שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסים [למעלה] סליי השיכור ושלושה משרתים – עם ביגוד, סיר וכד ושאר תוספות – והאציל.

 

סליי:   בְּחַי אלוהים, כוס בירה, שליש.

משרת א': יואיל הלורד לשתות יין סְפַּניוֹל?

משרת ב': יואיל כבודו לטעום פרי מסוכּר?

משרת ג':  איזה ביגוד ילבש כבודו היום?

סליי:  אני כריסטופר סליי – אל תקראו לי "כבודו" ולא "לורד". אני לא שתיתי יין ספניול בחיים שלי, ואם כבר פֵּרות עם סוכר, עדיף פָּרות עם מלח. אל תשאלו אותי איזה ביגוד אני ילבש, למה שאין לי יותר חולצות מכמה שיש לי גב, ואין לי יותר גרביים מקרסוליים, ולא יותר נעליים מרגליים – האמת היא, לפעמים יש לי יותר רגליים מנעליים,  או כאלה נעליים שהאצבעות שלי מציצים מהעור החוצה.

לורד:   ישמור אותך האל מבלבול-סרק

          כזה, כבודו! אח, שלאיש עם שם

          כזה, מוצא ונכסים כאלה,

          יפלוש לתוך הנפש כזה רפש!

סליי: מה-זה, אתם רוצים לעשות ממני משוגע? אני לא כריסטופר סליי, הבן של סליי הזקן מגבעת בארטון, לפי הלידה רוכל, לפי ההשכלה בונה כלי סריגה, לפי הגלגול של החיים מרקיד דובים ולפי המצב  פחח? תשאלו את מריאן הָאקֶט, המוזגת השמנה, אם היא לא מכירה אותי. אם היא אומרת שהיא לא רשמה לי חוב ארבע-עשרה פני רק על בירה, תרשמו אותי בתור המנוול הכי שקרן בַּתרבּוּת. מה-זה, אני לא בשום טַשְטֶשת: הִנֵה –

משרת ג':  הו, בגלל זה רעייתך בוכה.

משרת ב': הו, בגלל זה המשרתים שפופים.

לורד:    לכן קרוביך מדירים רגליים,

         טרוף הנפש המוזר שלך

         גירש אותם. אדון אציל, זכור את

         מוצאך, השב מן הגלות

         את דעתך מפעם, והגְלֵה

         את חלומות הבזיון האלה.

         ראה איך משרתיך מחכים,

        איש איש דרוך לפקודתך. תרצה

         קצת מוזיקה? (מוזיקה) הקשב, אפולו, אל

         הזֶמר, מנגן; עשרים זמירים

         בכלוב שרים. או שתרצה לישון?

         נניח אותך על ספה רכה

         ומתוקה יותר ממצעֵי

         החשק של סמירמיס מלכת

        אשור. תרצה לצעוד – נפרוש מרבד.

       תרצה לדהור? סוסיך יקושטו,

        והרתמה תזהר זהב, פנינים.

        אוהב לצוד עופות? גדוד הנצים

       שלך נוסק מעל לעפרוני.

       תרצה לצוד? כלביך מחרישים

       שמיים ומושכים הדים צורחים

        מתוך האדמה החלולה.

משרת א': תרצה ציד ארנבות? כלביך הם

          קלים מאיילה, זריזים מצבי.

משרת ב': אוהב ציור? נביא לך מייד

          תמונה של עלם על גדת פלג עם

          אלה שמתחבאת בין קני הסוף,

          נושפת ורוטטת בפיתוי

          כמו קני הסוף המפלרטטים עם רוח.

לורד:   נראה לך בתולה זכה כשהיא

          מופתעת, נאנסת, בְּציור

          חזק כמו המעשה עצמו.

משרת ג': או נימפה רצה בין קוצים ביער,

          שרוטת רגליים - תישבע שהיא

          מדממת, אֵל היה בוכה, כל כך

          אמיתיים הדם והדמעות.

לורד:   אתה אדון, אדון ורק אדון.

          והגבירה שלך יפה מכל 

          אשה בדור המדורדר הזה.

משרת א': ועד שהדמעות למענך, 

          כמו שטפון אכזר, נטפו על זיו

          פניה, לא היתה יפה כמותה –

          עדיין אין לה מה להתבייש.

סליי:   אני אדון? ויש לי כזאת גברת?

          או שאני חולם? או עד עכשיו

          חלמתי? אני לא יושן. אני

          רואה, אני שומע, מדבר,

          מריח ניחוחים מתקתקים,

          מרגיש דברים רכים. שככה-י'יה-

          לי-טוב, אני ב'מת אדון, ולא

פחח, ולא כריסטופר סליי. נו טוב,

תביאו את גברתי פה, שנראה

אותה, ועוד פעם - כוס בירה, שליש.

משרת ב': יחפוץ כבודו לשטוף ידיים? הו,

          איזו שמחה לראות ששפיותך

          חוזרת! הו, לו רק תדע שוב מי

          אתה. חמש-עשרה שנה אתה

          היית בחלום, וכשהקצת

          היית ער ישן.

סליי:                      חמש-עשרה

          שנה! זה חתיכת חרופְּ משהו. 

          ולא דברתי כל הזמן הזה?

משרת א': הו כן, אדון, אבל מלים סתומות.

          שכבת פה בחדר הנעים

          אבל אמרת שזרקו אותך

          החוצה, השתלחת באיזו

          בעלת-בית שאתה תתבע

          אותה שהיא מרמה בַּכּמויות.

          או שקראת לאיזו סיסלי האקֶט.

סליי:   כן, המוזגת ב' בפאב.

משרת ג':  אבל אדון, אין פאב ואין מוזגת,

          ואין אף איש מאלה שמנית –

          כמו סטיוון סליי, ג'ון שנאפּס, או פיטר טוּרְף

          או הנרי פּימְפֶּרְנֵל – ועוד עשרים

          שמות של אנשים שלא היו

          ואיש אף פעם לא ראה.

סליי:                              תודה

        לאל על השיקום שלי.

כולם:                          אמן.

סליי:   תודה, לכם כבר לא יהיה חסר.

          (נכנס משרת [ברתולמאו] כגבירה עם בנות לוויה)

ברתולמאו:    איך המרגש, כבוד אדוני?

סליי:   מַרְגש, מגש, כיבוד, הכל פה עשר.  

          איפה אשתי?

ברתלומאו:   פה, אדוני. מה רצונך ממנה?

סליי:   מה, את אשתי, ולא קוראת לי "בעל"?

          למשרתים אני "אדון", לך – גבר.

ברתולמאו:  בעל וגם אדון, אדון גם בעל,

          אני רעייתך בצייתנות.

סליי:   ידוע.  – איך אני צריך לקרוא לה?

לורד:   מאדאם.

סליי:   אליס-מאדאם, או רוז-מאדאם, או מה?

לורד:   מאדאם ודי. כך לורד קורא לליידי.

סליי:   מאדאם-אשתי, אומרים לי שחלמתי,

          ישנתי מעלה מחמש-עשרה

          שנה ומעלה.

ברתלומאו:                       כן, וזה נראה

          לי כמו שלושים, זמן הגלות הזאת

          ממיטתך.

סליי:                  ים זמן. הֵיי משרתים,

          תשאירו לי אותה אתי לבד.

          (יוצאים הלורד והמשרתים)

            מאדאם – להתפשט ולמיטה.

ברתלומאו:  אדון גדול, הרשה לי להפציר,

          סלח לי רק לילה שניים, או לפחות

          עד שתשקע השמש. הרופאים

          שלך ציוו במפורש, מתוך חשש

          מהתחדשות מחלתך, שלא

          אבוא מייד אל המיטה שלך.

          תבין מה שעומד פה על הפרק.

סליי:    זה עומד על הפרק שאני בקושי עומד על הרגל. אבל ממש לא בא לי ליפול עוד פעם לחלֶמת. אז אני יתאפק למרות הבשר-ודם שלי.

                   (נכנס משרת)

משרת:  השחקנים של אדוני, לכבוד

          החלמתך, הגיעו להציג

           קומדיה נחמדה. כי הרופאים

         סבורים שזה בריא: הדם שלך  

         קרוּש מצער, והדכאון

         הוא אב השגעון. לדעתם

         טוב שתקשיב למחזה, תשקע

         בצחוק ושעשוע: זה חוסך

         פגעים ומאריך את החיים.

סליי: הולך. שיְשַחְקנוּ את זה. מה זה הקוֹמ-גַדְיא הזה, ריקודים ושירים או טריק של התעמלות?

ברתלומאו: לא, אדוני, חומר יותר נעים.

סליי:   חומר נעים? או-אה!

ברתלומאו:                    זה מין סיפור.

סליי:  נו טוב, נראה. מאדאם-אשתי, שבי על ידי, והעולם שיתגלץ'.    

          כי צעירים יותר כבר לא נהיה.