתנה מרגע לרגע. אני חושב שהוא באמת מרוגז.

קלאודיו:  שירכז את הרוגז בְּארגז עד שיגוז.

בנדיק: להגיד לך מילה אחת באוזן?

קלאודיו:  אלוהים ישמור אותי מהזמנה לדו-קרב.

בנדיק (בצד לקלאודיו): אתה מנוול. אני לא מתלוצץ. אני אוסיף פעולה לַמילה איך שתעז, עם איזה נשק שתעז ומתי שתעז. תיענה לאתגר, או שאודיע שאתה פחדן. אתה הרגת גבירה מתוקה, ומותה ייפול על ראשך - כבד. מצפה לתגובתך.

קלאודיו:  טוב, אני מוכן, זאת תהיה חגיגת מטעמים.

דון פדרו:  מה, סעודה, סעודה?

קלאודיו:  שכה אני אחיה, אני מודה לו, הוא הזמין אותי לראש-עגל וחזה עוף מסורס, ואם לא אחתוך אותם כמו טבח-אמן תגיד שהסכּוּ"ם שלי עקום. לא יהיו גם ביצי שור?

בנדיק: אדוני, השכל שלך משתרך לו יפה, בקצב הליכה.

דון פדרו: אני אגיד לך איך באטריצ'ה שבחה את השכל שלך לפני יום-יומיים. אני אמרתי שיש לך שכל יפה. "נכון" אמרה היא, "יפה וקטן". "לא," אמרתי אני, "שכל גדול." "נכון" אומרת היא, "גדול וגס". "לא-לא", אמרתי אני, "שכל טוב". "בדיוק", אמרה היא, "הוא לא פוגע באיש". "לא-לא", אמרתי אני, "האדון הוא חכם". "בהחלט", אמרה היא, "חכם בלילה." "לא-לא" אמרתי אני, "הוא רב-לשוני." "לזה אני מאמינה", אמרה היא, "כי הוא נשבע לי משהו בְּיום שֵנִי בלילה והפר אותו ביום שלישי בבוקר. זה כפל לשון; הוא דו-לשוני." ככה שעה תמימה היא תרגמה ועיבדה כל תכונה שלך. אבל בסוף היא סיכמה, באנחה, שאתה הגבר הכי משובח באיטליה.

קלאודיו: ועל זה היא בכתה מכל הלב ואמרה שלא אכפת לה.

דון פדרו: כן, להגיד - אמרה, ולמרות הכל ואף-על-פי-כן אם היא לא היתה שונאת אותו רצח, היתה אוהבת אותו עד מוות. הבת של הזקן סיפרה לנו הכל.        

קלאודיו: הכל, הכל. ויתר-על-כן, אלוהים ראה אותו כשהוא התחבא בגן.

דון פדרו: אבל מתי נרכיב את קרני שור-הבר על הראש של בנדיק הבר-דעת?

קלאודיו: כן, עם הכיתוב "כאן גר בנדיק הגבר הנשוי".

בנדיק:  שלום לכם. ילד, אתה שמעת אותי. אשאיר אתכם עם הומור הרכילות שלכם. אתם משחיזים מלים כמו שדוגמן שחצן משחיז חרב. מזה, תודָה לאל, אף זבוב לא ייפצע. אדוני, אני מודה לך על כל מחוות נדיבותך. אני חייב להגיש לך את התפטרותי. אחיך הממזר ברח ממסינה; ביניכם הרגתם גבירה מתוקה וחפה מפשע. מה שנוגע לאדון טיפת-חלב פה, הוא ואני ניפגש, ועד אז שיהיה בריא.

               (יוצא)

דון פדרו:  הוא ברצינות.

קלאודיו: ברצינות תהומית. ו - מתערב אתך - לכבוד אהבת באטריצ'ה.

דון פדרו: והוא הזמין אותך לדו-קרב?

קלאודיו:  בכל הכנות.

דון פדרו: כמה מקסים לראות גבר שמסתובב כולו נצנוץ וצחצוח, אבל שכח בבית את המוח.  

קלאודיו: איש כזה הוא ענק מול קוף; אבל קוף הוא דוקטור מול איש כזה.

דון פדרו: אבל עצור, תן לי שניה. עמוד דום, לב שלי, ורגע רצינות - הוא לא אמר שאחי ברח?

               (נכנסים השוטרים דוּבְדֶוִויל ווִינֵגֵרָט, עם המשמר, קונראד ובוראקיו)

דוּבְדֶוִויל:  בוא הנה, אדוני. אם הצדק לא יאלף אותך, אז הוא חֵרש בשתי המאזניים. לא, אם אתה צבוּע מנוול עם פה מנובּל, יטפלו בך.

דון פדרו: מה זה? שניים מהאנשים של אחי כבולים? אחד מהם בוראקיו.

קלאודיו: שְאל מה העברה שלהם, אדוני.

דון פדרו: שוטרים, איזו עברה עשו האנשים האלה?

דוּבְדֶוִויל:  ככה, אדוני הם ביצעו דו"ח שקר. מֶטר על זה, הם לא דיברו אמת, דבר שני הם שַמְצָנים, דבר ששי ואחרון הם דִיבּוּ דיבה על גבירה, דבר שלישי הם העידו שלא כנכון, ו - לסיכום - הם כלבים שקרנים.

דון פדרו:  דבר ראשון אני שואל אותך מה הם עשו, דבר שלישי מה העברה שלהם, דבר ששי ואחרון למה הם עצורים, ו - לסיכום - במה אתה מאשים אותם?

קלאודיו:  יפה דרשת, ולפי ראשי הפרקים שלו ממש. כן, בהחלט, משמעות אחת רודפת המון מלים נרדפות.

דון פדרו:   במי פגעתם, רבותי, שאתם כפותים ושפוטים? השוטר המלומד הזה הוא גאון כל כך סתום שהוא לגמרי לא מובן. מה העברה שלכם?

בוראקיו:   נסיך יקר, תן לי להשיב בלי להכביר מלים. אתה תקשיב לי, והרוזן הזה -  שיהרוג אותי. אני רימיתי אתכם ממש לעיניכם. מה שחוכמתכם לא הצליחה לגלות הוציאו לאור הדחלילים החלולים האלה, ששמעו אותי בלילה מתוודה באוזני האיש הזה איך דון ג'ון אחיך הסית אותי להכפיש את הגברת הרו; איך אתם הובאתם אל הגן וראיתם אותי מחזר אחרי מרגרט בבגדי הרו; איך הפלת על ראשה חרפה במקום להתחתן איתה. יש להם תיעוד של מעשה הנבָלה שלי, שהייתי חותם אותו במותי ורק לא לחזור על זה לחרפתי. הגברת מתה בשל האשמות-השווא שלי ושל אדוני, ובקיצור, אני לא מבקש כלום חוץ מהגמול למנוול.

דון פדרו:  זה לא הולם בך כמו מוט ברזל?

קלאודיו:  שתיתי רעל כשהאיש דיבר.

דון פדרו:  אבל אחי דחף אותך לזה?

בוראקיו:  כן, ושילם לי טוב על הביצוע.

דון פדרו:  כולו בנוי מלבֵנֵי בגידה,

          ובשל הנבָלה שלו ברח.

קלאודיו: הרו, מלאך! דמותך עכשיו נראית

          פלאית כמו בתחילה, כשהתאהבתי.

דוּבְדֶוִויל:  קדימה, לייצא מכאן את הנישוֹמים. השמָש כבר היה אמור למסור לסניור לאונאטו את כל האינפורְץ-מַצְיה. ורבותי, אל תשכחו להדגיש, בַּמקום ובַזמן הדרוש, שאני חמור.

וִינֵגֵרָט:  הנה, הנה בא מר-אדון-סניור לאונאטו, והשמש גם-כן.

          (נכנסים לאונאטו, אחיו אנטוניו והשמש)

לאונאטו: מי פה הכלב? תנו לראות את זוג

          עיניו, שכשאפגוש עוד איש כמותו

          אפנה לו גב. מי הוא מביניהם?

בוראקיו:  רוצה לדעת מי חטא לך -

          הבט עלי.

לאונאטו:                  אתה הוא החלאה

          שבהבל-פה הרג את ילדתי,

          חפה מפשע?

בוראקיו:                    כן, אני לבד.

לאונאטו:  לא, מנוול, אתה מדביק שקרים

          לעצמך. זוג צדיקים עומד פה;

          שותף שלישי לקנוניה ברח.

          תודה לכם, כבוד הנסיכים, על מות

          בתי; רִשמו זאת בין הנשגבים

          בעלילותיכם. ביצעתם זאת

          מושלם, זכרו זאת. 

קלאודיו:                           לא יודע איך

          להתחנן למחילתך. אך לא

          אוכל לשתוק. בחר את הנקמה

          בעצמך. הטל עלי כל עונש

          שדמיונך יפסוק לחטא שלי.

          אך לא חטאתי אלא בטעות. [/בשוגג.]

דון פדרו:  וגם אני, חי נשמתי. אבל

          כדי לפצות את הזקן הטוב

          הזה אנאק תחת כל עול כבד

          שיעמיס עלי. 

לאונאטו:                    איני יכול

          לגזור עליך "גזור שילדתי

          תחיה" - זה בלתי אפשרי. אבל

         בבקשה סַפְּרו לכל אנשי

          מסינה איך היא מתה נקיה

          מחטא. (לקלאודיו): ואם תוכל אהבתך

          לבנות מעֶצב יצירה, חקוֹק

          לה על המצבה הספּד ושיר

          אותו לעצמותיה. שיר אותו

         הלילה. בוא מחר בבוקר אל

          בֵּיתי, ומכיוון שלא יכולת

          להיות לי לחתן, הייה אחיין

          לי. לאחי יש בת, היא העתק

          כמעט מושלם של ילדתי שמתה

          והיורשת היחידה של שנינו.

          עשה לה את הצדק שמבת-

          דודה שללת, ככה נקמתי

          תמות.

קלאודיו:                 הו איש אציל! כולי דמעות

          מעודף הנדיבות שלך. אני

          חובק בכל לב את הצעתך;

          מכאן והלאה קלאודיו המסכן

          שלך הוא.

לאונאטו:                  אז מחר אמתין לך.

          עד כאן הלילה. הרשע הזה

          יובא להתעמת עם מרגרט,

          אשר לדעתי סייעה לפשע,

          סופחה בידי אחיך.

בוראקיו:                          לא, נשבע

          בנשמתי, והיא גם לא ידעה

          מה היא עושה כששוחחה אתי,

          היא ישרה מראש ועד כף רגל.

דוּבְדֶוִויל:  מטר על כן, אדוני, מה שאמנם לא נרשם שחור-על-תחְתֵי-לבן, הנישום פה, העבריין המפוּלל, קרא לי חמור. אני מבקש ממך שזה ייזכר בַּגֶּזֶר-דין שלו. וגם-כן המשמר שמע אותם מדברים על אחד אנטי-מוראלי; יש לו בצוואר קקה של בריח וְבָּאוֹזן פּישה של מפתח, והוא מבקש הלוואות לשם שומו-שמיים ואף פעם לא מחזיר, עד שהשם שוֹמוּ נהיה משומש ואנשים סוגרים את הלב ולא נותנים אף שום לשום שמיים. נא ממך תחקור אותו על הנושא הזה משְתִי ועד ערב.

לאונאטו:  תודה על טרחתך הישרה.

דוּבְדֶוִויל:  אדוני מדבר כמו בחור עם טעם לקוד מוּסר וטוּנה, ואני מעולל וממולל את אלוהים לכבודך.

לאונאטו (נותן לו כסף): זה על התרומה שלך.

דוּבְדֶוִויל: יבורכו הנדבנים!

לאונאטו: לך, אני פוטר אותך מן האסיר שלך, ואני מודה לך.

דוּבְדֶוִויל: אני משאיר בידי מעלתך נבֵלה מנוול, שאני מבקש ממעלתך לענוש אותו אנוּשוֹת, בתור דוגמית לאחרים. שאלוהים ישמור על מעלתך! אני מאחל למעלתך רק טוב! שאלוהים ישיב אותך לקרב-הבריאות! אני נותן לך בכל הצניעות רשות לעזוב, ואם יש בתכנון איזה מפגש עליז, הלוואי שזה יקרה חס-וחלילה במגירה בימינו! בוא, שכן.

               (יוצאים דוּבְדֶוִויל ווִינֵגֵרָט)

לאונאטו:  מחר בבוקר, רבותי. שלום.

אנטוניו:  כל טוב לכם. נפגוש אתכם מחר.

דון פדרו:   נבוא.

קלאודיו:             הלילה אקונן על הרו.

לאונאטו (למשמר):  הובילו את הטיפוסים האלה.

          עכשיו נחקור את מרגרט כיצד 

          היא נקשרה אל המושחת הזה.

          יוצאים.