שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט עמל אהבה לשווא - קדימה >


הנפשות הפועלות


עמל אהבה לשווא

LOVE'S LABOUR'S LOST

מאת ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

 

הנפשות:

 

המלך פֶרְדִינַנְד מנָוָור

בֶּרוּן          }

לוֹנְגָאוִיל    }  אצילים בני לוויתו של המלך

דוּמֵן        }

דון אַדְרִיאָנוֹ דֶה אַרְמָדוֹ, שחצן ספרדי

מיקְרוֹבּ, המשרת שלו

הולופֶרְנֶס, מורה

נָתַנִיאֵל, כומר-משנה

דָל, שוטר-מקוף

קוֹסְטַרְד, עלם כפרי

ז'אקֶנֶטָה, חלבנית צעירה

יערן

נסיכת צרפת

רוֹזָלִין }

מריה  } גבירות בנות-לוויתה של הנסיכה

קַתֵרִין }

בּוּאַיֶה, אציל צרפתי

שני אצילים

מָרְקָד, שליח

אצילים ובני-לוויה


מערכה 1, תמונה 1 -


(נכנסים פרדיננד, מלך נָוָור, בֶּרוּן, לוֹנְגָאוִיל ודוּמֵן)

 

מלך:   שתהילת עולם, אשר כולם

         רודפים בחייהם, תִחיה לה חקוקה

         על מצבוֹת קִבְרֵנו, ותְייפּה

         אותנו אז, כשמר-המוות יכער;

        אבל בינתיים, נגד הטורף הזה

        הזמן, נִקְנה בפרך בַּהוֹוֶה כָּבוֹד  

        אשר יַקְהה את להב הקִלְשון

        החד, ובזכותו נירַש את העולם

        הבא. לכן, כובשים וגיבורים – 

        כי זה מה שהִנְכם כשאתם

        נאבקים בנטיות-לבּכם,

        ובִגְדוּדֵי התאוות של העולם

        הזה - הצַו שלנו החדש

        יהיה לחוֹק אֵיתן. מַלכוּת נָוָור

        שלנו תהיה פלא פלאים 

        של העולם, וחצרנו תהיה

        מין אקדמיה זעירה, כולה

        דממה, הגוּת, התבוננות באמנות

        של החיים. נשבעתם שלושתכם,

        בֶּרוּן, דוּמֵן ולוֹנְגָאוִיל, לִחְיות

        אִתי שָלוש שנים קצוּבוֹת, בתור אחַי

        ללימודים, ולְמַלֵא את כל

        הרָשוּמוֹת המתועדות בפרוטוקול

        הזה. שְלָב השְבוּעוֹת עבר, עכשיו

        חִתְמוּ את שמותיכם, שמי שיחלל

        את הפעוט בַּסעיפים יקטול

        במוֹ-ידיו את כל כבודו. אם נכונים

        אתם לכל מה שנשבעתם לעשות,  

        הוסיפו חתימה לנֵדֶר, וקַיימוּהוּ.

לוֹנְגָאוִיל: אני נָחוּש. זה רק צום של שלוש

        שנים. הגוף אמנם ירעב, אבל

        הנשמה תחגוג. לכּרס העבה

        יש מוח דק. נִתחֵי בשר רכּים   

        גוף משמינים, ושכל - מצמקים.

    (הוא חותם)

דוּמֵן:   אדון אוהב שלי, דוּמֵן משול למת.

          כל עונג-הֶבל בַּעולם משליך הוא אל

          עבְדֵי הזבל של עולם ההבל. 

          מאהבה, ממוֹן, שְררה נִפְרד גופי,  [/ לאהבה, ממון, שררה

                                                                     אתן לנוּחַ,           

         אחיה רק בעולם פילוסופי.   [ / כעת אחיה רק בעולם

                                                                                הרוח.

        (חותם)

בֶּרוּן:   איני יכול אלא לחזור על דבריהם.

          כל זאת, שליט יקר, נשבעתי כבר,

          כלומר, לִחְיות פה וללמוד שלוש שנים.

          אבל יש עוד סייגים די חמורים:

          כמו לא לראות אשה כל התקופה הזאת -

          אשר כולי תִקְוָה לא מצויָן פה;

          ולא לגעת בְּמָזון יום בשבוע,

          ובְיֶתר הימים רק ארוחה אחת -

          גם זה אני תִקְוָה לא מצויָן פה;

          לישון שלוש שעות בִּלבד בַּלילה,

          ובשום פנים לא לנמנם בַּיום,

          כשלדעתי לא רע לישון טוב כל הלילה

          ולעשות לי לילה מחֲצי היום -

          כל זה  כולי תִקְוָה לא מצוין פה.

          קשה לשמור על משימות כה עָקָרות,

          ללמוד, לצוּם, ללא שינה, ובלי גבָרות.

מלך:   על כל אלה נָדַרְתָ לוותר.

בֶּרוּן:   זאת, ברשותך, שליט, אני סותר.               

        נשבעתי רק לִשְהות אתך שלוש שנים

         ולהתעמק בעיונים ודיונים. 

לוֹנְגָאוִיל: נשבעתָ גם את כל השאר, סליחה.

בֶּרוּן:   אם כך, נשבעתי סתם בתור בדיחה.

        מה מטרתו של הלימוד, תֵן ואדע?   

מלך:   לדעת מה שבלעדיו כלל לא נדע.

בֶּרוּן:   דברים שנסתרים משֶכֶל המוני?

מלך:   זה גְמוּל הלימודים, כן, אדוני.     

בֶּרוּן:   יפה, אני נשבע ללמוד בְּהתמדה      

           לדעת את מה שאסור לי שאֵדע:

          כמו למשל לִלְמוד איפה לזלול

            כשהחוּקים צוֹם ורעָב דורשים;

          היכן לפגוש גבירה נאה מכל             

             כשאסור בכלל לראות נשים. 

         או, אם שבועה כָּבְלה אותי באזיקים,

          אלמד איך לְהַפְרָה בלי נזקים. 

          זה גמול ההשכלה, זה כל הסוד:   

          לדעת מה שאני לא יודע עוד. 

          בְּנֵדֶר מסוג זה - גם אעמוד.  

מלך:   כל אלה מכשולים ומשוכות,

          תענוגות-סְרק המפתים את המוחות.

בֶּרוּן:   כל עונג סרְק הוא, אך הסְרק הכי גדול -   

         זה שנִקנָה בסבֶל, וגורם לסבול:

         כמו לחפּש בְּספר אור אמת,

            כשהאמת, בעוד אתה מוסיף לנבור, 

         בבוגדנות את אור עיניך מסמאת:                

            אור המחפש לו אור גומר בלי אור.     

          לפני שתְגַלה בַּחושך אור, חבר,

          אורך שלך יחשיך, ותתעוור.

          לַמְדֵני לְענֵג עינַי דווקא

             במבטים על עַיִן מסנוורת,                          

          זוהרת כעמוּד אש, ומעניקה                       

             רק אור לזה אשר אותו היא מעוורת. 

          לימוד הוא כמו השמש במרומים,

             שמהותה מעַיִן חצופה חומקת.                    

          שְכר כל המשננים המשמימים    

             הוא קצת סמכוּת גנובה מספֶר, מועתקת.          

          הפטרונים הארציים המנופחים

             שמדביקים שֵמות לכל כוכב שמֵימִי,

          מאור לילותיהם לא מרוויחים

             יותר מזה שלא יודע מה הוא מי.

          זאת רק רברבנות לצבור סתם ידיעות,

          כי לדקלם שֵמות יכול כל אידיוט.                    

מלך:   חכם גדול, לנאוֹם נגד חוכמה.

דוּמֵן:   הוא התקדם רחוק לִבְלום את הקידמה.

לונגוויל: קוצר, אבל משאיר עשב שוטה לרוב. 

בֶּרוּן:   כשמתרבים האווזים – אז האביב קרוב.

דוּמֵן:   מה זה קשוּר?

בֶּרוּן:                     קשוּר - ומדויק. 

 דומן:   מָשל חלש.

בֶּרוּן:                   אבל חרוז חזק. 

מלך:   בֶּרוּן הוא כמו מין כְּפוֹר קנאי צורב,

             שבא לנשוך פִּרחֵי אביב צעיר.

בֶּרוּן:   אולי! מה יש לְקַיץ גא להתרברב

             לפני שיש לציפורים סיבות לשיר?

          מדוע לי לחגוג לֵידה מוקדמת?  

          אני בַּחורף לא חולם על שושנה,                

          בְּמאי אֵינִי כָּמֵהָּ לְשִלגֵי צינה, 

          טוב לי עם כל מה שצומח בַּעונה.   

          אז רבותי, כבר מאוחר ללמוד כעת.

          נִפְתח את שערי הגן ונימלֵט.

מלך:   טוב, שב בחוץ! אַדְיֶה, בֶּרוּן, בהצלחה.

בֶּרוּן:   לא, אדוני, נשבעתי שאשְהה איתך.

          גם אם סִנְגרתי פה על הבּוּרוּת

             מול כל נאומיכם בזכות ההשכלה,

          בכל זאת אמלֵא את נדֶר הנזירוּת

             וארַצֵה את עונש התקופה כולה.

          תן לי את הנייר, אקרא בו כל סעיף,

          ולחוקים החמוּרים את שמי אוסיף.

מלך:   בכניעתך ניצלת מחרפה.

בֶּרוּן (קורא): "להווי ידוע: שאף אישה לא תתקרב לחצרי מרחק קילומטר" - זה הוכרז?

לוֹנְגָאוִיל: לפני ארבעה ימים.

בֶּרוּן:   בואו נראה מה העונש - "אחרת תיקצץ לשונה". מי המציא את העונש הזה?

לוֹנְגָאוִיל: אני, מה יש.

בֶּרוּן:   אדון מתוק, ולמה?

לוֹנְגָאוִיל: להרתיען בעונש מפלצתי.

בֶּרוּן:   חוק מסוכן ואנטי-תרבותי.

          "להווי ידוע: שאם יירָאה גבר משוחח עם אשה במרוצת שלוש השנים, הוא ייחשף לַחרפה הפומבית המשפילה ביותר שתוכל החצר להמציא".

          חוק זה, מלכי, אתה בעצמך תפר:

             הרי אתה זוכר כי הנה בִּשְליחוּת

          תגיע נסיכת צרפת כדי לדבּר -

             בתור עלמה רבת הדר והוד-מלכות -

          על מסירת האדמות של אַקִיטֵן

              לִיְדֵי אביה המרותק אל המיטה.

          כל הסָעיף הזה כולו לשווא על כן,

               או שלשווא היא באה, הוד נסיכותה.

מלך:   אז מה אתם אומרים? כל זה נשכח מדעת.  

בֶּרוּן:   וכך הלמדנות אף פעם לא קולעת.

        היא מתעמקת בחשוב ובַרציני 

        אבל שוכחת את החיוּני.

        כשהיא תופסת, זה כמו עיר שנלכדה           

        באש: זכו בה, אך היא הופסדה. 

מלך:   זה חוק שיש למחוק בלית ברירה,

        כי זה הכרֵחַ שתִשהה פה הגבירה.

בֶּרוּן:   וההכרֵחַ גם יזרוק שלוש שנים

             שבועה אחר שבועה לעזאזל;

          כי לכל אדם תשוקות ומאפיינים,

              אשר לא הוא שולט בם, רק האל.    

          אם את נִדְרִי אַפֵר, יש לי סיבות:                 

          זה לא אני, זה כורח הנסיבות.

          ובכן, אני חותם על כל התקנון,

             וכל מי שיפר פִּסקה, פסיק או חולָם,

          צפוי לַנצח לחרפה ואבדון.

             הפיתויים אורבים לא רק לי, לכולם. 

          אך לי נדמה, גם אני ספקן כופר,

          אני האחרון שייתפס מפֵר. (הוא חותם)

            ושום בידור ביניים לא בא בחשבון?

מלך:   כן, בא. הרי פה מסתובב לאחרונה

              תייר מצועצע, אביר אֶסְפַּנְיָה;

          אדם גָדוּש בכל חידוש של האופנה,

              מוחו סלט של מליצוֹת שבאספּמיה;

          על המרגליות שפיו מפיק

              הוא מתענג כמו על הרמוניה כבירה; 

         להתחנף וללקק הוא לא מפסיק,

               גם לא מַפסיק לפסוֹק מה טוב מה רע.

          אַרְמָדוֹ – זהו שמו של הבּדאי -  

             יתרום לנו בסִלסולֵי שפה  

          בשעות הפנאי מעשיות בלי די

             על אבירי ספרד השזופה.                    

          איני יודע אם אתכם זה יבדר,

          אני אוהב לשמוע איך הוא משקר,

          ואשתמש בו כזמר-חצר.

בֶּרוּן:   אַרְמָדוֹ אישיות שאין כמוה,

          אביר אופנה, אשף שפה, חובה לשמוע.

לוֹנְגָאוִיל: אם נשחק בו ובקוֹסְטַרְד בן הכפר

          שלוש שנות לימודים זה שום דבר.

       (נכנסים דל עם מכתב, וקוֹסְטַרְד)

דל:    מי זה פה בכבודו-ובעצמו הנסיך?

בֶּרוּן:  זה זה, פרצוף. מה אתה מבקש?

דל:    אני עצמי נציג-מֶלח של עצמו, כי אני השוטר-מר-קוֹף שלו. אבל רציתי לראות את כבודו-ועצמו בעצם הבשר-ודם שלי ועצמי.

בֶּרוּן:  זה הוא.

דל:     סניור ארמא - ארמאן - ארמַש'וּ מברך אותך. הפֶּשע הרים ראש ומסתובב חפשי. המכתב הזה יגיד לך יותר.

קוֹסְטַרְד:   אדון, הבושות-וחרפּות שכתובות פה הם בנוגע אלי.

מלך:      מכתב מאַרְמָדוֹ הנשגב.

בֶּרוּן:      גם אם הנושא נמוּך, אני תפילה שהמלים גבוהות.

לוֹנְגָאוִיל:   זו תפילה לתיפלוּת. שאלוהים ייתן לנו כוח להתאפק!

בֶּרוּן:       להתאפק בזמן שנשמע, או להתאפק ולא לשמוע?

לוֹנְגָאוִיל:   להתאפק בַּשמיעה, ולצחקק בְּמידה; או לוותר על שניהם.

בֶּרוּן:      אדוני, זה תלוי עד איזה שלב בְּסוּלם הצחוק יקפיץ אותנו התוכן.

קוֹסְטַרְד:  התוכן זה אני, אדוני, בנוגע לזַ'אקֶנֶטָה. כי אני נגעתי בזַ'אקֶנֶטָה באופן מסוים.

בֶּרוּן:      באיזה אופן?

קוֹסְטַרְד:  באופן כַּזה-וכזה וכיוצא בזה, אדוני, – זאת אומרת: רָאו אותי יושב אִתה באופן כזּה, וחוזה לה בחזה, ויוצא אתה-כּזה לפּארק; יחד יוצא: באופן כּזה וחזה, וכיוצא בזה. עכשיו, אדון, מה שנוגע לאופן הכּזה – זה היה באופן שגבר משוחח עם אשה. והחזה – היה כזה!...    

בֶּרוּן:      והַכּיוצא-בזה?

קוֹסְטַרְד:   הכּיוצא-בזה הוא העונש שיֵיצא לי מזה - ושאלוהים יעזור לצדיקים!

מלך:      אתם רוצים לשמוע את המכתב בתשומת-לב?

בֶּרוּן:      כאילו שמענו את הנביאים.

קוֹסְטַרְד:   כזה הוא האדם הפשוט - לא יודע לכבוש את אזנו כשמדובר בעניינים של בשר.

מלך (קורא): "פטרון גדול, נָציב עליון של השְחָקַיִים, ושליט יחיד של ממלכת נָוָור, אֵל ארצי של נפשי, ופטרון ראשי של גופי" -

קוֹסְטַרְד:   בינתיים אף מילה על קוֹסְטַרְד.

מלך:     "ובכן זה ככה" -

קוֹסְטַרְד: אולי זה ככה, אבל הוא, בינינו, ככה-ככה.    

מלך:      שקט!

קוֹסְטַרְד:   ...ושלווה עלֵינו ועל כל איש מאמין.

מלך:      אף מילה!

קוֹסְטַרְד:   לְאף אחד, נשבע לך, סוד זה סוד.

מלך:      "ובכן זה ככה: תָקוּף בעגמומיוּת ועצירוּת קְדורנית, הַפְקידוֹתי את מָרָתִי השחורה-מִנִי-דֶפְּרֶסְיָה לרפואתו השלמה של אווירך הנודף היגיינה; ומכיוון שהנני קָוָולֵרוֹ, לקחתי את  עצמי לטיול מַארש-אַ-לָה רֶגל. השעה היתה אימתי? בסביבות השעה שש; זמן שבו הבהמות מרבות לְהִתְלַחֵך, הצפורים מיטיבות לְהִתְנַקֵר, ובני-אדם מתיישבים להתפּטם בַּפְיֶיסְטָה המכוּנָה ארוחת-ערב. עד כאן בנוגע לַאימתי. וכעת לַאֵי-שם, הֱוֵוי אומר, להֵיכן היה אותו אֵי-פּה עליו צעדתי. זה היה בפּארק שלך, לְהלן הפארק. וכעת לָאָיֶה, כלומר בדיוק אי-פה נתקלתי באותו אֵי-מה, כלומר באותה אֵימה, באותו אֵי-רוּע מגונה וסנסציוני המגיר מקוּלְמוסִי הצח-כשלג דיו צֶבע-זֶפת אשר הָרֵיךָ פּה בוחן, מאבחן או רואה. אך נחזור לַאָיֶה. צפונית-צפונית-מזרחית מצד מזרח לַפינה המערבית של פּארְקְךָ המסוֹעף להפליא - שָמָה. שם הבחינוֹתי בַּפּרימיטיב גס-הנשמה, דג-הרְקק של אחוזתך" -

קוֹסְטַרְד:   אני?

מלך:      "הנפש האנאלפביתית קִצרת-הידיעה" -

קוֹסְטַרְד:    אה, נו?

מלך:      "האיכּר החלול" -

קוֹסְטַרְד:    ענֵה!

מלך:      "ששמו, אם אני איש סֶבִילְיָה ולא איש סֶנִילְיָה, קוֹסְטַרְד" -

קוֹסְטַרְד:    אה! נִי!

מלך:      "מתרועע ומתנועע, בניגוד מוחלט למגילתך הרשמית ולפרוטוקולך הפומבי,  עם זה - או עם זאת - או על זאת - ובַזאת אני מתאווה לומר  בקיצור – עם זו -     

קוֹסְטַרְד:   נא!... 

מלך:      "צאצאית של חוָוה סבתֵנוּ, ועוד צאצאית ממין נקבה, או, אם לנַקֵב במפורש, אשה. אַהָה, אוֹיה, אוֹ-הוֹ, אוֹ-אז חובתי המדופלמת נזדקפה בזעזוע, וכדי שיחטוף מנחת-זרועך את בּוקְס-השוֹט, שְלַחתיתוֹ אליך בידי הַקָּצין-דֶה-חוֹק של הוד מתיקוּתך, אנטוני דָל, איש ידוע לשִמְצָה טובה, המצטיין במוֹנִיטינוֹ, פּוזָתוֹ, ודיפְּלוֹמָתוֹ."

דל:        אני, בכל הכבוד. אני אנטוני דָל.

מלך:     "אשר לז'אקֶנֶטָה - זה שמה של המינית החלשה - שעל גופה השקיפוֹתי בְּשעה שהִתְמַזְגה עם הוָאנְדָל הנ"ל  - אותה אני מחזיק בידי כקערית שלתוֹכה תשפּיך את קיתונות חרונך, והיא תוּבא, בַּרגע שתביע את המשאלה המתוקה הקטנטנה ביותר - לְמשפּט. שלך בכל קומְפְּלימֵנְטֵי החוֹם המסוֹר ומְמַסְמֵס-הלבבות של המצפון - דון אַדְרִיאָנוֹ דֶה אַרְמָדוֹ."

בֶּרוּן:   זה לא יפה כמו שציפיתי, אבל זה הכי מצויין שאי-פעם שמעתי.

מלך:   אה-הה, זה הכי-רע הכי-טוב שיש. אבל, חוליגן, מה אתה אומר על זה?

קוֹסְטַרְד: אדוני, אני מודֶה במה-שמה.

מלך:   שמעת את מגילת החוק?

קוֹסְטַרְד: אני מודה ברוב סעיפי השמיעה, אבל מעט בסעיף התשומת-לב.

מלך:   הוכרז שתיגָזֵר שנה מאסר על מי שייתפש עם נקבה.

קוֹסְטַרְד: אני לא נתפשתי עם כזוֹתי, אדוני; נתפשתי עם זנזונת.

מלך:   זה מה שהוכרז: זנזונת.

קוֹסְטַרְד: זותי גם לא היתה מי-יודע-מה זנזונת, אדוני; היא היתה בתולה.

מלך:   החוק מגוּון מאד, כי הוכרז גם בתולה.

קוֹסְטַרְד:  אם ככה, אני מכחיש את הבתולים שלה. אני נתפשתי עם חַלְבּנית.

מלך:   "עם חלבנית" זה כבר נסיון מספר שלוש.

קוֹסְטַרְד: עם חלבנית - מנסיון - היה מספר עשר!

מלך:   אדון, אני מכריז את גזר-דינך: אתה תצום שבוע על סובּין ומַים.

קוֹסְטַרְד: הייתי מעדיף להתפלל חודש על דיסה ופּשטידה.

מלך:   ודון אַרְמָדוֹ יהיה סוהר שלך.

          אדון בֶּרוּן, מסוֹר אותו להשגחה.

          ואנו, רבותי, נלך כדי ליישֵם טוב

          את כל מה שהצהרנו בשבועה.  

     (יוצאים המלך, לוֹנְגָאוִיל ודומיין)

בֶּרוּן:   שם את ראשי מול ראש כל בעל שם טוב:   

          כל השבועות והחוקים - בדיחה גרועה.

          בוא, חוליגן.

קוֹסְטַרְד: אני סובל למען האמת, אדון; כי זה אמת שנתפשתי עם ז'אקנטה, וז'אקנטה היא באמת בחורה אמיתית. ולכן אני לוגם בשמחה את שְלוּק התַרְעלה של המזל האכזר. הגורל הטוב עוד יְחיֵיך אלי יום אחד, ועד אז, אַרְצָה,  יָגון, אַרְצָה-בַּרְצָה!

          (יוצאים)


מערכה 1, תמונה 2 -


(נכנסים אַרְמָדוֹ ומיקְרוֹבּ, המשרת שלו)

אַרְמָדוֹ:  ילד, איזה סימן וסימפּטוֹם זה כשסניור גדול הולך ונהיה הָגוּם?

מיקְרוֹבּ: הָגוּם?

אַרְמָדוֹ: הָגוּם וְהָבוּד.

מיקְרוֹבּ: אם הוא עָגוּם ואָבוּד, סניור, זה סימפּטוֹם בָּדוּק שהוא ייראה עצוב.

אַרְמָדוֹ:  נא-נא, הַצְבוּת והַגִימוּת הם דבר הֶחד-וְחָלָק, מוּצַ'אץ'.

מיקְרוֹבּ: לא, לא, אדוני, הס וחלילה!

אַרְמָדוֹ: הכיצד תוכל לחלק בין הַצְבוּת וְהַגִימוּת, ילד רך-ימים שלי?

מיקְרוֹבּ: אין מה להשוות בין שתי הפּרוֹצדוּרוֹת, סניור קשוח.

אַרְמָדוֹ: למה סניור קשוח? למה סניור קשוח?

מיקְרוֹבּ: למה ילד רך? למה ילד רך?

אַרְמָדוֹ: אני אמרתי "רך", ילד רך, בְּלָשוֹן דֶה-פָּרָאפְרָזָה על הגיל הצעיר שלך, שהֶפשָר לקרוא לו רך.

מיקְרוֹבּ:  ואני "סניור קשוח" בלשון הפָּראקְרִיזָה על הגיל הפְּרֵה-היסטורי שלך, שאפשר לקרוא לו קשוח.

אַרְמָדוֹ: מקסים ולהִיניָין.

מיקְרוֹבּ: מה אתה מתכוון, דוֹן? שאני מקסים והדיבור שלי לעניין, או שאני לעניין והדיבור שלי מקסים?

אַרְמָדוֹ: אתה מקסים, כי אתה זהיר.

מיקְרוֹבּ: אני לא זהיר!

אַרְמָדוֹ: אתה מיזְהרִי, אתה גמדִי, אתה פּיצִיקָאט.

מיקְרוֹבּ: גם פיצי וגם קט!... ולמה אני לעניין?

אַרְמָדוֹ: כי אתה חריף.

מיקְרוֹבּ: זה מחמאה, אדון?

אַרְמָדוֹ: מחְמַהָה, מחְמַהָה, אַהָה.

מיקְרוֹבּ: זאת מחמאה לְפִּלפל.

אַרְמָדוֹ: למה, הפלפל הוא פיקח?

מיקְרוֹבּ: הוא חריף.

אַרְמָדוֹ: אל תתפלפל איתי!  

מיקְרוֹבּ: סליחה.

אַרְמָדוֹ: הֵינני הוֹאב שהוֹנים לי בהוֹתו מַטְבֵּהַה.

מיקְרוֹבּ (הצידה): ואף מַטְבּהַה לא הוֹאֵב הוֹתְךָ.

אַרְמָדוֹ: הִבטחתי ללמוד שלוש שנים בקומְפּאנִיָה של  המלך.

מיקְרוֹבּ: אתה יכול לעשות את זה בשעה אחת, דון.

אַרְמָדוֹ: הימְפּוֹסִיבִּילֶה.

מיקְרוֹבּ: למה כמה זה אחד כפול שלוש?

אַרְמָדוֹ: אני חלש בלוח-דה-כּפל. זה מַתְהים לְנפש של מנהל-חשבונות.

מיקְרוֹבּ: אתה ג'נטלמן ומְהמר, דון.

אַרְמָדוֹ: מודה, מודה, אני מְהמר ואני חֶנְטלמֶן. שניהם ביחד פּוֹליטוּרָה לסניור נָהוֹר.

מיקְרוֹבּ: אז אני בטוח שאתה יודע מה יוצא הסכום טוטַל כשבאות לך שתי קוביות של אחד ושניים.

אַרְמָדוֹ:  הטוטל הוא בהֶחד יותר משניים.

מיקְרוֹבּ: מה שהוולגרים קוראים בבטוי הנמוך שלוש.

אַרְמָדוֹ: הֶמֶת להמיתה.

מיקְרוֹבּ: אז מה, דוֹן, זה כזה סיפור ללמוד? הנה כבר למדת שלוש לפני שהספקת למצמץ פעמיים; וכמה קל להוסיף למילה "שלוש" את המילה "שָנִים", וללמוד שלוש שנִים בשנֵי מִלים – אני ראיתי את הסוס המרקד ממרוקו עושה את זה בַּיָריד בשלוש צהלות.

אַרְמָדוֹ: יופי של שנינוּת! הציון שלך הֶשֶר! 

מיקְרוֹבּ (הצידה): ואתה הֶפֶס.  

אַרְמָדוֹ:  להלן הוֹדה והֶתוָודה שהָני מהוֹאָב; ומכיוון שזה זול שחייל יתהָאֵב, הָני מהוֹאָב בנקבה זולה. אם הייתי יכול לשלוף חרב קוֹנְטְרָה הפּאסְיון שלי וזה היה מציל אותי, הייתי לוקח את התשוקה בשבי, ונותן אותה בחֶסְטָה של הַחילופֵי-דֶה-שבויים לְמרקיז צרפתי בעד איזה קידה בסגנון פריז. אני הַלֶרְגִי  באופן פּרינְסִיפּיוֹני לְמלַנְכולְיָה של הוֹאָבִים. והנה אני מֶלַנְחוֹלי כמו נחליאֵלי! נחֵם אותי, ילד. איזה דמויות גדולות בַּהיסטוריקה היו מהוֹאבים?

מיקְרוֹבּ: הֶרְקוּלֶס, דון.

אַרְמָדוֹ: הרקולס מתוק! הוֹד, ילד, תן לי הוֹד הוֹטוֹריטוֹת; וְ, ילד מתוק, בבקשה תתן לי רק פֶּרְסוֹנוֹת עם מוניטין הָמיד.

מיקְרוֹבּ: שמשון, דון; הוא היה מאד עמיד - כי הוא עָמד בין העמודים וסָחב את שערי העיר על הגב כמו סבּל - ועוד היה מאוהב.

אַרְמָדוֹ:  איי שמשון הגבור! שריר-דֶה-שרירים! אני  גדול ממך בסַיִיף כמו שאתה גדול ממני בסחיבת שהָרים. אבל גם אני מהוֹאָב. מי היתה האוּבָתוֹ של שמשון, מיקְרוֹבּ יקר שלי?

מיקְרוֹבּ: אשה, סניור.

אַרְמָדוֹ:  איזה סוג אשה?

מיקְרוֹבּ: אשה מסוג קליל-דליל.

אַרְמָדוֹ:  קליל-דליל? כלומר קְלילה?

מיקְרוֹבּ: דְלילה.

אַרְמָדוֹ:  שלא נדע.

מיקְרוֹבּ: ככה קראתי, סניור. היא היתה פְּלישְתִינָה דְלילה.

אַרְמָדוֹ:  לא מתאים לשמשון לְהִתְהָאֵב בפְּלישְתינָה דְלילה. הוא בטח הָאַב אותה כי  היתה חינְטילגנטית.

מיקְרוֹבּ: נורא, נורא אינטיליגנטית! שכֶל בהיר ופרצוף שחור.

אַרְמָדוֹ:  לְהָאוּבָתִי שלי יש פרצוף לבן-והָדוֹם נוֹן-דוֹפי.

מיקְרוֹבּ: לָבן-ואדום, סניור, זה מסכה לטוֹן דוֹפי.

אַרְמָדוֹ:  דַגְמֵן לי, דַגְמֵן לי, ילד מלומד!

מיקְרוֹבּ: שככה יעזרו לי השכל של אבי והלשון של אמי!

אַרְמָדוֹ:   תפילה יפה של ילד - פּוֹהֶטי עד כדי פַּתֶטִי!

מיקְרוֹבּ:  פרצוף מאופּר של אשה

              מסתיר לה את כל הפגמים.

            הסומק נולד מבושה,

               חיוָורון מפחדים איומים.     

             אז אם היא פוחדת או יש בה אשְמָה,

               אתה לא תדע ת'סיבה מרוב צבע,

           היא תמיד תישאר לבנה-אדומה

               מדֶרך הרוּז', לא מדֶרך הטבע.

          זה זַמרוּר-אזהרה, סניור, נגד שקרים לבנים ושקרים אדומים.

אַרְמָדוֹ:  לא היתה איזו בלדה, ילד, על הקיסר המְהוֹאב והקבצנית?

מיקְרוֹבּ: העולם חָטא בְּבלדה כזאת לפני איזה שלושה דורות, אבל היום אי-אפשר למצוא אותה. ואם יִמְצאו, גם המלים וגם הלחן יצאו כבר מהמוֹדה בימינו.

אַרְמָדוֹ:  אני בעד שיכתבו לזה גרסה מהוּדְכּנת, שאוּכל לתלות את הַקַפְּרִיזָתִי על איזה דוגמה הָצִילית ותַקדים הַרִיסְטוֹקְרָטִי. אח, ילד, איך אני הוֹאֵב את הַילדונת-הַכּפר הזאת שתפשתי בפּארק עם הגולם ההַנְאלְפָבֵּיתי  קוֹסְטַרְד. מגיע לה רק טוב.

מיקְרוֹבּ (הצידה): מגיע לה מלקות - אבל בטח מגיע לה מאהב יותר טוב מהאדון שלי.

אַרְמָדוֹ:  אנא זַמְרֵר לי משהו.

מיקְרוֹבּ:  תתאפק, יש לנו ביקור.

            (נכנסים דל, קוֹסְטַרְד וז'אקנטה)

דל: אדון, זה הרצון של הדוכס שתשמור על קוֹסְטַרְד בבטחון, ואל תסבול שיבוא עליו איזה עינוי או עינוג, אבל חובה שהוא יצום שלושה ימים בשבוע. מה שנוגע לַפּשטידה הזאת, אני צריך לשמור עליה בַּפּארק; היא הודתה שהיא עוסקת בחלבּנוּת. שלום רב.

אַרְמָדוֹ (הצידה): אני מסגיר את עצמי בהסמקה. - עלמה -

ז'אקנטה: גבר -

אַרְמָדוֹ:  אבקר אותך בַּבּיקתה.

ז'אקנטה: זה פה קרוב.

אַרְמָדוֹ:  הגיאוגרפיה ידועה לי.

ז'אקנטה: אדונַיי, כמה אתה חכם!

אַרְמָדוֹ:  אספר לך פְּלָהִים וְנִפְלָהוֹת.

ז'אקנטה: עם פרצוף כזה?

אַרְמָדוֹ:  הנני הוֹאֵב אותך.

ז'אקנטה: ככה שמעתי שאמרת.

אַרְמָדוֹ:  אם כך, היי שלום.

ז'אקנטה: שתידע רק מזג אויר טוב.

דל:    בואי, ז'אקנטה, הולכים!

       (יוצאים דל וז'אקנטה)

אַרְמָדוֹ:  נבל, אתה תצום על חטאיך לפני שיסלחו לך.

קוֹסְטַרְד:  אני רק מקוה, אדון, שאני יָ'שֵה את זה על בטן מלאה.

אַרְמָדוֹ:  אתה תשלם על זה ביוקר.

קוֹסְטַרְד:  אני מודה לך על זה יותר  מכל המשרתים שלך, כי להם משלמים בזול.

אַרְמָדוֹ:  קח מכאן את הנָבל הזה. סְתוֹם וחתוֹם אותו.

מיקְרוֹבּ:  בוא, עבד סוטה, קדימה!

קוֹסְטַרְד:  אל תיתן שיצַמְקוּ אותי בַּצינוק, אדון. אני אצוּם חופשי.

מיקְרוֹבּ:  בטח, תצום חופשי ותשיר שירים של צוענים! שמענו! לכלא, בַּלְפָן!

קוֹסְטַרְד:  תידע, שאם ייצא לי לראות עוד-פעם את ימי הדפּרסיה העליזים שלי,  יהיו פה כמה שיִרְאוּ כבר -

מיקְרוֹבּ:  מה, מה כמה יראו כבר?

קוֹסְטַרְד:  לא, כלום, אדון מיקְרוֹבּ, יראו - מה שרואים. אסירים לא חייבים לשתוק, ולכן אני לא אומר כלום. אני מודה לאלוהים שיש לי סבלנות קצרה כמו לכל אדם מאמין, אז אני שותק.

       (יוצאים מיקְרוֹבּ וקוֹסְטַרְד)

אַרְמָדוֹ: אני הָפַר והֶפֶר הֲפילוּ על האדמה, הנחותה ביותר , שעליה דורכת הנַהַל שלה, הנחותה עוד יותר, ומוּדרכת בַּיד של הרֶגל שלה הנחותה במאוד-עוד-יותר. אם אני הוֹאֵב, אני מפר את השבועה שלי, וזה סימבּוֹל חותך לְשקריוּת הנפש. ואיך ניתן לקיים אַמוֹר-דֶה-אמת בְּדֶרך-דֶה-שֶקר? אַיי, אַמוֹר, אַמוֹר… סֶה חמוֹר, סֶה שֵד, סֶה שטן; אין מלאך-דֶה-חבלה חוץ מאַמוֹר. בכל-זאת שמשון התפתה לסֶה, והוא היה דון-גיבּוֹר; בכל זאת שלמה נָפַל בסֶה, והוא היה דון-גאוֹן. החץ הרַכְרוּך של דוֹן-קוּפּידוֹן קשה הֲפילו לַשריוֹן של דון-חֶרְקוּלס, אז הוא בטח ינצח פגיון של קָוָולרוֹ. איך אסתייף איתו? אקרא לו קרימינל, לא יעזור. אפְגַע לו בַּכּבוד, לא יעזור. אתקוף אותו בפּאסאדוֹ, לא ייפול. על הַחוּקֵי הַדוּ-דֶה-קְרב הוא יורק. הוא נעלב כשקוראים לו ילד, אבל גאה להכניע גבר. הַדְיוֹס, אומץ; הַחְלֵד, סַיִף; דְמוֹם, תוף; כי הקָפּיטנוֹ שלכם מהוֹאָב; סי, סי, הוא הוֹאֵב. עזור לי, הֱלוֹאֵי כל חריזה וחרוּז, כי אני בטוח שאני הולך להפוך לרומַנְסָה. דַמְיין, מוח; כִּתבי, עט; כי אני הולך לצאת לַאור בְּפוֹרְמָאט של הַלְבּוֹם.

        (יוצא)


מערכה 2, תמונה 1 -


(נכנסות נסיכת צרפת, רוֹזָלִין, מריה וקַתֵרִין, עם בּוּאַיֶה ושני אצילים מלווים)

 

בּוּאַיֶה:  עכשיו, מאדאם, שַנְסי-נא את מותנייך.

         זיכרי את מי שָלח אביך המלך, 

         למי שלח, ומהי השליחות:

         אותך, ששמך יצא לתהילה,

         לשאת-לתת עם היורש הבלעדי

         של כל שְלמוּת שיש למצוא בְּגבר,

         מלך נָוָור שאין בו דופי; הנִדוֹן   

         הוא לא פחות מאַקִיטֵן, איזור

         ראוי לנדוניית מלכה. עכשיו

         היי-נא נדיבה בחן וחסד

         כשם שהטֶבע הִתְקמצן בהם,

         הרעיב את העולם כולו, ובנדיבות 

         נתן כל חן וחסד לך בלבד. 

נסיכה:  מר בּוּאַיֶה יקר, יוֹפְיִי, עלוּב 

          ככל שיהיה, אינו זקוק

          לְכל צִבעי הקשת של מליצותיך.       

          יופי נקנה רק בְּשיפוט העין,

          ולא מפי רוכלים המכריזים

          על הסחורה. אני גֵאָה לשמוע 

          אותך דובר בּשְבח ערכִּי פחות

          משאתה להוט להיחשב חכם

          ולעייף את שכלך בְּהִמְנוֹנֵי     

           שְבחַי. אבל עכשיו אני אַקְשה

          על המַקְשה. מר בּוּאַיֶה יקר,

          ודאי שמעת כי שופר החדשות

          הודיע  כי המלך של נָוָור

          נָדר כי אף אשה לא תתקרב,

         עד שעמל לימוד יִשְחַק שלוש

         שנים, אל הדממה של חצרו.

         לכן נראֶה לי הכרחי, לפני

         שניכנס בשעריו האסורים,

         לדעת מה כוונותיו. לְמטרה

         זאת, בטוחות בערכך, נִבְחר בך

         כשַגרירנוּ הבּכיר והמוסמך.

         אמור לו: בת המלך של צרפת

         עותרת לדיון אישי עם הוד 

         רוממותו בעסק רציני

         שמְשַוֵועַ ליישוּם דחוּף.

         מהר, הודע לו זאת, בזמן שאנו

         נמתין לשמוע את מוצא פיו כמו

         מתחננות כנועות, צייתניות.

בּוּאַיֶה:   אלך בחשק רב, גאֶה בתפקידי.

נסיכה:  חשק וגאווה אחים הם, ידידי. 

            (יוצא בּוּאַיֶה)

           רוזנים, מי הם החסידים השוּתפים

           הנֵדֶר של המלך הצדיק הזה?

אציל א':    אחד הוא לוֹנְגָאוִיל.

נסיכה:                            מכיר אותו?

מריה:     אני כן, נסיכה. בנשף הכלולות

           של הרוזן מפֶּריגוֹר והיורשת

           היפהפיה של ז'ק מפַלְקוֹנְבְּרִיז',

           שנערך בנוֹרְמַנְדִי, ראיתי את

           הלוֹנְגָאוִיל הזה. גבר אשר נחשב

           חסון בנפש ובגוף; נאור

           ורב חוכמה, גיבור במלחמה;

           נאה דורש - וגם נאה בכלל;   

           הכתם היחיד על בְּרק חסדו -           

           אם משהו מֵעיב על הבָּרק הזה -

           הוא השילוב בין ראש שנוּן ואופי לא

           חנוּן: שִכְלוֹ חותֵך, אופְיוֹ לא מתאפק,   

           ומְרַסֵק לו את כל מי שמתחשק לו.   

נסיכה:    אדון עליז ולגלגן, כך זה נראֶה.

מריה:     הרבה ממכריו אומרים את זה הרבה.

נסיכה:    פְּתיל כה קצר יבער וחיש יכבה.   

           מי הם השאר?

קַתֵרִין:                    דוּמֵן, צעיר בְּרוך כשרונות, כל אוהבי

            הצדק אוהבים אותו בצדק.

            קורה שהוא מזיק מרוב רצון טוֹב;

            כי פקחותו תִתֵן לַרע צורה טובה,      

            וצורתו שוֹבָה גם בלי כל הַפִּקְחוּת.

            פעם נפגשנו בחצר של אַלֶנְסוֹן,                  

            ומה שיש לי לדוֵוח על שוויוֹ

            הוא שראיתי קצת פחות מדי ממנו.

רוֹזָלִין:      ועוד תלמיד אחד היה שם אז

            איתו, ואם אמת אמרו לי, שמוֹ 

            בֶּרוּן. עוד לא יצא לי לבזבז

            שיחה עם איש עליז כל כך, אפשר

            לקרוא לו התגלמות העליזוּת.

            אצלו העַיִן מולידה את השנינוּת,

            כי כל דבר שהיא לוכדת, השניה

            הופכת לבדיחה פרועה בלי רסן,

            שלשונו הרהוטה – שופר לָצוֹן -

            מוסרת במלים קולעות כל כך

            שמזקיפות אוזניים לישישים, 

            ונכבשים גם השומעים הצעירים,

            כל-כך מתוק זורם לו שטֶף דיבורו.

נסיכה:     ישמור האל את גבירותי! מה זה, כולן

           מאוהבות, שכל אחת קִשְטה

           את בחיר ליבה בְּתכשיטים של שֶבח?

אציל א':   הנה בּוּאַיֶה.

       (נכנס בּוּאַיֶה)

נסיכה:                  מה עם רשות כניסה, אדון?      

בּוּאַיֶה: לַמלך כבר נודע שבאת בהָדַרֵך,

       והוא עם מִתְחריו-לַנֵדֶר ערוכים

       היו לפגוש אותך לפני שבאתי, 

       גברתי. תתארי לך מה גיליתי:

       הוא מעדיף שתִשְתַכּני פה בשָדֶה,

       כמו מי שבא לשים מָצוֹר על חצרו,

       במקום למצוא פִּרְצָה בַּנדר ולתת לך

       להיכנס לבית השומם שלו.

       הנה הוא בא.

(נכנסים המלך, בֶּרוּן, לוֹנְגָאוִיל ודומיין)

מלך:  נסיכה רבת יופי, ברוך בואך לחצרנו.

נסיכה: "יופי" אני מחזירה גם לך, ובואִי עדיין לא כל כך בּרוּך. הגג של החצר הזאת גבוה מכדי להיות שלך, ולברך את בואי לשדות הרחבים, זה קצת לא לכבודי.

מלך:  ובכל זאת, ברוך בואך אל חצרי.

נסיכה:  אז שיהיה ברוך. בוא, קח אותי לשם.

מלך:    שמעי, גבירה טובה. נדרתי נדר -

נסיכה:  שמע, אדוני הטוב, עקוף אותו.

מלך:   אין לי שום חשק לעקוף אותו, גבירה.

נסיכה:   החשק יעקוף אותו, בחשק!

מלך:    מהו הנדר לא הִשְכּלְת לדעת.

נסיכה:   הלוואי שלא הִשְכּלתָ גם אתה,

          כי הַשְכּלָה כזאת היא רק בּוּרות.

          שמעתי שאסרְתָ הַכְנסת אורחים.

          אם תקיים את השבועה תִפְשע,

          ולהפר שבועה – בושה...    

          אך סלח לי, אני חצופה מדי;

          לא תפקידִי הוא ללמד את המלמד.

          הואל לקרוא מהי מטרת בואי,

          ולעתירתי למצוא מייד פִּתְרון.

           (מגישה למלך מכתב)

מלך:   אני שואף שמיידית זה ייפתר.

נסיכה:  אתה שואף ממני חיש להיפטר,

          שכן תצא מפר שבועה אם אשאר.

                   (המלך קורא.

           בֶּרוּן ורוֹזָלִין משוחחים לחוד)

בֶּרוּן:   אני רקדתי איתך פעם בבְּרָבָּאנְט, לא?

רוֹזָלִין:  אני רקדתי איתך פעם בבְּרָבָּאנְט, לא?

בֶּרוּן:   רקדתְ, רקדתְ.

רוֹזָלִין:                        אם ככה, מיותר היה

       לשאול!

בֶּרוּן:               אל תבעטי, סוסה פראית!   

רוֹזָלִין: דִרְבּנְתָ אותי עם השאלות שלך.

בֶּרוּן:   שִכְלֵך דוהר מהר, הוא יתעייף.

רוֹזָלִין: כשהפָּרָש יִפּוֹל לַבוץ ויִיטָנֵף.

בֶּרוּן:   מה השעה?

רוֹזָלִין:   שעת הטפש שרק שואל.

בֶּרוּן:  כל טוב, פָּנים עם זיו של אל.  

רוֹזָלִין:   ישמור האל את זיו פנַי. 

בֶּרוּן:   ישלח לך אהבות בלי די. 

רוֹזָלִין:  אמן, רק לא ממךָ. 

בֶּרוּן:   טוב, אז שלום, סליחה.

           (עוזב אותה)

מלך:   מאדאם, אביך פה מתייחס לִסְכוּם

         של מאה-אלף כתר לתשלום,

         כשזו רק מחֲצית הסכום אשר

         אבי הִלוָוה לו לניהול מלחמותיו.

         אך גם אם הוא, או אנוכי, קיבלנו

         ממנו מאה-אלף, מה שלא קרה,

         נותרו עדיין לתשלום עוד מאה-אלף,

         שכעירבון להם אנחנו מחזיקים

         בחלק מסויים של אָקִיטֵן,

         על אף שהוא שווה פחוֹת בכסף.     

         יחזיר אביך המלך את המחצית

         אשר לא נפרעה - אנחנו נוותר

         על אָקִיטֵן, ונקיים עם הוד

         מעלתו קשרי רעוּת. אבל

         נראה שזה רחוק ממנו: הוא  

         טוען שהוא שילם סכום מאה-אלף כתר,

         ולא מזכיר כי רק עם התשלום

          של מאה-אלף נוספים יוכל

         לשלוט שנית באָקִיטֵן, שבְּשמחה

          נמסור אותה ונקבל את הכספים

          אשר אבי הִלְווה, במקום להחֲזיק 

          בה משוּסעת כך. נסיכתי

          היקרה, אם הוא היה נכנע

          יותר לַהגיון, היית גם את

          סוחטת מחָזִי כְּניעה לַהגיון 

          ושבה מסופּקת לצרפת.

נסיכה:    אתה עושה רוב עוול לאבי

           המלך, וּלשמך הטוב, כשאתה

            מכחיש כך שהסְכוּם הזה שוּלם

            במלואו ביושר רב, והתקבל.

מלך:       אני על כך אף פעם לא שמעתי.

             ואם תוכיחי זאת, אחזיר הכל

             או אוותר על אקִיטֵן.

נסיכה:                            נתפוס

          אותך במילתך. מר בּוּאַיֶה,

          לך יש תעודות על סְכוּם

          כזה בחתימת פקידים בכירים

           של שַארְל, אביו.

מלך:                          הַנְפֵּק לי זאת ואסתפּק.

בּוּאַיֶה:   במחילה, החבילה שמכילה   

          את זה עם מסמכים נלווים עוד לא הגיעה.

          מחר תראה הכל במו עיניך.

מלך:     זה יספק אותי; ובְמפגש כזה

          נסגור הכל בידידוּת והגיון. 

          עד אז, תזכי לקבלת-פנים

          יפה ככל שהכבוד, בלי שום 

          חילול כבוד, יוכל להעניק לך. 

           אסור לך, נסיכה יפה, להיכנס

           בשְערַי; אך האירוח פה בחוץ

           יהיה כאילו ששוּכַּנְת בַּלב שלי, 

           גם אם נִשְלל ממך לחסות בתוך ביתי.

            ימחל לי רצונך הטוב. שלום,

           מחר נבוא שוב לבקר אותך.

נסיכה:   הרבה בריאוּת ומשאלות טובות.

מלך:     שתבורכי אַת בִּבְרָכות שוות.  

          (יוצאים המלך, לוֹנְגָאוִיל ודוּמֵן)

בֶּרוּן:   גבירה, לבי דורש רק את שלומך.

רוֹזָלִין: תמסור לַלב בִּשמי דרישת שלום.  

בֶּרוּן:   הוא נאנח, שומעת?

רוֹזָלִין: חולה, המסכן?

בֶּרוּן:   חולה-לב, כן כן.

רוֹזָלִין: הקֵז לו דם, קדימה.

בֶּרוּן:   וככה הוא יחלים, מה?

רוֹזָלִין: זה המִרְשָם שלי, תכתוב.

בֶּרוּן:   דִקְריהוּ בעינייך, טוב?

רוֹזָלִין: בסכּינִי, לא בעינַי.

בֶּרוּן:   ישמור חייךְ אדונַי.  

רוֹזָלִין: יתן לךָ חיים קצרים.

בֶּרוּן:   תודה לךְ, סוף לדיבורים.

     (יוצא.

     נכנס דומיין)

דומיין:  מסיה, מִלָה. הגברת שם, מי היא ומה?

בּוּאַיֶה:  יורשת אַלֶנְסוֹן, וקַתֵרִין הוא שמה.

דומיין:   גבירה נאה מאד. מסְיֶה, כל טוּב.

         (יוצא.

        נכנס לוֹנְגָאוִיל)

לוֹנְגָאוִיל:  מילה וחצי תעזור, מי בּלָבָן שם, אדוני? 

בּוּאַיֶה:    כשרואים אותה באור - אשה באופן עקרוני.

לוֹנְגָאוִיל:  היא אור בַּחושך, מה? אני חושק בִּשְמה.

בּוּאַיֶה:     לחשוק בשמה הטוב – חילוּל שֵם וכלימה. 

לוֹנְגָאוִיל:  סליחה, מסיה, בת מי היא?    

בּוּאַיֶה:     בת אִמהּ. הגיון!

לוֹנְגָאוִיל:  אל תהיה לי מוקיון!

בּוּאַיֶה:     מסיה, בלי עצבים.

             זוהי יורשת פַלְקוֹנְבְּרִיז'.

לוֹנְגָאוִיל:   שום עצבים. נגמר.

            היא מקסימה, ללא ספק.

בּוּאַיֶה:     סביר שאדוני צודק.

        (יוצא לוֹנְגָאוִיל.

      נכנס בֶּרוּן)

בֶּרוּן:   מי זאת עם המצנפת שם, אדון?

בּוּאַיֶה: שמה רוֹזָלִין, מֶרְסִי, בּוֹנְז'וּר, פַּרְדוֹן.

בֶּרוּן:   היא נשואה או לא, מסיה?

בּוּאַיֶה: רק לרצונה, וזה הרבה.

בֶּרוּן:   תודה, אדון. שלום לך.

בּוּאַיֶה:  שלום שלום, דרך צליחה.

                   (יוצא בֶּרוּן)

מריה:  ההוא שם זה בֶּרוּן, אדון ההילולה.

         כל מִלָה שלו בדיחה.

בּוּאַיֶה:                        וכל בדיחה – רק מלה.

נסיכה: תפשתָ אותו בַּמִלה, הכנסתָ לו כּהוגן.

בּוּאַיֶה: ניסה לשוּט עלי, אבל הטלתי עוגן.

קַתֵרִין: שני סָפּנים עַזים כמו עִזים!

בּוּאַיֶה:                             גְדָיֵי תינוק,    

        שרק כְּמֵהים משִפְתותייך, כִּבְשָתִי, לינוק.

קַתֵרִין:  תלך, אל תְלחֵך, כי המשחק נמאס.     

בּוּאַיֶה (מנסה לנשק אותה): רק תני לי קצת מספוא.

קַתֵרִין:                                              לא, כבֶש גס.  

        שפתיים יש לי שתיים, אך הם לא רכוש כללי.

בּוּאַיֶה: למי הבטחת אותן?

קַתֵרִין:                    רק לַמזל שלי ולי.

נסיכה:  דו-קרב של פִּקחוּיוֹת! לא, מתוקים שלי,

         פְּשרה. קרב המוחות מוטב שיתרכז

          בַּמלך ורעיו, כי כאן הוא מתבזבז.

בּוּאַיֶה:  אם חושי, שתמיד מבינים בבירור

          מה הלב והעין אומרים בלי דיבור,       

           לא בוגדים בי עכשיו, אז המלך נִדְבּק.

נסיכה:   במה?

בּוּאַיֶה:               באחת שלבו בה דָבַק.                      

נסיכה:    הַסְבּר.

בּוּאַיֶה:    אורְחוֹתיו וחוּשָיו אצוּ כמו להקה  

            אל היכל העיניים, לִבְהוֹת בִּתשוקה.

            לבו, כְּתכשיט בו את שְמֵך הוא הטביע,

            נצץ מעיניו, גאווה הוא הביע.  

            לשונו, שבִּקְשה רק לראות בלי מִלָה, 

            בדרכה אל עיניו מעדה ונפלה.  

            כל חוש השתוקק להיות חוש הרְאִיָה,

            להביט בּבְרִיָה כל כך יפהפיה.

            כל חושיו נִנעלו בעיניו, ערוכים

            כאבני-חן יפות היָאוֹת לִמְלכים;

            זוהרים ובורקים בחלון ראווה

            לך קרצו "קני אותנו כשאת בסביבה".

            בספר פניו הודפסו פְּליאוֹת כאלה

            שברור היה לעַיִן שעֵינוֹ שוּתְקה מפֶּלא.

            רק תני לו חצי נשיקה - הוא ייתן

            את כל ממלכתו, לא רק את אקיטן.  

נסיכה:   אל האוהל, מהר. בּוּאַיֶה קצת נסחף.

בּוּאַיֶה:   רק תרגמתי את מה שבעין נחשף. 

          אמרתי את מה שעֵינו מבטאת 

          בלשון שבְּשקר איננה חוטאת.  

מריה: אתה ציר אהבה שמיטיב לפטפט.

קַתֵרִין:  הוא סבא של מר קוּפּידוֹן, הם מרכלים בצוותא.

רוֹזָלִין:  אם הוא הסבא, אז מר קופידון דומה לסבתא.

בּוּאַיֶה:  משוגעות! 

מריה:                נלך, הוא כבר נוטף זיעה.                   

בּוּאַיֶה:  מאד קשה אתכן.

מריה:                     קשה לך?                       

בּוּאַיֶה:                                  אוּ-אָה.

      (יוצאים)


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים אַרְמָדוֹ ומיקְרוֹבּ.

 

אַרְמָדוֹ:   צַיֵיץ לי, זַרְזִיאֶלוֹ; הצֵף לי בְּסֶנְטִימֶנְטים את חוּש הַשְמיהָה.

מיקְרוֹבּ (שר):   קוֹנקולינֶל, קוֹנְקוֹלינֶל,

           יפָה, יפָה, מדמואזל.

אַרְמָדוֹ:   מֶלוֹדְיָה סֶנְסוּאַלְיָה! לך, יונֶקוֹ, קח את המַפְתח הזה, תן לַכַּפרִי המטומטם פִּתְחוֹן דֶלת, הבא אותו הֶקְסְפְּרֶסוֹ פה. אני אטיל עליו משימת מכתב להאוּבָתי.

מיקְרוֹבּ:  סניור, למה שלא תכבוש את אהובתך בטוּר-דֶה-פוֹרְס נוֹסח צרפת?

אַרְמָדוֹ:   מה זה אומר? לטרטֵר לה בצרפתית?

מיקְרוֹבּ: לא, אדון טוטָלי שלי; תסלסל איזה שַנְסוֹן עגוּם מתחת לשְפמְפָם, טַנְגֵן אותו בּטַנְגוֹ-רֶגל, תַבּל אותו בְּגִלגוּל עינים, תִגְנח טוֹן אחד ותשיר טוֹן אחר, פעם דרך הגרון כאילו אתה בולע אהבה כשאתה שר אהבה, פעם דרך האף כאילו אתה נושף אהבה כשאתה סוֹנֵף אהבה, ושהסוֹמְבְּרֶרוֹ שלך יסגור על הבּוּטיק של עיניך בצורת וִיטְרִינָה, והזרועות שלך ישתרבבו על הכרס הכחושה שלך כמו ארנב על שיפּוּד, והידיים בַּכּיסים כמו בַּציוּרים הקלאסים; ואל תתעכב בעִקביוּת על שַנְסוֹן אחד – ציוּץ אחד והלאה. כל אלה מַנְיֶירוֹת שעובדות על השפנפנות היפות, אחרת הן יעבדו עליך; ומי שמאמץ לו את המְאפיינים האלה – אתם רושמים, גברים? - הוא איש ממוּלא רושם.

אַרְמָדוֹ:   ואיך-זה רכשת את החוכְמָת-דֶה-חיים הזה?

מיקְרוֹבּ:  בשנֵי לירָה של התבוננוּת. אתה חולה על חַלְבּנית חָלָב-על-הזמן, וחָלָב לי עליך, ממש כואב החָלֵב. היא חילבְּנָה לך את השכל, ואתה לא מוצא חלקֵי חילוּב. כן, ככה חולֶבֶת תהילת עולם.

אַרְמָדוֹ:  היא באמת זַבָת חלב.

מיקְרוֹבּ: ואתה זבוּב מסוּבָב.

אַרְמָדוֹ:  הבא-נא הנה את הגולם. הוא ימסור בִּשמי מכתב.

מיקְרוֹבּ:  זה תמונה סימפטית - סוס יהיה שגריר של חמור.

אַרְמָדוֹ:  למי אתה קורא שגריר?

מיקְרוֹבּ:  עזוב, שַגְרֵר אותי, ואֶשְתַגְרֵר.

אַרְמָדוֹ:   הדרך קצרה. רוץ!

מיקְרוֹבּ:   מהר כמו עופרת.

אַרְמָדוֹ:   מה זאת אומרת, מחונן שלי? הרי הוֹפֶרת היא מתכת כְּבדה, הִיטית והָמוּמה!

מיקְרוֹבּ:   לא ולא, מָאֵסְטְרוֹ, או, בשתי מלים, לא.

אַרְמָדוֹ:   אני אומר הוֹפֶרת היא הִיטית.

מיקְרוֹבּ:   אל תמהר לומר את זה, אדון.

           מה, העופרת שיורה תותח - איטית?

אַרְמָדוֹ:    הו, קְטורת מתוקה של המֶטָאפוֹרָה!

           אני אצלו תותח; והוא כדוּר. עצוּם!

           אירֶה אותך בַּגולם.

מיקְרוֹבּ:                       אני עף לי. בּוּם!

            (יוצא)

אַרְמָדוֹ:  תינוק מאד משכיל, מלא רֶתוֹרִיקָה!

          נשבעתי: מהרֶגע, מֶלָנְכוֹלִיקָה,

          את מפוטרת. מעכשיו - הֶרוֹאִיקָה!

       (נכנס מיקְרוֹבּ עם קוֹסְטַרְד)

מיקְרוֹבּ:  פּלא, אדון! פלא! עכשיו תראה עֶלֶם שהוּכָּה בְּשוֹק.

אַרְמָדוֹ:   חתיכת קושיה, פיסת פַּרָדוֹקְס! קדימה, תן את הפּוּאֶנְטָה.

קוֹסְטַרְד:  לא, אל תמרח לי קושיה, לא פּרדוֹקס, לא פואנטה ולא מִשְחָה, אדון! לא,  אדון - יוֹד, יוֹד! לא רוצה פּוּאֶנְטָה, לא רוצה פואנטה, לא רוצה משחה, אדון, רק יוד!

אַרְמָדוֹ:   הו-הו-הו, אתה מְאַנֵס אותי לצחוק! המוח האֱוִילי שלך גורם לבנֵי-מעַי שיָשישוּ ויָשימְחוּ; הרֵיהוֹת רוהַדוֹת לי ונִמְרח לי חיוך הִידיוטי! הו-הו-הו!  הפְּרוֹבִינְסְיָאל הזה מחליף מִשְחה בְּפּוּאֶנְטָה, ותופש פואנטה בתור סם-פלא!

מיקְרוֹבּ:  לא פעם זה ככה. הפואנטה היא סם-פלא.

אַרְמָדוֹ:    לא-לא, סֶרְוָונְטוֹ;

          הפואנטה היא סִכּוּם או סוף דבר 

          אשר מבהיר מה שמקוֹדם נאמר.

           למשל:

               השועל, השימפנְז והזבוב

               לא יכלו לצאת תֵּיקוּ מאף סיבוב.

           זה המָשל. עכשיו הפואנטה -

מיקְרוֹבּ:   אני אוסיף את הפואנטה. תגיד שוב את המשל. 

אַרְמָדוֹ:      השועל, השימפנז והזבוב

              לא יכלו לצאת תֵּיקוּ, אני אומר שוב.

מיקְרוֹבּ:     עד שבא האווז, את הקושי שיתֵק הוא,

            ושְנַיים מול שְנַיים יָכלוּ לצאת תֵּיקוּ.

          קָפּישְתָ?

         האווז זה הפואנטה.

קוֹסְטַרְד: אווז ופואנטה - מלים נרדפות!

         מעניין! מעניין! ושניהם גם תרופות.

        אין כמו הַשְכּלה. לומדים המון מלים יפות.

אַרְמָדוֹ:  עשֵה לי טובה, איך התחיל הסִימְפּוֹזְיוֹן הזה?

מיקְרוֹבּ:   מזה שדוּבּר על עֶלם שהוּכּה בְּשוֹק.

           ואתה קראת פרדוקס.

קוֹסְטַרְד:  בדיוק, ואני קראתי יוד, ואז פרץ הסימְפּוזְיוֹד, ואז פרצה הפואנטה בצורת אווז – ומזה עוד לא התאוששתי.

אַרְמָדוֹ:  אבל אֱמוֹר לי, איך זה ששוֹק הוּכּה בהֶלם?

מיקְרוֹבּ:  לא-לא, עֶלם בְּשוֹק. אני אסביר.

קוֹסְטַרְד:  לך אין רגש בעניין הזה, מיקְרוֹבּ. הפואנטה הזאת עלי, זה האווז שלי:

          אני, העלם קוֹסְטַרְד, רָצְתי לי מהצינוק,

          מעדתי שם על המִפְתָן ונשברה לי שוֹק.

אַרְמָדוֹ:   טוב, הנקודה ברורה.

קוֹסְטַרְד:  לא טוב, השוק שבוּרה.

אַרְמָדוֹ:   שמע-נא, קוֹסְטַרְד, אני חוֹנֵן אותך לבן-חורין, ואבתֵק את הכבלים שלך.

קוֹסְטַרְד: כן-כן, חתֵן אותי עם  בת-חורין שאבתֵק את הכּבלים שלה.

אַרְמָדוֹ:  חֵי חֶזוּס, כּוָונָתי היא שאוציא אותך מחושך לאור, אקרא לך דרור, אפְדה אותך מבין המֵיצָרוֹת. הרי אתה נחְנקְתָ בְּעמֶק הבָּחָארָה.

קוֹסְטַרְד:  נכון, נכון, ועכשיו אתה תהיה לי חֶדק-הצלה.

אַרְמָדוֹ:  הריני מעניק לך חרוּת, גואל אותך מגֵיא-דֶה-צַלְמָוות, מוִויָה-דוֹלוֹשְטוֹזה, ובתמורה תעשה לי רק דבר אחד סולו: (נותן לקוֹסְטַרְד מכתב) תיקח את הדוֹקוּמֶנְט הזה לַחלבּנית חָאקֶנֶטָה. הנה לך אֶקְוִיוָלֵנְט לעמלך, (נותן לו מטבע) כי כל מה שנוגע לשירותים, אני פילאנְטְרוֹפּי.  מיקְרוֹבּ, אחרַי.

מיקְרוֹבּ:    אני בא כמו הֶמְשֵך-יָבוא. סניור קוֹסְטַרְד, אַדְיֶה.

           (יוצאים אַרְמָדוֹ ומיקְרוֹבּ)

קוֹסְטַרְד:   קָפּיטָנוֹס גֶנֶרָלוֹס! מֶלך היהודים! - ועכשיו אני יציץ באֶקְוִיוָלֵנְט. "אֶקְוִיוָלֵנְט" - זה בטח בלטינית שָלוש פֶּני. שלוש פני שווה אֶקְוִיוָלֵנְט. "כמה עולה השרוֹך הזה?""פּני". "יש לך עודף מאֶקְוִיוָלֵנְט?" "הנה, שני פני." אֶקְוִיוָלֵנְט - בחיי, זה שם יותר מוזיקלי מלירה, לירֶטָה או פראנק. מעכשיו אף-פעם לא אקנה ולא אמכור בלי איזה אֶקְוִיוָלֵנְט.

           (נכנס בֶּרוּן)

בֶּרוּן:      קוֹסְטַרְד, בחוּר טוב שלי, מצויין שפגשתי אותך.

קוֹסְטַרְד:   סלח לי, אדון, כמה מלמלה טוּרְקיז אפשר לקנות בְּאֶקְוִיוָלֵנְט?

בֶּרוּן:      מה זאת אומרת אֶקְוִיוָלֵנְט?

קוֹסְטַרְד:   אה, אדוני, אֶקְוִיוָלֵנְט זה שלוש פּני.

בֶּרוּן:      אז לא יותר מאֶקְוִיוָלֵנְט של שלושה פּני מלמלה.

קוֹסְטַרְד:   תודה רבה. שאלוהים יהיה איתך.

בֶּרוּן:      חכה, כָּפִיף. אתֵן לך תפקיד.

            אם ברצונך לזכּוֹת אצלי בזְכוּת,

            עשֵה למעני דבר אחד.

קוֹסְטַרְד:   מתי אתה רוצה שַ'נִי יַ'שה את זה?

בֶּרוּן:      היום אחר הצהריים.

קוֹסְטַרְד:   גמרנו.

בֶּרוּן:      אתה עוד לא יודע מה זה.

קוֹסְטַרְד:   עד שאני יגמוֹר אני ידע.

בֶּרוּן:      קודם צריך לדעת, כלב.

קוֹסְטַרְד:   אני יבוא להוד-מעלתך מחר על הבוקר.

בֶּרוּן:      זה חייב להיות היום אחר-הצהריים. שמע, כלב, זה כל הסִפּוּר:

           הנסיכה יוצאת לצוד לה פה בפּארְק,

          ובפמלְיָה יש לה גברת ענוגה;

          כשהלשונות דוברות במֶתֶק, הן נוקבות

          בשמה, והן קוראות לה רוֹזָלִין.

          חפּש אותה, ובְידה הלבנה

          הַקְפּד-נא להפְקיד את המִסְמך הזה

          עם החותָם.

           (נותן לקוֹסְטַרְד מכתב)

                      הנה הדִיבִידֶנְד שלך. לַדֶרך.

          (נותן לו כסף)

קוֹסְטַרְד:  דִיבִידֶנְד, הו דִיבִידֶנְד מתוק! יותר טוב מאֶקְוִיוָלֵנְט - בשֶבע פּני יותר טוב! דיבי-דיבי-דיבידנד! אני י'שה את זה, אדון, מאה-אחוז אֶקְוִיוָלֵנְט! כפול דִיבִידֶנְד! פֶּר-פֶקְט!

         (יוצא)

בֶּרוּן:   ואני, תיפּח-רוחי-לי, מאוהב!

        אני, אשר תמיד הייתי שוֹט

       לַאהבה, מצליף של כל גניחה דואבת,

       הקטלני בַּמבקרים, שוטר תקיף,

       מורה קפדן פֶּדָאנְטי של הילד

       שאין אף גֶבר מפואר ממנו: זה

       הילד העיוור, היבְבן והסוֹרר,

       זה הַקָטין המְגוּדל, ננס-ענק,

       דון קוּפּידוֹן, נָציב עליון של חרוזֵי

       האהבה, מושל הפִּרפּוּרים בַּלב,

       שליט כל אנחה ואנקה,

       קיסר הנואשים המשוטטים,

       נְסיך האופל של תחתוניוֹת,

       המֶלך בין סדינים, הקטגוֹר

       של כל שופט - הו, לב פעוט שלי!

       אז שאני אהיה קָצין של צבאותיו,

       ואתהדר לי בצְבעָיו כמו לוליין?

       מה זה? אני אוהב? או מְחזר? או צד

       אשה? אשה, שהיא כמו שָעוֹן

       תוצרת גרמנית, תמיד צריכה תיקון,

       תמיד קצת מפגרת, ותמיד

       צריך לדאוג שמְחוֹגֵיהּ לא יִסְטוּ!

      אח, להַפֵר שבועה, זה הנורא מכל:

        ולאהוב מבֵּין שלוש את הגרועה

       מכל - זנזוֹנת לבנְבּוֹנֶת עם גבּות

        קטיפה, שכּדורים של דְיוֹ תקועים

       לה בַּפרצוף בתוֹר עיניים; כן,

       וחֵי שָמַיים, גברת שתקפוֹץ

       בחשק על העסק, גם אם מפלְצות

       השאוֹל יהיו שומרים וסריסים שלה!

       ולמענה אני אגְנח, למענה

       לא ארָדֵם, למענה שאתפלל!

       לעזאזל, זאת המכּה שקוּפּידוֹן

       כּופה עלי כי התעלמתי מעָצְמָת

       כּוחו האימתני והפעוט.

       אז כן, אוהַב, ואתפלל, אבכה ברֶטט;

       אחד אוהב גבירה, אחד - סתם משרתת.

       (יוצא)


מערכה 4, תמונה 1 -


(נכנסים הנסיכה, רוֹזָלִין, מריה, קַתֵרִין, בּוּאַיֶה ושני אצילים בני-לוויה, ויערן)

 

נסיכה:   מה, זה היה המלך שדירבן שם את סוסו

           חזק בַּמַעֲלֶה של הגבעה?

אציל:    איני יודע, אך נדמה לי - לא הוא.

נסיכה:   על כל פנים, זה גבר חם מאד כשהוא  

          רוכב. טוב, רבותי, היום תושלם

          משימתנו; בשבּת נשוב

          כבר לצרפת. אז, ידידי היַעֲרָן,

          איפה השיח בו עלינו לעמוד

         ולשחק רוצחות?       

יערן:                      קרוב, בקצה

          החורש שם; מהעמדה הזאת

          תוכלי להיות יורָה קליעה יפה.  

נסיכה:   אתה מחמיא לי כשאתה אומר 

          שאם אקלע אהיה יורָה יפה.

יערן:     סליחה, מאדאם, לא בדיוק לזה כיוונתי.

נסיכה:   מה? מְהלֵל וכבר אומר "לא התכוונתי"?

          אח, גאווה בת רגע! לא יפָה? הבנתי!

יערן:     לא, כן יפָה.

נסיכה:                  אל תנסה להתחרט.

           במחמאות לא תתקן את הפּוֹרְטְרֵט.

           קבּל, אדון-רְאי, על האמת קצת רֶווח;

           (היא נותנת לו כסף)

          תשלום טוב על מלים רעות נקרא מס-שֶבח.

יערן:     הו, על יופיך ישירו עוד דורי-דורות.

נסיכה:   פתאום אני יפה בעד שתי אגורות.

          אח, זו כפירה ברוח התקופה:

          יד מכוערת שנותנת היא יפה.

          קדימה, קֶשת! החמלה יוצאת לשחוֹט,

          ואם תצליח - היא תהיה טובה פחות.   

          אגיד כמה מלים רק להגנָתי:

          אם לא אפְצַע, הרחמים עצרו אותי.

          אם כן אפְצע, כִּשרונותי הם העילָה:

          איני כְּמֵהה לדם, אלא לתהילה.

          ובאמת לא פעם התִפְאֶרת

          בחטאים מתועבים מוּשְחֶרת,

          כשלְמען שֶבח ותשואות

          אנו נותנים ללב רשוּת לִתְעוֹת.

          כך גם אני עכשיו בִּכְדֵי לִזְכּות בשֵם 

         יוצאת לשפוך דם צבי אומלל ולא אשֵם.

בּוּאַיֶה:   מה, ונשים שתלטניות לא מבקשות

          לזכות בתהילה כשהן מקְשוֹת             

          על בעלן ומצליפות כמו שוט?          

נסיכה:   כן, בהחלט, ומגיעה לה תהילה         

           לכל גבירה שמכניעה את בעלה.                 

               (נכנס קוֹסְטַרְד)

בּוּאַיֶה:  הנה מגיעה שִכְבָה נמוּכה.

קוֹסְטַרְד:  ערב טוב ושאלוהים יחְפוֹר לכולם גינה! אבקש את סליחתכם, מי זאת ראש הגברות?

נסיכה:   אתה תזהה אותה, טיפּוס, כי ליתר אין ראש.

קוֹסְטַרְד:  מי זאת הגבירה הכי גדולה, הכי גבוהה?

נסיכה:   זאת שהכי עבָה והכי ארוכּה.

קוֹסְטַרְד:  הכי עבה והכי ארוכּה! מה שנכון נכון!

           אם לך היתה מותן דקה כמו שאצְלִי המוֹח,

           יכולת לִלְוֹות מחוֹך מאֵלֶה וללכת נוח.

           זה לא אַת, הגברת הראשית? את הכי עבה כאן.

נסיכה:   מה רצונך, אדון? מה רצונך?

קוֹסְטַרְד:  יש לי מכתב ממר בֶּרוּן לאיזה רוֹזָלִין. 

נסיכה:    אה, תן את המכתב! אנחנו חברים גדולים.

               (לוקחת את המכתב)

            עמוד בצד, שליח. בּוּאַיֶה –

בּוּאַיֶה:                                    כן, כן, גבירתי?

           פְּרוֹס את העוף הזה.

בּוּאַיֶה:                          אפְרוס. בּון אַפֵּטי.

              (הוא בוחן את המכתב)

            נפלה טעות; זה לא לאף גבירה.

            כָּתוּב "לז'אקֶנֶטה".

נסיכה:                            לא נורא.

            תִמְלוֹק את גְרון העטיפה, וקרא.  

בּוּאַיֶה (קורא):   "חי שמיים, שאת יפה זה בטוח; ושאת יפהפיה זה בטח; והאמת שאת מקסימה. יפה יותר מיפה, מקסימה יותר ממדהימה, משגעת יותר ממטמטמת,  כִימְרִי את רחמייך על עבְדך ההֵירוֹאִי. מְסַפְּרים שהמלך הרחוּם והחנוּן קוֹפְטוּאָה נִתְקל  בַּקבצנית המושחתת והמוחלטת זֶנֶלוֹפוֹן, והוא אכן יכול היה לומר - וֶנִי, וִידִי, וִיצִ'י; שבתרגום מוּולְגָרית עתיקה מַשְמָעוֹ: באתי, ראיתי, גמרתי. הוא אָל"ף בא; בֵּי"ת, ראה; גימ"ל, גמר. מי בא? המלך. למה בא? לִראות. למה ראה? לגמור. למי בא? לקבצנית. מה ראה? את הקבצנית. איפה גמר? בקבצנית. הסיכום הוא ניצחון. מצד מי? מצד המלך. התוצאה היא הִתְעשרוּת. מצד מי? מצד הקבצנית. הקטסטרופה הסופית היא נישואים. מצד מי? מצד המלך. לא לא; מצד שני הצדדים בבת-אחת, או מאותו צד כפול שניים. לפי ההשוואה, אני המלך, לפי חַלְבּנוּתך - את הקבצנית. האם אצווה על אהבתך? אני רשאי. האם אאנוס את אהבתך? אני יכול. האם אפציר באהבתך? אני אפציר. מה תקבלי תחת סמרטוטייך? גלימות. תחת הרעב? זהב. תחת עצמך? את תחת עצמי. הנה כי כן, בְּצִפִּיה לתשובתך, הנני מְטַמֵּא את שפתַי על רגלך, את עינַי על תמונתך, ואת לבִּי על כל אבר ואבר שלך.

            שלך בכל תפארת המליצה ויותר - דון אַדְריאנוֹ דה אַרְמָדוֹ.

            נ. ב. הנה כך כְּפיר אריה שואג בקול

            מוּלך, כבשה, כשהוא יוצא מגוֹב. 

            כָּנוּעַ לרגלייך הוא ייפול,

            כּמֵהַ לא לטרוף, רק לעגוֹב. 

            אך אם תִדְחיהוּ, אח, אַת בְּצרה:

            תהיי לו החציר לַמאוּרה."

נסיכה:  איזו פְּלוּמת נוצות מכתב כזה כותבת?

          אח תרנגול! שמעתם כבר כזאת שַבְשֶבֶת?

בּוּאַיֶה:    אני זוכר סגנון כזה, מלא טוּב-טעם.

נסיכה:    סגנון כה לא שכיח מי יִשְכח אי פעם?

בּוּאַיֶה:    זהו אַרְמָדוֹ, ספרדי שמתגורר פה,

            פַנְטָסְמָגוֹר רחב מקוֹר שמְבדר פה

            את המלך ואת חבריו.

נסיכה:                            הי, פַּרְדוֹן,

            מי נתן לך את המכתב?

קוֹסְטַרְד:                               האדון.

נסיכה:   ולמי זה נועד?

קוֹסְטַרְד:                 מאדון אל הגברת.

נסיכה:  מי האדון, ומי הגברת?

קוֹסְטַרְד: האדון הוא בֶּרוּן, איש נדיב ונודע, 

         הגבירה - רוֹזָלִין, צרפתית מלידה.

נסיכה:  במכתב התבּלבּלְתָ. קדימה, לצעוד.

           (לרוֹזָלִין) עזבי, מתוקה; עוד תקבלי את זה.

       (יוצאים כולם לבד מבּוּאַיֶה, רוֹזָלִין, מאריה וקוֹסְטַרְד)

בּוּאַיֶה:   מי הצָיָד פה, מי פה צד? 

רוֹזָלִין:                              רוצה לשמוע, שתדע? 

בּוּאַיֶה:   אכן, אכן, כלילת החן.                     

רוזלין:                            זאת שהקֶשֶת בְּידָה.

          אחד-אפס.

בּוּאַיֶה:  את יוצאת לקטול קרניים, אך אם פעם תתחתני,

         את תצמיחי עוד אלפיים, ואם לא שקרן אני. 

         אחד-אחד.

רוֹזָלִין:  אז אני היא הציידת.

בּוּאַיֶה:                       כן, ומיהו הקָרְבּן?

רוֹזָלִין:  יש לו קרן שעומדת, אז זה לא אתה, מובן.

         שתיים-אחד.

מאריה:  הִתְנצחוּת אִתה זה פחד, היא בַּראש נועצת חץ.

בּוּאַיֶה:   ונִנְעֶצת קצת מתַחת. הנה מַעֲנֶה מוֹחץ!

רוֹזָלִין:   שאפגיז אותך בְּפִתגם עתיק שהיה כבר ותיק כשהמלך פֶּפּין היה עוד תינוק בחידוּדֵי חדירוֹת?

בּוּאַיֶה:   אז אגמול לך בְּאִמְרָה ישָנה שהיתה כבר דְשֵנָה כשהמלכה גְוִוינֵבִיר היתה עוד ישֵנָה בחַדְרֵי-חידוּרים.

רוֹזָלִין:   אתה לא יכול לקלוע, לא-לא-לא, אה?

         אתה לא יכול לקלוע, מר חבר.

בּוּאַיֶה:   אם איני יכול לקלוע, חי אֵלוהַ,  

          אז יקלע בטוח מישהו אחר. 

                              [/ אז, כלה, יקלע בך מישהו אחר.] 

                 (יוצאת רוֹזָלִין)

קוֹסְטַרְד:  או-אה, כמה נחמד! איך אלה התפרעו!

מאריה:   שניהם צָלְפוּ יפה, כִּוְונוּ וגם קָלְעוּ.

בּוּאַיֶה:    הו תני לי לשחק קליעה למטרה!       

            החץ יהיה שתוּל בּוּל בַּעיגול, גבירה! 

מאריה:    אתה תחטיא! ידְךָ לא משופשפת כבר.

קוֹסְטַרְד:  החץ שלך קטן, ישָן, זְמנוֹ עבר.

בּוּאַיֶה:     ידִי לא משופשפת, אך ידך כן משוּמנת.

קוֹסְטַרְד:  היא תפוצץ לךָ ת'חֵץ, היא מאוּמנת. 

מאריה:    תגְמוֹר, תגְמוֹר, אתה דביק וגס כמו דוב.        

קוֹסְטַרְד:  היא מחוספסת לחִצְךָ, עזוב, עזוב.

בּוּאַיֶה:     טוב, זה הסוף. אין מה לִדְחוֹף. אז לילה טוב.  

                 (יוצאים בּוּאַיֶה ומאריה)

קוֹסְטַרְד:  האיש הזה מוגבל.  עשינו לו בית ספר.   

           השפלנו ת'טַמְבָּל עד לעפר ואפר.   

           בדיחות נורא-גסות עם רמזים דקים. 

           כך בני האצולה כל גוֹלם מוחקים.  

           מצד שני אַרְמָדוֹ – עוד פיגוּרָה מַטְריפה!

           איך הוא  נדבק לְגברת, מניף לה ת'מניפה!

           לראות איך הוא זוחל, כולו ספורט-אלגאנס!

           והמשרת שלו, גָאון פַּר-אֶקְסֶלָנְס!  

           אלוף היבחושים מסְפַּנְיָה ועד פְרָאנְס.    

         (צעקות מבפנים)

          הופ-הופה! אני בא!

         (יוצא)


מערכה 4, תמונה 2 -


(נכנסים הולופרנס, נתניאל ודל)

 

נתניאל:  אמת, הצַּיִד הוא ספּוֹרְטָא דשְמַיָיא, אות ומופת לַמצפון הטוב.

הולופרנס: הצבי היה, כידוע לך, שותת סַנְגְוִּויס, כלומר דם; בָּשל כְּתפּוח-עץ, התלוי כדִיאַמוֹנְדוּם אל מול פני השחק, או הרקיע, או כיפת השמיים, והנה מִתְרסק כְּאפרסק על פני הגלובּוס, הידוע בשם קרקע, ארץ, או אדמה.

נתניאל:  באמת, אדוני המורה, ניבי לשונך מגוּוָנים לְהפליץ, כמו פילוסוף לפחות; אבל, אדון, הַאֲמֵן לי, לא היה זה צְביָא בָּשֵלָא, אלא עוֹפְרָא זוּטָא.

הולופרנס: אדון נתניאל, במטוּתא!

דל:     מה ממוּתה, זה היה צבי בן שנתיים.

הולופרנס:  מה ממותה? מאמא מִיָה! בִּירְבּוּריוּם בַּרבּריוּם! אפס יש לי תֵיאוֹרְיוּם היפּוֹתֵטִי, או היפּוֹתֵזוּם תֵיאוֹרֵטי; כדי לְלמֵד, בְּמובן לְהראות, ולהורוֹת, בְּמובן לְבאֵר, מדוע זה הבַּרְבַּבּוּר הזה, האַנְטי-מלוּטש, אנטי-מלוּבּש, אנטי-מחוּנך, אנטי-מטוּפּח, אנטי-מאוּמן, אנטי-מיוּמן, או אף למעלה מזה, אנטי-מתוּרגל, או אף למעלה מאף-זה, אנטי-מתוּרבּת  - מדוע הוא מוּעד להמיר את מטוּתַתִי במַמוּתַתוֹ.

דל:     אני רק אמרתי שזה לא היה ממוּתה, זה היה צבי בן שנתיים.

הולופרנס:   אנאלפבי"ת בַּריבוע! אנאלפחֵי"ת! איגְנוֹרָמוּס דֶבּילוס!

        הו, מוֹנְסְטְרוֹדָמוּס הבּוּרות!

נתניאל:  אדון, הוא מעולם עוד לא טָעם מעדנים של ספֶר.

          הוא לא גָרס נייר, אפשר לומר; הוא לא לָגם דיו.

         האינטלקט שלו לא מאוּכלס. הוא סוג של אַנימָל, או בהמה,

         בעל חושים חייתיים ואַנִימָלִיים.

          מול עשב-בר כמותו אני מציע את התֵזָה

          שהוא ואנו – בני תרבות – לא מאותו הגזע.

          אך בל נשפיל את היצור, נחדוֹלה ונַפְסיקה:

          מה שאמרנו נֶאמר, ודי לחכּימא בִּשְתיקא.

דל:      תגידו לי שניכם – בתור אנשי סְפרים וקודש -

          מה בן שבוע רק עכשיו, ובימי קַיִן הוא היה בן חודש?

הולופרנס:  לָה לוּן, דָל ידידי. לָה לון, דָל ידידי.

דל:      מה זה לָה לוּן?

נתניאל:    לָה לון הרי הוא מוּן, דהיינו אוֹרָה קְטִינָא, הירח.

הולופרנס:   הירח היה רק בן חודש כשאדם התאהב בחווה,

              ובקושי מלאו לו שבועיים כשנוח הפליג בתיבה.

             הירח דְהַיּוֹם הוא הירח דֶה שלשום.

דל:      בדיוק, רק שאין ירח דְיוֹם, יש רק ירח דְלַילָה.

הולופרנס:  דֶבּיל דֶה-כְּסיל! אני אומר שהירח דְאשתקד הוא הירח דְאֵש-תמיד.

דל:      בדיוק, והירח דאשתקד לפני שנתיים ראה את הצבי שהנסיכה הרגה דְהַיום, שהוא צבי בן דְשְנתַיים.

הולופרנס:   מר נתניאל, התואיל לשמוע חרוז הִתוּלי ששירבטְתי על מות הצבי? ו - על מנת לבדֵח את הפּרימיטיבוס, אני קורא לחרוז "הנסיכה שרָצְחה".

נתניאל:   דַקְלם-נא, הוֹלוֹפֶרְנֵס קְשִישָא, דַקלם, ורק הואל-נא לא לחטוא בניבּולי לשון.

הולופרנס:  שים לב ללהטוטי הליטֶרָאטורָה.

          יצאה הפְּרינְצֶצָה לצוד צבי צעיר;

               אך אפשר גם לומר: היא יצאה לצוּד עוֹף. 

            מה פּתְרון החידה? כבר אומַר ואסביר:    

               שימו רֵי"ש על העוף בִּזנבו – או בסוף -

           והנה עוף הוא עוֹפֶר, ותוף הוא תופֵר,

           והכל בזכות רי"ש, כלי זֵינוֹ של סופר.

נתניאל:   כשרון בְּרֵיש גלֵי!

דל:      אם כִּשָרון הוא סבּוֹן, הוא מסבּן אותו בכשרון.

הולופרנס:  זהו מין טָלֶנְטוּס אשר ניחנתי בו, נָטוּרָלוּס; מוּזָה הוּמוֹריסְטיקוּס רבת אֶקְסְטְרָוָוגָנְצְיוּם, מלאה פוֹרְמוֹת, פוֹרְמָטים, סְטְרוּקְטוּרוֹת, הַלוּצִינָצְיוֹת, רֶבוּלוֹצְיוֹת. כל אלה נזרעות בַּזכּרון, וצומחות ברֶחם המוח, ויוצאות לעולם בבוֹא יומן. ועל הכשרון הזה שבו חָנן האֵל את המחונָנים אני מודה לַאֵל.

נתניאל:   אדון, אני מהלל ומאַמְלֵל את האֵל עבורך, וכך יעשה גם כל צאן מַרְעִיתי, אָמֶן, שכּן בניהם זוכים ממך להדרכה, ובנותיהם מִתְגדלות ומִשְתבּחות תחתיך. אתה אֵיבָר ענק-אַנְפּין של גוף הממלכה.

הולופרנס:  אני אכן איבר אֶקְסְטָרא-לָרְגוּס, מבחינה פֶּדַגוֹגית. אִם הבנים ילכו בדרך הישר, הם לא יצטרכו הדְרכָה; ואִם הבנות תהיינה פתוּחות, אני אתְקע בּן דרך ארץ. אבל – סִילֶנְצְיוּם. הנה סְפּירִיטוּס פֶמִינִינוּם בַּשַעַר.

        (נכנסים ז'אקנטה, נושאת מכתב, וקוֹסְטַרְד)

ז'אקנטה:  אדון מַטִּיף טוב, תהיה לי טוב ותקריא לי את המכתב הזה. זה נתן לי  קוֹסְטַרְד,  ושלח לי דון אַרְמָדוֹ. בבקשה ממך, תקרא אותו.

הולופרנס:   אנא קְרא, אנא קרא. כפי שאמר המשורר -

                  "וֶנֶצְיָה, ונציה,

                 זוהרךְ לעַד נוצֵץ-יָה." 

          אַיי איזו קלאסיקה, איזו קלאסיקה! "זוהרך לעד נוצץ"... (שר) דוֹ רֶה סוֹל לָה מי פָה  - אבקש את פַּרְדוֹנְךָ, אדון, מהו הסִינוֹפְּסיס? או, ליתר דיוק, כמו שאומר הוֹרָצְיוס ב - מה-שמו-שם – "הו נִשְמתי, יש חרוזים בְּגוֹ"?

נתניאל:   יש חרוזים בגוֹ, אדון, חרוזים מלומדים מאד.

הולופרנס:  תן איזה בַּית, איזה טעם, איזה טיפת פּיוּט. פַּרֵט, פַּיֵט ואַיֵת.

נתניאל (קורא): "אִם אהבה שָבְרה נדרי, כיצד אנדוֹר לה כאן?     

               אח, דת שלא תִדְגוֹל בַּיופי היא לא דת אמת. 

            בְּנִשמתי אני בוגד, ורק לך נאמן. 

                עקרונותַי היו קשוחים, מולך יִפּלוּ כּעת.   

          הספריה סגרה דלְתה, ורק אַת התנ"ך, 

               רק בתוכך חיים כל עינוגיו של המדע.

          אם יֶדע אבקש, מספיק לדעת רק אותך:

               לָשון אשר תשיר שבחייך היא מלומדה,

           בּוּר כל מי שרואה אותך מבּלי להתפעם:

                 אני סוגד לך, ובכך על תבונתי אגֵן.

           עינייך בְּרק אפּוֹלוֹ, וקולֵך רעם רוֹעם, 

                  שאין בו שום חֵמָה, רק חוֹם וזֶמר מתנגן.  

             הו אלוהית, סלחי-נא לַלשון על גִמְגוּמה:

            היא שרה תהילת שחקים בִּשְפת האדמה."

הולופרנס:  אתה מְרַמֵס את הרִיתְמוּס, ועל-כן פּוגם בַּפּואֶמה. הב-נא-לי-נא לְפַקֵח על הקָנְצוֹן.

                   (לוקח את המכתב)

           אין מה לומר: המשקל - בלי רבב; ממש רְבָב-לֶס; אבל, מבחינת האֶלֶגַנְצְיוּם, הקוֹמְפּוֹזִיצְיוּם, ומוּזיקָליוּת הקָדֵנְצְיוּם של הפּוֹאֶטיקוּם – טעוּן שיפור. זה היה הפוֹרְטֶה של הרומאים! אוֹבִידְיוּס, זה היה אֶקְזֶמְפְּלָארוּם מִסְפּר אחד, אוֹבִידְיוּס, שלא יצא מן החוטם עד היום  - ולמה לא פּס לֵיחו ולא טס רֵיחו? כדי שנרחרח את הפרחים המבושמים של הפַנְטָזְיוּם, את ריטוּטֵי האִינְבֵנְצְיוּם. אבל זה? חיקוי סוג בֵּיתא.  כך מְחקֵה הכלב את אדונו, הקוף את מאלפו, הסוס הצולע את פָּרָשוֹ. אבל, מַדְמוּאָזֶלָה וִירְגִינְיָה, האם זה הוּפְנה אלייך?

ז'אקנטה:  בטח הופנה, אדון, מאחד מסיה בֶּרוּן, אחד מהרוזנים המוזרים של המלכה הזרה.

הולופרנס:      ברשותך  אביט בַּנוּן-בֵּיתא: (קורא) "לְיָדָהּ צְחוֹרת-השלג של גברת רוזלינד היפהפית". או-הו! עכשיו אסתכל בַּסִיגְנָטוּרוּם, לדעת את הקוֹנֶקְצְיוּם של הפֶּרְסון שכּותב לַפֶּרְסוֹנָה שמכוּתֶבת: "שלךְ, גברתי, לכל תכלית ושימוש, בֶּרוּן". מר נתניאל, בֶּרוּן זה הוא סָפיחַ של המלך; ופה הוא ניסֵח מכתב לַספּחת של המלכה הזרה, אשר בצורת אֶקְסִידֶנְצְיוּם טעה בדרכו ואיבד את יעדו. דַלגי ורוצי-לך, מתוקה שלי; מִסרי את הדוֹקוּמֶנְטוּם ליָדוֹ של המלך; גלוּם בזה אולי הרבה. אל-נא תתעכבי פה לְקוֹמְפְּלִימֶנְטוּם; אַת משוחררת. שלום לך.

ז'אקנטה:   קוֹסְטַרְד חמודי, תבוא איתי. אדון, שאלוהים ישמור על החיים שלך.

קוֹסְטַרְד:   אני איתך, ילדה.

          (יוצאים קוֹסְטַרְד וז'אקנטה)

נתניאל:    אדוני, אתה נהגת פה ביראת אלוהים, באופן דתי מאד; כמו שנאֱמר -

הולופרנס:   די, אדוני, אני מתגאה בְּענוותי. אבל הבה נחזור לחרוזים: הם מצאו חן בעיניך, אדון נתניאל?

נתניאל:    שוּפרא דְשופרא, ובלי אף שגיאת כְּתיבא.

הולופרנס:   אני כשלעצמי סועד הערב על שולחן אב של תלמיד מסוים שלי, ואם תואיל לכבד את השולחן בברכה לפני המנה הראשונה, אקח על עצמי, בתוקף הפְּרִיבִילֶגְיוּם שיש לי אצל הורֵי הַדַּרְדַּק, לדאוג לך לארוחה ואירוח. ושם אוכיח בְּאותִיות ובמופתים שהחרוזים הללו מאד בלתי-מלומדים, ואין בהם שום ריח של פיוט, פקחות, או המצאה. אני מתחנן לחברתך.

נתניאל:   ותודה גם לך, שכן חֶברה היא שִמחת החיים, אליבּא דְקוֹדֶש.

הולופרנס:  והקודש יודע. (לדל) אדון, אני מזמין גם אותך; אל תאמר לי לא. הס! נסוּר, נסוּר. האריסטוקרָטְיוּם יָצא לשחק, ואנחנו נפרוש לפוּש. מוּש!

         (יוצאים)


מערכה 4, תמונה 3 -


(נכנס בֶּרוּן עם נייר בידו, לבדו)

 

בֶּרוּן:  המלך צד לו צבי; אני צד את עצמי. הם טמנו מלכודת; אני לכוּד בתוך מלכודת - מלכודת דביקה, מלכודת מלוכלכת. לא, לא, אַרְצָה, יגון, אַרְצָה-בַּרְצָה! כך, אומרים, אמר הגולם, וכך אומר אני - אז אני גולם. יחי הלוֹגיקה! באלוהים, האהבה הזאת חיית-טרף: היא שוחטת כבשים, היא שוחטת אותי - אז אני כבש. שוב - הגיון! לא, לא, אני לא אוהב; אם אוהַב, תְלוּ אותי! באלוהים, לא. הו, אבל איזו מין עַין יש לה! חי האור הזה, אם לא היתה לה מין עין כזאת לא הייתי אוהב אותה - ויש לה שתיים! איי, אני לא עושה דבר בעולם הזה חוץ מלשקר, והשקר נתקע לי בגרון. חי השמיים, כן, אני אוהב, וזה לימד אותי לחרוֹז חרוזים ולהיות עגוּם. והנה חלק מן החרוזים שלי, והנה כל העוֹגְמָה שלי. טוב, היא כבר קיבלה אחד מן השירים שלי. הליצן בּלְדֵר אותו, השוטה שָלח אותו, והגבירה קיבלה אותו - ליצן מתוק, שוטה יותר מתוק, גבירה הכי מתוקה! חי העולם, לא הייתי מתנגד בכלל אם גם שלושת האחרים היו במצב מאוהב. הנה בא מישהו עם נייר. שאלוהים ייתן לו בחסדו לִגְנוֹחַ!

     (מתחבא בצד.

     נכנס המלך עם נייר)

המלך:   איי לי!

בֶּרוּן:    נִפְגע, חי שמיים! בְּראבו, קופידון מתוק. אתה הִפְגזת אותו בְּמכת-ברק מתחת לַצִיץ השמאלי. שכה אחיה, סודות!

המלך (קורא):   "השמש לא תיטיב לנשוק בִּמתיקותה

             לְטל הבוקר הטרי שעל הוֶרד

         כמו עינֵך אשר בזוהרה הִכְּתה

             את הדִמעה שעל לֶחְיִי כְּטל ניגרת.

         גם לבנה כְּסוּפה לשפוך אור לא תצליח

              לחֵיק רקיע מעורפּל, כּהה, לֵילִי,

         כמו שדמוּתך, מבעד דִמעותַי, תבליח. 

               את מנצנצת לך מכל דמעה שלי.

          וכל טיפה כמו כרכרה נושאת אותך.

                כך את רוכבת, וגֵאָה בַּאֲסוני.

          ראי את הדמעות אשר גואות בי כך; 

               את תפארתך יציגו דרך יגוני.

          אך את עצמך אל תאהבי, כי אז מדמעותי

              את תעשי ראי, ובכל זאת אבכה בלי די.         

          מלכה, את לבדך מולכת ברקיע -

              אין מוח שיפענח, אין פֶּה שיביע."

         איך היא תדע על יִסורי? אשמוט

         את המכתב. יָצֵלוּ העלים

        המתוקים על הטֵרוּף. מי בא פה?

      (מתחבא בצד.

     נכנס לוֹנְגָאוִיל עם כמה ניירות)

        מה הוא קורא? הקשיבי, אוזן! לוֹנְגָאוִיל!

בֶּרוּן:      הנה, בְּצַלְמְךָ, מופיע עוד אוויל!

לוֹנְגָאוִיל:   איי לי, אני מפר שבועה!

בֶּרוּן:      או, הוא נכנס כמו עֵד שֶקר, עם נַיֶירת.

מלך:      הלוואי הוא מאוהב. שוּתפוּת-חטא זה חביב.  

בֶּרוּן:       שיכּור תמיד אוהב עוד שיכּורים סביב.

לוֹנְגָאוִיל:    אני ראשון אשר מפר שבועת-שמיים?

בֶּרוּן:      בוא תרגע, אדון: אני מכיר עוד שניים.

            אתה חוֹד המשולש. ביחד נַעֲלֶה  

            אל גרדומה של אהבה, וניתָלֶה.

לוֹנְגָאוִיל:   זה שיר טפשי, הוא לא יצית שום להבה.

           (קורא) "מריה, קיסרית האהבה!"

            את זה – לקרוע. אשנה סגנון.

            (קורע את הנייר)

בֶּרוּן:      שירים הם טלאי על תחתוניו של קופידון. 

           אתה תולש אותם – תדלוף לו הצנֶרֶת.

לוֹנְגָאוִיל (לוקח דף נוסף):  קדימה, ננסה גִרְסה אחרת.

          (קורא) "כלום לא דברֵיהָ של עינֵך-יפת-כוכב,  

                  - שכנגדם אין לָעוֹלם כולו תשובה -  

              לא הם דחפו אותי לנדור לשווא?

                 אך נֵדר שהוּפר לשמך הוא רק מִצְווה.

              נדרתי "בלי נשים", אבל אוכיח בעליל

                 כי השבועה היא לא נגדך, הן אַת אֵלָה.

              נִדְרִי גַּשְמִי, אהבתך שמֵימית כליל;

                תני את חסדך, ולא תִדְבּק בי שום קללה.

              שבועות הן הבל-פה, והבל-פה הוא צחנה:

                 את היא השמש המאירה על אדמתי,

              נושפת ומְאַדָה את כל נִדְרֵי המַדְמֵנָה;

                  אם יתנדפו, זוהי איננה אשמתי.

              וגם אם כן, הרי מבין כל אימבּציל:

              אשְרֵי מפֵר שְבוּעה שאת נפשו מציל."

בֶּרוּן:        זהו דם התשוקה, מְקַדֵּש הבשר,

              משתולל ויורק על צניעות ומוּסר,  

              בת-אווז או פרגית הוא הופך בת-אֵלים. 

              עבודת אלילים וסגידה לפְסילים!       

              ירחם אלוהים! כי סָטִינו משְביל הַצְּדקה.

              (נכנס דוּמֵן)

לוֹנְגָאוִיל:     איך אשְלח זאת? אוהו! אנשים מתקרבים! דוֹם שתיקה!

              (מתחבא)

בֶּרוּן:        כולם בַּמִסתור! הצגת ילדים עתיקה.

              רק אני בִּמְרוֹמַי פה כמו בן-אֵלים, 

              משקיף על סודות של טפשים אומללים.

              ואיך הם מִתְרבּים! מִשְאלְתי מוּלאה, חסל. 

              גם דוּמֵן התהפך! ארבעה עופות בַּסל! 

דוּמֵן:        הו קתרינה שמימית!

בֶּרוּן:        הו מוקיון מַשְמִים! 

דוּמֵן:        חי השחקים, היא דמות אֵלָה בְּבת-תְמותה.

בֶּרוּן:        חי אדמה, קצת התבלבלת בדמותה.

דוּמֵן:        שיער פִּשתן כל כך יפה, כל כך אדיר.     

בֶּרוּן:        עורב צֶבע-פִּשתן זה באמת נדיר.      

דוּמֵן:        זְקוּפה כארז.

בֶּרוּן:                           מה זקופה? כפוּפה.

              כמעט גיבנת.

דוּמֵן:                            כמו אור יום יפָה.                                                       

בֶּרוּן:        כן, יש ימים כאלה, כשהאור הוא אפלולי.

דוּמֵן:        הו אילו תפילתי  רק תתגשם!

לוֹנְגָאוִיל:                                      וגם שלי!

מלך:        וגם שלי, הו אלוהים!

בֶּרוּן:                                 אמן,

              והתפילה שלי - אמן - גם כן!

דוּמֵן:        איך אשכּחנה? בדמִי היא מציתה

              ממש דלֶקֶת, אז חייב לזכור אותה.

בֶּרוּן:        דלֶקֶת של הדם זה די שלילי.

             תקיז אותה מהר ושפוֹך לדלי.

דוּמֵן:        אז שוב אקרא את ההִמנון אשר אגיש.

ברון:      אז שוב אֶרְאה איך אהבה הורסת איש.

דוּמֵן (קורא):   "יום אחד - יום ארור ושחור, אללי -

                הַפֵיָה אהבה, המלבלבת בְּמאי,

                ריגלה וגילתה פֶּרח בּר נהדר

                מרקד ומרטט בָּאויר המופקר.

                בין עלֵי הקטיפה רק הרוח היטיב

                למצוא לו בסתר החורש נתיב;

                והאיש המאוהב, מיוּסר ואומלל,

                ביקש את נפשו להיות רוח קל.

                האויר, הוא אמר, את לֶחְיךְ מלטף.

                הו אויר, הוא אמר, למה לא נתחלף!

                אך אוֹיה, הן ידִי נשבעה וחתְמָה

                לְעולם לא לִקְטוף גבעולך, וִיְהי מה.

                איזה נֵדר חולה, איזה נֵדר חצוף

                לנעורים הכּמהים רק לדבש וּלְצוּף. 

                אנא אל תקראי לי חוטא או כופר

                אם למען יופייך את הנדר אפר.

                הן יופּיטר מול תמונתךְ יִשָּבע

                שיוּנוֹ אשתו היא סְחבָה לא שווה,

                יְוותר על חיי בן-אלמוות, יִגְווע,

                רק בכדֵי שתאמרי לו דברי אהבה."

                את זה אֶשְלח, עם משהו יותר פְּרוֹזָאי

                על כמה עמוקה אהבתי ומה עָזָה היא.

                הו אם בֶּרוּן, ולוֹנְגָאוִיל, ואם המלך גם

                היו מאוהבים כולם! כי אז הפְּגם

                המשותף יוכל את העָווֹן לִמְחוק.   

                אין אף פושע כשהפֶּשע הוא החוֹק.    

לוֹנְגָאוִיל (צועד קדימה): דוּמֵן, אהבתך לא טהורה  

                אם היא רוצה למצוא לַחֵטְא חֶברה.

                אתה חיוור, אני הייתי כבר סמוּק  

                אילו נתפסתי בסוּרי כך בלי נימוק.  

המלך (מתקדם): הַסְמֵק, הַסְמק-נא! מי שמדבר!

               אתה נוזף בו, אך אינך צדיק יותר!

               לא התאהבְתָ בְּמריה? לוֹנְגָאוִיל

               לא התאמץ לכתוב סונטה עֲלֵי גְוִויל? 

               את זרועותיו על החזה הוא לא שילב 

               להיות הסֶכֶר מול גאוּת הלב?

               אני, צָפוּן בַּשיח פה, כמעט נחנקתי  

               כשאֶת שניכם שמעתי, על שניכם הסמקתי.

               החרוזים, האנחות, הכל תוֹעד:  

               פֶּרץ של רֶגש ודקלום נרעד.   

               אחד לוחש "אוי לי!", שנִי בוכה "שמיים!"

               אחד שר על שיער, והשני פַּיְטָן עיניים.

               (ללוֹנְגָאוִיל) "כל אימבציל נפשו יציל" אתה אומר?

              (לדוּמֵן) ויופיטר עם מלכוּתו גומר?

               מה, מה יאמר בֶּרוּן כשהוא ישמע

               כיצד שבועה כל כך לוהטת הוכתמה?

               איך הוא יבוז, ואיך הוא ילגלג!

               איך הוא יחגוג, יצחק, וידלג!

               בִּמְחיר כל העולם וכל אוצר שיש בו -

               איני מוכן לומר לו מה שהתרחש פה.

בֶּרוּן (צועד קדימה):  עכשיו אני יוצא כדי להצליף בַּצדקנוּת. 

                   סלח, סלח לי בטובך, המלך. בכנוּת,

                   לב טוב, צדיק, באיזו זכות אתה גוער

                   בתולעים המאוהבים? אינך אוהב יותר?

                   עיניך הן לא "כּרכּרות"? בדמעתך 

                   לא מבצבצת-מנצנצת איזו נסיכה?

                   אתה סולד מנדרים שמוּפָרים! 

                   רומַנְסוֹת אהבה? טְפוּ! רק לְזָמָרים!  

                   אתם לא מתביישים, אה? שלושתכם?

                   לצאת לצוד ולהיתפס בעצמכם?

                   אתה גילית כֶּתם בו, מלכי בךָ גילה,

                   אני בשלושתכם גיליתי – אוּ-לָה-לָה! 

                   אילו שטויות ראיתי, איזו הצגה        

                    עם אנחות, גניחות, עם צער, עם תוגה!

                   איך זה הִבְלגתי למראה מלך ענק

                   שנהפך להיות יבְחוּש, יתוש, מקק!

                   והֶרְקוּלס נהיה זָמר בּלדה,

                   שלמה רוקד בראש העדלאידע,

                   אָכִילֶס מְשחֵק בְּמחבואים,

                   אריסְטוֹ מְבקֵש צעצועים.

                   איפה כואב לכם? דוּמֵן צדיק,

                   ולונגוויל ענוג, אה? איפה זה מציק?

                   איפה לך, מלכי? סביב החזה, אה?

                   הי, סירופּ!

מלך:                          ההומור שלך מזעזע. 

                   אז כך נבגדנו כשישבת שם בצד?

בֶּרוּן:              אתם נבגדתם? אני הוא הנבגד;

                   אני כאיש ישר, אשר לא מקובל

                   עליו לשבור שבועה שלָהּ נִכְבּל.

                   אני נבגד על שמצאתי לי חֶברה

                   של אנשים כמותכם, בלי חוט-שידרה.

                   מתי תִראה אותי חורז חרוּז, קוֹלֶגָה?

                   בוכה על נְקֵבָה? משחית אפילו רֶגע

                   בקישוטֵי טווס? יָצא לכם לשמוע

                   אותי נמֵס מול עַין, או פרצוף, או זרוע,

                   ריסים או יד, מותן ושד, קרסול, כתף,

                   סנטר, קלסתר, חזוּת, חזֶה -

מלך:                                            אל תיסַחֵף!

                   מי רץ כל כך מהר, גנב או איש ישר?

בֶּרוּן:             תן לי לנוס מאהבה, אוהב יקר.

                   (נכנסים ז'אקנטה, עם מכתב, וקוֹסְטַרְד)

ז'אקנטה:        בָּרוּך המלך!

מלך:                            איזה שי יש לך, ילדה?

קוֹסְטַרְד:        איזו בגידה סודית.

מלך:                                   אה, מה עושה פה הבגידה?

קוֹסְטַרְד:        היא לא עושה.

מלך:                               יפה, אז אין שום פחד.

                   שלום לכם ולַבּגידה גם יחד.

ז'אקנטה:        'בַקַשָה קרא את זה עם הרבה הַקְפּדָה,

                   כי הכומר אמר: זאת בגידה חשודה. 

מלך:             בֶּרוּן, עבוֹר על זה.

                   (בֶּרוּן קורא את המכתב)

                   מאיפה לךְ המכתב?

ז'אקנטה:        מקוֹסְטַרְד.

מלך:             מאיפה לךָ המכתב?

קוֹסְטַרְד:         מדן אַדְרָמִידְיוֹ, דן אַדְרָמָדְיוֹ.

                   (בֶּרוּן קורע את המכתב)

מלך:            מה זה, מה יש לך? למה לקרוע?

בֶּרוּן:            קשקוש, אין מה לדאוג, אין מה לנגוע.

לוֹנְגָאוִיל:        זה די ריגש אותו. כדאי לשמוע. 

דוּמֵן (אוסף את הפיסות): כְּתב של בֶּרוּן, עם חתימה. בבקשה.

בֶּרוּן (לקוֹסְטַרְד): בול עץ, נולדת להמיט עלי בושה!

                   אשם, אדון, אשם! אני מודה בּחטא!

מלך:             מה?

בֶּרוּן:             היה חסר רק עוד טיפש אחד לַסֶט.  

                   אתה, אתה, אתה, מלכי, וגם אני

                   פושעֵי לב וראויים לעונש קטלני.

                   סַלֵק את הקהל ואֶתְוודה בְּטֵט-אַ-טֵט.

דוּמֵן:             אז השתוֵוינו.

בֶּרוּן:                               כן, רביעיה, קְוָורְטֵט.         

                   הם לא זזים, שני הַצַּבִּים?

מלך:                                        החוצה, ומייד!

קוֹסְטַרְד:        הישרים הולכים, שהבוגדים יהיו לבד.

                (יוצאים קוֹסְטַרְד וז'אקנטה)

בֶּרוּן:             רוזנים ואוהבים, הו, בואו נתחבק,   

                       לְחוֹק בשר-ודם אנו נאמנים.          

                   הים גוֹאה, השחק הוא בוהק;

                      ודם צעיר מורד נגד חוקים זקנים.  

                   אַל לאדם לִפְגוֹעַ בַּיִעוּד לִשְמוֹ נולד,

                   לכן חובה היא שנתיר את הנדרים מייד. 

מלך:             מה, הקרעים רומזים על איזו אהבה שלך?

בֶּרוּן:             רומזים? יש מישהו בכל הממלכה

                  שבִּרְאוֹתו את רוֹזָלִין לא ייסתנוור

                        כמו עבד הוֹדי מול השמש העולָה?

                   מי לא יכרע אפיים, מי לא יתעוור,

                       יִנְשק לאדמה, ישיר תפילה?

                   איפה היא עֵין-הנשֶר, איפה עֵין-הנץ

                      אשר תעֵז על הרקיע של מִצְחהּ

                   לנעוץ מבט נחוּש בלי למצמץ?

מלך:                אילו תזזית ולהט דוחפים אותך?

                   אהובתי, גבירְתה, היא הַלְּבנה, לָה-לוּן,   

                      וזאת - כוכב שָרֵת, בקושי יש בה אור.

בֶּרוּן:             אם כך אין לי עיניים ואיני בֶּרוּן.

                      הו בלי אהובתי אור-יום יהיה שחור!    

                   המפוארוֹת בַּהבּעות של הפנים

                       בלְחָיֵיהּ מִתְקבּצות כמו בְּיָריד,  

                   אחדוּת מושלמת של מוֹפתים שונים,  

                       ואת יופְיה דבר אינו מחריד.   

                   תנו לי את הנמלצת בִּלְשונות תבל -  

                      שטויות, היא לא צריכה שום קלישאה

                                                        קלושה!

                  סחורה זולה זקוקה לשֶבח של רוכל,

                      אבל מולה כל כתר רק יחוּש בושה.   

                   נזיר כּמוּש, מוּתש מחורָפִים מרים,

                      ישיל שנותיו כְּשְבְּעֵינָּה יביט עמוֹק.

                   יופיה הופך זקֵנים בּלים לצעירים, 

                       ישיש ישליך מַקְלו, ירוץ כמו תינוק.        

                   הו היא השמש, שאורה בהיר וחם.

מלך:                 לא, היא שחורה כמו פחם, הגברת.

בֶּרוּן:             פֶּה חם, הפֶּה שלה כה חם, אתה חכם.     

                       פֶּה חם, פֶּה חי, ונשמה בוערת. 

                 רוצים שְבוּעוֹת? הביאו לי תנ"ך מייד,

                       שאֶשָבַע כי אין בְּיופי אף גְרָם יופי 

                    אם לא על פי עיניה הוא יִלְמד.  

                       אין עוד שחורה כל כך צחה בלי דופי.

 מלך:           זה פרדוקס! שָחור הוא אות הגיהנום,

                      זה צבע מרתפֵי השְאוֹל המלוכלך.

                   רק זוהַר יקשט יפה את המרום.

בֶּרוּן:                היא בת שֵדִים, היא בת שַדַּי, היא בת

                                                       מלאך.

                   כשרואים את גבּותיה השחורות,

                      ברור עד כמה מיותר ומגוחך

                   לִצְבוע פרצופים, לִצְבוע שערות;    

                      היא הוכחה כי השָחור יפה וצח.

                   קְסמיה יהפכו את כל אופנוֹת הדור,

                       אשר עשו מן המלאכותי חוק טֶבע. 

                   עכשיו אָדוֹם יִצְּבע עצמו שחור,

                      כדי לִדְמוֹת לְיָפָתִי בַּצֶבע.  

דוּמֵן:             מְצחְצחֵי הארובּוֹת מולה חיוורים.

לוֹנְגָאוִיל:           מאז נולדה, כּוֹרֵי פּחם הם לִבְנֵי עוֹר.  

מלך:             והשְבטים של אֶרץ כּוּש הם בהירים.

דוּמֵן:                החושך לא צריך נֵרוֹת, כי הוא האור.

בֶּרוּן:             גבירות לִבְּכֵן, שפרצופן צבוּע, 

                       בַּגֶשם לא יוצאות, פן יִשָטֵף הצֶבע.       

מלך:             שְמע לי, פרצוף שלא נִשְטף שבוּע    

                      הוא צח ממנה פי שבעים-ושֶבע.              

בֶּרוּן:             את תִפְארְתָה עד יום הדין אצעק בקול.  

מלך:                 אין שד שיפחידְךָ בַּיום ההוא כְּמוֹתה.   

דוּמֵן:             איך בן אדם מחשיב ביוֹקר חוֹמר זול! 

לוֹנְגָאוִיל (מראה את נעלו): תביט, הנה אהובתך. רואה אותה?

בֶּרוּן:             לו עיניכם היו המִרְצפות בָּרְחוֹב, 

                       זה חומר גס אשר יִפְצע את כף רגלה.

דוּמֵן:             בתור מִרְצֶפת, מה אגיד לך, לא טוב 

                        מה שאני רואה אצלה מתחת לשמלה. 

מלך:             אז מה תאמרו? מאוהבים כולנו?

בֶּרוּן:                כן, בהחלט, ועקב כך גם מְפרֵי שבועה.

מלך:             די לקשקש אם כך. בֶּרוּן, תוכיח לנו:

                      האהבה חוקית, האמוּנה לא נפגעה. 

דוּמֵן:             כן, בדיוק! תן סנגורְיָה לַשטן!

לוֹנְגָאוִיל:           איזה בָּסיס, איזה טכְסיס איך להמשיך,

                   איך נִצָּלִים מגיהנום! זרוק טיפּ קטן!

דוּמֵן:                איזו מִשְחָה, תרופה לַפֶּשע.

בֶּרוּן:                                             לא צריך.

                   עִמְדוּ דוֹם, חַיָּלֵי הלב! היכון!

                   שִקלוּ שניה מה בתחילה נשבעתם:

                   לצוּם, ללמוֹד, ולא לִרְאוֹת אשה -

                   בְּגידה-סוג-אל"ף בממְשֶלֶת הנעוּרים.

                   אתם מסוגלים לצוּם? לא, בִּטְנכם

                   היא צעירה מדי, והחסך

                   יוליד רק מחלות. נָדַרְנו, רבותי,

                   ללמוֹד. ורק למען השבועה הזאת

                   נָטַשנו את סְפרֵינו. כי מתי

                   יכולְת, מלך, או אתה, או הוא, 

                   למצוא בתוך כְּרָכים כבדים

                   שורות שיר לוהטות כמו בַּעיניים

                   המרמזות של מחנכות היופי?  

                   כל האמנויות האחרות 

                   אינן חורגות מתחוּם המוֹח, וכיוון 

                   שהעוסקים בהן הם עָקָרים,

                   בְּקושי מֵניבות מעֲמָלָם יְבוּל.

                   אבל האהבה, אם תִילָמד מתוך

                   עינֵי אשה, לא חַיָה נצוּרָה

                   בתוך המוח: היא זורמת בִּתנועה  

                   של רוח וסופה, היא רצה מהירה

                   כַּמחשבה בכל הכוח, היא

                   נותנת יֶתֶר כוח לכל כוח,

                   מעל לכישוריו הרגילים.

                   היא גם מעשירה את רְאִיית העַין:

                   עינֵי אוהב חדוֹת מעֵין הנֵץ.              

                   אוזנֵי אוהב שומעות את הדקיק

                   בָּרשרושים, יותר מכל גַּנָּב

                   חשדן. חושֵי האהבה הם עדינים 

                   ורגישים יותר מקַרְנֵיהם

                   הרוטטוֹת של חלזונות. מול הלשון 

                   האנינה של אהבה גם אֵל היין הוא

                   גס טעם. באשר לעוֹז – האהבה        

                   נופלת כהוא זה מהֶרְקוּלֶס? 

                   היא מתוחכמת כמו הסְפִינְקְס, היא מתוקה

                   ומוזיקלית כמו הנֶבֶל של אפולו, 

                  שכל מיתר בו חוט משער ראשו. 

                  כשאהבה פּוֹצָה פֶּה, הקולות

                   של האֵלים כולם ירדימו את

                   המרומים בְּמֶתק ניגונה.   

                   אף משורר עוד לא העֵז לקחת עט               

                   עד שהדְיוֹ שלו נִמְהל באנחות

                   האהבה. או אז החרוזים שלו  

                   ימיסו גם אוזנֵי פּראים ויִשְתְלו

                   בעריצים צניעוּת וענווה. 

                   את התורה הזאת למדתי מעינֵי

                  נשים. הן נוצצות עדיין כמו

                  האש הראשונה; הן הספרים, 

                  האָקָדֶמְיוֹת, האָמָּנוּיוֹת,

                  אשר מַרְאוֹת, ומכילוֹת, ומֵזינות  

                   את העולם כולו; לבד מהן 

                   אין שום דבר שמצטיין במשהו. 

                   לכן טפשים הייתם נגד הנשים

                   להישבע, ואם גם תקיימו

                   את השבועה תהיו טפשים יותר.

                   למען החוכמה, מִלָּה אשר אוהֵב

                   כל גֶבר, או למען אהבה,

                   מִלָּה אשר אוהבת את כל הגברים,    

                   או למען הגברים, משוררים 

                   של הנשים האלה, או למען הנשים,

                   שבזכותן אנחנו הגברים גברים,                 

                   את שבועותינו הבה נְאבּד בכדי

                   למצוא אותנו, כי אחרת את

                   עצמנו נְאבּד בכדי לשמור

                   על שבועותינו. להתיר את הנדרים

                   זו דת אמת, כי האחווה היא חוק

                   קדוש, ומי יפריד אחווה מאהבה? 

מלך:             יחי סנט-קופידון! קדימה, לחזית! 

בֶּרוּן:             זיקפו את הכידון – ועליהן!

                   להסתער! נִכְתוש אותן, נפּיל

                   לָאדמה! אבל חשוּב מאד

                   לתפוס אותן בלתי מזויינות.  

לוֹנְגָאוִיל:         עכשיו קצר ולעניין. בלי סלסולים.

                   הוחלט שנְחזֵר אחר עלמוֹת צרפת האלה?  

מלך:             שנְחזֵר ושנִזְכּה! אז בואו נתכנן

                   למענן איזה בידוּר בָּאוהלים.

בֶּרוּן:             ראשית, נוביל אותן לכאן מן השדה. 

                   ואז כל גבר ישלב ידו בְּיד

                   גבירתו. אחר-הצהריים נְענֵג

                   אותן באיזה-מין בילוי אשר

                   נצליח לארגן בזמן קצר.  

                   כי ריקודים ומסכות והילולה

                   הם הנָתיב לַאהבה, פְּרחים על מסלולה.

מלך:             מהר כבר! לא נשחית שום זמן לבטלה.

                   הזמן קצר והמלאכה  - גדולה.

בֶּרוּן:             וְוָּאלָה!  

                   (יוצאים המלך, לוֹנְגָאוִיל ודוּמֵן)

                   מעֲשָבים שוטים לא יצמחו תבואות.

                        למעשינו יש תמיד תמורה.    

                   כן, שפנפנות הן עונש למפרֵי שְבוּעות;   

                        נקצור את מה שבדִמְעה נזרע.    

                   (יוצא)


מערכה 5, תמונה 1 -


(נכנסים הולופרנס, נתניאל ודל)

 

הולופרנס: סָטִיסְפָקְצְיוּם קוּלִינָרְיוּם סְפֶּקְטָקוּלָרְיוּם.

נתניאל: השֶבח לאל עליך, אדוני. פּלפולֵיך בארוחה היו מאד נחרצים ונמלצים, מלאים עִדְנָא בלי רִתְחָא, נחמה בלי פּוּרְתָא, צַחוּתָא בלי בּדִיחוּתָה, אִיגְרָא בלי רָמה ובּירָא בלי עמִיקְתָא, בקיצור – אַנְדְרָלָמוּסְיָה רַבָּא. ואַ-פְּרופּוֹ, אִתְרָע מזָלִי לשוחח טרוֹם-שִלְשום עם בר-פּמלְיָא של המלך, המָנוּי וקָרוּי דון אַדְרִיאנוֹ דֶה אַרְמָדוֹ.

הולופרנס: אֶקְזֶמְפְּלָארִיס הוֹמוֹ-סָפְּיֶינְס פָמִילְיָרוּם. המַנְיֶירִיזְמוּס שלו פּוֹמְפּוֹזְיוּס, הרֶתוֹרִיקָה שלו אַגְרֶסִיבוּס, הלָשון שלו אֶלִיטִיסְטוּס, העַיִן שלו אַמְבִּיצְיוֹזוֹ, ההליכה שלו מָאֶסְטוֹזוֹ, וההתנהגות הכללית שלו רִידִיקוּלוֹזוֹ. הוא משוּחצן מדי, מגונדר מדי, מלוּקק מדי, משונה מדי, אם תסלח לי, תוצרת-חוץ מדי.        

נתניאל: צירוף מלים צָרוּף לְעֵילָא וּלְעֵילָא.

      (מוציא מחברת)

הולופרנס: המלים שיש לו בפה גְרָנְדיוֹזִיוֹת יותר מהרעיונות שיש לו בראש, והן מסתבכות לו בְּחוט המחשבה אַ-לָה-פְּלוֹנְטֵר. הוא מְבצֵעַ פִּגוּעים בַּהיגוּי. דֶגֶנֶרָטוּס דִיסְלֶקְטוּס! בּמְקום "הֱוֵוה אוֹמר" הוא אומר "אֶוֶוה הוֹמֶר" -  הומֶר! כמו הוֹמֶרוּס! אבל הוֹמֶרוּס הוא אוֹמֵר "אוֹמֶרוּס". אני אומר שזה זוועה, או מה שהוא קורא זְוָוהָה. זה מביא עלי קְרִיזוּם פּתוֹלוֹגוּם. אתה מבין אותי, קוֹלֶגוּם? עצבים! פִּרפּורים! 

נתניאל: אני מבין אותך לאשורך.

הולופרנס: לאשורי, מה? גם הדקדוק שלך טיפה סָדוּק. אבל נִיחא, נִיחא.

            (נכנסים אַרְמָדוֹ, מיקְרוֹבּ וקוֹסְטַרְד)

נתניאל: רְאה ושוּר מי בא.

הולופרנס: אני רואֶה ושָר.

אַרְמָדוֹ:  הוֹלֶה!

הולופרנס: הוֹלֶה… הוֹלֶה… הוא חוֹלֶה.

אַרְמָדוֹ:   אנשֵי שָלום, שלומותי.

הולופרנס: איש חַיִל, איחוּלַי.

מיקְרוֹבּ (לקוֹסְטַרְד): אֵלֶה הלכו לנשף גדול של שפות וגנבו את השאריות. זה חָטַף וההוא פָּתַח.

קוֹסְטַרְד (למיקְרוֹבּ): אח, הם חיים על פח-זבל של מִלים! אני מתפלא שהאדון שלך עוד לא מָחק אותך הֲבָרָה-הֲבָרָה, כי אתה קטן כמו מַפּיק ודָקיק כמו חיריק, אין מה להשוות אותך למילה גדולה כמו אנציקלופדיה. אפשר לבלוע אותך, מיקְרוֹבּי, כמו דָגיג.

מיקְרוֹבּ:  שקט! הקונצרט מתחיל.

אַרְמָדוֹ (להולופרנס): מסְיֶה, אתה הִיש-סֶפר, לא?

מיקְרוֹבּ:  כן, כן! הוא מְלמֵד ילדים קרוא-וכתוב. איך נכון לומר, מָה או מֶה?

הולופרנס:  מֶה, מה, ילד אִינוֹסֶנְטי.

מיקְרוֹבּ:  מֶהה, מֶהה… מורֶה לתְיָישִית, אין מֶה לדבר.

הולופרנס: מי פה תַיִש, חתיכת עיצוּר?

מיקְרוֹבּ:  אני אולי עיצוּר, אבל התַיש הוא האחרון מחמשת ההברות, שהן - ?

הולופרנס:  אַה, אֶה, אִי –

מיקְרוֹבּ:    או הוא.

אַרְמָדוֹ:   הַה הֶה הִי הוֹ הוּ! חי המֶלח של הים-דֶה-תיכון, סידֵר אותו, בוִירְטוּאוֹזיוּת! קְליק, קְלאק, צ'יקי-צ'יקי בּוּם! הַהִינְטֶלֶקְט שלי חוגג. יופי של חכְמָה!

מיקְרוֹבּ:  הגדי עם הקרן החדה הפּיל את התַיש עם הקרן התשוּשה.

הולופרנס: מה אתה רומז? מה אתה רומז?

מיקְרוֹבּ:  שהקרן שלך כפוּפה.

הולופרנס:  אִינְפַנְטילוֹס! לך לשחק בצעצועים.

מיקְרוֹבּ:  תן לי את הצעצוע שלך, אני אשחק אתו באופן מָנוּאָלוס. תַיש תַיש!

קוֹסְטַרְד: אם היה לי גרוּש אחד בעולם הזה, היית מקבל אותו לקנות לך וָפְלוס. רגע-רגע,  יש לי פה אֶקְוִיוָלֵנְט אורגינל שקיבלתי מהאדון שלי. הוא שלך, ארנק-כיס מלא מוח, פילוסוף בגודל ביצה. איי, אם השמיים היו עושים אותך אפילו ממזר שלי, איזה אבא מאושר אני הייתי! אין מה לדבר, יש לך את זה באִינְטוּאִיזְיָה, באופן אינְסְטִינְקְטִיזִי.

הולופרנס: או-הו-הו, אני מריח לטינית קלוֹקֶלת!

אַרְמָדוֹ:   הִינְטֶלֶקְטוֹ, הַקְשב. מְיוּתָר האדם מן הבהמה. אתה הרי מחנך את הנוער בבית ההשכלה במעֲלֶה העמק?

הולופרנס: במורָד ההר, ברשותך.

אַרְמָדוֹ:  התכוונתי בְּשיפּוּעית הגִבְעה.

הולופרנס:  כן, אני מְחנך, פָקְטוּם.

אַרְמָדוֹ:  סניור, המלך מבקש ברוב הַחַסְדוֹ והַקָפְּריזָתוֹ לְברֵך את המלכה בַּפָּבִילְיוֹן שלה אחוֹרֵי-הצהריים, מה שהווּלְגָרים קוראים לו לפנות-ערב.

הולופרנס:  אחוֹרי-הצהריים, אדון-מאד-נדיב, זה ביטוּי מוּלְטוֹ רֶלֶוָנְטוּס ואֶקְסְפְּרֶסיבוס ללִפנות-ערב. מילה מלוּקֶטת, הולמת, מתוקה ומתאימה, פּוּנְקְטוֹס, אדוני, פּוּנְקְטוֹס.

אַרְמָדוֹ:   סניור, המלך הוא חֶנְטלמֶן אציל, ואתי הוא ממש ככה, תאמין לי, סי סי, חבר טוב. מה שהולך בינינו –  אבל נעזוב, נעזוב (פּוֹר פָבוֹר, תשים את הסומְבּרֶרו על הראש, פּוֹר פָבוֹר, הסומבררו). ובין שאר התכניות הגדולות שיש לו בשבילי, תכניות עם משקל לטווח רחוק – אבל נעזוב, נעזוב; כי עלי לומר לך, אוד מלכותו מוהִיל, ככה לפעמים, לאִישָהֵן על כְּתֵפִי הַצְנוּהָה, והוא אפילו לפעמים מוהיל לדגדֵג אותי ככה  - דִיגִי-דִיגִי – בְּמוּסְטָשִי שלי; אבל  נעזוב, נעזוב. אני לא מגזים! הכל אמת! ככה זה, יש לו להוד הַגַדְלוּתוֹ הגדול איזה חולשה לאַרְמָדוֹ, איש-דֶה-חֶרב, איש-דֶה-מסע, איש-דֶה-ראה-את-העולם – אבל נעזוב, נעזוב. הפּוּאֶנְטִיטָה-דֶה-פּוּאֶנְטָה היא זה – אבל, מוּצ'אצ'וֹ, סודיוּת, אני מתחנן – המלך רוצה שאני אציג לנסיכה – אַיי דוֹלְסֶה סֶנְיוֹרִיטָה – איזה תֵיאטְרלְיָה, או הצגה, או מַסֶכת, או קרנבל, איזה זיקוק-דֶה-דינוּר. עכשיו, אם הבנתי נכון, הכומר ואתה, סניור מתוק, טובים בחִרְטוּטֵי-דֶה-בידוּר וחִלְטּורֵי-דֶה-קוּלְטוּר. באתי אֲלוֹם, לבקש את אַסִיסְטֵכֵם.

הולופרנס:  אדון, אתה תציג לפניה את תִשְעת אישי המופת. מר נָתַנִיאֵל, כשמדובר באיזה שעת שעשוע, איזה הצגה באחוֹרי הצהריים, שתוגש בְּמוֹ-אַסִיסְטֶסֵנוּ, בִּפקודת המלך, עם האדון הַגָלָנְטוּס, המלומד והמהולל הנ"ל, לפני הפּרינְצֶסָה – אני אומר, אין דבר מתאים יותר מתשעת אישי המופת.

נתניאל:  ואיפה תמצא אישים עם מספיק מוֹפת לשחק אותם?

הולופרנס:  אתה - יהושע בן-נון; האדון הגָלָנְטוּס הזה – יהודה המכבי; הגוֹלם פה – בזכות היותו זְ'לוֹבּוּס – יעבור בתור פּוֹמְפֵּיאוּס האדיר; המיקְרוֹבּוס – הֶרְקוּלֶס –

אַרְמָדוֹ:   פּרְדוֹן, סֶניור – שְגִיהָה! אין לו מספיק כּמוּת הֲפִילוּ לַבּוֹהן של האיש-דה-מופת הזה; הוא לא מגיע לְגודל השְפּיץ-דֶה-נַבּוּט שלו.

הולופרנס: אתה מוכן לתת לי לדבר? הוא יציג את הרקולס בְּוֶרְסְיוּס מִינִימָלוס. הוא ייכנס לַבּמה וייצֵא תוך שהוא חונק נחש; ואני אכין אָפּוֹלוֹגֶטִיקוּס כָּתוּב על כך.

מיקְרוֹבּ:  טריק מצויין! ככה שאם הקהל יעשה "סססססס", תוכלו לצעוק – "כל הכבוד, הרקולס! עכשיו מָחַצְתָ את הנָחש!" ככה מְפַלְסים לִפְלוּס את המִינוּס.

אַרְמָדוֹ:   ומה עם היֶתר הִישִים-דה-מופת?

הולופרנס: אני עצמי אשחק שלושה.

מיקְרוֹבּ:  איש מופת משוּלש!

אַרְמָדוֹ:    שהוֹמר לך משהו?

הולופרנס:  אנחנו מַסְכּיתים.

אַרְמָדוֹ:  יהיה לנו פה יופי של קרקס, אם לא נְפַשְלְמֶהוּ. הוֹלֶה, אחרַי!

הולופרנס: תתעורר, מר דָל! אתה לא הוצאת אף מילה כל הסְצֵנָה.

דל:    גם כן לא הבנתי אף מילה.

הולופרנס:  קדימה, הוֹקוּס הוֹפּוּס! אנחנו נשלב אותך בַּקוֹמְבּינָצְיוּס.

דל:   אני אולי יכול להיות שָלוּב בְּריקוד, או משהו; או שאני ינגן על טמבּוֹר לַאישִי-מופת, והם ירקדו טָרָנְטֵלָה.

הולופרנס:  זה טיפה דַּל, דל! קדימה, לעסקֵי השעשועים!

                   (יוצאים)


מערכה 5, תמונה 2 -


(נכנסות הנסיכה, רוֹזָלִין, מריה וקַתֵרִין)

 

נסיכה:           מתוקותי, עוד נתעשר עד שנצא

                   מכאן, אם הֲצָפָת הַמַּתָנוֹת

                   לא תיפּסֵק. דיוֹקן אשה עם שְלל

                   יהלומים! תראו מה שקִבּלתי מן

                   המלך האוהב.

רוֹזָלִין:                               מאדאם, לא בא

                   עם זה עוד משהו?

נסיכה:                               כן, הכַּמוּת

                   הכי גדולה של אהבה בחרוזים

                   שיכולה להידחס בְּדף, משְנֵי

                   צדדים, כולל שוליים, וחותָם

                   הילד קוּפּידוֹן.

רוֹזָלִין:                             טוב שחיזקוּ אותו

                   בשעווה שיעמוד זקוּף,

                   הוא בן חמשת-אלפים שנה,

                   הילד. 

קַתֵרִין:                    כן, וגם פושע מסוכן.  

רוֹזָלִין:            את לעולם לא תִתְחַבְרי איתו;

                  הן הוא רָצח את אחותך.  

קַתֵרִין:                                      עָשָה אותה

                   קודרת, עצובה, כְּבדה; וכך

                   היא מתה. אם היתה קְלילה כמוך,

                   עם רוח עליזה ושובבית,

                   יכלה להיות לְסבתא טרם שתמוּת.

                   את בטח תהיי. לב קל יחיה הרבה.

נסיכה:           אך, רוֹזָלִין, גם לך יש מתנה, לא?  

                   ממי היא? מה היא?

 רוֹזָלִין:                                   כבר אני מראה לך. 

                   פנַי אולי אינם יפים כמו שלך,

                   אך מתנתי אינה קטנה ממתנתך.

                   תִראי – גם לי יש חרוזים, חתוּם: בֶּרוּן,

                   עם קֶצב ומִשְקל. אם גם לַתוכן יש

                   מִשְקל: אין בת-אלים יפה כמותי 

                   על פני האדמה. משווים אותי

                   למי-יודע-מי. הו, הוא צִיֵּר

                   בחרוזָיו פּוֹרְטְרֵט שָלֵם שלי!

הנסיכה:         דומה?

רוֹזָלִין:           בָּאותיוֹת מאד, בַּמַּחְמָאוֹת פחות.

נסיכה:           אז את יפָה כמו דיו. לא רע, לא רע.   

קַתֵרִין:           ואַת כמו דיו צחה ובהירה.

רוֹזָלִין:           את מִתְגרָה בי? תחשבי קצת קודם,

                  גברת רוּז', מאדאם שְפָתוֹן, מִיס אוֹדֶם.  

נסיכה:           וקַתֵרִין, מה מר דומֵן שלח לך, חֶמד?

קַתֵרִין:           את הכפפה הזאת.

נסיכה:                                הוא לא שלח לך צֶמד?

קַתֵרִין:           נכון, מאדאם; וגם יותר – פה יש

                  אלפַּיים חרוזֵי אוהב עיקש;

                  משְפת החנופּה זה מתורגם

                  לבְליל בּלבּוּל עילֵג ומגומגָם.   

מריה:            את זה, עם הפנינים, שלח לי לוֹנְגָאוִיל בסתר.

                   מה שכתוב ארוך מִדַּי בְּקילומטר.

נסיכה:           כן, לפחות. את לא היית מעדיפה, אוצר,

                   מחרוזת ארוכּה, מִכְתב קצר?

מריה:            מוטב חרוז על הצוואר ולא על הנייר.  

נסיכה:           אנחנו כה פִּקְחות, ללעוג לַמחזרים.

רוֹזָלִין:           הם מזמינים זאת כמו טפשים גמורים.

                   במר בֶּרוּן זה אתעלל טוב טוב,

                   הוא יתפתל אצלי לפני שנעזוב.

                   הוא כבר יבין לעומק מה זה לאהוב!

                   הוא יתרפס, ויתרפט ויתרוצץ,

                   ימתין שעות בלי קץ ויתפוצץ,

                   מוחו מחרוזים יהיה שָחוּק, 

                   הוא יְכַלֶה כוחו עד שיהיה מחוּק.       

                   אני כבר אמוטט אותו במָט. 

                   אני אהיה לו אָס, הוא ג'וקר מקוּמט. 

נסיכה:        כשחכם הופך טיפש אין לו מוצָא,

               אבוד. טפשות אשר נִדְגֶרת בַּבֵּיצה

               של החָכְמָה היא לא טפשות של היום-יום, אה?

               אינְךָ סתם גולם, אתה גולם עם דיפּלוֹמה. 

רוזלין:         עֶלם לוהט וחם יש לו דם קר

               בְּהשוואה לכְבד-ראש שנהיה מופקר.   

מריה:         טפשות של איש טיפש אינה דבר כואב

               כמו זו של איש חכם כשהוא מתאהב;

               מוחו אז לִמְשימה אחת נִרְתם:    

               איך להוכיח שהוא מטומטם.  

                   (נכנס בּוּאַיֶה)

נסיכה:           הנה בא בּוּאַיֶה, ופרצופו צוהל.

בּוּאַיֶה:           דָקְרוּ, הָרגו אותי מצחוק! אני נופל!

נסיכה:           יש חדשות?

בּוּאַיֶה:                          מאדאם, גבירות, להֵיערך!

                   צבא האויב בא להכות שוֹק על יָרך

                   את שלוותכן. האהבה, בהסוואה,  

                   קְרֵבה לכאן לתפוס אתכן בהפתעה. 

                   התגוננו, טַכּסו מהר עֵצה,

                   או תכסוּ ראש ותנוסו בריצה. 

נסיכה:           לִגיון צרפת מול קופידון! נֶשק דַגֵל!

                   מי בא לתקוף? ספר, ספר נא, מרגל.  

בּוּאַיֶה:           בצל קריר מתחת עץ שִקְמה

                   חשבתי שאחטוף איזו תנומה,

                   כשהופּ, ראיתי מתקרבים מהר   

                   המלך ומְרֵעָיו כדי לְמרֵר

                   את המנוחה שלי בּצֵּל! לכן

                   זחלתי אל השיח השָכֵן.

                   הצלחתי לצוֹתת -  הרֵיני מצטט -  

                   שהם בַּדרך, בְּתחפושת, הקְוָרְטֶט.

                   בתור שָליח הם לקחו מין אפס-כלום

                   אשר שינן טוב בעל-פה את הדקלום. 

                   אִמנוּ אותו בְּכל תו וכל תג:

                   "כך תדבר וכך תלך וכך תנהג."

                   ושוב ושוב הביעו חששות

                   שלא יֵדע נפשו ויעשה בושות.  

                   "כי שם", אמר המלך, "שם תראה מלאך;

                   אבל דבּר בעוֹז, לא בלב רך."

                   "מלאך?", ענה הילד "טוב, תודָה;

                   הייתי מפחד אם היא היתה שֵדָה".

                   הם צחקו, טפחו לו על הגב בְּמרֶץ,   

                   ניפחו לו את הביטחון, לַשרץ.

                   אחד מחא כפיים וצרח

                   שלא נתקל עוד בנואם כל כך מוצלח.

                   אחֵר סימֵן "כל הכבוד", צעק "הֶאָח! 

                   יקְרֶה מה שיקרה, הנצחון מובטח!"

                   שלישי אמר "פנטסטי!" ורקד,   

                   הרביעי קפץ למעלה – ומעד.

                   ואז כולם צנחו לָאדמה, 

                   בּרעמֵי צחוקים ומהומה, 

                   עם המגוחכוֹת בַּהבּעות,

                   אשר מיזגו ים צחוק עם ים דמעות. 

נסיכה:           ומה? ומה? הם מגיעים? מה הם עושים?

בּוּאַיֶה:           הם מגיעים מייד, והם מחופשים

                   למשהו כמו מוֹסְקבָאִים רוּסים.

                   הם מִתכּוונים פה לְחזֵר ולְחוֹלל,

                   וכל אחד יאמר דִבְרי הלל  

                   לאהובת לבו, שיזהה אותה   

                   לפי המתנות שהיא עוטָה.

נסיכה:           אה כן? הם יעמדו בְּמבחנים;

                   גברות, נשים-נא מסכות על הפנים,

                   וּלְאף גבר המזָל לא יתמזֵל

                   לראות בְּזוֹל פרצוף מַדְמואזֵל.

                   את, רוֹזָלִין, לבשי את זה, וכך          

                   המלך ינסה לכבּוֹש אותך.      

                   בואי, קחי את זה, ואת שֶלך תתני,

                   וכך בֶּרוּן יחשוב שרוֹזָלִין - אני.

                   ותתחלפו, שתיכן; ששנֵי הנוספים

                   גם הם יכרכּרו סביב תחליפים.

רוֹזָלִין:           ושימו את הַשַּי במין מקום בולט!  

קַתֵרִין:           אך מה המַטָרָה בַּחילופים האלה?

נסיכה:           המטרה היא לסכּל את מַטְרתם.

                   הם תכננו פה שעשוע של שִמְחה,

                   אז מטרתי שלי – בדיחה תחת בדיחה.

                   אם כל אחד מן הגברים יִזְחל

                   מול אהובה לא אהובה, נוּכל

                   כשניפגש אחר כך בלי המסכות,

                   לשטוף אותם בלעג ובדיחוֹת.

רוֹזָלִין:           אם הם יזמינו לריקוד, אז מה?         

נסיכה:           אף רגל לא תנוע ממקומה.                

                   גם לַנְּאוּם לא נתייחס. כשהמדקלם

                   יאמר אותו, נַפְנה לו עורף, נִתְעלם.

בּוּאַיֶה:           הוא יתמוטט מהפגנה כזאת של בוז,   

                   וזה יוציא אותו לגמרי מריכוז.

נסיכה:           זה העניין. אם הוא יתחיל להיטשטש,

                   כל המופע שהם הכינו ישתבש.

                   נעים להיות בחבורה שמנצחת,   

                   כלום לא לתת, ומה שיש להם - לקַחַת.

                   ככה נִלְעג לַמִשְחקים שהם המציאו,

                   והם את נשמתם יוציאו ויזיעו.

                   (נשמעת חצוצרה)

בּוּאַיֶה:           לִבְשוּ תחפושת – המחוּפּשים הגיעו.

               (נכנסים כושים מנגנים. מיקְרוֹבּ, נושא דף נאום, והמלך ובני לוויתו מחופשים לרוסים ועוטים מסכות)

מיקְרוֹבּ: "הו אלילוֹת, אַתן, שְאוּ בְּרכה!"  

בּוּאַיֶה: הו מלמלות, סָטֵן ומַסכָה!

מיקְרוֹבּ: "מִקְבּץ של הגבירות הכי יפות

          אשר הִפְנו אי-פעם את ה -   

          (הגברות מפנות אליו את גבן)

                                    עורף – לְמבּט אנוֹש".

בֶּרוּן:   "העַין", כלב, "את העין!"

מיקְרוֹבּ: "אשר הפנו אי-פעם את העין למבט אנוֹש.

          נוּ –  נוּ - "

בּוּאַיֶה: נוּ!

מיקְרוֹבּ: "תְנוּ! תנוּ הַבְטָחָתְכֵן בְּחַסְדֵיכן, אֵלות,

          שתִשְתַגְלוּ" –

בֶּרוּן:   "שתִשְתדלו", חיה!

מיקְרוֹבּ: "שתשתדלו בעיניכן דמויות-השמש,

          עיניכן דמויות-השמש..."

בּוּאַיֶה:                           הן דמויות של שמש

          ואתה פיגוּרָה של פּיגוּר.

מיקְרוֹבּ: הן מתעלמות ממני, זה די מְבַלְבֵּל אותי.

בֶּרוּן:   גָאון! לך, תסתלק, יִמַּח שִמְךָ!

          (יוצא מיקְרוֹבּ)

רוֹזָלִין: מה רצונם של הזָרים האלה? שְאל, 

       מר בּוּאַיֶה. אם הם דוברים את לשוננו,

       נִשְמח אם מישהו יגיד מה רצונם.

       בבקשה.

בּוּאַיֶה:          מה רצונכם מן הנסיכה?

בֶּרוּן:   רק קַבָּלת פּנים רוֹגעת ושלוֹמות.  

רוֹזָלִין: מה הם אומרים שרצונם?

בּוּאַיֶה:  רק קבלת פנים רוגעת ושלומות. 

רוֹזָלִין: קִבּלוּ. אז תבקש מהם ללכת.

בּוּאַיֶה: קיבלתם, היא אמרה, עכשיו תוכלו ללכת.

מלך:   אמור לה, פּרסָאוֹת רבות חצִינוּ

          בִּכְדֵי לפסוע לצידה פה על הדשא.

בּוּאַיֶה: אומרים שפרסאות רבות חצו

          כדי לפסוע לצידך פה על הדשא.

רוֹזָלִין: תשאל אותם כמה יוצא כשחוצים

       פרסה לְחֵצי. הם חצו הרבה?

       הם בטח יכולים לחצות אחת.

בּוּאַיֶה: אם כדי לבוא לפה חציתם פרסאות

          רבות, הנסיכה רוצה לדעת מה

          יוצא כשחוצים פרסה אחת לחצי.

מלך:   הגֵד לה שהִכְפּלנו כל פרסה

        ביֶגע צעדינו.

בּוּאַיֶה:              היא שומעת בעצמה.

רוֹזָלִין: אז כמה צעדים של יֶגע, מתוך כל

          הפרסאות היגעות אשר חציתם או

        הִכְפּלתם, נכנסות לתוך פרסה אחת?

מלך:   על כל מה שבזבזנו לכבודך 

        לא נתחשבּן. אנחנו חייבים לך כה  

        הרבה, ועוד יותר, ונעניק הכל 

        בלי שום פִּנְקסנוּת. הואילי להרְאוֹת 

        את אור השמש של פנייך, שנוכל

        כמו פראים לסגוד לה.

רוֹזָלִין:                       הפנים שלי

         הם הַלְּבנָה, הם מכוסים בעננים.

מלך:   ברוכים העננים הצייתנים. 

         הואילי, לְבנה, וגם אתן, כוכְבוֹת שמיים,

         בלי עננים לִזְרוֹח על עינינו, שטוּפוֹת מים.  

רוֹזָלִין: בַּקְשָן מוזר! בַּקֵּש דברים יותר גדולים!

          בִּקַשְתָ פה רק אור ירח על גלים.

מלך:   אז, העניקי, לבנה, מָחוֹל לַגַּל;

          ציווית שאבקש? אז הנה, מסוגל.

רוֹזָלִין: קדימה, מוזיקה! איחרתם. איפה הנגינה?

          עוד אין? אז אין ריקוד! דָעכְתִי כמו הלבנה.

מלך:   לא תרקדי? למה פתאום את כה שונה?

רוֹזָלִין: פגשְתָ לבנה מְלֵאָה, עכשיו היא הִתְקטנה.   

          (הכלים מתחילים לנגן)

מלך:   אך האָדם כָּמֵהַּ להגיע ללבנה.   

          המוזיקה כבר מתנגנת; תני שתַפְעילֵך.

רוֹזָלִין: אָזְנִי מוּפְעלת, מִתְפּעלת.

מלך:                            ורגְלֵך, רגְלֵך?

רוֹזָלִין: עברתם סתם, אז לא נהיה סתם נחמדות,  

          זָרים. קחו יד. אנחנו לא רוקדות. 

מלך:   אז למה יד?

רוֹזָלִין:                 להיפרד כידידים. לקוּד,

          מתוקותי. וכך נגמר לו הריקוד. (המוסיקה נגמרת)

מלך:   סיבוב שני! אל תתקמצו! לא נוותר!

רוֹזָלִין: בִּמְחיר כזה לא יכולות לתת יותר.

מלך:   נִקְבי מחיר. אה, מה יקנה את חֶבְרתכן?

רוֹזָלִין: רק חסרונכם.

מלך:                      זה לא יקרה, לא יתכן.

רוֹזָלִין: אז לא. שלום-שלום, הרבה בְּרכוֹת

          לַמַּסכוֹת; לַפּרצופים – פחות.

מלך:   אם לא רוקדים, אולי נמשיך בַּפִּטְפּוּטים.

רוֹזָלִין:  אז בארבע עיניים.

מלך:                       טוב, לי זה מתאים.

          (הם מסתודדים בצד)

בֶּרוּן:   תני לי, גבירה לִבְנת יד, רק מילה של דבש לִלְחוֹש. 

נסיכה: גבירה, חלב ודבש, אדון -  יָצא לךָ שלוש.

בֶּרוּן:   אזרוק עוד קוביה, אם כבר טיפה נפתחְת.      

          סוכר, תפוח, שוקולד. ניצחְת!

          הִרְווחת ששה דברֵי ממתק.     

נסיכה:                                והַשְבִיעי: אַדְיֶה.

         לא אשחק יותר, אתה נוֹכֵל, מסיה.

בֶּרוּן:   מילה בסוד.

נסיכה:               רק אל תיתן לי עוד סוכר.                                            

בֶּרוּן:   בלי מלח על הפצע.

נסיכה:                      כבר אתה מלוח?

בֶּרוּן:                                            מר.

          (הם מסתודדים בצד)

דוּמֵן:   תרשי לי להחליף כמה מִלים אתך?

מריה:  תגיד אותן.

דוּמֵן:                 גבירה יפה.

מריה:                              תיקח

          "אדון יפה" תמורת זאת.

דוּמֵן:                              אם אפשר,

          חִזְרי על כך בּצד, ואז אגיד בּוֹן סוּאַר.

          (הם מסתודדים בצד)

קַתֵרִין: למסכה שלך לָשוֹן אֵין, אם יורשה לי?         

לוֹנְגָאוִיל:    אני מבין את הסיבה לַשאלה.

קַתֵרִין: מה הסיבה? אמור מהר, קשֶה לי.

לוֹנְגָאוִיל:    לךְ יש במסכה לשון כפולה,

          אז תני חֲצי, כי לבדי לא כלום אני.

קַתֵרִין: אל תתעקש. מה, אתה תַּיִש, אדוני?  

לוֹנְגָאוִיל: תיש, גבירתי.

קַתֵרִין:                  לא: תיש אדוני!            

לוֹנְגָאוִיל: שנינו תיישים.

קַתֵרִין:                 אני מותשת כבר אני.  

          לך תלחך בַּצד איזה מספוא, אני אומרת.

לוֹנְגָאוִיל: את רק פוצעת את עצמך כשאת כך מסתערת.      

          למה ישר עם הקרניים? למה לך? 

קַתֵרִין: אתה תמות כּגְדִי לפני שקַרְנְךּ תִצְמח.

לוֹנְגָאוִיל: מילה בַּצד לפני המוות, חמודה.

קַתֵרִין: תִגעֶה ברוך, כי לַשוחט אוזן חדה.

          (הם מסתודדים בצד)

בּוּאַיֶה: הלשונות של פרגיות מצחקות

             חדות כמו תער משויף וקטלני,

          והן חותכות גם שערות מאד דקיקות;

             כן, הִגָיוֹן לא הגיוני עד גאוני 

          שמעתי פה. לִשְנינוּתן כָּנָף זריזה

          מחֵץ, קָליע, מחשבה, רוח פזיזה.     

רוֹזָלִין: מספיק, בנות, ואף מילה יותר; סוגרים!

בֶּרוּן:   אוֹהוֹ, כולם כאן חָבוּלים מדִבּוּרים!

מלך:   שלום, משוגעות. מוחותיכן קצת יְגֵעים.

          (יוצאים המלך, הרוזנים והכושים)

נסיכה: עשרים שלומות, אנשי מוסקבה קפואים.

          מה, אלה המאורות של הפִּקְחוּת?

בּוּאַיֶה:    הם סתם נרות, שנשיפתכן כִּבְּתָה.

רוֹזָלִין: מוחות בּלוֹן, רק רִיק ונפיחוּת.

נסיכה:    דלוּת שכלית בשוֹוִי של פרוטה.

           לדעתכן הם לא יתלו עצמם עכשיו?

           יסתובבו לנצח רק עם מסכה?  

           בֶּרוּן איבד לגמרי את עשתונותיו.

רוֹזָלִין:     כולם נראו בשיא המבוכה.   

          המלך בִּדמעות ביקש מילה חמה.

נסיכה:    בֶּרוּן הזה נשבע לי עד הגג.

מריה:     דוּמֵן הקדיש לי את חרבו. אז מה? 

           אמרתי: "אל תשלוף!" הוא השתתק כמו דג.    

קַתֵרִין:    הלוֹנְגָאוִיל אמר שבגללי לבו רפֶה.

          יודעות איך הוא קרא לי?

נסיכה:                                מחלה ממארת?

קַתֵרִין:      נכון. 

נסיכה:          את מְדַבּקת, קַתֵרִין! רופא, רופא!

רוֹזָלִין:     אנשי שווקים הם מבריקים מאלה, מצטערת.      

            אבל שומעות? המלך לי נשבע לעַד.

נסיכה:    בֶּרוּן אמר שלאהוֹב אותי נועד. 

קַתֵרִין:    ולוֹנְגָאוִיל רק לשרֵת אותי נולד.

מריה:     מסיה דוּמֵן כרוך בי כמו כפפה ביד.

בּוּאַיֶה:     מאדאמותַי וגבירותי, הַקְשֵבְנָה טוב:

           הם יַחְזְרוּ לכאן כולם, ובקרוב,

           בלי מסכות. כי הם לא יִמְחלו

           על העלבון שהם אכלו, הם לא יוּכלו.

נסיכה: הם יַחְזרו?

בּוּאַיֶה:               הם יַחְזרו, האומללים;

          ויְפַזזו, עד כמה שהם חבוּלים.

          לכן לקראת בואם שוב את המתנות הַחְלֵפְנה,

          ובְאוויר הקַיִץ כמו שושן מתוק – רַפְרֵפְנה.

נסיכה: מה נרפרף? דבֵּר פשוט, אח, קשקשן.

בּוּאַיֶה: גברות יפות במסכות הן ניצנֵי שושן;

          בלי מסכות, כּשבְּשיא יופְיָן הן נחשפות,

          הן בְּנות מלאך, או שושנים מרפרפות.

נסיכה: די רִפרופים! מה לעשות אם הם חוזרים

          שוב בלי המסכות לחיזוּרים?

רוֹזָלִין: מאדאם, אם תִשְמעי לעֲצָתִי, שוֶוה

          ללעוג לפרצופָם כשם שלָעגְנוּ לַמסְווה.

          נגיד להם איך פה קיבלנו כְּאורחים

          גדוד מוסְקְבָאים בְּמַלבושים מגוחכים; 

          נִתְמַהּ מי הם היו, ולאיזו מטרה

          כָּתְבו נאוּם בחוסר כִּשָרון נורא,

          ואיך התנהגו כמו ליצנים אלינו

          ואיך עשו אוהל קרקס מאוהלנו.

בּוּאַיֶה: גבירות, להסתלק. הם מגיעים, החַרְזָנים.

נסיכה: עכשיו נַפְנֵפְנה ורפְרֵפְנה, שושנים.

          (יוצאות הנסיכה והגברות.

       נכנסים המלך, בֶּרוּן, לוֹנְגָאוִיל ודוּמֵן, ללא התחפושות)

מלך:   אדון, כל טוב. היכן הנסיכה?

בּוּאַיֶה: הלכה לאוהלה. הוד מלכותו 

          רוצה שאעביר לה הודעה שם?

מלך:   שהיא תפגוש אותי לשתי מִלים, אם היא תואיל.

בּוּאַיֶה: היא בוודאי תואיל, תסמוך, אני יעיל.

          (יוצא)

בֶּרוּן:   זה מְלַקֵט לו פֵּרוּרי שְנִינה כמו יונה,  

        ושוב פולט אותן בהזדמנות הראשונה.

        הוא מין ספסר חוכמוֹת, שמְמַחְזֵר סחורוֹת

        בִּיְרידים, חגים, שְווקים ועצרוֹת;

        אנחנו, המְשַוְוקים חוכמה במחזוֹרים גדולים,

        לא מִתְהדרים כמוֹתו בְּרוּח וּבְצִלצולים. 

        את יָפוֹתֵינו מְסוֹבב הוא על האצבע.   

        ממש נחָש זה! רואֶה אוזן – יינָעֵץ בּה. 

        הו הוא יודע טוב לנוּד, לקוּד ולְלקק,

        ולְנשְקֵק ולְצַחְקֵק וּלְהִתְמַקֵק. 

        קוֹף האופנה, מסְיֶה בּוֹן-טוֹן, אדון סלוֹן,

        שמרמה בְּקוביות אך עם סגנון.

        והוא גם שר סוֹפְּרן טֶנוֹרִי, הוא יכול

        לשיר לבד דוּאֶט בִּשְנֵי קולות. לִזחוֹל

        זה הסְפֵּסְיָאלִיטֶה שלו. נשים מתות עליו.

        המדרגות, כשהוא עולה, נושקות לנעליו.

        הוא פרח שמפריח לכל צד חיוך קטן,

        לחשוף שיניים לבנות כמו עצם לוויתן;

        כל מי שבַּחֶברה מקום כָּבַש, 

        קורא לו "בּוּאַיֶה לשון הדבש". 

מלך:   הלוואי תצמח על לשונו יבֶּלת-עַד.

          איך הוא בִּלבּל את המשרת של דון אַרְמָאד.

      (נכנסות הנסיכה, רוֹזָלִין, מריה וקַתֵרִין, לאחר שהסירו את המסכות והתחלפו במתנות, וכן בּוּאַיֶה)

בֶּרוּן:   הוא שוב פורץ לכאן! איזה ליצן! 

          אשף הגינונים! חצרן חרצן! 

מלך:   מאדאם, שיתגשמו עלייך רק ימים יפים.

נסיכה:  אם יתגשמו עלי ימים, יהיה גשוּם בים.

מלך:   אל תהפכי את רוח הידידוּת לְגידופים.

נסיכה:  אז אל תנשוב באופן כה גַשְמִי ומגוּשם.

מלך:   הגענו אליכן, במטרה ללוותכן

         סוף סוף אל חצרנו. באה השעה.

נסיכה:   ישמור עלי האוהל, אז שמרו על נדריכם.

         לָאֵל ולי אין עונג במפרֵי שבועה. 

מלך:   אל תגערי על מה שאת עצמך הבאת.

         חסד עינך הוא זה שאת נִדְרִי שָבר.

נסיכה: הִדְבַּקְתָ "חסד" ככינוי חיבה לְחטא;

         אף חסד לא מסיט מדרך הישר.

         עכשיו, חי בתולַי, שהם עוד טהורים

         כמו שושנה של תום, הריני מבטיחה -

         אני אסבול עולם שלם של ייסורים

         ולא אסכים להיות אורחת בביתך:

         לא יעלה על דעתי להיות סיבה

         לשבּוֹר שבוּעוֹת קדוֹשות אשר הלב נִשְבּע.

מלך:    הו, פה חֲיִיתֶן בִּשממה, בּדידוּת, גָלוּת,

         מוּקְצוֹת מכּל, לבוּשָתֵנוּ הַמַּרָה.

נסיכה:   זה לא נכון, זה לא נכון בכלל, טעוּת:

          היו לנו גם פה בידור ומשחקי חֶבְרה.

          ממש עכשיו עזב אותנו גדוד רוסים.

מלך:      רוסים, מאדאם?

נסיכה:                     כן, באמת, כבודו.

          גדוד מחזרים מכובדים ומנומסים.

רוֹזָלִין:    מאדאם, דַבּרִי אמת! זה לא נכון, ירום הודו.

          גברתי, בּרוּח הזמנים, מעניקה

          שְבחים ומחמאות לא במקומן.

          נכון, נתקלנו פה בלהקה

          בלבוּש רוסי. הם השתהו פה איזה זמן,

          ופִטפטו אולי שעה, אך בכוּלָה

          הם לא אמרו מִלָה של טעם, אף מִלָה.

          לא לי לקרוא להם טפשים, אומַר רק זאת: 

          כשהם צְמאים, טפשים לא מבקשים לשתות. 

בֶּרוּן:   הומור יבש מאד לטעמי. יפה שלי,

          שִכְלך הופך כל דְבר חָכְמָה לאווילי.

          כשאנו מישירים אל החמה מבט,   

          מרוב אור נְאבּד את אור עינינו. אַת

          רואָה את העולם כך ש – וזה חבל -  

          כל דְבר חכמה נראה לך שטות, כל עושר דל.  

רוֹזָלִין: אם כך אתה חכם וגם עשיר. כי לעֵינִי –

בֶּרוּן:   אני חמוֹר וגם טיפש, אה? זה מה שאני.

רוֹזָלִין: לוּלא צדקְתָ, זה היה די לא יפה

          לשלוף לי כך מִלים מתוך הפֶּה.

בֶּרוּן:   אני שלך, וכל מה ששלי.

רוֹזָלִין:                              כל הטיפש,

         כולו שלי?

בֶּרוּן:                צר לי מאד, זה מה שיש.

רוֹזָלִין:  ואיזו מן המסכות אתה לבשת?

בֶּרוּן:   מתי? איך? איפה? איזו מסכה? מה את שואלת?

רוֹזָלִין: עכשיו, שם, פה: המסכה, אשר גִלְתָה

        פרצוף יפה, ואת המכוער כִּסְתָה.

מלך:   תפשו אותנו. ועכשיו הן יִרְמסו אותנו.

דוּמֵן:   בוא נתוודה, ונעשה מהעִנְיין בדיחה.

נסיכה: המוּם, אדון? על מה אתה נראה עצוב?

רוֹזָלִין: מהר! תִפסו אותו! הוא יתעלף! ממה החְוורְתָ?

       חָטַפְת מחֲלת-ים, אה?, בַּדרך ממוסקבה?

בֶּרוּן:  כך מִתְנקמים שמיים במפרֵי שבועה.  

            קָרַס כל המִבְצר, נותרו רק השרידים.           

        הנה אני עומד, גבירתי, בהכנעה;    

            שִרְטִי אותי בְּבוּז, פִּצְעִי בְּחידוּדים,      

          בַּתְרִי את טִמְטוּמִי בחוֹד לִגְלוּג,

               שַסְפִי אותי בְּלַהַב התִחְכּוּם,

          ששוב לא אתפלל לִרְקוֹד איתך בְּזוג,

             או לעטות מַסווה רוסי עקום.

          שוב לא אבטח במגילות מנוסחות, 

              ולא בְּיֶלד שלשוֹנו אינה זריזה,    

          לא אערוך עוד ביקורים בְּמסכות,

              לא אחֲזוֹר שוב לְחזֵר בחַרִיזָה.                    

          פָּיֶיטִים של פִּיוּט ופִזמונים מסוגננים,     

             ומַלְמָלָת מִלִים, ומֶשי של שירה,   

          כמו זבובים של קיץ בי דָגְרוּ בִּפְנים,    

             הטילוּ בי בֵּיצים של יוהרה.             

          לא עוד! חי הכפפה הלבנה – שרק   

             היד תחתיה לבנה יותר – מכאן לעַד

          אבּיע אהבה ב"כן" פשוט כמו שק    

             ו"לא" טבעי כמו בּד לא מעוּבּד.       

          וכפתיחה אומַר: אשה, זה הגורל,

          אני אוהב אותך פשוט - ונָטוּרָל.

רוֹזָלִין:    נַטְרֵל-נא את הנָטוּרָל.

בֶּרוּן:                              שרידי המחלה

          הַיְשנה נותרו בי עוד. טפּלי בי בחמלה.

          בְּהַדְרָגָה אחלים. ששש, בואי נמצא מִרְשָם:

          רִשמִי "שירחם האל" לַשלישיה ששָם.

          הם נגועים גם כן; זה משהו בלב; בִּדְקוּ,

          כי מן העַיִן שלכן הם נִדְבּקו.

          הם מִתְענים. אתן אשר לובשות את מַתְנָתם,

          רשאיוֹת פה להפקיר אותם כך סתם?

נסיכה: אנחנו לא רשעיוֹת! אתם מרוּשעים, נורא!

בֶּרוּן:   פָּשַטְנו את הרגל. תנו לנו עזרה. 

נסיכה: דבר חדש! מרוּשעים מרוּשָשים

          דורשים מן הנוֹשים, וּמִנָּשִים!

בֶּרוּן:   די! לא מוכן איתך יותר שום קשקושים.

רוֹזָלִין: יפה. גם לא אני אתך, חמוד.

בֶּרוּן (לאחרים): נַסו אתם. אני הלכתי לאיבוד.

מלך:   מאדאם, לַמְדינו את הדרך למחילה

          על מעשינו.

רוֹזָלִין:                  טוב, וידוי זאת התחלה.

          ביקרְתָ פה עם מסכה לפני שעה קלה?

מלך:   מודֶה, מאדאם.

רוֹזָלִין:                     בִּמלוא חושֵיך, בְּדעה צלולה?   

מלך:   מאדאם, מודֶה.  

נסיכה:                       תודָה. במשך שהותך

          מה פה לחשת בְּאזְנָה של גבירתך?

מלך:   שלְעולם נפשִי רק בה תהיה כרוכה.   

נסיכה: אתה תכחיש זאת כשהיא תעמוד מולך. 

מלך:   נִשְבּע שלא.

נסיכה:                שָה-שה, בבקשה, אל תשתולל.

          הפרְתָ כבר שבועה, אל תעשה מזה הרְגל.

מלך:   הִרגי אותי בְּבוז אם את הנֵדֶר

          אני אי פעם אחלל.

נסיכה:                          בסדר.

          אז רוֹזָלִין, מה הרוסי לחש לך כשהוא בא?

רוֹזָלִין: שרק אני בבת עיניו לנצח. הוא נשבע!

          ושיוֹתר מן העולם כולו אני שווה,

          ואם לא נתחתן – ובקרוב -

          ימות, אבל ימשיך עוד לאהוב. 

נסיכה: מזל טוב לך ולו. הוד מלכותו

          לבֶטח יעמוד בְּדִבְרָתו.

מלך:   מאדאם, לא, איך, מה זאת אומרת?

          אני נשבע שלא נשבעתי כלום לַגברת.

רוֹזָלִין:  נשבעְתָ! ובתור אישור חותֵך

          נתת לי את זה; אך קח זאת, ותלך.

מלך:   אֶת דִבְרָתִי נתתי לַנסיכה אישית.

          מיד זיהיתי: היא ענדה את התכשיט. 

נסיכה: פַּרדוֹן, אדון, את התכשיט – ההיא ענדה.

          ומר בֶּרוּן הוא המְחזֵר שלי, תודָה.      

          אז מה, תיקח אותי? או את השַי בחזרה?

בֶּרוּן:   לא זה ולא זה; העסקה כולה - לכפָּרה.

          אני תופש: היה מי שגילה

          מלכתחילה את כל התחבולה,

          הָרס אותה כמו בְּקומדיה נדושה.

          מין תככן-בדחן סוג נמוּשה,

          שפן-חנפן-מלשָן, מָלֵא בְּרִיק,

          מָקק אשר יודע את הטריק

          איך לבדח את הגברת בְּמהתלה

          גילה את התוכנית. וכשגילה,

          הן התחלפו, ואנו כמו לצים

          חיזרנו רק  אחרי החפצים.

          הנֵדר הקודם בקושי התפוגג,

          והִנה שוב הפרנו נֵדר בְּשוגג.

          זה הספור. (לבּוּאַיֶה)  וְ- סְלח לי שאני שואל -

         זה לא אתה, זה שחיבּל ושקִלְקל?

         מי עוד כמוך מקורב לַגברת?

         אתה צוחק מאישוניה כמו מוקיון!

         אתה ניצב בֵּינָה לְאח בוערת,

         כדי לגונן, וגם לִדְחוף לה רעיון!

         אתה בִּלְבּלְתָ את שליחֵנו  – כן, חֲרָק,

         כשתִתְפּגר אז יקבְּרו אותך בפְרָאק.

         אתה לועג לי, מה? לא, אל תצחק, 

         פּוזל מעזאזֵל!  

בּוּאַיֶה:                    כל המשחק             

          היה, בינינו, די משעשע.  

בֶּרוּן:   משעשע? חתיכת פושע!                

          (נכנס קוֹסְטַרְד)

          שלום לך, גאון! הגעת בדיוק

          בּזמן, לפני האלימוּת.

קוֹסְטַרְד:                        ברוך אתה אדונִי,

          שָלחו אותי לשאול אצלו  

          אם לַשלושה אנשי מופת מותר להיכנס או לא.

בֶּרוּן:   הם רק שלושה?

קוֹסְטַרְד:                  לא, זה בסדר, מר אדון, אין פֶּשע,

          כי כל אחד מציג שלושה. זה עשר.

בֶּרוּן:                                         זה לא תשע?

קוֹסְטַרְד: לא, מר-אדון – סליחה – לא רק בשם עצמי -  

          נשבע לך חישַבְנו בּוּל פִיקְס מה-מוּ-מי.  

          שלוש כפול שלוש - 

בֶּרוּן:                          זה לא קרוב לתשע?

קוֹסְטַרְד: אם תרשה לי, מר-אדון, אנחנו יודעים למה זה מצטבּר.

בֶּרוּן:  שאני אמות, תמיד חשבתי ששלוש כפול שלוש זה תשע.

קוֹסְטַרְד: ברוך-אתה-אדונִי, חבל לבזבז את החיים על חשבונות.

בֶּרוּן:  אז כמה זה?

קוֹסְטַרְד: ברוך-אתה-אדונִי, הצדדים הנוגעים בדבר, השחקנים, מר-אדון, הם יַרְאו לך עד כדי אנה זה מצטבר. אני מצדי, התפקיד שלי, כמו שאומרים, זה לגַלֵם בתור גולם איש-מעֲלָה היסטורי – אני פּוֹמְפִּיוֹן האדיר, מר-אדון.

בֶּרוּן:  אתה אחד מאנשי המופת?

קוֹסְטַרְד: הם היו סימְפַּטים וחשבו שיש בי מספיק מוֹפְתִיוּת וְפְּמפּמו אותי להיות פּוֹמְפּיוֹן האדיר. לא שאני יודע את הדַרְגה המדוייקת של הפּומְפּון הזה, אבל אני אחליף אותו בהצגה בתור הוא.

בֶּרוּן:   לך ותגיד להם להתכונן.

קוֹסְטַרְד: אנחנו נשחק את זה קלאסי, מר-אדון, קלאסי פיקסְ; נשקיע בזה מאד.

          (יוצא)

מלך:   בֶּרוּן, הם יעשו לנו בושות. שלא יבואו.

בֶּרוּן:   אנחנו חסינֵי-בושות; ולא יזיק 

         לראות שיש גם הצגות יותר גרועות

         מזו של להקת המלך והטעויות.

מלך:   אני אומר שלא יבואו.

נסיכה: לא, אדוני, אטיל עליך וֶטוֹ לא-מָחִיק. 

          אין שום בידור כמו הבידור שלא מצחיק -      

          שמשתדל לשעשע בקלוּת,

          אבל נִמְחץ ממאמץ ההשתדלוּת.

          כשמולידים עכבר מהַר זה מְבדֵר נורא:

         מרוב רצון ליצוֹר, הורסים את הצורה. 

בֶּרוּן:   פשוט תֵאוּר של המהתלה שלנו, אדוני.

          (נכנס אַרְמָדוֹ)

אַרְמָדוֹ:  דון רוֹיָאל, אני מפצירֶך לבזבּז עלַי סֶקוּנְדוֹ וַפּיצִי, שהֶלְחַש לך מִלָה וָחֵצי בהוֹפֶן פֶּרְסונָלי.

          (המלך ואַרְמָדוֹ משוחחים בצד)

נסיכה:  הבן-אדם הזה מאמין באלוהים?

בֶּרוּן:     ולמה את שואלת?

נסיכה:   הוא לא מדבר כמו בן-אדם שאלוהים ברא.

אַרְמָדוֹ:   נוֹן פְּרוֹבּלֶמוֹ, נוֹן פְּרוֹבּלֶמוֹ, דולְסֶה מֶלך-דֶה-דְבש; נכון, עם כל ההוֹנוֹר, הסֶנְיוֹר המורֶה הוא מוּצ'אצ'וֹ-דֶה-מוּטַצְיוֹ; מֶגָלוֹמָן טוֹדוֹס, טוֹדוֹס; אבל אנחנו נשים את כל העסק בידיים של האֵלָה-דֶה-גורל, פוֹרְטוּנָה דֶה-לָה-קוֹמְבִּינָה.

             (נותן למלך גליון נייר)

           אני מְהַחֵל את השַלְוָוה-דֶה-נֶפש לדוֹן רוֹיָאל ודוֹנָה רוֹיָאלָה.

             (יוצא)

מלך:  פה יהיה ייצוג טוב לאישי המופת. (מתייעץ בגליון הנייר) הוא מייצג את הֶקְטוֹר גִבּור טְרוֹיָה; הגולם – פּוֹמְפֵּיאוּס האדיר; הכומר של הפֶּלך – אלכסנדר הגדול; המשרת של אַרְמָדוֹ – הֶרְקוּלס; הפרופסור – יהודה המכבי.

        (קורא)

              "ואם רביעיית מופת זו תיכשל בהַגָשָה,

                   הם יְשַנוּ גלימוֹת ויגלמו עוד חמישה."

בֶּרוּן:         כבר יש חמישיה, לא? כך הבנתי.

מלך:         בֶּרוּן, אל תהיה קטנוני.

בֶּרוּן:         הטוֹרֶרוֹ, המוֹרֶרוֹ, הכּוֹמֶרוֹ, המְפַגֵרוֹ וה - מיקְרוֹבּ.

               חמישיה כה מפוארת

               ההיסטוריה לא זוכרת.

מלך:         האניה יצאה לקרב, והיא כבר מסתערת.

               (נכנס קוֹסְטַרְד כפומפיאוס)


מערכה 5, תמונה 2 -


               (נכנס קוֹסְטַרְד כפומפיאוס)

קוֹסְטַרְד:      "אני פּוֹמְפֵּיאו הוא" –

בֶּרוּן:                                שקרן! אתה לא הוא, בָּלָטה!

קוֹסְטַרְד:    "אני פומפיאו הוא" –

בּוּאַיֶה:                               הראש של הנמר לְמטה!

              אתה לובש את השריון הפוך, מסיה פּוֹמְפֶּה!

בֶּרוּן:         יפה אמרת, ציניקן זקֵן.

             אני צריך לתפוס איתך קשרים.

קוֹסְטַרְד:    "אני פומפיאו הוא, פומפיאו הקרוי עדִין" –

דוּמֵן:         אדיר.

קוֹסְטַרְד:    זה באמת אדיר, אדון –

                "פומפיאו הקרוי אדִיר,

               שלא אחת,  בשדה קְרָבַי,

               חמוּש בְּמי-יודע-מה,

               גָרם לכל אויבַי אוֹי-וַיי,

               והם הזיעו מאֵימָה.

               בנדודַי הגעתי הֵנָה,

               ואם תרשו אני אַעֵזָה

               לִשטוֹחַ יד אל מול רגְלֶיהָ

               של הפְּרינְצֶזָה הַפְרָנְצֶ'זָה."

           אם הגֶבֶרֶת תגיד לי "תודה, פומפיאו", אני גמרתי.

נסיכה:  תודה אדירה, פומפיאו אדיר.

קוֹסְטַרְד: לא שהייתי מי-יודע-מה,  אבל אני מקווה שהייתי מושלם. עשיתי קצת מישמָש מה"אדיר".

בֶּרוּן:  אני שם את הכובע שלי שפומפיאוס הוא מקום ראשון במצעד המופת.

          (נכנס נתניאל כאלכסנדר)

נתניאל:       "כשְחֲיִיתִי בַּעולם, הייתי השָלִיטָא;

               כפי שיודע כל יושב אוּניברסיטָה

               אין עוד כמוני בְּכיבּוּשא

               מִנִי הוֹדוּ ועד כּוּשא.

               שִריון האבירים שלי הוא הסימן

               שאנוכי ברשותכם הוא אַלֶכְּסַנ.

               דֶר הגדול."

בּוּאַיֶה:   האף שלך הוא הסימן שאתה לא אלכסנדר. הוא מְלוּכְסַנְדֶר.

בֶּרוּן (לבּוּאַיֶה): האף שלך ממש מַחְסָנְדֶר לא מרוּסַנְדֶר של כל קַשְקְשָנְדֶר.

נסיכה:  די, די, הכּובש כבר קורא לחוֹבש. הַמְשך בדברי הכּיבּושים שלך, אַלֶכְּסַנְדְרין.

נתניאל:     "כשחייתי בעולם, הייתי השליטא" –

בּוּאַיֶה:       היית-היית! עכשיו פּינִיתָ וְפִינִיטָה!

בֶּרוּן:         פומפיאו האדיר –

קוֹסְטַרְד:    פה, ואתה יכול לקרוא לי גם קוֹסְטַרְד.

בֶּרוּן:         קח מפה את הכובש.

קוֹסְטַרְד (לנתניאל): הו אדוני, טְצ טְצ טְצ, אתה פִידַחְתָ את אלכסנדר מתפקידו. עוד יִמְחקוּ אותך על זה מההיסטוריה ומהגובְּלֵנים. אבל לא נורא: אנחנו ניתן את השריון שלך, עם האריה שמחזיק בלַפָּתו גרזן ויושב על אַסְלָת-מַלכוּת, לְאַיָקְס. זה  האיש-מופת מספר תשע. מה קרה? כובש, אבל פוחד לדבּר? בושה, בושה, תברח, אלכסנדר.

               (נתניאל פורש)

           הִנה, ברשותכם, בן-אדם טפשי ולא-מזיק; ובן-אדם ישר, אם לא אכפת לכם, שאפשר לשבּור אותו כמו כלום. הוא שָכֵן מצוין-מן-הכלל, בחיי, וטוב מאד בבּאוּלינְג; אבל מה שנוגע לאלכסנדר, איי... אתם רואים איך שזה: טיפה גדול עליו... אבל יש לנו על-האש עוד מותק של מוֹפתים, תראו.

נסיכה: עמוד בצד, פּוֹמְפֵּיאוֹנִי.

           (נכנסים הולופרנס כיהודה המכבי ומיקְרוֹבּ כהרקולס)

הולופרנס (ככרוז):

   מיניאטוּר זה מְייצג את הֶרְקוּלֶס איש  האוֹלימְפּוס,

      שבּאָלָה שלו קָטַל כל מוֹנְסְטרוס קוֹלוֹסאלי.

      כשעוד היה עולל, תינוק, זֵרְעוֹן בגודל שְרִימְפּוס

      במו-ידיו חָנַק נחָש, וזה צרח: "מה הוא עשה לי!"

          ובכן, כקוֹנְטְרָה לכּיווּץ שלו,

          אני קורא את התירוּץ שלו."

        נַסה להחזיק איזשהו סְטָטוּס בַּיציאה שלך, וצא.

               (מיקְרוֹבּ יוצא. הולופרנס מדבר בתור יהודה)

              "עכשיו אני הוא יהודה" –

דוּמֵן:  בוגד!

הולופרנס:  לא יהודה איש-קריות, אדוני.

             "אני הוא יהודה המכבי!"

דוּמֵן:  מכבּי מכבּי, אבל יהודה יהודי!

בֶּרוּן:  תודֶה, יהודה, מכרְתָ את ישו! אה?

הולופרנס:  "אני הוא יהודה" –

דוּמֵן:   אז אתה לא מתבייש?

הולופרנס: מה כוונתך, אדוני?

בּוּאַיֶה: שמסְיֶה ז'וּדָה יִתְלה את עצמו!

הולופרנס:  אתה יותר בָּכיר ממני, אדוני, יש סדר.

בֶּרוּן:  בתוֹר בּחוּר בּכיר אני בּוֹחר שתיחרב בּחוֹר.

הולופרנס:  לא, לא תצליחו להַשחיר את פּנַי.

בֶּרוּן:  כי אין לך בכלל פנים.

הולופרנס:  מה זה?

בּוּאַיֶה: ראש מנדולינה.

דוּמֵן:   ראש סיכּה.

בֶּרוּן:   רישוּם של המוות.

לוֹנְגָאוִיל:  פרצוף על מטבע רומאי שָחוּק!

בּוּאַיֶה: גוּלָה של מקל!

דוּמֵן:   קַנְקָן מחֶרס! נאד עוֹר!

בֶּרוּן:   פְּרוֹפיל של אַנטיוכוס!

דוּמֵן:   ושל שֵם וחָם ולֶפֶת!

בֶּרוּן:   ראש לַשועלים! ועכשיו – קדימה, הִשְחרנו לך את הפרצוף, תמשיך.

הולופרנס:  אתם הִשְחַתֵּם לי את הפרצוף.

בֶּרוּן:   טעות! נַתַּנו לך המון פרצופים.

הולופרנס:  אבל עשיתם מכולם קָריקָטוּרוּם.

בֶּרוּן:   גוּר אריה יהודה!

בּוּאַיֶה:  גור חמוֹר יהודי! טוב, מסְיֶה,

        תן לַחמוֹר לצאת. יהודה המכבי, אַדְיֶה.

        נו, למה אתה מחכה?

דוּמֵן:  שתדבר אליו בחיבה.

בֶּרוּן:  לקרוא לך באיזה שם קיצור? טוב, צא החוצה, יוּדָה הַמָּכָּה.

הולופרנס: כל זה מאד לא יפה, לא עדין, לא מכובד.

בּוּאַיֶה: תנו אור שם למסְיֶה ז'וּדָה! מחשיך פה. שהוא לא יִמְעד!

               (יוצא הולופרנס)

נסיכה:  מכּבי מִסכּן, איך כּיבּוּ אותו. כך יגְמוֹר בלי שיר מִזְמוֹר.

               (נכנס אַרְמָדוֹ בתור הקטור)

בֶּרוּן:  להִתְחבּא! הִנה בא הֶקטוֹר מטְרוֹיָה, חמוּש, אגוּדל מְגוּדל לְצד עקֵב אֶכִילס.

דוּמֵן:  גם אם הלִגלוּגים שלי יחזרו כולם על ראשי, בינתיים אני אהיה עליז.

מלך:  איך אפשר להַקְטיר את זה בתוֹר הֶקטוֹר.

בּוּאַיֶה: חמור טרויאני!

מלך:  לא ידעתי שהקטור היה לוחם שוורים. 

לוֹנְגָאוִיל: זה לא לוחם, זה שור. 

דוּמֵן:  שור לעומתו – משורר.

בּוּאַיֶה:  פּר לעומתו – פרפר.

בֶּרוּן:  זה לא הקטור.

דוּמֵן:  הוא או אלוהים או צייר; כי הוא עושה פרצופים.

אַרְמָדוֹ:      "הֱלוֹאֵי הַצְּבָאוֹת, כְּשּבָּא לַעיר דֶה-טְרוֹיה,

                 נָתן לְחֶקְטוֹר שַי " –

דוּמֵן:  דובדבן.

בֶּרוּן:  בּונְבּוניֶרָה.

לוֹנְגָאוִיל: ממין נְקֵבָה.

דוּמֵן:  נְקֵבָה עם דובדבן בּונְבּוֹן.

אַרְמָדוֹ:  סילֶנְצְיוֹ!

       "הֱלוֹאֵי הַצְּבָאוֹת, כְּשֶבָּא לָעיר דֶה-טְרוֹיָה,

        נָתן לְחֶקְטוֹר שַי, לְחֶקְטוֹר הָאיוֹם,

        אשר יכול היה ללחוֹם, אומרת ההיסְטְרוֹיָה,

        מבּוקר ועד לילה, ועוד לְאור היום.    

        אני הוא פֶּרח הַצְּבָאוֹת הזה" –

דוּמֵן: נרקיס!

לוֹנְגָאוִיל: המלך דה-בִּצָה!

אַרְמָדוֹ: סֶניור לוֹנְגָאוִיל מתוק, אל תַפְליג עם המָשוֹט-דֶה-לָשון שלך.

לוֹנְגָאוִיל: אני דווקא אצליף בַּשּוֹט-דֶה-לָשון בּחמוֹר-דַה-הֶקְטוֹר.

דוּמֵן:  בכל הַקִיטוֹר.

אַרְמָדוֹ: הַסֶּנְיוֹר-מָתוֹק-דֶה-מִלְחמָה הזה כבר מת ורקוּב. הֶפְרוֹחִים מתוּקים, הַל-נא תפְליקו לַהֲצָמוֹת של קְבוּרים רְקוּבים. כשהוא נָשם הֲוִיר, הוא היה בן-אדם-מאצ'וֹ. אבל אני אֶצְהָד קָדימָה-מַארש בַּהוֹפָהָה שלי. דוֹלְסֶה דוֹנָה רוֹיָאלָה, הַרְהִיפִי עלַי את חוּש הַשְמיהָה.

               (בֶּרוּן לוחש משהו באזנו של קוֹסְטַרְד)

נסיכה:  דבּר, הקטוֹר בן-חַיִל; אנחנו מעוּנָגוֹת מאד.

אַרְמָדוֹ: אני מְנָשק ומַהֲריץ את הַסַנְדָל של הוד נסיכותה המתוקה.

בּוּאַיֶה:  הוא נשפּך על הרגל.

דוּמֵן:    ומוֹצץ מהאצבע.   

אַרְמָדוֹ: "אותו הַחֶקטוֹר הִתְהלָה יותר מחנִיבּעל;

             הגְבוּרה שלו תופַחת" –

קוֹסְטַרְד: הֶקטוֹר אַמיגוֹ, היא, היא תוֹפחת! היא מִתְנפּחת! היא כבר בַּחודש השֵני!

אַרְמָדוֹ:   מה זה הוֹמֶרת?

קוֹסְטַרְד: בַּיָּקר לי, אם אתה לא תְשחק טרוֹיָאני הגוּן, יזִרְקְו את הבּחוּרה המִסכּנה לַכּלבים. היא מעוּבּרת; היֶלד  בתוך הבּטן שלה כבר משוויץ. וזה סימן שהוא שלך.

אַרְמָדוֹ:   אתה מהִיז לְסְקַנְדֵל אותי סְקָנְדָלֶס לִפְנֵי השִלטונות? אתה תָּמוּתָה-מוֹרְטֶה!

קוֹסְטַרְד:  ואז יצליפו בְּהקטור על ז'אקנטה שבְּהריוֹן ממנו, ויתלו אותו על פּוֹמְפֵּיאוֹ שמֵת ממנו.

דוּמֵן:      אתה אוצר, פּוֹמְפֵּיאוּס!

בּוּאַיֶה:    פומפיאוס הנדיר!

בֶּרוּן:      יותר מאדיר! אדיר-אדיר-אדיר! פומפיאוס הענָק!

דוּמֵן:      הקטור מִתְרָעֵד.

בֶּרוּן:      הקטור מִשְתַקְשֵק. אֵלָת האינְטְריגָה, הַדְרָן, הַדְרָן! שַסִּי אותם, שסי אותם!

דוּמֵן:      הקטור יזמין אותו לדו-קרב.

בֶּרוּן:      אם יש לו מספיק דם בבטן להטבּיע זבוב, יזמין.

אַרְמָדוֹ:   חֵי הקוטב הצפוני, אני מְזַמֵּן אותך לדוּאֵל.

קוֹסְטַרְד:  אני לא אלָחֵם איתך כמו אֶסְקימוֹס, לא, לא, לא. אני אשסף; אני אחתוך. תנו לי רק שוב את הנֶשק שלי.

דוּמֵן:     פּנוּ דרך לַמוֹפְתים המִתלקחים.

קוֹסְטַרְד:  ולא צריך שריון. ככה! בְּחולצה!

דוּמֵן:     פומפיאוס החָלוּץ!

מיקְרוֹבּ:   מָאֶסְטְרוֹ, תן לי לְפַתֵחַ אותך כַּפתור-כַּפתור. אתה לא רואה, פומפיאוס כבר מִתְפַּרֵם לקְרָב. מה אתה עושה? אתה תְאבּד את המוניטין שלך.

אַרְמָדוֹ:   חֶנְטלמֶן וחיילים, תְנוּ פַּרדוֹן. אני לא אלחֵם בְּחוּלצה.

דוּמֵן:     אתה לא יכול לסרב. פומפיאוס קרא עליך תיגר.

אַרְמָדוֹ:   אני יכול ואני הסָרֵב.

בֶּרוּן:     מה הסיבה שלך?

אַרְמָדוֹ:  ההֶמֶת הַהָרוּמָה היא – אין לי חולצה. אני לָבוּש צמר מְגרֵד על הבשר, לְסיגוּף-דֶה-גוּף.

מיקְרוֹבּ:   זה נכון, רק אני לא יודע אם זה מטעמֵי סיגוּף הגוּף או מטעמֵי קוֹצר-יד לְבּד. אבל אני נשבע, הוא לא לבוש כלום מתחת חוץ מסמרטוט-מטבּח של ז'אקנטה, שהוא לובש על יד הלב בתוֹרת סֶנְטִימֶנְט.

             (נכנס שליח, מסיה מָרְקָד)

מָרְקָד:    ישמור אותך האל, מאדאם.

נסיכה:                                 ברוך הבא, מָרְקָד,

           אבל אתה קוטע את המסיבה שלנו.

מָרְקָד:    צר לי, מאדאם, שכּן החדשות

          אשר אני מביא כְּבדות על לְשוֹני.

          אביך המלך –

נסיכה:                    מת, שכה אחיה!

מָרְקָד:    זה כך; כן; סִפּוּרִי תם ונשלם.

בֶּרוּן:      מוֹפְתים, החוצה! הבמה שלנו מתחילה להתכּסות בעננים.

אַרְמָדוֹ:   אני מצִדִי נושם אויר לִיבֶּרָסְיוֹן וגְהוּלה. ראיתי את החוֹר בִּקְצֵה המִנְארָה, ואני אשיב לי את כבודי בתור סוֹלְדָט וקָוָלֶרוֹ.

               (יוצאים אישי המופת)

מלך:        מה שלום הוד מלכותךְ?

נסיכה:      מר בּוּאַיֶה, לך תתכונן. אני אצא הלילה.

מלך:        מאדאם, לא כך. אני מפציר, הישארי.

נסיכה:      לך תתכונן, אמרתי. רבותי, אני

             מודה לכם על מאמציכם

             החביבים, ומפצירה, בְּנפש צעירה

             לצַעַר, שִכְחוּ בחוכמתכם

             את החֲזִית הַקְצת-פְּרוּעָה אשר

             הִציגו נַפשותֵינו. אם נָהגְנוּ בְּחוצפּה

             בחילופֵי-מִלים אִתכם, טוּב-טעמכם

             היה אָשֵם בזה. שלום, אדון 

             רב חסד! לב כּבד אין לו לשון גמישה.   

             אז סְלח אם לא אכביר תודות

             על שְליחוּתי שנִפְתרָה כה בְּקלוּת.

מלך:       עִתּוֹת חרוּם לא פעם מְלכּדוֹת 

            את כל הכּוונות לְמטרה אחת,

            ומכְריעוֹת בִּיְרִיָה אחת של חץ 

           את מה שהתלבט בו תהליך ארוך.    

                               [/ את מה שתהליך ארוך שקל ולא פתר.] 

           גם אם הַמֵצח האָבֵל של הַיַּתְמוּת

           אוֹסר על חיוכֵי טְרקלין של אהבה

           מלְהגְשים את שליחוּתם בְּקידוּשים,

           אם כבר בְּשוֹרת האהבה הציבה רגל,  

           בל יהדוף אותה ממטרתה ענן 

          הצַעַר; לקוֹנן על ידידים אובדים 

          זה לא בריא או מִשְתלם כמו לשמוֹח

          בִּידידים שנמְצְאוּ זה לא מכבר.

נסיכה:    אני לא מבינה אותך. יגונותַי כפולים.

בֶּרוּן:      מלים פשוטות כּנוֹת חודרות לְאוזן היגון;

          אז כך הביני את דברֵי המלך:

          למען חֶברתכן הִשְחתנו זמן,

          בַּנדרים בָּגְדנו. יופְייכֵן,

          גברות, מאד עיוֵות אותנו, 

          סובב אוֹפְיֵינוּ נגד כל כּוונותינו;

          מה שנראָה בּנו כה מגוחך -

          זה כי האהבה היא מְלאת סתירות,

          היא מפונקת, מדלגת כמו  

          ילדון שובב; העַין היא זו שבּראה   

          אותה -  אז כמו העין היא מְלֵאה 

          צוּרוֹת, צְללים, צְבעים שונים, זָרים

          ומוזרים, כשם שהעין מתגלגלת 

          לכל דבר שמבּטה נושא אותה;  

          והצגת האהבה הססגונית

          והפרועה שהעלֵינוּ, אם

          בְּעינֵיכן השמֵימיות אינה יאה   

          לשבועותינו ולכובד ראשנו,

          אותן עיניים שמֵימיות שמביטוֹת

          אל תוך פּגמֵינו, הן אשר פּיתוּ

          אותנו אל החטא. לכן, גבירות,

          כיון שכל אהבָתנוּ שלכן,

          שגיאות האהבה הן שלכן גם כן.

          חד פעמית בָּגַדנו בעצמנו,   

          בכדי להיות לעַד נאמנים 

          למי שהביאָנוּ לִבְגידה

          נאמנה - אַתן, גבירות יפות.                   

          אך גם בגידה זו, שבעצמה היא חטא,

          כך מיטַהֵרת והופכת לְמִצווה.

נסיכה: קיבלנו את מכתביכם, גְדושים

          בְּאהבה; ואת מַתְנותיכם, צִירים

          של אהבה; ומועֲצת הבְּתוּלים

          שלנו הֶעֱרִיכה את שָוְויָים

          רק כְּמִשחק-לצון נעים, בּידור-חצר,  

          ריפּוד ומלמלה לַזְּמָן. אבל      

          לא הֶעֱמַקנו לַהֲגוֹת בּזה, לכן  

          קיבלנו את אהבָתְכם על פי אוֹרְחהּ,

          כשעשוע.

דוּמֵן:                מִכְתָבֵינו, מלכתי,

          חָשפוּ יותר משעשוע.

לוֹנְגָאוִיל:                       גם המבטים.

רוֹזָלִין: אנחנו לא קראנו אותם כך.

מלך:   עכשיו, פה, בַּדָּקה החמישים-ותשע,

          הַבטיחי לי את כל אהבתך.

נסיכה: זה זמן קצר מדי, נדמה לי, כדי

          להִתְמַקח על עולם של נצח.

          לא לא, כבודו, אתה חוטא כּבד,

          ואשמתך היא יקרה. על כן  

          אם תעשה דבר לשם אהבתי -   

          ואין בכך שום צורך – זאת עשֵה

          למעני: בִּשְבועתְךָ איני בוטחת,

          אך לֵךְ לְךָ מהר לִמְקום פְּרישוּת

          צחיח ונידח, רחוק מכל

          תענוגות עולם; שם תישאר

          עד שישלימו שנים-עשר המזלות

          סיבוב שנתי אחד. אם החיים

          החמוּרים האלה, בלי חֶברה,

          לא יְשנוּ מה שהִצַּעְת בְּדם חם; 

          אם כְּפור, צומות, מעון דל, מלבושים דקים,

          לא יִקְטפו את הלִבלוּב הצבעוני

          של אהבת לבּך, והיא תשרוד

          את המבחן ותישאר אוהבת – אז,

          מקץ שנה,  בוא ותתבע אותי,

          כן, תְבע אותי בִּזכות, וחֵי כף-יד

          בְּתוּלה זו שנושקת לידְךָ עכשיו,    

          אז אהיה שלך. ועד לְרגע זה,

          אנעל את נִשְמתי האומללה

          בתוך בֵּית אבֵלוּת, אמטיר

          דִמְעות קינה לְזכֶר מות אבי.  

          אם תסרב, שיִיפּרְדו ידֵינו, אדוני,

          אין אנו ראויים אחד לַלֵּב של השני.

מלך:   אם אסַרֵב לכך, או ליותר מכך, 

          בכדי להתפּנק בְּעונג, זֶמר, שיר,

          שמַר המוות את נפשִי מִיָד יִקח.

          לבּי הוא בְּחזֵך. לדרך צא, נזיר.

          (המלך והנסיכה משוחחים בצד)

דוּמֵן:   אך מה יבוא עלי, אהובתי? אשה?

קַתֵרִין: יבוא זקָן, תבוא בְּריאוּת, כֵּנוּת קדוֹשה.

          הלוואי יִפּלו בחלקך כל השלושה.

דוּמֵן:   אני יכול לומר "תודה, אשתי?"

קַתֵרִין: לא כך, אדון. שנה תמימה ויממה

          מילת חיזור לוֹטפת לא אשמע.

          בוא שוב כְּשְאֶל גבירתי יבוא שוב אדונך;

          אז, אם תהיה לי אהבה רבה, אתן מעט לך.

דוּמֵן:   עד אז אותך באמונה ויושר אשָרֵת.

קַתֵרִין: אל תישָבַע שנית, ששוב לא תתחרט.

          (הם משוחחים בצד)

לוֹנְגָאוִיל: ומה תאמר מריה?

מריה:                       כששנה אחת תִכְלֶה

          אחליף גלימה שחורה בעד חבר-אמת מלא.

לוֹנְגָאוִיל: אמתין בסבלנות, אבל הזמן ארוך.

                          [/ אמתין בסבלנות, אבל הזמן ארוך. דינג דונג.]

מריה:  ומה אתה? ארוך, ורך ימים, ורב בְּרוֹך.

                         [/  ומה אתה? ארוך וגם צעיר, מר לונג.]           

          (הם משוחחים בצד)

בֶּרוּן:   גבירתי בהגיגים? אשה, הביטי בי.

          ראי נא את חלוֹן לבּי – העַין;

          איזו תחינה נִכְנַעַת ממתינה לתשובתך שם.

          גיזרי עלי שרוּת לכבוד אהבתך.

רוֹזָלִין: הרבה שמעתי אודותיך, אדוני

          בֶּרוּן, בטרם ראיתיך, ולשונוֹ

          הארוכה של העולם נושאת שמך   

          כאיש גָדוּש בְּלעג ומָלא

          בְּהיתולים ועקיצוֹת פוגעות

          אשר אתה שופך בלי אבחנה 

          על כל הנתונים לחסד פִּקְחותך. 

          כדי לעקור משוֹרש לַעֲנָה זאת מן

          המוח הפּוֹרה שלך, ועקב כך

          לזכות בי, אם תרצה – כי בלי זה לא

          תזכה בי לעולם -  אתה תלך

          שנה תמימה יום-יום רק לְבקֵר חולים

          אִלְמים, ותשוחֵחַ רק עם אומללים

          מחרחרים; ומשימתך תהיה, בכל

          כוחה העז של פִּקחותך, מן הסובלים

          חסרֵי-האוֹן האלה לְחלֵץ חיוך.

בֶּרוּן:   לִשְלוֹף מִגְרון המוות צחוק פרוע? 

          זה לא יכול להיות; זה אי אפשר;

          לעליצוּת אין אחיזה על נפש מתייסרת.

 רוֹזָלִין:   זוהי הדרך לחֲנוֹק נֶפש ארסית,

          שעוצְמתה נולדת מן החסד המפוקפק   

          אשר קָהל חלוּל כשהוא צוחק

          נותן לֶאֱווילים. כל הברכה     

          של דְבָר בדיחה שרויה בָּאוזן של

          המאזין, ולעולם לא בּלָּשון

          של הבּדחן. לכן, אם האזניים החוֹלות,

          שהִתְחרשו כבר מאַנְחות ייסוריהן,

          יקשיבו לכל לִגְלוּגֵיך התפלים,

          הַמְשך, ואז אקח אותך, גם עם 

          הפּגם הזה; אבל אם לא יקשיבו, זְרוֹק

          לעזאזל את ההרְגל הזה, 

          וכך אמצא אותך נקי מן הקלקול,

          סיבה טובה לשמוח בתקנתך.

בֶּרוּן:   שנה תמימה? טוב, כשנופלים – נופלים.

          עכשיו אלך להתלוצץ שנה בבית-חולים.

נסיכה (למלך): נכון, אדון מתוק, וכך אני נפרדת.

מלך:   לא, לא, אנחנו נלווה אתכן

          לדרכּכן.

בֶּרוּן:                לחיזורינו אין סיוּם

          של מחזה ישן. "הוא" לא יִזְכּה בְּ"היא".

          לו הגברות היו מטות חסדן, אז, ידידִי,          

          יכלוּ לתת למִשְחקֵנוּ סוף של קומֶדִי

מלך:   חכֵּה, אדון, שנה אחת ויום וזהו זה,

          זה ייגמר.

בֶּרוּן:               זה קצת ארוך מדי לְמחזה.

          (נכנס אַרְמָדוֹ)

אַרְמָדוֹ: דוֹנים רוֹיאלים, פּוֹר פָאבוֹר –

נסיכה: זה לא היה הֶקְטוֹר?

דוּמֵן:   אביר המופת של טְרוֹיָה...

אַרְמָדוֹ: רק הֶנְשוֹק לַהֶצְבּע הַהִימְפֶּרְיָאלית שלךְ והֵצֶה לי לְדרכּי. נָדרתי נֵדר-דֶה-כּפּרה. נשבעתי לחָאקֶנֶטה לחרוֹש בַּמַחְרֵש למען הֲאַבָתה שָלוש שנה. אבל, גְרָנְדְיוֹזים מאוּלָלים, אתם מוכנים לשמוע דיאלוג מוזיקלי שחיבּרו שנֵי המלומדים הפֶּדָאנְטים בתור הוֹמָאגְ'יוֹ לַינשוּף ולקוּקוּ? זה היה צריך לבוא אחרי הסוף של ההצגה שלנו.

מלך: קְרא להם לעלות מהר; אנחנו נִשמע.

אַרְמָדוֹ: הוֹלֶה! וָאמוֹס, מוּצָ'צ'וֹס!

          (נכנסים כולם)

          הצד הזה הוא החורף; הצד הזה, האביב; הסנגוֹר של האחד הוא הינשוף; של השני – הקוּקוּ. אביב, תתחיל.

 

          שיר

אביב:  כְּשוֶרֶד וְרַדְרַד וסיגל סגוֹל

          וּפרחים צֶבע כֶּסף, כָּחוֹל וטוּרקיז

          עם ניצן ושוֹשן וּגְלָאדְיוֹל

          צובעים את האחוּ בְּצֶבע עליז,

          אז הקוּקוּ מראש כל עץ

          לועג לַנְשוּאים, כי כך הוא מצייץ:

               קוּקוּ שלְךָ, כן-כן, כן-כן,

               עושה קוּקוּ בַּקֵּן של השָכן!

          זה שיר של פַּחד, צליל של רעל

          לאזנו של איש ובעל.

 

          כשרועֶה מצפצף וּמְחלל,

          עפרונים מצייצים לַחוֹרשים בְּרינה,

          כשעוֹרב מתעופף, צב זוחל

          וּבְתוּלוֹת בִּלְבוּש קיץ יוצאות לַגינה,

          אז הקוּקוּ מראש כל עץ

          לועג לַנְשוּאים, כי כך הוא מצייץ:

               קוּקוּ שלךָ, כן-כן, כן-כן,

               עושָה קוּקוּ בַּקן של השכן!

          זה שיר של פחד, צליל של רעל

          לאזנו של איש ובעל.

 

חורף:  כשהשלג נוטף קר ורך,

          וזָ'ן הרועֶה מחמם את היד

          זָ'ק מביא בּולֵי עץ אל האח,

          והחלב קופא בַּכּד,

          כשהדם מִתְקרש, והדרך שחורה,

          לילה-לילה ישיר הינשוף ויקרא:

               הוֹ-הוֹ! הִי-הִי! מי בא, מי בא?

               היא-הוא! היא-הוא! היא מחכה לאהבה!

          זה צליל של זֶמר, תו שמֵח

          כשזָ'נֵט יוצקת שֶמן רותח.

 

          כשהרוח שורק ונוהם ומייבב,

          ושיעול מחֲריש כל נאוּם רציני,

          כשהאף של מַריאן מצוּנן וצורב

          ובַשֶלג יושב לו צִפור קְדוֹרָני

          כשרוֹחש הסרטן הצלוי בַּקְדירה,

          לילה-לילה ישיר הינשוף ויקרא:

               הוֹ-הוֹ! הִי-הִי! מי בא, מי בא?

               היא-הוא! היא-הוא! היא מחכה לאהבה!

          זה צליל של זמר, תו שמח

          כשזָ'נֵט יוצקת שמן רותח.

 

אַרְמָדוֹ: מִלים של סוף הן מרוֹת אחרי שירים של אור. אַתם - לְשָם; אנחנו - מִשָם.

          יוצאים.




< אחורה הדפסת הטקסט עמל אהבה לשווא - מערכה 5, תמונה 2 - חלק ב'