| < אחורה |  אילוף המרשעת -
מערכה 4, תמונה 3 |
קדימה > |
נכנסים קתרינה וגרומיו.
גרומיו: לא, בחיי, ב'מת, אנ' לא מעיז.
קתרינה: ככל שרע לי, הוא מוסיף עוד רֶשע.
הוא התחתן כדי להרעיב אותי?
פושטי-היד בדלת של אבי
מתחננים ומקבלים פרוטה,
למישהו לפחות אכפת. אבל
אני, שמעולם לא התחננתי,
ולא נזקקתי גם להתחנן,
גוועת בלי בשר, קורסת בלי
שינה, קללות במקום תנומה, צרחות
במקום מזון. מה שהורס אותי
יותר מכל העינויים – שהוא
עושה זאת בשם אהבה צרופה,
כאילו אם אשן או אם אוֹכל
אחלה קשות או שאמות מייד.
בבקשה תשיג לי משהו
לנגוס, לא חשוב מה, רק שישביע.
גרומיו: מה דעתך על רגל שור?
קתרינה: הולך, קונָה, בבקשה תביא לי.
גרומיו: נדמה לי, זה מזיק לעצבים.
מה דעתך על צלי שמן של כבש?
קתרינה: נשמע פנטסטי. גרומיו מותק, תן לי.
גרומיו: אנ' לא יודע... רע לעצבים.
תרצי אולי בקר עם קצת חרדל?
קתרינה: מנה שאני אוהבת לאכול.
גרומיו: רק החרדל אולי חריף מדי.
קתרינה: אז תן את הבקר, עזוב חרדל.
גרומיו: לא, ככה לא. זה בא רק עם חרדל,
אחרת גרומיו לא מביא את זה.
קתרינה: אז את שניהם, או רק אחד, לא 'כפת לי.
גרומיו: אז טוב, רק החרדל, בלי הבקר.
קתרינה (מרביצה לו): לך, תסתלק, ליצן של אשליות,
מֵזִין אותי רק במילה בשר!
שתישרף עם כל הכנופייה
שחוגגים על האסון שלי!
לך תסתלק אמרתי.
(נכנסים פטרוקיו והורטנסיו, עם בשר)
פטרוקיו: ומה שלום קייט? מה, סוכריה, דפרסיה?
הורטנסיו: שלום לך, מה נשמע?
קתרינה: רע, מר וקר.
פטרוקיו: להתעודד! תני לי מבט צוהל!
תראי, מלאך, כמה אני חרוץ,
בעצמי הכנתי לך בשר, והבאתי.
לדעתי על נדיבות מודים.
מה, אף מילה? לא, אז זה לא נראה לך,
וכל מאמצי היו לשווא.
סלק ת'סיר.
קתרינה: בבקשה, תשאיר לי.
פטרוקיו: על כל שרות עלוב אומרים תודה.
גם לי מגיע, אם לא – אין בשר.
קתרינה: אני מודה לך, אדון.
הורטנסיו: פטרוקיו, תתבייש! אתה מגזים.
הנה, גברתי, אני אחלוק איתך.
פטרוקיו (הצידה): תאכל הכל, הורטנסיו. בשבילי! –
זה טוב ללב הרך שלך. תאכלי
מהר, קייט. ועכשיו, דבש אהבה
שלי, נחזור אל בית אביך, נחגוג
ונתהולל כמו כל המי-ומי,
עם צעיפים, צמידים ומצנפות,
עם מלמלות, קטיפות ומניפות,
עם טבעות, אבני-חן, פונפונים,
שמלות, נוצות ומחרוזות פנינים.
אכלת? כי החייט ממתין על יד,
כדי לקשטך ברשרושים של בד.
(נכנס חייט)
חייט, בוא, תן לראות את אוצרותיך.
תפרוש את החלוק.
(נכנס מוכר דברי סדקית)
כן, מה בפיך?
מוכר סדקית: זאת המצנפת שכבודו הזמין.
פטרוקיו: מה, זאת מצנפת? זה מיץ לפת! סיר
קטיפה! פיכס, גוש קצפת, גועל זול!
זה צדף, אגוז מלך, צעצוע,
זיוף, קשקוש, מצנפת לתינוק.
לזרוק! תן לי אחת יותר גדולה.
קתרינה: לא, שום יותר גדולה. זאת באופנה.
גברות מעודנות הולכות רק ככה.
פטרוקיו: כשתהיי מעודנת, תקבלי
גם את, לא קודם.
הורטנסיו (הצידה): בקיצור, יש זמן.
קתרינה: יש לי, נדמה לי, זכות דיבור, אדון,
ואני אדבר. אני כבר לא
תינוקת, לא ילדה. טובים ממך
נתנו לי להביע את דעתי,
ואם אתה לא מסוגל, תסתום
את האוזניים. לשוני תשפוך
את כל הזעם שבלב, אם לא –
הלב אשר מסתיר זאת יישבר.
כדי שזה לא יקרה, אהיה חופשית
ככל שמתחשק לי במלים.
פטרוקיו: אמת דיברת: מצנפת איומה.
ארון מתים לפודינג, פשטידה
ממֶשי, גרוטאה. אני אוהב
אותך על זה שאת שונאת אותה.
קתרינה: תאהב או לא, אני רוצה אותה,
אותה או שום דבר, חד וחלק.
פטרוקיו: חלוק? ודאי. חייט, בוא, תן לראות.
(יוצא מוכר דברי הסדקית)
אוי ואבוי! מאיזה תיאטרון
זה בא? מה זה? שרוול? זה קְנה תותח.
תראו, תופח וצונח כמו
פאי תפוחים. גזוּר, גזוּז, קצוּץ,
שם שניץ, פה שפיץ, כאן שפריץ, ניצנוץ, כיווץ -
לא, מה זה הפוחלץ הזה, חייט?
הורטנסיו (הצידה): מצנפת לא תהיה לה, גם חלוק לא.
חייט: ביקשת שעל פי אופנת הזמן
אקפיד על הגזרה והצורה.
פטרוקיו: או-אה הקפדת, קיפוד! וגם
קיפדת לזה את הצורה!
לך תתגלגל עם הביוב הביתה,
כי פה לא תגלגל כספים. קח את
הבד, מַחְזר אותו, בהצלחה.
קתרינה: חלוק כל כך יפה עוד לא ראיתי,
עדין, אנין, מקסים, נעים. אתה
רוצה לעשות ממני מריונטה?
פטרוקיו: כן, הוא רוצה אותך כמו מריונטה!
חייט: היא מתכוונת שכבודך רוצה.
פטרוקיו: חצוף שקרן! חוט-מחט! אצבעון!
אתה חייט? אתה חייט-בר! טלאי,
יבחוש, פרעוש, צרצר של חורף, ג'וק!
כפתור פוצה מולי פֶּה בביתי
שלי? 'סתלק, סמרטוט, פראגמנט, בלאי, קמט,
או שתחטוף חוד מחט בפדחת
שלא תשכח גם בתור מת, מר מֶטר.
חירבת לה את החלוק, חבלן!
חייט: כבודו שוגה; כי החלוק עשוי
לפי ההנחיות של אדוני.
גרומיו מסר לי הוראות ברורות.
גרומיו: אנ' לא מסרתי שום דבר, רק בד.
חייט: אך איך ביקשת שאכין אותו?
גרומיו: מה איך, עם חוט ומחט.
חייט: אך לא ביקשת שאגזור, אגזום?
גרומיו: גזמת והגזמת.
חייט: לא נכון.
גרומיו: אני נשבע, אמרתי תעשה חלוק חתיכי, לא חתיכות של חלוק.
חייט: הנה ההזמנה בתור אסמכתא.
פטרוקיו: קרא.
גרומיו: אם אתה מאשים אותי באסמכתא, הסתבכת.
חייט (קורא): "אחד חלוק חופשי על הגוף".
גרומיו: אדון, אם אני אמרתי חופשי על הגוף, תפור אותי על המנז'ט ותלה אותי על חוט שָני. אני אמרתי חלוק.
פטרוקיו: נחליק. הלאה.
חייט: "עם צווארון קטן עגול."
גרומיו: מודה בַּצווארון.
חייט: "עם שרוול רחב".
גרומיו: מודה בשני שרוולים.
חייט: "השרוולים שייתפרו בטוּב-טעם."
פטרוקיו: או, הנה הפשע.
גרומיו: יש סמטוכה בָּאסמכתא, סמטוכה באסמכתא! אני לא אמרתי בטוב-טעם, אני אמרתי בחוט-מחט. ואני אוכיח את זה על הגוף שלך, גם אם אתה חמוש באצבעון.
חייט: אני אומֵר את האמת, ואם היינו לבד גבר מול גבר, היית מתוודה כבר.
גרומיו: בוא, בוא, גבר מול גרב! שלוף אתה את האסמכתא ואני את המטר, קדימה! אל תחוּס, אל-תְמַחַט!
פטרוקיו: טוב, בקיצור, לא בשבילי החלוק.
גרומיו: אתה צודק, אדון, הוא בשביל הגברת.
פטרוקיו: קח אותו וזרוק אותו לאבדון.
גרומיו: לאב-אדון? האב של האדון מת! בתכריכים! אתה רוצה לתת לו חלוק?
פטרוקיו: מה אתה מברבר!
גרומיו: אני לא מברבר, זה פשוט ברברי! שהאב-אדון ילבש חלוק אשה! בושה!
פטרוקיו (הצידה להורטנסיו): תגיד לו לחייט שישלמו לו.
קפל ותתקפל, ואף מילה.
הורטנסיו (הצידה): תשלום על החלוק יבוא מחר.
אל תתרגש מכל הצעקות.
תודה רבה לך, שלום, כל טוב.
(יוצא החייט)
פטרוקיו: טוב, בואי, קייט, נצא אל בית אביך
גם בבגדים פשוטים צנועים כאלה.
גאה הוא ארנקנו, דל בִּגְדנו,
כי הנשמה רק היא אוצר הגוף.
כמו שתבקע חמה משחור ענן,
כבוד נשקף מתוך בגדי דלפון.
מה, דוכיפת טובה מעפרוני
כי נוצותיה הן יפות יותר?
והנחש יקר מן הצלופח
רק כי צבעי עורו נאים לעין?
לא, קייט טובה; גם בך אין שמץ פְּסוּל
עם בגד אביונים ולבוש בלוי.
לך זו בושה? זרקי את האשמה
עלי. אז תצהלי. יוצאים, מייד,
לחגוג ולפזז בבית אביך.
(לגרומיו): קרא לכולם, נצא מהר. תביא
את הסוסים לתעלה, ואז
נרכוב, לשם נצעד. בואו נראה,
עכשיו לדעתי בערך שבע –
נגיע לארוחת הצהריים.
קתרינה: עכשיו, סליחה, קצת לפני שתיים. אז
תגיע רק לארוחת הערב.
פטרוקיו: כשאעלה על סוס יהיה בול שבע.
קלטי מה שאני אומר, עושה
או מתכוון. את כל הזמן סותרת. [/ להיפך.]
די, רבותי, עזבו, אנ' לא אסע
היום. אני אסע כשהשעה
תהיה מה שאני אומר שהיא.
הורטנסיו: נו, הוא רוצה לשלוט גם על השמש.
(יוצאים)
| < אחורה | אילוף המרשעת -
מערכה 4, תמונה 3 |
קדימה > |