(נכנסות הנסיכה, רוֹזָלִין, מריה וקַתֵרִין)

נסיכה:           מתוקותי, עוד נתעשר עד שנצא

                   מכאן, אם הֲצָפָת הַמַּתָנוֹת

                   לא תיפּסֵק. דיוֹקן אשה עם שְלל

                   יהלומים! תראו מה שקִבּלתי מן

                   המלך האוהב.

רוֹזָלִין:                               מאדאם, לא בא

                   עם זה עוד משהו?

נסיכה:                               כן, הכַּמוּת

                   הכי גדולה של אהבה בחרוזים

                   שיכולה להידחס בְּדף, משְנֵי

                   צדדים, כולל שוליים, וחותָם

                   הילד קוּפּידוֹן.

רוֹזָלִין:                             טוב שחיזקוּ אותו

                   בשעווה שיעמוד זקוּף,

                   הוא בן חמשת-אלפים שנה,

                   הילד. 

קַתֵרִין:                    כן, וגם פושע מסוכן.  

רוֹזָלִין:            את לעולם לא תִתְחַבְרי איתו;

                  הן הוא רָצח את אחותך.  

קַתֵרִין:                                      עָשָה אותה

                   קודרת, עצובה, כְּבדה; וכך

                   היא מתה. אם היתה קְלילה כמוך,

                   עם רוח עליזה ושובבית,

                   יכלה להיות לְסבתא טרם שתמוּת.

                   את בטח תהיי. לב קל יחיה הרבה.

נסיכה:           אך, רוֹזָלִין, גם לך יש מתנה, לא?  

                   ממי היא? מה היא?

 רוֹזָלִין:                                   כבר אני מראה לך. 

                   פנַי אולי אינם יפים כמו שלך,

                   אך מתנתי אינה קטנה ממתנתך.

                   תִראי – גם לי יש חרוזים, חתוּם: בֶּרוּן,

                   עם קֶצב ומִשְקל. אם גם לַתוכן יש

                   מִשְקל: אין בת-אלים יפה כמותי 

                   על פני האדמה. משווים אותי

                   למי-יודע-מי. הו, הוא צִיֵּר

                   בחרוזָיו פּוֹרְטְרֵט שָלֵם שלי!

הנסיכה:         דומה?

רוֹזָלִין:           בָּאותיוֹת מאד, בַּמַּחְמָאוֹת פחות.

נסיכה:           אז את יפָה כמו דיו. לא רע, לא רע.   

קַתֵרִין:           ואַת כמו דיו צחה ובהירה.

רוֹזָלִין:           את מִתְגרָה בי? תחשבי קצת קודם,

                  גברת רוּז', מאדאם שְפָתוֹן, מִיס אוֹדֶם.  

נסיכה:           וקַתֵרִין, מה מר דומֵן שלח לך, חֶמד?

קַתֵרִין:           את הכפפה הזאת.

נסיכה:                                הוא לא שלח לך צֶמד?

קַתֵרִין:           נכון, מאדאם; וגם יותר – פה יש

                  אלפַּיים חרוזֵי אוהב עיקש;

                  משְפת החנופּה זה מתורגם

                  לבְליל בּלבּוּל עילֵג ומגומגָם.   

מריה:            את זה, עם הפנינים, שלח לי לוֹנְגָאוִיל בסתר.

                   מה שכתוב ארוך מִדַּי בְּקילומטר.

נסיכה:           כן, לפחות. את לא היית מעדיפה, אוצר,

                   מחרוזת ארוכּה, מִכְתב קצר?

מריה:            מוטב חרוז על הצוואר ולא על הנייר.  

נסיכה:           אנחנו כה פִּקְחות, ללעוג לַמחזרים.

רוֹזָלִין:           הם מזמינים זאת כמו טפשים גמורים.

                   במר בֶּרוּן זה אתעלל טוב טוב,

                   הוא יתפתל אצלי לפני שנעזוב.

                   הוא כבר יבין לעומק מה זה לאהוב!

                   הוא יתרפס, ויתרפט ויתרוצץ,

                   ימתין שעות בלי קץ ויתפוצץ,

                   מוחו מחרוזים יהיה שָחוּק, 

                   הוא יְכַלֶה כוחו עד שיהיה מחוּק.       

                   אני כבר אמוטט אותו במָט. 

                   אני אהיה לו אָס, הוא ג'וקר מקוּמט. 

נסיכה:        כשחכם הופך טיפש אין לו מוצָא,

               אבוד. טפשות אשר נִדְגֶרת בַּבֵּיצה

               של החָכְמָה היא לא טפשות של היום-יום, אה?

               אינְךָ סתם גולם, אתה גולם עם דיפּלוֹמה. 

רוזלין:         עֶלם לוהט וחם יש לו דם קר

               בְּהשוואה לכְבד-ראש שנהיה מופקר.   

מריה:         טפשות של איש טיפש אינה דבר כואב

               כמו זו של איש חכם כשהוא מתאהב;

               מוחו אז לִמְשימה אחת נִרְתם:    

               איך להוכיח שהוא מטומטם.  

                   (נכנס בּוּאַיֶה)

נסיכה:           הנה בא בּוּאַיֶה, ופרצופו צוהל.

בּוּאַיֶה:           דָקְרוּ, הָרגו אותי מצחוק! אני נופל!

נסיכה:           יש חדשות?

בּוּאַיֶה:                          מאדאם, גבירות, להֵיערך!

                   צבא האויב בא להכות שוֹק על יָרך

                   את שלוותכן. האהבה, בהסוואה,  

                   קְרֵבה לכאן לתפוס אתכן בהפתעה. 

                   התגוננו, טַכּסו מהר עֵצה,

                   או תכסוּ ראש ותנוסו בריצה. 

נסיכה:           לִגיון צרפת מול קופידון! נֶשק דַגֵל!

                   מי בא לתקוף? ספר, ספר נא, מרגל.  

בּוּאַיֶה:           בצל קריר מתחת עץ שִקְמה

                   חשבתי שאחטוף איזו תנומה,

                   כשהופּ, ראיתי מתקרבים מהר   

                   המלך ומְרֵעָיו כדי לְמרֵר

                   את המנוחה שלי בּצֵּל! לכן

                   זחלתי אל השיח השָכֵן.

                   הצלחתי לצוֹתת -  הרֵיני מצטט -  

                   שהם בַּדרך, בְּתחפושת, הקְוָרְטֶט.

                   בתור שָליח הם לקחו מין אפס-כלום

                   אשר שינן טוב בעל-פה את הדקלום. 

                   אִמנוּ אותו בְּכל תו וכל תג:

                   "כך תדבר וכך תלך וכך תנהג."

                   ושוב ושוב הביעו חששות

                   שלא יֵדע נפשו ויעשה בושות.  

                   "כי שם", אמר המלך, "שם תראה מלאך;

                   אבל דבּר בעוֹז, לא בלב רך."

                   "מלאך?", ענה הילד "טוב, תודָה;

                   הייתי מפחד אם היא היתה שֵדָה".

                   הם צחקו, טפחו לו על הגב בְּמרֶץ,   

                   ניפחו לו את הביטחון, לַשרץ.

                   אחד מחא כפיים וצרח

                   שלא נתקל עוד בנואם כל כך מוצלח.

                   אחֵר סימֵן "כל הכבוד", צעק "הֶאָח! 

                   יקְרֶה מה שיקרה, הנצחון מובטח!"

                   שלישי אמר "פנטסטי!" ורקד,   

                   הרביעי קפץ למעלה – ומעד.

                   ואז כולם צנחו לָאדמה, 

                   בּרעמֵי צחוקים ומהומה, 

                   עם המגוחכוֹת בַּהבּעות,

                   אשר מיזגו ים צחוק עם ים דמעות. 

נסיכה:           ומה? ומה? הם מגיעים? מה הם עושים?

בּוּאַיֶה:           הם מגיעים מייד, והם מחופשים

                   למשהו כמו מוֹסְקבָאִים רוּסים.

                   הם מִתכּוונים פה לְחזֵר ולְחוֹלל,

                   וכל אחד יאמר דִבְרי הלל  

                   לאהובת לבו, שיזהה אותה   

                   לפי המתנות שהיא עוטָה.

נסיכה:           אה כן? הם יעמדו בְּמבחנים;

                   גברות, נשים-נא מסכות על הפנים,

                   וּלְאף גבר המזָל לא יתמזֵל

                   לראות בְּזוֹל פרצוף מַדְמואזֵל.

                   את, רוֹזָלִין, לבשי את זה, וכך          

                   המלך ינסה לכבּוֹש אותך.      

                   בואי, קחי את זה, ואת שֶלך תתני,

                   וכך בֶּרוּן יחשוב שרוֹזָלִין - אני.

                   ותתחלפו, שתיכן; ששנֵי הנוספים

                   גם הם יכרכּרו סביב תחליפים.

רוֹזָלִין:           ושימו את הַשַּי במין מקום בולט!  

קַתֵרִין:           אך מה המַטָרָה בַּחילופים האלה?

נסיכה:           המטרה היא לסכּל את מַטְרתם.

                   הם תכננו פה שעשוע של שִמְחה,

                   אז מטרתי שלי – בדיחה תחת בדיחה.

                   אם כל אחד מן הגברים יִזְחל

                   מול אהובה לא אהובה, נוּכל

                   כשניפגש אחר כך בלי המסכות,

                   לשטוף אותם בלעג ובדיחוֹת.

רוֹזָלִין:           אם הם יזמינו לריקוד, אז מה?         

נסיכה:           אף רגל לא תנוע ממקומה.                

                   גם לַנְּאוּם לא נתייחס. כשהמדקלם

                   יאמר אותו, נַפְנה לו עורף, נִתְעלם.

בּוּאַיֶה:           הוא יתמוטט מהפגנה כזאת של בוז,   

                   וזה יוציא אותו לגמרי מריכוז.

נסיכה:           זה העניין. אם הוא יתחיל להיטשטש,

                   כל המופע שהם הכינו ישתבש.

                   נעים להיות בחבורה שמנצחת,   

                   כלום לא לתת, ומה שיש להם - לקַחַת.

                   ככה נִלְעג לַמִשְחקים שהם המציאו,

                   והם את נשמתם יוציאו ויזיעו.

                   (נשמעת חצוצרה)

בּוּאַיֶה:           לִבְשוּ תחפושת – המחוּפּשים הגיעו.

               (נכנסים כושים מנגנים. מיקְרוֹבּ, נושא דף נאום, והמלך ובני לוויתו מחופשים לרוסים ועוטים מסכות)

מיקְרוֹבּ: "הו אלילוֹת, אַתן, שְאוּ בְּרכה!"  

בּוּאַיֶה: הו מלמלות, סָטֵן ומַסכָה!

מיקְרוֹבּ: "מִקְבּץ של הגבירות הכי יפות

          אשר הִפְנו אי-פעם את ה -   

          (הגברות מפנות אליו את גבן)

                                    עורף – לְמבּט אנוֹש".

בֶּרוּן:   "העַין", כלב, "את העין!"

מיקְרוֹבּ: "אשר הפנו אי-פעם את העין למבט אנוֹש.

          נוּ –  נוּ - "

בּוּאַיֶה: נוּ!

מיקְרוֹבּ: "תְנוּ! תנוּ הַבְטָחָתְכֵן בְּחַסְדֵיכן, אֵלות,

          שתִשְתַגְלוּ" –

בֶּרוּן:   "שתִשְתדלו", חיה!

מיקְרוֹבּ: "שתשתדלו בעיניכן דמויות-השמש,

          עיניכן דמויות-השמש..."

בּוּאַיֶה:                           הן דמויות של שמש

          ואתה פיגוּרָה של פּיגוּר.

מיקְרוֹבּ: הן מתעלמות ממני, זה די מְבַלְבֵּל אותי.

בֶּרוּן:   גָאון! לך, תסתלק, יִמַּח שִמְךָ!

          (יוצא מיקְרוֹבּ)

רוֹזָלִין: מה רצונם של הזָרים האלה? שְאל, 

       מר בּוּאַיֶה. אם הם דוברים את לשוננו,

       נִשְמח אם מישהו יגיד מה רצונם.

       בבקשה.

בּוּאַיֶה:          מה רצונכם מן הנסיכה?

בֶּרוּן:   רק קַבָּלת פּנים רוֹגעת ושלוֹמות.  

רוֹזָלִין: מה הם אומרים שרצונם?

בּוּאַיֶה:  רק קבלת פנים רוגעת ושלומות. 

רוֹזָלִין: קִבּלוּ. אז תבקש מהם ללכת.

בּוּאַיֶה: קיבלתם, היא אמרה, עכשיו תוכלו ללכת.

מלך:   אמור לה, פּרסָאוֹת רבות חצִינוּ

          בִּכְדֵי לפסוע לצידה פה על הדשא.

בּוּאַיֶה: אומרים שפרסאות רבות חצו

          כדי לפסוע לצידך פה על הדשא.

רוֹזָלִין: תשאל אותם כמה יוצא כשחוצים

       פרסה לְחֵצי. הם חצו הרבה?

       הם בטח יכולים לחצות אחת.

בּוּאַיֶה: אם כדי לבוא לפה חציתם פרסאות

          רבות, הנסיכה רוצה לדעת מה

          יוצא כשחוצים פרסה אחת לחצי.

מלך:   הגֵד לה שהִכְפּלנו כל פרסה

        ביֶגע צעדינו.

בּוּאַיֶה:              היא שומעת בעצמה.

רוֹזָלִין: אז כמה צעדים של יֶגע, מתוך כל

          הפרסאות היגעות אשר חציתם או

        הִכְפּלתם, נכנסות לתוך פרסה אחת?

מלך:   על כל מה שבזבזנו לכבודך 

        לא נתחשבּן. אנחנו חייבים לך כה  

        הרבה, ועוד יותר, ונעניק הכל 

        בלי שום פִּנְקסנוּת. הואילי להרְאוֹת 

        את אור השמש של פנייך, שנוכל

        כמו פראים לסגוד לה.

רוֹזָלִין:                       הפנים שלי

         הם הַלְּבנָה, הם מכוסים בעננים.

מלך:   ברוכים העננים הצייתנים. 

         הואילי, לְבנה, וגם אתן, כוכְבוֹת שמיים,

         בלי עננים לִזְרוֹח על עינינו, שטוּפוֹת מים.  

רוֹזָלִין: בַּקְשָן מוזר! בַּקֵּש דברים יותר גדולים!

          בִּקַשְתָ פה רק אור ירח על גלים.

מלך:   אז, העניקי, לבנה, מָחוֹל לַגַּל;

          ציווית שאבקש? אז הנה, מסוגל.

רוֹזָלִין: קדימה, מוזיקה! איחרתם. איפה הנגינה?

          עוד אין? אז אין ריקוד! דָעכְתִי כמו הלבנה.

מלך:   לא תרקדי? למה פתאום את כה שונה?

רוֹזָלִין: פגשְתָ לבנה מְלֵאָה, עכשיו היא הִתְקטנה.   

          (הכלים מתחילים לנגן)

מלך:   אך האָדם כָּמֵהַּ להגיע ללבנה.   

          המוזיקה כבר מתנגנת; תני שתַפְעילֵך.

רוֹזָלִין: אָזְנִי מוּפְעלת, מִתְפּעלת.

מלך:                            ורגְלֵך, רגְלֵך?

רוֹזָלִין: עברתם סתם, אז לא נהיה סתם נחמדות,  

          זָרים. קחו יד. אנחנו לא רוקדות. 

מלך:   אז למה יד?

רוֹזָלִין:                 להיפרד כידידים. לקוּד,

          מתוקותי. וכך נגמר לו הריקוד. (המוסיקה נגמרת)

מלך:   סיבוב שני! אל תתקמצו! לא נוותר!

רוֹזָלִין: בִּמְחיר כזה לא יכולות לתת יותר.

מלך:   נִקְבי מחיר. אה, מה יקנה את חֶבְרתכן?

רוֹזָלִין: רק חסרונכם.

מלך:                      זה לא יקרה, לא יתכן.

רוֹזָלִין: אז לא. שלום-שלום, הרבה בְּרכוֹת

          לַמַּסכוֹת; לַפּרצופים – פחות.

מלך:   אם לא רוקדים, אולי נמשיך בַּפִּטְפּוּטים.

רוֹזָלִין:  אז בארבע עיניים.

מלך:                       טוב, לי זה מתאים.

          (הם מסתודדים בצד)

בֶּרוּן:   תני לי, גבירה לִבְנת יד, רק מילה של דבש לִלְחוֹש. 

נסיכה: גבירה, חלב ודבש, אדון -  יָצא לךָ שלוש.

בֶּרוּן:   אזרוק עוד קוביה, אם כבר טיפה נפתחְת.      

          סוכר, תפוח, שוקולד. ניצחְת!

          הִרְווחת ששה דברֵי ממתק.     

נסיכה:                                והַשְבִיעי: אַדְיֶה.

         לא אשחק יותר, אתה נוֹכֵל, מסיה.

בֶּרוּן:   מילה בסוד.

נסיכה:               רק אל תיתן לי עוד סוכר.                                            

בֶּרוּן:   בלי מלח על הפצע.

נסיכה:                      כבר אתה מלוח?

בֶּרוּן:                                            מר.

          (הם מסתודדים בצד)

דוּמֵן:   תרשי לי להחליף כמה מִלים אתך?

מריה:  תגיד אותן.

דוּמֵן:                 גבירה יפה.

מריה:                              תיקח

          "אדון יפה" תמורת זאת.

דוּמֵן:                              אם אפשר,

          חִזְרי על כך בּצד, ואז אגיד בּוֹן סוּאַר.

          (הם מסתודדים בצד)

קַתֵרִין: למסכה שלך לָשוֹן אֵין, אם יורשה לי?         

לוֹנְגָאוִיל:    אני מבין את הסיבה לַשאלה.

קַתֵרִין: מה הסיבה? אמור מהר, קשֶה לי.

לוֹנְגָאוִיל:    לךְ יש במסכה לשון כפולה,

          אז תני חֲצי, כי לבדי לא כלום אני.

קַתֵרִין: אל תתעקש. מה, אתה תַּיִש, אדוני?  

לוֹנְגָאוִיל: תיש, גבירתי.

קַתֵרִין:                  לא: תיש אדוני!            

לוֹנְגָאוִיל: שנינו תיישים.

קַתֵרִין:                 אני מותשת כבר אני.  

          לך תלחך בַּצד איזה מספוא, אני אומרת.

לוֹנְגָאוִיל: את רק פוצעת את עצמך כשאת כך מסתערת.      

          למה ישר עם הקרניים? למה לך? 

קַתֵרִין: אתה תמות כּגְדִי לפני שקַרְנְךּ תִצְמח.

לוֹנְגָאוִיל: מילה בַּצד לפני המוות, חמודה.

קַתֵרִין: תִגעֶה ברוך, כי לַשוחט אוזן חדה.

          (הם מסתודדים בצד)

בּוּאַיֶה: הלשונות של פרגיות מצחקות

             חדות כמו תער משויף וקטלני,

          והן חותכות גם שערות מאד דקיקות;

             כן, הִגָיוֹן לא הגיוני עד גאוני 

          שמעתי פה. לִשְנינוּתן כָּנָף זריזה

          מחֵץ, קָליע, מחשבה, רוח פזיזה.     

רוֹזָלִין: מספיק, בנות, ואף מילה יותר; סוגרים!

בֶּרוּן:   אוֹהוֹ, כולם כאן חָבוּלים מדִבּוּרים!

מלך:   שלום, משוגעות. מוחותיכן קצת יְגֵעים.

          (יוצאים המלך, הרוזנים והכושים)

נסיכה: עשרים שלומות, אנשי מוסקבה קפואים.

          מה, אלה המאורות של הפִּקְחוּת?

בּוּאַיֶה:    הם סתם נרות, שנשיפתכן כִּבְּתָה.

רוֹזָלִין: מוחות בּלוֹן, רק רִיק ונפיחוּת.

נסיכה:    דלוּת שכלית בשוֹוִי של פרוטה.

           לדעתכן הם לא יתלו עצמם עכשיו?

           יסתובבו לנצח רק עם מסכה?  

           בֶּרוּן איבד לגמרי את עשתונותיו.

רוֹזָלִין:     כולם נראו בשיא המבוכה.   

          המלך בִּדמעות ביקש מילה חמה.

נסיכה:    בֶּרוּן הזה נשבע לי עד הגג.

מריה:     דוּמֵן הקדיש לי את חרבו. אז מה? 

           אמרתי: "אל תשלוף!" הוא השתתק כמו דג.    

קַתֵרִין:    הלוֹנְגָאוִיל אמר שבגללי לבו רפֶה.

          יודעות איך הוא קרא לי?

נסיכה:                                מחלה ממארת?

קַתֵרִין:      נכון. 

נסיכה:          את מְדַבּקת, קַתֵרִין! רופא, רופא!

רוֹזָלִין:     אנשי שווקים הם מבריקים מאלה, מצטערת.      

            אבל שומעות? המלך לי נשבע לעַד.

נסיכה:    בֶּרוּן אמר שלאהוֹב אותי נועד. 

קַתֵרִין:    ולוֹנְגָאוִיל רק לשרֵת אותי נולד.

מריה:     מסיה דוּמֵן כרוך בי כמו כפפה ביד.

בּוּאַיֶה:     מאדאמותַי וגבירותי, הַקְשֵבְנָה טוב:

           הם יַחְזְרוּ לכאן כולם, ובקרוב,

           בלי מסכות. כי הם לא יִמְחלו

           על העלבון שהם אכלו, הם לא יוּכלו.

נסיכה: הם יַחְזרו?

בּוּאַיֶה:               הם יַחְזרו, האומללים;

          ויְפַזזו, עד כמה שהם חבוּלים.

          לכן לקראת בואם שוב את המתנות הַחְלֵפְנה,

          ובְאוויר הקַיִץ כמו שושן מתוק – רַפְרֵפְנה.

נסיכה: מה נרפרף? דבֵּר פשוט, אח, קשקשן.

בּוּאַיֶה: גברות יפות במסכות הן ניצנֵי שושן;

          בלי מסכות, כּשבְּשיא יופְיָן הן נחשפות,

          הן בְּנות מלאך, או שושנים מרפרפות.

נסיכה: די רִפרופים! מה לעשות אם הם חוזרים

          שוב בלי המסכות לחיזוּרים?

רוֹזָלִין: מאדאם, אם תִשְמעי לעֲצָתִי, שוֶוה

          ללעוג לפרצופָם כשם שלָעגְנוּ לַמסְווה.

          נגיד להם איך פה קיבלנו כְּאורחים

          גדוד מוסְקְבָאים בְּמַלבושים מגוחכים; 

          נִתְמַהּ מי הם היו, ולאיזו מטרה

          כָּתְבו נאוּם בחוסר כִּשָרון נורא,

          ואיך התנהגו כמו ליצנים אלינו

          ואיך עשו אוהל קרקס מאוהלנו.

בּוּאַיֶה: גבירות, להסתלק. הם מגיעים, החַרְזָנים.

נסיכה: עכשיו נַפְנֵפְנה ורפְרֵפְנה, שושנים.

          (יוצאות הנסיכה והגברות.

       נכנסים המלך, בֶּרוּן, לוֹנְגָאוִיל ודוּמֵן, ללא התחפושות)

מלך:   אדון, כל טוב. היכן הנסיכה?

בּוּאַיֶה: הלכה לאוהלה. הוד מלכותו 

          רוצה שאעביר לה הודעה שם?

מלך:   שהיא תפגוש אותי לשתי מִלים, אם היא תואיל.

בּוּאַיֶה: היא בוודאי תואיל, תסמוך, אני יעיל.

          (יוצא)

בֶּרוּן:   זה מְלַקֵט לו פֵּרוּרי שְנִינה כמו יונה,  

        ושוב פולט אותן בהזדמנות הראשונה.

        הוא מין ספסר חוכמוֹת, שמְמַחְזֵר סחורוֹת

        בִּיְרידים, חגים, שְווקים ועצרוֹת;

        אנחנו, המְשַוְוקים חוכמה במחזוֹרים גדולים,

        לא מִתְהדרים כמוֹתו בְּרוּח וּבְצִלצולים. 

        את יָפוֹתֵינו מְסוֹבב הוא על האצבע.   

        ממש נחָש זה! רואֶה אוזן – יינָעֵץ בּה. 

        הו הוא יודע טוב לנוּד, לקוּד ולְלקק,

        ולְנשְקֵק ולְצַחְקֵק וּלְהִתְמַקֵק. 

        קוֹף האופנה, מסְיֶה בּוֹן-טוֹן, אדון סלוֹן,

        שמרמה בְּקוביות אך עם סגנון.

        והוא גם שר סוֹפְּרן טֶנוֹרִי, הוא יכול

        לשיר לבד דוּאֶט בִּשְנֵי קולות. לִזחוֹל

        זה הסְפֵּסְיָאלִיטֶה שלו. נשים מתות עליו.

        המדרגות, כשהוא עולה, נושקות לנעליו.

        הוא פרח שמפריח לכל צד חיוך קטן,

        לחשוף שיניים לבנות כמו עצם לוויתן;

        כל מי שבַּחֶברה מקום כָּבַש, 

        קורא לו "בּוּאַיֶה לשון הדבש". 

מלך:   הלוואי תצמח על לשונו יבֶּלת-עַד.

          איך הוא בִּלבּל את המשרת של דון אַרְמָאד.

      (נכנסות הנסיכה, רוֹזָלִין, מריה וקַתֵרִין, לאחר שהסירו את המסכות והתחלפו במתנות, וכן בּוּאַיֶה)

בֶּרוּן:   הוא שוב פורץ לכאן! איזה ליצן! 

          אשף הגינונים! חצרן חרצן! 

מלך:   מאדאם, שיתגשמו עלייך רק ימים יפים.

נסיכה:  אם יתגשמו עלי ימים, יהיה גשוּם בים.

מלך:   אל תהפכי את רוח הידידוּת לְגידופים.

נסיכה:  אז אל תנשוב באופן כה גַשְמִי ומגוּשם.

מלך:   הגענו אליכן, במטרה ללוותכן

         סוף סוף אל חצרנו. באה השעה.

נסיכה:   ישמור עלי האוהל, אז שמרו על נדריכם.

         לָאֵל ולי אין עונג במפרֵי שבועה. 

מלך:   אל תגערי על מה שאת עצמך הבאת.

         חסד עינך הוא זה שאת נִדְרִי שָבר.

נסיכה: הִדְבַּקְתָ "חסד" ככינוי חיבה לְחטא;

         אף חסד לא מסיט מדרך הישר.

         עכשיו, חי בתולַי, שהם עוד טהורים

         כמו שושנה של תום, הריני מבטיחה -

         אני אסבול עולם שלם של ייסורים

         ולא אסכים להיות אורחת בביתך:

         לא יעלה על דעתי להיות סיבה

         לשבּוֹר שבוּעוֹת קדוֹשות אשר הלב נִשְבּע.

מלך:    הו, פה חֲיִיתֶן בִּשממה, בּדידוּת, גָלוּת,

         מוּקְצוֹת מכּל, לבוּשָתֵנוּ הַמַּרָה.

נסיכה:   זה לא נכון, זה לא נכון בכלל, טעוּת:

          היו לנו גם פה בידור ומשחקי חֶבְרה.

          ממש עכשיו עזב אותנו גדוד רוסים.

מלך:      רוסים, מאדאם?

נסיכה:                     כן, באמת, כבודו.

          גדוד מחזרים מכובדים ומנומסים.

רוֹזָלִין:    מאדאם, דַבּרִי אמת! זה לא נכון, ירום הודו.

          גברתי, בּרוּח הזמנים, מעניקה

          שְבחים ומחמאות לא במקומן.

          נכון, נתקלנו פה בלהקה

          בלבוּש רוסי. הם השתהו פה איזה זמן,

          ופִטפטו אולי שעה, אך בכוּלָה

          הם לא אמרו מִלָה של טעם, אף מִלָה.

          לא לי לקרוא להם טפשים, אומַר רק זאת: 

          כשהם צְמאים, טפשים לא מבקשים לשתות. 

בֶּרוּן:   הומור יבש מאד לטעמי. יפה שלי,

          שִכְלך הופך כל דְבר חָכְמָה לאווילי.

          כשאנו מישירים אל החמה מבט,   

          מרוב אור נְאבּד את אור עינינו. אַת

          רואָה את העולם כך ש – וזה חבל -  

          כל דְבר חכמה נראה לך שטות, כל עושר דל.  

רוֹזָלִין: אם כך אתה חכם וגם עשיר. כי לעֵינִי –

בֶּרוּן:   אני חמוֹר וגם טיפש, אה? זה מה שאני.

רוֹזָלִין: לוּלא צדקְתָ, זה היה די לא יפה

          לשלוף לי כך מִלים מתוך הפֶּה.

בֶּרוּן:   אני שלך, וכל מה ששלי.

רוֹזָלִין:                              כל הטיפש,

         כולו שלי?

בֶּרוּן:                צר לי מאד, זה מה שיש.

רוֹזָלִין:  ואיזו מן המסכות אתה לבשת?

בֶּרוּן:   מתי? איך? איפה? איזו מסכה? מה את שואלת?

רוֹזָלִין: עכשיו, שם, פה: המסכה, אשר גִלְתָה

        פרצוף יפה, ואת המכוער כִּסְתָה.

מלך:   תפשו אותנו. ועכשיו הן יִרְמסו אותנו.

דוּמֵן:   בוא נתוודה, ונעשה מהעִנְיין בדיחה.

נסיכה: המוּם, אדון? על מה אתה נראה עצוב?

רוֹזָלִין: מהר! תִפסו אותו! הוא יתעלף! ממה החְוורְתָ?

       חָטַפְת מחֲלת-ים, אה?, בַּדרך ממוסקבה?

בֶּרוּן:  כך מִתְנקמים שמיים במפרֵי שבועה.  

            קָרַס כל המִבְצר, נותרו רק השרידים.           

        הנה אני עומד, גבירתי, בהכנעה;    

            שִרְטִי אותי בְּבוּז, פִּצְעִי בְּחידוּדים,      

          בַּתְרִי את טִמְטוּמִי בחוֹד לִגְלוּג,

               שַסְפִי אותי בְּלַהַב התִחְכּוּם,

          ששוב לא אתפלל לִרְקוֹד איתך בְּזוג,

             או לעטות מַסווה רוסי עקום.

          שוב לא אבטח במגילות מנוסחות, 

              ולא בְּיֶלד שלשוֹנו אינה זריזה,    

          לא אערוך עוד ביקורים בְּמסכות,

              לא אחֲזוֹר שוב לְחזֵר בחַרִיזָה.                    

          פָּיֶיטִים של פִּיוּט ופִזמונים מסוגננים,     

             ומַלְמָלָת מִלִים, ומֶשי של שירה,   

          כמו זבובים של קיץ בי דָגְרוּ בִּפְנים,    

             הטילוּ בי בֵּיצים של יוהרה.             

          לא עוד! חי הכפפה הלבנה – שרק   

             היד תחתיה לבנה יותר – מכאן לעַד

          אבּיע אהבה ב"כן" פשוט כמו שק    

             ו"לא" טבעי כמו בּד לא מעוּבּד.       

          וכפתיחה אומַר: אשה, זה הגורל,

          אני אוהב אותך פשוט - ונָטוּרָל.

רוֹזָלִין:    נַטְרֵל-נא את הנָטוּרָל.

בֶּרוּן:                              שרידי המחלה

          הַיְשנה נותרו בי עוד. טפּלי בי בחמלה.

          בְּהַדְרָגָה אחלים. ששש, בואי נמצא מִרְשָם:

          רִשמִי "שירחם האל" לַשלישיה ששָם.

          הם נגועים גם כן; זה משהו בלב; בִּדְקוּ,

          כי מן העַיִן שלכן הם נִדְבּקו.

          הם מִתְענים. אתן אשר לובשות את מַתְנָתם,

          רשאיוֹת פה להפקיר אותם כך סתם?

נסיכה: אנחנו לא רשעיוֹת! אתם מרוּשעים, נורא!

בֶּרוּן:   פָּשַטְנו את הרגל. תנו לנו עזרה. 

נסיכה: דבר חדש! מרוּשעים מרוּשָשים

          דורשים מן הנוֹשים, וּמִנָּשִים!

בֶּרוּן:   די! לא מוכן איתך יותר שום קשקושים.

רוֹזָלִין: יפה. גם לא אני אתך, חמוד.

בֶּרוּן (לאחרים): נַסו אתם. אני הלכתי לאיבוד.

מלך:   מאדאם, לַמְדינו את הדרך למחילה

          על מעשינו.

רוֹזָלִין:                  טוב, וידוי זאת התחלה.

          ביקרְתָ פה עם מסכה לפני שעה קלה?

מלך:   מודֶה, מאדאם.

רוֹזָלִין:                     בִּמלוא חושֵיך, בְּדעה צלולה?   

מלך:   מאדאם, מודֶה.  

נסיכה:                       תודָה. במשך שהותך

          מה פה לחשת בְּאזְנָה של גבירתך?

מלך:   שלְעולם נפשִי רק בה תהיה כרוכה.   

נסיכה: אתה תכחיש זאת כשהיא תעמוד מולך. 

מלך:   נִשְבּע שלא.

נסיכה:                שָה-שה, בבקשה, אל תשתולל.

          הפרְתָ כבר שבועה, אל תעשה מזה הרְגל.

מלך:   הִרגי אותי בְּבוז אם את הנֵדֶר

          אני אי פעם אחלל.

נסיכה:                          בסדר.

          אז רוֹזָלִין, מה הרוסי לחש לך כשהוא בא?

רוֹזָלִין: שרק אני בבת עיניו לנצח. הוא נשבע!

          ושיוֹתר מן העולם כולו אני שווה,

          ואם לא נתחתן – ובקרוב -

          ימות, אבל ימשיך עוד לאהוב. 

נסיכה: מזל טוב לך ולו. הוד מלכותו

          לבֶטח יעמוד בְּדִבְרָתו.

מלך:   מאדאם, לא, איך, מה זאת אומרת?

          אני נשבע שלא נשבעתי כלום לַגברת.

רוֹזָלִין:  נשבעְתָ! ובתור אישור חותֵך

          נתת לי את זה; אך קח זאת, ותלך.

מלך:   אֶת דִבְרָתִי נתתי לַנסיכה אישית.

          מיד זיהיתי: היא ענדה את התכשיט. 

נסיכה: פַּרדוֹן, אדון, את התכשיט – ההיא ענדה.

          ומר בֶּרוּן הוא המְחזֵר שלי, תודָה.      

          אז מה, תיקח אותי? או את השַי בחזרה?

בֶּרוּן:   לא זה ולא זה; העסקה כולה - לכפָּרה.

          אני תופש: היה מי שגילה

          מלכתחילה את כל התחבולה,

          הָרס אותה כמו בְּקומדיה נדושה.

          מין תככן-בדחן סוג נמוּשה,

          שפן-חנפן-מלשָן, מָלֵא בְּרִיק,

          מָקק אשר יודע את הטריק

          איך לבדח את הגברת בְּמהתלה

          גילה את התוכנית. וכשגילה,

          הן התחלפו, ואנו כמו לצים

          חיזרנו רק  אחרי החפצים.

          הנֵדר הקודם בקושי התפוגג,

          והִנה שוב הפרנו נֵדר בְּשוגג.

          זה הספור. (לבּוּאַיֶה)  וְ- סְלח לי שאני שואל -

         זה לא אתה, זה שחיבּל ושקִלְקל?

         מי עוד כמוך מקורב לַגברת?

         אתה צוחק מאישוניה כמו מוקיון!

         אתה ניצב בֵּינָה לְאח בוערת,

         כדי לגונן, וגם לִדְחוף לה רעיון!

         אתה בִּלְבּלְתָ את שליחֵנו  – כן, חֲרָק,

         כשתִתְפּגר אז יקבְּרו אותך בפְרָאק.

         אתה לועג לי, מה? לא, אל תצחק, 

         פּוזל מעזאזֵל!  

בּוּאַיֶה:                    כל המשחק             

          היה, בינינו, די משעשע.  

בֶּרוּן:   משעשע? חתיכת פושע!                

          (נכנס קוֹסְטַרְד)

          שלום לך, גאון! הגעת בדיוק

          בּזמן, לפני האלימוּת.

קוֹסְטַרְד:                        ברוך אתה אדונִי,

          שָלחו אותי לשאול אצלו  

          אם לַשלושה אנשי מופת מותר להיכנס או לא.

בֶּרוּן:   הם רק שלושה?

קוֹסְטַרְד:                  לא, זה בסדר, מר אדון, אין פֶּשע,

          כי כל אחד מציג שלושה. זה עשר.

בֶּרוּן:                                         זה לא תשע?

קוֹסְטַרְד: לא, מר-אדון – סליחה – לא רק בשם עצמי -  

          נשבע לך חישַבְנו בּוּל פִיקְס מה-מוּ-מי.  

          שלוש כפול שלוש - 

בֶּרוּן:                          זה לא קרוב לתשע?

קוֹסְטַרְד: אם תרשה לי, מר-אדון, אנחנו יודעים למה זה מצטבּר.

בֶּרוּן:  שאני אמות, תמיד חשבתי ששלוש כפול שלוש זה תשע.

קוֹסְטַרְד: ברוך-אתה-אדונִי, חבל לבזבז את החיים על חשבונות.

בֶּרוּן:  אז כמה זה?

קוֹסְטַרְד: ברוך-אתה-אדונִי, הצדדים הנוגעים בדבר, השחקנים, מר-אדון, הם יַרְאו לך עד כדי אנה זה מצטבר. אני מצדי, התפקיד שלי, כמו שאומרים, זה לגַלֵם בתור גולם איש-מעֲלָה היסטורי – אני פּוֹמְפִּיוֹן האדיר, מר-אדון.

בֶּרוּן:  אתה אחד מאנשי המופת?

קוֹסְטַרְד: הם היו סימְפַּטים וחשבו שיש בי מספיק מוֹפְתִיוּת וְפְּמפּמו אותי להיות פּוֹמְפּיוֹן האדיר. לא שאני יודע את הדַרְגה המדוייקת של הפּומְפּון הזה, אבל אני אחליף אותו בהצגה בתור הוא.

בֶּרוּן:   לך ותגיד להם להתכונן.

קוֹסְטַרְד: אנחנו נשחק את זה קלאסי, מר-אדון, קלאסי פיקְס; נשקיע בזה מאד.

          (יוצא)

מלך:   בֶּרוּן, הם יעשו לנו בושות. שלא יבואו.

בֶּרוּן:   אנחנו חסינֵי-בושות; ולא יזיק 

         לראות שיש גם הצגות יותר גרועות

         מזו של להקת המלך והטעויות.

מלך:   אני אומר שלא יבואו.

נסיכה: לא, אדוני, אטיל עליך וֶטוֹ לא-מָחִיק. 

          אין שום בידור כמו הבידור שלא מצחיק -      

          שמשתדל לשעשע בקלוּת,

          אבל נִמְחץ ממאמץ ההשתדלוּת.

          כשמולידים עכבר מהַר זה מְבדֵר נורא:

         מרוב רצון ליצוֹר, הורסים את הצורה. 

בֶּרוּן:   פשוט תֵאוּר של המהתלה שלנו, אדוני.

          (נכנס אַרְמָדוֹ)

אַרְמָדוֹ:  דון רוֹיָאל, אני מפצירֶך לבזבּז עלַי סֶקוּנְדוֹ וַפּיצִי, שהֶלְחַש לך מִלָה וָחֵצי בהוֹפֶן פֶּרְסונָלי.

          (המלך ואַרְמָדוֹ משוחחים בצד)

נסיכה:  הבן-אדם הזה מאמין באלוהים?

בֶּרוּן:     ולמה את שואלת?

נסיכה:   הוא לא מדבר כמו בן-אדם שאלוהים ברא.

אַרְמָדוֹ:   נוֹן פְּרוֹבּלֶמוֹ, נוֹן פְּרוֹבּלֶמוֹ, דולְסֶה מֶלך-דֶה-דְבש; נכון, עם כל ההוֹנוֹר, הסֶנְיוֹר המורֶה הוא מוּצ'אצ'וֹ-דֶה-מוּטַצְיוֹ; מֶגָלוֹמָן טוֹדוֹס, טוֹדוֹס; אבל אנחנו נשים את כל העסק בידיים של האֵלָה-דֶה-גורל, פוֹרְטוּנָה דֶה-לָה-קוֹמְבִּינָה.

             (נותן למלך גליון נייר)

           אני מְהַחֵל את השַלְוָוה-דֶה-נֶפש לדוֹן רוֹיָאל ודוֹנָה רוֹיָאלָה.

             (יוצא)

מלך:  פה יהיה ייצוג טוב לאישי המופת. (מתייעץ בגליון הנייר) הוא מייצג את הֶקְטוֹר גִבּור טְרוֹיָה; הגולם – פּוֹמְפֵּיאוּס האדיר; הכומר של הפֶּלך – אלכסנדר הגדול; המשרת של אַרְמָדוֹ – הֶרְקוּלס; הפרופסור – יהודה המכבי.

        (קורא)

              "ואם רביעיית מופת זו תיכשל בהַגָשָה,

                   הם יְשַנוּ גלימוֹת ויגלמו עוד חמישה."

בֶּרוּן:         כבר יש חמישיה, לא? כך הבנתי.

מלך:         בֶּרוּן, אל תהיה קטנוני.

בֶּרוּן:         הטוֹרֶרוֹ, המוֹרֶרוֹ, הכּוֹמֶרוֹ, המְפַגֵרוֹ וה - מיקְרוֹבּ.

               חמישיה כה מפוארת

               ההיסטוריה לא זוכרת.

מלך:         האניה יצאה לקרב, והיא כבר מסתערת.

               (נכנס קוֹסְטַרְד כפומפיאוס)

קוֹסְטַרְד:      "אני פּוֹמְפֵּיאו הוא" –

בֶּרוּן:                                שקרן! אתה לא הוא, בָּלָטה!

קוֹסְטַרְד:    "אני פומפיאו הוא" –

בּוּאַיֶה:                               הראש של הנמר לְמטה!

              אתה לובש את השריון הפוך, מסיה פּוֹמְפֶּה!

בֶּרוּן:         יפה אמרת, ציניקן זקֵן.

             אני צריך לתפוס איתך קשרים.

קוֹסְטַרְד:    "אני פומפיאו הוא, פומפיאו הקרוי עדִין" –

דוּמֵן:         אדיר.

קוֹסְטַרְד:    זה באמת אדיר, אדון –

                "פומפיאו הקרוי אדִיר,

               שלא אחת,  בשדה קְרָבַי,

               חמוּש בְּמי-יודע-מה,

               גָרם לכל אויבַי אוֹי-וַיי,

               והם הזיעו מאֵימָה.

               בנדודַי הגעתי הֵנָה,

               ואם תרשו אני אַעֵזָה

               לִשטוֹחַ יד אל מול רגְלֶיהָ

               של הפְּרינְצֶזָה הַפְרָנְצֶ'זָה."

           אם הגֶבֶרֶת תגיד לי "תודה, פומפיאו", אני גמרתי.

נסיכה:  תודה אדירה, פומפיאו אדיר.

קוֹסְטַרְד: לא שהייתי מי-יודע-מה,  אבל אני מקווה שהייתי מושלם. עשיתי קצת מישמָש מה"אדיר".

בֶּרוּן:  אני שם את הכובע שלי שפומפיאוס הוא מקום ראשון במצעד המופת.

          (נכנס נתניאל כאלכסנדר)

נתניאל:       "כשְחֲיִיתִי בַּעולם, הייתי השָלִיטָא;

               כפי שיודע כל יושב אוּניברסיטָה

               אין עוד כמוני בְּכיבּוּשא

               מִנִי הוֹדוּ ועד כּוּשא.

               שִריון האבירים שלי הוא הסימן

               שאנוכי ברשותכם הוא אַלֶכְּסַנ.

               דֶר הגדול."

בּוּאַיֶה:   האף שלך הוא הסימן שאתה לא אלכסנדר. הוא מְלוּכְסַנְדֶר.

בֶּרוּן (לבּוּאַיֶה): האף שלך ממש מַחְסָנְדֶר לא מרוּסַנְדֶר של כל קַשְקְשָנְדֶר.

נסיכה:  די, די, הכּובש כבר קורא לחוֹבש. הַמְשך בדברי הכּיבּושים שלך, אַלֶכְּסַנְדְרין.

נתניאל:     "כשחייתי בעולם, הייתי השליטא" –

בּוּאַיֶה:       היית-היית! עכשיו פּינִיתָ וְפִינִיטָה!

בֶּרוּן:         פומפיאו האדיר –

קוֹסְטַרְד:    פה, ואתה יכול לקרוא לי גם קוֹסְטַרְד.

בֶּרוּן:         קח מפה את הכובש.

קוֹסְטַרְד (לנתניאל): הו אדוני, טְצ טְצ טְצ, אתה פִידַחְתָ את אלכסנדר מתפקידו. עוד יִמְחקוּ אותך על זה מההיסטוריה ומהגובְּלֵנים. אבל לא נורא: אנחנו ניתן את השריון שלך, עם האריה שמחזיק בלַפָּתו גרזן ויושב על אַסְלָת-מַלכוּת, לְאַיָקְס. זה  האיש-מופת מספר תשע. מה קרה? כובש, אבל פוחד לדבּר? בושה, בושה, תברח, אלכסנדר.

               (נתניאל פורש)

           הִנה, ברשותכם, בן-אדם טפשי ולא-מזיק; ובן-אדם ישר, אם לא אכפת לכם, שאפשר לשבּור אותו כמו כלום. הוא שָכֵן מצוין-מן-הכלל, בחיי, וטוב מאד בבּאוּלינְג; אבל מה שנוגע לאלכסנדר, איי... אתם רואים איך שזה: טיפה גדול עליו... אבל יש לנו על-האש עוד מותק של מוֹפתים, תראו.

נסיכה: עמוד בצד, פּוֹמְפֵּיאוֹנִי.

           (נכנסים הולופרנס כיהודה המכבי ומיקְרוֹבּ כהרקולס)

הולופרנס (ככרוז):

   מיניאטוּר זה מְייצג את הֶרְקוּלֶס איש  האוֹלימְפּוס,

      שבּאָלָה שלו קָטַל כל מוֹנְסְטרוס קוֹלוֹסאלי.

      כשעוד היה עולל, תינוק, זֵרְעוֹן בגודל שְרִימְפּוס

      במו-ידיו חָנַק נחָש, וזה צרח: "מה הוא עשה לי!"

          ובכן, כקוֹנְטְרָה לכּיווּץ שלו,

          אני קורא את התירוּץ שלו."

        נַסה להחזיק איזשהו סְטָטוּס בַּיציאה שלך, וצא.

               (מיקְרוֹבּ יוצא. הולופרנס מדבר בתור יהודה)

              "עכשיו אני הוא יהודה" –

דוּמֵן:  בוגד!

הולופרנס:  לא יהודה איש-קריות, אדוני.

             "אני הוא יהודה המכבי!"

דוּמֵן:  מכבּי מכבּי, אבל יהודה יהודי!

בֶּרוּן:  תודֶה, יהודה, מכרְתָ את ישו! אה?

הולופרנס:  "אני הוא יהודה" –

דוּמֵן:   אז אתה לא מתבייש?

הולופרנס: מה כוונתך, אדוני?

בּוּאַיֶה: שמסְיֶה ז'וּדָה יִתְלה את עצמו!

הולופרנס:  אתה יותר בָּכיר ממני, אדוני, יש סדר.

בֶּרוּן:  בתוֹר בּחוּר בּכיר אני בּוֹחר שתיחרב בּחוֹר.

הולופרנס:  לא, לא תצליחו להַשחיר את פּנַי.

בֶּרוּן:  כי אין לך בכלל פנים.

הולופרנס:  מה זה?

בּוּאַיֶה: ראש מנדולינה.

דוּמֵן:   ראש סיכּה.

בֶּרוּן:   רישוּם של המוות.

לוֹנְגָאוִיל:  פרצוף על מטבע רומאי שָחוּק!

בּוּאַיֶה: גוּלָה של מקל!

דוּמֵן:   קַנְקָן מחֶרס! נאד עוֹר!

בֶּרוּן:   פְּרוֹפיל של אַנטיוכוס!

דוּמֵן:   ושל שֵם וחָם ולֶפֶת!

בֶּרוּן:   ראש לַשועלים! ועכשיו – קדימה, הִשְחרנו לך את הפרצוף, תמשיך.

הולופרנס:  אתם הִשְחַתֵּם לי את הפרצוף.

בֶּרוּן:   טעות! נַתַּנו לך המון פרצופים.

הולופרנס:  אבל עשיתם מכולם קָריקָטוּרוּם.

בֶּרוּן:   גוּר אריה יהודה!

בּוּאַיֶה:  גור חמוֹר יהודי! טוב, מסְיֶה,

        תן לַחמוֹר לצאת. יהודה המכבי, אַדְיֶה.

        נו, למה אתה מחכה?

דוּמֵן:  שתדבר אליו בחיבה.

בֶּרוּן:  לקרוא לך באיזה שם קיצור? טוב, צא החוצה, יוּדָה הַמָּכָּה.

הולופרנס: כל זה מאד לא יפה, לא עדין, לא מכובד.

בּוּאַיֶה: תנו אור שם למסְיֶה ז'וּדָה! מחשיך פה. שהוא לא יִמְעד!

               (יוצא הולופרנס)

נסיכה:  מכּבי מִסכּן, איך כּיבּוּ אותו. כך יגְמוֹר בלי שיר מִזְמוֹר.

               (נכנס אַרְמָדוֹ בתור הקטור)

בֶּרוּן:  להִתְחבּא! הִנה בא הֶקטוֹר מטְרוֹיָה, חמוּש, אגוּדל מְגוּדל לְצד עקֵב אֶכִילס.

דוּמֵן:  גם אם הלִגלוּגים שלי יחזרו כולם על ראשי, בינתיים אני אהיה עליז.

מלך:  איך אפשר להַקְטיר את זה בתוֹר הֶקטוֹר.

בּוּאַיֶה: חמור טרויאני!

מלך:  לא ידעתי שהקטור היה לוחם שוורים. 

לוֹנְגָאוִיל: זה לא לוחם, זה שור. 

דוּמֵן:  שור לעומתו – משורר.

בּוּאַיֶה:  פּר לעומתו – פרפר.

בֶּרוּן:  זה לא הקטור.

דוּמֵן:  הוא או אלוהים או צייר; כי הוא עושה פרצופים.

אַרְמָדוֹ:      "הֱלוֹאֵי הַצְּבָאוֹת, כְּשּבָּא לַעיר דֶה-טְרוֹיה,

                 נָתן לְחֶקְטוֹר שַי " –

דוּמֵן:  דובדבן.

בֶּרוּן:  בּונְבּוניֶרָה.

לוֹנְגָאוִיל: ממין נְקֵבָה.

דוּמֵן:  נְקֵבָה עם דובדבן בּונְבּוֹן.

אַרְמָדוֹ:  סילֶנְצְיוֹ!

       "הֱלוֹאֵי הַצְּבָאוֹת, כְּשֶבָּא לָעיר דֶה-טְרוֹיָה,

        נָתן לְחֶקְטוֹר שַי, לְחֶקְטוֹר הָאיוֹם,

        אשר יכול היה ללחוֹם, אומרת ההיסְטְרוֹיָה,

        מבּוקר ועד לילה, ועוד לְאור היום.    

        אני הוא פֶּרח הַצְּבָאוֹת הזה" –

דוּמֵן: נרקיס!

לוֹנְגָאוִיל: המלך דה-בִּצָה!

אַרְמָדוֹ: סֶניור לוֹנְגָאוִיל מתוק, אל תַפְליג עם המָשוֹט-דֶה-לָשון שלך.

לוֹנְגָאוִיל: אני דווקא אצליף בַּשּוֹט-דֶה-לָשון בּחמוֹר-דַה-הֶקְטוֹר.

דוּמֵן:  בכל הַקִיטוֹר.

אַרְמָדוֹ: הַסֶּנְיוֹר-מָתוֹק-דֶה-מִלְחמָה הזה כבר מת ורקוּב. הֶפְרוֹחִים מתוּקים, הַל-נא תפְליקו לַהֲצָמוֹת של קְבוּרים רְקוּבים. כשהוא נָשם הֲוִיר, הוא היה בן-אדם-מאצ'וֹ. אבל אני אֶצְהָד קָדימָה-מַארש בַּהוֹפָהָה שלי. דוֹלְסֶה דוֹנָה רוֹיָאלָה, הַרְהִיפִי עלַי את חוּש הַשְמיהָה.

               (בֶּרוּן לוחש משהו באזנו של קוֹסְטַרְד)

נסיכה:  דבּר, הקטוֹר בן-חַיִל; אנחנו מעוּנָגוֹת מאד.

אַרְמָדוֹ: אני מְנָשק ומַהֲריץ את הַסַנְדָל של הוד נסיכותה המתוקה.

בּוּאַיֶה:  הוא נשפּך על הרגל.

דוּמֵן:    ומוֹצץ מהאצבע.   

אַרְמָדוֹ: "אותו הַחֶקטוֹר הִתְהלָה יותר מחנִיבּעל;

             הגְבוּרה שלו תופַחת" –

קוֹסְטַרְד: הֶקטוֹר אַמיגוֹ, היא, היא תוֹפחת! היא מִתְנפּחת! היא כבר בַּחודש השֵני!

אַרְמָדוֹ:   מה זה הוֹמֶרת?

קוֹסְטַרְד: בַּיָּקר לי, אם אתה לא תְשחק טרוֹיָאני הגוּן, יזִרְקְו את הבּחוּרה המִסכּנה לַכּלבים. היא מעוּבּרת; היֶלד  בתוך הבּטן שלה כבר משוויץ. וזה סימן שהוא שלך.

אַרְמָדוֹ:   אתה מהִיז לְסְקַנְדֵל אותי סְקָנְדָלֶס לִפְנֵי השִלטונות? אתה תָּמוּתָה-מוֹרְטֶה!

קוֹסְטַרְד:  ואז יצליפו בְּהקטור על ז'אקנטה שבְּהריוֹן ממנו, ויתלו אותו על פּוֹמְפֵּיאוֹ שמֵת ממנו.

דוּמֵן:      אתה אוצר, פּוֹמְפֵּיאוּס!

בּוּאַיֶה:    פומפיאוס הנדיר!

בֶּרוּן:      יותר מאדיר! אדיר-אדיר-אדיר! פומפיאוס הענָק!

דוּמֵן:      הקטור מִתְרָעֵד.

בֶּרוּן:      הקטור מִשְתַקְשֵק. אֵלָת האינְטְריגָה, הַדְרָן, הַדְרָן! שַסִּי אותם, שסי אותם!

דוּמֵן:      הקטור יזמין אותו לדו-קרב.

בֶּרוּן:      אם יש לו מספיק דם בבטן להטבּיע זבוב, יזמין.

אַרְמָדוֹ:   חֵי הקוטב הצפוני, אני מְזַמֵּן אותך לדוּאֵל.

קוֹסְטַרְד:  אני לא אלָחֵם איתך כמו אֶסְקימוֹס, לא, לא, לא. אני אשסף; אני אחתוך. תנו לי רק שוב את הנֶשק שלי.

דוּמֵן:     פּנוּ דרך לַמוֹפְתים המִתלקחים.

קוֹסְטַרְד:  ולא צריך שריון. ככה! בְּחולצה!

דוּמֵן:     פומפיאוס החָלוּץ!

מיקְרוֹבּ:   מָאֶסְטְרוֹ, תן לי לְפַתֵחַ אותך כַּפתור-כַּפתור. אתה לא רואה, פומפיאוס כבר מִתְפַּרֵם לקְרָב. מה אתה עושה? אתה תְאבּד את המוניטין שלך.

אַרְמָדוֹ:   חֶנְטלמֶן וחיילים, תְנוּ פַּרדוֹן. אני לא אלחֵם בְּחוּלצה.

דוּמֵן:     אתה לא יכול לסרב. פומפיאוס קרא עליך תיגר.

אַרְמָדוֹ:   אני יכול ואני הסָרֵב.

בֶּרוּן:     מה הסיבה שלך?

אַרְמָדוֹ:  ההֶמֶת הַהָרוּמָה היא – אין לי חולצה. אני לָבוּש צמר מְגרֵד על הבשר, לְסיגוּף-דֶה-גוּף.

מיקְרוֹבּ:   זה נכון, רק אני לא יודע אם זה מטעמֵי סיגוּף הגוּף או מטעמֵי קוֹצר-יד לְבּד. אבל אני נשבע, הוא לא לבוש כלום מתחת חוץ מסמרטוט-מטבּח של ז'אקנטה, שהוא לובש על יד הלב בתוֹרת סֶנְטִימֶנְט.

             (נכנס שליח, מסיה מָרְקָדֶה)

מָרְקָד:    שלומות, מאדאם.

נסיכה:                          ברוך הבא, מָרְקָד,

           אך אתה קוטע את הבידור שלנו.

מָרְקָד:    צר לי, מאדאם, שכּן החדשות

          אשר אני מביא כְּבדות על לְשוֹני.

          אביך המלך –

נסיכה:                    מת, שכה אחיה!

מָרְקָד:    זה כך; כן; סִפּוּרִי תם ונשלם.

בֶּרוּן:      מוֹפְתים, החוצה! הבמה שלנו מתחילה להתכּסות בעננים.

אַרְמָדוֹ:   אני מצִדִי נושם אויר לִיבֶּרָסְיוֹן וגְהוּלה. ראיתי את החוֹר בִּקְצֵה המִנְארָה, ואני אשיב לי את כבודי בתור סוֹלְדָט וקָוָלֶרוֹ.

               (יוצאים אישי המופת)

מלך:        מה שלום הוד מלכותךְ?

נסיכה:      מר בּוּאַיֶה, לך תתכונן. אני אצא הלילה.

מלך:        מאדאם, לא כך. אני מפציר, הישארי.

נסיכה:      לך תתכונן, אמרתי. רבותי, אני

             מודה לכם על מאמציכם

             החביבים, ומפצירה, בְּנפש צעירה

             לצַעַר, שִכְחוּ בחוכמתכם

             את החֲזִית הַקְצת-פְּרוּעָה אשר

             הִציגו נַפשותֵינו. אם נָהגְנוּ בְּחוצפּה

             בחילופֵי-מִלים אִתכם, טוּב-טעמכם

             היה אָשֵם בזה. שלום, אדון 

             רב חסד! לב כּבד אין לו לשון גמישה.   

             אז סְלח אם לא אכביר תודות

             על שְליחוּתי שנִפְתרָה כה בְּקלוּת.

מלך:       עִתּוֹת חרוּם לא פעם מְלכּדוֹת 

            את כל הכּוונות לְמטרה אחת,

            ומכְריעוֹת בִּיְרִיָה אחת של חץ 

           את מה שהתלבט בו תהליך ארוך.    

                               [/ את מה שתהליך ארוך שקל ולא פתר.] 

           גם אם הַמֵצח האָבֵל של הַיַּתְמוּת

           אוֹסר על חיוכֵי טְרקלין של אהבה

           מלְהגְשים את שליחוּתם בְּקידוּשים,

           אם כבר בְּשוֹרת האהבה הציבה רגל,  

           בל יהדוף אותה ממטרתה ענן 

          הצַעַר; לקוֹנן על ידידים אובדים 

          זה לא בריא או מִשְתלם כמו לשמוֹח

          בִּידידים שנמְצְאוּ זה לא מכבר.

נסיכה:    אני לא מבינה אותך. יגונותַי כפולים.

בֶּרוּן:      מלים פשוטות כּנוֹת חודרות לְאוזן היגון;

          אז כך הביני את דברֵי המלך:

          למען חֶברתכן הִשְחתנו זמן,

          בַּנדרים בָּגְדנו. יופְייכֵן,

          גברות, מאד עיוֵות אותנו, 

          סובב אוֹפְיֵינוּ נגד כל כּוונותינו;

          מה שנראָה בּנו כה מגוחך -

          זה כי האהבה היא מְלאת סתירות,

          היא מפונקת, מדלגת כמו  

          ילדון שובב; העַין היא זו שבּראה   

          אותה -  אז כמו העין היא מְלֵאה 

          צוּרוֹת, צְללים, צְבעים שונים, זָרים

          ומוזרים, כשם שהעין מתגלגלת 

          לכל דבר שמבּטה נושא אותה;  

          והצגת האהבה הססגונית

          והפרועה שהעלֵינוּ, אם

          בְּעינֵיכן השמֵימיות אינה יאה   

          לשבועותינו ולכובד ראשנו,

          אותן עיניים שמֵימיות שמביטוֹת

          אל תוך פּגמֵינו, הן אשר פּיתוּ

          אותנו אל החטא. לכן, גבירות,

          כיון שכל אהבָתנוּ שלכן,

          שגיאות האהבה הן שלכן גם כן.

          חד פעמית בָּגַדנו בעצמנו,   

          בכדי להיות לעַד נאמנים 

          למי שהביאָנוּ לִבְגידה

          נאמנה - אַתן, גבירות יפות.                   

          אך גם בגידה זו, שבעצמה היא חטא,

          כך מיטַהֵרת והופכת לְמִצווה.

נסיכה: קיבלנו את מכתביכם, גְדושים

          בְּאהבה; ואת מַתְנותיכם, צִירים

          של אהבה; ומועֲצת הבְּתוּלים

          שלנו הֶעֱרִיכה את שָוְויָים

          רק כְּמִשחק-לצון נעים, בּידור-חצר,  

          ריפּוד ומלמלה לַזְּמָן. אבל      

          לא הֶעֱמַקנו לַהֲגוֹת בּזה, לכן  

          קיבלנו את אהבָתְכם על פי אוֹרְחהּ,

          כשעשוע.

דוּמֵן:                מִכְתָבֵינו, מלכתי,

          חָשפוּ יותר משעשוע.

לוֹנְגָאוִיל:                       גם המבטים.

רוֹזָלִין: אנחנו לא קראנו אותם כך.

מלך:   עכשיו, פה, בַּדָּקה החמישים-ותשע,

          הַבטיחי לי את כל אהבתך.

נסיכה: זה זמן קצר מדי, נדמה לי, כדי

          להִתְמַקח על עולם של נצח.

          לא לא, כבודו, אתה חוטא כּבד,

          ואשמתך היא יקרה. על כן  

          אם תעשה דבר לשם אהבתי -   

          ואין בכך שום צורך – זאת עשֵה

          למעני: בִּשְבועתְךָ איני בוטחת,

          אך לֵךְ לְךָ מהר לִמְקום פְּרישוּת

          צחיח ונידח, רחוק מכל

          תענוגות עולם; שם תישאר

          עד שישלימו שנים-עשר המזלות

          סיבוב שנתי אחד. אם החיים

          החמוּרים האלה, בלי חֶברה,

          לא יְשנוּ מה שהִצַּעְת בְּדם חם; 

          אם כְּפור, צומות, מעון דל, מלבושים דקים,

          לא יִקְטפו את הלִבלוּב הצבעוני

          של אהבת לבּך, והיא תשרוד

          את המבחן ותישאר אוהבת – אז,

          מקץ שנה,  בוא ותתבע אותי,

          כן, תְבע אותי בִּזכות, וחֵי כף-יד

          בְּתוּלה זו שנושקת לידְךָ עכשיו,    

          אז אהיה שלך. ועד לְרגע זה,

          אנעל את נִשְמתי האומללה

          בתוך בֵּית אבֵלוּת, אמטיר

          דִמְעות קינה לְזכֶר מות אבי.  

          אם תסרב, שיִיפּרְדו ידֵינו, אדוני,

          אין אנו ראויים אחד לַלֵּב של השני.

מלך:   אם אסַרֵב לכך, או ליותר מכך, 

          בכדי להתפּנק בְּעונג, זֶמר, שיר,

          שמַר המוות את נפשִי מִיָד יִקח.

          לבּי הוא בְּחזֵך. לדרך צא, נזיר.

          (המלך והנסיכה משוחחים בצד)

דוּמֵן:   אך מה יבוא עלי, אהובתי? אשה?

קַתֵרִין: יבוא זקָן, תבוא בְּריאוּת, כֵּנוּת קדוֹשה.

          הלוואי יִפּלו בחלקך כל השלושה.

דוּמֵן:   אני יכול לומר "תודה, אשתי?"

קַתֵרִין: לא כך, אדון. שנה תמימה ויממה

          מילת חיזור לוֹטפת לא אשמע.

          בוא שוב כְּשְאֶל גבירתי יבוא שוב אדונך;

          אז, אם תהיה לי אהבה רבה, אתן מעט לך.

דוּמֵן:   עד אז אותך באמונה ויושר אשָרֵת.

קַתֵרִין: אל תישָבַע שנית, ששוב לא תתחרט.

          (הם משוחחים בצד)

לוֹנְגָאוִיל: ומה תאמר מריה?

מריה:                       כששנה אחת תִכְלֶה

          אחליף גלימה שחורה בעד חבר-אמת מלא.

לוֹנְגָאוִיל: אמתין בסבלנות, אבל הזמן ארוך.

                          [/ אמתין בסבלנות, אבל הזמן ארוך. דינג דונג.]

מריה:  ומה אתה? ארוך, ורך ימים, ורב בְּרוֹך.

                         [/  ומה אתה? ארוך וגם צעיר, מר לונג.]           

          (הם משוחחים בצד)

בֶּרוּן:   גבירתי בהגיגים? אשה, הביטי בי.

          ראי נא את חלוֹן לבּי – העַין;

          איזו תחינה נִכְנַעַת ממתינה לתשובתך שם.

          גיזרי עלי שרוּת לכבוד אהבתך.

רוֹזָלִין: הרבה שמעתי אודותיך, אדוני

          בֶּרוּן, בטרם ראיתיך, ולשונוֹ

          הארוכה של העולם נושאת שמך   

          כאיש גָדוּש בְּלעג ומָלא

          בְּהיתולים ועקיצוֹת פוגעות

          אשר אתה שופך בלי אבחנה 

          על כל הנתונים לחסד פִּקְחותך. 

          כדי לעקור משוֹרש לַעֲנָה זאת מן

          המוח הפּוֹרה שלך, ועקב כך

          לזכות בי, אם תרצה – כי בלי זה לא

          תזכה בי לעולם -  אתה תלך

          שנה תמימה יום-יום רק לְבקֵר חולים

          אִלְמים, ותשוחֵחַ רק עם אומללים

          מחרחרים; ומשימתך תהיה, בכל

          כוחה העז של פִּקחותך, מן הסובלים

          חסרֵי-האוֹן האלה לְחלֵץ חיוך.

בֶּרוּן:   לִשְלוֹף מִגְרון המוות צחוק פרוע? 

          זה לא יכול להיות; זה אי אפשר;

          לעליצוּת אין אחיזה על נפש מתייסרת.

 רוֹזָלִין:   זוהי הדרך לחֲנוֹק נֶפש ארסית,

          שעוצְמתה נולדת מן החסד המפוקפק   

          אשר קָהל חלוּל כשהוא צוחק

          נותן לֶאֱווילים. כל הברכה     

          של דְבָר בדיחה שרויה בָּאוזן של

          המאזין, ולעולם לא בּלָּשון

          של הבּדחן. לכן, אם האזניים החוֹלות,

          שהִתְחרשו כבר מאַנְחות ייסוריהן,

          יקשיבו לכל לִגְלוּגֵיך התפלים,

          הַמְשך, ואז אקח אותך, גם עם 

          הפּגם הזה; אבל אם לא יקשיבו, זְרוֹק

          לעזאזל את ההרְגל הזה, 

          וכך אמצא אותך נקי מן הקלקול,

          סיבה טובה לשמוח בתקנתך.

בֶּרוּן:   שנה תמימה? טוב, כשנופלים – נופלים.

          עכשיו אלך להתלוצץ שנה בבית-חולים.

נסיכה (למלך): נכון, אדון מתוק, וכך אני נפרדת.

מלך:   לא, לא, אנחנו נלווה אתכן

          לדרכּכן.

בֶּרוּן:                לחיזורינו אין סיוּם

          של מחזה ישן. "הוא" לא יִזְכּה בְּ"היא".

          לו הגברות היו מטות חסדן, אז, ידידִי,          

          יכלוּ לתת למִשְחקֵנוּ סוף של קומֶדִי. 

מלך:   חכֵּה, אדון, שנה אחת ויום וזהו זה,

          זה ייגמר.

בֶּרוּן:               זה קצת ארוך מדי לְמחזה.

          (נכנס אַרְמָדוֹ)

אַרְמָדוֹ: דוֹנים רוֹיאלים, פּוֹר פָאבוֹר –

נסיכה: זה לא היה הֶקְטוֹר?

דוּמֵן:   אביר המופת של טְרוֹיָה...

אַרְמָדוֹ: רק הֶנְשוֹק לַהֶצְבּע הַהִימְפֶּרְיָאלית שלךְ והֵצֶה לי לְדרכּי. נָדרתי נֵדר-דֶה-כּפּרה. נשבעתי לחָאקֶנֶטה לחרוֹש בַּמַחְרֵש למען הֲאַבָתה שָלוש שנה. אבל, גְרָנְדְיוֹזים מאוּלָלים, אתם מוכנים לשמוע דיאלוג מוזיקלי שחיבּרו שנֵי המלומדים הפֶּדָאנְטים בתור הוֹמָאגְ'יוֹ לַינשוּף ולקוּקוּ? זה היה צריך לבוא אחרי הסוף של ההצגה שלנו.

מלך: קְרא להם לעלות מהר; אנחנו נִשמע.

אַרְמָדוֹ: הוֹלֶה! וָאמוֹס, מוּצָ'צ'וֹס!

          (נכנסים כולם)

          הצד הזה הוא החורף; הצד הזה, האביב; הסנגוֹר של האחד הוא הינשוף; של השני – הקוּקוּ. אביב, תתחיל.

          שיר

אביב:  כְּשוֶרֶד וְרַדְרַד וסיגל סגוֹל

          וּפרחים צֶבע כֶּסף, כָּחוֹל וטוּרקיז

          עם ניצן ושוֹשן וּגְלָאדְיוֹל

          צובעים את האחוּ בְּצֶבע עליז,

          אז הקוּקוּ מראש כל עץ

          לועג לַנְשוּאים, כי כך הוא מצייץ:

               קוּקוּ שלְךָ, כן-כן, כן-כן,

               עושה קוּקוּ בַּקֵּן של השָכן!

          זה שיר של פַּחד, צליל של רעל

          לאזנו של איש ובעל.

          כשרועֶה מצפצף וּמְחלל,

          עפרונים מצייצים לַחוֹרשים בְּרינה,

          כשעוֹרב מתעופף, צב זוחל

          וּבְתוּלוֹת בִּלְבוּש קיץ יוצאות לַגינה,

          אז הקוּקוּ מראש כל עץ

          לועג לַנְשוּאים, כי כך הוא מצייץ:

               קוּקוּ שלךָ, כן-כן, כן-כן,

               עושָה קוּקוּ בַּקן של השכן!

          זה שיר של פחד, צליל של רעל

          לאזנו של איש ובעל.

חורף:  כשהשלג נוטף קר ורך,

          ודיק הרועֶה מחמם את היד

          טום מביא בּולֵי עץ אל האח,

          והחלב קופא בַּכּד,

          כשהדם מִתְקרש, והדרך שחורה,

          לילה-לילה ישיר הינשוף ויקרא:

               הוֹ-הוֹ! הִי-הִי! מי בא, מי בא?

               היא-הוא! היא-הוא! היא מחכה לאהבה!

          זה צליל של זֶמר, תו שמֵח

          כשג'ו-אן יוצקת שֶמן רותח.

          כשהרוח שורק ונוהם ומייבב,

          ושיעול מחֲריש כל נאוּם רציני,

          כשהחוטם של מַריאן מצוּנן וצורב

          ובַשֶלג יושב לו צִפור קְדוֹרָני

          כשרוֹחש הסרטן הצלוי בַּקְדירה,

          לילה-לילה ישיר הינשוף ויקרא:

               הוֹ-הוֹ! הִי-הִי! מי בא, מי בא?

               היא-הוא! היא-הוא! היא מחכה לאהבה!

          זה צליל של זמר, תו שמח

          כשזָ'נֵט יוצקת שמן רותח.

אַרְמָדוֹ: מִלים של סוף הן מרוֹת אחרי שירים של אור. אַתם - לְשָם; אנחנו - מִשָם.

          יוצאים.