שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


< אחורה הדפסת הטקסט מדה כנגד מדה - מערכה 2, תמונה 2 קדימה >

נכנסים מנהל הכלא ומשרת.

משרת: הוא יושב בדין; כבר הוא יבוא; אמסור

         שבאת. 

מנהל הכלא:          בבקשה. (יוצא משרת) אבדוק מה הוא

         רוצה; אולי עוד יתחרט; איי, הוא

         פָּשע כמו שפושעים בחלומות;

         כל גיל וכל שכבה חוטאים בזה,

         והוא על זה ימות?!

         (נכנס אנג'לו)

אנג'לו:                                 כן, מה העניין,

         מנהל הכלא?

מנהל הכלא:        רצונך שקלאודיו

         ימות מחר?

אנג'לו:                 מה, לא אמרתי "כן"?

         אין לך צו? למה אתה שואל שוב?

מנהל הכלא: שלא אהיה פזיז מדי. תקן

         אותי, אבל ראיתי כבר אחרי

         שמוציאים להורג, איך בית משפט

        חוזר בו מחומרת הדין.

אנג'לו:                               עזוב;

         כל זה עלי; מלא את תפקידך

         או תפנה את מקומך; נוכל

         גם בלעדיך להסתדר. 

מנהל הכלא:                     סליחה

         מקרב לב, כבודו. מה יש לעשות עם

         ג'ולייט הנאנקת? היא קרובה

         מאד ללדת.

אנג'לו:                  שלח אותה לאיזה

         מקום הולם יותר. ובמהירות.

         (נכנס משרת)

משרת: פה אחותו של זה שנידון למוות,

         רוצָה פגישה אתך.

אנג'לו:                        יש לו אחות?

מפקד: כן, בטובך, עלמה מאד צנועה,

         ובקרוב מוסמכת כנזירה,

         אם עוד לא הוסמכה.

אנג'לו:                           שתיכנס.

         (יוצא משרת)

          תדאג שהנואפת תסולק.

         שתקבל מספיק למחייתה,    

         בלי מותרות. תצא על כך פקודה.

         (נכנסים לוציו ואיזבלה)

מפקד: כבודו.

         (הולך)

אנג'לו:            חכה. (לאיזבלה): שלום. מה רצונך?

איזבלה:  אני פה שתדלנית שבורת לב מול  

         כבודך. אם רק יואיל כבודך להקשיב לי.

אנג'לו: טוב, מה השתדלנות שלך?

איזבלה:                                 יש חטא

         שמתועב עלי מאד, ואני

         רוצה מאד שהוא יוּכֶּה באגרוף

         הצדק; שלמענו לא ארצה

         להתחנן, אלא שאני חייבת;

         שלמענו אסור לי להתחנן,

         רק שאני כולי סכסוך בין כן

         ולא.

אנג'לו:         טוב; העניין הוא?

איזבלה:                                      יש לי אח,

         נידון למוות. אני מפצירה

         בך, תרשיע את החטא שלו, 

         לא את האח שלי.

מפקד (הצידה): יתנו לךְ המרומים חסְדֵי שכנוע!

אנג'לו: להרשיע חטא, ולא את החוטא בו?

         הרי כל חֵטא מורשע לפני שעוד

         בוצע. תפקיד של סתם בובה היה לי

         אילו הייתי מעניש פשעים,

         שגזר דינם חקוק מזמן, אבל

         פוטר את הַמְּבצֵע.               

איזבלה:                             איי החוק

         צודק אבל חמוּר: טוב, אז היה

         לי אח. ישמור אותך האל, כבודו. (הולכת)

לוציו (לאיזבלה): אל תוותרי; קדימה שוב, אליו,  

         תיפלי על הברכיים, תיצמדי

         לו אל הבגד. את קרה מדי.

         אם היית צריכה סיכה את לא היית

         דורשת בלשון כל כך פושרת.  

         אליו, אני אומר.

איזבלה:                     עליו למות?

אנג'לו:   אין שום תרופה, עלמה.

איזבלה:  כן, יש; לדעתי אתה יכול

         לסלוח לו, ולא אדם ולא

         שמיים יְבַכּו את הטובה.

אנג'לו: לא רוצה לעשות זאת.    

איזבלה:                                   אבל לוּ

        רצית היית יכול?  

אנג'לו:                      תראי, אם אין

        ברצוני, אין ביכולתי. 

איזבלה:                                  אבל

       היית כן עושה זאת, בלי לעשות

       שום עוול לָעולם, לו בלבך

       נגעה חמלה כזאת כמו בשלי

       אליו?

אנג'לו:          דינו נגזר, מאוחר מדי.

לוציו (לאיזבלה): קרה מדי.

איזבלה:  מאוחר מדי? לא, לא. מלה שאמרתי,   

         אני יכולה לחזור ממנה. בוא,

         תאמין בזה: שום סמל של שלטון,

         לא כתר מלך, לא חרב מושל, 

         ולא שרביט פיקוד, גלימת שופט –

       אין בהם מחצית של אצילות

       וחן כמו בחמלה.

       אם הוא היה אתה, ואתה הוא,

       היית אז מוֹעד כמותו, אבל

       הוא לא היה נוקשה כמותך.

אנג'לו:                                 לכי

         בבקשה.

איזבלה:                הלוואי בְּאלוהים 

       היתה לי העוצמה שלך, ואתה

       היית איזבּל; אז היה ככה? 

       לא-לא, הייתי מוכיחה מה זה

       להיות שופט, ומה אסיר.

לוציו (הצידה): כן, תצבטי אותו, זה הסגנון.

אנג'לו: אחיך נידון ביד החוק, ואת

         סתם משחיתה מלים.

איזבלה:                             אוי לא, לא, לא!

         הרי כל הנפשות אי פעם כבר  

         נידונו על חטא קדמון, והוא שיכול

         היה להעניש כל בן אנוש

         מצא תרופה. מה היה מצבךָ

         אם הוא, פסגת כל השופטים, היה

       שופט אותך כפי שאתה? אה, רק

       תחשוב על זה, והחמלה תנשוב

       מפיך כמו אדם ששוב נברא.

אנג'לו: לידיעתך, יפָה: החוק, ולא

       אני, מרשיע את אחיך. גם לוּ

       היה קרוב שלי, אח, בן, זה לא

       היה שונה: עליו למות מחר.

איזבלה: מחר? איי, זה פתאום! 

        תחוס עליו, תחוס עליו!

       הוא לא מוכן למוות עוד. אפילו

       במטבחים אנחנו לא הורגים

       עופות לא בעונה. אז נשרת

       את השמיים בפחות כבוד

       מאשר את הגוף הנלוז שלנו?  

       אדון טוב, טוב שלי, תחשוב. מי מת 

       אי פעם על העבירה הזאת?

       רבים חטאו בה.

לוציו (הצידה):          אוֹ! יפה אמרת.

אנג'לו: החוק לא מת, גם אם נמנם. אותם

         "רבּים" לא היו מעזים לפשוע

         אם הראשון אשר חטא היה

        משלם על מעשיו. עכשיו הוא ער,

        החוק, רואה מה מתרחש, וכמו

       נביא מביט בִּראי שמגלה

      אֵילו רעות של העתיד – שכבר

      נולדו או נזרעות כרגע כדי

      להיוולד – לא תתפתחנה עוד,

      כי פה יהיה סופן.

איזבלה:                           אבל הראה

         איזו חמלה.

אנג'לו:                  אני מראה אותה

         כשאני מראה דין צדק; אז אני

         חומל על אלה שאיני מכיר,

         שחֵטא שיימחק להם ירדוף  

         אותם אחר כך; טוב אני עושה

         למי שישלם על עוול אחד

         ולא יחיה לעשות אחר. השלימי.

         אחיך ימות מחר. קבלי את זה.

איזבלה:                                          אז

         אתה ראשון לגזור עונש כזה,

         והוא להיות קרבן שלו. הו, זה

         נפלא לחיות עם כוח של ענק,

         אבל זו עריצות להשתמש

         בו כמו ענק.

לוציו (הצידה): יפה דיברת.

איזבלה:  אִם אנשי סמכות

         יכלו לרעום כמו אלוהים עצמו,

         לא היה לאלוהים אף פעם שקט,

         כי כל פקיד שולי זוטר היה

         סותם את השמיים ברעמים -

         רק רעמים. שמיים רחמנים,

         בְּחוֹד ברק ובגופרית אתם

         חותכים אלון מוצק ומסוקס

         ולא הדס ענוג; אבל אדם,

         אדם גאה, לָבוּש סמכות רגעית

         קטנה, בטוח עד כדי כך במה

         שהוא לא מכיר בכלל - צלם האל  

         שלו; הוא משחק כמו קוף זועם

         תעלולים מטורפים כל כך

         מול פני שמיים עד שמלאכים

         בוכים; ואם יכלו לחטוף כאב בטן

         כמונו, הם היו מתים מצחוק.

לוציו (הצידה): עליו, עליו, אשה, הוא יתרכך.

         הוא כבר כמעט; אני קולט.

מפקד (הצידה):                      הלוואי

         שהיא תכבוש אותו!

איזבלה:                              אסור לנו

         לשקול אותנו ואת אחִינו על

         אותם מאזניים. לאנשי מופת

         יש זכות להתלוצץ עם הקדושים;

         אצלם זוהי פקחות, אצל פחותים –

         כפירה טמאה.

לוציו (הצידה):            את על הגל, ילדה,

         תני עוד!

איזבלה:  מפי קצין מילה של כעס היא

         מפי חייל סדיר חילול הקודש.

 לוציו (הצידה): מאיפה את מתמצאת? עוד, עוד!

אנג'לו: למה את שמה עלי את האִמרות

         האלה?

איזבלה:             כי סמכות, גם אם היא, כמו

     כולם, טועָה, טִפְּחה סוג של תרופה

     עצמית שמצמיחה לה עור חדש

     כדי לכסות על חטא. לך לַחזה

     שלך, דְפוק שם, שְאל את לבך מה הוא

     מכיר אשר דומה לְחטא אחי.

     אם הוא יודה באיזו אשמה טבעית

     דומה, שלא ישמיע מלשונך

     אף מחשבה נגד חיי אחי.

אנג'לו (הצידה): היא מדברת במין חוש

         שמחדד לי את החושים. (לאיזבלה): כל טוב לך.

איזבלה:   אדון יקר, חזור.

אנג'לו: אני אשקול. שובי מחר.

איזבלה:                                   תשמע

       איך אשחד אותך - חזור, אדון טוב.

אנג'לו:   מה! תשחדי?

איזבלה: כן, ובמתנות שיַחְלקו אתך

       המרומים.

לוציו (הצידה):     קלקלתְ את כל השאר.

איזבלה: לא בשקלי זהב, או אבנים

         שנחשבות זולות או יקרות

         על פי הרגע; אלא בתפילות

         אמת, שיעלו אל המרום

         ויכנסו לשם עד אור הבוקר -

         תפילות של נשמות שמורות, בתולות

         צמות שהקדישו את נפשן לכל

         מה שאינו גשמי.

אנג'לו:                         טוב; בואי אלי

         מחר.

לוציו (לאיזבלה):   תלכי. זה טוב. החוצה.

איזבלה:   יגנו השמיים על כבודך.

אנג'לו (הצידה): אמן.

         כי אני הולך בדרך הפיתוי

         לאן שהתפילות מתבלבלות.

איזבלה:   באיזו שעה לבוא מחר, כבודו?

אנג'לו: בכל שעה לפני הצהריים.

איזבלה:   שאלוהים ישמור אותך.  

         (יוצאים איזבלה, לוציו והמפקד)

אנג'לו:                                   ממךְ.

     מתום לבך אפילו. מה זה? מה זה?

     זו אשמתה, או אשמתי שלי?

     המפתה או המפותה, מי-זה

     חוטא יותר, הה? לא, לא היא; היא גם

     לא מפתָה: אני הוא זה אשר

     שרוע בין סיגליות בשמש,

     אבל כמו פגר, לא כמו פרח, רק

     נרקב באור המבורך. יכול   

     להיות שהצניעות תדיח את

     החוש יותר מהפקרות נשית?

     אחרי שחרכנו אדמה, נרצה

     אולי גם להחריב מקדש בכדי

     לתקוע את יתד התועבה

     שלנו? טפו! טינופת! מה לךָ

     ומה אתה, מה, אנג'לו? אתה

     חושק בה בְּטומאה על מה שעושה

     אותה טובה? איי, שיחיה אָחִיה:

     לְגנבים יש כל סמכות לשדוד

     כשהשופטים עצמם גונבים. מה, אני

     אוהב אותה, שאני משתוקק

     לשמוע אותה מדברת שוב,

     לצלול בתוך עיניה? על מה אני

     חולם? אח, האויב הערמומי,

     שכדי לדוג קדוש שֹם בחכה

     קדושים כפיתיון! אין מסוכן

     מן הפיתוי אשר דוחק בנו

     לחטוא מאהבה וחסד. אף

     זונה בכוח הכפול שלה -    

     זיוף וגוף - לא יכלה כך להתסיס

     לי את הדם; אבל הצדיקה

     הזאת – היא מכניעה אותי לגמרי.      

     עד רגע זה כשגבר התרכך, 

     אני חייכתי, ותמהתי איך.

       יוצא.


< אחורה הדפסת הטקסט מדה כנגד מדה - מערכה 2, תמונה 2 קדימה >