שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט עמל אהבה לשווא - מערכה 5, תמונה 2 - חלק א' קדימה >

(נכנסות הנסיכה, רוֹזָלִין, מריה וקַתֵרִין)

 

נסיכה:           מתוקותי, עוד נתעשר עד שנצא

                   מכאן, אם הֲצָפָת הַמַּתָנוֹת

                   לא תיפּסֵק. דיוֹקן אשה עם שְלל

                   יהלומים! תראו מה שקִבּלתי מן

                   המלך האוהב.

רוֹזָלִין:                               מאדאם, לא בא

                   עם זה עוד משהו?

נסיכה:                               כן, הכַּמוּת

                   הכי גדולה של אהבה בחרוזים

                   שיכולה להידחס בְּדף, משְנֵי

                   צדדים, כולל שוליים, וחותָם

                   הילד קוּפּידוֹן.

רוֹזָלִין:                             טוב שחיזקוּ אותו

                   בשעווה שיעמוד זקוּף,

                   הוא בן חמשת-אלפים שנה,

                   הילד. 

קַתֵרִין:                    כן, וגם פושע מסוכן.  

רוֹזָלִין:            את לעולם לא תִתְחַבְרי איתו;

                  הן הוא רָצח את אחותך.  

קַתֵרִין:                                      עָשָה אותה

                   קודרת, עצובה, כְּבדה; וכך

                   היא מתה. אם היתה קְלילה כמוך,

                   עם רוח עליזה ושובבית,

                   יכלה להיות לְסבתא טרם שתמוּת.

                   את בטח תהיי. לב קל יחיה הרבה.

נסיכה:           אך, רוֹזָלִין, גם לך יש מתנה, לא?  

                   ממי היא? מה היא?

 רוֹזָלִין:                                   כבר אני מראה לך. 

                   פנַי אולי אינם יפים כמו שלך,

                   אך מתנתי אינה קטנה ממתנתך.

                   תִראי – גם לי יש חרוזים, חתוּם: בֶּרוּן,

                   עם קֶצב ומִשְקל. אם גם לַתוכן יש

                   מִשְקל: אין בת-אלים יפה כמותי 

                   על פני האדמה. משווים אותי

                   למי-יודע-מי. הו, הוא צִיֵּר

                   בחרוזָיו פּוֹרְטְרֵט שָלֵם שלי!

הנסיכה:         דומה?

רוֹזָלִין:           בָּאותיוֹת מאד, בַּמַּחְמָאוֹת פחות.

נסיכה:           אז את יפָה כמו דיו. לא רע, לא רע.   

קַתֵרִין:           ואַת כמו דיו צחה ובהירה.

רוֹזָלִין:           את מִתְגרָה בי? תחשבי קצת קודם,

                  גברת רוּז', מאדאם שְפָתוֹן, מִיס אוֹדֶם.  

נסיכה:           וקַתֵרִין, מה מר דומֵן שלח לך, חֶמד?

קַתֵרִין:           את הכפפה הזאת.

נסיכה:                                הוא לא שלח לך צֶמד?

קַתֵרִין:           נכון, מאדאם; וגם יותר – פה יש

                  אלפַּיים חרוזֵי אוהב עיקש;

                  משְפת החנופּה זה מתורגם

                  לבְליל בּלבּוּל עילֵג ומגומגָם.   

מריה:            את זה, עם הפנינים, שלח לי לוֹנְגָאוִיל בסתר.

                   מה שכתוב ארוך מִדַּי בְּקילומטר.

נסיכה:           כן, לפחות. את לא היית מעדיפה, אוצר,

                   מחרוזת ארוכּה, מִכְתב קצר?

מריה:            מוטב חרוז על הצוואר ולא על הנייר.  

נסיכה:           אנחנו כה פִּקְחות, ללעוג לַמחזרים.

רוֹזָלִין:           הם מזמינים זאת כמו טפשים גמורים.

                   במר בֶּרוּן זה אתעלל טוב טוב,

                   הוא יתפתל אצלי לפני שנעזוב.

                   הוא כבר יבין לעומק מה זה לאהוב!

                   הוא יתרפס, ויתרפט ויתרוצץ,

                   ימתין שעות בלי קץ ויתפוצץ,

                   מוחו מחרוזים יהיה שָחוּק, 

                   הוא יְכַלֶה כוחו עד שיהיה מחוּק.       

                   אני כבר אמוטט אותו במָט. 

                   אני אהיה לו אָס, הוא ג'וקר מקוּמט. 

נסיכה:        כשחכם הופך טיפש אין לו מוצָא,

               אבוד. טפשות אשר נִדְגֶרת בַּבֵּיצה

               של החָכְמָה היא לא טפשות של היום-יום, אה?

               אינְךָ סתם גולם, אתה גולם עם דיפּלוֹמה. 

רוזלין:         עֶלם לוהט וחם יש לו דם קר

               בְּהשוואה לכְבד-ראש שנהיה מופקר.   

מריה:         טפשות של איש טיפש אינה דבר כואב

               כמו זו של איש חכם כשהוא מתאהב;

               מוחו אז לִמְשימה אחת נִרְתם:    

               איך להוכיח שהוא מטומטם.  

                   (נכנס בּוּאַיֶה)

נסיכה:           הנה בא בּוּאַיֶה, ופרצופו צוהל.

בּוּאַיֶה:           דָקְרוּ, הָרגו אותי מצחוק! אני נופל!

נסיכה:           יש חדשות?

בּוּאַיֶה:                          מאדאם, גבירות, להֵיערך!

                   צבא האויב בא להכות שוֹק על יָרך

                   את שלוותכן. האהבה, בהסוואה,  

                   קְרֵבה לכאן לתפוס אתכן בהפתעה. 

                   התגוננו, טַכּסו מהר עֵצה,

                   או תכסוּ ראש ותנוסו בריצה. 

נסיכה:           לִגיון צרפת מול קופידון! נֶשק דַגֵל!

                   מי בא לתקוף? ספר, ספר נא, מרגל.  

בּוּאַיֶה:           בצל קריר מתחת עץ שִקְמה

                   חשבתי שאחטוף איזו תנומה,

                   כשהופּ, ראיתי מתקרבים מהר   

                   המלך ומְרֵעָיו כדי לְמרֵר

                   את המנוחה שלי בּצֵּל! לכן

                   זחלתי אל השיח השָכֵן.

                   הצלחתי לצוֹתת -  הרֵיני מצטט -  

                   שהם בַּדרך, בְּתחפושת, הקְוָרְטֶט.

                   בתור שָליח הם לקחו מין אפס-כלום

                   אשר שינן טוב בעל-פה את הדקלום. 

                   אִמנוּ אותו בְּכל תו וכל תג:

                   "כך תדבר וכך תלך וכך תנהג."

                   ושוב ושוב הביעו חששות

                   שלא יֵדע נפשו ויעשה בושות.  

                   "כי שם", אמר המלך, "שם תראה מלאך;

                   אבל דבּר בעוֹז, לא בלב רך."

                   "מלאך?", ענה הילד "טוב, תודָה;

                   הייתי מפחד אם היא היתה שֵדָה".

                   הם צחקו, טפחו לו על הגב בְּמרֶץ,   

                   ניפחו לו את הביטחון, לַשרץ.

                   אחד מחא כפיים וצרח

                   שלא נתקל עוד בנואם כל כך מוצלח.

                   אחֵר סימֵן "כל הכבוד", צעק "הֶאָח! 

                   יקְרֶה מה שיקרה, הנצחון מובטח!"

                   שלישי אמר "פנטסטי!" ורקד,   

                   הרביעי קפץ למעלה – ומעד.

                   ואז כולם צנחו לָאדמה, 

                   בּרעמֵי צחוקים ומהומה, 

                   עם המגוחכוֹת בַּהבּעות,

                   אשר מיזגו ים צחוק עם ים דמעות. 

נסיכה:           ומה? ומה? הם מגיעים? מה הם עושים?

בּוּאַיֶה:           הם מגיעים מייד, והם מחופשים

                   למשהו כמו מוֹסְקבָאִים רוּסים.

                   הם מִתכּוונים פה לְחזֵר ולְחוֹלל,

                   וכל אחד יאמר דִבְרי הלל  

                   לאהובת לבו, שיזהה אותה   

                   לפי המתנות שהיא עוטָה.

נסיכה:           אה כן? הם יעמדו בְּמבחנים;

                   גברות, נשים-נא מסכות על הפנים,

                   וּלְאף גבר המזָל לא יתמזֵל

                   לראות בְּזוֹל פרצוף מַדְמואזֵל.

                   את, רוֹזָלִין, לבשי את זה, וכך          

                   המלך ינסה לכבּוֹש אותך.      

                   בואי, קחי את זה, ואת שֶלך תתני,

                   וכך בֶּרוּן יחשוב שרוֹזָלִין - אני.

                   ותתחלפו, שתיכן; ששנֵי הנוספים

                   גם הם יכרכּרו סביב תחליפים.

רוֹזָלִין:           ושימו את הַשַּי במין מקום בולט!  

קַתֵרִין:           אך מה המַטָרָה בַּחילופים האלה?

נסיכה:           המטרה היא לסכּל את מַטְרתם.

                   הם תכננו פה שעשוע של שִמְחה,

                   אז מטרתי שלי – בדיחה תחת בדיחה.

                   אם כל אחד מן הגברים יִזְחל

                   מול אהובה לא אהובה, נוּכל

                   כשניפגש אחר כך בלי המסכות,

                   לשטוף אותם בלעג ובדיחוֹת.

רוֹזָלִין:           אם הם יזמינו לריקוד, אז מה?         

נסיכה:           אף רגל לא תנוע ממקומה.                

                   גם לַנְּאוּם לא נתייחס. כשהמדקלם

                   יאמר אותו, נַפְנה לו עורף, נִתְעלם.

בּוּאַיֶה:           הוא יתמוטט מהפגנה כזאת של בוז,   

                   וזה יוציא אותו לגמרי מריכוז.

נסיכה:           זה העניין. אם הוא יתחיל להיטשטש,

                   כל המופע שהם הכינו ישתבש.

                   נעים להיות בחבורה שמנצחת,   

                   כלום לא לתת, ומה שיש להם - לקַחַת.

                   ככה נִלְעג לַמִשְחקים שהם המציאו,

                   והם את נשמתם יוציאו ויזיעו.

                   (נשמעת חצוצרה)

בּוּאַיֶה:           לִבְשוּ תחפושת – המחוּפּשים הגיעו.

               (נכנסים כושים מנגנים. מיקְרוֹבּ, נושא דף נאום, והמלך ובני לוויתו מחופשים לרוסים ועוטים מסכות)

מיקְרוֹבּ: "הו אלילוֹת, אַתן, שְאוּ בְּרכה!"  

בּוּאַיֶה: הו מלמלות, סָטֵן ומַסכָה!

מיקְרוֹבּ: "מִקְבּץ של הגבירות הכי יפות

          אשר הִפְנו אי-פעם את ה -   

          (הגברות מפנות אליו את גבן)

                                    עורף – לְמבּט אנוֹש".

בֶּרוּן:   "העַין", כלב, "את העין!"

מיקְרוֹבּ: "אשר הפנו אי-פעם את העין למבט אנוֹש.

          נוּ –  נוּ - "

בּוּאַיֶה: נוּ!

מיקְרוֹבּ: "תְנוּ! תנוּ הַבְטָחָתְכֵן בְּחַסְדֵיכן, אֵלות,

          שתִשְתַגְלוּ" –

בֶּרוּן:   "שתִשְתדלו", חיה!

מיקְרוֹבּ: "שתשתדלו בעיניכן דמויות-השמש,

          עיניכן דמויות-השמש..."

בּוּאַיֶה:                           הן דמויות של שמש

          ואתה פיגוּרָה של פּיגוּר.

מיקְרוֹבּ: הן מתעלמות ממני, זה די מְבַלְבֵּל אותי.

בֶּרוּן:   גָאון! לך, תסתלק, יִמַּח שִמְךָ!

          (יוצא מיקְרוֹבּ)

רוֹזָלִין: מה רצונם של הזָרים האלה? שְאל, 

       מר בּוּאַיֶה. אם הם דוברים את לשוננו,

       נִשְמח אם מישהו יגיד מה רצונם.

       בבקשה.

בּוּאַיֶה:          מה רצונכם מן הנסיכה?

בֶּרוּן:   רק קַבָּלת פּנים רוֹגעת ושלוֹמות.  

רוֹזָלִין: מה הם אומרים שרצונם?

בּוּאַיֶה:  רק קבלת פנים רוגעת ושלומות. 

רוֹזָלִין: קִבּלוּ. אז תבקש מהם ללכת.

בּוּאַיֶה: קיבלתם, היא אמרה, עכשיו תוכלו ללכת.

מלך:   אמור לה, פּרסָאוֹת רבות חצִינוּ

          בִּכְדֵי לפסוע לצידה פה על הדשא.

בּוּאַיֶה: אומרים שפרסאות רבות חצו

          כדי לפסוע לצידך פה על הדשא.

רוֹזָלִין: תשאל אותם כמה יוצא כשחוצים

       פרסה לְחֵצי. הם חצו הרבה?

       הם בטח יכולים לחצות אחת.

בּוּאַיֶה: אם כדי לבוא לפה חציתם פרסאות

          רבות, הנסיכה רוצה לדעת מה

          יוצא כשחוצים פרסה אחת לחצי.

מלך:   הגֵד לה שהִכְפּלנו כל פרסה

        ביֶגע צעדינו.

בּוּאַיֶה:              היא שומעת בעצמה.

רוֹזָלִין: אז כמה צעדים של יֶגע, מתוך כל

          הפרסאות היגעות אשר חציתם או

        הִכְפּלתם, נכנסות לתוך פרסה אחת?

מלך:   על כל מה שבזבזנו לכבודך 

        לא נתחשבּן. אנחנו חייבים לך כה  

        הרבה, ועוד יותר, ונעניק הכל 

        בלי שום פִּנְקסנוּת. הואילי להרְאוֹת 

        את אור השמש של פנייך, שנוכל

        כמו פראים לסגוד לה.

רוֹזָלִין:                       הפנים שלי

         הם הַלְּבנָה, הם מכוסים בעננים.

מלך:   ברוכים העננים הצייתנים. 

         הואילי, לְבנה, וגם אתן, כוכְבוֹת שמיים,

         בלי עננים לִזְרוֹח על עינינו, שטוּפוֹת מים.  

רוֹזָלִין: בַּקְשָן מוזר! בַּקֵּש דברים יותר גדולים!

          בִּקַשְתָ פה רק אור ירח על גלים.

מלך:   אז, העניקי, לבנה, מָחוֹל לַגַּל;

          ציווית שאבקש? אז הנה, מסוגל.

רוֹזָלִין: קדימה, מוזיקה! איחרתם. איפה הנגינה?

          עוד אין? אז אין ריקוד! דָעכְתִי כמו הלבנה.

מלך:   לא תרקדי? למה פתאום את כה שונה?

רוֹזָלִין: פגשְתָ לבנה מְלֵאָה, עכשיו היא הִתְקטנה.   

          (הכלים מתחילים לנגן)

מלך:   אך האָדם כָּמֵהַּ להגיע ללבנה.   

          המוזיקה כבר מתנגנת; תני שתַפְעילֵך.

רוֹזָלִין: אָזְנִי מוּפְעלת, מִתְפּעלת.

מלך:                            ורגְלֵך, רגְלֵך?

רוֹזָלִין: עברתם סתם, אז לא נהיה סתם נחמדות,  

          זָרים. קחו יד. אנחנו לא רוקדות. 

מלך:   אז למה יד?

רוֹזָלִין:                 להיפרד כידידים. לקוּד,

          מתוקותי. וכך נגמר לו הריקוד. (המוסיקה נגמרת)

מלך:   סיבוב שני! אל תתקמצו! לא נוותר!

רוֹזָלִין: בִּמְחיר כזה לא יכולות לתת יותר.

מלך:   נִקְבי מחיר. אה, מה יקנה את חֶבְרתכן?

רוֹזָלִין: רק חסרונכם.

מלך:                      זה לא יקרה, לא יתכן.

רוֹזָלִין: אז לא. שלום-שלום, הרבה בְּרכוֹת

          לַמַּסכוֹת; לַפּרצופים – פחות.

מלך:   אם לא רוקדים, אולי נמשיך בַּפִּטְפּוּטים.

רוֹזָלִין:  אז בארבע עיניים.

מלך:                       טוב, לי זה מתאים.

          (הם מסתודדים בצד)

בֶּרוּן:   תני לי, גבירה לִבְנת יד, רק מילה של דבש לִלְחוֹש. 

נסיכה: גבירה, חלב ודבש, אדון -  יָצא לךָ שלוש.

בֶּרוּן:   אזרוק עוד קוביה, אם כבר טיפה נפתחְת.      

          סוכר, תפוח, שוקולד. ניצחְת!

          הִרְווחת ששה דברֵי ממתק.     

נסיכה:                                והַשְבִיעי: אַדְיֶה.

         לא אשחק יותר, אתה נוֹכֵל, מסיה.

בֶּרוּן:   מילה בסוד.

נסיכה:               רק אל תיתן לי עוד סוכר.                                            

בֶּרוּן:   בלי מלח על הפצע.

נסיכה:                      כבר אתה מלוח?

בֶּרוּן:                                            מר.

          (הם מסתודדים בצד)

דוּמֵן:   תרשי לי להחליף כמה מִלים אתך?

מריה:  תגיד אותן.

דוּמֵן:                 גבירה יפה.

מריה:                              תיקח

          "אדון יפה" תמורת זאת.

דוּמֵן:                              אם אפשר,

          חִזְרי על כך בּצד, ואז אגיד בּוֹן סוּאַר.

          (הם מסתודדים בצד)

קַתֵרִין: למסכה שלך לָשוֹן אֵין, אם יורשה לי?         

לוֹנְגָאוִיל:    אני מבין את הסיבה לַשאלה.

קַתֵרִין: מה הסיבה? אמור מהר, קשֶה לי.

לוֹנְגָאוִיל:    לךְ יש במסכה לשון כפולה,

          אז תני חֲצי, כי לבדי לא כלום אני.

קַתֵרִין: אל תתעקש. מה, אתה תַּיִש, אדוני?  

לוֹנְגָאוִיל: תיש, גבירתי.

קַתֵרִין:                  לא: תיש אדוני!            

לוֹנְגָאוִיל: שנינו תיישים.

קַתֵרִין:                 אני מותשת כבר אני.  

          לך תלחך בַּצד איזה מספוא, אני אומרת.

לוֹנְגָאוִיל: את רק פוצעת את עצמך כשאת כך מסתערת.      

          למה ישר עם הקרניים? למה לך? 

קַתֵרִין: אתה תמות כּגְדִי לפני שקַרְנְךּ תִצְמח.

לוֹנְגָאוִיל: מילה בַּצד לפני המוות, חמודה.

קַתֵרִין: תִגעֶה ברוך, כי לַשוחט אוזן חדה.

          (הם מסתודדים בצד)

בּוּאַיֶה: הלשונות של פרגיות מצחקות

             חדות כמו תער משויף וקטלני,

          והן חותכות גם שערות מאד דקיקות;

             כן, הִגָיוֹן לא הגיוני עד גאוני 

          שמעתי פה. לִשְנינוּתן כָּנָף זריזה

          מחֵץ, קָליע, מחשבה, רוח פזיזה.     

רוֹזָלִין: מספיק, בנות, ואף מילה יותר; סוגרים!

בֶּרוּן:   אוֹהוֹ, כולם כאן חָבוּלים מדִבּוּרים!

מלך:   שלום, משוגעות. מוחותיכן קצת יְגֵעים.

          (יוצאים המלך, הרוזנים והכושים)

נסיכה: עשרים שלומות, אנשי מוסקבה קפואים.

          מה, אלה המאורות של הפִּקְחוּת?

בּוּאַיֶה:    הם סתם נרות, שנשיפתכן כִּבְּתָה.

רוֹזָלִין: מוחות בּלוֹן, רק רִיק ונפיחוּת.

נסיכה:    דלוּת שכלית בשוֹוִי של פרוטה.

           לדעתכן הם לא יתלו עצמם עכשיו?

           יסתובבו לנצח רק עם מסכה?  

           בֶּרוּן איבד לגמרי את עשתונותיו.

רוֹזָלִין:     כולם נראו בשיא המבוכה.   

          המלך בִּדמעות ביקש מילה חמה.

נסיכה:    בֶּרוּן הזה נשבע לי עד הגג.

מריה:     דוּמֵן הקדיש לי את חרבו. אז מה? 

           אמרתי: "אל תשלוף!" הוא השתתק כמו דג.    

קַתֵרִין:    הלוֹנְגָאוִיל אמר שבגללי לבו רפֶה.

          יודעות איך הוא קרא לי?

נסיכה:                                מחלה ממארת?

קַתֵרִין:      נכון. 

נסיכה:          את מְדַבּקת, קַתֵרִין! רופא, רופא!

רוֹזָלִין:     אנשי שווקים הם מבריקים מאלה, מצטערת.      

            אבל שומעות? המלך לי נשבע לעַד.

נסיכה:    בֶּרוּן אמר שלאהוֹב אותי נועד. 

קַתֵרִין:    ולוֹנְגָאוִיל רק לשרֵת אותי נולד.

מריה:     מסיה דוּמֵן כרוך בי כמו כפפה ביד.

בּוּאַיֶה:     מאדאמותַי וגבירותי, הַקְשֵבְנָה טוב:

           הם יַחְזְרוּ לכאן כולם, ובקרוב,

           בלי מסכות. כי הם לא יִמְחלו

           על העלבון שהם אכלו, הם לא יוּכלו.

נסיכה: הם יַחְזרו?

בּוּאַיֶה:               הם יַחְזרו, האומללים;

          ויְפַזזו, עד כמה שהם חבוּלים.

          לכן לקראת בואם שוב את המתנות הַחְלֵפְנה,

          ובְאוויר הקַיִץ כמו שושן מתוק – רַפְרֵפְנה.

נסיכה: מה נרפרף? דבֵּר פשוט, אח, קשקשן.

בּוּאַיֶה: גברות יפות במסכות הן ניצנֵי שושן;

          בלי מסכות, כּשבְּשיא יופְיָן הן נחשפות,

          הן בְּנות מלאך, או שושנים מרפרפות.

נסיכה: די רִפרופים! מה לעשות אם הם חוזרים

          שוב בלי המסכות לחיזוּרים?

רוֹזָלִין: מאדאם, אם תִשְמעי לעֲצָתִי, שוֶוה

          ללעוג לפרצופָם כשם שלָעגְנוּ לַמסְווה.

          נגיד להם איך פה קיבלנו כְּאורחים

          גדוד מוסְקְבָאים בְּמַלבושים מגוחכים; 

          נִתְמַהּ מי הם היו, ולאיזו מטרה

          כָּתְבו נאוּם בחוסר כִּשָרון נורא,

          ואיך התנהגו כמו ליצנים אלינו

          ואיך עשו אוהל קרקס מאוהלנו.

בּוּאַיֶה: גבירות, להסתלק. הם מגיעים, החַרְזָנים.

נסיכה: עכשיו נַפְנֵפְנה ורפְרֵפְנה, שושנים.

          (יוצאות הנסיכה והגברות.

       נכנסים המלך, בֶּרוּן, לוֹנְגָאוִיל ודוּמֵן, ללא התחפושות)

מלך:   אדון, כל טוב. היכן הנסיכה?

בּוּאַיֶה: הלכה לאוהלה. הוד מלכותו 

          רוצה שאעביר לה הודעה שם?

מלך:   שהיא תפגוש אותי לשתי מִלים, אם היא תואיל.

בּוּאַיֶה: היא בוודאי תואיל, תסמוך, אני יעיל.

          (יוצא)

בֶּרוּן:   זה מְלַקֵט לו פֵּרוּרי שְנִינה כמו יונה,  

        ושוב פולט אותן בהזדמנות הראשונה.

        הוא מין ספסר חוכמוֹת, שמְמַחְזֵר סחורוֹת

        בִּיְרידים, חגים, שְווקים ועצרוֹת;

        אנחנו, המְשַוְוקים חוכמה במחזוֹרים גדולים,

        לא מִתְהדרים כמוֹתו בְּרוּח וּבְצִלצולים. 

        את יָפוֹתֵינו מְסוֹבב הוא על האצבע.   

        ממש נחָש זה! רואֶה אוזן – יינָעֵץ בּה. 

        הו הוא יודע טוב לנוּד, לקוּד ולְלקק,

        ולְנשְקֵק ולְצַחְקֵק וּלְהִתְמַקֵק. 

        קוֹף האופנה, מסְיֶה בּוֹן-טוֹן, אדון סלוֹן,

        שמרמה בְּקוביות אך עם סגנון.

        והוא גם שר סוֹפְּרן טֶנוֹרִי, הוא יכול

        לשיר לבד דוּאֶט בִּשְנֵי קולות. לִזחוֹל

        זה הסְפֵּסְיָאלִיטֶה שלו. נשים מתות עליו.

        המדרגות, כשהוא עולה, נושקות לנעליו.

        הוא פרח שמפריח לכל צד חיוך קטן,

        לחשוף שיניים לבנות כמו עצם לוויתן;

        כל מי שבַּחֶברה מקום כָּבַש, 

        קורא לו "בּוּאַיֶה לשון הדבש". 

מלך:   הלוואי תצמח על לשונו יבֶּלת-עַד.

          איך הוא בִּלבּל את המשרת של דון אַרְמָאד.

      (נכנסות הנסיכה, רוֹזָלִין, מריה וקַתֵרִין, לאחר שהסירו את המסכות והתחלפו במתנות, וכן בּוּאַיֶה)

בֶּרוּן:   הוא שוב פורץ לכאן! איזה ליצן! 

          אשף הגינונים! חצרן חרצן! 

מלך:   מאדאם, שיתגשמו עלייך רק ימים יפים.

נסיכה:  אם יתגשמו עלי ימים, יהיה גשוּם בים.

מלך:   אל תהפכי את רוח הידידוּת לְגידופים.

נסיכה:  אז אל תנשוב באופן כה גַשְמִי ומגוּשם.

מלך:   הגענו אליכן, במטרה ללוותכן

         סוף סוף אל חצרנו. באה השעה.

נסיכה:   ישמור עלי האוהל, אז שמרו על נדריכם.

         לָאֵל ולי אין עונג במפרֵי שבועה. 

מלך:   אל תגערי על מה שאת עצמך הבאת.

         חסד עינך הוא זה שאת נִדְרִי שָבר.

נסיכה: הִדְבַּקְתָ "חסד" ככינוי חיבה לְחטא;

         אף חסד לא מסיט מדרך הישר.

         עכשיו, חי בתולַי, שהם עוד טהורים

         כמו שושנה של תום, הריני מבטיחה -

         אני אסבול עולם שלם של ייסורים

         ולא אסכים להיות אורחת בביתך:

         לא יעלה על דעתי להיות סיבה

         לשבּוֹר שבוּעוֹת קדוֹשות אשר הלב נִשְבּע.

מלך:    הו, פה חֲיִיתֶן בִּשממה, בּדידוּת, גָלוּת,

         מוּקְצוֹת מכּל, לבוּשָתֵנוּ הַמַּרָה.

נסיכה:   זה לא נכון, זה לא נכון בכלל, טעוּת:

          היו לנו גם פה בידור ומשחקי חֶבְרה.

          ממש עכשיו עזב אותנו גדוד רוסים.

מלך:      רוסים, מאדאם?

נסיכה:                     כן, באמת, כבודו.

          גדוד מחזרים מכובדים ומנומסים.

רוֹזָלִין:    מאדאם, דַבּרִי אמת! זה לא נכון, ירום הודו.

          גברתי, בּרוּח הזמנים, מעניקה

          שְבחים ומחמאות לא במקומן.

          נכון, נתקלנו פה בלהקה

          בלבוּש רוסי. הם השתהו פה איזה זמן,

          ופִטפטו אולי שעה, אך בכוּלָה

          הם לא אמרו מִלָה של טעם, אף מִלָה.

          לא לי לקרוא להם טפשים, אומַר רק זאת: 

          כשהם צְמאים, טפשים לא מבקשים לשתות. 

בֶּרוּן:   הומור יבש מאד לטעמי. יפה שלי,

          שִכְלך הופך כל דְבר חָכְמָה לאווילי.

          כשאנו מישירים אל החמה מבט,   

          מרוב אור נְאבּד את אור עינינו. אַת

          רואָה את העולם כך ש – וזה חבל -  

          כל דְבר חכמה נראה לך שטות, כל עושר דל.  

רוֹזָלִין: אם כך אתה חכם וגם עשיר. כי לעֵינִי –

בֶּרוּן:   אני חמוֹר וגם טיפש, אה? זה מה שאני.

רוֹזָלִין: לוּלא צדקְתָ, זה היה די לא יפה

          לשלוף לי כך מִלים מתוך הפֶּה.

בֶּרוּן:   אני שלך, וכל מה ששלי.

רוֹזָלִין:                              כל הטיפש,

         כולו שלי?

בֶּרוּן:                צר לי מאד, זה מה שיש.

רוֹזָלִין:  ואיזו מן המסכות אתה לבשת?

בֶּרוּן:   מתי? איך? איפה? איזו מסכה? מה את שואלת?

רוֹזָלִין: עכשיו, שם, פה: המסכה, אשר גִלְתָה

        פרצוף יפה, ואת המכוער כִּסְתָה.

מלך:   תפשו אותנו. ועכשיו הן יִרְמסו אותנו.

דוּמֵן:   בוא נתוודה, ונעשה מהעִנְיין בדיחה.

נסיכה: המוּם, אדון? על מה אתה נראה עצוב?

רוֹזָלִין: מהר! תִפסו אותו! הוא יתעלף! ממה החְוורְתָ?

       חָטַפְת מחֲלת-ים, אה?, בַּדרך ממוסקבה?

בֶּרוּן:  כך מִתְנקמים שמיים במפרֵי שבועה.  

            קָרַס כל המִבְצר, נותרו רק השרידים.           

        הנה אני עומד, גבירתי, בהכנעה;    

            שִרְטִי אותי בְּבוּז, פִּצְעִי בְּחידוּדים,      

          בַּתְרִי את טִמְטוּמִי בחוֹד לִגְלוּג,

               שַסְפִי אותי בְּלַהַב התִחְכּוּם,

          ששוב לא אתפלל לִרְקוֹד איתך בְּזוג,

             או לעטות מַסווה רוסי עקום.

          שוב לא אבטח במגילות מנוסחות, 

              ולא בְּיֶלד שלשוֹנו אינה זריזה,    

          לא אערוך עוד ביקורים בְּמסכות,

              לא אחֲזוֹר שוב לְחזֵר בחַרִיזָה.                    

          פָּיֶיטִים של פִּיוּט ופִזמונים מסוגננים,     

             ומַלְמָלָת מִלִים, ומֶשי של שירה,   

          כמו זבובים של קיץ בי דָגְרוּ בִּפְנים,    

             הטילוּ בי בֵּיצים של יוהרה.             

          לא עוד! חי הכפפה הלבנה – שרק   

             היד תחתיה לבנה יותר – מכאן לעַד

          אבּיע אהבה ב"כן" פשוט כמו שק    

             ו"לא" טבעי כמו בּד לא מעוּבּד.       

          וכפתיחה אומַר: אשה, זה הגורל,

          אני אוהב אותך פשוט - ונָטוּרָל.

רוֹזָלִין:    נַטְרֵל-נא את הנָטוּרָל.

בֶּרוּן:                              שרידי המחלה

          הַיְשנה נותרו בי עוד. טפּלי בי בחמלה.

          בְּהַדְרָגָה אחלים. ששש, בואי נמצא מִרְשָם:

          רִשמִי "שירחם האל" לַשלישיה ששָם.

          הם נגועים גם כן; זה משהו בלב; בִּדְקוּ,

          כי מן העַיִן שלכן הם נִדְבּקו.

          הם מִתְענים. אתן אשר לובשות את מַתְנָתם,

          רשאיוֹת פה להפקיר אותם כך סתם?

נסיכה: אנחנו לא רשעיוֹת! אתם מרוּשעים, נורא!

בֶּרוּן:   פָּשַטְנו את הרגל. תנו לנו עזרה. 

נסיכה: דבר חדש! מרוּשעים מרוּשָשים

          דורשים מן הנוֹשים, וּמִנָּשִים!

בֶּרוּן:   די! לא מוכן איתך יותר שום קשקושים.

רוֹזָלִין: יפה. גם לא אני אתך, חמוד.

בֶּרוּן (לאחרים): נַסו אתם. אני הלכתי לאיבוד.

מלך:   מאדאם, לַמְדינו את הדרך למחילה

          על מעשינו.

רוֹזָלִין:                  טוב, וידוי זאת התחלה.

          ביקרְתָ פה עם מסכה לפני שעה קלה?

מלך:   מודֶה, מאדאם.

רוֹזָלִין:                     בִּמלוא חושֵיך, בְּדעה צלולה?   

מלך:   מאדאם, מודֶה.  

נסיכה:                       תודָה. במשך שהותך

          מה פה לחשת בְּאזְנָה של גבירתך?

מלך:   שלְעולם נפשִי רק בה תהיה כרוכה.   

נסיכה: אתה תכחיש זאת כשהיא תעמוד מולך. 

מלך:   נִשְבּע שלא.

נסיכה:                שָה-שה, בבקשה, אל תשתולל.

          הפרְתָ כבר שבועה, אל תעשה מזה הרְגל.

מלך:   הִרגי אותי בְּבוז אם את הנֵדֶר

          אני אי פעם אחלל.

נסיכה:                          בסדר.

          אז רוֹזָלִין, מה הרוסי לחש לך כשהוא בא?

רוֹזָלִין: שרק אני בבת עיניו לנצח. הוא נשבע!

          ושיוֹתר מן העולם כולו אני שווה,

          ואם לא נתחתן – ובקרוב -

          ימות, אבל ימשיך עוד לאהוב. 

נסיכה: מזל טוב לך ולו. הוד מלכותו

          לבֶטח יעמוד בְּדִבְרָתו.

מלך:   מאדאם, לא, איך, מה זאת אומרת?

          אני נשבע שלא נשבעתי כלום לַגברת.

רוֹזָלִין:  נשבעְתָ! ובתור אישור חותֵך

          נתת לי את זה; אך קח זאת, ותלך.

מלך:   אֶת דִבְרָתִי נתתי לַנסיכה אישית.

          מיד זיהיתי: היא ענדה את התכשיט. 

נסיכה: פַּרדוֹן, אדון, את התכשיט – ההיא ענדה.

          ומר בֶּרוּן הוא המְחזֵר שלי, תודָה.      

          אז מה, תיקח אותי? או את השַי בחזרה?

בֶּרוּן:   לא זה ולא זה; העסקה כולה - לכפָּרה.

          אני תופש: היה מי שגילה

          מלכתחילה את כל התחבולה,

          הָרס אותה כמו בְּקומדיה נדושה.

          מין תככן-בדחן סוג נמוּשה,

          שפן-חנפן-מלשָן, מָלֵא בְּרִיק,

          מָקק אשר יודע את הטריק

          איך לבדח את הגברת בְּמהתלה

          גילה את התוכנית. וכשגילה,

          הן התחלפו, ואנו כמו לצים

          חיזרנו רק  אחרי החפצים.

          הנֵדר הקודם בקושי התפוגג,

          והִנה שוב הפרנו נֵדר בְּשוגג.

          זה הספור. (לבּוּאַיֶה)  וְ- סְלח לי שאני שואל -

         זה לא אתה, זה שחיבּל ושקִלְקל?

         מי עוד כמוך מקורב לַגברת?

         אתה צוחק מאישוניה כמו מוקיון!

         אתה ניצב בֵּינָה לְאח בוערת,

         כדי לגונן, וגם לִדְחוף לה רעיון!

         אתה בִּלְבּלְתָ את שליחֵנו  – כן, חֲרָק,

         כשתִתְפּגר אז יקבְּרו אותך בפְרָאק.

         אתה לועג לי, מה? לא, אל תצחק, 

         פּוזל מעזאזֵל!  

בּוּאַיֶה:                    כל המשחק             

          היה, בינינו, די משעשע.  

בֶּרוּן:   משעשע? חתיכת פושע!                

          (נכנס קוֹסְטַרְד)

          שלום לך, גאון! הגעת בדיוק

          בּזמן, לפני האלימוּת.

קוֹסְטַרְד:                        ברוך אתה אדונִי,

          שָלחו אותי לשאול אצלו  

          אם לַשלושה אנשי מופת מותר להיכנס או לא.

בֶּרוּן:   הם רק שלושה?

קוֹסְטַרְד:                  לא, זה בסדר, מר אדון, אין פֶּשע,

          כי כל אחד מציג שלושה. זה עשר.

בֶּרוּן:                                         זה לא תשע?

קוֹסְטַרְד: לא, מר-אדון – סליחה – לא רק בשם עצמי -  

          נשבע לך חישַבְנו בּוּל פִיקְס מה-מוּ-מי.  

          שלוש כפול שלוש - 

בֶּרוּן:                          זה לא קרוב לתשע?

קוֹסְטַרְד: אם תרשה לי, מר-אדון, אנחנו יודעים למה זה מצטבּר.

בֶּרוּן:  שאני אמות, תמיד חשבתי ששלוש כפול שלוש זה תשע.

קוֹסְטַרְד: ברוך-אתה-אדונִי, חבל לבזבז את החיים על חשבונות.

בֶּרוּן:  אז כמה זה?

קוֹסְטַרְד: ברוך-אתה-אדונִי, הצדדים הנוגעים בדבר, השחקנים, מר-אדון, הם יַרְאו לך עד כדי אנה זה מצטבר. אני מצדי, התפקיד שלי, כמו שאומרים, זה לגַלֵם בתור גולם איש-מעֲלָה היסטורי – אני פּוֹמְפִּיוֹן האדיר, מר-אדון.

בֶּרוּן:  אתה אחד מאנשי המופת?

קוֹסְטַרְד: הם היו סימְפַּטים וחשבו שיש בי מספיק מוֹפְתִיוּת וְפְּמפּמו אותי להיות פּוֹמְפּיוֹן האדיר. לא שאני יודע את הדַרְגה המדוייקת של הפּומְפּון הזה, אבל אני אחליף אותו בהצגה בתור הוא.

בֶּרוּן:   לך ותגיד להם להתכונן.

קוֹסְטַרְד: אנחנו נשחק את זה קלאסי, מר-אדון, קלאסי פיקסְ; נשקיע בזה מאד.

          (יוצא)

מלך:   בֶּרוּן, הם יעשו לנו בושות. שלא יבואו.

בֶּרוּן:   אנחנו חסינֵי-בושות; ולא יזיק 

         לראות שיש גם הצגות יותר גרועות

         מזו של להקת המלך והטעויות.

מלך:   אני אומר שלא יבואו.

נסיכה: לא, אדוני, אטיל עליך וֶטוֹ לא-מָחִיק. 

          אין שום בידור כמו הבידור שלא מצחיק -      

          שמשתדל לשעשע בקלוּת,

          אבל נִמְחץ ממאמץ ההשתדלוּת.

          כשמולידים עכבר מהַר זה מְבדֵר נורא:

         מרוב רצון ליצוֹר, הורסים את הצורה. 

בֶּרוּן:   פשוט תֵאוּר של המהתלה שלנו, אדוני.

          (נכנס אַרְמָדוֹ)

אַרְמָדוֹ:  דון רוֹיָאל, אני מפצירֶך לבזבּז עלַי סֶקוּנְדוֹ וַפּיצִי, שהֶלְחַש לך מִלָה וָחֵצי בהוֹפֶן פֶּרְסונָלי.

          (המלך ואַרְמָדוֹ משוחחים בצד)

נסיכה:  הבן-אדם הזה מאמין באלוהים?

בֶּרוּן:     ולמה את שואלת?

נסיכה:   הוא לא מדבר כמו בן-אדם שאלוהים ברא.

אַרְמָדוֹ:   נוֹן פְּרוֹבּלֶמוֹ, נוֹן פְּרוֹבּלֶמוֹ, דולְסֶה מֶלך-דֶה-דְבש; נכון, עם כל ההוֹנוֹר, הסֶנְיוֹר המורֶה הוא מוּצ'אצ'וֹ-דֶה-מוּטַצְיוֹ; מֶגָלוֹמָן טוֹדוֹס, טוֹדוֹס; אבל אנחנו נשים את כל העסק בידיים של האֵלָה-דֶה-גורל, פוֹרְטוּנָה דֶה-לָה-קוֹמְבִּינָה.

             (נותן למלך גליון נייר)

           אני מְהַחֵל את השַלְוָוה-דֶה-נֶפש לדוֹן רוֹיָאל ודוֹנָה רוֹיָאלָה.

             (יוצא)

מלך:  פה יהיה ייצוג טוב לאישי המופת. (מתייעץ בגליון הנייר) הוא מייצג את הֶקְטוֹר גִבּור טְרוֹיָה; הגולם – פּוֹמְפֵּיאוּס האדיר; הכומר של הפֶּלך – אלכסנדר הגדול; המשרת של אַרְמָדוֹ – הֶרְקוּלס; הפרופסור – יהודה המכבי.

        (קורא)

              "ואם רביעיית מופת זו תיכשל בהַגָשָה,

                   הם יְשַנוּ גלימוֹת ויגלמו עוד חמישה."

בֶּרוּן:         כבר יש חמישיה, לא? כך הבנתי.

מלך:         בֶּרוּן, אל תהיה קטנוני.

בֶּרוּן:         הטוֹרֶרוֹ, המוֹרֶרוֹ, הכּוֹמֶרוֹ, המְפַגֵרוֹ וה - מיקְרוֹבּ.

               חמישיה כה מפוארת

               ההיסטוריה לא זוכרת.

מלך:         האניה יצאה לקרב, והיא כבר מסתערת.

               (נכנס קוֹסְטַרְד כפומפיאוס)


< אחורה הדפסת הטקסט עמל אהבה לשווא - מערכה 5, תמונה 2 - חלק א' קדימה >