שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

מוזיקה מבפנים. נכנסים פנדארוס ומשרת.

 

פנדארוס:  חבר, בבקשה ממך, מלה. אתה לא כּפוּף לאדון פאריס ברוך שמו?

משרת: כן, אדון, כשהוא זקוף.  

פנדארוס:  אתה בשרותו, אני מתכוון.

משרת: כן, אני בשרות ברוך שמו.   

פנדארוס:  אתה משרת אדון משובח. אני חייב להלל אותו.

משרת: ישתבַּח שמו.

פנדארוס:  אתה מכיר אותי, נכון?

משרת: ככה באופן שטחי, אדוני.

פנדארוס: חבר, עליך להכיר אותי יותר. אני אדון פנדארוס.

משרת: אני מקווה שאכיר יותר את כבודך.

פנדארוס:  אני משתוקק לזה.

משרת: אז איך אתה מטהר את הטוהר שלך? 

פנדארוס:  איך אני מתאר את התואר שלי? "מר", "כבודו", "אדון". מה המוזיקה הזאת?

משרת: לא את הכל אני מכיר. יש שם קול ראשון וקול שני.        

פנדארוס: אתה מכיר את המנגנים?

משרת: כל שלישי.

פנדארוס: לְמי הם מנגנים?

משרת: לַשומעים, אדוני.

פנדארוס: למי הם מספקים צלילים?!    

משרת: לי, אדוני, ולחובבי המוזיקה.         

פנדארוס: אני מתכוון מי שלח להם צַו?

משרת: שלחו להם צב? לא יותר טוב צבי?     

פנדארוס:  חבר, אנחנו לא מבינים אחד את השני. אני מדי מתוחכם ואתה מדי  מתחכּם. לבקשת מי האנשים האלה מנגנים?

משרת: עכשיו אתה מדבר, אדוני. ככה, אדוני, לבקשת אדוני פאריס ישתבַּח שמו, שנמצא שם אישית; ואתו וונוס האנושית, דם החיים של היופי, נשמת האהבה בהתגלמותה –

פנדארוס:  מי, האחיינית שלי קרסידה?

משרת: לא, אדוני, הלנה. לא יכולת לפענח לפי ההגדרות?

פנדארוס: עושה רושם, בן-אדם, שלא ראית את גברת קרסידה. באתי לדבר עם פאריס מטעם הנסיך טרוילוס. אני אפול עליו בתקיפה קומפלימנטית, כי העניין שיש לי הוא מבעבע.

משרת: רק שלא יגלוש! – זה מה שנקרא זֶרֶם לשוני.    

          (נכנסים פאריס והלנה [עם נגנים])

פנדארוס:  בוקר אור לאדונִי, אור וּמָאור לכל בני-האור, וְלָאוֹר-חִים! שיֵיעור האור לאור תפילותיכם והן תִרְאֵינה אור! במיוחד את, מלכה צחת-עור, לוּ תדעי רק אור מֵאוֹר ראשון עד רדת אור! 

הלנה:  אדון יקר, אתה שופך המון אור.

פנדארוס:  כל מלה שלך מטאור, מלכה מתוקה. (לפאריס) נסיך של אור, זה היה חתיכת קטע של מוזיקה.

פאריס: אתה חתכת וקטעת את החתיכת-קטע, דוד, ושכה אחיה, אתה תחבּר אותו מחדש; אתה תלחים אותו בְּקטע שתלחין אותו. – לֶן, הוא מלא הרמוניה.

פנדארוס:  בחיי, גברתי, שלא.

הלן:  הו אדון!

פנדארוס:  בּוּר וְעַם, אני נשבע; באמת אני נשבע, וְעַם-הארץ לגמרי.

פאריס:  יפה אמרת, אדוני. יפה, אתה מדבר בקאנון.

פנדארוס:  יש לי עסק אל אדוני, מלכה יקרה. - אדוני, תואיל לשמוע לי מלה?

הלנה:  לא, זה לא יהדוף אותנו. אנחנו נשמע אותך, בהחלט.

פנדארוס: נו, מלכה מתוקה, את מאד חביבה אלינו. – אבל, סליחה, ככה, אדוני: אדוני היקר וחברי המכובד-ביותר, אחיךָ, טרוילוס -

הלנה:  אדון פנדארוס, אדון מותק-דבש -

פנדארוס:  נו טוב, מלכה מתוקה, נו טוב - שולח לךָ שלומות חמות מעומק לב.

הלנה:  אתה לא תנשל אותנו מניגון. אם תעז - תוּגת-לבנו על ראשך!

פנדארוס:  מלכה מתוקה, מלכה מתוקה, יופי של מלכה מתוקה, באמת -

הלנה:  ולהעציב מלכה מתוקה זו עברה חמוצה.

פנדארוס:  לא, זה לא יעזור לך, ממש לא יעזור לך, בחיי, לה-לה-לה. לא, מלים כאלה לא עובדות עלי, לא, לא. - ואדוני, הוא מבקש שאם המלך ישאל עליו בארוחת-הערב, תחפה עליו בְּתירוץ.

הלנה:  אדון פנדארוס -

פאריס: איזה מעלל מתרחש? איפה הוא סועד הערב?

הלנה:  לא, אבל, אדוני -

פנדארוס:  מה אומרת מלכתי המתוקה? ידידי-פה יעשה לך ברוגז.  

הלנה (לפאריס): אסור לך לדעת איפה הוא סועד.

פאריס:  שֹם את חיי, עם הפֵיה קרסידה.

פנדארוס:  לא, לא, ממש בכלל, אתה רחוק. איך, הפֵיה חולה.

פאריס:  טוב, אני אתרץ בשמו.

פנדארוס:  כן, בטובך, אדון. מה פתאום אתה אומר קרסידה? לא, הפֵיה המסכנה  חולה.

פאריס:  אני מריח.

פנדארוס:  אתה מריח? מה אתה מריח? - בואו, תנו לי כלי. (נותנים לו כלי נגינה) עכשיו, מלכה מתוקה.

הלנה:  הו, נחמד מאד סוף-סוף.

פנדארוס:  האחיינית שלי מאוהבת קשות בְּמשהו שיש לך, מלכה מתוקה.

הלנה:  היא תקבל אותו, אדוני, אם זה לא אדון פאריס שלי.

פנדארוס:  הוא? לא, מה לה ולו. שני אלה – כל אחד לחוד.  

הלנה:  אחרי לְחוד בא איחוד ואז אחד ועוד אחד שווה - שלוש.     

פנדארוס:  נו די, די. לא רוצה לשמוע מזה. אני אשיר לךְ שיר עכשיו.

הלנה:  כן, כן, בבקשה. או, בחיי, אדוני, יש לך מצח מעולה. 

פנדארוס:  כן, לךְ מותר, לך מותר.

הלנה:  שהשיר שלך יהיה על אהבה. "האהבה הזאת תהרוס את כולנו." הו קוּפּידון, קופּידון, קופּידון!

פנדארוס:  אהבה? טוב, אז ככה, בהחלט. 

פאריס:  כן, בבקשה. "אהבה, אהבה, ושוב אהבה."

פנדארוס:  נכון באמת, ככה זה מתחיל.

               (שר):  אהבה, אהבה, ושוב אהבה, ועוד אהבה, עוד לָעַד!

                  בְּקַשְתָהּ היא תִּקְלע        [/ בצבי ואיילה אַת

                   בִּצְבי ואיילה.             / עם קשת קולעת.]

                      החץ שיִינעץ

                   לא קוטל, רק עוקץ,

                   מדגדג את מי ששופּד.

 

                אוהבים גונחים לפתע    

                "אני מת, אני מתה",

                   אבל מה שרָצַח לכאורה   

                הופך "הו הו!"

                ל"הי-הי-הה!"

                   ואהבה חיה שוב בחזרה.

                "הו הו!" נאנק ונדלק לו "הה-הה!" 

             היי-הו!

הלנה:  מאוהב, בחיי, עד קצה האף.

פאריס:  הוא אוכל רק יונים, אהובה, וזה מוליד דם חם, ודם חם מוליד מחשבות חמות, ומחשבות חמות מולידות מעשים חמים, ומעשים חמים זה אהבה.

פנדארוס:  אלה תולדות האהבה? דם חם, מחשבות חמות ומעשים חמים? לא, אלה תולדות הצפעונים. מה, אהבה מולידה צפעונים? - אדון חביב, מי בשדה-הקרב היום?

פאריס:  הקטור, דֶאִיפֹוּבּוס, הלנוס, אַנְטֵנוֹר וכל האצולה של טרויה. הייתי בשמחה מתחמש היום, רק שלֶן שלי לא מרשה. איך זה שאחי טרוילוס לא יצא?

הלנה:  הוא שומט לשון על משהו.... אתה יודע הכל, אדון פנדארוס.

פנדארוס:  לא אני, מלכה מֶתק-דבש. אני משתוקק לשמוע איך הלך להם היום. - אתה תזכור את התירוץ של אחיך?

פאריס:  עד חוט השערה.

פנדארוס:  כל טוב, מלכה מתוקה.

הלנה:  דרישת שלום לאחיינית שלך.

פנדארוס:  אמסור, מלכה מתוקה.

               (יוצא. נשמעת תרועה של חזרת הכוחות)

פאריס:  חוזרים משדה-הקרב. בואו נאמר

          שלום לַלוחמים. הלן מלאך,

          אנא עזרי לפרוק את הקטור מן

         הנֶשק. אבזמיו העקשנים,

          לַלוֹבן של מִקְסם האצבעות

          האלה יצייתו יותר מִלְחוֹד

          פלדה או כוח שריר. אַת תעשי

          מה שמַלְכֵי יוון לא יכולים: 

          לפרוק את הקטור הגדול מִנֶשק.

הלנה:  להיות לוֹ משרת – כבוד לי, פאריס.

          כן, כשאגיש לו את חובי אזכה

          בְּנֵזֶר נַעֲלֶה מיוֹפי, כן,

          הילה שתסנוור אותי.

פאריס:  אני אוהב אותך שאין מלים.

          יוצאים.