שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט עמל אהבה לשווא - מערכה 5, תמונה 2 - חלק ב'

               (נכנס קוֹסְטַרְד כפומפיאוס)

קוֹסְטַרְד:      "אני פּוֹמְפֵּיאו הוא" –

בֶּרוּן:                                שקרן! אתה לא הוא, בָּלָטה!

קוֹסְטַרְד:    "אני פומפיאו הוא" –

בּוּאַיֶה:                               הראש של הנמר לְמטה!

              אתה לובש את השריון הפוך, מסיה פּוֹמְפֶּה!

בֶּרוּן:         יפה אמרת, ציניקן זקֵן.

             אני צריך לתפוס איתך קשרים.

קוֹסְטַרְד:    "אני פומפיאו הוא, פומפיאו הקרוי עדִין" –

דוּמֵן:         אדיר.

קוֹסְטַרְד:    זה באמת אדיר, אדון –

                "פומפיאו הקרוי אדִיר,

               שלא אחת,  בשדה קְרָבַי,

               חמוּש בְּמי-יודע-מה,

               גָרם לכל אויבַי אוֹי-וַיי,

               והם הזיעו מאֵימָה.

               בנדודַי הגעתי הֵנָה,

               ואם תרשו אני אַעֵזָה

               לִשטוֹחַ יד אל מול רגְלֶיהָ

               של הפְּרינְצֶזָה הַפְרָנְצֶ'זָה."

           אם הגֶבֶרֶת תגיד לי "תודה, פומפיאו", אני גמרתי.

נסיכה:  תודה אדירה, פומפיאו אדיר.

קוֹסְטַרְד: לא שהייתי מי-יודע-מה,  אבל אני מקווה שהייתי מושלם. עשיתי קצת מישמָש מה"אדיר".

בֶּרוּן:  אני שם את הכובע שלי שפומפיאוס הוא מקום ראשון במצעד המופת.

          (נכנס נתניאל כאלכסנדר)

נתניאל:       "כשְחֲיִיתִי בַּעולם, הייתי השָלִיטָא;

               כפי שיודע כל יושב אוּניברסיטָה

               אין עוד כמוני בְּכיבּוּשא

               מִנִי הוֹדוּ ועד כּוּשא.

               שִריון האבירים שלי הוא הסימן

               שאנוכי ברשותכם הוא אַלֶכְּסַנ.

               דֶר הגדול."

בּוּאַיֶה:   האף שלך הוא הסימן שאתה לא אלכסנדר. הוא מְלוּכְסַנְדֶר.

בֶּרוּן (לבּוּאַיֶה): האף שלך ממש מַחְסָנְדֶר לא מרוּסַנְדֶר של כל קַשְקְשָנְדֶר.

נסיכה:  די, די, הכּובש כבר קורא לחוֹבש. הַמְשך בדברי הכּיבּושים שלך, אַלֶכְּסַנְדְרין.

נתניאל:     "כשחייתי בעולם, הייתי השליטא" –

בּוּאַיֶה:       היית-היית! עכשיו פּינִיתָ וְפִינִיטָה!

בֶּרוּן:         פומפיאו האדיר –

קוֹסְטַרְד:    פה, ואתה יכול לקרוא לי גם קוֹסְטַרְד.

בֶּרוּן:         קח מפה את הכובש.

קוֹסְטַרְד (לנתניאל): הו אדוני, טְצ טְצ טְצ, אתה פִידַחְתָ את אלכסנדר מתפקידו. עוד יִמְחקוּ אותך על זה מההיסטוריה ומהגובְּלֵנים. אבל לא נורא: אנחנו ניתן את השריון שלך, עם האריה שמחזיק בלַפָּתו גרזן ויושב על אַסְלָת-מַלכוּת, לְאַיָקְס. זה  האיש-מופת מספר תשע. מה קרה? כובש, אבל פוחד לדבּר? בושה, בושה, תברח, אלכסנדר.

               (נתניאל פורש)

           הִנה, ברשותכם, בן-אדם טפשי ולא-מזיק; ובן-אדם ישר, אם לא אכפת לכם, שאפשר לשבּור אותו כמו כלום. הוא שָכֵן מצוין-מן-הכלל, בחיי, וטוב מאד בבּאוּלינְג; אבל מה שנוגע לאלכסנדר, איי... אתם רואים איך שזה: טיפה גדול עליו... אבל יש לנו על-האש עוד מותק של מוֹפתים, תראו.

נסיכה: עמוד בצד, פּוֹמְפֵּיאוֹנִי.

           (נכנסים הולופרנס כיהודה המכבי ומיקְרוֹבּ כהרקולס)

הולופרנס (ככרוז):

   מיניאטוּר זה מְייצג את הֶרְקוּלֶס איש  האוֹלימְפּוס,

      שבּאָלָה שלו קָטַל כל מוֹנְסְטרוס קוֹלוֹסאלי.

      כשעוד היה עולל, תינוק, זֵרְעוֹן בגודל שְרִימְפּוס

      במו-ידיו חָנַק נחָש, וזה צרח: "מה הוא עשה לי!"

          ובכן, כקוֹנְטְרָה לכּיווּץ שלו,

          אני קורא את התירוּץ שלו."

        נַסה להחזיק איזשהו סְטָטוּס בַּיציאה שלך, וצא.

               (מיקְרוֹבּ יוצא. הולופרנס מדבר בתור יהודה)

              "עכשיו אני הוא יהודה" –

דוּמֵן:  בוגד!

הולופרנס:  לא יהודה איש-קריות, אדוני.

             "אני הוא יהודה המכבי!"

דוּמֵן:  מכבּי מכבּי, אבל יהודה יהודי!

בֶּרוּן:  תודֶה, יהודה, מכרְתָ את ישו! אה?

הולופרנס:  "אני הוא יהודה" –

דוּמֵן:   אז אתה לא מתבייש?

הולופרנס: מה כוונתך, אדוני?

בּוּאַיֶה: שמסְיֶה ז'וּדָה יִתְלה את עצמו!

הולופרנס:  אתה יותר בָּכיר ממני, אדוני, יש סדר.

בֶּרוּן:  בתוֹר בּחוּר בּכיר אני בּוֹחר שתיחרב בּחוֹר.

הולופרנס:  לא, לא תצליחו להַשחיר את פּנַי.

בֶּרוּן:  כי אין לך בכלל פנים.

הולופרנס:  מה זה?

בּוּאַיֶה: ראש מנדולינה.

דוּמֵן:   ראש סיכּה.

בֶּרוּן:   רישוּם של המוות.

לוֹנְגָאוִיל:  פרצוף על מטבע רומאי שָחוּק!

בּוּאַיֶה: גוּלָה של מקל!

דוּמֵן:   קַנְקָן מחֶרס! נאד עוֹר!

בֶּרוּן:   פְּרוֹפיל של אַנטיוכוס!

דוּמֵן:   ושל שֵם וחָם ולֶפֶת!

בֶּרוּן:   ראש לַשועלים! ועכשיו – קדימה, הִשְחרנו לך את הפרצוף, תמשיך.

הולופרנס:  אתם הִשְחַתֵּם לי את הפרצוף.

בֶּרוּן:   טעות! נַתַּנו לך המון פרצופים.

הולופרנס:  אבל עשיתם מכולם קָריקָטוּרוּם.

בֶּרוּן:   גוּר אריה יהודה!

בּוּאַיֶה:  גור חמוֹר יהודי! טוב, מסְיֶה,

        תן לַחמוֹר לצאת. יהודה המכבי, אַדְיֶה.

        נו, למה אתה מחכה?

דוּמֵן:  שתדבר אליו בחיבה.

בֶּרוּן:  לקרוא לך באיזה שם קיצור? טוב, צא החוצה, יוּדָה הַמָּכָּה.

הולופרנס: כל זה מאד לא יפה, לא עדין, לא מכובד.

בּוּאַיֶה: תנו אור שם למסְיֶה ז'וּדָה! מחשיך פה. שהוא לא יִמְעד!

               (יוצא הולופרנס)

נסיכה:  מכּבי מִסכּן, איך כּיבּוּ אותו. כך יגְמוֹר בלי שיר מִזְמוֹר.

               (נכנס אַרְמָדוֹ בתור הקטור)

בֶּרוּן:  להִתְחבּא! הִנה בא הֶקטוֹר מטְרוֹיָה, חמוּש, אגוּדל מְגוּדל לְצד עקֵב אֶכִילס.

דוּמֵן:  גם אם הלִגלוּגים שלי יחזרו כולם על ראשי, בינתיים אני אהיה עליז.

מלך:  איך אפשר להַקְטיר את זה בתוֹר הֶקטוֹר.

בּוּאַיֶה: חמור טרויאני!

מלך:  לא ידעתי שהקטור היה לוחם שוורים. 

לוֹנְגָאוִיל: זה לא לוחם, זה שור. 

דוּמֵן:  שור לעומתו – משורר.

בּוּאַיֶה:  פּר לעומתו – פרפר.

בֶּרוּן:  זה לא הקטור.

דוּמֵן:  הוא או אלוהים או צייר; כי הוא עושה פרצופים.

אַרְמָדוֹ:      "הֱלוֹאֵי הַצְּבָאוֹת, כְּשּבָּא לַעיר דֶה-טְרוֹיה,

                 נָתן לְחֶקְטוֹר שַי " –

דוּמֵן:  דובדבן.

בֶּרוּן:  בּונְבּוניֶרָה.

לוֹנְגָאוִיל: ממין נְקֵבָה.

דוּמֵן:  נְקֵבָה עם דובדבן בּונְבּוֹן.

אַרְמָדוֹ:  סילֶנְצְיוֹ!

       "הֱלוֹאֵי הַצְּבָאוֹת, כְּשֶבָּא לָעיר דֶה-טְרוֹיָה,

        נָתן לְחֶקְטוֹר שַי, לְחֶקְטוֹר הָאיוֹם,

        אשר יכול היה ללחוֹם, אומרת ההיסְטְרוֹיָה,

        מבּוקר ועד לילה, ועוד לְאור היום.    

        אני הוא פֶּרח הַצְּבָאוֹת הזה" –

דוּמֵן: נרקיס!

לוֹנְגָאוִיל: המלך דה-בִּצָה!

אַרְמָדוֹ: סֶניור לוֹנְגָאוִיל מתוק, אל תַפְליג עם המָשוֹט-דֶה-לָשון שלך.

לוֹנְגָאוִיל: אני דווקא אצליף בַּשּוֹט-דֶה-לָשון בּחמוֹר-דַה-הֶקְטוֹר.

דוּמֵן:  בכל הַקִיטוֹר.

אַרְמָדוֹ: הַסֶּנְיוֹר-מָתוֹק-דֶה-מִלְחמָה הזה כבר מת ורקוּב. הֶפְרוֹחִים מתוּקים, הַל-נא תפְליקו לַהֲצָמוֹת של קְבוּרים רְקוּבים. כשהוא נָשם הֲוִיר, הוא היה בן-אדם-מאצ'וֹ. אבל אני אֶצְהָד קָדימָה-מַארש בַּהוֹפָהָה שלי. דוֹלְסֶה דוֹנָה רוֹיָאלָה, הַרְהִיפִי עלַי את חוּש הַשְמיהָה.

               (בֶּרוּן לוחש משהו באזנו של קוֹסְטַרְד)

נסיכה:  דבּר, הקטוֹר בן-חַיִל; אנחנו מעוּנָגוֹת מאד.

אַרְמָדוֹ: אני מְנָשק ומַהֲריץ את הַסַנְדָל של הוד נסיכותה המתוקה.

בּוּאַיֶה:  הוא נשפּך על הרגל.

דוּמֵן:    ומוֹצץ מהאצבע.   

אַרְמָדוֹ: "אותו הַחֶקטוֹר הִתְהלָה יותר מחנִיבּעל;

             הגְבוּרה שלו תופַחת" –

קוֹסְטַרְד: הֶקטוֹר אַמיגוֹ, היא, היא תוֹפחת! היא מִתְנפּחת! היא כבר בַּחודש השֵני!

אַרְמָדוֹ:   מה זה הוֹמֶרת?

קוֹסְטַרְד: בַּיָּקר לי, אם אתה לא תְשחק טרוֹיָאני הגוּן, יזִרְקְו את הבּחוּרה המִסכּנה לַכּלבים. היא מעוּבּרת; היֶלד  בתוך הבּטן שלה כבר משוויץ. וזה סימן שהוא שלך.

אַרְמָדוֹ:   אתה מהִיז לְסְקַנְדֵל אותי סְקָנְדָלֶס לִפְנֵי השִלטונות? אתה תָּמוּתָה-מוֹרְטֶה!

קוֹסְטַרְד:  ואז יצליפו בְּהקטור על ז'אקנטה שבְּהריוֹן ממנו, ויתלו אותו על פּוֹמְפֵּיאוֹ שמֵת ממנו.

דוּמֵן:      אתה אוצר, פּוֹמְפֵּיאוּס!

בּוּאַיֶה:    פומפיאוס הנדיר!

בֶּרוּן:      יותר מאדיר! אדיר-אדיר-אדיר! פומפיאוס הענָק!

דוּמֵן:      הקטור מִתְרָעֵד.

בֶּרוּן:      הקטור מִשְתַקְשֵק. אֵלָת האינְטְריגָה, הַדְרָן, הַדְרָן! שַסִּי אותם, שסי אותם!

דוּמֵן:      הקטור יזמין אותו לדו-קרב.

בֶּרוּן:      אם יש לו מספיק דם בבטן להטבּיע זבוב, יזמין.

אַרְמָדוֹ:   חֵי הקוטב הצפוני, אני מְזַמֵּן אותך לדוּאֵל.

קוֹסְטַרְד:  אני לא אלָחֵם איתך כמו אֶסְקימוֹס, לא, לא, לא. אני אשסף; אני אחתוך. תנו לי רק שוב את הנֶשק שלי.

דוּמֵן:     פּנוּ דרך לַמוֹפְתים המִתלקחים.

קוֹסְטַרְד:  ולא צריך שריון. ככה! בְּחולצה!

דוּמֵן:     פומפיאוס החָלוּץ!

מיקְרוֹבּ:   מָאֶסְטְרוֹ, תן לי לְפַתֵחַ אותך כַּפתור-כַּפתור. אתה לא רואה, פומפיאוס כבר מִתְפַּרֵם לקְרָב. מה אתה עושה? אתה תְאבּד את המוניטין שלך.

אַרְמָדוֹ:   חֶנְטלמֶן וחיילים, תְנוּ פַּרדוֹן. אני לא אלחֵם בְּחוּלצה.

דוּמֵן:     אתה לא יכול לסרב. פומפיאוס קרא עליך תיגר.

אַרְמָדוֹ:   אני יכול ואני הסָרֵב.

בֶּרוּן:     מה הסיבה שלך?

אַרְמָדוֹ:  ההֶמֶת הַהָרוּמָה היא – אין לי חולצה. אני לָבוּש צמר מְגרֵד על הבשר, לְסיגוּף-דֶה-גוּף.

מיקְרוֹבּ:   זה נכון, רק אני לא יודע אם זה מטעמֵי סיגוּף הגוּף או מטעמֵי קוֹצר-יד לְבּד. אבל אני נשבע, הוא לא לבוש כלום מתחת חוץ מסמרטוט-מטבּח של ז'אקנטה, שהוא לובש על יד הלב בתוֹרת סֶנְטִימֶנְט.

             (נכנס שליח, מסיה מָרְקָד)

מָרְקָד:    ישמור אותך האל, מאדאם.

נסיכה:                                 ברוך הבא, מָרְקָד,

           אבל אתה קוטע את המסיבה שלנו.

מָרְקָד:    צר לי, מאדאם, שכּן החדשות

          אשר אני מביא כְּבדות על לְשוֹני.

          אביך המלך –

נסיכה:                    מת, שכה אחיה!

מָרְקָד:    זה כך; כן; סִפּוּרִי תם ונשלם.

בֶּרוּן:      מוֹפְתים, החוצה! הבמה שלנו מתחילה להתכּסות בעננים.

אַרְמָדוֹ:   אני מצִדִי נושם אויר לִיבֶּרָסְיוֹן וגְהוּלה. ראיתי את החוֹר בִּקְצֵה המִנְארָה, ואני אשיב לי את כבודי בתור סוֹלְדָט וקָוָלֶרוֹ.

               (יוצאים אישי המופת)

מלך:        מה שלום הוד מלכותךְ?

נסיכה:      מר בּוּאַיֶה, לך תתכונן. אני אצא הלילה.

מלך:        מאדאם, לא כך. אני מפציר, הישארי.

נסיכה:      לך תתכונן, אמרתי. רבותי, אני

             מודה לכם על מאמציכם

             החביבים, ומפצירה, בְּנפש צעירה

             לצַעַר, שִכְחוּ בחוכמתכם

             את החֲזִית הַקְצת-פְּרוּעָה אשר

             הִציגו נַפשותֵינו. אם נָהגְנוּ בְּחוצפּה

             בחילופֵי-מִלים אִתכם, טוּב-טעמכם

             היה אָשֵם בזה. שלום, אדון 

             רב חסד! לב כּבד אין לו לשון גמישה.   

             אז סְלח אם לא אכביר תודות

             על שְליחוּתי שנִפְתרָה כה בְּקלוּת.

מלך:       עִתּוֹת חרוּם לא פעם מְלכּדוֹת 

            את כל הכּוונות לְמטרה אחת,

            ומכְריעוֹת בִּיְרִיָה אחת של חץ 

           את מה שהתלבט בו תהליך ארוך.    

                               [/ את מה שתהליך ארוך שקל ולא פתר.] 

           גם אם הַמֵצח האָבֵל של הַיַּתְמוּת

           אוֹסר על חיוכֵי טְרקלין של אהבה

           מלְהגְשים את שליחוּתם בְּקידוּשים,

           אם כבר בְּשוֹרת האהבה הציבה רגל,  

           בל יהדוף אותה ממטרתה ענן 

          הצַעַר; לקוֹנן על ידידים אובדים 

          זה לא בריא או מִשְתלם כמו לשמוֹח

          בִּידידים שנמְצְאוּ זה לא מכבר.

נסיכה:    אני לא מבינה אותך. יגונותַי כפולים.

בֶּרוּן:      מלים פשוטות כּנוֹת חודרות לְאוזן היגון;

          אז כך הביני את דברֵי המלך:

          למען חֶברתכן הִשְחתנו זמן,

          בַּנדרים בָּגְדנו. יופְייכֵן,

          גברות, מאד עיוֵות אותנו, 

          סובב אוֹפְיֵינוּ נגד כל כּוונותינו;

          מה שנראָה בּנו כה מגוחך -

          זה כי האהבה היא מְלאת סתירות,

          היא מפונקת, מדלגת כמו  

          ילדון שובב; העַין היא זו שבּראה   

          אותה -  אז כמו העין היא מְלֵאה 

          צוּרוֹת, צְללים, צְבעים שונים, זָרים

          ומוזרים, כשם שהעין מתגלגלת 

          לכל דבר שמבּטה נושא אותה;  

          והצגת האהבה הססגונית

          והפרועה שהעלֵינוּ, אם

          בְּעינֵיכן השמֵימיות אינה יאה   

          לשבועותינו ולכובד ראשנו,

          אותן עיניים שמֵימיות שמביטוֹת

          אל תוך פּגמֵינו, הן אשר פּיתוּ

          אותנו אל החטא. לכן, גבירות,

          כיון שכל אהבָתנוּ שלכן,

          שגיאות האהבה הן שלכן גם כן.

          חד פעמית בָּגַדנו בעצמנו,   

          בכדי להיות לעַד נאמנים 

          למי שהביאָנוּ לִבְגידה

          נאמנה - אַתן, גבירות יפות.                   

          אך גם בגידה זו, שבעצמה היא חטא,

          כך מיטַהֵרת והופכת לְמִצווה.

נסיכה: קיבלנו את מכתביכם, גְדושים

          בְּאהבה; ואת מַתְנותיכם, צִירים

          של אהבה; ומועֲצת הבְּתוּלים

          שלנו הֶעֱרִיכה את שָוְויָים

          רק כְּמִשחק-לצון נעים, בּידור-חצר,  

          ריפּוד ומלמלה לַזְּמָן. אבל      

          לא הֶעֱמַקנו לַהֲגוֹת בּזה, לכן  

          קיבלנו את אהבָתְכם על פי אוֹרְחהּ,

          כשעשוע.

דוּמֵן:                מִכְתָבֵינו, מלכתי,

          חָשפוּ יותר משעשוע.

לוֹנְגָאוִיל:                       גם המבטים.

רוֹזָלִין: אנחנו לא קראנו אותם כך.

מלך:   עכשיו, פה, בַּדָּקה החמישים-ותשע,

          הַבטיחי לי את כל אהבתך.

נסיכה: זה זמן קצר מדי, נדמה לי, כדי

          להִתְמַקח על עולם של נצח.

          לא לא, כבודו, אתה חוטא כּבד,

          ואשמתך היא יקרה. על כן  

          אם תעשה דבר לשם אהבתי -   

          ואין בכך שום צורך – זאת עשֵה

          למעני: בִּשְבועתְךָ איני בוטחת,

          אך לֵךְ לְךָ מהר לִמְקום פְּרישוּת

          צחיח ונידח, רחוק מכל

          תענוגות עולם; שם תישאר

          עד שישלימו שנים-עשר המזלות

          סיבוב שנתי אחד. אם החיים

          החמוּרים האלה, בלי חֶברה,

          לא יְשנוּ מה שהִצַּעְת בְּדם חם; 

          אם כְּפור, צומות, מעון דל, מלבושים דקים,

          לא יִקְטפו את הלִבלוּב הצבעוני

          של אהבת לבּך, והיא תשרוד

          את המבחן ותישאר אוהבת – אז,

          מקץ שנה,  בוא ותתבע אותי,

          כן, תְבע אותי בִּזכות, וחֵי כף-יד

          בְּתוּלה זו שנושקת לידְךָ עכשיו,    

          אז אהיה שלך. ועד לְרגע זה,

          אנעל את נִשְמתי האומללה

          בתוך בֵּית אבֵלוּת, אמטיר

          דִמְעות קינה לְזכֶר מות אבי.  

          אם תסרב, שיִיפּרְדו ידֵינו, אדוני,

          אין אנו ראויים אחד לַלֵּב של השני.

מלך:   אם אסַרֵב לכך, או ליותר מכך, 

          בכדי להתפּנק בְּעונג, זֶמר, שיר,

          שמַר המוות את נפשִי מִיָד יִקח.

          לבּי הוא בְּחזֵך. לדרך צא, נזיר.

          (המלך והנסיכה משוחחים בצד)

דוּמֵן:   אך מה יבוא עלי, אהובתי? אשה?

קַתֵרִין: יבוא זקָן, תבוא בְּריאוּת, כֵּנוּת קדוֹשה.

          הלוואי יִפּלו בחלקך כל השלושה.

דוּמֵן:   אני יכול לומר "תודה, אשתי?"

קַתֵרִין: לא כך, אדון. שנה תמימה ויממה

          מילת חיזור לוֹטפת לא אשמע.

          בוא שוב כְּשְאֶל גבירתי יבוא שוב אדונך;

          אז, אם תהיה לי אהבה רבה, אתן מעט לך.

דוּמֵן:   עד אז אותך באמונה ויושר אשָרֵת.

קַתֵרִין: אל תישָבַע שנית, ששוב לא תתחרט.

          (הם משוחחים בצד)

לוֹנְגָאוִיל: ומה תאמר מריה?

מריה:                       כששנה אחת תִכְלֶה

          אחליף גלימה שחורה בעד חבר-אמת מלא.

לוֹנְגָאוִיל: אמתין בסבלנות, אבל הזמן ארוך.

                          [/ אמתין בסבלנות, אבל הזמן ארוך. דינג דונג.]

מריה:  ומה אתה? ארוך, ורך ימים, ורב בְּרוֹך.

                         [/  ומה אתה? ארוך וגם צעיר, מר לונג.]           

          (הם משוחחים בצד)

בֶּרוּן:   גבירתי בהגיגים? אשה, הביטי בי.

          ראי נא את חלוֹן לבּי – העַין;

          איזו תחינה נִכְנַעַת ממתינה לתשובתך שם.

          גיזרי עלי שרוּת לכבוד אהבתך.

רוֹזָלִין: הרבה שמעתי אודותיך, אדוני

          בֶּרוּן, בטרם ראיתיך, ולשונוֹ

          הארוכה של העולם נושאת שמך   

          כאיש גָדוּש בְּלעג ומָלא

          בְּהיתולים ועקיצוֹת פוגעות

          אשר אתה שופך בלי אבחנה 

          על כל הנתונים לחסד פִּקְחותך. 

          כדי לעקור משוֹרש לַעֲנָה זאת מן

          המוח הפּוֹרה שלך, ועקב כך

          לזכות בי, אם תרצה – כי בלי זה לא

          תזכה בי לעולם -  אתה תלך

          שנה תמימה יום-יום רק לְבקֵר חולים

          אִלְמים, ותשוחֵחַ רק עם אומללים

          מחרחרים; ומשימתך תהיה, בכל

          כוחה העז של פִּקחותך, מן הסובלים

          חסרֵי-האוֹן האלה לְחלֵץ חיוך.

בֶּרוּן:   לִשְלוֹף מִגְרון המוות צחוק פרוע? 

          זה לא יכול להיות; זה אי אפשר;

          לעליצוּת אין אחיזה על נפש מתייסרת.

 רוֹזָלִין:   זוהי הדרך לחֲנוֹק נֶפש ארסית,

          שעוצְמתה נולדת מן החסד המפוקפק   

          אשר קָהל חלוּל כשהוא צוחק

          נותן לֶאֱווילים. כל הברכה     

          של דְבָר בדיחה שרויה בָּאוזן של

          המאזין, ולעולם לא בּלָּשון

          של הבּדחן. לכן, אם האזניים החוֹלות,

          שהִתְחרשו כבר מאַנְחות ייסוריהן,

          יקשיבו לכל לִגְלוּגֵיך התפלים,

          הַמְשך, ואז אקח אותך, גם עם 

          הפּגם הזה; אבל אם לא יקשיבו, זְרוֹק

          לעזאזל את ההרְגל הזה, 

          וכך אמצא אותך נקי מן הקלקול,

          סיבה טובה לשמוח בתקנתך.

בֶּרוּן:   שנה תמימה? טוב, כשנופלים – נופלים.

          עכשיו אלך להתלוצץ שנה בבית-חולים.

נסיכה (למלך): נכון, אדון מתוק, וכך אני נפרדת.

מלך:   לא, לא, אנחנו נלווה אתכן

          לדרכּכן.

בֶּרוּן:                לחיזורינו אין סיוּם

          של מחזה ישן. "הוא" לא יִזְכּה בְּ"היא".

          לו הגברות היו מטות חסדן, אז, ידידִי,          

          יכלוּ לתת למִשְחקֵנוּ סוף של קומֶדִי

מלך:   חכֵּה, אדון, שנה אחת ויום וזהו זה,

          זה ייגמר.

בֶּרוּן:               זה קצת ארוך מדי לְמחזה.

          (נכנס אַרְמָדוֹ)

אַרְמָדוֹ: דוֹנים רוֹיאלים, פּוֹר פָאבוֹר –

נסיכה: זה לא היה הֶקְטוֹר?

דוּמֵן:   אביר המופת של טְרוֹיָה...

אַרְמָדוֹ: רק הֶנְשוֹק לַהֶצְבּע הַהִימְפֶּרְיָאלית שלךְ והֵצֶה לי לְדרכּי. נָדרתי נֵדר-דֶה-כּפּרה. נשבעתי לחָאקֶנֶטה לחרוֹש בַּמַחְרֵש למען הֲאַבָתה שָלוש שנה. אבל, גְרָנְדְיוֹזים מאוּלָלים, אתם מוכנים לשמוע דיאלוג מוזיקלי שחיבּרו שנֵי המלומדים הפֶּדָאנְטים בתור הוֹמָאגְ'יוֹ לַינשוּף ולקוּקוּ? זה היה צריך לבוא אחרי הסוף של ההצגה שלנו.

מלך: קְרא להם לעלות מהר; אנחנו נִשמע.

אַרְמָדוֹ: הוֹלֶה! וָאמוֹס, מוּצָ'צ'וֹס!

          (נכנסים כולם)

          הצד הזה הוא החורף; הצד הזה, האביב; הסנגוֹר של האחד הוא הינשוף; של השני – הקוּקוּ. אביב, תתחיל.

 

          שיר

אביב:  כְּשוֶרֶד וְרַדְרַד וסיגל סגוֹל

          וּפרחים צֶבע כֶּסף, כָּחוֹל וטוּרקיז

          עם ניצן ושוֹשן וּגְלָאדְיוֹל

          צובעים את האחוּ בְּצֶבע עליז,

          אז הקוּקוּ מראש כל עץ

          לועג לַנְשוּאים, כי כך הוא מצייץ:

               קוּקוּ שלְךָ, כן-כן, כן-כן,

               עושה קוּקוּ בַּקֵּן של השָכן!

          זה שיר של פַּחד, צליל של רעל

          לאזנו של איש ובעל.

 

          כשרועֶה מצפצף וּמְחלל,

          עפרונים מצייצים לַחוֹרשים בְּרינה,

          כשעוֹרב מתעופף, צב זוחל

          וּבְתוּלוֹת בִּלְבוּש קיץ יוצאות לַגינה,

          אז הקוּקוּ מראש כל עץ

          לועג לַנְשוּאים, כי כך הוא מצייץ:

               קוּקוּ שלךָ, כן-כן, כן-כן,

               עושָה קוּקוּ בַּקן של השכן!

          זה שיר של פחד, צליל של רעל

          לאזנו של איש ובעל.

 

חורף:  כשהשלג נוטף קר ורך,

          וזָ'ן הרועֶה מחמם את היד

          זָ'ק מביא בּולֵי עץ אל האח,

          והחלב קופא בַּכּד,

          כשהדם מִתְקרש, והדרך שחורה,

          לילה-לילה ישיר הינשוף ויקרא:

               הוֹ-הוֹ! הִי-הִי! מי בא, מי בא?

               היא-הוא! היא-הוא! היא מחכה לאהבה!

          זה צליל של זֶמר, תו שמֵח

          כשזָ'נֵט יוצקת שֶמן רותח.

 

          כשהרוח שורק ונוהם ומייבב,

          ושיעול מחֲריש כל נאוּם רציני,

          כשהאף של מַריאן מצוּנן וצורב

          ובַשֶלג יושב לו צִפור קְדוֹרָני

          כשרוֹחש הסרטן הצלוי בַּקְדירה,

          לילה-לילה ישיר הינשוף ויקרא:

               הוֹ-הוֹ! הִי-הִי! מי בא, מי בא?

               היא-הוא! היא-הוא! היא מחכה לאהבה!

          זה צליל של זמר, תו שמח

          כשזָ'נֵט יוצקת שמן רותח.

 

אַרְמָדוֹ: מִלים של סוף הן מרוֹת אחרי שירים של אור. אַתם - לְשָם; אנחנו - מִשָם.

          יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט עמל אהבה לשווא - מערכה 5, תמונה 2 - חלק ב'