שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים בפטיסטה, גְרֶמיוֹ, טְרָאניוֹ, קתרינה, ביאנקה, לוצ'נצ'יו ואחרים.

 

בפטיסטה: לוצ'נצ'יו, זה היום אשר נקבע

          לחתונת פטרוקיו-קתרינה,

          ואין סימן מהחתן. נו, מה

          יגידו? איזה לעג זה יהיה

          שכבוד הכומר מקדש, מקריא

          שבועות של נישואים – ואין חתן!

          מה דעתך על החרפה שלנו?

קתרינה:  שלי כל החרפה. אונסים אותי

          להתמסר, כנגד רצוני,

          למטורף קפריזי, מין גורילה,

          שמחזר חיש-חיש ומתחתן

          אט-אט. הזהרתי שהוא סתם מוקיון,

          בוטה מחוץ וציני מבפנים.

          וכדי להיחשב ללץ דגול,

          הוא יחזר אחר מאות, יקבע

          מועד לחתונה, יחגוג, יזמין

          ים חברים, יכריז שבועות, רק לא

          עולה בדעתו להתחתן.

          עכשיו כל העולם יצביע על

          קתרינה האומללה, ויגיד "תראו,

          הנה אשתו של המשוגע פטרוקיו,

          אם רק יואיל לבוא לשאת אותה."

טְרָאניוֹ:   די, תירגעי, וגם אתה, בפטיסטה.

          נשבע, פטרוקיו מתכוון רק טוב,

          לבטח משהו מעכב אותו.

          שמעו לי, הוא בוטה – אבל נבון;

          עליז – אך מבפנים הוא איש ישר.

קתרינה:  חבל רק שפגשתי אותו בכל זאת. 

          (יוצאת בוכה, ואחריה ביאנקה ומלווים)

בפטיסטה: תבכי, ילדה, לא מאשים אותך.

          עלבון כזה – קדוש היה נפגע,

          אז עצבנית מרה כמוך – איך לא.

          (נכנס ביונדלו)

ביונדלו:    פטרון, פטרון, חדשות! וחדשות כאלה ישנות בחיים לא שמעת.

בפטיסטה:  חדשות וגם ישנות? איך זה?

ביונדלו:   מה, זה לא חדשות לשמוע שפטרוקיו מגיע?

בפטיסטה:  הוא הגיע?

ביונדלו:   לא.

בפטיסטה:  אז מה?

ביונדלו:    הוא מגיע.

בפטיסטה: מתי הוא יהיה פה?

ביונדלו:    כשהוא יעמוד פה כמוני ויראה אותך שמה.

טְרָאניוֹ:    אבל תגיד, מה זה החדשות הישנות שלך?

ביונדלו:   אה, פטרוקיו מגיע עם כובע חדש וג'אקט ישן; זוג גרביים ישנים מקופלים כפול שלוש; מגפיים רקובים עם סרחון לטווח רחוק, אחד עם אבזם, אחד עם פונפון; חרב חלודה מארכיון, עם שפיץ קצוץ; חגורה בלי חורים; הסוס שלו נכה צולע – עם אוכף אכול מעש ודורבנות אחד מפה אחד משם – וגם נפוח לסת ודולף נזלת, רקוב בשיניים, דלוק בחניכיים, עם שיתוק בשוקיים, מוגלה בעיניים, פרוק פרקים, פקוק מפרקים, המום סחרחורת, גָרוּד כינמת, נגוס פרעשת, טָרוּף פשפשת, עקום בלי שיקום, תשוש וכתוש, עם חוליות חולות, זנב שבוז, עם רסן-חצי-רסק, וכיסוי תלוי של עור טלה מלא טלאים; הריפוד על הבטן נתפר מדור לדור שש פעם; וסמרטוט קטיפה עם ראשי תיבות של גברת באותיות זהב קרועות נעוצות בסיכות.

בפטיסטה:   מי בא אתו?

ביונדלו:    הו פטרון, המשרת שלו, צורה לו כמו הסוס – הם סוס ואסוּסְטנט; עם גרב פשתן על רגל אחת, ובד של שק על השניה, מקושט בכל צבעי המשי; כובע עתיק, ונוצות מתנופפות אל כל הרוחות כמו אלף שדים. מפלצת, אין מה לדבר, מפלצת לדוגמה, ולא דומה למשרת של בר-תרבות או תת-עוזר של בן-אדם.

טְרָאניוֹ: מין שגעון מוזר עקץ אותו;

          אם כי קורה שהוא לבוש מוזנח.

בפטיסטה:  אני שמח שהוא בא, לא משנה איך בא.

ביונדלו: לא, אדוני, הוא לא בא.

בפטיסטה:  לא אמרת שהוא בא?

ביונדלו:  מי? שפטרוקיו בא?

בפטיסטה:  כן, שפטרוקיו בא.

ביונדלו:  לא, אדוני. אני אומר שהסוס שלו בא, והוא עליו, מוג-בּה.

בפטיסטה:  טוב, זה אותו דבר.

ביונדלו:  יש הבדל, בוא נדגיש, בין סוס לאיש,     

    זה ידוע לכל, אלא מה.    

    לפעמים בעולם הסוס הוא מושלם       

    והאיש חתיכת בהמה.

     (נכנסים פטרוקיו וגְרוּמיוֹ)

פטרוקיו:  הֵיי, איפה כל המי ומי? מי בא?

בפטיסטה: בשעה טובה, אדון.

פטרוקיו:  לא באתי בשעה טובה?

בפטיסטה: הולך על הרגליים, לפחות.  

טְרָאניוֹ:  לא בדיוק לבוש כפי שרצוי.

פטרוקיו:  מה, לא טוב? אבל איפה קייט? איפה

           היא, הכלה המקסימה שלי?

            ומה שלום אבא? חמודים, אתם

            נדמה לי מעקמים ת'אף. ולמה

           החבורה החביבה בוהה

           כאלו הם ראו מין תופעה,

            איזה אות גורלי או מטאור?

בפטיסטה: אתה מוּדע, אדון, לכך שהיום

          יום הכלולות שלך? בהתחלה

           היינו עצובים פן לא תבוא,

          עכשיו אנחנו עצובים יותר

           כי באת – ככה. באמת, תשליך

           את המלבוש, בושה למעמד

            שלך, עלבון לטקס המקודש!

טְרָאניוֹ:  ותספר לנו איזה מקרה חרום

           עיכב אותך כל כך מאשתך,

           דחף אותך לבוא כמו מחופּש.

פטרוקיו:  סיפור מתיש לַפֶּה, קשה לאוזן.

           מספיק שבאתי, ובמילתי

           עמדתי; אם כי איאלץ טיפה

           לחרוג ממנה, מסיבות אשר

           אסביר ואפרט בהזדמנות.

           אך איפה קייט? אני מתגעגע.

           הבוקר טס, צריך לרוץ לטקס.

טְרָאניוֹ:   לא, אל תפגוש אותה בלבוש כזה,   

            לך לחדרי, בחר בגד משלי.

פטרוקיו:  לא, שמע לי. ככה אני בא אליה.

בפטיסטה: אבל לא כך, לבטח, תתחתן.

פטרוקיו:   כן, ככה. אז די לדבר. אתי

           היא מתחתנת, לא עם הבגדים

          שלי. את מה שהיא תִשְחק אצלי

          מרוב שימוש קשה יותר להחליף

          מבגד משומש – לשמחתה

          של קייט, ולשמחתי. אבל איזה

         טפש אני סתם לפטפט אתכם,

         כשעלי לומר שלום רב לכלה,

         ואז לחתום בנשיקה נחמדת.

     (יוצאים פטרוקיו וגְרוּמיוֹ)

טְרָאניוֹ:  יש לו איזו סיבה להתלבש

         כמו משוגע. אולי נוכל ללחוץ

         שהוא יחליף בגדים לפני הטקס.

בפטיסטה: אני רץ להציל מה שאפשר.

        יוצאים בפטיסטה, גְרֶמיוֹ, ביונדלו ומלווים)

טְרָאניוֹ:  אבל, אדון, לאהבה שלה

          יש לצרף גם את חיבת אביה,

          לכן, כפי שהסברתי קודם, יש

          למצוא איש – לא חשוב מי - נהנדס

          אותו כבר לעניין – והוא יהיה

          אביך מר וינצ'נצ'יו, תושב פיזה, 

          שיחתום לי פה בפדובה ערבות

          על כל סכום שהבטחתי, ויותר.

          ככה תגשים את התקוות שלך

          ותתחתן בהסכמה עם ביאנקה.

לוצ'נצ'יו: לו המורה-קולגה שלי לא

          עקב אחריה בשבע עיניים,

          היינו כבר בורחים ומתחתנים,

          ואז – שיצרחו כולם, אני

          אחזיק בה מול תבל כולה.

טְרָאניוֹ:  גם זה כיוון שלא מזיק לבדוק.

          אני אבחן כל אופציה שתועיל.

          אנחנו נתחמן ת'תרח גְרֶמיוֹ,

          ת'אבא שדוחף-ת'אף בפטיסטה,

          ת'מאהב המוזיקלי ליצ'יו,

          הכל למען אדוני לוצ'נצ'יו.

     (נכנס גְרֶמיוֹ)

        מר גְרֶמיוֹ, באת מהכנסיה?

גְרֶמיוֹ: ברחתי אש, כמו ילד מבית-ספר.

טְרָאניוֹ:  והחתן-כלה באים הביתה?

גְרֶמיוֹ: חתן, אתה אומר? לא, זה שטן,

          בסיטונות, הבחורה תלמד כבר.

טְרָאניוֹ:  יותר קללה ממנה? אין מצב.

גְרֶמיוֹ: לא, זה שטן, שטן, שד אשמדאי.

טְרָאניוֹ:  לא, היא שדה, שדה, אשמדאית.

גְרֶמיוֹ: פֶה! היא כבשה, יונה לעומתו.

          תקשיב, לוצ'נצ'יו, כששאל הכומר

          אם קתרינה תהיה אשתו,

          אז הוא אמר "באמ-אמא היא תהיה",

          ועוד הוסיף קללה כל כך רועמת

          שלכומר ההמום נשמט הספר,

          וכשהוא התכופף כדי להרים

          החטיף לו החתן המטורף

          כזה בוקס שנפלו הכומר עם

          הספר, והספר עם הכומר.

          "עכשיו", אמר פטרוקיו, "מי שרוצה

          להרים אותו, קדימה, שיָרים."         

טְרָאניוֹ:  ומה אמרה הגברת כשהוא קם?

גְרֶמיוֹ: היא פִּרפּרה. כי הוא רקע, קילל,

          כאילו שהכומר מסובב

          אותו בתחבולה. אבל בתום

          הטקס יין הוא דרש, צעק

          "סאלוּטה!" כמו ספן עם חברים

          אחרי סופה; חיסל את הקנקן,

         התיז שאריות על השַמש,

         בלי שום סיבה, סתם כי

        יש לו זקן דליל וזה נראָה לו

        שהוא צמא לאיזו השקייה.

        ואז מייד תפס את הצוואר

        של הכלה, הדביק לה נשיקה

        כה מצלצלת שהכנסיה,

       כשהתנתקו שפתיים, הדהדה.

       מרוב בושה לראות את זה ברחתי,

       ואחרי באים כל האורחים.

      כזאת מין חתונה מוטרפת לא

      היתה עוד. או! תקשיבו! מנגנים!

   (מוזיקה. נכנסים פטרוקיו, קתרינה, ביאנקה, בפטיסטה, הורטנסיו, גְרוּמיוֹ ועוד)

פטרוקיו:  אחַי ורבותי, על טרחתכם

        תודה. אני יודע, התכוונתם

       לסעוד אתי היום, הכנתם גם

       מזנון כלולות עשיר, אבל יצא

       שהדחיפות גזרה עלי לצאת

       מפה, לכן עלי להיפרד. 

בפטיסטה:  לא, אתה לא יוצא הלילה, מה?

פטרוקיו: היום, לפני הלילה. אין ברירה.

          אל תזקפו גבות. כי אם תדעו

          מה הסיבה שלי, תפצירו בי

          להסתלק ולא להישאר. 

          אני מודה לכל מי שראה

          אותי מוסר ת'עצמי לָרעיה

          הזאת הסבלנית, המתוקה

          והזכּה. אִכלו טוב עם אבי, 

          תשתו בשמי, עלי לרוץ, שלום.

טְרָאניוֹ:   תן להפציר שתישאר לסעוד.

פטרוקיו:  לא אפשרי.

גְרֶמיוֹ:                    תרשה לי להפציר.

פטרוקיו:  לא אפשרי.

קתרינה:                    תרשה לי להפציר.

פטרוקיו:  אני נאות. 

קתרין:                   נאות להישאר?

פטרוקיו: נאות שאת תפצירי בי. אבל

          לא אשאר, עד כמה שתפצירי.

קתרינה:  אתה אוהב אותי – אז תישאר.

פטרוקיו:  גְרוּמיוֹ, את הסוסים.

גְרוּמיוֹ:                            הם מוכנים,

          מפוּצצים מרוב שיבולת-שועל.

קתרינה: לא, לא –

          צְרח, תשתולל, אני היום לא זזה,

          גם לא מחר, לא עד שלי יתאים.

          הדלת אדוני, פתוחה, ושם

          הדרך, כל עוד המגף מחזיק -

          דלג. אני עד שיבוא לי לא

         הולכת. דיכאון של בעל זה 

          יהיה, לשפוט על פי ההקדמה.

פטרוקיו: הו קייט, ברוגע, די, אל תכעסי.

קתרינה: אני אכעס, מה תעשה לי? אבא, 

          לשתוק. הוא יישאר עד שיתאים לי.

גְרֶמיוֹ: אוהו, התחלנו, בשעה טובה.

קתרינה:  קדימה, רבותי, לסעודה.

          אשה שאין לה דם להתנגד,  

          אני רואה, עושים ממנה צחוק.

פטרוקיו:  לפקודתך, קייט, הם ילכו קדימה.

          צייתו לה לכלה, אורחים. לכו

          לנשף, תחגגו ותצהלו,

          תשתו לזכר הבתולים שלה,

          בּלוּ, תתהוללו, או תיתלו. 

          אבל בובונת-קייט שלי צריכה

          לבוא אתי. נא לא להתנפח,

          נא לא לבהות, לרגוז ו / או לרקוע.

          בתור אדון, מה ששלי שלי.

          היא קנייני, היא נכסי, ביתי,

         היא רכושי, שָדֶה, אסם שלי,

         סוס, שור, חמור שלי, וכל-דבר

        שלי. הנה היא שם. ייגע בה מי

        שרק יעז! אנחית את יד החוק

        על כל גיבור בפדובה אשר

        יחסום לי את הדרך. גְרוּמיוֹ, שלוף,

        נקלענו פה בין גנבים, הצל  

        את גבירתך אם אתה גבר. לא

        לפחוד, מלאך, הם לא ייגעו בך, קייט.

         אני אהיה שריון לך מול מיליון.

(יוצאים פטרוקיו, קתרינה וגְרוּמיוֹ)

בפטיסטה:  לא, שילכו כבר, זוג של מופנמים.

גְרֶמיוֹ: אח, עוד שניה הייתי מת מצחוק.

טְרָאניוֹ:   מכל שידוך מופרע – זה פרס ראשון.

לוצ'נצ'יו: גברתי, מה דעתך על אחותך?

ביאנקה:  היא מטורפת וגם חתנה. 

גְרֶמיוֹ: פטרוקיו פלוס קייט – יחד: קייטנה.

בפטיסטה: שכנים, אחים, על אף שיש מחסור-

          מה בחתן-כלה, אין שום מחסור

          במגדנים ובמעדנים.

          לוצ'נצ'יו, שב בכס של החתן;

          אַת, ביאנקה, במקום של אחותך.

טְרָאניוֹ:  מה, ביאנקה תתאמן להיות כלה?

בפטיסטה:  אכן. קדימה, רבותי, נלך.

          (יוצאים)