נכנסים הדוכס [בבגדיו], ואריוס, אדונים, אנג'לו, אסקאלוס, לוציו, מנהל הכלא, שוטרים, אזרחים, מכמה דלתות.

דוכס (לאנג'לו): ידיד נכבד מאד, טוב להיפגש.   

         (לאסקאלוס): חבר ותיק, שמח לראותך.

אנג'לו ואסקאלוס: מעלתך, ברוך הבא הביתה.

דוכס:  תודות לכם שניכם מקרב לב.

         חקרתי עליכם, ואני שומע

         שבחים כאלה על צדק מִמְשלכם

         שאני יכול רק להודות לכם

         פומבית כְּהקדמה לגמול נוסף

         בַּהמשך.

אנג'לו:             כל רגע אני חייב לך

         יותר.

דוכס:          לא, ערכּך צועק בקול,

         ואני אחטא לו אם אנעל אותו

         בְּתא סודי בלב כשהוא ראוי

         להיות חקוק בִּנחושת נגד שֵן

       הזמן ומחיקות השִכְחה.

       בוא, תן לי יד, שהציבור יראה,

       ושיידע כי מֶחֱוֹות כלפי

       חוץ מכריזות טובות שחבויות

       בִּפנים. בוא, אסקאלוס, תלך אתי

       מצד שני. תומכים טובים אתם.

       (נכנסים הנזיר פטר ואיזבלה)

פטר:   עכשיו. דברי חזק, ותכרעי

         מולו.

איזבלה:            צדק, דוכס גדול! הפְנה

       מבט למטה אל – כמעט אמרתי

       "בתולה" שעשו לה עוול. הו שליט,

       אל תבזה את עיניך ותכוון

       אותן אל משהו אחר, קודם

       תשמע את תלונתי האמיתית

       ותן לי צדק, צדק, צדק, צדק!

דוכס: ספרי במה חטאו לך. בקצרה.

       איך? מי? הִנה כבוד אנג'לו שייתן

       לך צדק. תגלי לו.

איזבלה:                          הה, דוכס

       נכבד, אתה מורה לי לחפש

       גאולה מהשטן. תשמע אותי

       אתה: כי מה שאומַר או שיביא

       עלי עונש, כי לא יאמינו לי,

       או שיחלץ ממך תגמול. הקשב,

       הקשב לי, ועכשיו!

אנג'לו:                         אני חושש,

         כבודו, שדעתה לא יציבה.

         היא באה אלי להתחנן למען

        אחיה, שנגדע על פי שורת

       הדין –

איזבלה:                על פי שורת הדין!

אנג'לו:                                        והיא

         תגיד מלים מרות ומוזרות

        מאד.

איזבלה:                  כן, מוזרות מאד, אבל

       אמיתיות מאד. שאנג'לו 

      שקרן, זה לא מוזר? שאנג'לו

       רוצח, לא מוזר? שאנג'לו

       גנב נואף, צבוע, מחלל

       בתולים, זה לא מוזר, זר ומוזר?

דוכס:  לא, זה מוזר כפליים.

איזבלה:                             אם אמת

         שהוא אנגל'ו, אז כל זה אמיתי

         כשם שזה מוזר. לא, אמיתי 

         כפליים, כי אמת היא האמת

         עד סוף כל הספירות.   

דוכס:                              סלקו אותה:

         היא מדברת, מסכנה, מתוך

         בלבול הדעת.

איזבלה:                      אני משביעה

         אותך, שליט, אם אתה מאמין

         בְּנחמה מעֵבֶר לָעולם

       הזה, אל תפטור אותי בַּדֵּעה

       שאני נגועה בְּשיגעון; ואל

       תחשיב "לא אפשרי" את מה שלא

       נראה סביר. לא בלתי אפשרי

       שהמושחת שבחלאות על פני

       הארץ ייראה נכבד, מתון,

       הוגן, מושלם כמו אנג'לו; ממש

       כך אנג'לו, עם כל אותות כבודו

        ועיטוריו, טקסיו ותאריו,

        הוא ארכי-מנוול. תאמין, שליט

        גדול, אם הוא פּחוֹת מזה הוא לא

      כלום, אבל הוא יותר, לו רק היו

       לי עוד מלים לְרוע.

דוכס:                             בחיי,

         אם היא – כמו שנראה לי – מטורפת,

         יש לַטֵּרוּף שלה מִבְנה מוזר

         של הגיון, דבר מוליך דבר

         לפי הסדר, בטרוף כזה

         עוד לא נתקלתי.

איזבלה:                         הה, דוכס צדיק,

         אל תתעקש על הטרוף; ואל

         תדחה מה שהגיוני אם הוא סותר

       מה שנראה; תיתן לַהגיון

         למצוא אמת מוחבאת, ולהחביא

       כל שקר שנראֶה אמת.

דוכס:                                רבים

       שאינם מטורפים, חסר להם  

       קצת הגיון כזה. מה את רוצה

       לומר?

איזבלה:                  אני אחות של אחד קלאודיו,

         שעל ניאוף נידון שייערף

         ראשו, נידון על ידי אנג'לו.

         אותי, המועמדת לנזירות,

         הזעיק, לבקשת אחי, אחד

         לוציו בתור שליח –

לוציו:                                זה אני,

         אם אדוני ירשה. באתי אליה

         מקלאודיו, וביקשתי שתנסה

         את מזלה הטוב אצל כבוד אנג'לו,

         למען חנינת אחיה.

איזבלה:                           כן,

         זה הוא.

דוכס:                 לא התבקשת לדבר.

לוציו:  נכון, אדון, אבל גם לא לשתוק.

דוכס:  אז אתה מתבקש עכשיו. אנא

       תזכור את זה; וכשיבוא תורך,

       רק תתפלל להיות טוב בתפקיד.

לוציו:  כבודו, אני אהיה מזהיר.

דוכס:  עד אז אתה מוזהר.

איזבלה:                            האדון הזה

         סיפר מעט מהסיפור שלי.

לוציו:  נכון.

דוכס:  אולי נכון, רק לא נכון, אדון,

         לפתוח פה לפני תורך. המשיכי.

איזבלה:  הלכתי אל המחליף המנוול

         המטונף הזה –

דוכס:                          טוב, זה דיבור 

       קצת לא שפוי.

איזבלה:                      סליחה, אך המלים

         הן לעניין.

דוכס:  תוּקן שוב. העניין. תמשיכי.

איזבלה:  אז בקיצור, כדי לא לגרור את זה -

         איך השתדלתי, איך ביקשתי, איך

         כרעתי ברך, איך דחה אותי

         ואיך עניתי – כי כל זה היה

         ארוך – את התמצית האיומה

       אומַר עכשיו בעצב ובושה.

       הוא לא הסכים לשחרר את אחי

       אם לא אתן את גופי הבתול

       לַחשק הבוער המשתולל           

       שלו; אחרי הרבה התלבטויות,

       חמלת אחות הביסה את הכבוד

       בי, ונכנעתי לו. אבל מוקדם

       למחרת, עם הבחילה של יום

       אחְרֵי, שלח פקודה לקטוף את ראש

       אחי.

דוכס:           ממש אפשר להאמין!

איזבלה: ממש אפשר, כי זה ממש נכון.

דוכס:  טפשונת עלובה, אין לך מושג

         מה את אומרת, או שאת משוחדת   

         להוציא עליו דיבה רעה. ראשית,

         על היושרה שלו אין כתם; בי"ת,

         לא הגיוני שהוא ירדוף בעוז

         כזה פשעים שהוא עצמו חוטא

         בהם. אילו פשע כך, הוא היה

         שוקל את אחיך לעומת עצמו, ולא

         קוטל אותו. מישהו הסית אותך: 

       תודי בָּאמת, אמרי בעצת מי

       באת הנה להתלונן.

איזבלה:                              אז זה הכל?

         אם ככה, מלאכים ברוכים למעלה,     

                          [/ אם כך, צירי שמיים הברוכים,]

         תנו לי רק סבלנות, וכשיבשיל        

       הזמן חִשְפו את הרוע המקופל

       מאחורי מראית עיניים פה.

         שמאדונִי כל עוול ייחסך.

        אני, שלא האמינו לה, אלך. 

דוכס:  ברור שתרצי להסתלק. קצין!  

         לכלא שתלך! אני ארשה

         להטיח השמצות שערורייה

         במישהו כה קרוב לי? אין ספק –

         זו מזימה. מי ידע על תכניתך

         ועל בואך הנה?

איזבלה:                          הלוואי שהוא

         היה כאן: לודוביק, נזיר.

דוכס:                                    איש רוח,

         אני בטוח. מי מכיר אותו,

         את לודוביק זה?

לוציו:                          אדוני, אני

         מכיר, נזיר כזה שדוחף ת'אף.

         אנ' לא אוהב ת'בן-אדם: אם לא

         היה איש דת, על כמה מהמלים

         שהוא השמיע נגד מעלתך

       כשלא היית פה, היה חוטף

       ממני טוב.

דוכס:                 מלים נגדי? חת'כת

         נזיר טוב, מסתבר; ולשסות

         את האשה המסכנה הזאת

       פה בַּמחליף שלי? שימצאו

       את הנזיר הזה.

לוציו:                         ראיתי, רק

         אתמול בלילה, אדוני, אותה 

         אתו בכלא. זה נזיר חצוף,

       יצור שלילי מאד.

פטר:  שיבורך מעלתך.

       עמדתי פה, כבודך, ושמעתי איך

       תוקפים את אוזנך בתועבות.

        ראשית האשימה האשה הזאת

       לשווא את מחליפך, שהוא נקי

       מכל מגע או חטא איתה כשם

       שהיא נקיה מפרי שלא נשתל.        

דוכס:  לא האמנתי שזה אחרת. אֶת

         הלודוביק שעליו דיברה אתה

         מכיר?

פטר:              מכיר בתור אדם קדוש

         טהור, לא חטטן ולא שלילי

         כמו שתיאר האדון פה; ואני

         עָרֵב שבניגוד לטענתו,

       הוא לא השמיץ אי פעם את כבודך.

לוציו:  אדוני, השמיץ כמו בהמה, תאמין לי.

פטר:   טוב; הוא אולי יבוא עוד לטהר

         את שמו; אבל כרגע הוא חולה,

         כבודו, באיזו קדחת מוזרה.

         על פי בקשתו, שכן נודע לו

         שמתוכננת מין תלונה נגד

         כבוד אנג'לו, באתי לכאן לומר

         בשמו מה הוא יודע שנכון ולא

         נכון, ומה שהוא בנדר גם

         בהוכחה יבהיר לחלוטין

         ברגע שיזומן. ראשית, בקשר

         לאשה הזאת, כדי לטהר את כבוד

         האיש האצילי שהואשם

         אישית באופן כל כך גס, תִראה

         איך מוכיחים מול פרצופה שהיא

         עֵד שֶקר ככה שגם היא תודה

         בזה.

         (יוצאת איזבלה, מלווה במשמר)

דוכס:          נזיר טוב, בוא נשמע. אתה

         לא מחייך על זה, כבוד אנג'לו?

         איי, החוצפה של נבלים טפשים!

         תנו לנו כסאות. בוא, אנג'לו

         חבר, אני אהיה נייטרלי פה:

         תהיה אתה שופט של עצמך.

         (נכנסת מריאנה, מצועפת)

         זאת העדה, נזיר? שקודם היא

         תחשוף את הפנים, ואז

       שתדבר.

מריאנה:             אדון, תסלח לי, לא

         אחשוף פנים לפני שבעלי

         יגיד לי.

דוכס:  מה, את נשואה?

מריאנה:   לא, אדוני.

דוכס:  את רווקה?

מריאנה:   לא, אדוני.

דוכס:  אז אלמנה?

מריאנה:   גם זה לא, אדוני.

דוכס:  נו, אז את כלום: לא רווקה, לא אלמנה, לא אשת איש?

לוציו:   אדוני, היא אולי מקצועית, כי הרבה מאלה לא רווקות, לא אלמנות ולא נשואות.

דוכס:   להשתיק את הבחור. הלוואי שהוא היה צריך לקשקש על דוכן נאשמים.

לוציו:   נו טוב.

מריאנה:    כבודו, אני מודה שלא הייתי

              אף פעם נשואה, ואני מודה

              שאני לא רווקה בתולה. ידעתי

              את בעלי, אבל הבעל לא

              יודע שידע אותי.

לוציו:   נו אז הוא היה שיכור, אדוני, אין משהו יותר טוב.

דוכס:   הלוואי שגם אתה היית, לטובת השקט.

לוציו:   נו טוב.

דוכס:   זאת לא עדה לטובת אנג'לו.

מריאנה:    עכשיו אגש לזה, כבודו.

              זו שמאשימה אותו בנאוף,

              מאשימה בזה את בעלי,

              ולא רק זה, אלא באותו הזמן

              שבו, אני נשבעת, הוא היה

              בזרועותי בכל גילוי שרק

           אפשר של אהבה.

אנג'לו: היא מאשימה עוד מישהו חוץ ממני?

מריאנה:   לא שאני יודעת.

דוכס:                          לא? אמרת

         בעלך.

מריאנה:         כן, בדיוק, וזהו אנג'לו: הוא

         חושב שהוא יודע שהוא לא

         ידע אותי, אבל יודע, הוא

       חושב, שהוא ידע את איזבּל.

אנג'לו: זה תעתוע משונה - בואו

         נראה את פנייך.

מריאנה:                            בעלי ביקש,

         אז אתגלה. אלה הם הפנים

         שפעם, אנג'לו אכזר, נשבעתָ,

         היו שוות מבט. זוהי היד

         שננעלה בנדר עם ידך.

         זהו הגוף שהחליף את איזבל

         ושסיפק אותך בבית-הגן

         שם בדמותה המדומה.

דוכס:                               אתה

         מכיר את האשה הזאת?

לוציו:  לָעומק, היא אומרת.

דוכס:  אתה, מספיק!

לוציו:  זהו, כבודו.

אנג'לו: כבודך, עלי להודות, אני מכיר

         את האשה, לפני חמש שנים

         היה איזה דיבור על נישואים

         בינינו, שנפסק, חלקית בגלל

         שהנדוניה שלה היתה פחותה

         מן המובטח, אך בעיקר כי שְמה

         הטוב איבד שוֹוִי עקב מוסר

         קלוקל. ובַחמש שנים האלה

         לא ראיתיה, לא דיברתי איתה

         ולא שמעתי צליל ממנה, חי

         כבודי, נשבע.     

מריאנה:                     שליט אציל, כשם

         שאור בא משמיים, ומלים

         מנשימה, כשם שיש מובן

         בָּאמת ויש אמת בַּטוֹב, אני

         מאורסת להיות אשת האיש

         הזה, באותו התוקף שמלים

         בונות שבועות. ו, אדוני הטוב,

         בליל שלישי האחרון, בְּבֵית

         הגן שלו, הוא נהג בי דרך בעל

         באשתו. כשם שזה נכון, תן לי

         לקום לָבֶטח, או להישאר

         קבועה לַנצח כאן כמו פסל שיש.        

                                     [/ פה, נעוצה לנצח, פסל שיש.]

אנג'לו: אני רק חייכתי עד עכשיו. עכשיו

         תן לי, כבודו, את מלוא מרחב החוק,      

         מורטים לי כאן את הסבלנות. אני

         קולט שהנשים המופרעות

         האלה הן פשוט כלי בידיו

         של מישהו עם כוח, שמשסה

         אותן. תן לי לפעול, כבודו, לחשוף

         את המזימה הזאת.

דוכס:                           מכל הלב,

         ותעניש אותן איך שתרצה.

         נזיר טיפש, ואת, אשה שטנית,

         בת-ברית של זו שאיננה, את חושבת

         ששבועותייך, גם אם תישבעי

         בכל קדוש לחוד, יהיו עדוּת

         נגד ערכו ושמו שהוכחו

         מעל לכל לספק? כבוד אסקאלוס,

         בוא שב עם ידידי, ותעזור לו

         למצוא את שורש המזימה הזאת.             

         יש עוד נזיר שהפעיל אותן. צריך

         לקרוא לו.

פטר:   הלוואי שהוא היה כאן, אדוני,

         כי הוא באמת עודד את הנשים

         להתלונן פה. מנהל הכלא

         יודע איפה הוא גר, ויכול

         להביא אותו.

דוכס:                    עשה את זה מיד.

         (יוצא מנהל הכלא)

          אתה, ידיד אציל ורב זכויות,

         שחֵקֶר העניין נוגע לו

       אישית, טפל בָּעוול נגדך

       בכל סוג עונש שנראה לך.

       אני אשאיר אתכם בינתיים; אַל

       תלכו עד שתכריעו את דינן של

       המשמיצות האלה.

אסקאלוס:                            נעשה

       את זה, אדון, באופן יסודי.

         (יוצא הדוכס)

       אדון לוציו, לא אמרת שאתה מכיר את הנזיר לודוביקו הזה בתור איש לא ישר?

לוציו:  קוּקוּלוּס נוֹן פָאציט מוֹנָאקוּם, כמו שאומרים: הגלימה לא עושה את הנזיר, והנזיר הזה הוא ישר רק בַּגלימה, והוא אמר דברים מפלצתיים על הדוכס.

אסקאלוס: נבקש ממך להישאר כאן עד שהוא יבוא, ונטיח בו אותם. הנזיר הזה, מסתבר, הוא משהו לא רגיל.

לוציו:  לא תמצא כזה בכל וינה, נשבע לך.

אסקאלוס: קראו לאיזבל זו שוב הנה, אני רוצה לדבר איתה.

         (יוצא שוטר)

                בבקשה, אדוני, תן לי רשות לחקור, אתה תראה איך אני מטפל בה.

לוציו:   לא יותר טוב ממנו, לפי הדיווח שלה.

אסקאלוס: מה אמרת?

לוציו:   סתם, אדוני, אני חושב שאם היית מטפל בה באופן פרטי היא היתה מתוודה מהר יותר, אולי באופן פומבי היא תתבייש.

              (נכנסים הדוכס [מחופש לנזיר], מנהל הכלא, איזבלה [תחת משמר])

אסקאלוס: אני אחקור אותה בְּאופן שישאיר אותה באפלה.

לוציו:   זאת הדרך: בָּאֲפֵלה אשה היא מאד פתוחה.

אסקאלוס: בואי, גברת, פה יש מישהי שסותרת כל מה שאמרת.

לוציו:  אדוני, הנה בא הלכלוך שדיברתי עליו, עם מפקד הכלא.

אסקאלוס: בדיוק בזמן: אל תדבר אליו עד שנקרא לך.

לוציו:   סותֵם.

אסקאלוס: קדימה, אדוני, אתה דחפת את הנשים האלה להשמיץ את כבוד אנג'לו? הם התוודו שכן.

דוכס:   זה שקר.

אסקאלוס: איך? אתה יודע איפה אתה?

דוכס:   כבוד למושבך הנעלה.

          גם לַשטן מגיע לפעמים

       כבוד על כס הלהבות שלו.

       ואיפה הדוכס? הוא שצריך

       לשמוע אותי. 

אסקלאוס:                      הדוכס הוא בָּנוּ,

         אנחנו שנשמע אותך. שים לב

         ותדבר ביושר.

דוכס:  לפחות באומץ. אבל איי,

       האומללוֹת, הִגעתן לחפש

       את הכבשים פה אצל הזאב?

       תגידו לילה טוב לְציפיות

       של צדק. הדוכס הלך? הלך               

       לכן גם הסיכוי. לא, הדוכס הוא

       לא איש צדק שהוא דוחה אתכן  

       עם עתירה צועקת לשמיים,

       כדי להפקיד את משפטכן בַּפֶּה

       של הנבל שבאתן הנה כדי

       להאשים.

לוציו:  זה הלכלוך, זה זה שעליו דיברתי.

אסקאלוס: אתה נזיר טמא ולא טהור!

         לא די שגייסת את הנשים האלה

         להאשים את האיש הנכבד

         הזה, אז גם לקרוא לו בלשון

         גסה ובאוזניו נבל, ואז

         עוד להשליך מזה אל הדוכס

         עצמו, לטפּול עליו אי צדק? קחו

         אותו מכאן; שימתחו אותו

         בְּעינויים! נקרע אותך מִפְרק

         אחר מִפְרק - אבל נגיע אל

         הכוונה שלו כבר. מה? אי צדק?

דוכס:  אל תתלהט כל כך, אה? הדוכס

         ימתח את האצבע של עצמו לפני

         שיעז לשבור לי את האצבע הזאת.

         אני לא נתין שלו ולא תושב

         של האזור. מתוקף עניינַי

         בַּמדינה, הפכתי לצופה

         בווינה, וראיתי פה שחיתות

         רותחת ומבעבעת עד

         שהיא מקדיחה את התבשיל; חוק על

         כל פשע – אבל הפשעים כולם

       בהנחה, כך שהחוק נראה

       כמו בדיחה.

אסקאלוס:                 זו הסתה נגד

         המדינה! סלקו אותו לבית

         הסוהר!

אנג'לו: מה יש לך להעיד נגדו, מר לוציו?

         זה האדם שעליו סיפרת לנו?

לוציו:    זה הוא, אדוני. בוא הנה, חבר סַנְטָה-קודש, [/ סנטה קְלוֹץ,] אתה מכיר אותי?

דוכס:    אני זוכר אותך, אדוני, לפי צליל הקול שלך. פגשתי אותך בכלא, בהיעדרו של הדוכס.

לוציו:    אה באמת? ואתה זוכר מה אמרת על הדוכס?

דוכס:    בבירור, אדוני.

לוציו:    אה באמת? אז הדוכס היה סוחר זימה, טיפש, פחדן, כמו שתיארת אותו אז?

דוכס:    אתה צריך להתחלף אתי בתפקידים, אדוני, אם אתה מדביק את התיאור הזה לי. זה אתה שדיברת עליו ככה, והרבה יותר, ויותר גרוע.

לוציו:    איי אתה חתיכת מנוול, אני לא נשכתי אותך באף על הדיבורים שלך?

דוכס:    אני נשבע שאני אוהב את הדוכס כמו את עצמי.

אנג'לו:   תשמעו איך הנבל רוצה להתפשר אחרי דיבורי הבגידה שלו.

אסקאלוס: עם טיפוס כזה אין מה לדבר בכלל; סלקו אותו לכלא. איפה המפקד? סלק אותו לכלא. שימו עליו כמה שיותר כבלים. שלא ידבר יותר. סלקו גם את התכשיטות האלה, עם הקולגה השותף.

דוכס:    עצור, אדוני, עצור רגע.

אנג'לו:   מה, הוא מתנגד? עזור לו, לוציו!

לוציו:    די, אדוני, די, אדוני, די, אדוני! אח, אדוני! נו, חתיכת לכלוך, סנטה-שקר, אתה חייב את הברדס עליך, אה? תַּרְאה את הפרצוף-טינוּף שלך, שתישרף! תַּרְאה את הפרצוף כלב-נושך-כבשה שלך, וְתִתָּלֶה תוך שעה! זה לא יורד?

              (מושך את ברדס הנזיר ומגלה את הדוכס)

דוכס:       פעם ראשונה שנבֵלָה בורא

              דוכס! המפקד, ראשית תן לי

              לשחרר את השלישיה הטהורה פה –

              (ללוציו) אתה אל תתגנב, כי הנזיר עוד

              חייב אתך שיחה. תחזיקו בו.

לוציו:   זה עלול להיות יותר גרוע מתליה.

דוכס (לאסקאלוס): על מה שאמרת אני סולח. שב.

           אֶלְווה מושב ממנו. (לאנג'לו): אדוני,

         ברשותך. מה, יש לך מלה,

         חוכמה, חוצפה, שיסייעו לך?

         אם יש, סמוך עליהן עד שאספר

         את הסיפור שלי, ואז וותר.

אנג'לו: איי, אדון אימתני, אני אהיה

       אשם כפול מאשְמתי לחשוב

       שאשאר לחמוק לא מזוהה כשאני       

       קולט שמעלתך, כמו כוח על,

       השקיף על צעדַי. לכן, דוכס טוב, 

       הפסק את הישיבה על חרפתי,

       ומשפטי יהיה הודאתי

       באשמה וזהו: גזר דין מיידי,

       ומוות בעקבותיו, זה כל החסד

       שאבקש.

דוכס:             בואי הנה, מריאנה.

         אמור, היית פעם מאורס

         לאשה הזאת?

אנג'לו:                      הייתי.

דוכס:  לך, קח אותה ותתחתן איתה

         מיד. קדש אותם, נזיר, ואז

         תחזיר אותו. לך איתם, המפקד.

         (יוצאים אנג'לו, מריאנה, הנזיר פטר, מנהל הכלא)

אסקאלוס:  אדון, חרפת כבודו היא מדהימה

         יותר מצורתה המוזרה. 

דוכס:  בואי, איזבלה. הנזיר שלך

         כעת הוא הנסיך שלך. כשם

         שהייתי אז, מסור ומקודש

         לעניינך, אני לשירותך

         עדיין, לא החלפתי את הלב

         עם המלבוש.

איזבלה:                       הו סלח לנתינה

         שלך שהעבידה והטריחה

         בלי דעת את רוממותך.

דוכס:                                  סולחים

         לך, איזבל. עכשיו, בת יקרה,

         היי אַת נדיבה אתי. אני

       יודע שמות אחיך רובץ

       לך על הלב, ואת ודאי תוהה

       למה הסוויתי את עצמי בזמן

       שהשתדלתי להציל אותו,

       ולא הופעתי להפגין בבת

      אחת את סמכותי במקום לתת לו

      ללכת לאבדון כך. איי, עלמה

      טובה, החיפזון של הריגתו,

     שאני חשבתי שתבוא לאט,

     זה מה שריסק את התוכנית שלי.

     אבל ינוח בשלום. חיֵי

     עולם בלי פחד מוות הם טובים

     מן החיים המלאים פחדים.

     שככה מאושר אחיך תהיה

     נחמתך.  

איזבל:             זו נחמה.

         (נכנסים אנג'לו, מריאנה, הנזיר פטר ומנהל הכלא)

דוכס:  בקשר לחתן-טרי הזה,

     שדמיונו התזנוני פגע

     לך בַּכּבוד שלא נפגע, עלייך           [/ לך בַּכּבוד אשר נשמר, עלייך]

     לסלוח לו, למען מריאנה.

     אבל כיוון שהרשיע את אחיך,

     והוא אשם בחטא כפול, חילול

     בתולים והבטחה, שבה היו

     תלויים חיי אחיך, כל החמלה

     שיש בַּחוק זועקת בקול רם

     במלוא גרון: אנג'לו תחת קלאודיו,

     מוות כנגד מוות. חיפזון

     מול חיפזון, פקודה תחת פקודה,

     זה בעד זה, מִדָה נגד מדה.

     אז, אנג'לו, כיוון שאשמתך

     מוכחת כך, בלי זכות ערעור גם אם

     תטען להיפך, אני דן אותך

     לאותו גרדום שקלאודיו התכופף 

     תחתיו למוות, ובאותה זריזות.

     סלקו אותו.  

מריאנה:                אדון יקר, נדיב,

         לא יתכן שעשית אותי לצחוק

       עם בעל?  

דוכס:               בעלך עשה אותך

       לצחוק עם בעל. כדי להבטיח את

       כבודך, בחרתי לחתן אותך;

       שלא ירדוף אותך כל החיים

       שם רע על זה שהוא ידע אותך,

       ויחריב את סיכוייך בעתיד.

        את רכושו, שעל פי חוק מוחרם

       בשם המדינה, אני מקציב

       לך בתור אלמנה, בכדי לקנות

       לך בעל טוב יותר.

מריאנה:                            הו אדון יקר,

         אני לא משתוקקת לאחר,    

         ולא לטוב יותר.

דוכס:                         אליו שלא

         תשתוקקי, וזה סופי.

מריאנה:                          שליט

         נדיב –

דוכס:                לשווא את מתאמצת. קחו

         אותו למוות. (ללוציו): ועכשיו, אדון,

         אליך.

מריאנה:           הו אדון טוב! איזבל

         המתוקה, דברי בשמי. תַלווי

         לי ברך, וכל שארית חיי

         אלווה את כל חיי לשירותך.

דוכס:  נגד כל הגיון את מפצירה בה.

         אם היא תכרע כדי לבקש חמלה פה,

         תפרוץ רוח אחיה ממיטת

         האבן ותיקח אותה מכאן

         נחרדת.

מריאנה:                   איזבלה! איזבל

         המתוקה, רק תכרעי אתי,

         הושיטי את ידייך, אל תאמרי

         מלה; אני אגיד הכל. אומרים

         שהצדיקים נוצרו מתוך פגמים,

         והם טובים כפליים אם היו       [/ והם טובים יותר בזכות טיפה

          רעים קצת; בעלי אולי כזה.            / של רוע; בעלי וודאי כזה.]

       הו איזבל! לא תכרעי אתי?               

דוכס:  הוא מת בעד מות קלאודיו.

איזבלה (כורעת):                          איש נדיב,

         הבט על האיש הנידון הזה

         כאילו שאחי עוד חי. חלקית

         אני חושבת שכּנוּת כַּדין

         משלה במעשיו עד שראה

         אותי. אז אל תיתן שהוא ימות.

         אחי קיבל דין צדק, כי עשה

         את מה שבגללו הוא מת. אבל

        זה, אנג'לו,

       הכוונה שלו לא הוגשמה

        במעשה, ועליה להיקבר

        ככוונה בלבד שנגמרה                [/ בתור רק כוונה שמתה לה]

        בדרך. מחשבות הן לא ממש,

        וכוונות – רק מחשבות.

מריאנה:                                 רק, רק. 

דוכס:  את משתדלת לחינם. קומי,

         אני אומר. נזכרתי בעוד פשע:

         מפקד הכלא, איך קרה שקלאודיו

         הוצא להורג בשעה לא מקובלת?

מ. הכלא:  היתה פקודה.   

דוכס:                         קיבלת איזה צו

         רשמי לַמעשה?

מ. הכלא:                         לא, אדוני,

         זה היה בהוראה פרטית.

דוכס:                                על זה

         אני מפטר אותך ממשרתך.

         תן את המפתחות.

מ. הכלא:                         סלח לי, אדון

         אציל, חשבתי שזה חטא, רק לא

         ידעתי, אבל התחרטתי, כן,

         אחרי עוד מחשבה. כהוכחה

       על זה: אחד בכלא שהיה

       אמור למות על פי פקודה פרטית

       השארתי בחיים.

דוכס:                         מי זה?

מ. הכלא:                                        שמו ברנרדין.

דוכס:  הלוואי עשית כך עם קלאודיו. לך

         תביא אותו. תן לי לראות אותו.

         (יוצא מנהל הכלא)

אסקאלוס:  צר לי שמישהו מלומד, חכם

         כפי שאתה, כבוד אנג'לו, נראית,

         מעד באופן מכוער כל כך,

         גם בהתלהטות של יצר גם

         בחוסר שיקול דעת אחר כך.

אנג'לו: לי צר לגרום לצער שכזה,

         וזה ננעץ כל כך עמוק בַּלב

         המתחרט שאני משתוקק

         למוות, לא לרחמים. אני

         ראוי לכך, ומתחנן לזה.

         (נכנסים ברנרדין, מנהל הכלא, קלאודיו [מכוסה פנים] וג'ולייט)

דוכס:  מי ברנרדין הזה?

מ. הכלא:                          הוא, אדוני.

דוכס:  נזיר אחד סיפר לי על האיש.

         שמע-נא, אומרים שאתה נפש עיקשת,

         לא מצפֶּה מעבר לָעולם

         הזה לכלום, וחי בהתאם לזה.

         אתה ארור. אבל על חטאים

         של העולם אני חונן אותך,

         אנא נצל את החמלה הזאת

         לקראת עתיד יפה יותר. - נזיר,   

         הדרך אותו, אני משאיר אותו

         בידיך.  – מי המכוסה פה?

מ. הכלא:                                 עוד

       אסיר שהצלתי, שהיה אמור

         למות כשקלאודיו איבד את הראש. דומה

       לקלאודיו כמעט כמו הוא בעצמו.

         (מגלה את קלאודיו)

דוכס (לאיזבלה): אם הוא דומה לאחיך, אז לכבודו

       נסלח לו, ולִכבוד יופייך – רק תני

       לי את ידך, ואמרי שתהיי

       שלי - הוא גם אחי. אבל יש זמן   

       לזה. נראה שאנג'לו תופש

       שהוא בטוח כבר– נדלק לו שם

       ניצוץ בעין. נו אז, אנג'לו,

      הרוע השתלם לך. תקפיד

       לאהוב את אשתך: ערכה שווה

       את ערכך. אני מוצא בעצמי

       הרבה סליחה, ובכל זאת הנה פה

       אחד שאני לא יכול למחול לו –

       (ללוציו): אתה שהכרת אותי בתור טפש,

       פחדן, חשקן, חמור ומשוגע:

       על מה זכיתי ממך בַּשבחים

       האלה?

לוציו:   בחיי, אדוני, אני דיברתי פשוט בסגנון הקבוע שלי. אם תתלה אותי על זה – אתה יכול, אבל אני הייתי מעדיף אם לא אכפת לך שיצליפו בי.

דוכס:   קודם יצליפו, אז יתלו. תכריז,  

         המפקד, בכל העיר, אם יש

         אשה שהזנאי הזה עשה  

        לה עוול – ולי הוא נשבע  שיש

        אחת שהוא הכניס להריון –

       שתתייצב, הוא יתחתן איתה.

       אחרי הטקס – שיצליפו בו

       ואז יתלו.

לוציו:  אני מתחנן, מעלתך, אל תחתן אותי עם זונה. רק הרגע, מעלתך, אמרת שאני עשיתי ממך דוכס; אדון טוב שלי, אל תעשה ממני בתמורה בעל מרומה.

דוכס:   מלה שלי שתתחתן איתה.

         על ההשמצות שלך אני סולח,

         ומבטל את כל העונשים

         האחרים. תקחו אותו לכלא,

         ותדאגו שהעסק יבוצע.

לוציו:  להתחתן עם זונה, אדוני, זה הצלפה, תליה ועונש קולקטיבי! [/ הצלפה, תליה ועינוי דין!]

דוכס:    על השמצת שליט – מגיע.

           זו, קלאודיו, שפגעת בה – השב

           לה את כבודה. ברכות לך, מריאנה!

           ואנג'לו, אהוב אותה! שמעתי

           וידוי שלה, אני יודע איזו

           נפש טובה היא. אסקאלוס חבר,

           תודה לך על כל הטוֹב; תגמול

           גדול יותר יגיע. המפקד,

           תודה על המסירות והסודיות,

           אמצא לך משרה גבוהה יותר.

           תסלח לו, אנג'לו, שהביא לך את

           הראש של ראגוזין במקום של קלאודיו;

           זה פשע שהמחילה כלולה

         בו. איזבלה היקרה, לך יש

         לי הצעה טובה; אם תקבלי,

         מה ששלי שלך, שלך שלי.

         בואו אל הארמון, תוכלו ללמוד

         מה לא סופּר ויש לדעת עוד.    

         יוצאים.