תרועה. נכנסים אגממנון, נסטור, יוליסס, דיומדס, מנלאוס ואחרים.

אגממנון:   נסיכים,

             איזה ייאוש הצהיב את פרצופכם?

            תקוָות ההבטחה שנטועה

            בְּכל תכנית על פני האדמה -

           בָּהתגשמות נכשלת. מחסומים

           ואסונות גדֵלים בתוך וורידים

           של פעולות ספוגות חזון נשגב,

           כמו פְּקעות אשר חוסמות זִרְמֵי

          עסיס: הן מרעילות גפן בריאה

          והן מטות אותה להתעקם,

          לסטות מן הנָתיב של צמיחתה.

          זה לא חדש גם לנו, נסיכים,

          שאנו מפגרים מול התרחיש

          המשוער, ואחְרֵי שבע שְנות

          מצוֹר חומות טרויה עומדות עדיין;

          מבחן השטח התנכל, סיכּל

          כל פעולה שלנו עד היום,

          ולא תאם לַיעד, לַצורה

          הממשית אשר הרעיון

          הגה. אז לָמה, נסיכים, לִצְפּות

          בְּלֶחי נפולה במִבְצעינו,

          לראות בהם בושה, כשהם בסך

          הכל מבחן סֶבל של יופיטר

          למדוד את יְציבוּת הנחישות

          בִּבני-אדם? חומר טהור כזה

          לא מְגלים כשהמזל צוחק;

          כי אז אמיץ וגם פחדן, חכם

          וגם טיפש, איש-ספר והדיוט,

          חזק ורך, כולם אחים שווים.

          אך כשמזל זועף נושף סופה,

          המצוּיָנוּת, בְּכוח של מַפּוח,

          תפריח וּתְנפּה את השולי,

          ומה שיש לו מָסָה גם יְסוד

          יבהק בִּמְלוא עושרו, בלי שום רבב.

נסטור: בְּהַכְנעה, כפי שיאֶה מול כס

          כְּבוד אגממנון, נסטור יְפַתֵח

          מה שאמרת פה. התוכֵחות

          של הגורל הן הוכָחות לְלב

          אדם. כְּשהַיָּם חָלָק, כמה

          סירות צעצועים דקיקות תעזנה

          לשוט שם בְּשלוות חיקו, לצד

          ספינות אציליות!

          אבל רק תן לְרוח בריונית

          להתגרות בְּים ענוג, וּרְאה   

          איך תיחתך ספינה עזה בְּרִיאת

          צְלעות בידי הרים שוטפים, ואיך

          היא תיטלטל שם בין לַחוּת אוויר

          ומים כמו סוס פלא מעופף.

          איפה אז הדוגית החצופה

          שזה עתה קרשיה התחרו

          עם הגדוּלה? ברחה לַמזח או

          הפכה לעוגייה לְאֵל הים.

          ובדיוק כך מבדילות סופות

          מזל בין עוז של ראווה לְעוז

          אמת. כי לאור קרניו של המזל 

          מטריד זבוב את העדר פי כמה

          מאשר נמר; אך כשרוחות חותכות

          מפוקקות בִּרְכֵּי אלון מושרש

          והזבובים עפים אל מחסה,

          או אז מי שאמיץ נעור בְּזעם,

          חובֵר לַזעם ומגיב בִּצְליל

          מאותו מַפְתח לַמהלומות

           שהמזל מטיח.

יוליסס:                          אגממנון,

          מצביא רם, גיד ועצם של יוון,

          לב שורותינו, רוח נשמתנו,

          מוקד שיאחד מִגוון דעות

          וּמזגים: הקשב ליוליסס.

          עם התשואות ועם ההסכמה

          אשר - (לאגממנון) ברוב סגידה לסמכותך,

            (לנסטור) ובכבוד עמוק למרום שנותיך -

          אני נותן לשני נאומיכם,

          ש, אגממנון, כל יד ביוון

          תחרוט על לוח ותניף; ושוב,

          איך נסטור המוכסף הדר-שֵיבה

          יכול לקשור בהבל-פה חזק 

          כמו הציר המסובב שחקים

          את כל אוזני היוונים

          ללשונו המנוסָה - בכל זאת,

          יואילו האדיר והחכם

          לשמוע את דבריו של יוליסס.

אגממנון:  דבּר, נסיך של איתקה; בַּיום

          שאת שפתיך יֶחֱצו דברים

          בְּטלים ומיותרים נהיה בטוחים

          שכאשר יפתח תֶרְסִיטֶס את

          הלֶסת הדביקה שלו נשמע     

          רק מוזיקה, שנינות ונבואה.

יוליסס:   טרויה, שעוד עומדת, כבר יכלה

          ליפול, וחרב הֶקטור הגדול

          יכלה להתייתם מבעליה,

          לולא מספר תנאים:

          שרשרת הפיקוד מוזנחת. רק

          הביטו כמה אוהלים עומדים

          רֵיקן פה במישור, כמה סיעות,

          קליקות ריקניות. אם הפיקוד

          הוא לא כמו כוורת, המעון

          לכלל הפועלים, לאיזה דבש

          יש לְצַפּות? כשהדרגה מוסווית,

          טירון בְּמסכה נראה בכיר.

          שמיים בעצמם, הכוכבים

          והכדור-פה מקפידים לשמור

          על דֶרג, זכות ומעמד, מסלול,

          סולם, פרופורציה, התאמה, צורה,

          תפקיד וְנוהַג בְּכפוּף לַסדר.

          לכן כוכב השמש המפואר

          יושב על כס מלכות בספֵירות, בין

          האחרים, ובעין מרפאת

          הוא מתקן כל חריגת מסלול

          של גוף שמימי פושע, וממריץ,

          כמו צו של מלך, בלי הֶפְסק, לְטוב

          כנגד רע. אבל כשהפּלנטות

          תועות בערבוביה ומתפזרות,

          אילו שואות ומגיפות, איזו

          מהפכה, איזה זעם בַּים,

          טלטול בָּאָרֶץ, מהומה של רוח,

          אֵימות, תמורות, זוועות, סטיות, סדקים,

          תולשים ומשסעים את אחדותו       

          ושלוותו של מנגנון ממש

          מן הבסיס! הו, כשמערערים

          דרגה – שהיא סולם לַמטרות

          הנעלות – כל התשתית חולָה.

          איך קהילות, דרגות של אקדמיה

          ואגודות עירוניות, מסחר

          בינלאומי שליו, זכויות בכורה

          והטבות של גיל, כתרים, שרביט

          ונזר – איך תהיה להם סמכות

          ללא דרגה? סַלק דרגה, תִפְקע

          את המיתר הזה, ושְמע איזה

          בְּלִיל של צרימות בוקע; התנגשות

          כללית, מלחמת כל בכל. גלים

          ירימו את חזם מעל החוף

          וכדוּרנו המוצק יהיה

          סתם צְנים רטוב; טמטום הוא שישלוט

          ביד רמה, ובן בריון יכה

          לַמוות את אביו: כוח יהיה

          מִצְווה; או למעשה, מִצְווה וחטא,

          שבַּתהום בינם שוכן הצדק,

          כבר יאבּדו את שמם, וגם הצדק.

          אז כל דבר רק יהפוך לְכוח,

          וכוח לְרצון, והרצון

          לְתיאבון; ותיאבון, כמו

          זאב כלל-עולמי, אשר נתמך

          בִּידֵי רצון גם כוח, יהפוך

          כך בהכרֶח לְטורף מוחלט

          ולבסוף יטרוף גם את עצמו.

          כבוד אגממנון, כשחונקים דרגות,

          כזה תוהו-ובוהו מקבלים

          אחרי ההשתנקות.

          והזנחת דרגה כזו תמיד

          תִיסוג אחורה כשמטרתה

          היא לטפס. לַמפקד בּז מי

          שבַּשָלָב תחתיו, לזה הבא

          בַּתור בז, וְלָזֶה - הבא; כך כל

          שָלב, החל מן הראשון אשר

          בוחל בזה שמעליו, נדבק

          בְּמחֲלת קנאה של מרירוּת

          אשר שותָה לו את הדם. וזה

          החוֹלי שמחזיק את טרויה על

         רגליה עוד; לא הגידים שלה.

          היא חיה, לסיכום מגילתנו,      

          לא על כוחה אלא מחולשתנו.  

נסטור: ברוב תבונה גילה פה יוליסס

          באיזו מחלה לוקה כוחנו.

אגממנון:  אחרי אבחוּן החולי, יוליסס,

          מה התרופה?

יוליסס:  אכילס הגדול, אשר מוכתר

          בַּשֵם ראש השרירים של צבאותינו,

          אוזנו שָבְעה מדי מתהילה,

          והוא הפך לְבררן: שוכב

          בָּאוהל ולועג לְתכנונינו.

          אתו פַּטְרוֹקְלוּס, על משכּב עצל,

          מאור השחר כל היום תוקע

          בדיחות וניבּולים,

          ובתִפְלוּיוֹת מגוחכות שהוא,

          סלפן, קורא להם "חיקוי", עושה

          מאתנו קרנבלים. לפעמים,    

          כבוד אגממנון, הוא לובש עליו

          את שֶגב משרתך, וכמו שחקן

          קפצן, שכּל שִכְלו רק במותניו,

          שמתענג כשהוא שומע צליל

          של דיאלוג עֵצִי בין צעידותיו

          המפוּשֹקות לבין קרשי במה,

          ככה הוא משחק את גדולתך

          בְּהגזמה פאתטית; הדיבור

          שלו – כמו פעמון פגום, מלים

          לא נדבקות ורועמות יותר

          מרעש אדמה. ומקשקוש

          נפוח זה אכילס העצום,

          מָרוּח בַּמיטה המְחוּצה,

          מֵריע צחוק מעומק החזה,

          צורח "מעולה! בּוּל אגממנון!

         עכשיו תשחק לי נסטור; הממ! לטֵף

          את הזקָן, כמו כשהוא מתכונן

          לאיזה נאוּם." ואחרי חיקוי –

          דומה כמו שני קווים שמקבילים,

          או כמו בני זוג לא מתאימים - האל

          אכילס שוב צורח "מצוין!

          זה נסטור בדיוק. עכשיו שַחֵק לי

          אותו, פטרוקלוס, כשהוא מתחמש

          לְהזנקה לילית." ואז, ברור,

          חולשות זִקְנה נהיות מוקד לִצחוק:

          להשתעל, לירוק, ולכפתר

          ברעד ממשמש ועוויתות

          את השריון. מהבידור הזה

          אביר האומץ מת מצחוק, צועק,

          "איי, די, פטרוקלוס, די, או שתיתן לי

          צלעות פלדה! עוד רגע אני משתין

          או מתפוצץ!" ובאותו סגנון,

          כל כשרון, צורה, יכולת, אופי

          שלנו, כיחידים או בתור כלל,

          כל טקטיקה, תכנית, פקודה, הישג,

          תְקיפה או הזמנה לשביתת נשק,

          הפסד או נצחון, מה לא, לַזוג

          הזה הכל הוא חומר לפָּרודיה.

נסטור: ובַחיקוי של צמד זה, שכמו

          שיוליסס אומר נחשב סמכות

          מופת, יש עוד שנדבקים. אייקס

          נהיָה עקשן, מרדן סורר, מֵרים           

          אף כמו אכילס המגודל; נסגר

          כמותו בָּאוהל ועושה מסיבות

          לִמקורביו, מכפיש את מַעֲרךְ

          צְבאנו כמו נָביא זועם, מתסיס

          גם את תֶרְסיטֶס – שֶרֶץ מלא רעל,  

          יצרן של השמצות בְּסיטונות -

          שהוא ישווה אותנו לְלכלוך,

          יחליש אותנו ויזרע פקפוק

          בלב הסכנה שמסביב.

יוליסס:  את המדיניות שלנו הם

          קוטלים כ"פחדנות", לא מחשיבים

          חוכמה בתור איבר במלחמה,

          מזלזלים בְּאסטרטגיה, לא

          מעריכים כלום חוץ מחוֹזֶק יד.        

          המוח והשכל השקטים,

          שמתכננים כמה זרועות תתקופנה,

          איך ומתי, ושיודעים על סמך

          צְפיה מה משקלו של האויב –

          לא, כל זה סתם שווה כְּזֶרת. הם

          קוראים לזה מטכ"ל-מיטה, חמ"ל-

          מפה או מלחמה על הנייר;

          כי הברזל שמנפץ חומה,

          ועוצמתו כשהוא מונף, ברוטלי,

          גדולים בעיני אֵלֶה מן היד

          שעשתה אותו, או מן ההיגיון

          המשוכלל שמְכוון אותו.

נסטור: אם ככה, סוס אכילס הוא שווה

          כמו המון אכילֶסִים.

          (תרועה)

אגממנון:  מה התרועה? בְּדוֹק, מנלאוס.

מנלאוס:  מִטְרויה.

          (נכנס אַנֶאָס [עם חצוצרן])

אגממנון:  מה רצונך בְּאוהלנו?

אנאס: זה אוהל אגממנון הגדול?

אגממנון:  זה בדיוק.

אנאס: יורשה-נא לְשליח ואציל

          למסור דְבר-מה לאזנו המלכותית?

אגממנון:  קבל ערְבוּת בריאה כמו יד אכילס

          בראש מחנה היוונים, אשר

          כאיש אחד קוראים לאגממנון

          ראש ומפקד.

אנאס:                   רשות יפה, ערבות

          גדולה. ואיך יכיר את מבטו

          של השליט אדם שלא ראה

          אותו בין יתר העיניים?

אגממנון:                                איך?

אנאס: כן.

          אני שואל כדי שאדע לחלוק

          כבוד, להעלות בַּלֶחי סוֹמֶק

          צנוע כמו איילת-שחר מול  

          השמש הצעיר.

          מי פה האל, מדריך בני האדם?

          מי הוא כבוד אגממנון האדיר?

אגממנון (ליוונים): לועג לנו איש טרויה, או ששָם

          האצילים הם רשמיים.

אנאס: הם נדיבי-לב ופתוחים – בלי נשק,

          קדים כמו מלאכים – בִּזמן שלום.

          אך כשצריך ללבוש דמות חיילים,

          יש להם דם, זרוע טובה, מִפְרק

          חזק, חרְבות אמת, ו – בעזרת

          האל – אין עוד כמותם לאומץ לב.

          אך שתוק, אנאס, שתוק, בן-טרויה, ניחא:

          מוטב יהללך זר ולא פיך.

          כשהאויב מודה בערכך

          זו תהילה מושלמת וברוכה.

אגממנון:  טרויאני, אתה מכונה אנאס?

אנאס: כן, יווני, זה שמי.

אגממנון:  מה עניינך בבקשה?

אנאס: סליחה, הוא לאוזניו של אגממנון.

אגממנון:  הוא לא מקשיב פרטית לאיש מטרויה.

אנאס: אני לא בא מטרויה כדי ללחוש לו.

          הבאתי חצוצרה בכדי לזקוף

          לו אוזן, להעיר בו תשומת-לב  

          ולדבר.  

אגממנון:           דבר חופשי כמו רוח;

          זו לא שעת השינה של אגממנון.

          כדי שתדע, טרויאני, שהוא ער,

          הוא בעצמו מודיע.

אנאס:                             חצוצרה,

          בקול רם! הדהדי בצליל מתכת

          בכל האוהלים העצלים פה!   [/ בָּאוהלים האלה הנרפּים!]

          ושיידע כל יווני-ברזל

          מה טרויה מתכוונת להכריז.

          (החצוצרה נשמעת)

          יש לנו, אגממנון, כאן בטרויה

          נסיך, שמו הקטור - בן של כבוד פריאמוס -

          שבהפסקת-אש זו, המשמימה

          ומתמשכת, נהיָה חסר

          מנוח. הוא ביקש שאתייצב

          עם חצוצרה ושאודיע כך:

          "מלכים, בני-מלכים, רוזנים, אם יש

          אחד בין אבירי יוון כולם

          שהכבוד חשוב לו מנוֹחוּת,

          שיסכן נפשו לקצור שבחים,

          שאוֹמץ הוא מכיר ולא שום פחד,

          שאת גבירת לבו אוהב בְּפועַל,

          לא רק במס-שפתיים וּשְבועות,

          ואת יופְיָה ואת ערכה יפגין

          בזרועותיו, לא רק בין זרועותיה -

          זה האתגר לו: הקטור, לעיני

          טרויאנים וִיְוונים יוכיח, או

          יפעל בכוח להוכיח, כי

         יש לו גבירה יפה, נאמנה

          ונבונה יותר מכל אחת

         שיווני חיבק; והוא יקרא

          בַּחצוצרה שלו מחר בבוקר,

          במחצית הדרך בין חומות

          העיר לַמחנה פה, לְגרוֹת

          איש יווני שאהבתו אמת היא.

          אם מישהו יבוא – ברוך הבא;

          אם לא – הקטור יאמר בטרויה כי

          נשות היוונים מכוערות,

          ולא שוות חוד של חנית." עד כאן.

אגממנון:  זה יימסר לאוהבינו, אנאס.

          אם אין אחד מהם שייענה,

          תוכל לומר – השארנו אותם בבית;

          אבל אנחנו חיילים, וכל

          מי שאינו, או לא היה, אוהב,

          לא ייחשב חייל אלא מוג לב.

          מי שאהב, אוהב או שיאהב –

          יבוא. אם לא – אני אבוא לַקרב.

נסטור (לאנאס): ספר-לו-נא על נסטור, שהיה

          איש-גבר כשסבו של הקטור עוד

          ינק. עכשיו הוא איש זקן; אבל

          אם לא יהיה בין היוונים שלנו

          אציל אחד עם זיק אחד של אש

          ללחום לכבוד גבירתו, מְסוֹר לו בשמי,

          אסתיר זְקן כסף בְּקסדת זהב,

          אדחוס שרירים צְמוּקים לתוך מגן,

          ומול פניו אומר לו כי גבירתי

          היתה יפה יותר מסבתו,

          וטהורה כמוה לא היתה עוד.

          לי יש שתי טיפות דם, הוא עלם חם,

          אך להוכיח את דברי – אֶלְחם.        

אנאס: שלא נדע מחסור כזה בְּנוער!

יוליסס:  אמן!

אגממנון: אלחץ לך, אדון אנאס, יד;

          אוביל אותך ראשית פנימה אלי.

          אכילס ידוּוח על העניין,

          וכל אציל באוהלֵי יוון.

          תסעד אצלנו טרם תעזוב;

          תמצא אויב אציל, אירוח טוב.

          (כולם יוצאים, יוליסס מעכב את נסטור)

יוליסס:   נסטור!

נסטור: מה אומר יוליסס?

יוליסס:  יש לי בַּמוח רעיון צעיר;

          תהיה אתה הזְמן ותן צורה לו.

נסטור: מה זה?

יוליסס: זה כך:

          טְריז פֶּתע מבתק סְבך קֶשר; את

          זֶרע הגאווה אשר הִבְשיל

          כך באכילס הרקוב צריך

          עכשיו לקצור, לפני שהוא יופץ,

          יִפְרה, יצמיח מַטָּעים של רעל

          שיכסו פה את כולנו.

נסטור: טוב, ואיך?

יוליסס:  כל האתגר הזה מטעם הקטור -

          הוא מנוסח לכאורה לַכּלל

          אבל הוא מכוּון רק לאכילס.

נסטור: הכוונה ברורה כמו חשבון

          שמצטבר מסכום סְפרות קטנות;

          וכשהיא תפורסם אין צל ספק

          שהוא, אכילס – גם אילו מוחו

          היה צחיח כמו מדבר בְּלוּב –

          אם כי אפולו עֵד שהוא מספיק

          שומם – יתפוס מהר, ממש חיש-חיש,

          שהכוונה של הקטור מצביעה

          עליו.

יוליסס: הוא יֵיענה לזה, אתה חושב?

נסטור: כן, כך יאה. את מי תציב לשדוד

          את הקטור מכבודו אם לא אכילס?

          אמנם זו רק התמודדות ספורטיבית,           

          אבל הרבה עומד פה על הפרק;     [/ אך זה מבחן על דעת הקהל;]  

          השֶף של טרויה מבקש לטעום

          את המיטב של מוניטין יוון.

          ושמע לי, יוליסס, הסכנה

          בָּעסק הפראי הזה כבדה.

          ההצלחה אמנם תהיה אישית,

          אך תהווה איתות – לְטוב או רע –

          על הכללי; כמו תוכן עניינים

          בְּספר: הוא רק דף אחד מתוך

          הכֶּרך המלא, אך יש בו כבר

          עוּבּר זעיר של חומר הענק

          אשר יבוא. ההנחה היא כי

          מי שיֵיצא מול הקטור הוא תוצר

          של בחירתנו; ובחירה, שהיא

          שיתוף כל נשמותינו בִּפְעוּלה,

          מעמידה איכות בתור בסיס,

          ומבשלת מכולנו, בוא

          נגיד, אדם שהוא זיקוק של כל

          מעלותינו; ואם הוא מכזיב,

          איך מתעודד הצד המנצח!

          איזו דעה טובה שיש לו על

          עצמו! הוא מתמלא בה, וזרועו

          נהיית לְנֶשק לא פחות מכְּלֵי-

          הנשק שזרועו מנחָה.

יוליסס:  תסלח לי שאומַר:

          לכן כדאי שאכילס לא יפגוש

          את הקטור. בוא, כמו סוחרים, נַרְאֶה

          את מוצרינו הַיותר-גרועים;

          יהיה מזל – הם יִימָכְרוּ; אם לא,

            אז הברק של הטובים יותר

          יבהיק יותר אחר כך. אל תסכים    

          שהקטור ואכילס ייפגשו,

          כי מה שלא יֵיצא - כבוד, חרפה -   

          אלינו יידבקו סְפִיחֵי ספּחת.    

נסטור: עינַי זקנות מדי לראות כבר. איזה?  

יוליסס:  בכל תפארת שישיג אכילס

          מהקטור, אילו לא היה יהיר,

          היינו מתחלקים, כולם. אבל

          הוא  כבר שחצן מדי; מוטב

          שנתייבש בְּשמש אפריקה,

          רק לא בַּבוּז המר וגאוות

          עיניו אם ינצֵח. אם יובס,

          הרסנו את המוניטין שלנו

          בהשפלת בְּכיר אנשינו. לא,  

          נכריז על הגרלה, ונְתַחְבּל

          כך שישלוף הגולם אייקס את

          הפּוּר ללחום בהקטור; נהלל

          אותו בינינו כְּראש-וְראשון -

          בתור תרופה לַגֶנֶרָל אכילס,  

          אדון חֵיל מירמידון, אשר נמֵס

          מצליל תשואות, ויכופף לו קצת

          נוצות גאוֹת כמו קשת בענן.

          אם אייקס האוויל יזכה בְּנס,

          נשיר לו המנונים; אם ייכּשל,

          נמשיך לטעון כי יש לנו גברים

          מצוינים יותר. בכל מקרה,

          אייקס הוא הפִּתְרון לַמערבולת,

          כי הוא ימרוט לאכילס תַ'כּרבּולת.

נסטור: עכשיו תבשיל הרעיון שלך

          נבלע בי, יוליסס, וגם אתן

          לאגממנון שיטעם. קדימה. 

          כלב יאלף כלב; גאווה

          תדחוף אותם אל עצם המריבה.

          יוצאים.