שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים לאונאטו, אחיו אנטוניו, הרו בתו ובאטריצ'ה אחייניתו.

 

לאונאטו:  הרוזן ג'ון לא היה פה בארוחה?

אנטוניו:  אני לא ראיתי אותו.

באטריצ'ה: כמה חמוץ הוא נראה, האדון הזה! אני לא יכולה לראות אותו בלי לחטוף צרבת לשעה.

הרו: יש לו נטיה חזקה לדכאון.

באטריצ'ה: אם היה מישהו שמורכב בדיוק באמצע בינו לבין בנדיק - זה היה בן-אדם מצוין: האחד דומה מדי לפסל ולא מוציא הגה, והשני מדי כמו ילד בן-טובים, מקשקש בלי הרף.

לאונאטו:  אז חצי-לשון של סניור בנדיק בפה של דון ג'ון, וחצי מדכאון דון ג'ון בפרצוף של סניור בנדיק -

באטריצ'ה: עם רגל יפה וגוף שווה, דוד, ועם מספיק כסף בארנק, איש כזה היה זוכה בכל אשה שבעולם - אם היה קונה את לבה.

לאונאטו: בחיי, אחיינית, את לעולם לא תשיגי לך בעל, אם תהיי חדת לשון כל כך.

אנטוניו:  באמת, היא פרא פראים. 

באטריצ'ה: פרא פראים זה פלא פלאים. ככה אולי אפחית מעונש אלוהים. כי אומרים שאלוהים נותן לפרה פרועה קרן קצרה. אבל לפרה פרועה-פראים הוא לא ייתן קרניים בכלל.

לאונאטו: אז אם את פרועה-פראים אלוהים לא ייתן לך קרניים.

באטריצ'ה: בדיוק, אם הוא לא ייתן לי בעל. ולמען הברכה הזאת אני לפניו על הברכיים כל בוקר וערב. אדוני, אני לא אוכל לסבול בעל עם זקן על הפרצוף! אני מעדיפה לשכב בלי סדין בין שמיכות מגרדות.

לאונאטו:  את יכולה ליפול על בעל שאין לו זקן.

באטריצ'ה: מה אני אעשה אתו? אלביש אותו בשמלות שלי ואהפוך אותו לחדרנית? מי שיש לו זקן הוא יותר מעלם, ומי שאין לו זקן הוא פחות מגבר; ומי שהוא יותר מעלם הוא לא בשבילי, ומי שהוא פחות מגבר - אני לא בשבילו. אז  מצדי, כמו בתולה זקנה עם קורי עכביש אצעד לי על הכביש לעזאזל.

לאונאטו: מה, כן? תלכי לעזאזל?

באטריצ'ה: לא, רק עד השער, ושם יפגוש אותי השטן כמו בעל זקן עם קרניים על הראש, ויגיד, "לכי לגן-עדן, באטריצ'ה, לכי לגן-עדן. פה זה לא מקום לבתולות!" אז אשאיר את קוּרָי שיתקררו אחרָי, והלאה לשערי הרקיע. שם השוער יראה לי איפה יושבים הרווקים, ושם נחיה באושר ועושר עד עצב היום הזה.

אנטוניו (להרו): ובכן, אחיינית, אני מקווה שתשמעי בקול אביך.

באטריצ'ה: כן, אלא מה, זו חובתה של בת-דודי לקוד, ולומר "אבא, מה שתגיד." אבל עם כל זה, בת-דוד, תדאגי שהוא יהיה בחור יפה, אם לא - קודי עוד קידה ותאמרי "אבא, מה שאני אגיד."

לאונאטו:  טוב, אחיינית, אני מקווה לראות אותך יום אחד צמודה לבעל.

באטריצ'ה: לא עד שאלוהים יברא את הגברים מחומר אחר מאדמה. זה לא משפיל שאשה תרכין ראש בפני גרגר עפר חצוף? שהיא תתן דין וחשבון על חייה לרגב מזן זבל? לא, דוד, לא אני. בניו של אדם הראשון הם אחי, ובעיני זה חטא להזדווג בתוך המשפחה.

לאונאטו:  בת, זכרי מה שאמרתי לך. אם הנסיך ישתדל אצלך בעניין, את יודעת מה לענות.

באטריצ'ה: האשמה תהיה במוזיקה, בת-דוד, אם לא יחזרו אחרייך בקצב טוב. אם הנסיך ילחץ מדי, תגידי לו שצריך ללכת צעד-צעד, וכך תחוללי את התשובה. כי תקשיבי לי, הרו, חיזור, חתונה וחרטה הם כמו ריקוד-עם סקוטי, מינואט וטָרָנְטֶלָה. החיזור הראשון הוא לוהט וחפוז, כמו ריקוד-עם סקוטי, ומופרע כמוהו; החתונה מכובדת-צנועה כמו מינואט, כולה הוד ומסורת; ואז באה החרטה, ועם רגליים עקומות מנתרת מהר יותר ויותר בטרנטלה, עד הסאלְטָה-מוֹרְטָאלֶה לקבר.

לאונאטו:  אחיינית, את מאד חדת-תפישה.

באטריצ'ה: יש לי עין טובה, דוד; באור-יום אני יכולה לראות כנסיה.

לאונאטו (לאנטוניו): החוגגים נכנסים, אח. פנה להם הרבה מקום. (אנטוניו פונה הצידה ועוטה מסכה.

נכנסים דון פדרו, קלאודיו, בנדיק, בלתזר, מחופשים, עם מתופף; מרגרט ואורסולה, דון ג'ון, בוראקיו ואחרים. מוזיקה וריקוד מתחילים)

דון פדרו (להרו): גברת, תעשי סיבוב עם ידיד אוהב?

הרו:  אם תסתובב סביב-חביב, ותהיה יפה, ולא תאמר כלום, אני שלך לסיבוב; בייחוד כשאסתובב ללכת.

דון פדרו: בחברתי?

הרו:  אולי אואיל לומר כך, כשיתחשק לי. 

דון פדרו:  ומתי יתחשק לך להואיל?      

הרו:  כשזיו פניך ימצא חן בעיני - כי אלוהים ישמור אם הכלי הוא כמו המכסה! [/ אם המתנה דומה לעטיפה!]

דון פדרו:  המסכה - גג צריף רועים; בִּפְנים בן-אל נחבא.

הרו:  אין קש בגג, אה?

דון פדרו:                 נא ללחוש מלים של אהבה!...      

          (הם מתרחקים; בלתזר ומרגרט מתקדמים)

בלתזר: טוב, הייתי שמח שתאהבי אותי.

מרגרט: אני לא, ורק לטובתך, כי יש לי הרבה מידות רעות.

בלתזר:  אחת לדוגמה?

מרגרט:  אני מתפללת בקול רם.

בלתזר:  אוהֵב אותך יותר; השומעים יוכלו לקרוא אמן!

מרגרט:  לו יזווג לי אלוהים רקדן טוב!

בלתזר:  אמן!

מרגרט:  ולו יעיף אותו ממני אלוהים בסוף הריקוד! ואִמרו א -

בלתזר:  אף מילה נוספת; הלקוח למד לקח.  

          (הם מתרחקים; אורסולה ואנטוניו מתקדמים)

אורסולה: אני מזהה אותך טוב; אתה סניור אנטוניו.

אנטוניו: במילה, אני לא.

אורסולה  מזהה אותך לפי הראש המתנדנד.

אנטוניו:  לומר לך את האמת, אני מתחזה לו.

אורסולה:  בחיים לא יכולת לחקות רע כל כך טוב, אם לא היית הוא עצמו. הנה היד היבשה שלו מלמעלה עד למטה. [/ מכף זרת ועד ראש.] אתה הוא, אתה הוא!

אנטוניו:  במילה, אני לא.

אורסולה:  די, די, אתה חושב שאני לא מזהה אותך לפי הברק השנון? עילוי יכול להצניע את עצמו? עשה טובה - שוּש: אתה הוא; יופי פנימי רואים בחוץ, והנושא סגור. 

          (הם מתרחקים. בנדיק ובאטריצ'ה מתקדמים)

באטריצ'ה: לא תגיד לי מי אמר לך ככה?

בנדיק: לא, סלחי לי.

באטריצ'ה: וגם לא תגיד לי מי אתה?

בנדיק: לא עכשיו.

באטריצ'ה: שכלום לא נראה לי, ושלמדתי את כל השנינות שלי מסִפְרֵי בדיחות סוג קרש?  טוב, זה היה סניור בנדיק שאמר את זה.

בנדיק: מי הוא?

באטריצ'ה: אני בטוחה שאתה מכיר אותו מספיק.

בנדיק: לא אני, האמיני לי.

באטריצ'ה:  הוא אף פעם לא הצחיק אותך?

בנדיק: בבקשה ממך, מי הוא?

באטריצ'ה:  מי? הוא המוקיון של הנסיך, שוטה נבוב מאד. הכשרון היחיד שלו הוא להמציא השמצות מופרכות. רק מושחתים מתלהבים ממנו, ולא בזכות הפקחות אלא בגלל הרֶשע, כי הוא גם מענג בני-אדם וגם מרגיז אותם, ואז הם צוחקים עליו ומרביצים לו. אני בטוחה שהוא שט פה בצי הרקדנים; חבל שלא עלה על הסיפון שלי.

בנדיק: כשאכיר את האדון, אספר לו מה שאת אומרת.

באטריצ'ה: ספר, ספר. הוא סתם יכפיש אותי בעקיצה או שתיים, שאם יתעלמו מהן, או לא יצחקו, הוא יצנח לדיכאון, ואז כנף אחת של עוף תינצל, כי הטיפש לא יאכל באותו ערב. אנחנו צריכים ללכת אחרי אלה שמובילים.

בנדיק: בכל דבר טוב.

באטריצ'ה: לא, בטח: אם הם מובילים לאיזה עוול, אנטוש אותם בפְּנִיה הבאה.

          (ריקוד. יוצאים כולם, לבד מדון ג'ון, בוראקיו וקלאודיו)

דון ג'ון:  ברור שאחי מאוהב בהרו ופרש עם אביה כדי לבשר לו. הגבירות הולכות אחריה, ורק מסכה אחת עוד פה.

בוראקיו (בסוד לדון ג'ון): וזה קלאודיו; אני מזהה אותו לפי היציבה.

דון ג'ון:  אתה לא סניור בנדיק?

קלאודיו:  אתה מזהה אותי יפה. אני הוא.

דון ג'ון:  סניור, אתה מקורב מאד לאחי, הוא מחבב אותך. הוא מאוהב בהרו. אני מבקש ממך, תוציא לו אותה מהראש; היא לא שווה למעמד שלו. תמלא תפקיד של איש הגון בזה.

קלאודיו:  איך אתה יודע שהוא אוהב אותה?

דון ג'ון:   שמעתי אותו נשבע ברגשות שלו.

בוראקיו:  גם אני, והוא נשבע שהוא יתחתן אתה הלילה.

דון ג'ון:   בוא, נלך למשתה.

          (יוצאים כולם לבד מקלאודיו)

קלאודיו:  ככה אני עונה בשם בנדיק,

          אבל שומע את רוע הבשורה

          באוזן קלאודיו. בטח שזה כך:

          דון פדרו מחזר בשביל עצמו.

          החברות נאמנה בכל

          דבר חוץ מעסקי האהבה.

          לכן כל לב אוהב - שישתמש

          רק בלשון שלו. שתשתדל

          כל עין לעצמה, ולא תסמוך

          על שום סוכן; יופי הוא מכשפה

          שמול קסמיה מסירות תימס

          לתאווה של אש. ספור כזה

          קורה כל רגע בכל יום, ולא

          לקחתי בחשבון. שלום, אם ככה, הרו!

          (נכנס בנדיק)

בנדיק: הרוזן קלאודיו.

קלאודיו:  כן, בכבודו.

בנדיק: קדימה, אתה בא אתי?

קלאודיו:  לאן?

בנדיק:  עד לערבה הבוכיה הכי קרובה, כי זה העץ הכי שווה לאוהבים לשווא. לפי איזו אופנה תענוד את זר הערבה שלך? סביב הצוואר, כמו שרשרת של מלווה בריבית? או מתחת לזרוע, כמו סרט של סֶגן? אתה חייב לענוד אותו ככה או כך, כי הנסיך לקח את הרו שלך.

קלאודיו:  מאחל לו שייהנה ממנה.

בנדיק:  יפה, זה דיבור של סוחר בקר ישר. ככה הם מוכרים שוורים. אבל באמת חשבת שהנסיך יסדר אותך ככה?

קלאודיו:  בבקשה עזוב אותי.

בנדיק:  הו, עכשיו אתה מכה כמו עיוור בלי חוש! פרחח גנב לך את הבשר, ואתה מרביץ לתמרור.

קלאודיו: אם לא, אז אני אעזוב אותך.

               (יוצא)

בנדיק: אוי לי, עוף מסכן פגוע, עכשיו הוא יזחל אל בין קני הסוּף. אבל שגברת באטריצ'ה תכיר אותי ולא תכיר אותי! השוטה של הנסיך - הה! יכול להיות שמדביקים לי תואר כזה כי אני מתיז הומור. כן, אבל ככה אני עוד עלול להזיק לעצמי. לא, אין לי שם כזה. זאת האישיות הגסה ובנוסף לזה המרירה של באטריצ'ה שרואה את העולם כולו בדמותה ומציירת אותי על פיה. טוב, אני אתנקם איך שרק אוכל.

               (נכנסים דון פדרו, הרו ולאונאטו)

דון פדרו:  עכשיו, סניור, איפה הרוזן? ראית אותו?

בנדיק: בחיי, אדוני, אני שיחקתי את תפקיד מדור הרכילות. מצאתי אותו כאן עגום כמו צריף בלב שממה. אמרתי לו, ואני חושב שאמת אמרתי לו, שכבודך זכה ברצונה הטוב של הגברת הצעירה הזאת, והצעתי לו את חברתי עד לעץ ערבה בוכיה, כדי או לקלוע לו זר, בתור מי שנזנח, או לקשור לו שוט, בתור מי שראוי להצלפה.

דון פדרו: ראוי להצלפה? מה הפשע שלו?

בנדיק:  העבירה הכי בסיסית של ילד בבית-ספר, שמרוב שמחה שהוא גילה קן של ציפור, מראה אותו לחבר שלו, והוא גונב אותו.

דון פדרו: אמון הוא בעיניך עבירה? העבירה היא של הגונב.

בנדיק:  בכל זאת לא היה מיותר אם השוט היה נוצר, וגם הזר; כי את הזר הוא היה יכול לענוד בעצמו, ואת השוט היה יכול להשיט עליך, שלמיטב הבנתי גנב את הקן של הציפור שלו.

דון פדרו:  אני רק אלמד את הציפורים לזמר, ואחזיר את הקן לבעליו.

בנדיק:   אם הם יזדמרו לפי מה שאתה אומר, אז אין מה לדבר, אתה ישר.  

דון פדרו:  לגברת באטריצ'ה יש טענות אליך. האדון שרקד איתה אמר לה שאתה ממש שופך את דמה.

בנדיק:  הו, היא השליכה עלי מיץ כזה של בוץ שקוץ היה קופץ! עץ קרֵחַ עם עלה ירוק אחד היה עונה לה; המסכה שלי כמעט שקמה לחיים להתגדף אתה! היא אמרה לי, בלי לדעת שאני אני, שאני המוקיון של הנסיך, שאני יבשושי יותר משרב, הטיחה בי בדיחה על בדיחה בשצף מטורף כזה של קצף שעמדתי כמו איש קרטון בלוח מטרה כשצבא שלם יורה עלי. היא מדברת פגיונות, וכל מילה דוקרת. אם הבל הפה שלה היה נורא כמו מלל הפה שלה לא היו חיים לידה, היא היתה מדביקה במגפה עד כוכב הצפון. לא הייתי מתחתן איתה גם אם היה לה כל הגן-עדן של אדם אבינו לפני הגירוש. היא תכריח את הרקולס לבשל, ותצלה אותו. די, אל תדבר עליה, אתה תגלה שהיא בת שטן עם בד סאטן. הלוואי אלוהים שאיזה מכשף יְחַפְפֵנָה, כי בטח כל זמן שהיא פה אפשר לחיות בגיהינום בשקט כמו בית-נופש, ואנשים יחטאו בכוונה כדי להגיע לשם - כי באמת כל בהלה, מחלה וחלחלה הולכות אחריה.     

           (נכנסים קלאודיו ובאטריצ'ה)

דון פדרו: תראה, הנה היא באה.

בנדיק:  כבודך מוכן לשלוח אותי לעשות כל שרות עד קצה העולם? אני אצא מייד  לצד השני של הכדור למשימה הכי שולית שתטיל עלי. אני אביא לך קיסם שיניים מהסנטימטר האחרון של אסיה; אשיג לך את מידת הנעל של מלך אתיופיה; אביא לך שערה מהזקן של קוּבּלאי חאן קיסר המונגולים; אהיה שגריר שלך אצל הקניבלים, הכל - רק לא להחליף שלוש מלים עם הלילית-שֵדָה הזאת. אין לך משהו שאתה צריך ממני? 

דון פדרו:  אין, רק את חברתך הטובה.

בנדיק:   הו אלוהים, זאת פשטידה שעושה לי בחילה. אני לא יכול לסבול את גברת פה-גדול.

               (יוצא)

דון פדרו:  יופי, גברת, יופי; איבדת את הלב של סניור בנדיק.

באטריצ'ה: באמת, אדוני, הוא הלווה לי אותו בשעתו, והחזרתי לו - עם ריבית: לב כפול תמורת היחיד שלו. בינינו, הוא כבר זכה בלב שלי עם קוביה מזויפת; אז אתה יכול בהחלט לומר, כבודך, שאיבדתי אותו.

דון פדרו:  הכנסת לו, גברת, הכנסת לו חזק.

באטריצ'ה: כל זמן שזה לא להיפך, כי אז הייתי נהיית אמא לטפשים. הבאתי את הרוזן קלאודיו, שביקשת אותי לחפש.

דון פדרו:  איך, מה נשמע, רוזן? למה אתה עצוב?

קלאודיו:  לא עצוב, אדון.

דון פדרו:  אז מה? חולה?

קלאודיו:  גם זה לא, אדון.

באטריצ'ה: הרוזן לא עצוב, לא חולה, לא תוסס ולא עליז - הוא רוזן סחוט כמו לימון, והוא גם די מר וצָהוב-קנאה.

דון פדרו:  בחיי, גברת, נדמה לי שהתווית שלך קולעת; אם כי אני נשבע שאם הוא ככה  הוא חי בטעות. הנה, קלאודיו, חיזרתי בשמך, והרו היפה נכבשה. דסקסתי עם אביה, ורצונו הטוב הושג. קבע יום לחתונה, ושיהיה במזל!

לאונאטו:  רוזן, קח ממני את הבת שלי, ואת ההון שלי. הנסיך שידך ואלוהים יברך, אמן.  

באטריצ'ה: דבר, רוזן, הטקסט הבא - שלך. [/ דבר, רוזן, הבמה שלך.]

קלאודיו:   שתיקה היא הכרוז המושלם לשמחה. היתה בי רק מעט שמחה אילו יכולתי להגיד כמה היא רבה. גברת, כשם שאת שלי, אני שלך. אני נותן את עצמי תמורתך, וחוגג שיצאתי ברווח.

באטריצ'ה: דברי, בת-דוד, או, אם את לא יכולה, תסתמי לו את הפה עם נשיקה ואל תתני גם לו לדבר.

דון פדרו:  בחיי, גברת, יש לך לב עליז.

באטריצ'ה: כן, אדוני, ואני מודה לו, טפש מסכן, הוא הודף סופות-רוחות של דאגה. - בת-דודי אומרת לו באוזן שהוא אצלה בלב.

קלאודיו:  בדיוק.

באטריצ'ה: איי אלוהים, זיווג, זיווג! הנה כולם נכנסים לְתלם העולם, ואני מוקצה. יכולה לשבת בפינה וליילל "בא לי בעל, בא לי בעל".

דון פדרו:  גברת באטריצ'ה, סמכי עלי שאייצר לך בעל.

באטריצ'ה: אני אשמח אם זה יהיה אחד שאביך ייצר. יש אולי למעלתך איזה אח כמוך? אבא שלך עשה בעלים מצוינים, אם בחורה תוכל לשים עליהם יד.

דון פדרו: תרצי לקבל אותי, גברת?

באטריצ'ה: לא, אדוני, אלא אם יהיה לי עוד אחד לימי השבוע. את מעלתך מפואר מדי ללבוש בימי חול. אבל אני מבקשת ממעלתך לסלוח לי, אני נולדתי לדבר רק מוקיונות בלי עומק. 

דון פדרו:  השתיקה שלך מכאיבה לי בלי גבול, ועליצות מתאימה לך בלי סוף, כי אין ספק, את נולדת בשעה שמחה.

באטריצ'ה: לא, תאמין לי, אדוני, אמי בכתה. אבל אז כוכב אחד רקד, ותחתיו אני נולדתי. (להרו וקלאודיו): חברים, אלוהים שיברך אתכם!

לאונאטו: את מוכנה, חומד, לדאוג למה שביקשתי ממך?

באטריצ'ה: אלף סליחות, דוד. (לדון פדרו) ברשותך האדיבה.

               (יוצאת)

דון פדרו:  מה יש לומר, גברת עליזת-נפש.

לאונאטו:  יש בה מעט מאד מעוגמת-הנפש, אדוני. היא רצינית רק כשהיא ישנה, וגם אז לא ברצינות; כי שמעתי את בתי מספרת שהיא חולמת לא פעם על אומללוּת ומעירה את עצמה בצחוק.

דון פדרו:  היא לא יכולה לסבול שמדברים על בעל.

לאונאטו: הו, בשום אופן. היא מחזירה כל מחזר למיחזור.

דון פדרו:  היא יכלה להיות אשה מצוינת לבנדיק.

לאונאטו:  אדוניי, אדוני, אם יהיו נשואים רק שבוע, הם ידברו זה את זה לשגעון.

דון פדרו:  קלאודיו-רוזן, מתי אתם מתכוונים ללכת לכנסיה?

קלאודיו:  מחר, אדוני. הזמן מדשדש עד שזוג מתקדש. 

לאונאטו:  לא לפני יום שני, בן יקר, שזה בדיוק עוד שבוע - וגם זה זמן די קצר לארגן את הכל לפי ראות עיני.

דון פדרו:  די, אתה מעקם את האף על השהות הזאת, אבל אני מבטיח לך, קלאודיו, הזמן לא יעבור בשיממון אצלנו. אני אקח על עצמי, בתקופת הביניים, משימה של הרקולס: להביא את סניור בנדיק ואת הגברת באטריצ'ה להר של חיבה זה עם זו. אני אשמח מאד שזה יהיה שידוך, ואין לי ספק איך לגלף את זה, אם שלושתכם תסייעו לי כפי שאדריך אתכם.

לאונאטו:  אדוני, אני אתך, גם אם זה יעלה לי עשרה לילות בלי שינה.

קלאודיו:  ואני, אדון.

דון פדרו:  וגם את, הרו חמודה?

הרו:  אני אעשה כל דבר שבתחום ההגינות, אדון, לעזור לבת-דודי להשיג בעל טוב.

דון פדרו: ובנדיק בתור בעל הוא לא המיטה-הכי-חולה שניתן להכניס אליה ראש. לזכותו אני יכול לומר: יש בו חוט של אצילות, של אומץ שהוכיח את עצמו ושל יושר מוצק. אני אלמד אותךְ איך לשדל את בת-דודךְ שהיא תתאהב בבנדיק. (לקלאודיו ולאונאטו): ואני, בעזרת שניכם, אהנדס את בנדיק ככה שחרף חריפות-השכל ושאט-הנפש הוא יתאהב בבאטריצ'ה. אם אנחנו מצליחים בזה, קופידון מפוטר: תהילתו שלנו כי רק אנחנו אלֵי האהבה. בואו אתי פנימה ואגלה לכם מה יש לי בראש.

               (יוצאים)