שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט עמל אהבה לשווא - מערכה 4, תמונה 3 קדימה >

(נכנס בֶּרוּן עם נייר בידו, לבדו)

 

בֶּרוּן:  המלך צד לו צבי; אני צד את עצמי. הם טמנו מלכודת; אני לכוּד בתוך מלכודת - מלכודת דביקה, מלכודת מלוכלכת. לא, לא, אַרְצָה, יגון, אַרְצָה-בַּרְצָה! כך, אומרים, אמר הגולם, וכך אומר אני - אז אני גולם. יחי הלוֹגיקה! באלוהים, האהבה הזאת חיית-טרף: היא שוחטת כבשים, היא שוחטת אותי - אז אני כבש. שוב - הגיון! לא, לא, אני לא אוהב; אם אוהַב, תְלוּ אותי! באלוהים, לא. הו, אבל איזו מין עַין יש לה! חי האור הזה, אם לא היתה לה מין עין כזאת לא הייתי אוהב אותה - ויש לה שתיים! איי, אני לא עושה דבר בעולם הזה חוץ מלשקר, והשקר נתקע לי בגרון. חי השמיים, כן, אני אוהב, וזה לימד אותי לחרוֹז חרוזים ולהיות עגוּם. והנה חלק מן החרוזים שלי, והנה כל העוֹגְמָה שלי. טוב, היא כבר קיבלה אחד מן השירים שלי. הליצן בּלְדֵר אותו, השוטה שָלח אותו, והגבירה קיבלה אותו - ליצן מתוק, שוטה יותר מתוק, גבירה הכי מתוקה! חי העולם, לא הייתי מתנגד בכלל אם גם שלושת האחרים היו במצב מאוהב. הנה בא מישהו עם נייר. שאלוהים ייתן לו בחסדו לִגְנוֹחַ!

     (מתחבא בצד.

     נכנס המלך עם נייר)

המלך:   איי לי!

בֶּרוּן:    נִפְגע, חי שמיים! בְּראבו, קופידון מתוק. אתה הִפְגזת אותו בְּמכת-ברק מתחת לַצִיץ השמאלי. שכה אחיה, סודות!

המלך (קורא):   "השמש לא תיטיב לנשוק בִּמתיקותה

             לְטל הבוקר הטרי שעל הוֶרד

         כמו עינֵך אשר בזוהרה הִכְּתה

             את הדִמעה שעל לֶחְיִי כְּטל ניגרת.

         גם לבנה כְּסוּפה לשפוך אור לא תצליח

              לחֵיק רקיע מעורפּל, כּהה, לֵילִי,

         כמו שדמוּתך, מבעד דִמעותַי, תבליח. 

               את מנצנצת לך מכל דמעה שלי.

          וכל טיפה כמו כרכרה נושאת אותך.

                כך את רוכבת, וגֵאָה בַּאֲסוני.

          ראי את הדמעות אשר גואות בי כך; 

               את תפארתך יציגו דרך יגוני.

          אך את עצמך אל תאהבי, כי אז מדמעותי

              את תעשי ראי, ובכל זאת אבכה בלי די.         

          מלכה, את לבדך מולכת ברקיע -

              אין מוח שיפענח, אין פֶּה שיביע."

         איך היא תדע על יִסורי? אשמוט

         את המכתב. יָצֵלוּ העלים

        המתוקים על הטֵרוּף. מי בא פה?

      (מתחבא בצד.

     נכנס לוֹנְגָאוִיל עם כמה ניירות)

        מה הוא קורא? הקשיבי, אוזן! לוֹנְגָאוִיל!

בֶּרוּן:      הנה, בְּצַלְמְךָ, מופיע עוד אוויל!

לוֹנְגָאוִיל:   איי לי, אני מפר שבועה!

בֶּרוּן:      או, הוא נכנס כמו עֵד שֶקר, עם נַיֶירת.

מלך:      הלוואי הוא מאוהב. שוּתפוּת-חטא זה חביב.  

בֶּרוּן:       שיכּור תמיד אוהב עוד שיכּורים סביב.

לוֹנְגָאוִיל:    אני ראשון אשר מפר שבועת-שמיים?

בֶּרוּן:      בוא תרגע, אדון: אני מכיר עוד שניים.

            אתה חוֹד המשולש. ביחד נַעֲלֶה  

            אל גרדומה של אהבה, וניתָלֶה.

לוֹנְגָאוִיל:   זה שיר טפשי, הוא לא יצית שום להבה.

           (קורא) "מריה, קיסרית האהבה!"

            את זה – לקרוע. אשנה סגנון.

            (קורע את הנייר)

בֶּרוּן:      שירים הם טלאי על תחתוניו של קופידון. 

           אתה תולש אותם – תדלוף לו הצנֶרֶת.

לוֹנְגָאוִיל (לוקח דף נוסף):  קדימה, ננסה גִרְסה אחרת.

          (קורא) "כלום לא דברֵיהָ של עינֵך-יפת-כוכב,  

                  - שכנגדם אין לָעוֹלם כולו תשובה -  

              לא הם דחפו אותי לנדור לשווא?

                 אך נֵדר שהוּפר לשמך הוא רק מִצְווה.

              נדרתי "בלי נשים", אבל אוכיח בעליל

                 כי השבועה היא לא נגדך, הן אַת אֵלָה.

              נִדְרִי גַּשְמִי, אהבתך שמֵימית כליל;

                תני את חסדך, ולא תִדְבּק בי שום קללה.

              שבועות הן הבל-פה, והבל-פה הוא צחנה:

                 את היא השמש המאירה על אדמתי,

              נושפת ומְאַדָה את כל נִדְרֵי המַדְמֵנָה;

                  אם יתנדפו, זוהי איננה אשמתי.

              וגם אם כן, הרי מבין כל אימבּציל:

              אשְרֵי מפֵר שְבוּעה שאת נפשו מציל."

בֶּרוּן:        זהו דם התשוקה, מְקַדֵּש הבשר,

              משתולל ויורק על צניעות ומוּסר,  

              בת-אווז או פרגית הוא הופך בת-אֵלים. 

              עבודת אלילים וסגידה לפְסילים!       

              ירחם אלוהים! כי סָטִינו משְביל הַצְּדקה.

              (נכנס דוּמֵן)

לוֹנְגָאוִיל:     איך אשְלח זאת? אוהו! אנשים מתקרבים! דוֹם שתיקה!

              (מתחבא)

בֶּרוּן:        כולם בַּמִסתור! הצגת ילדים עתיקה.

              רק אני בִּמְרוֹמַי פה כמו בן-אֵלים, 

              משקיף על סודות של טפשים אומללים.

              ואיך הם מִתְרבּים! מִשְאלְתי מוּלאה, חסל. 

              גם דוּמֵן התהפך! ארבעה עופות בַּסל! 

דוּמֵן:        הו קתרינה שמימית!

בֶּרוּן:        הו מוקיון מַשְמִים! 

דוּמֵן:        חי השחקים, היא דמות אֵלָה בְּבת-תְמותה.

בֶּרוּן:        חי אדמה, קצת התבלבלת בדמותה.

דוּמֵן:        שיער פִּשתן כל כך יפה, כל כך אדיר.     

בֶּרוּן:        עורב צֶבע-פִּשתן זה באמת נדיר.      

דוּמֵן:        זְקוּפה כארז.

בֶּרוּן:                           מה זקופה? כפוּפה.

              כמעט גיבנת.

דוּמֵן:                            כמו אור יום יפָה.                                                       

בֶּרוּן:        כן, יש ימים כאלה, כשהאור הוא אפלולי.

דוּמֵן:        הו אילו תפילתי  רק תתגשם!

לוֹנְגָאוִיל:                                      וגם שלי!

מלך:        וגם שלי, הו אלוהים!

בֶּרוּן:                                 אמן,

              והתפילה שלי - אמן - גם כן!

דוּמֵן:        איך אשכּחנה? בדמִי היא מציתה

              ממש דלֶקֶת, אז חייב לזכור אותה.

בֶּרוּן:        דלֶקֶת של הדם זה די שלילי.

             תקיז אותה מהר ושפוֹך לדלי.

דוּמֵן:        אז שוב אקרא את ההִמנון אשר אגיש.

ברון:      אז שוב אֶרְאה איך אהבה הורסת איש.

דוּמֵן (קורא):   "יום אחד - יום ארור ושחור, אללי -

                הַפֵיָה אהבה, המלבלבת בְּמאי,

                ריגלה וגילתה פֶּרח בּר נהדר

                מרקד ומרטט בָּאויר המופקר.

                בין עלֵי הקטיפה רק הרוח היטיב

                למצוא לו בסתר החורש נתיב;

                והאיש המאוהב, מיוּסר ואומלל,

                ביקש את נפשו להיות רוח קל.

                האויר, הוא אמר, את לֶחְיךְ מלטף.

                הו אויר, הוא אמר, למה לא נתחלף!

                אך אוֹיה, הן ידִי נשבעה וחתְמָה

                לְעולם לא לִקְטוף גבעולך, וִיְהי מה.

                איזה נֵדר חולה, איזה נֵדר חצוף

                לנעורים הכּמהים רק לדבש וּלְצוּף. 

                אנא אל תקראי לי חוטא או כופר

                אם למען יופייך את הנדר אפר.

                הן יופּיטר מול תמונתךְ יִשָּבע

                שיוּנוֹ אשתו היא סְחבָה לא שווה,

                יְוותר על חיי בן-אלמוות, יִגְווע,

                רק בכדֵי שתאמרי לו דברי אהבה."

                את זה אֶשְלח, עם משהו יותר פְּרוֹזָאי

                על כמה עמוקה אהבתי ומה עָזָה היא.

                הו אם בֶּרוּן, ולוֹנְגָאוִיל, ואם המלך גם

                היו מאוהבים כולם! כי אז הפְּגם

                המשותף יוכל את העָווֹן לִמְחוק.   

                אין אף פושע כשהפֶּשע הוא החוֹק.    

לוֹנְגָאוִיל (צועד קדימה): דוּמֵן, אהבתך לא טהורה  

                אם היא רוצה למצוא לַחֵטְא חֶברה.

                אתה חיוור, אני הייתי כבר סמוּק  

                אילו נתפסתי בסוּרי כך בלי נימוק.  

המלך (מתקדם): הַסְמֵק, הַסְמק-נא! מי שמדבר!

               אתה נוזף בו, אך אינך צדיק יותר!

               לא התאהבְתָ בְּמריה? לוֹנְגָאוִיל

               לא התאמץ לכתוב סונטה עֲלֵי גְוִויל? 

               את זרועותיו על החזה הוא לא שילב 

               להיות הסֶכֶר מול גאוּת הלב?

               אני, צָפוּן בַּשיח פה, כמעט נחנקתי  

               כשאֶת שניכם שמעתי, על שניכם הסמקתי.

               החרוזים, האנחות, הכל תוֹעד:  

               פֶּרץ של רֶגש ודקלום נרעד.   

               אחד לוחש "אוי לי!", שנִי בוכה "שמיים!"

               אחד שר על שיער, והשני פַּיְטָן עיניים.

               (ללוֹנְגָאוִיל) "כל אימבציל נפשו יציל" אתה אומר?

              (לדוּמֵן) ויופיטר עם מלכוּתו גומר?

               מה, מה יאמר בֶּרוּן כשהוא ישמע

               כיצד שבועה כל כך לוהטת הוכתמה?

               איך הוא יבוז, ואיך הוא ילגלג!

               איך הוא יחגוג, יצחק, וידלג!

               בִּמְחיר כל העולם וכל אוצר שיש בו -

               איני מוכן לומר לו מה שהתרחש פה.

בֶּרוּן (צועד קדימה):  עכשיו אני יוצא כדי להצליף בַּצדקנוּת. 

                   סלח, סלח לי בטובך, המלך. בכנוּת,

                   לב טוב, צדיק, באיזו זכות אתה גוער

                   בתולעים המאוהבים? אינך אוהב יותר?

                   עיניך הן לא "כּרכּרות"? בדמעתך 

                   לא מבצבצת-מנצנצת איזו נסיכה?

                   אתה סולד מנדרים שמוּפָרים! 

                   רומַנְסוֹת אהבה? טְפוּ! רק לְזָמָרים!  

                   אתם לא מתביישים, אה? שלושתכם?

                   לצאת לצוד ולהיתפס בעצמכם?

                   אתה גילית כֶּתם בו, מלכי בךָ גילה,

                   אני בשלושתכם גיליתי – אוּ-לָה-לָה! 

                   אילו שטויות ראיתי, איזו הצגה        

                    עם אנחות, גניחות, עם צער, עם תוגה!

                   איך זה הִבְלגתי למראה מלך ענק

                   שנהפך להיות יבְחוּש, יתוש, מקק!

                   והֶרְקוּלס נהיה זָמר בּלדה,

                   שלמה רוקד בראש העדלאידע,

                   אָכִילֶס מְשחֵק בְּמחבואים,

                   אריסְטוֹ מְבקֵש צעצועים.

                   איפה כואב לכם? דוּמֵן צדיק,

                   ולונגוויל ענוג, אה? איפה זה מציק?

                   איפה לך, מלכי? סביב החזה, אה?

                   הי, סירופּ!

מלך:                          ההומור שלך מזעזע. 

                   אז כך נבגדנו כשישבת שם בצד?

בֶּרוּן:              אתם נבגדתם? אני הוא הנבגד;

                   אני כאיש ישר, אשר לא מקובל

                   עליו לשבור שבועה שלָהּ נִכְבּל.

                   אני נבגד על שמצאתי לי חֶברה

                   של אנשים כמותכם, בלי חוט-שידרה.

                   מתי תִראה אותי חורז חרוּז, קוֹלֶגָה?

                   בוכה על נְקֵבָה? משחית אפילו רֶגע

                   בקישוטֵי טווס? יָצא לכם לשמוע

                   אותי נמֵס מול עַין, או פרצוף, או זרוע,

                   ריסים או יד, מותן ושד, קרסול, כתף,

                   סנטר, קלסתר, חזוּת, חזֶה -

מלך:                                            אל תיסַחֵף!

                   מי רץ כל כך מהר, גנב או איש ישר?

בֶּרוּן:             תן לי לנוס מאהבה, אוהב יקר.

                   (נכנסים ז'אקנטה, עם מכתב, וקוֹסְטַרְד)

ז'אקנטה:        בָּרוּך המלך!

מלך:                            איזה שי יש לך, ילדה?

קוֹסְטַרְד:        איזו בגידה סודית.

מלך:                                   אה, מה עושה פה הבגידה?

קוֹסְטַרְד:        היא לא עושה.

מלך:                               יפה, אז אין שום פחד.

                   שלום לכם ולַבּגידה גם יחד.

ז'אקנטה:        'בַקַשָה קרא את זה עם הרבה הַקְפּדָה,

                   כי הכומר אמר: זאת בגידה חשודה. 

מלך:             בֶּרוּן, עבוֹר על זה.

                   (בֶּרוּן קורא את המכתב)

                   מאיפה לךְ המכתב?

ז'אקנטה:        מקוֹסְטַרְד.

מלך:             מאיפה לךָ המכתב?

קוֹסְטַרְד:         מדן אַדְרָמִידְיוֹ, דן אַדְרָמָדְיוֹ.

                   (בֶּרוּן קורע את המכתב)

מלך:            מה זה, מה יש לך? למה לקרוע?

בֶּרוּן:            קשקוש, אין מה לדאוג, אין מה לנגוע.

לוֹנְגָאוִיל:        זה די ריגש אותו. כדאי לשמוע. 

דוּמֵן (אוסף את הפיסות): כְּתב של בֶּרוּן, עם חתימה. בבקשה.

בֶּרוּן (לקוֹסְטַרְד): בול עץ, נולדת להמיט עלי בושה!

                   אשם, אדון, אשם! אני מודה בּחטא!

מלך:             מה?

בֶּרוּן:             היה חסר רק עוד טיפש אחד לַסֶט.  

                   אתה, אתה, אתה, מלכי, וגם אני

                   פושעֵי לב וראויים לעונש קטלני.

                   סַלֵק את הקהל ואֶתְוודה בְּטֵט-אַ-טֵט.

דוּמֵן:             אז השתוֵוינו.

בֶּרוּן:                               כן, רביעיה, קְוָורְטֵט.         

                   הם לא זזים, שני הַצַּבִּים?

מלך:                                        החוצה, ומייד!

קוֹסְטַרְד:        הישרים הולכים, שהבוגדים יהיו לבד.

                (יוצאים קוֹסְטַרְד וז'אקנטה)

בֶּרוּן:             רוזנים ואוהבים, הו, בואו נתחבק,   

                       לְחוֹק בשר-ודם אנו נאמנים.          

                   הים גוֹאה, השחק הוא בוהק;

                      ודם צעיר מורד נגד חוקים זקנים.  

                   אַל לאדם לִפְגוֹעַ בַּיִעוּד לִשְמוֹ נולד,

                   לכן חובה היא שנתיר את הנדרים מייד. 

מלך:             מה, הקרעים רומזים על איזו אהבה שלך?

בֶּרוּן:             רומזים? יש מישהו בכל הממלכה

                  שבִּרְאוֹתו את רוֹזָלִין לא ייסתנוור

                        כמו עבד הוֹדי מול השמש העולָה?

                   מי לא יכרע אפיים, מי לא יתעוור,

                       יִנְשק לאדמה, ישיר תפילה?

                   איפה היא עֵין-הנשֶר, איפה עֵין-הנץ

                      אשר תעֵז על הרקיע של מִצְחהּ

                   לנעוץ מבט נחוּש בלי למצמץ?

מלך:                אילו תזזית ולהט דוחפים אותך?

                   אהובתי, גבירְתה, היא הַלְּבנה, לָה-לוּן,   

                      וזאת - כוכב שָרֵת, בקושי יש בה אור.

בֶּרוּן:             אם כך אין לי עיניים ואיני בֶּרוּן.

                      הו בלי אהובתי אור-יום יהיה שחור!    

                   המפוארוֹת בַּהבּעות של הפנים

                       בלְחָיֵיהּ מִתְקבּצות כמו בְּיָריד,  

                   אחדוּת מושלמת של מוֹפתים שונים,  

                       ואת יופְיה דבר אינו מחריד.   

                   תנו לי את הנמלצת בִּלְשונות תבל -  

                      שטויות, היא לא צריכה שום קלישאה

                                                        קלושה!

                  סחורה זולה זקוקה לשֶבח של רוכל,

                      אבל מולה כל כתר רק יחוּש בושה.   

                   נזיר כּמוּש, מוּתש מחורָפִים מרים,

                      ישיל שנותיו כְּשְבְּעֵינָּה יביט עמוֹק.

                   יופיה הופך זקֵנים בּלים לצעירים, 

                       ישיש ישליך מַקְלו, ירוץ כמו תינוק.        

                   הו היא השמש, שאורה בהיר וחם.

מלך:                 לא, היא שחורה כמו פחם, הגברת.

בֶּרוּן:             פֶּה חם, הפֶּה שלה כה חם, אתה חכם.     

                       פֶּה חם, פֶּה חי, ונשמה בוערת. 

                 רוצים שְבוּעוֹת? הביאו לי תנ"ך מייד,

                       שאֶשָבַע כי אין בְּיופי אף גְרָם יופי 

                    אם לא על פי עיניה הוא יִלְמד.  

                       אין עוד שחורה כל כך צחה בלי דופי.

 מלך:           זה פרדוקס! שָחור הוא אות הגיהנום,

                      זה צבע מרתפֵי השְאוֹל המלוכלך.

                   רק זוהַר יקשט יפה את המרום.

בֶּרוּן:                היא בת שֵדִים, היא בת שַדַּי, היא בת

                                                       מלאך.

                   כשרואים את גבּותיה השחורות,

                      ברור עד כמה מיותר ומגוחך

                   לִצְבוע פרצופים, לִצְבוע שערות;    

                      היא הוכחה כי השָחור יפה וצח.

                   קְסמיה יהפכו את כל אופנוֹת הדור,

                       אשר עשו מן המלאכותי חוק טֶבע. 

                   עכשיו אָדוֹם יִצְּבע עצמו שחור,

                      כדי לִדְמוֹת לְיָפָתִי בַּצֶבע.  

דוּמֵן:             מְצחְצחֵי הארובּוֹת מולה חיוורים.

לוֹנְגָאוִיל:           מאז נולדה, כּוֹרֵי פּחם הם לִבְנֵי עוֹר.  

מלך:             והשְבטים של אֶרץ כּוּש הם בהירים.

דוּמֵן:                החושך לא צריך נֵרוֹת, כי הוא האור.

בֶּרוּן:             גבירות לִבְּכֵן, שפרצופן צבוּע, 

                       בַּגֶשם לא יוצאות, פן יִשָטֵף הצֶבע.       

מלך:             שְמע לי, פרצוף שלא נִשְטף שבוּע    

                      הוא צח ממנה פי שבעים-ושֶבע.              

בֶּרוּן:             את תִפְארְתָה עד יום הדין אצעק בקול.  

מלך:                 אין שד שיפחידְךָ בַּיום ההוא כְּמוֹתה.   

דוּמֵן:             איך בן אדם מחשיב ביוֹקר חוֹמר זול! 

לוֹנְגָאוִיל (מראה את נעלו): תביט, הנה אהובתך. רואה אותה?

בֶּרוּן:             לו עיניכם היו המִרְצפות בָּרְחוֹב, 

                       זה חומר גס אשר יִפְצע את כף רגלה.

דוּמֵן:             בתור מִרְצֶפת, מה אגיד לך, לא טוב 

                        מה שאני רואה אצלה מתחת לשמלה. 

מלך:             אז מה תאמרו? מאוהבים כולנו?

בֶּרוּן:                כן, בהחלט, ועקב כך גם מְפרֵי שבועה.

מלך:             די לקשקש אם כך. בֶּרוּן, תוכיח לנו:

                      האהבה חוקית, האמוּנה לא נפגעה. 

דוּמֵן:             כן, בדיוק! תן סנגורְיָה לַשטן!

לוֹנְגָאוִיל:           איזה בָּסיס, איזה טכְסיס איך להמשיך,

                   איך נִצָּלִים מגיהנום! זרוק טיפּ קטן!

דוּמֵן:                איזו מִשְחָה, תרופה לַפֶּשע.

בֶּרוּן:                                             לא צריך.

                   עִמְדוּ דוֹם, חַיָּלֵי הלב! היכון!

                   שִקלוּ שניה מה בתחילה נשבעתם:

                   לצוּם, ללמוֹד, ולא לִרְאוֹת אשה -

                   בְּגידה-סוג-אל"ף בממְשֶלֶת הנעוּרים.

                   אתם מסוגלים לצוּם? לא, בִּטְנכם

                   היא צעירה מדי, והחסך

                   יוליד רק מחלות. נָדַרְנו, רבותי,

                   ללמוֹד. ורק למען השבועה הזאת

                   נָטַשנו את סְפרֵינו. כי מתי

                   יכולְת, מלך, או אתה, או הוא, 

                   למצוא בתוך כְּרָכים כבדים

                   שורות שיר לוהטות כמו בַּעיניים

                   המרמזות של מחנכות היופי?  

                   כל האמנויות האחרות 

                   אינן חורגות מתחוּם המוֹח, וכיוון 

                   שהעוסקים בהן הם עָקָרים,

                   בְּקושי מֵניבות מעֲמָלָם יְבוּל.

                   אבל האהבה, אם תִילָמד מתוך

                   עינֵי אשה, לא חַיָה נצוּרָה

                   בתוך המוח: היא זורמת בִּתנועה  

                   של רוח וסופה, היא רצה מהירה

                   כַּמחשבה בכל הכוח, היא

                   נותנת יֶתֶר כוח לכל כוח,

                   מעל לכישוריו הרגילים.

                   היא גם מעשירה את רְאִיית העַין:

                   עינֵי אוהב חדוֹת מעֵין הנֵץ.              

                   אוזנֵי אוהב שומעות את הדקיק

                   בָּרשרושים, יותר מכל גַּנָּב

                   חשדן. חושֵי האהבה הם עדינים 

                   ורגישים יותר מקַרְנֵיהם

                   הרוטטוֹת של חלזונות. מול הלשון 

                   האנינה של אהבה גם אֵל היין הוא

                   גס טעם. באשר לעוֹז – האהבה        

                   נופלת כהוא זה מהֶרְקוּלֶס? 

                   היא מתוחכמת כמו הסְפִינְקְס, היא מתוקה

                   ומוזיקלית כמו הנֶבֶל של אפולו, 

                  שכל מיתר בו חוט משער ראשו. 

                  כשאהבה פּוֹצָה פֶּה, הקולות

                   של האֵלים כולם ירדימו את

                   המרומים בְּמֶתק ניגונה.   

                   אף משורר עוד לא העֵז לקחת עט               

                   עד שהדְיוֹ שלו נִמְהל באנחות

                   האהבה. או אז החרוזים שלו  

                   ימיסו גם אוזנֵי פּראים ויִשְתְלו

                   בעריצים צניעוּת וענווה. 

                   את התורה הזאת למדתי מעינֵי

                  נשים. הן נוצצות עדיין כמו

                  האש הראשונה; הן הספרים, 

                  האָקָדֶמְיוֹת, האָמָּנוּיוֹת,

                  אשר מַרְאוֹת, ומכילוֹת, ומֵזינות  

                   את העולם כולו; לבד מהן 

                   אין שום דבר שמצטיין במשהו. 

                   לכן טפשים הייתם נגד הנשים

                   להישבע, ואם גם תקיימו

                   את השבועה תהיו טפשים יותר.

                   למען החוכמה, מִלָּה אשר אוהֵב

                   כל גֶבר, או למען אהבה,

                   מִלָּה אשר אוהבת את כל הגברים,    

                   או למען הגברים, משוררים 

                   של הנשים האלה, או למען הנשים,

                   שבזכותן אנחנו הגברים גברים,                 

                   את שבועותינו הבה נְאבּד בכדי

                   למצוא אותנו, כי אחרת את

                   עצמנו נְאבּד בכדי לשמור

                   על שבועותינו. להתיר את הנדרים

                   זו דת אמת, כי האחווה היא חוק

                   קדוש, ומי יפריד אחווה מאהבה? 

מלך:             יחי סנט-קופידון! קדימה, לחזית! 

בֶּרוּן:             זיקפו את הכידון – ועליהן!

                   להסתער! נִכְתוש אותן, נפּיל

                   לָאדמה! אבל חשוּב מאד

                   לתפוס אותן בלתי מזויינות.  

לוֹנְגָאוִיל:         עכשיו קצר ולעניין. בלי סלסולים.

                   הוחלט שנְחזֵר אחר עלמוֹת צרפת האלה?  

מלך:             שנְחזֵר ושנִזְכּה! אז בואו נתכנן

                   למענן איזה בידוּר בָּאוהלים.

בֶּרוּן:             ראשית, נוביל אותן לכאן מן השדה. 

                   ואז כל גבר ישלב ידו בְּיד

                   גבירתו. אחר-הצהריים נְענֵג

                   אותן באיזה-מין בילוי אשר

                   נצליח לארגן בזמן קצר.  

                   כי ריקודים ומסכות והילולה

                   הם הנָתיב לַאהבה, פְּרחים על מסלולה.

מלך:             מהר כבר! לא נשחית שום זמן לבטלה.

                   הזמן קצר והמלאכה  - גדולה.

בֶּרוּן:             וְוָּאלָה!  

                   (יוצאים המלך, לוֹנְגָאוִיל ודוּמֵן)

                   מעֲשָבים שוטים לא יצמחו תבואות.

                        למעשינו יש תמיד תמורה.    

                   כן, שפנפנות הן עונש למפרֵי שְבוּעות;   

                        נקצור את מה שבדִמְעה נזרע.    

                   (יוצא)


< אחורה הדפסת הטקסט עמל אהבה לשווא - מערכה 4, תמונה 3 קדימה >