שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

(נכנסים פרדיננד, מלך נָוָור, בֶּרוּן, לוֹנְגָאוִיל ודוּמֵן)

 

מלך:   שתהילת עולם, אשר כולם

         רודפים בחייהם, תִחיה לה חקוקה

         על מצבוֹת קִבְרֵנו, ותְייפּה

         אותנו אז, כשמר-המוות יכער;

        אבל בינתיים, נגד הטורף הזה

        הזמן, נִקְנה בפרך בַּהוֹוֶה כָּבוֹד  

        אשר יַקְהה את להב הקִלְשון

        החד, ובזכותו נירַש את העולם

        הבא. לכן, כובשים וגיבורים – 

        כי זה מה שהִנְכם כשאתם

        נאבקים בנטיות-לבּכם,

        ובִגְדוּדֵי התאוות של העולם

        הזה - הצַו שלנו החדש

        יהיה לחוֹק אֵיתן. מַלכוּת נָוָור

        שלנו תהיה פלא פלאים 

        של העולם, וחצרנו תהיה

        מין אקדמיה זעירה, כולה

        דממה, הגוּת, התבוננות באמנות

        של החיים. נשבעתם שלושתכם,

        בֶּרוּן, דוּמֵן ולוֹנְגָאוִיל, לִחְיות

        אִתי שָלוש שנים קצוּבוֹת, בתור אחַי

        ללימודים, ולְמַלֵא את כל

        הרָשוּמוֹת המתועדות בפרוטוקול

        הזה. שְלָב השְבוּעוֹת עבר, עכשיו

        חִתְמוּ את שמותיכם, שמי שיחלל

        את הפעוט בַּסעיפים יקטול

        במוֹ-ידיו את כל כבודו. אם נכונים

        אתם לכל מה שנשבעתם לעשות,  

        הוסיפו חתימה לנֵדֶר, וקַיימוּהוּ.

לוֹנְגָאוִיל: אני נָחוּש. זה רק צום של שלוש

        שנים. הגוף אמנם ירעב, אבל

        הנשמה תחגוג. לכּרס העבה

        יש מוח דק. נִתחֵי בשר רכּים   

        גוף משמינים, ושכל - מצמקים.

    (הוא חותם)

דוּמֵן:   אדון אוהב שלי, דוּמֵן משול למת.

          כל עונג-הֶבל בַּעולם משליך הוא אל

          עבְדֵי הזבל של עולם ההבל. 

          מאהבה, ממוֹן, שְררה נִפְרד גופי,  [/ לאהבה, ממון, שררה

                                                                     אתן לנוּחַ,           

         אחיה רק בעולם פילוסופי.   [ / כעת אחיה רק בעולם

                                                                                הרוח.

        (חותם)

בֶּרוּן:   איני יכול אלא לחזור על דבריהם.

          כל זאת, שליט יקר, נשבעתי כבר,

          כלומר, לִחְיות פה וללמוד שלוש שנים.

          אבל יש עוד סייגים די חמורים:

          כמו לא לראות אשה כל התקופה הזאת -

          אשר כולי תִקְוָה לא מצויָן פה;

          ולא לגעת בְּמָזון יום בשבוע,

          ובְיֶתר הימים רק ארוחה אחת -

          גם זה אני תִקְוָה לא מצויָן פה;

          לישון שלוש שעות בִּלבד בַּלילה,

          ובשום פנים לא לנמנם בַּיום,

          כשלדעתי לא רע לישון טוב כל הלילה

          ולעשות לי לילה מחֲצי היום -

          כל זה  כולי תִקְוָה לא מצוין פה.

          קשה לשמור על משימות כה עָקָרות,

          ללמוד, לצוּם, ללא שינה, ובלי גבָרות.

מלך:   על כל אלה נָדַרְתָ לוותר.

בֶּרוּן:   זאת, ברשותך, שליט, אני סותר.               

        נשבעתי רק לִשְהות אתך שלוש שנים

         ולהתעמק בעיונים ודיונים. 

לוֹנְגָאוִיל: נשבעתָ גם את כל השאר, סליחה.

בֶּרוּן:   אם כך, נשבעתי סתם בתור בדיחה.

        מה מטרתו של הלימוד, תֵן ואדע?   

מלך:   לדעת מה שבלעדיו כלל לא נדע.

בֶּרוּן:   דברים שנסתרים משֶכֶל המוני?

מלך:   זה גְמוּל הלימודים, כן, אדוני.     

בֶּרוּן:   יפה, אני נשבע ללמוד בְּהתמדה      

           לדעת את מה שאסור לי שאֵדע:

          כמו למשל לִלְמוד איפה לזלול

            כשהחוּקים צוֹם ורעָב דורשים;

          היכן לפגוש גבירה נאה מכל             

             כשאסור בכלל לראות נשים. 

         או, אם שבועה כָּבְלה אותי באזיקים,

          אלמד להפר אותה בלי נזקים. 

          זה גמול ההשכלה, זה כל הסוד:   

          לדעת מה שאיני יודע עוד. 

          בְּנֵדֶר מסוג זה - גם אעמוד.  

מלך:   כל אלה מכשולים ומשוכות,

          תענוגות-סְרק המפתים את המוחות.

בֶּרוּן:   כל עונג סרְק הוא, אך הסְרק הכי גדול -   

         זה שנִקנָה בסבֶל, וגורם לסבול:

         כמו לחפּש בְּספר אור אמת,

            כשהאמת, בעוד אתה מוסיף לנבור, 

         בבוגדנות את אור עיניך מסמאת:                

            אור המחפש לו אור גומר בלי אור.     

          לפני שתְגַלה בַּחושך אור, חבר,

          אורך שלך יחשיך, ותתעוור.

          לַמְדֵני לְענֵג עינַי דווקא

             במבטים על עַיִן מסנוורת,                          

          זוהרת כעמוּד אש, ומעניקה                       

             רק אור לזה אשר אותו היא מעוורת. 

          לימוד הוא כמו השמש במרומים,

             שמהותה מעַיִן חצופה חומקת.                    

          שְכר כל המשננים המשמימים    

             הוא קצת סמכוּת גנובה מספֶר, מועתקת.          

          הפטרונים הארציים המנופחים

             שמדביקים שֵמות לכל כוכב שמֵימִי,

          מאור לילותיהם לא מרוויחים

             יותר מזה שלא יודע מה הוא מי.

          זאת רק רברבנות לצבור סתם ידיעות,

          כי לדקלם שֵמות יכול כל אידיוט.                    

מלך:   חכם גדול, לנאוֹם נגד חוכמה.

דוּמֵן:   הוא התקדם רחוק לִבְלום את הקידמה.

לונגוויל: קוצר, אבל משאיר עשב שוטה לרוב. 

בֶּרוּן:   כשמתרבים האווזים – אז האביב קרוב.

דוּמֵן:   מה זה קשוּר?

בֶּרוּן:                     קשוּר - ומדויק. 

 דומן:   מָשל חלש.

בֶּרוּן:                   אבל חרוז חזק. 

מלך:   בֶּרוּן הוא כמו מין כְּפוֹר קנאי צורב,

             שבא לנשוך פִּרחֵי אביב צעיר.

בֶּרוּן:   אולי! מה יש לְקַיץ גא להתרברב

             לפני שיש לציפורים סיבות לשיר?

          מדוע לי לחגוג לֵידה מוקדמת?  

          אני בַּחורף לא חולם על שושנה,                

          בְּמאי אֵינִי כָּמֵהָּ לְשִלגֵי צינה, 

          טוב לי עם כל מה שצומח בַּעונה.   

          אז רבותי, כבר מאוחר ללמוד כעת.

          נִפְתח את שערי הגן ונימלֵט.

מלך:   טוב, שב בחוץ! אַדְיֶה, בֶּרוּן, בהצלחה.

בֶּרוּן:   לא, אדוני, נשבעתי שאשְהה איתך.

          גם אם סִנְגרתי פה על הבּוּרוּת

             מול כל נאומיכם בזכות ההשכלה,

          בכל זאת אמלֵא את נדֶר הנזירוּת

             וארַצֵה את עונש התקופה כולה.

          תן לי את הנייר, אקרא בו כל סעיף,

          ולחוקים החמוּרים את שמי אוסיף.

מלך:   בכניעתך ניצלת מחרפה.

בֶּרוּן (קורא): "להווי ידוע: שאף אישה לא תתקרב לחצרי מרחק קילומטר" - זה הוכרז?

לוֹנְגָאוִיל: לפני ארבעה ימים.

בֶּרוּן:   בואו נראה מה העונש - "אחרת תיקצץ לשונה". מי המציא את העונש הזה?

לוֹנְגָאוִיל: אני, מה יש.

בֶּרוּן:   אדון מתוק, ולמה?

לוֹנְגָאוִיל: להרתיען בעונש מפלצתי.

בֶּרוּן:   חוק מסוכן ואנטי-תרבותי.

          "להווי ידוע: שאם יירָאה גבר משוחח עם אשה במרוצת שלוש השנים, הוא ייחשף לַחרפה הפומבית המשפילה ביותר שתוכל החצר להמציא".

          חוק זה, מלכי, אתה בעצמך תפר:

             הרי אתה זוכר כי הנה בִּשְליחוּת

          תגיע נסיכת צרפת כדי לדבּר -

             בתור עלמה רבת הדר והוד-מלכות -

          על מסירת האדמות של אַקִיטֵן

              לִיְדֵי אביה המרותק אל המיטה.

          כל הסָעיף הזה כולו לשווא על כן,

               או שלשווא היא באה, הוד נסיכותה.

מלך:   אז מה אתם אומרים? כל זה נשכח מדעת.  

בֶּרוּן:   וכך הלמדנות אף פעם לא קולעת.

        היא מתעמקת בחשוב ובַרציני 

        אבל שוכחת את החיוּני.

        כשהיא תופסת, זה כמו עיר שנלכדה           

        באש: זכו בה, אך היא הופסדה. 

מלך:   זה חוק שיש למחוק בלית ברירה,

        כי זה הכרֵחַ שתִשהה פה הגבירה.

בֶּרוּן:   וההכרֵחַ גם יזרוק שלוש שנים

             שבועה אחר שבועה לעזאזל;

          כי לכל אדם תשוקות ומאפיינים,

              אשר לא הוא שולט בם, רק האל.    

          אם את נִדְרִי אַפֵר, יש לי סיבות:                 

          זה לא אני, זה כורח הנסיבות.

          ובכן, אני חותם על כל התקנון,

             וכל מי שיפר פִּסקה, פסיק או חולָם,

          צפוי לַנצח לחרפה ואבדון.

             הפיתויים אורבים לא רק לי, לכולם. 

          אך לי נדמה, גם אני ספקן כופר,

          אני האחרון שייתפס מפֵר. (הוא חותם)

            ושום בידור ביניים לא בא בחשבון?

מלך:   כן, בא. הרי פה מסתובב לאחרונה

              תייר מצועצע, אביר אֶסְפַּנְיָה;

          אדם גָדוּש בכל חידוש של האופנה,

              מוחו סלט של מליצוֹת שבאספּמיה;

          על המרגליות שפיו מפיק

              הוא מתענג כמו על הרמוניה כבירה; 

         להתחנף וללקק הוא לא מפסיק,

               גם לא מַפסיק לפסוֹק מה טוב מה רע.

          אַרְמָדוֹ – זהו שמו של הבּדאי -  

             יתרום לנו בסִלסולֵי שפה  

          בשעות הפנאי מעשיות בלי די

             על אבירי ספרד השזופה.                    

          איני יודע אם אתכם זה יבדר,

          אני אוהב לשמוע איך הוא משקר,

          ואשתמש בו כזמר-חצר.

בֶּרוּן:   אַרְמָדוֹ אישיות שאין כמוה,

          אביר אופנה, אשף שפה, חובה לשמוע.

לוֹנְגָאוִיל: אם נשחק בו ובקוֹסְטַרְד בן הכפר

          שלוש שנות לימודים זה שום דבר.

       (נכנסים דל עם מכתב, וקוֹסְטַרְד)

דל:    מי זה פה בכבודו-ובעצמו הנסיך?

בֶּרוּן:  זה זה, פרצוף. מה אתה מבקש?

דל:    אני עצמי נציג-מֶלח של עצמו, כי אני השוטר-מר-קוֹף שלו. אבל רציתי לראות את כבודו-ועצמו בעצם הבשר-ודם שלי ועצמי.

בֶּרוּן:  זה הוא.

דל:     סניור ארמא - ארמאן - ארמַש'וּ מברך אותך. הפֶּשע הרים ראש ומסתובב חפשי. המכתב הזה יגיד לך יותר.

קוֹסְטַרְד:   אדון, הבושות-וחרפּות שכתובות פה הם בנוגע אלי.

מלך:      מכתב מאַרְמָדוֹ הנשגב.

בֶּרוּן:      גם אם הנושא נמוּך, אני תפילה שהמלים גבוהות.

לוֹנְגָאוִיל:   זו תפילה לתיפלוּת. שאלוהים ייתן לנו כוח להתאפק!

בֶּרוּן:       להתאפק בזמן שנשמע, או להתאפק ולא לשמוע?

לוֹנְגָאוִיל:   להתאפק בַּשמיעה, ולצחקק בְּמידה; או לוותר על שניהם.

בֶּרוּן:      אדוני, זה תלוי עד איזה שלב בְּסוּלם הצחוק יקפיץ אותנו התוכן.

קוֹסְטַרְד:  התוכן זה אני, אדוני, בנוגע לזַ'אקֶנֶטָה. כי אני נגעתי בזַ'אקֶנֶטָה באופן מסוים.

בֶּרוּן:      באיזה אופן?

קוֹסְטַרְד:  באופן כַּזה-וכזה וכיוצא בזה, אדוני, – זאת אומרת: רָאו אותי יושב אִתה באופן כזּה, וחוזה לה בחזה, ויוצא אתה-כּזה לפּארק; יחד יוצא: באופן כּזה וחזה, וכיוצא בזה. עכשיו, אדון, מה שנוגע לאופן הכּזה – זה היה באופן שגבר משוחח עם אשה. והחזה – היה כזה!...    

בֶּרוּן:      והַכּיוצא-בזה?

קוֹסְטַרְד:   הכּיוצא-בזה הוא העונש שיֵיצא לי מזה - ושאלוהים יעזור לצדיקים!

מלך:      אתם רוצים לשמוע את המכתב בתשומת-לב?

בֶּרוּן:      כאילו שמענו את הנביאים.

קוֹסְטַרְד:   כזה הוא האדם הפשוט - לא יודע לכבוש את אזנו כשמדובר בעניינים של בשר.

מלך (קורא): "פטרון גדול, נָציב עליון של השְחָקַיִים, ושליט יחיד של ממלכת נָוָור, אֵל ארצי של נפשי, ופטרון ראשי של גופי" -

קוֹסְטַרְד:   בינתיים אף מילה על קוֹסְטַרְד.

מלך:     "ובכן זה ככה" -

קוֹסְטַרְד: אולי זה ככה, אבל הוא, בינינו, ככה-ככה.    

מלך:      שקט!

קוֹסְטַרְד:   ...ושלווה עלֵינו ועל כל איש מאמין.

מלך:      אף מילה!

קוֹסְטַרְד:   לְאף אחד, נשבע לך, סוד זה סוד.

מלך:      "ובכן זה ככה: תָקוּף בעגמומיוּת ועצירוּת קְדורנית, הַפְקידוֹתי את מָרָתִי השחורה-מִנִי-דֶפְּרֶסְיָה לרפואתו השלמה של אווירך הנודף היגיינה; ומכיוון שהנני קָוָולֵרוֹ, לקחתי את  עצמי לטיול מַארש-אַ-לָה רֶגל. השעה היתה אימתי? בסביבות השעה שש; זמן שבו הבהמות מרבות לְהִתְלַחֵך, הצפורים מיטיבות לְהִתְנַקֵר, ובני-אדם מתיישבים להתפּטם בַּפְיֶיסְטָה המכוּנָה ארוחת-ערב. עד כאן בנוגע לַאימתי. וכעת לַאֵי-שם, הֱוֵוי אומר, להֵיכן היה אותו אֵי-פּה עליו צעדתי. זה היה בפּארק שלך, לְהלן הפארק. וכעת לָאָיֶה, כלומר בדיוק אי-פה נתקלתי באותו אֵי-מה, כלומר באותה אֵימה, באותו אֵי-רוּע מגונה וסנסציוני המגיר מקוּלְמוסִי הצח-כשלג דיו צֶבע-זֶפת אשר הָרֵיךָ פּה בוחן, מאבחן או רואה. אך נחזור לַאָיֶה. צפונית-צפונית-מזרחית מצד מזרח לַפינה המערבית של פּארְקְךָ המסוֹעף להפליא - שָמָה. שם הבחינוֹתי בַּפּרימיטיב גס-הנשמה, דג-הרְקק של אחוזתך" -

קוֹסְטַרְד:   אני?

מלך:      "הנפש האנאלפביתית קִצרת-הידיעה" -

קוֹסְטַרְד:    אה, נו?

מלך:      "האיכּר החלול" -

קוֹסְטַרְד:    ענֵה!

מלך:      "ששמו, אם אני איש סֶבִילְיָה ולא איש סֶנִילְיָה, קוֹסְטַרְד" -

קוֹסְטַרְד:    אה! נִי!

מלך:      "מתרועע ומתנועע, בניגוד מוחלט למגילתך הרשמית ולפרוטוקולך הפומבי,  עם זה - או עם זאת - או על זאת - ובַזאת אני מתאווה לומר  בקיצור – עם זו -     

קוֹסְטַרְד:   נא!... 

מלך:      "צאצאית של חוָוה סבתֵנוּ, ועוד צאצאית ממין נקבה, או, אם לנַקֵב במפורש, אשה. אַהָה, אוֹיה, אוֹ-הוֹ, אוֹ-אז חובתי המדופלמת נזדקפה בזעזוע, וכדי שיחטוף מנחת-זרועך את בּוקְס-השוֹט, שְלַחתיתוֹ אליך בידי הַקָּצין-דֶה-חוֹק של הוד מתיקוּתך, אנטוני דָל, איש ידוע לשִמְצָה טובה, המצטיין במוֹנִיטינוֹ, פּוזָתוֹ, ודיפְּלוֹמָתוֹ."

דל:        אני, בכל הכבוד. אני אנטוני דָל.

מלך:     "אשר לז'אקֶנֶטָה - זה שמה של המינית החלשה - שעל גופה השקיפוֹתי בְּשעה שהִתְמַזְגה עם הוָאנְדָל הנ"ל  - אותה אני מחזיק בידי כקערית שלתוֹכה תשפּיך את קיתונות חרונך, והיא תוּבא, בַּרגע שתביע את המשאלה המתוקה הקטנטנה ביותר - לְמשפּט. שלך בכל קומְפְּלימֵנְטֵי החוֹם המסוֹר ומְמַסְמֵס-הלבבות של המצפון - דון אַדְרִיאָנוֹ דֶה אַרְמָדוֹ."

בֶּרוּן:   זה לא יפה כמו שציפיתי, אבל זה הכי מצויין שאי-פעם שמעתי.

מלך:   אה-הה, זה הכי-רע הכי-טוב שיש. אבל, חוליגן, מה אתה אומר על זה?

קוֹסְטַרְד: אדוני, אני מודֶה במה-שמה.

מלך:   שמעת את מגילת החוק?

קוֹסְטַרְד: אני מודה ברוב סעיפי השמיעה, אבל מעט בסעיף התשומת-לב.

מלך:   הוכרז שתיגָזֵר שנה מאסר על מי שייתפש עם נקבה.

קוֹסְטַרְד: אני לא נתפשתי עם כזוֹתי, אדוני; נתפשתי עם זנזונת.

מלך:   זה מה שהוכרז: זנזונת.

קוֹסְטַרְד: זותי גם לא היתה מי-יודע-מה זנזונת, אדוני; היא היתה בתולה.

מלך:   החוק מגוּון מאד, כי הוכרז גם בתולה.

קוֹסְטַרְד:  אם ככה, אני מכחיש את הבתולים שלה. אני נתפשתי עם חַלְבּנית.

מלך:   "עם חלבנית" זה כבר נסיון מספר שלוש.

קוֹסְטַרְד: עם חלבנית - מנסיון - היה מספר עשר!

מלך:   אדון, אני מכריז את גזר-דינך: אתה תצום שבוע על סובּין ומַים.

קוֹסְטַרְד: הייתי מעדיף להתפלל חודש על דיסה ופּשטידה.

מלך:   ודון אַרְמָדוֹ יהיה סוהר שלך.

          אדון בֶּרוּן, מסוֹר אותו להשגחה.

          ואנו, רבותי, נלך כדי ליישֵם טוב

          את כל מה שהצהרנו בשבועה.  

     (יוצאים המלך, לוֹנְגָאוִיל ודומיין)

בֶּרוּן:   שם את ראשי מול ראש כל בעל שם טוב:   

          כל השבועות והחוקים - בדיחה גרועה.

          בוא, חוליגן.

קוֹסְטַרְד: אני סובל למען האמת, אדון; כי זה אמת שנתפשתי עם ז'אקנטה, וז'אקנטה היא באמת בחורה אמיתית. ולכן אני לוגם בשמחה את שְלוּק התַרְעלה של המזל האכזר. הגורל הטוב עוד יְחיֵיך אלי יום אחד, ועד אז, אַרְצָה,  יָגון, אַרְצָה-בַּרְצָה!

          (יוצאים)

---

---