שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

(נכנסים הולופרנס, נתניאל ודל)

נתניאל:  אמת, הצַּיִד הוא ספּוֹרְטָא דשְמַיָיא, אות ומופת לַמצפון הטוב.

הולופרנס: הצבי היה, כידוע לך, שותת סַנְגְוִּויס, כלומר דם; בָּשל כְּתפּוח-עץ, התלוי כדִיאַמוֹנְדוּם אל מול פני השחק, או הרקיע, או כיפת השמיים, והנה מִתְרסק כְּאפרסק על פני הגלובּוס, הידוע בשם קרקע, ארץ, או אדמה.

נתניאל:  באמת, אדוני המורה, ניבי לשונך מגוּוָנים לְהפליץ, כמו פילוסוף לפחות; אבל, אדון, הַאֲמֵן לי, לא היה זה צְביָא בָּשֵלָא, אלא עוֹפְרָא זוּטָא.

הולופרנס: אדון נתניאל, במטוּתא!

דל:     מה ממוּתה, זה היה צבי בן שנתיים.

הולופרנס:  מה ממותה? מאמא מִיָה! בִּירְבּוּריוּם בַּרבּריוּם! אפס יש לי תֵיאוֹרְיוּם היפּוֹתֵטִי, או היפּוֹתֵזוּם תֵיאוֹרֵטי; כדי לְלמֵד, בְּמובן לְהראות, ולהורוֹת, בְּמובן לְבאֵר, מדוע זה הבַּרְבַּבּוּר הזה, האַנְטי-מלוּטש, אנטי-מלוּבּש, אנטי-מחוּנך, אנטי-מטוּפּח, אנטי-מאוּמן, אנטי-מיוּמן, או אף למעלה מזה, אנטי-מתוּרגל, או אף למעלה מאף-זה, אנטי-מתוּרבּת  - מדוע הוא מוּעד להמיר את מטוּתַתִי במַמוּתַתוֹ.

דל:     אני רק אמרתי שזה לא היה ממוּתה, זה היה צבי בן שנתיים.

הולופרנס:   אנאלפבי"ת בַּריבוע! אנאלפחֵי"ת! איגְנוֹרָמוּס דֶבּילוס!

        הו, מוֹנְסְטְרוֹדָמוּס הבּוּרות!

נתניאל:  אדון, הוא מעולם עוד לא טָעם מעדנים של ספֶר.

          הוא לא גָרס נייר, אפשר לומר; הוא לא לָגם דיו.

         האינטלקט שלו לא מאוּכלס. הוא סוג של אַנימָל, או בהמה,

         בעל חושים חייתיים ואַנִימָלִיים.

          מול עשב-בר כמותו אני מציע את התֵזָה

          שהוא ואנו – בני תרבות – לא מאותו הגזע.

          אך בל נשפיל את היצור, נחדוֹלה ונַפְסיקה:

          מה שאמרנו נֶאמר, ודי לחכּימא בִּשְתיקא.

דל:      תגידו לי שניכם – בתור אנשי סְפרים וקודש -

          מה בן שבוע רק עכשיו, ובימי קַיִן הוא היה בן חודש?

הולופרנס:  לָה לוּן, דָל ידידי. לָה לון, דָל ידידי.

דל:      מה זה לָה לוּן?

נתניאל:    לָה לון הרי הוא מוּן, דהיינו אוֹרָה קְטִינָא, הירח.

הולופרנס:   הירח היה רק בן חודש כשאדם התאהב בחווה,

              ובקושי מלאו לו שבועיים כשנוח הפליג בתיבה.

             הירח דְהַיּוֹם הוא הירח דֶה שלשום.

דל:      בדיוק, רק שאין ירח דְיוֹם, יש רק ירח דְלַילָה.

הולופרנס:  דֶבּיל דֶה-כְּסיל! אני אומר שהירח דְאשתקד הוא הירח דְאֵש-תמיד.

דל:      בדיוק, והירח דאשתקד לפני שנתיים ראה את הצבי שהנסיכה הרגה דְהַיום, שהוא צבי בן דְשְנתַיים.

הולופרנס:   מר נתניאל, התואיל לשמוע חרוז הִתוּלי ששירבטְתי על מות הצבי? ו - על מנת לבדֵח את הפּרימיטיבוס, אני קורא לחרוז "הנסיכה שרָצְחה".

נתניאל:   דַקְלם-נא, הוֹלוֹפֶרְנֵס קְשִישָא, דַקלם, ורק הואל-נא לא לחטוא בניבּולי לשון.

הולופרנס:  שים לב ללהטוטי הליטֶרָאטורָה.

          יצאה הפְּרינְצֶצָה לצוד צבי צעיר;

               אך אפשר גם לומר: היא יצאה לצוּד עוֹף. 

            מה פּתְרון החידה? כבר אומַר ואסביר:    

               שימו רֵי"ש על העוף בִּזנבו – או בסוף -

           והנה עוף הוא עוֹפֶר, ותוף הוא תופֵר,

           והכל בזכות רי"ש, כלי זֵינוֹ של סופר.

נתניאל:   כשרון בְּרֵיש גלֵי!

דל:      אם כִּשָרון הוא סבּוֹן, הוא מסבּן אותו בכשרון.

הולופרנס:  זהו מין טָלֶנְטוּס אשר ניחנתי בו, נָטוּרָלוּס; מוּזָה הוּמוֹריסְטיקוּס רבת אֶקְסְטְרָוָוגָנְצְיוּם, מלאה פוֹרְמוֹת, פוֹרְמָטים, סְטְרוּקְטוּרוֹת, הַלוּצִינָצְיוֹת, רֶבוּלוֹצְיוֹת. כל אלה נזרעות בַּזכּרון, וצומחות ברֶחם המוח, ויוצאות לעולם בבוֹא יומן. ועל הכשרון הזה שבו חָנן האֵל את המחונָנים אני מודה לַאֵל.

נתניאל:   אדון, אני מהלל ומאַמְלֵל את האֵל עבורך, וכך יעשה גם כל צאן מַרְעִיתי, אָמֶן, שכּן בניהם זוכים ממך להדרכה, ובנותיהם מִתְגדלות ומִשְתבּחות תחתיך. אתה אֵיבָר ענק-אַנְפּין של גוף הממלכה.

הולופרנס:  אני אכן איבר אֶקְסְטָרא-לָרְגוּס, מבחינה פֶּדַגוֹגית. אִם הבנים ילכו בדרך הישר, הם לא יצטרכו הדְרכָה; ואִם הבנות תהיינה פתוּחות, אני אתְקע בּן דרך ארץ. אבל – סִילֶנְצְיוּם. הנה סְפּירִיטוּס פֶמִינִינוּם בַּשַעַר.

        (נכנסים ז'אקנטה, נושאת מכתב, וקוֹסְטַרְד)

ז'אקנטה:  אדון מַטִּיף טוב, תהיה לי טוב ותקריא לי את המכתב הזה. זה נתן לי  קוֹסְטַרְד,  ושלח לי דון אַרְמָדוֹ. בבקשה ממך, תקרא אותו.

הולופרנס:   אנא קְרא, אנא קרא. כפי שאמר המשורר -

                  "וֶנֶצְיָה, ונציה,

                 זוהרךְ לעַד נוצֵץ-יָה." 

          אַיי איזו קלאסיקה, איזו קלאסיקה! "זוהרך לעד נוצץ"... (שר) דוֹ רֶה סוֹל לָה מי פָה  - אבקש את פַּרְדוֹנְךָ, אדון, מהו הסִינוֹפְּסיס? או, ליתר דיוק, כמו שאומר הוֹרָצְיוס ב - מה-שמו-שם – "הו נִשְמתי, יש חרוזים בְּגוֹ"?

נתניאל:   יש חרוזים בגוֹ, אדון, חרוזים מלומדים מאד.

הולופרנס:  תן איזה בַּית, איזה טעם, איזה טיפת פּיוּט. פַּרֵט, פַּיֵט ואַיֵת.

נתניאל (קורא): "אִם אהבה שָבְרה נדרי, כיצד אנדוֹר לה כאן?     

               אח, דת שלא תִדְגוֹל בַּיופי היא לא דת אמת. 

            בְּנִשמתי אני בוגד, ורק לך נאמן. 

                עקרונותַי היו קשוחים, מולך יִפּלוּ כּעת.   

          הספריה סגרה דלְתה, ורק אַת התנ"ך, 

               רק בתוכך חיים כל עינוגיו של המדע.

          אם יֶדע אבקש, מספיק לדעת רק אותך:

               לָשון אשר תשיר שבחייך היא מלומדה,

           בּוּר כל מי שרואה אותך מבּלי להתפעם:

                 אני סוגד לך, ובכך על תבונתי אגֵן.

           עינייך בְּרק אפּוֹלוֹ, וקולֵך רעם רוֹעם, 

                  שאין בו שום חֵמָה, רק חוֹם וזֶמר מתנגן.  

             הו אלוהית, סלחי-נא לַלשון על גִמְגוּמה:

            היא שרה תהילת שחקים בִּשְפת האדמה."

הולופרנס:  אתה מְרַמֵס את הרִיתְמוּס, ועל-כן פּוגם בַּפּואֶמה. הב-נא-לי-נא לְפַקֵח על הקָנְצוֹן.

                   (לוקח את המכתב)

           אין מה לומר: המשקל - בלי רבב; ממש רְבָב-לֶס; אבל, מבחינת האֶלֶגַנְצְיוּם, הקוֹמְפּוֹזִיצְיוּם, ומוּזיקָליוּת הקָדֵנְצְיוּם של הפּוֹאֶטיקוּם – טעוּן שיפור. זה היה הפוֹרְטֶה של הרומאים! אוֹבִידְיוּס, זה היה אֶקְזֶמְפְּלָארוּם מִסְפּר אחד, אוֹבִידְיוּס, שלא יצא מן החוטם עד היום  - ולמה לא פּס לֵיחו ולא טס רֵיחו? כדי שנרחרח את הפרחים המבושמים של הפַנְטָזְיוּם, את ריטוּטֵי האִינְבֵנְצְיוּם. אבל זה? חיקוי סוג בֵּיתא.  כך מְחקֵה הכלב את אדונו, הקוף את מאלפו, הסוס הצולע את פָּרָשוֹ. אבל, מַדְמוּאָזֶלָה וִירְגִינְיָה, האם זה הוּפְנה אלייך?

ז'אקנטה:  בטח הופנה, אדון, מאחד מסיה בֶּרוּן, אחד מהרוזנים המוזרים של המלכה הזרה.

הולופרנס:      ברשותך  אביט בַּנוּן-בֵּיתא: (קורא) "לְיָדָהּ צְחוֹרת-השלג של גברת רוזלינד היפהפית". או-הו! עכשיו אסתכל בַּסִיגְנָטוּרוּם, לדעת את הקוֹנֶקְצְיוּם של הפֶּרְסון שכּותב לַפֶּרְסוֹנָה שמכוּתֶבת: "שלךְ, גברתי, לכל תכלית ושימוש, בֶּרוּן". מר נתניאל, בֶּרוּן זה הוא סָפיחַ של המלך; ופה הוא ניסֵח מכתב לַספּחת של המלכה הזרה, אשר בצורת אֶקְסִידֶנְצְיוּם טעה בדרכו ואיבד את יעדו. דַלגי ורוצי-לך, מתוקה שלי; מִסרי את הדוֹקוּמֶנְטוּם ליָדוֹ של המלך; גלוּם בזה אולי הרבה. אל-נא תתעכבי פה לְקוֹמְפְּלִימֶנְטוּם; אַת משוחררת. שלום לך.

ז'אקנטה:   קוֹסְטַרְד חמודי, תבוא איתי. אדון, שאלוהים ישמור על החיים שלך.

קוֹסְטַרְד:   אני איתך, ילדה.

          (יוצאים קוֹסְטַרְד וז'אקנטה)

נתניאל:    אדוני, אתה נהגת פה ביראת אלוהים, באופן דתי מאד; כמו שנאֱמר -

הולופרנס:   די, אדוני, אני מתגאה בְּענוותי. אבל הבה נחזור לחרוזים: הם מצאו חן בעיניך, אדון נתניאל?

נתניאל:    שוּפרא דְשופרא, ובלי אף שגיאת כְּתיבא.

הולופרנס:   אני כשלעצמי סועד הערב על שולחן אב של תלמיד מסוים שלי, ואם תואיל לכבד את השולחן בברכה לפני המנה הראשונה, אקח על עצמי, בתוקף הפְּרִיבִילֶגְיוּם שיש לי אצל הורֵי הַדַּרְדַּק, לדאוג לך לארוחה ואירוח. ושם אוכיח בְּאותִיות ובמופתים שהחרוזים הללו מאד בלתי-מלומדים, ואין בהם שום ריח של פיוט, פקחות, או המצאה. אני מתחנן לחברתך.

נתניאל:   ותודה גם לך, שכן חֶברה היא שִמחת החיים, אליבּא דְקוֹדֶש.

הולופרנס:  והקודש יודע. (לדל) אדון, אני מזמין גם אותך; אל תאמר לי לא. הס! נסוּר, נסוּר. האריסטוקרָטְיוּם יָצא לשחק, ואנחנו נפרוש לפוּש. מוּש!

         (יוצאים)