שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט עמל אהבה לשווא - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >

(נכנסות נסיכת צרפת, רוֹזָלִין, מריה וקַתֵרִין, עם בּוּאַיֶה ושני אצילים מלווים)

 

בּוּאַיֶה:  עכשיו, מאדאם, שַנְסי-נא את מותנייך.

         זיכרי את מי שָלח אביך המלך, 

         למי שלח, ומהי השליחות:

         אותך, ששמך יצא לתהילה,

         לשאת-לתת עם היורש הבלעדי

         של כל שְלמוּת שיש למצוא בְּגבר,

         מלך נָוָור שאין בו דופי; הנִדוֹן   

         הוא לא פחות מאַקִיטֵן, איזור

         ראוי לנדוניית מלכה. עכשיו

         היי-נא נדיבה בחן וחסד

         כשם שהטֶבע הִתְקמצן בהם,

         הרעיב את העולם כולו, ובנדיבות 

         נתן כל חן וחסד לך בלבד. 

נסיכה:  מר בּוּאַיֶה יקר, יוֹפְיִי, עלוּב 

          ככל שיהיה, אינו זקוק

          לְכל צִבעי הקשת של מליצותיך.       

          יופי נקנה רק בְּשיפוט העין,

          ולא מפי רוכלים המכריזים

          על הסחורה. אני גֵאָה לשמוע 

          אותך דובר בּשְבח ערכִּי פחות

          משאתה להוט להיחשב חכם

          ולעייף את שכלך בְּהִמְנוֹנֵי     

           שְבחַי. אבל עכשיו אני אַקְשה

          על המַקְשה. מר בּוּאַיֶה יקר,

          ודאי שמעת כי שופר החדשות

          הודיע  כי המלך של נָוָור

          נָדר כי אף אשה לא תתקרב,

         עד שעמל לימוד יִשְחַק שלוש

         שנים, אל הדממה של חצרו.

         לכן נראֶה לי הכרחי, לפני

         שניכנס בשעריו האסורים,

         לדעת מה כוונותיו. לְמטרה

         זאת, בטוחות בערכך, נִבְחר בך

         כשַגרירנוּ הבּכיר והמוסמך.

         אמור לו: בת המלך של צרפת

         עותרת לדיון אישי עם הוד 

         רוממותו בעסק רציני

         שמְשַוֵועַ ליישוּם דחוּף.

         מהר, הודע לו זאת, בזמן שאנו

         נמתין לשמוע את מוצא פיו כמו

         מתחננות כנועות, צייתניות.

בּוּאַיֶה:   אלך בחשק רב, גאֶה בתפקידי.

נסיכה:  חשק וגאווה אחים הם, ידידי. 

            (יוצא בּוּאַיֶה)

           רוזנים, מי הם החסידים השוּתפים

           הנֵדֶר של המלך הצדיק הזה?

אציל א':    אחד הוא לוֹנְגָאוִיל.

נסיכה:                            מכיר אותו?

מריה:     אני כן, נסיכה. בנשף הכלולות

           של הרוזן מפֶּריגוֹר והיורשת

           היפהפיה של ז'ק מפַלְקוֹנְבְּרִיז',

           שנערך בנוֹרְמַנְדִי, ראיתי את

           הלוֹנְגָאוִיל הזה. גבר אשר נחשב

           חסון בנפש ובגוף; נאור

           ורב חוכמה, גיבור במלחמה;

           נאה דורש - וגם נאה בכלל;   

           הכתם היחיד על בְּרק חסדו -           

           אם משהו מֵעיב על הבָּרק הזה -

           הוא השילוב בין ראש שנוּן ואופי לא

           חנוּן: שִכְלוֹ חותֵך, אופְיוֹ לא מתאפק,   

           ומְרַסֵק לו את כל מי שמתחשק לו.   

נסיכה:    אדון עליז ולגלגן, כך זה נראֶה.

מריה:     הרבה ממכריו אומרים את זה הרבה.

נסיכה:    פְּתיל כה קצר יבער וחיש יכבה.   

           מי הם השאר?

קַתֵרִין:                    דוּמֵן, צעיר בְּרוך כשרונות, כל אוהבי

            הצדק אוהבים אותו בצדק.

            קורה שהוא מזיק מרוב רצון טוֹב;

            כי פקחותו תִתֵן לַרע צורה טובה,      

            וצורתו שוֹבָה גם בלי כל הַפִּקְחוּת.

            פעם נפגשנו בחצר של אַלֶנְסוֹן,                  

            ומה שיש לי לדוֵוח על שוויוֹ

            הוא שראיתי קצת פחות מדי ממנו.

רוֹזָלִין:      ועוד תלמיד אחד היה שם אז

            איתו, ואם אמת אמרו לי, שמוֹ 

            בֶּרוּן. עוד לא יצא לי לבזבז

            שיחה עם איש עליז כל כך, אפשר

            לקרוא לו התגלמות העליזוּת.

            אצלו העַיִן מולידה את השנינוּת,

            כי כל דבר שהיא לוכדת, השניה

            הופכת לבדיחה פרועה בלי רסן,

            שלשונו הרהוטה – שופר לָצוֹן -

            מוסרת במלים קולעות כל כך

            שמזקיפות אוזניים לישישים, 

            ונכבשים גם השומעים הצעירים,

            כל-כך מתוק זורם לו שטֶף דיבורו.

נסיכה:     ישמור האל את גבירותי! מה זה, כולן

           מאוהבות, שכל אחת קִשְטה

           את בחיר ליבה בְּתכשיטים של שֶבח?

אציל א':   הנה בּוּאַיֶה.

       (נכנס בּוּאַיֶה)

נסיכה:                  מה עם רשות כניסה, אדון?      

בּוּאַיֶה: לַמלך כבר נודע שבאת בהָדַרֵך,

       והוא עם מִתְחריו-לַנֵדֶר ערוכים

       היו לפגוש אותך לפני שבאתי, 

       גברתי. תתארי לך מה גיליתי:

       הוא מעדיף שתִשְתַכּני פה בשָדֶה,

       כמו מי שבא לשים מָצוֹר על חצרו,

       במקום למצוא פִּרְצָה בַּנדר ולתת לך

       להיכנס לבית השומם שלו.

       הנה הוא בא.

(נכנסים המלך, בֶּרוּן, לוֹנְגָאוִיל ודומיין)

מלך:  נסיכה רבת יופי, ברוך בואך לחצרנו.

נסיכה: "יופי" אני מחזירה גם לך, ובואִי עדיין לא כל כך בּרוּך. הגג של החצר הזאת גבוה מכדי להיות שלך, ולברך את בואי לשדות הרחבים, זה קצת לא לכבודי.

מלך:  ובכל זאת, ברוך בואך אל חצרי.

נסיכה:  אז שיהיה ברוך. בוא, קח אותי לשם.

מלך:    שמעי, גבירה טובה. נדרתי נדר -

נסיכה:  שמע, אדוני הטוב, עקוף אותו.

מלך:   אין לי שום חשק לעקוף אותו, גבירה.

נסיכה:   החשק יעקוף אותו, בחשק!

מלך:    מהו הנדר לא הִשְכּלְת לדעת.

נסיכה:   הלוואי שלא הִשְכּלתָ גם אתה,

          כי הַשְכּלָה כזאת היא רק בּוּרות.

          שמעתי שאסרְתָ הַכְנסת אורחים.

          אם תקיים את השבועה תִפְשע,

          ולהפר שבועה – בושה...    

          אך סלח לי, אני חצופה מדי;

          לא תפקידִי הוא ללמד את המלמד.

          הואל לקרוא מהי מטרת בואי,

          ולעתירתי למצוא מייד פִּתְרון.

           (מגישה למלך מכתב)

מלך:   אני שואף שמיידית זה ייפתר.

נסיכה:  אתה שואף ממני חיש להיפטר,

          שכן תצא מפר שבועה אם אשאר.

                   (המלך קורא.

           בֶּרוּן ורוֹזָלִין משוחחים לחוד)

בֶּרוּן:   אני רקדתי איתך פעם בבְּרָבָּאנְט, לא?

רוֹזָלִין:  אני רקדתי איתך פעם בבְּרָבָּאנְט, לא?

בֶּרוּן:   רקדתְ, רקדתְ.

רוֹזָלִין:                        אם ככה, מיותר היה

       לשאול!

בֶּרוּן:               אל תבעטי, סוסה פראית!   

רוֹזָלִין: דִרְבּנְתָ אותי עם השאלות שלך.

בֶּרוּן:   שִכְלֵך דוהר מהר, הוא יתעייף.

רוֹזָלִין: כשהפָּרָש יִפּוֹל לַבוץ ויִיטָנֵף.

בֶּרוּן:   מה השעה?

רוֹזָלִין:   שעת הטפש שרק שואל.

בֶּרוּן:  כל טוב, פָּנים עם זיו של אל.  

רוֹזָלִין:   ישמור האל את זיו פנַי. 

בֶּרוּן:   ישלח לך אהבות בלי די. 

רוֹזָלִין:  אמן, רק לא ממךָ. 

בֶּרוּן:   טוב, אז שלום, סליחה.

           (עוזב אותה)

מלך:   מאדאם, אביך פה מתייחס לִסְכוּם

         של מאה-אלף כתר לתשלום,

         כשזו רק מחֲצית הסכום אשר

         אבי הִלוָוה לו לניהול מלחמותיו.

         אך גם אם הוא, או אנוכי, קיבלנו

         ממנו מאה-אלף, מה שלא קרה,

         נותרו עדיין לתשלום עוד מאה-אלף,

         שכעירבון להם אנחנו מחזיקים

         בחלק מסויים של אָקִיטֵן,

         על אף שהוא שווה פחוֹת בכסף.     

         יחזיר אביך המלך את המחצית

         אשר לא נפרעה - אנחנו נוותר

         על אָקִיטֵן, ונקיים עם הוד

         מעלתו קשרי רעוּת. אבל

         נראה שזה רחוק ממנו: הוא  

         טוען שהוא שילם סכום מאה-אלף כתר,

         ולא מזכיר כי רק עם התשלום

          של מאה-אלף נוספים יוכל

         לשלוט שנית באָקִיטֵן, שבְּשמחה

          נמסור אותה ונקבל את הכספים

          אשר אבי הִלְווה, במקום להחֲזיק 

          בה משוּסעת כך. נסיכתי

          היקרה, אם הוא היה נכנע

          יותר לַהגיון, היית גם את

          סוחטת מחָזִי כְּניעה לַהגיון 

          ושבה מסופּקת לצרפת.

נסיכה:    אתה עושה רוב עוול לאבי

           המלך, וּלשמך הטוב, כשאתה

            מכחיש כך שהסְכוּם הזה שוּלם

            במלואו ביושר רב, והתקבל.

מלך:       אני על כך אף פעם לא שמעתי.

             ואם תוכיחי זאת, אחזיר הכל

             או אוותר על אקִיטֵן.

נסיכה:                            נתפוס

          אותך במילתך. מר בּוּאַיֶה,

          לך יש תעודות על סְכוּם

          כזה בחתימת פקידים בכירים

           של שַארְל, אביו.

מלך:                          הַנְפֵּק לי זאת ואסתפּק.

בּוּאַיֶה:   במחילה, החבילה שמכילה   

          את זה עם מסמכים נלווים עוד לא הגיעה.

          מחר תראה הכל במו עיניך.

מלך:     זה יספק אותי; ובְמפגש כזה

          נסגור הכל בידידוּת והגיון. 

          עד אז, תזכי לקבלת-פנים

          יפה ככל שהכבוד, בלי שום 

          חילול כבוד, יוכל להעניק לך. 

           אסור לך, נסיכה יפה, להיכנס

           בשְערַי; אך האירוח פה בחוץ

           יהיה כאילו ששוּכַּנְת בַּלב שלי, 

           גם אם נִשְלל ממך לחסות בתוך ביתי.

            ימחל לי רצונך הטוב. שלום,

           מחר נבוא שוב לבקר אותך.

נסיכה:   הרבה בריאוּת ומשאלות טובות.

מלך:     שתבורכי אַת בִּבְרָכות שוות.  

          (יוצאים המלך, לוֹנְגָאוִיל ודוּמֵן)

בֶּרוּן:   גבירה, לבי דורש רק את שלומך.

רוֹזָלִין: תמסור לַלב בִּשמי דרישת שלום.  

בֶּרוּן:   הוא נאנח, שומעת?

רוֹזָלִין: חולה, המסכן?

בֶּרוּן:   חולה-לב, כן כן.

רוֹזָלִין: הקֵז לו דם, קדימה.

בֶּרוּן:   וככה הוא יחלים, מה?

רוֹזָלִין: זה המִרְשָם שלי, תכתוב.

בֶּרוּן:   דִקְריהוּ בעינייך, טוב?

רוֹזָלִין: בסכּינִי, לא בעינַי.

בֶּרוּן:   ישמור חייךְ אדונַי.  

רוֹזָלִין: יתן לךָ חיים קצרים.

בֶּרוּן:   תודה לךְ, סוף לדיבורים.

     (יוצא.

     נכנס דומיין)

דומיין:  מסיה, מִלָה. הגברת שם, מי היא ומה?

בּוּאַיֶה:  יורשת אַלֶנְסוֹן, וקַתֵרִין הוא שמה.

דומיין:   גבירה נאה מאד. מסְיֶה, כל טוּב.

         (יוצא.

        נכנס לוֹנְגָאוִיל)

לוֹנְגָאוִיל:  מילה וחצי תעזור, מי בּלָבָן שם, אדוני? 

בּוּאַיֶה:    כשרואים אותה באור - אשה באופן עקרוני.

לוֹנְגָאוִיל:  היא אור בַּחושך, מה? אני חושק בִּשְמה.

בּוּאַיֶה:     לחשוק בשמה הטוב – חילוּל שֵם וכלימה. 

לוֹנְגָאוִיל:  סליחה, מסיה, בת מי היא?    

בּוּאַיֶה:     בת אִמהּ. הגיון!

לוֹנְגָאוִיל:  אל תהיה לי מוקיון!

בּוּאַיֶה:     מסיה, בלי עצבים.

             זוהי יורשת פַלְקוֹנְבְּרִיז'.

לוֹנְגָאוִיל:   שום עצבים. נגמר.

            היא מקסימה, ללא ספק.

בּוּאַיֶה:     סביר שאדוני צודק.

        (יוצא לוֹנְגָאוִיל.

      נכנס בֶּרוּן)

בֶּרוּן:   מי זאת עם המצנפת שם, אדון?

בּוּאַיֶה: שמה רוֹזָלִין, מֶרְסִי, בּוֹנְז'וּר, פַּרְדוֹן.

בֶּרוּן:   היא נשואה או לא, מסיה?

בּוּאַיֶה: רק לרצונה, וזה הרבה.

בֶּרוּן:   תודה, אדון. שלום לך.

בּוּאַיֶה:  שלום שלום, דרך צליחה.

                   (יוצא בֶּרוּן)

מריה:  ההוא שם זה בֶּרוּן, אדון ההילולה.

         כל מִלָה שלו בדיחה.

בּוּאַיֶה:                        וכל בדיחה – רק מלה.

נסיכה: תפשתָ אותו בַּמִלה, הכנסתָ לו כּהוגן.

בּוּאַיֶה: ניסה לשוּט עלי, אבל הטלתי עוגן.

קַתֵרִין: שני סָפּנים עַזים כמו עִזים!

בּוּאַיֶה:                             גְדָיֵי תינוק,    

        שרק כְּמֵהים משִפְתותייך, כִּבְשָתִי, לינוק.

קַתֵרִין:  תלך, אל תְלחֵך, כי המשחק נמאס.     

בּוּאַיֶה (מנסה לנשק אותה): רק תני לי קצת מספוא.

קַתֵרִין:                                              לא, כבֶש גס.  

        שפתיים יש לי שתיים, אך הם לא רכוש כללי.

בּוּאַיֶה: למי הבטחת אותן?

קַתֵרִין:                    רק לַמזל שלי ולי.

נסיכה:  דו-קרב של פִּקחוּיוֹת! לא, מתוקים שלי,

         פְּשרה. קרב המוחות מוטב שיתרכז

          בַּמלך ורעיו, כי כאן הוא מתבזבז.

בּוּאַיֶה:  אם חושי, שתמיד מבינים בבירור

          מה הלב והעין אומרים בלי דיבור,       

           לא בוגדים בי עכשיו, אז המלך נִדְבּק.

נסיכה:   במה?

בּוּאַיֶה:               באחת שלבו בה דָבַק.                      

נסיכה:    הַסְבּר.

בּוּאַיֶה:    אורְחוֹתיו וחוּשָיו אצוּ כמו להקה  

            אל היכל העיניים, לִבְהוֹת בִּתשוקה.

            לבו, כְּתכשיט בו את שְמֵך הוא הטביע,

            נצץ מעיניו, גאווה הוא הביע.  

            לשונו, שבִּקְשה רק לראות בלי מִלָה, 

            בדרכה אל עיניו מעדה ונפלה.  

            כל חוש השתוקק להיות חוש הרְאִיָה,

            להביט בּבְרִיָה כל כך יפהפיה.

            כל חושיו נִנעלו בעיניו, ערוכים

            כאבני-חן יפות היָאוֹת לִמְלכים;

            זוהרים ובורקים בחלון ראווה

            לך קרצו "קני אותנו כשאת בסביבה".

            בספר פניו הודפסו פְּליאוֹת כאלה

            שברור היה לעַיִן שעֵינוֹ שוּתְקה מפֶּלא.

            רק תני לו חצי נשיקה - הוא ייתן

            את כל ממלכתו, לא רק את אקיטן.  

נסיכה:   אל האוהל, מהר. בּוּאַיֶה קצת נסחף.

בּוּאַיֶה:   רק תרגמתי את מה שבעין נחשף. 

          אמרתי את מה שעֵינו מבטאת 

          בלשון שבְּשקר איננה חוטאת.  

מריה: אתה ציר אהבה שמיטיב לפטפט.

קַתֵרִין:  הוא סבא של מר קוּפּידוֹן, הם מרכלים בצוותא.

רוֹזָלִין:  אם הוא הסבא, אז מר קופידון דומה לסבתא.

בּוּאַיֶה:  משוגעות! 

מריה:                נלך, הוא כבר נוטף זיעה.                   

בּוּאַיֶה:  מאד קשה אתכן.

מריה:                     קשה לך?                       

בּוּאַיֶה:                                  אוּ-אָה.

      (יוצאים)


< אחורה הדפסת הטקסט עמל אהבה לשווא - מערכה 2, תמונה 1 קדימה >