| < אחורה |  עמל אהבה לשווא -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |
(נכנסים הנסיכה, רוֹזָלִין, מריה, קַתֵרִין, בּוּאַיֶה ושני אצילים בני-לוויה, ויערן)
נסיכה: מה, זה היה המלך שדירבן שם את סוסו
חזק בַּמַעֲלֶה של הגבעה?
אציל: איני יודע, אך נדמה לי - לא הוא.
נסיכה: על כל פנים, זה גבר חם מאד כשהוא
רוכב. טוב, רבותי, היום תושלם
משימתנו; בשבּת נשוב
כבר לצרפת. אז, ידידי היַעֲרָן,
איפה השיח בו עלינו לעמוד
ולשחק רוצחות?
יערן: קרוב, בקצה
החורש שם; מהעמדה הזאת
תוכלי להיות יורָה קליעה יפה.
נסיכה: אתה מחמיא לי כשאתה אומר
שאם אקלע אהיה יורָה יפה.
יערן: סליחה, מאדאם, לא בדיוק לזה כיוונתי.
נסיכה: מה? מְהלֵל וכבר אומר "לא התכוונתי"?
אח, גאווה בת רגע! לא יפָה? הבנתי!
יערן: לא, כן יפָה.
נסיכה: אל תנסה להתחרט.
במחמאות לא תתקן את הפּוֹרְטְרֵט.
קבּל, אדון-רְאי, על האמת קצת רֶווח;
(היא נותנת לו כסף)
תשלום טוב על מלים רעות נקרא מס-שֶבח.
יערן: הו, על יופיך ישירו עוד דורי-דורות.
נסיכה: פתאום אני יפה בעד שתי אגורות.
אח, זו כפירה ברוח התקופה:
יד מכוערת שנותנת היא יפה.
קדימה, קֶשת! החמלה יוצאת לשחוֹט,
ואם תצליח - היא תהיה טובה פחות.
אגיד כמה מלים רק להגנָתי:
אם לא אפְצַע, הרחמים עצרו אותי.
אם כן אפְצע, כִּשרונותי הם העילָה:
איני כְּמֵהה לדם, אלא לתהילה.
ובאמת לא פעם התִפְאֶרת
בחטאים מתועבים מוּשְחֶרת,
כשלְמען שֶבח ותשואות
אנו נותנים ללב רשוּת לִתְעוֹת.
כך גם אני עכשיו בִּכְדֵי לִזְכּות בשֵם
יוצאת לשפוך דם צבי אומלל ולא אשֵם.
בּוּאַיֶה: מה, ונשים שתלטניות לא מבקשות
לזכות בתהילה כשהן מקְשוֹת
על בעלן ומצליפות כמו שוט?
נסיכה: כן, בהחלט, ומגיעה לה תהילה
לכל גבירה שמכניעה את בעלה.
(נכנס קוֹסְטַרְד)
בּוּאַיֶה: הנה מגיעה שִכְבָה נמוּכה.
קוֹסְטַרְד: ערב טוב ושאלוהים יחְפוֹר לכולם גינה! אבקש את סליחתכם, מי זאת ראש הגברות?
נסיכה: אתה תזהה אותה, טיפּוס, כי ליתר אין ראש.
קוֹסְטַרְד: מי זאת הגבירה הכי גדולה, הכי גבוהה?
נסיכה: זאת שהכי עבָה והכי ארוכּה.
קוֹסְטַרְד: הכי עבה והכי ארוכּה! מה שנכון נכון!
אם לך היתה מותן דקה כמו שאצְלִי המוֹח,
יכולת לִלְוֹות מחוֹך מאֵלֶה וללכת נוח.
זה לא אַת, הגברת הראשית? את הכי עבה כאן.
נסיכה: מה רצונך, אדון? מה רצונך?
קוֹסְטַרְד: יש לי מכתב ממר בֶּרוּן לאיזה רוֹזָלִין.
נסיכה: אה, תן את המכתב! אנחנו חברים גדולים.
(לוקחת את המכתב)
עמוד בצד, שליח. בּוּאַיֶה –
בּוּאַיֶה: כן, כן, גבירתי?
פְּרוֹס את העוף הזה.
בּוּאַיֶה: אפְרוס. בּון אַפֵּטי.
(הוא בוחן את המכתב)
נפלה טעות; זה לא לאף גבירה.
כָּתוּב "לז'אקֶנֶטה".
נסיכה: לא נורא.
תִמְלוֹק את גְרון העטיפה, וקרא.
בּוּאַיֶה (קורא): "חי שמיים, שאת יפה זה בטוח; ושאת יפהפיה זה בטח; והאמת שאת מקסימה. יפה יותר מיפה, מקסימה יותר ממדהימה, משגעת יותר ממטמטמת, כִימְרִי את רחמייך על עבְדך ההֵירוֹאִי. מְסַפְּרים שהמלך הרחוּם והחנוּן קוֹפְטוּאָה נִתְקל בַּקבצנית המושחתת והמוחלטת זֶנֶלוֹפוֹן, והוא אכן יכול היה לומר - וֶנִי, וִידִי, וִיצִ'י; שבתרגום מוּולְגָרית עתיקה מַשְמָעוֹ: באתי, ראיתי, גמרתי. הוא אָל"ף בא; בֵּי"ת, ראה; גימ"ל, גמר. מי בא? המלך. למה בא? לִראות. למה ראה? לגמור. למי בא? לקבצנית. מה ראה? את הקבצנית. איפה גמר? בקבצנית. הסיכום הוא ניצחון. מצד מי? מצד המלך. התוצאה היא הִתְעשרוּת. מצד מי? מצד הקבצנית. הקטסטרופה הסופית היא נישואים. מצד מי? מצד המלך. לא לא; מצד שני הצדדים בבת-אחת, או מאותו צד כפול שניים. לפי ההשוואה, אני המלך, לפי חַלְבּנוּתך - את הקבצנית. האם אצווה על אהבתך? אני רשאי. האם אאנוס את אהבתך? אני יכול. האם אפציר באהבתך? אני אפציר. מה תקבלי תחת סמרטוטייך? גלימות. תחת הרעב? זהב. תחת עצמך? את תחת עצמי. הנה כי כן, בְּצִפִּיה לתשובתך, הנני מְטַמֵּא את שפתַי על רגלך, את עינַי על תמונתך, ואת לבִּי על כל אבר ואבר שלך.
שלך בכל תפארת המליצה ויותר - דון אַדְריאנוֹ דה אַרְמָדוֹ.
נ. ב. הנה כך כְּפיר אריה שואג בקול
מוּלך, כבשה, כשהוא יוצא מגוֹב.
כָּנוּעַ לרגלייך הוא ייפול,
כּמֵהַ לא לטרוף, רק לעגוֹב.
אך אם תִדְחיהוּ, אח, אַת בְּצרה:
תהיי לו החציר לַמאוּרה."
נסיכה: איזו פְּלוּמת נוצות מכתב כזה כותבת?
אח תרנגול! שמעתם כבר כזאת שַבְשֶבֶת?
בּוּאַיֶה: אני זוכר סגנון כזה, מלא טוּב-טעם.
נסיכה: סגנון כה לא שכיח מי יִשְכח אי פעם?
בּוּאַיֶה: זהו אַרְמָדוֹ, ספרדי שמתגורר פה,
פַנְטָסְמָגוֹר רחב מקוֹר שמְבדר פה
את המלך ואת חבריו.
נסיכה: הי, פַּרְדוֹן,
מי נתן לך את המכתב?
קוֹסְטַרְד: האדון.
נסיכה: ולמי זה נועד?
קוֹסְטַרְד: מאדון אל הגברת.
נסיכה: מי האדון, ומי הגברת?
קוֹסְטַרְד: האדון הוא בֶּרוּן, איש נדיב ונודע,
הגבירה - רוֹזָלִין, צרפתית מלידה.
נסיכה: במכתב התבּלבּלְתָ. קדימה, לצעוד.
(לרוֹזָלִין) עזבי, מתוקה; עוד תקבלי את זה.
(יוצאים כולם לבד מבּוּאַיֶה, רוֹזָלִין, מאריה וקוֹסְטַרְד)
בּוּאַיֶה: מי הצָיָד פה, מי פה צד?
רוֹזָלִין: רוצה לשמוע, שתדע?
בּוּאַיֶה: אכן, אכן, כלילת החן.
רוזלין: זאת שהקֶשֶת בְּידָה.
אחד-אפס.
בּוּאַיֶה: את יוצאת לקטול קרניים, אך אם פעם תתחתני,
את תצמיחי עוד אלפיים, ואם לא שקרן אני.
אחד-אחד.
רוֹזָלִין: אז אני היא הציידת.
בּוּאַיֶה: כן, ומיהו הקָרְבּן?
רוֹזָלִין: יש לו קרן שעומדת, אז זה לא אתה, מובן.
שתיים-אחד.
מאריה: הִתְנצחוּת אִתה זה פחד, היא בַּראש נועצת חץ.
בּוּאַיֶה: ונִנְעֶצת קצת מתַחת. הנה מַעֲנֶה מוֹחץ!
רוֹזָלִין: שאפגיז אותך בְּפִתגם עתיק שהיה כבר ותיק כשהמלך פֶּפּין היה עוד תינוק בחידוּדֵי חדירוֹת?
בּוּאַיֶה: אז אגמול לך בְּאִמְרָה ישָנה שהיתה כבר דְשֵנָה כשהמלכה גְוִוינֵבִיר היתה עוד ישֵנָה בחַדְרֵי-חידוּרים.
רוֹזָלִין: אתה לא יכול לקלוע, לא-לא-לא, אה?
אתה לא יכול לקלוע, מר חבר.
בּוּאַיֶה: אם איני יכול לקלוע, חי אֵלוהַ,
אז יקלע בטוח מישהו אחר.
[/ אז, כלה, יקלע בך מישהו אחר.]
(יוצאת רוֹזָלִין)
קוֹסְטַרְד: או-אה, כמה נחמד! איך אלה התפרעו!
מאריה: שניהם צָלְפוּ יפה, כִּוְונוּ וגם קָלְעוּ.
בּוּאַיֶה: הו תני לי לשחק קליעה למטרה!
החץ יהיה שתוּל בּוּל בַּעיגול, גבירה!
מאריה: אתה תחטיא! ידְךָ לא משופשפת כבר.
קוֹסְטַרְד: החץ שלך קטן, ישָן, זְמנוֹ עבר.
בּוּאַיֶה: ידִי לא משופשפת, אך ידך כן משוּמנת.
קוֹסְטַרְד: היא תפוצץ לךָ ת'חֵץ, היא מאוּמנת.
מאריה: תגְמוֹר, תגְמוֹר, אתה דביק וגס כמו דוב.
קוֹסְטַרְד: היא מחוספסת לחִצְךָ, עזוב, עזוב.
בּוּאַיֶה: טוב, זה הסוף. אין מה לִדְחוֹף. אז לילה טוב.
(יוצאים בּוּאַיֶה ומאריה)
קוֹסְטַרְד: האיש הזה מוגבל. עשינו לו בית ספר.
השפלנו ת'טַמְבָּל עד לעפר ואפר.
בדיחות נורא-גסות עם רמזים דקים.
כך בני האצולה כל גוֹלם מוחקים.
מצד שני אַרְמָדוֹ – עוד פיגוּרָה מַטְריפה!
איך הוא נדבק לְגברת, מניף לה ת'מניפה!
לראות איך הוא זוחל, כולו ספורט-אלגאנס!
והמשרת שלו, גָאון פַּר-אֶקְסֶלָנְס!
אלוף היבחושים מסְפַּנְיָה ועד פְרָאנְס.
(צעקות מבפנים)
הופ-הופה! אני בא!
(יוצא)
| < אחורה | עמל אהבה לשווא -
מערכה 4, תמונה 1 |
קדימה > |