שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס


הדפסת הטקסט מדה כנגד מדה - קדימה >


הנפשות הפועלות


MEASURE FOR MEASURE

מִדָּה כְּנגד מִדָּה

מאת וויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

 

הדמויות

הדוכס (ווינְצֶ'נְצְיוֹ)

אנג'לו, ממלא המקום

אֶסְקָאלוּס, רוזן קשיש

קלאודיו, אציל צעיר

לוּציוֹ, טיפוס אקסטרוואגנטי

מנהל הכלא

הנזיר תומס

שופט

מרפק, שוטר פשוט

קצף, אדון מטופש

פומפאוס משרת של מאדאם גָמַרְמוּר

גוֹעַלזוֹן, תליין

בַּרְנָארְדין, אסיר מופקר

וואריוּס, אדון, חבר של הדוכס

איזַבֶּלָה, אחות של קלאודיו   

מאריאנה, מאורסת לאנג'לו

ג'ולייט, אהובתו של קלאודיו

פרנסיסקה, נזירה

מאדאם גָמַרְמוּר, סרסורית

שני אדונים נוספים, אנשי חצר, קצינים, משרתים, אזרחים, נער


מערכה 1, תמונה 1 -


נכנסים הדוכס, אֶסְקאלוּס, רוזנים ומלווים.

דוכס:  אֶסְקָאלוּס.

אסקאלוס:     אדוני.

דוכס:  להפליג בְּתֵזות על ממשל תקין –

         זו מצדי תהיה יומרה, מלים  

         ריקות, כי בקיאותך שלך, אני

         יודע, לא זקוקה לשום עצה

         מטעמִי. אז לא נותר אלא

         להוסיף ליכולותיך גם סמכות,

         ושיָעבדו יחדיו. אתה מכיר

         את המנטאליות של עמנו, את

         מוסְדות העיר ומנגנון החוק 

         הן בתיאוריה הן במעשה.      

         הנה ייפוי הכוח הרשמי,

         שלא תסטה ממנו. לך, אתה

         שומע - קְרא לאנג'לו לבוא.

         (יוצא מלווה)

         איך אתה חושב הוא ייצג אותי?                

         תדע לך, בתשומת לב רבה                

         בחרתי בו בהיעדרי בתור                

         מחליף; השאלתי לו יד מרתיעה,              

         עטפתי באהבה, וכל כלי של             

         כוחי השאלתי לו. מה דעתך?                    

אסקאלוס:  אם יש בְּוִינָה מישהו ראוי

         לְשפע של כבוד כזה וחסד,

         זה אנג'לו.

         (נכנס אנג'לו)

דוכס:            והנה הוא מגיע.

אנג'לו: כפוף תמיד לרצונך, באתי

         לשמוע מה תורֶה לי. 

דוכס:                           אנג'לו,

         יש לַחיים שלך כתב-יד אישי

         שמגלה את סיפורך כולו

         למי שמתבונן. אתה וגם

         מעלותיך לא רכוש פרטי

         שלך שתבזבז את עצמך

         בהם והם יתבזבזו בך.

         שמיים נוהגים בנו כשם

         שאנחנו נוהגים בְּלפידים:

         לא מדליקים אותם לכבוד עצמם;          

         אם המעלות שלנו לא יֵצאו

         מאיתנו לָעולם, הן כאילו לא

         היו לנו. אין אצילוּת בַּנפש

         אם היא לא תניב פירות אציליים;

        והטבע אל חסכן: הוא לא מלווה

        קמצוץ של כשרון בלי שידרוש             

         את מה שמתכבד בו [/ שמתהדר בו] כל נושה:

         תודָה וגם ריבית. אבל אני

         נואם למישהו שיכול לפרסם

         את התפקיד שלי יותר ממני.  

         אז אנג'לו, אחוז בו טוב.

         (אולי מגיש לו כעת את יפוי הכוח)

         מלא את היעדרי בִּמלאוּת.

       חמלה ועונש-מוות פה בוינה

        יחיו בלשונך, ובלבך.

        כְּבוד אסקאלוס-זקן, ראשון על פי

        הוותק, יהיה שני לך.

        קח את ייפוי הכוח.

אנג'לו:                              בטובך,

         אדון, לפני שמטביעים עלי

         חותם כביר כזה, שתיבּחן              [/ חותם כביר כזה, שייבחן

         יותר טוב המתכת שאני                 / יפה יותר החומר שאני]

         עשוי ממנה.                            / עשוי ממנו.]

דוכס:                    בלי עוד תירוצים.

         אָפִינו בקפידה את הבחירה

         בך; ובכן קבל את הכבוד.

         ההסתלקות שלנו מן העיר

         דחופה, והיא דוחה כל סוגיה

        בוערת של היום. נכתוב לכם,

        ככל שהזמן והנסיבות ירשו,

        מה מצבנו; ונְצפה לדעת

        מה שקורה אתכם כאן. אז - שלום.

        אני משאיר אתכם מלא תקווה

        לביצוען של החובות.  

אנג'לו:                              אבל

         תרשה, אדון, שנלווה אותך

         קצת בַּיציאה לָדרך.

דוכס:                             הבהילות

        שלי לא מאפשרת.

        וגם, תקשיב לי טוב, אל תעשה

        כלום בְּהיסוס. מרחב הפעולה

        שלך הוא כמו שלי, לכפות חוקים  

        או למתֵן אותם – מה שנראֶה

        לנשמתך טוב. תן לי יד; אני

        אצא בַּסתר. את העם אני                   

        אוהב, אך להופיע לפניו          

        לראווה – פחות. זה אמנם עובד,

        אבל לי לא עושות טוב התשואות,

        הצעקות, קריאות "בראבו" פרוע.

        אני גם לא סומך על השיקול

        של מי שמעודד את זה. שלום שוב.

אנג'לו: יעזרו שמיים לַמשימה שלך!

אסקאלוס:     צא לשלום, ובשמחה תשוב!

דוכס:  תודה לכם. כל טוב.

         (יוצא)

אסקאלוס: אודה לך, אדון, אילו תרשה

        לי לדבר אתך גלויות; חשוּב לי

        לבדוק מהי מסגרת תפקידי.

        יש לי סמכות, אבל מה בדיוק

        כוחה ומה טיבה עוד לא הובהר לי.

אנג'לו: כן, גם לא לי. בוא ונלך ביחד,

         מהר מאד נבין את הנקודה

         הזאת.

אסקאלוס:           אתך ולשרותך, כבודך. 

         יוצאים.


מערכה 1, תמונה 2 -


נכנסים לוציו ושני אדונים אחרים.

לוציו:       אם הדוכס, יחד עם הדוכסים האחרים, לא יגיעו לְהסדר עם מלך הונגריה, נו אז כל הדוכסים ביחד יתנפלו על המלך.

אדון 1:     שאלוהים ייתן לנו שלום עולמי, רק לא שלום הונגרי.

אדון 2:     אמן.

לוציו:       אתה אומר אמן כמו הפירט הצדיק שיצא אל הים עם עשרת הדיברות, רק דיבּר אחד הוא גירד מהלוח.

אדון 2:     "לא תגנוב"?

לוציו:       כן, את זה הוא מחק.

אדון 1:     טוב, הדיבּר הזה היה מדבּיר לו וְלַצוות את המקצוע. אין חייל אחד בין כולנו שבברכת המזון משתפך על הקטע עם התפילה למען השלום.

אדון 2:     לא שמעתי אף חייל מדבר נגד.

אדון 1:     מאמין לך, כי לדעתי אף פעם לא היית בשטח כשאמרו תפילה.

אדון 2:     לא? עשר פעמים לפחות.

אדון 1:     בְּגרסה לילדים?

אדון 2:     בכל צורה וכל שפה.

אדון 1:     לדעתי גם בכל דת.

לוציו:       נו למה לא? קודש זה קודש, למרות כל המחלוקות; כמו שלדוגמה אתה חתיכת זבל למרות כל הקודש.

אדון 1:     נו, את שנינו תפרו באותה מחט.

לוציו:       בסדר; כמו שתופרים באותה מחט גם בִּטנה וגם קטיפה. אתה הבטנה.

אדון 1:     ואתה הקטיפה; אתה קטיפה טובה; קטיפה עשירה, אין מה לדבר; אבל הייתי מעדיף להיות בטנה סוג ב', רק לא להיות כמוך, קטיפה סוג א' שחטפה משהו סוג ז'. אני מדבר מוחשי מספיק?

לוציו:       מוחשי מאד; אפשר ממש לחוש מוחשית מאיזה מיחוש אתה מוחלש, מסכן. על סמך הווידוי הזה אני אתחיל לשתות לחייך; רק לא מהכּוֹס שלך, אם אני רוצה לחיות.

אדון 1:     הסתבכתי, אה?

אדון 2:     זה בטוח; גם אם אתה בריא גם אם אתה נקי.   

              (נכנסת מאדאם גָמַרְמוּר)

לוציו:       תראו. תראו, הנה באה מאדאם פינוק והרפָּייה! אני רכשתי תחת הגג שלה מחלות בסכום כולל של -

אדון 2:     כמה, תגיד?

לוציו:       נחֵש.

אדון 2:     שנתי, שלושת אלפים שֶגל נטו.    

אדון:        יותר, יותר.

לוציו:       טיפה או שתיים יותר.

אדון 1:     אתה כל הזמן מדביק לי מחלות; אבל אתה טועה עמוקות. הגוף שלי מאה אחוז.   

לוציו:       אבל מאה אחוז מה? הוא מצלצל חלול; העצמות שלך חלולות; חיי הפקרות אכלו אותך חיים.

אדון 1:     הלו אַת, איזו מותן שלך סובלת יותר מרומאטיזם?

מ. גָמַרְמוּר: נו נו! שמה עצרו ולקחו לכלא אחד שהיה שווה חמשת-אלפים כמוכם.

אדון 2:     מי זה, תגידי?

מ. גָמַרְמוּר: תאמין, אדוני, זה קלאודיו; אדון קלאודיו.

אדון 1:     קלאודיו לכלא? לא נכון.

מ. גָמַרְמוּר: אבל אני יודעת שזה ככה. ראיתי איך עוצרים אותו; ראיתי איך מובילים אותו; ומה שיותר, תוך שלושה ימים הולכים לקצץ לו את הראש.

לוציו:       טוב, צחוק בצד, אני לא יכול לקבל את זה. את בטוחה?

מ. גָמַרְמוּר:  או-הו אני בטוחה. וזה על זה שהוא הכניס את מאדאם ג'ולייט להריון.

לוציו:       תאמינו לי, יכול להיות: הוא קבע לפגוש אותי לפני שעתיים, והוא תמיד מדייק כשהוא מבטיח.

אדון 2:     חוץ מזה, אתה יודע, זה מִתְקשר לעניין שעליו דיברנו קודם.

אדון 1:     אבל זה בעיקר מתיישב עם ההכרזה שפורסמה.

לוציו:       קדימה! בואו נברר מה אמת בזה.

              (יוצאים לוציו והאדונים)

מ. גָמַרְמוּר: ככה, בין המלחמה, לבין המגפה, לבין העמוד תליה, לבין העוני, אני בבצורת קליינטים.  

              (נכנס פומפאוס)

                מה נשמע? מה אתה מספר חדש?

פומפאוס:  גוררים את האיש הזה שמה לכלא.

מ. גָמַרְמוּר: אוּ אה! מה הוא עשה?

פומפאוס:  אשה.

מ. גָמַרְמוּר: אבל מה הפשע שלו?

פומפאוס:  לדוג דגיגוֹת בְּאגם פרטי.

מ. גָמַרְמוּר: מה, הוא עשה ילד לאיזה בתולה?  

פומפאוס:  להיפך, איזה אֶקְס-בתולה עושה לו ילד. את לא שמעת על ההכרזה, אה?

מ. גָמַרְמוּר: איזה הכרזה, בן-אדם?

פומפאוס:  כל הבתי-מין בַּפּרברים של וינה נידונו להריסה.

מ. גָמַרְמוּר: ואלה שבעיר?

פומפאוס:  שם העסק ימשיך לדפוק. היו הורסים גם אותם, רק שאיזה איש-עסקים ממולח שם עליהם יד.

מ. גָמַרְמוּר: אבל את כל בתי הנופש שלנו בפרברים יהרסו?

פומפאוס:  עד אבק, מאדאם.

מ. גָמַרְמוּר: איי, הנה לך מהפכה חברתית אמיתית! מה יהיה אתי?

פומפאוס:  די; אל תדאגי: לפרקליטים טובים יש תמיד לקוחות. גם אם תשני מקום,  לא תשני מסחר. אני עדיין אהיה הבַּרְמֶן שלך; אומץ, ירחמו עלייך; אתן שכמעט הוצאתן את העיניים שלכם בְּשֵרוּת, תקבלו יחס מתחשב.

מ. גָמַרְמוּר: מה אנחנו עושים פה, ברמן-גבר? בוא נסתלק.

פומפאוס:  הנה בא סיניור קלאודיו, מובל בידי מנהל הכלא למאסר; הנה מאדאם ג'ולייט.

              (נכנסים מנהל הכלא וקצין עם קלאודיו וג'ולייט; לוציו ושני האדונים)

קלאודיו:   מה אתה מציג אותי לראווה,

              איש? קח אותי לכלא, כפי שנגזר.

מנהל הכלא: זה לא מכוונה רעה, פשוט   

              כך בפירוש ציווה כְּבוד אנג'לו.

קלאודיו:   ככה האל האנושי, שלטון,

              דורש כי נשלם על חטאינו.   

              כמו אלוהים: ירצה לחמול, יחמול;

              אם לא אז לא; אבל תמיד צודק.

לוציו:       איך, קלאודיו? על מה המעצר הזה?

קלאודיו:   על עודף של שחרור, לוציו. זלילת

              שחרור סופה שלילת שחרור וצום;

            מהפרזה נולדת הגבלה.

            עכברושים בולעים בְּחשק רעל,

            ואנחנו רק רצים צמאים אל רוע,

            ואז כששותים אותו - מתים.

לוציו:       אם לי יֵצאו אמרות חוכמה כאלה תחת מעצר, אני כבר קורא לכמה מהנושים שלי לפעול. אם כי, לומר את האמת, אני מעדיף את השטחיות  של החופש על העומק של הכלא. מה הפשע שלך, קלאודיו?

קלאודיו:   רק להגיד אותו זה שוב לפשוע.

לוציו:       זה רצח?

קלאודיו:               לא.

לוציו:                         זימה?

קלאודיו:                                 אפשר לומר.

מנהל הכלא: קדימה, אדוני; צריך ללכת.

קלאודיו:   מלה, חבר. -  לוציו, מלה אתך.

לוציו:       מאה מלים, אם זה יעזור לך.

              כל כך מְמשטרים זימה?  

קלאודיו: זה מצבי: על פי ברית אירוסין

          כַּדת עליתי על מיטת ג'ולייט.

          אתה מכיר אותה; והיא אשתי

          לכל דבר, חוץ מטקס כלולות

          פומבי. מזה נמנענו מאחר

          שהנדוניה שלה – כיתומה –

          שמורה בידי קרוביה, וחשבנו

          להסתיר מהם את אהבתנו עד

          שהזמן יטה אותם לטובתנו

          ויַפרה את הכספת שלהם.

          אבל התענוג החשאי  

          המשותף שלנו כבר מודפס 

          בְּאות בולטת על ג'ולייט.

לוציו:                         במקרה  

         בַּבטן?

קלאודיו:                    בדיוק, לצערנו.      [/ למרבה הצער, כן.]

          והמחליף של הדוכס עכשיו –

         אולי נצנץ לו החידוש, או אולי

        העם הוא סוס שעליו רוכב מושל,

        ואם על האוכף יש איש חדש,

        אז הוא מיד נועץ דורבן להראות    

        שהוא שולט; אם עריצות באה

        עם התפקיד או מהאישיות       

        של זה שממלא אותו – על זה

        אין לי תשובה, אבל מושל חדש זה

        מֵקים עלי כל עונש ארכיונִי

        שהיה תלוי כמו שריון חלוד

        על קיר תשע-עשרה שנים, מבלי שאיש

        לבש אותו; וכדי לקנות שֵם, הוא

        מטיל עכשיו עלי מין חוק רדום

         שכבר נשכח; ברור, רק בשביל שֵם.

לוציו:  מתערב שזה ככה. והראש שלך מונח כל כך רופף על הכתפיים, שאנחה אחת של ילדונת מאוהבת תעיף אותו. תפנה אל הדוכס ותעתור.

קלאודיו: ניסיתי, אבל אין להשיג אותו.

         לוציו, בבקשה, עשה לי רק

        טובה אחת: הבוקר אחותי

        נכנסת לְמנזר, ומתחילה

        שם את תקופת הנסיון. גלה לה

        את מצבי המסוכן: תפציר

        בשמי שהיא תתיידד עם המושל

         הכה חמוּר; בקש שהיא תכבוש

         אותו. יש לי תקווה גדולה בזה.

         כי בִּנעוריה יש דיבור אילם

         נכנע, כזה שמרגש גברים;

         וחוץ מזה יש לה כִּשְרון פלאים

         במשחקי טיעון והגיון

         והיא יודעת לשכנע.

לוציו:   הלוואי שהיא תוכל; גם להצלת כל מי שכמוך, שעלול להימחץ תחת ענישה כבדה, וגם להצלחת חייך, שיהיה לי חבל אם ילכו לאיבוד באופן כל כך טפשי במשחק שש-בש. – אני יוצא אליה.

קלאודיו:  אני מודה לך, לוציו חבר-טוב.

לוציו:  תוך שעתיים.

קלאודיו:   קדימה, קצין, לדרך.

         יוצאים.


מערכה 1, תמונה 3 -


נכנסים הדוכס והנזיר תומס.

דוכס:  לא, שְכח מזה, איש קודש; אל תחשוב

         שחץ חלוש של אהבה יכול

         להינעץ בְּלב מוצק. הטעם

         שאני מבקש ממך מסתור לשהות בו

         הוא רציני וגם בוגר יותר  

        ממשחקים של נוער מיוחם.

נזיר:   כבודך יכול לדבר על זה?

דוכס:                                     אדון

         קדוש טוב, מי כמותך יודע כמה

         תמיד אהבתי את החיים לחוד,

         כמה סתמי נראָה לי להסתופף    

         באירועי חברה של ילדי שמנת.

        מסרתי את שלטוני וסמכותי

        בווינה פה לידי כבוד אנג'לו –

        אדם שכולו חומרה והתנזרות –

        והוא סבור שנסעתי לפולין,

        כי זה מה שהפצתי בציבור,              [/ כי זה מה שמכרתי לציבור

        וזה תפס. עכשיו, אדון אדוק,     / והוא קנה. עכשיו, אדון אדוק,]

        תשאל למה אני עושה את זה. 

נזיר:   שאלתי, אדוני.

דוכס:  יש לנו תקנות קשוחות, חוקים

         נושכים, בְּלמים הכרחיים לחסום

         סוסים משתוללים, אבל כבר תשע-

         עשרה שנים שחררנו את החבל;

         קצת כמו אריה זקן בִּמערה

         שלא יוצא לצוד. עכשיו אנחנו

         כמו אבא מטופש שיש לו שוט,

         והוא מנופף בו מול הילדים  

         רק לאיוּם, בלי להשתמש בו; עם

        הזמן השוט, במקום להפחיד, הוא סתם

        בדיחה. גם החוקים שלנו, אם

        הם לא נֶאכפים, הם כמו מתים -

        מתירנות עושה צחוק מהצדק,

        תינוק מכה את האומנת, כל

        הסדר הטבעי סוטֶה לָעוקם.

נזיר:   מעלתך יכול היה לשחרר

         את הצדק הכבול הזה מתי

         שהתחשק לו; זה היה נראֶה

        חזק יותר לו בא ממך מאשר

        מאנג'לו.

דוכס:               אולי חזק מדי.

          כיוון שבאשמתי העם קיבל

          מרחב, זו עריצות לחבוט בו או

          להצליף בו על מה שאני עצמי

          הזמנתי - כי אנחנו מזמינים

          פשעים אם נאפשר שיעברו

          בלי עונש. בדיוק לכן, אבי,       

         שמתי על אנג'לו את המִשְרָה;

         שבהסוואת שמי הוא יתקוף פתאום,  

        בעוד שאני לא מעורב בַּקרב       

        לספוג שום השמצה. וכדי לבחון

        איך הוא שולט, אני, בתור נזיר

        מן המסדר שלך פה, אסתובב

        בין הצמרת והעם. לכן

        בבקשה, תן לי גלימה, והדְרך

        אותי איך לשחק באמינות

        נזיר. אתן לך אחר כך עוד

        סיבות לַמעשה שלי; רק זאת

       בינתיים: אנג'לו – סרגל; דרוּך

       תמיד מול כל זדון; מודה בקושי

       שזורם בו דם; או שלחם טעים לו

       יותר מאבן; אז עכשיו נראה

       אם עקרונות מכוח משתנים,

       ואיך מי ש"נראה" נראה בפנים.

       יוצאים.


מערכה 1, תמונה 4 -


נכנסות איזבלה ופרנציסקה, נזירה.

איזבלה:   ואין לַנזירות פה עוד זכויות?

נזירה: מה, אלה לא מספיק?

איזבלה:  בהחלט; לא התכוונתי שאני

         בעד יותר, להיפך, שאולי

         צריך עוד להחמיר בהגבלות

         על אחיותינו, בנות מסדר סֶנט קלר.

לוציו (מבחוץ): הלו! שלום על כל הבית!

איזבלה:                                            מי זה?

נזירה: זה קול של גבר! איזבלה חומד,

         פתחי את המנעול אַת, בררי

         מה הוא רוצה פה; לך מותר, לי לא;

         את לא נדרת עדיין; אחרי זה,

         אסור לך לדבר עם גבר אלא

        בנוכחות אם המנזר; ואם

        את מדברת, אז את לא מראה

         פנים; ואם את כן מראה פנים,

        אסור לך לדבר. הוא שוב קורא.

        בבקשה לכי ותעני לו.

         (פורשת)

איזבלה:        שלום והצלחה! מי זה קורא שם?

         (נכנס לוציו)

לוציו:  ברכה על הבתולה - אם את כזאת -

         והלחיים-וֶרד מכריזות

         שאת מאד – תוכלי לתת לי יד

         ולכוון אותי אל איזבלה,

         היא טירונית פה במקום, אחות

        יפה של אח אומלל שלה, מר קלאודיו?

איזבלה:   ולמה "אח אומלל שלה"? אני

           שואלת כי, תדע לך, אני

          היא איזבלה זו, ואחותו.

לוציו:  יפה רכה, אחיך מוסר לך ד"ש.  

         לא להלאות אותך, הוא בבית סוהר.

איזבלה:  אוי לי! על מה?

לוציו:  על מה שאם אני שופט שלו

         היה מקבל בתור עונש – תודה.

         הוא עושה לידידה שלו תינוק. 

איזבלה:  אדון, בלי סיפורים.

לוציו:                             זאת האמת.

         נכון שאצלי זה חטא ממש קבוע

         למתוח בחורות, להתלוצץ,

         לשון לחוד ולב לחוד, אבל

         אנ' לא משחק ככה עם כל בתולה.

         את בעיני דבר שָמַיימי

         וקידושִי, בזכות הנזרנות

         שלך, את רוח בת אלמוות, אז

         אתך צריך ביושר לדבר,

         כמו עם קדוש.

איזבלה: אתה מחלל קדוּשה כשאתה לועג לי.

לוציו:  להיפך. באמת ובקיצור:

         אחִיך ואהובה שלו התחבקו;

         כמו שמאוכל מתמלאים, או כמו

         שעם הזמן שדה בּוּר מהַזְרעה

         מביא יבול, הרחם הפורה

         שלה נותן ביטוי לעבודת

         האדמה והחרישה שלו.

איזבלה:  מי בהריון ממנו? אחותי

         ג'ולייט?

לוציו:               היא אחותך?

איזבלה:  כאילו, כמו שילדות קוראות

         אחת לאחרת מחיבה.

לוציו:                             זאת זאת.

איזבלה:   שיתחתן איתה!

לוציו:                           זה העניין.

         שהדוכס באופן מסתורי

         נסע; הוליך לא מעט ג'נטלמנים –

         כולל אני – באף, באיזה תקוות

         לפעולה צבאית; עכשיו הֵבנו,

        מאלה שבקיאים בכל חוטי

        המדינה, שהיה מרחק עצום

        בין מה שהוא הכריז לַכּוונה

        האמיתית. על המושב שלו,

        עם כל קשת הסמכויות שלו,

        מושל כבוד אנג'לו; איש שהדם

        שלו מרק של שלג; בן-אדם            [/ שלו ממש מיץ שלג; בן-אדם]

        שלא מרגיש אף פעם שום דקירה

        של יצר או תנודת חוש; רק בולם [/ מקהה]

        את חוד החשק הטבעי שלו

        באוצְרות רוח, בלימוד וצום.

       כדי להפחיד את המתירנות,  

        שהתרגלה לברוח מחוקי

        ברזל כמו עכברים מפני אריה, הוא  

        שלף מין תקנה שהמשקל

       שלה יושב כרגע על חיי

        אחיך; עליה הוא מכניס אותו

       למאסר, וימצה את כל

       כובד הדין כדי לעשות דוגמה

       ממנו. אין תקווה, אלא אם כן  

       תצליחי את, בתחנונים יפים

      שיש לך, לרכך את אנג'לו.

      זה מה שבאתי לתווך בינך

     לְאח-שלך-מסכן.

איזבלה:                             הוא באמת

         רוצה – להרוג אותו?

לוציו:                              גָזר כבר דין;

         ולפי מה ששמעתי מנהל

         הכלא כבר הוציא צו הוצאה

         להורג.

איזבלה:         איי, איזו יכולת יש לי הקטנה

         לעזור לו?

לוציו:                תנסי את הכוח שיש לך.

איזבלה:  כוח שלי? אוי, אני בספק.

לוציו:  ספקות הם כמו בוגדים, גורמים לנו

         לאבּד כל טוֹב שיכולנו להשיג

         רק מהפחד לנסות. תלכי

         אל אנג'לו, לַמדי אותו לדעת:

         כשנערות מתחננות, גברים

         נותנים כמו אֵלים; אבל כשהן

         בוכות, כורעות על ברך, ממלאים

         להן ת'בקשות כאילו הן

         בקשו אותן מעצמן.

איזבלה:                                    אני אֶראה

         מה אני יכולה.

לוציו:                       אבל מהר.

איזבלה:  אני יוצאת לדרך;

         רק איידע את אֵם המנזר

         בַּפּרשה. אני מודה לך

         בהכנעה. תמסור לאחי שלומות:

         אודיע לו הערב איך הצלחתי.

לוציו:  אני נפרד.

איזבלה:                    שלום, אדון יקר.

         יוצאים [לחוד].


מערכה 2, תמונה 1 -


נכנסים אנג'לו, אסקאלוס, משרתים, שופט.

אנג'לו: אסור שנעשה מהחוק דחליל,

      כזה שמוצב כדי להפחיד עופות

      דורסים, ואז עומד על המקום  

      עד שהוא הופך להיות קן לציפור

      במקום איוּם.

אסקאלוס:                         נכון, רק בוא נהיה

       מדויקים, נחתוך קצת עם אזמל

      ולא נקצוץ [/ נגדע] למוות עם גרזן.

      אוי, האדון הזה שאני מבקש

     להציל, היה לו אבא מכובד.

     שרק יחשוב כבודך,

     אשר מחמיר בקלה כבחמוּרה: [/ שבלי ספק מחמיר בכל מצווה:]

     כשמדובר ביצרים שלך,

    לו הזמן היה חובר אל המקום,

    או המקום אל הרצון, ואם

    בְּמעשה לוהט אחד של דם חם

    יכולת להגשים את מטרתך,

    אם לא היית פעם בחיים

    נכשל בדיוק במה שעכשיו אתה

    מאשים אותו, ומקומם עליך

    את  החוק.

אנג'לו: פיתוי זה משהו אחד, ליפול

       זה, אסקאלוס, דבר אחר. נכון

      שבְּחֶבר מושבעים שאחראי

     לגזור דין עשויים לשבת גם

     גנב, או שניים, אשמים יותר

     מזה שהם שופטים. אבל החוק -

     הוא שם יד רק על מה שהוא רואה.        

     מה יעשה החוק אם הפושעים

     שופטים את הפושעים? זה די ברור:

     פנינה שניתקל בה, נתכופף

     לקחת, כי ראינו; אבל מה

     שלא רואים – דורכים עליו ולא

     חושבים עוד. אתה לא יכול להמעיט

     באשמתו בגלל שגם לי יש

     פגמים כאלה; אדרבא, תאמר לי:

     כשאני, שפוסל אותו, אפשע כמותו,

     הדין שלי יגזור עלי דין מוות

     בלי חנינה. אדון, עליו למות.

       (נכנס מנהל בית הכלא)

אסקאלוס: מה שחוכמתך תחליט.

אנג'לו:                               איפה מנהל

         הכלא?

מנהל הכלא:              כאן, כבודך.

אנג'לו:                                           תדאג שעד

         תשע מחר בבוקר קלאודיו מת;

         שיאמר וידוי לכומר ויהיה

         מוכן, כי זה קץ המסע שלו.

         (יוצא מנהל הכלא)

אסקאלוס:  יסלח לו אלוהים; סלח לכולנו, אל.

         אחד מרע ממריא, אחד מטוב נופל.

         יש הניצל מתופת, גם אם הוא מושחת;

         יש מי שמקולל על סתם טעות אחת.

         (נכנסים מרפק, שוטרים, קצף ופומפאוס)

מרפק:   בואו, תקחו אותם מלהֵנה. אם אלה אזרחים טובים של החברה, אנשים שרק מממשים את השימוש שלהם בבתי משמוש, אז אני לא יודע מה זה חוק. תקחו אותם מלהנה.

 אנג'לו:   סלח לי, אדוני, איך קוראים לך? ומה העניין?

מרפק:    אם תרשה לי, כבודו, אני שוטר עלוב של הדוכס, וקוראים לי מרפק. אני פה נשען על הצדק, אדוני, ואני פה מביא פה לפני כבודך הטוב שני מְבצעי טובה ידועים לרעה.

אנג'לו:    מבצעי טובה? איזה מין טובה הם ביצעו? הם לא במקרה מְבצעי תועבה?

מרפק:    עם כל הכבוד לְכְּבודו, אני לא יודע טוב לתאר וְלתעב אותם. אבל מנוולים בדיוק זה בדיוק מה שהם, על זה אני בטוח, וחסרי כל אמונה תְפילה.

אסקאלוס (לאנג'לו): זה טוב. הנה שוטר חכם.

אגנ'לו:   נו קדימה. מה הדרגה שלהם? מרפק קוראים לך? למה אתה לא מדבר, מרפק?

פומפאוס:  הוא לא יכול, אדוני, הוא איבד ת'ידיים והרגליים.

אנג'לו:   מה אתה, אדוני?

מרפק:   הוא, אדוני? מוזג, אדוני; סרסור חצי-משרה; אחד שמשרת אשה רעה; שאת הבית שלה, אדוני, ככה אומרים, סנדלו בפרברים; ועכשיו היא טוענת לְבֵּית-מרחץ – שאני לדעתי הוא גם כן בַּיִת מאד מְפוּקפָק.

אסקאלוס: איך אתה יודע את זה?

מרפק:   אשתי, אדוני, שאני מפליץ עליה בחוֹם -

אסקאלוס: איך? על אשתך?

מרפק:    כן, אדוני; שתודה לאל היא אשה ישרה –

אסקאלוס: ועל זה אתה  מ פ ל י ץ  עליה?

מרפק:   תרשה לי, אדוני, להפליץ על עצמי כמו על עצמה, אני אומר שהבית הזה, אם הוא לא בַּית בושת, שככה יהיה לה רע כל החיים, כי הוא בַּית גועל נפש.  

אסקאלוס: איך אתה יודע את זה, שוטר?

מרפק:   איך, אדוני, דרך אשתי, שאם היא היתה אשה עם חוש בשר, אפשר היה להאשים אותה בשיגוליזציה, ניאוּפיזציה וכל סוג של לִכְלוּכיזציה שם.

אסקאלוס: בתיווך האשה?

מרפק:   כן, אדוני, בתיווך המתווך של מאדאם גמרמור; אבל כמו שהיא ירקה לו בפרצוף, היא עשתה לו נא באוזן.

פומפאוס:  אדוני, שכבודך יסלח לי, זה לא ככה.

מרפק:   תוכיח את זה מול האדונים המחורבנים פה, אדוני המכובד, תוכיח.

אסקאלוס (לאנג'לו): אתה שומע איך הוא משתבש בשפה?  

פומפאוס:  אדוני, היא הגיעה עם בטן מתקדמת; ועם חשק, שתסלחו לי כבודכם בטובכם, לשזיפים מבושלים; שזה אצלנו המנה מספר אחד, כי זה תרופה טובה ללא חשוב; בקיצור, אדוני, היה לנו רק שניים כאלה בבית, שבדיוק באותו רגע קט עמדו להם בצלחת פירות, צלחת של איזה שלוש פני, רבותי, כבודכם מכירים צלחות כאלה, זה לא צלחות חרסינה, אבל צלחות טובות מאד –

אסקאלוס: תתקדם, תתקדם, לא חשוב הצלחת, אדוני.

פומפאוס:  נכון מאד, אדון, הצלחת שוָוה לַמחט: בזה אתה מאד צודק; אבל לעניין. כמו שאני אומר, הגברת מרפק הזותי, שהיתה ,כמו שאמרתי, עם ילד בדרך ועם בטן מנופחת, ועם חשק, כמו שאמרתי, לשזיפים; בְּזמן שלנו היו רק שניים בצלחת, כמו שאמרתי, כי מר קצף פה, האיש הזה עצמו,  אכל את היתר, כמו שאמרתי, ואני אומר שילם עליהם טוב מאד – כי, כמו שאתה יודע, מר קצף, אני לא יכול לתת לך שלושה פני החזר –

קצף:  ברור שלא.

פומפאוס:  יפה; אז אתה באותו רגע, אם זכוּר'ךָ, פיצחת את החרצנים של השזיפים האלה –

קצף:   בדיוק, ככה אני עשיתי.

פומפאוס:  נו, יפה מאד: ואני סיפרתי לך אז, אם זכוּר'ךָ, שזה-וזה וגם הוא-והוא סובלים כבר ככה שאין לרפא מאתה-יודע-מה, אם הם לא ייכנסו לדיאטה אקסטרה-רצינית, כמו שאמרתי לך –

קצף:   הכל נכון.

פומפאוס:  נו, אז יפה מאד –

אקסאלוס: שמע, אתה ליצן טרחן. לעניין: מה עשו לאשתו של מרפק שהוא בא להתלונן עליו? תעביר אותי צעד צעד מה עשו לה.

פומפאוס:  אדוני, כבודך לא יכול עוד לעבור את זה.  

אסקאלוס: לא, אדוני, אני גם לא מתכוון.

פומפאוס:  לא, אבל אתה עוד תעבור, במחילה מכבודך. ואני מתחנן לך, תביט נא טוב אל תוך מר קצף פה, אדון; בן-אדם עם הכנסה של רק שמונים לשנה, שאבא שלו מת ביום כל הקדושים – זה לא היה ביום כל הקדושים, מר קצף?

קצף:   בְּערב יום-כל.

פומפאוס:  נו, יפה מאד: הלוואי שפה רק אמת ויציב. הוא, אדוני, שישב, כמו שאני אומר, על כסא נוח, אדוני – זה היה בחדר הגדול שלנו, שנקרא "אשכול ענבים",  שזה התענוג שלך לשבת שם, נכון או לא?

קצף:  נכון מאד, כי זה חדר חמים, וטוב לחורף.

פומפאוס:  נו, יפה מאד: הלוואי שפה רק אמת ויציב.

אנג'לו:  זה יימשך כמו לילה בארץ רוסיה,

              שם זה ארוך. אני הולך, תקשיב

              אתה לעלילה, והלוואי

              תימצא עילה להצליף בהם כולם.

אסקאלוס: אני בטוח; בוקר טוב, כבודו.

              (אנג'לו יוצא)

                עכשיו, אדוני, קדימה. מה עשו לאשתו של מרפק, אחת ולתמיד?

פומפאוס:  אחת, אדוני? לא עשו לה כלום פעם אחת.

מרפק:   אני מבקש, אדוני, תשאל אותו מה האיש הזה עשה לאשתי.

פומפאוס:  אני מבקש, כבודו, תשאל אותי.

אסקאלוס: נו, אדוני, מה הג'נטלמן הזה עשה לה?

פומפאוס:  אני מבקש, אדוני ,תביט בפרצוף של הג'נטלמן הזה. מר קצף טוב, תביט על כבודו; זה למטרה טובה. – כבודו מתבונן על הפנים שלו?

אסקאלוס: כן, אדוני, טוב מאד.

פומפאוס:  לא, אני מבקש, תתבונן טוב.

אסקאלוס: טוב, אני מתבונן.

פומפאוס:  כבודו רואה משהו מזיק בפנים שלו?

אסקאלוס: לא.

פומפאוס:  אני אשבע על כל כֶּרך קודש, הפנים שלו זה הדבר הכי גרוע בו. טוב, אז: אם הפנים שלו זה הדבר הכי גרוע בו, איך יכול היה מר קצף לעשות לאשתו של השוטר איזה נזק? שכבודו את זה יסביר לי.

אסקאלוס: הוא צודק, שוטר; מה אתה אומר על זה?

מרפק:   אל"ף, אם תרשה לי, הבית הוא חשוב מרכזי; בי"ת, הוא חשוב מרכזי; ואשתו היא חשובה מרכזית.

פומפאוס:  ביקר לי, אדוני, אשתו בן-אדם חשוב יותר מכולנו.

מרפק:   טינופת, אתה משקר! אתה משקר, טינופת זבל! עוד לא קרה שהיא נחשדה חשובה בעיני איש, אשה או ילד.

פומפאוס:  אדוני, היא נחשבה בעיניו, לפני שהתחתן איתה.

אסקאלוס: מי חכם יותר פה, צדק או עוול? זה אמיתי?

מרפק:   אח חתיכת חלאה! חתיכת טינופת! חתיכת חניבל מנוול! היא נחשבה בעיני לפני שהתחתנתי איתה? אם אני החשדתי אותה בתור חשובה, או היא אותי, שמעלתך לא יראה אותי שוטר עלוב של הדוכס. תוכיח, חתיכת חניבל מנוול, או שאני אתבע אותך על תקיפה.

אסקאלוס: אם הוא יכניס לך בוקס בפרצוף, תוכל גם לתבוע אותו על דיבה.

מרפק:   יפה, תודה רבה על זה, כבודך. מה כבודך רוצה שאני אעשה עם הטינופת המנוול הזה?

אסקאלוס: האמת, שוטר, היות שיש לו עוד כמה עבירות שהיית מגלה אם יכולְתָּ, תן לו להמשיך בדרכיו עד שתדע מה הן.

מרפק:   יפה, תודה רבה על זה, כבודך. – אתה רואה, חתיכת טינופת מנוול עכשיו, מה בא עליך עכשיו. אתה צריך להמשיך, חתיכת טינופת, אתה צריך להמשיך. 

אסקאלוס: איפה נולדת, חבא?

קצף:    פה בווינה, אדוני.

אסקאלוס: אתה מרוויח שמונים בשנה?

קצף:   כן, בטובך, אדוני.

אסקאלוס (לפומפאוס): מה המקצוע שלך, אדוני?

פומפאוס:  מוזג, מוזג של אלמנה עלובה.

אסקאלוס: השם של הגברת שלך?

פומפאוס:  מאדאם גמרמור.

אסקאלוס: היה לה יותר מבעל אחד?

פומפאוס:  תשעה, אדוני; האחרון גמר אותה גמוּר.

אסקאלוס: תשעה! – בוא הנה אלי, מר קצף. מר קצף, לא הייתי  רוצה שתסתובב עם מוזגים; הם יגלחו אותך, מר קצף, ובגללך יתלו אותם. תסתלק, ושאני לא אשמע ממך יותר.

קצף:  תודה רבה, כבודך. אני מצדי, אני אף פעם לא נכנס לבָּר אם לא בחשו לי איזה בחישה.

אסקאלוס: טוב; אז זהו, לא יותר, מר קצף. כל טוב. (יוצא קצף) בוא אתה אלי, אדון מוזג. איך קוראים לך, אדון מוזג?

פומפאוס:  פומפאוס.

אסקאלוס: איך עוד?

פומפאוס:  פרצוף תחת, אדוני.

אסקאלוס: הדבר הכי גדול אצלך זה באמת לא הפרצוף; כך שבשורה התחתונה אתה ממש פומפאוס הגדול.  פומפאוס, אתה חלקית סרסור, פומפאוס, עד כמה שאתה מצייר את עצמך בתוך מוזג, נכון? בוא תגיד לי את האמת, זה רק יהיה לטובתך.

פומפאוס:  האמת, אדוני, אני בן-אדם מסכן שרק רוצה להתפרנס.

אסקאלוס: איך אתה רוצה להתפרנס, פומפאוס? בתור סרסור? מה אתה חושב על המקצוע, פומפאוס? זה מקצוע חוקי?

פומפאוס:  אם החוק היה מתיר, אדוני.

אסקאלוס: אבל החוק לא מתיר, פומפאוס. וזה לא יהיה מותר בווינה.

פומפאוס:  מעלתך מתכוון לסרס ולעקר את כל הנוער של העיר?

אסקאלוס: לא, פומפאוס.

פומפאוס:  אז בינינו, לדעתי הענייה, הם יתנו בראש. אם מעלתך יעשה סדר במה  שנוגע לזונות והקליינטים, אין לך מה לדאוג לגבי הסרסורים.

אסקאלוס: מתחילים פה סדרים חדשים נחמדים, תשמע ממני. רק עריפות ותליות.

פומפאוס:  אם תערוף ותתלה את כל מי שפושע בצורה הזאת רק עשר שנים רצוף, תצטרך להוציא מכרז לראשים חדשים: אם החוק הזה מחזיק בווינה עשר שנים, אני אשכור את הבית הכי מפואר בעיר בשתי פרוטות למטר מרובע. אם תחיה לראות שזה קורה, תגיד שפומפאוס אמר לך ככה.

אסקאלוס: תודה לך, פומפאוס טוב; ובתמורה לנבואה שלך, הקשב: אני מייעץ לך, שאני לא אמצא אותך מולי שוב על שום תלונה שהיא; לא, אפילו לא על זה שאתה גר איפה שאתה גר. אם זה יקרה, פומפאוס, אני אקרקס אותך כמו יוליוס קיסר את פומפאוס שלו: במלים פשוטות, פומפאוס, אני אדאג שיצליפו בך. אז נכון לעכשיו, פומפאוס, כל טוב לך.

פומפאוס:  אני מודה לכבודך על העצה הטובה; (הצידה) אבל אני אמלא אותה כמו שיחליטו הבשר והמזל.

                  תצליף בי? לא, עגלון יצליף בַּסוס.

                  בְּלב של איש מקצוע אין היסוס.

              (יוצא)

אסקאלוס: בוא אלי הנה, מר מרפק: בוא, אדון שוטר. כמה זמן אתה ממלא תפקיד שוטר?

מרפק:  שבע שנה וחצי, אדוני.

אסקאלוס: חשבתי, לפי המומחיות המקצועית, שאתה כבר כמה זמן בעסק. אתה אומר שבע שנים ביחד?

מרפק:  וחצי, אדוני.

אסקאלוס: אוי, היה לך קשה: לא הוגן שמפילים עליך כל כך הרבה. אין במחוז שלך מספיק אנשים מיומנים?

מרפק:  האמת, אדוני, מעט אנשים עם שכל בעניינים כאלה. איך שהם מתמנים, הם שמחים למנות אותי במקומם; אני עושה את זה בשביל קצת כסף, לוקח עלי כל חובה.

אסקאלוס: תדאג להביא לי שמות של איזה ששה או שבעה מהחשובים ביותר באזור שלך.

מרפק:  אליך הביתה, אדוני?

אסקאלוס: אלי הביתה. כל טוב לך. (יוצא מרפק) מה השעה, לדעתך?

שופט:   אחת-עשרה, אדוני.

אקסרלוס: בבקשה בוא אתי הביתה לארוחת-ערב.

שופט:  תודה רבה לך מכל הלב.

אסקאלוס: עצוב לי על מותו של קלאודיו, אבל אין

              מה לעשות.

שופט:                        לורד אנג'לו חמוּר. [/ מחמיר.]

אסקאלוס: זה הכרחי. מה שנראה חמלה

      הוא לא תמיד חמלה. המחילה –

     לרוב לכאב חדש היא מובילה.

     ובכל זאת, קלאודיו המסכן. אבוד.

     בוא, אדוני.

      יוצאים.


מערכה 2, תמונה 2 -


נכנסים מנהל הכלא ומשרת.

משרת: הוא יושב בדין; כבר הוא יבוא; אמסור

         שבאת. 

מנהל הכלא:          בבקשה. (יוצא משרת) אבדוק מה הוא

         רוצה; אולי עוד יתחרט; איי, הוא

         פָּשע כמו שפושעים בחלומות;

         כל גיל וכל שכבה חוטאים בזה,

         והוא על זה ימות?!

         (נכנס אנג'לו)

אנג'לו:                                 כן, מה העניין,

         מנהל הכלא?

מנהל הכלא:        רצונך שקלאודיו

         ימות מחר?

אנג'לו:                 מה, לא אמרתי "כן"?

         אין לך צו? למה אתה שואל שוב?

מנהל הכלא: שלא אהיה פזיז מדי. תקן

         אותי, אבל ראיתי כבר אחרי

         שמוציאים להורג, איך בית משפט

        חוזר בו מחומרת הדין.

אנג'לו:                               עזוב;

         כל זה עלי; מלא את תפקידך

         או תפנה את מקומך; נוכל

         גם בלעדיך להסתדר. 

מנהל הכלא:                     סליחה

         מקרב לב, כבודו. מה יש לעשות עם

         ג'ולייט הנאנקת? היא קרובה

         מאד ללדת.

אנג'לו:                  שלח אותה לאיזה

         מקום הולם יותר. ובמהירות.

         (נכנס משרת)

משרת: פה אחותו של זה שנידון למוות,

         רוצָה פגישה אתך.

אנג'לו:                        יש לו אחות?

מפקד: כן, בטובך, עלמה מאד צנועה,

         ובקרוב מוסמכת כנזירה,

         אם עוד לא הוסמכה.

אנג'לו:                           שתיכנס.

         (יוצא משרת)

          תדאג שהנואפת תסולק.

         שתקבל מספיק למחייתה,    

         בלי מותרות. תצא על כך פקודה.

         (נכנסים לוציו ואיזבלה)

מפקד: כבודו.

         (הולך)

אנג'לו:            חכה. (לאיזבלה): שלום. מה רצונך?

איזבלה:  אני פה שתדלנית שבורת לב מול  

         כבודך. אם רק יואיל כבודך להקשיב לי.

אנג'לו: טוב, מה השתדלנות שלך?

איזבלה:                                 יש חטא

         שמתועב עלי מאד, ואני

         רוצה מאד שהוא יוּכֶּה באגרוף

         הצדק; שלמענו לא ארצה

         להתחנן, אלא שאני חייבת;

         שלמענו אסור לי להתחנן,

         רק שאני כולי סכסוך בין כן

         ולא.

אנג'לו:         טוב; העניין הוא?

איזבלה:                                      יש לי אח,

         נידון למוות. אני מפצירה

         בך, תרשיע את החטא שלו, 

         לא את האח שלי.

מפקד (הצידה): יתנו לךְ המרומים חסְדֵי שכנוע!

אנג'לו: להרשיע חטא, ולא את החוטא בו?

         הרי כל חֵטא מורשע לפני שעוד

         בוצע. תפקיד של סתם בובה היה לי

         אילו הייתי מעניש פשעים,

         שגזר דינם חקוק מזמן, אבל

         פוטר את הַמְּבצֵע.               

איזבלה:                             איי החוק

         צודק אבל חמוּר: טוב, אז היה

         לי אח. ישמור אותך האל, כבודו. (הולכת)

לוציו (לאיזבלה): אל תוותרי; קדימה שוב, אליו,  

         תיפלי על הברכיים, תיצמדי

         לו אל הבגד. את קרה מדי.

         אם היית צריכה סיכה את לא היית

         דורשת בלשון כל כך פושרת.  

         אליו, אני אומר.

איזבלה:                     עליו למות?

אנג'לו:   אין שום תרופה, עלמה.

איזבלה:  כן, יש; לדעתי אתה יכול

         לסלוח לו, ולא אדם ולא

         שמיים יְבַכּו את הטובה.

אנג'לו: לא רוצה לעשות זאת.    

איזבלה:                                   אבל לוּ

        רצית היית יכול?  

אנג'לו:                      תראי, אם אין

        ברצוני, אין ביכולתי. 

איזבלה:                                  אבל

       היית כן עושה זאת, בלי לעשות

       שום עוול לָעולם, לו בלבך

       נגעה חמלה כזאת כמו בשלי

       אליו?

אנג'לו:          דינו נגזר, מאוחר מדי.

לוציו (לאיזבלה): קרה מדי.

איזבלה:  מאוחר מדי? לא, לא. מלה שאמרתי,   

         אני יכולה לחזור ממנה. בוא,

         תאמין בזה: שום סמל של שלטון,

         לא כתר מלך, לא חרב מושל, 

         ולא שרביט פיקוד, גלימת שופט –

       אין בהם מחצית של אצילות

       וחן כמו בחמלה.

       אם הוא היה אתה, ואתה הוא,

       היית אז מוֹעד כמותו, אבל

       הוא לא היה נוקשה כמותך.

אנג'לו:                                 לכי

         בבקשה.

איזבלה:                הלוואי בְּאלוהים 

       היתה לי העוצמה שלך, ואתה

       היית איזבּל; אז היה ככה? 

       לא-לא, הייתי מוכיחה מה זה

       להיות שופט, ומה אסיר.

לוציו (הצידה): כן, תצבטי אותו, זה הסגנון.

אנג'לו: אחיך נידון ביד החוק, ואת

         סתם משחיתה מלים.

איזבלה:                             אוי לא, לא, לא!

         הרי כל הנפשות אי פעם כבר  

         נידונו על חטא קדמון, והוא שיכול

         היה להעניש כל בן אנוש

         מצא תרופה. מה היה מצבךָ

         אם הוא, פסגת כל השופטים, היה

       שופט אותך כפי שאתה? אה, רק

       תחשוב על זה, והחמלה תנשוב

       מפיך כמו אדם ששוב נברא.

אנג'לו: לידיעתך, יפָה: החוק, ולא

       אני, מרשיע את אחיך. גם לוּ

       היה קרוב שלי, אח, בן, זה לא

       היה שונה: עליו למות מחר.

איזבלה: מחר? איי, זה פתאום! 

        תחוס עליו, תחוס עליו!

       הוא לא מוכן למוות עוד. אפילו

       במטבחים אנחנו לא הורגים

       עופות לא בעונה. אז נשרת

       את השמיים בפחות כבוד

       מאשר את הגוף הנלוז שלנו?  

       אדון טוב, טוב שלי, תחשוב. מי מת 

       אי פעם על העבירה הזאת?

       רבים חטאו בה.

לוציו (הצידה):          אוֹ! יפה אמרת.

אנג'לו: החוק לא מת, גם אם נמנם. אותם

         "רבּים" לא היו מעזים לפשוע

         אם הראשון אשר חטא היה

        משלם על מעשיו. עכשיו הוא ער,

        החוק, רואה מה מתרחש, וכמו

       נביא מביט בִּראי שמגלה

      אֵילו רעות של העתיד – שכבר

      נולדו או נזרעות כרגע כדי

      להיוולד – לא תתפתחנה עוד,

      כי פה יהיה סופן.

איזבלה:                           אבל הראה

         איזו חמלה.

אנג'לו:                  אני מראה אותה

         כשאני מראה דין צדק; אז אני

         חומל על אלה שאיני מכיר,

         שחֵטא שיימחק להם ירדוף  

         אותם אחר כך; טוב אני עושה

         למי שישלם על עוול אחד

         ולא יחיה לעשות אחר. השלימי.

         אחיך ימות מחר. קבלי את זה.

איזבלה:                                          אז

         אתה ראשון לגזור עונש כזה,

         והוא להיות קרבן שלו. הו, זה

         נפלא לחיות עם כוח של ענק,

         אבל זו עריצות להשתמש

         בו כמו ענק.

לוציו (הצידה): יפה דיברת.

איזבלה:  אִם אנשי סמכות

         יכלו לרעום כמו אלוהים עצמו,

         לא היה לאלוהים אף פעם שקט,

         כי כל פקיד שולי זוטר היה

         סותם את השמיים ברעמים -

         רק רעמים. שמיים רחמנים,

         בְּחוֹד ברק ובגופרית אתם

         חותכים אלון מוצק ומסוקס

         ולא הדס ענוג; אבל אדם,

         אדם גאה, לָבוּש סמכות רגעית

         קטנה, בטוח עד כדי כך במה

         שהוא לא מכיר בכלל - צלם האל  

         שלו; הוא משחק כמו קוף זועם

         תעלולים מטורפים כל כך

         מול פני שמיים עד שמלאכים

         בוכים; ואם יכלו לחטוף כאב בטן

         כמונו, הם היו מתים מצחוק.

לוציו (הצידה): עליו, עליו, אשה, הוא יתרכך.

         הוא כבר כמעט; אני קולט.

מפקד (הצידה):                      הלוואי

         שהיא תכבוש אותו!

איזבלה:                              אסור לנו

         לשקול אותנו ואת אחִינו על

         אותם מאזניים. לאנשי מופת

         יש זכות להתלוצץ עם הקדושים;

         אצלם זוהי פקחות, אצל פחותים –

         כפירה טמאה.

לוציו (הצידה):            את על הגל, ילדה,

         תני עוד!

איזבלה:  מפי קצין מילה של כעס היא

         מפי חייל סדיר חילול הקודש.

 לוציו (הצידה): מאיפה את מתמצאת? עוד, עוד!

אנג'לו: למה את שמה עלי את האִמרות

         האלה?

איזבלה:             כי סמכות, גם אם היא, כמו

     כולם, טועָה, טִפְּחה סוג של תרופה

     עצמית שמצמיחה לה עור חדש

     כדי לכסות על חטא. לך לַחזה

     שלך, דְפוק שם, שְאל את לבך מה הוא

     מכיר אשר דומה לְחטא אחי.

     אם הוא יודה באיזו אשמה טבעית

     דומה, שלא ישמיע מלשונך

     אף מחשבה נגד חיי אחי.

אנג'לו (הצידה): היא מדברת במין חוש

         שמחדד לי את החושים. (לאיזבלה): כל טוב לך.

איזבלה:   אדון יקר, חזור.

אנג'לו: אני אשקול. שובי מחר.

איזבלה:                                   תשמע

       איך אשחד אותך - חזור, אדון טוב.

אנג'לו:   מה! תשחדי?

איזבלה: כן, ובמתנות שיַחְלקו אתך

       המרומים.

לוציו (הצידה):     קלקלתְ את כל השאר.

איזבלה: לא בשקלי זהב, או אבנים

         שנחשבות זולות או יקרות

         על פי הרגע; אלא בתפילות

         אמת, שיעלו אל המרום

         ויכנסו לשם עד אור הבוקר -

         תפילות של נשמות שמורות, בתולות

         צמות שהקדישו את נפשן לכל

         מה שאינו גשמי.

אנג'לו:                         טוב; בואי אלי

         מחר.

לוציו (לאיזבלה):   תלכי. זה טוב. החוצה.

איזבלה:   יגנו השמיים על כבודך.

אנג'לו (הצידה): אמן.

         כי אני הולך בדרך הפיתוי

         לאן שהתפילות מתבלבלות.

איזבלה:   באיזו שעה לבוא מחר, כבודו?

אנג'לו: בכל שעה לפני הצהריים.

איזבלה:   שאלוהים ישמור אותך.  

         (יוצאים איזבלה, לוציו והמפקד)

אנג'לו:                                   ממךְ.

     מתום לבך אפילו. מה זה? מה זה?

     זו אשמתה, או אשמתי שלי?

     המפתה או המפותה, מי-זה

     חוטא יותר, הה? לא, לא היא; היא גם

     לא מפתָה: אני הוא זה אשר

     שרוע בין סיגליות בשמש,

     אבל כמו פגר, לא כמו פרח, רק

     נרקב באור המבורך. יכול   

     להיות שהצניעות תדיח את

     החוש יותר מהפקרות נשית?

     אחרי שחרכנו אדמה, נרצה

     אולי גם להחריב מקדש בכדי

     לתקוע את יתד התועבה

     שלנו? טפו! טינופת! מה לךָ

     ומה אתה, מה, אנג'לו? אתה

     חושק בה בְּטומאה על מה שעושה

     אותה טובה? איי, שיחיה אָחִיה:

     לְגנבים יש כל סמכות לשדוד

     כשהשופטים עצמם גונבים. מה, אני

     אוהב אותה, שאני משתוקק

     לשמוע אותה מדברת שוב,

     לצלול בתוך עיניה? על מה אני

     חולם? אח, האויב הערמומי,

     שכדי לדוג קדוש שֹם בחכה

     קדושים כפיתיון! אין מסוכן

     מן הפיתוי אשר דוחק בנו

     לחטוא מאהבה וחסד. אף

     זונה בכוח הכפול שלה -    

     זיוף וגוף - לא יכלה כך להתסיס

     לי את הדם; אבל הצדיקה

     הזאת – היא מכניעה אותי לגמרי.      

     עד רגע זה כשגבר התרכך, 

     אני חייכתי, ותמהתי איך.

       יוצא.


מערכה 2, תמונה 3 -


נכנסים הדוכס, מוסווה כנזיר, ומנהל הכלא.

דוכס:  שלומות, מנהל הכלא – זה אתה, אם

         איני טועה.

מנהל:                 אני המנהל.

         מה רצונך, נזיר טוב?

דוכס:                            מחובת

         הרחמים, בשם המסדר שלי,

         אני בא לבקר את הנשמות

         המעוּנות בכלא פה. תן לי

         על פי זכותי לראות אותם, לדעת

         את טבע פשעיהם, כדי שאוכל

         לסעוד אותם בהתאם.

מנהל:  אעשה יותר, אם יידרש יותר.

         (נכנסת ג'ולייט)

         הנה אחת, תראה פה: בת טובים,

         נפלה קרבן לפגם של נעוריה

         והרסה את שמה. יש לה תינוק בבטן,

         וזה שעשה אותו נידון למוּת:

         בחור צעיר שראוי יותר לחטוא    

         בזה עוד פעם מאשר למות

         על פעם. 

דוכס:  הוא ימות מתי?

מנהל:                       לדעתי מחר.

         (לג'ולייט): ארגנתי לךְ מקום, חכי פה קצת

         וילוו אותך.

דוכס:  יפָה, את מתחרטת על החטא

         שאת נושאת?

ג'ולייט:                     כן. ובסבלנות

       נושאת את האשְמה.

דוכס:                            בואי אלמד   

         אותך איך תבדקי את מצפונך

         לבחון אם זוהי חרטה שלמה

         או סתם כיסוי חלול.

ג'ולייט:                           אשמח ללמוד.

דוכס:                                              את

         אוהבת את האיש שעשה לך עוול?

ג'ולייט:   כן, כמו את האשה שעשתה לו עוול.

דוכס:  אם כך נראה שמעשה החטא הזה

         בוצע במשותף.

ג'ולייטה:                      במשותף.

דוכס:  החטא שלך כבד מזה שלו.

ג'ולייט:   אני מודה, אבי, ומתחרטת.

דוכס:  וכך יאה, בת, אבל במקרה

         שאת מתחרטת רק כי החטא הביא

         עלייך את החרפה הזאת – כי הרי

         תמיד חבל לנו עלינו, לא

         על המרומים, ואנחנו נמנעים

         מחטא לא מאהבת שמיים, רק

         בגלל הפחד –

ג'ולייט:   לא, אני מתחרטת כי זה פשע,

         ואת הבושה מאמצת בשמחה.

דוכס:  המשיכי ככה. השותף שלך,

         אני מבין, חייב למות מחר,

        ואני הולך להכין אותו לדרך.

         ילך איתך החסד. בֶּנּדִיקְטֶה.

ג'ולייט:  חייב למות מחר! איי חוק בלי צדק

         חס על חיי, שכל נחמתם -   

         לחיות מול מוות מר.

מנהל הכלא:                      חבל עליו.

         יוצאים.


מערכה 2, תמונה 4 -


נכנס אנג'לו.

אנג'לו: כשאני רוצה להתפלל, לחשוב,

         אני חושב ומתפלל הפוך.   

         לַמרומים נותן מלים ריקות,

        והדמיון, חירש מול הלשון,

       עוגן באיזבל. האל בפי   

       כאילו אני רק לועס את שמו,

       אבל בלב - הרוע המוצק   

       והתופח של הרעיון.

      תורת המדינה שלמדתי

      היא כמו דבר טוב שמרוב קריאה

     נמאס, נִשְחק. את הכובד-ראש שלי,

     שאני – שאף 'חד לא יקשיב – גאה בו,

                             [/ שאני – בל אחטא בשפתי – גאה בו - ]

     הייתי בשמחה מחליף בעד

     נוצה שמתבדרת, שחצנית,  

     בָּרוח. אח, הדר ותואר, איך

     בָּעטיפה, בַּבֶגד שלכם,     

     אתם סוחטים סגידה מן הטפשים,

     ואת הנבונים קושרים אל הזיוף

     של תדמיתכם. דם, אתה דם. אם רק

     נכתוב "מלאך טוב" על קרן של שד –

     והיא כבר לא של שד. – הלו! מי שם?

         (נכנס משרת)

משרת: פה נזירה, איזבל, רוצה גישה אליך.

אנג'לו:    תראה לה את הדרך.

          (יוצא משרת)

                                    אלוהים,

          למה הדם שלי שועט ככה ללב,

         גם משתק אותו גם מנטרל

         את כל החלקים האחרים בגוף

         מלתפקד נכון?

         ככה רץ אספסוף טיפש לאחד

         שהתעלף, כדי לעזור, ורק

         חוסם לו את האוויר שהוא

         צריך. ובדיוק כך גם נתיני

         מנהיג אהוב זונחים יום עבודה 

         ונוהרים אליו בהתרפסות,

         באהבה שהיא מביכה מרוב 

         שהיא וולגרית.

         (נכנסת איזבל) 

                           כן, עלמה יפה?

איזבלה:   באתי לדעת את חפץ אדוני. 

אנג'לו:    חפצי היה שתדעי את החפץ בלי

            לשאול מה הוא. - אחיך לא יכול לחיות.

 איזבלה:   ברור. אלוהים ישמור עליך.

אנג'לו:    אבל הוא יכול לחיות עוד קצת; אולי

            כמותך, כמותי. אבל הוא חייב למות.

איזבלה:   בגזר דינךָ?

אנג'לו:    כן.

איזבל:    מתי, תגיד! כדי שבַּהמתנה -   

            קצרה או ארוכה – יטהרו  

            לו את הנפש מכל כתם.  

אנג'לו:    טפו, הפשעים המטונפים האלה!    

              אפשר לחנון כבר את מי שגנב

              מהטבע בן-אדם חי, אם סולחים

              לַמתפּלשים בְּעונג שמדפיסים

              את צלם אלוהים בעותק לא   

              חוקי. לגזול בְּחטא חיים כשרים

              זה כמו ליצור באמצעים פסולים  

              חיים כוזבים.  

 איזבלה:   בעיני שמיים, לא על פני הארץ. 

                             [/ על פי חוק השמיים, לא בעולם.]

אנג'לו:      כך את אומרת? אז תעני לי תיכף:

              מה היית מעדיפה: שהחוק ייקח

              על פי הצדק את חיי אחיך,

              או שעל מנת לגאול אותו תתני

              את גופך לאותו לכלוך מתוק כמו זו

              שהוא טימא?

איזבלה:                     אדון, האמן לי: את

              גופי אתן, רק לא את נשמתי.

אנג'לו:      לא מדבר על נשמתך. אם חטא

              נכפה עלינו הוא אולי נרשם

              אבל הוא לא נזקף לחובתנו.

איזבלה:    מה אמרת?

אנג'לו:      לא, לא אחתום על זה, כי אני יכול

              לטעון נגד מה שאני אומר.

              השיבי לי על זה: אני, קולו

              של החוק נכון לעכשיו, גוזר

              דין מוות על אחיך. זאת לא תהיה

              מצווה לחטוא כדי להציל את חיי

              האח הזה?

איזבלה:                    אם תתרצה לעשות זאת,

              אקח את הסיכון על נשמתי -   

              זה לא חטא, זו מצווה.

אנג'לו:                                    אם תתרצי

              לעשות זאת, בְּסיכון של נשמתך,

              יהיה איזון בין חטא לבין מצווה.

איזבלה:    אם להתחנן בעד חייו זה חטא -

              שיתנו לי המרומים לשאת אותו.

              אם היענות שלך לתחנונַי

              היא חטא – אוסיף אותו לרשימת

              עוונותי בתפילת שחרית,

              ואתה תהיה פטור ממנו.

אנג'לו:                                       לא,

              תקשיבי לי, את לא הולכת עם  

              הכוונה שלי: את או טפשה

              או מעמידה פנים, וזה לא טוב.   

איזבלה:    שאהיה טפשה ולא יהיה בי טוב

              חוץ מלדעת בחסד אלוהים

              שאין בי כלום.   

אנג'לו:                      ככה כשהחוכמה

              רוצה להצטייר באור זוהר

              היא מצטנעת, כמו שכיסוי פנים

              צועק פרסום לַיופי החבוי

              כפליים מן היופי בעצמו

             כשהוא גלוי. אבל תקשיבי. כדי

            להיות מובן, אגיד את זה יותר גס:

             אחיך הולך למות.

איזבלה:    ברור.

אנג'לו: והחטא שלו ללא ספק חייב

         בָּעונש שנקבע על פי החוק.

איזבלה:   נכון.

אנג'לו: תארי לך שהדרך היחידה 

         להצילו – לא שאני דוגל בה,

        או באחרת – רק באופן היפותטי - 

        היא שאת, אחותו, מוצאת עצמך 

        נחשקת על ידי אדם כזה          [/ נחשקת על ידי איקס, בן-אדם]   

        שהאשראי שלו מול השופט,

        או עמדתו שלו, יכלו לחלץ את

        אחיך מאזיקי החוק, שכולם

        כפותים בהם, ואין שום אמצעי

       להציל אותו אלא שתמסרי

        את מטמוני גופך לַאלמוני         / [/ את מטמוני הגוף שלך ל"איקס"]

        הזה, אחרת אין לאחיך תקווה.

        מה היית עושה?

איזבלה:  אותו דבר למען אח מסכן 

         כמו בשבילי: אילו עלי נגזר

         למות, אשא את החותם של שוט

         צמא-דם כמו אבן-חן, ואתפשט

         לקראת המוות כמו לקראת מיטה

         נכספת, רק לא להסגיר את הגוף

         שלי לידי הביזיון.

אנג'לו: אז אחיך צריך למות.

איזבלה:  וזה גם משתלם:

         עדיף אח שימות פעם אחת

         מאחות שבעד הצלתו תמות

         בעינויים לנצח.

אנג'לו: אז את לא אכזרית כמו גזר-הדין

         שהשמצת כל כך?

איזבלה:  כֹּפֶר בָּזוּי וּמחילה שלמה

         באים ממשפחות שונות: חמלה

         כשרה היא לא קרובה של חנינה

         שפלה.

אנג'לו:             רק לא מזמן עשית מהחוק

         רודן, ואת סטיית אחיך הִצַגְת

         בתור בידור יותר מחטא.

איזבלה:  איי סלח לי, לפעמים ככה יוצא:

         כדי להשיג מה שרוצים, אומרים

         לא מה שמתכוונים. הצדקתי קצת

         מה שאני שונאת לטובתו

         של מי שאני אוהבת עד בלי גבול. 

אנג'לו: כולנו חלשים.

איזבלה:                       שימות אחי

         אם הוא יורש יחיד שאין לו אח

         ורֵע בחולשה הזאת שלך.

אנג'לו: לא, גם נשים הן חלשות.

איזבלה:  כמו המראָה שבה הן מסתכלות:

         משקפת ונשברת באותה

         קלוּת. נשים? שאלוהים ישמור

         אותן, כשגבר מנצל אשה

         הוא מבזה את הבריאה שלו.   

         כן, קְרא לנו בלי פחד "חלשות": כי

         אנו רכות בִּפנים כמו עור פנינו,

         קל להטביע בנו חותמות

         מזויפים.

אנג'לו:              אני בהחלט מסכים,

         ועל פי עדותך אַת על בנות מינך -     

         ומי בכלל חזק כל כך שפגם

         לא יערער אותו – אני אהיה

         נועז; אתפוס אותך במילתך.

         היי רק מה שאת, כלומר, אשה;

         אם תהיי יותר מזה, את לא;

        ואם את כן, כפי שמבטאים יפה  

        המאפיינים שלך מחוץ, הראי

        את זה עכשיו, לבשי את המדים של

        גורל אשה.

איזבלה:                 לי יש לשון אחת

         בלבד. אדון יקר, אני מבקשת

         שתדבר באותה שפה כמו קודם.

אנג'לו: קבלי פשוט, אני אוהב אותך.

איזבלה:  אחי אהב את ג'ולייט,

         ואתה אומר לי שימות על זה.

אנג'לו: הוא לא ימות, איזבל, אם תתני

         לי אהבה.

איזבלה:                  לחסדך מותר,

         אני יודעת, להיראות טיפה

         מושחת יותר בכדי ללכוד

         אחֵר בָּרשת. 

אנג'לו:                   האמיני לי,

         חי הכבוד שלי, שהמלים

         והכוונה זהות.  

איזבלה:  הה! להאמין הרבה, ובכבוד

        קטן, וכוונה בזויה עד מוות.

        זיוף, זיוף! אני אחשוף אותך,

        כן, אנג'לו, חכה תראה. תחתום

        לי מיידית על חנינה לאח

        שלי, או שאודיע בגרון

        צורח לָעולם איזה מין איש 

        אתה.

אנג'לו:             מי יאמין לך, איזבּל?

         שמי הנקי מרבב, חומרת חיי,

         מלה שלי מוּלך ועמדתי

         במדינה, יכריעו עד כדי כך את

         ההאשמה שלך שהסיפור 

         שלך יחנוק אותך, וריח של   

        דיבה ינדוף ממך. אני התחלתי,   

        ועכשיו אתן לַסוס של החושים

         שלי לדהור. תָּזיני בהסכמה את

         התיאבון החד שלי, שימי

         בצד כל סומק מצטנע או

         עיכוב סרק אשר מגרשים את מה

         שהם מזמינים. מסרי את הגוף שלך

         לרצוני וכך תושיעי את

        אחיך, אחרת לא רק שהוא ימות,

        קשיחות הלב שלך תמתח לו את

        המוות לְעינוי שמתמשך.

        תני לי תשובה מחר, או חי היצר

        שעכשיו מוביל אותי, אהיה כלפיו

        רודן עריץ. תאמרי מה שתאמרי,

        את האמת שלך ירמוס שקרי.

       (יוצא)

איזבלה:  למי שאתלונן? אם אספר

         את זה, מי יאמין לי? איי, פִּיות

         מסוכנים, שבאותה לשון

         מסוגלים להוקיע או לאשר, [/ יודעים להאשים או לאשר,]

          אונסים כל חוק לקוד מול רצונם,

         רותמים גם טוב גם רע לַתיאבון,

         לגרור אותם לאן שהוא מושך!

         אני אלך לאחי; גם אם הדם

         שלו שידל אותו למעוד, יש לו

         בלב כבוד כזה שלוּ היו 

        לו גם עשרים ראשים שייתָּלוּ

        בעשרים חַבְלֵי תליה, היה מוסר

        אותם לפני שאחותו תשפיל את

        הגוף שלה לְזוהמה כל כך

        נתעבת.

         אז אח, מוּת, ואיזבל לא תלוכלך.   

         התום שלנו הוא יותר מאח.     

         אמסור לו מה שאנג'לו תבע,

         ואכין את נשמתו לְמוֹת שלווה.  

         יוצאת.  


מערכה 3, תמונה 1 -


נכנסים הדוכס כנזיר, מנהל בית הכלא וקלאודיו.

דוכס:  אז אתה מקווה לחנינה

         מידי כבוד אנג'לו?

קלאודיו:                              לָאומללים

         אין שום תרופה חוץ מתקווה.

         יש לי תקווה לחיות, ואני מוכן

         למות.

דוכס:  הֱיֵה נכון לַמוות; ככה גם       

     חיים גם מוות ימתקו יותר.

     הַסְבּר כך לַחיים: אם אאבד

     אתכם, אני מאבד דבר שרק

     טפשים רוצים להחזיק בו; מה אתם?

     רק נשימה, קרבן לכל תנודה

     מהשמיים שתוקפת את

     הכלי שבו אתם גרים. בַּסוף

     אתם שוטֵי חצר של מר המוות,

     למענו אתם עובדים כשאתם

     בורחים ממנו אבל רק רצים

     אליו. אתם לא אצילים, כי כל

     המותרות שלכם עשויים

     ממקורות גסים; אתם ממש

     לא נועזים, כי אתם פוחדים

     מחוד לשון רכה של סתם זוחל

     עלוב. מנוחתכם הכי טובה

     היא השינה, ואתם מעודדים

     אותה, אך רועדים מפחד מן

     המוות, שהוא לא יותר מזה.      [/ המוות, שאינו אלא שינה.]

     אתם לא עצמכם, כי קיומכם

     הוא אלף גרגרים שמקורם

     עפר. מאושרים אתם ודאי לא,

     כי מה שעוד אין לכם אתם רוצים,

     ומה שיש כבר – שוכחים. אתם

     לא יציבים, מצב הרוח נע

     ונד ומשונה כמו פניו

     של הירח. גם אם עשירים,

     רק עניים אתם, כי כמו חמוֹר,

     שתחת מטילי זהב גבו

     כפוף, אתם נושאים רק למסע

     קצר את כובד עושרכם, ואז

     פורק את מטענכם המוות. אין

     לכם שום חברים, כי גם פירות

     הבטן שקוראים לכם הורים,

     יוצאי החלציים שלכם,

     מקללים את הַדַּלקות-פרקים,

     הרומטיזם והשיגרון  

     שלא גמרו אתכם מוקדם יותר.

     אין לכם נעורים ולא זיקנה,

     רק מין נמנום של צהריים בין

     השניים: כי כל שנות העלומים

      המפוארות רק מִתְבּלות מרוב

      מרדף אחר פרוטות מידי קשישים

      מפרפרים; וכשאתם זקנים

     ועשירים כבר אין בכם בריאוּת,

     מרץ, תשוקה או יופי ליהנות

     מהנכסים. אז מה שווה בכל

     זה להיקרא חיים? אלף סוגים

     של מוות חבויים בחיים האלה;

     ובכל זאת אנו פוחדים מהמוות,

     שמיישר את כל ההדורים. 

קלאודיו:  תודה לך. בתחנוני לחיות

     אני מוצא את מותי, ובבקשי

     למות מוצֵא חיים. שיבוא המוות.

איזבלה (מבחוץ): הלו! שלום פה, חסד וכל טוב.

מנהל בית הכלא: מי שם? יבוא, ברכה כזאת ראויה

         לקבלת פנים.

דוכס (לאנג'לו):          אדון יקר,

         אבוא לפגוש אותך שוב בקרוב.

קלאודיו:  אדון קדוש, תודה לך.

         (נכנסת איזבלה)

איזבלה:     אני צריכה כמה מלים עם קלאודיו.

מנהל בית הכלא: בחפץ לב. תראה, פה אחותך.

דוכס:  כבודך, מלה אתך. 

מ. בית הכלא: כמה שאתה רוצה.

דוכס:  תחביא אותי כך שאשמע מה הם אומרים. 

         (הדוכס ומנהל בית הכלא מסתתרים)

קלאודיו:     כן, אחותי, מה הנחמה?

איזבלה:    נו,

         כמו כל הנחמות: טובה מאד,

         מאד טובה, מאד. כבוד אנג'לו,

         שיש לו עניינים עם השמיים,

         הולך לשלוח אותך לשם בתור

         שגריר, ותישאר שם כנציג    

         נצחי; אז תתכונן מהר, מחר

         אתה יוצא.

קלאודיו:                   אין שום ברירה?

איזבלה:                                              אין, חוץ

         מאחת: כדי להושיע ראש, לחתוך

         לְחֵצי לב.

קלאודיו:              אז יש?

איזבלה:  כן, אח, אתה יכול לחיות.

         יש בַּשופט איזו חמלה שטנית;

         אם תתחנן אליה, היא תשחרר

         את החיים שלך, אבל תכבול

         אותך עד מוות.

קלאודיו:                       מאסר עולם?

איזבלה:  כן, בדיוק, מאסר עולם; הֶסגר,

         שגם אם תהיה חופשי להקיף

       את כל תבל, יגביל וירתק

       אותך.

קלאודיו:                אבל מאיזה סוג?

איזבלה:                                               מסוג

         כזה שאם תסכים לו, יקלף      

       את הכבוד מגזע הנשמה 

       שלך וישאיר אותך עירום.

קלאודיו:                                    תאמרי

         לי מה העניין.

איזבלה:                       איי, קלאודיו, אני פוחדת

         ממך, ומבועתת שתחגוג

         חיים של ריגושים, ותעדיף

         עוד קיץ ועוד סתיו על פני כבוד

         נצחי. אתה מעז למות? תחושת

         המוות היא בעיקר אימת המוות,

         ולַחיפושית המסכנה שאנו

         רומסים כואב ממש כמו לְענק

         כאשר הוא מת.

קלאודיו:                          למה לך לבייש

         אותי? נדמה לך שמליטופֵי

         פיוט אשאב לי אומץ? אם עלי 

         למות, אלך לקראת האפלה

       כמו אל כלה, ואחבק אותה

       בזרועותי.

איזבלה:   ככה מדבר האח שלי; הנה

         הקבר של אבי השמיע קול.

       כן, עליך למות. אציל נפש

       כמוך לא ישמור על החיים 

       ברפואה קלוקלת. ממלא-

       המקום הלכאורה-קדוש הזה,

       שבמלה שקולה, פרצוף חתום,

       מולק ראש לִצעירים, מטביע כל 

       בידור כמו שבז מטביע עוף,

       הוא שד למעשה; אם יחפרו

       את הלכלוך בפנים, יראו שהוא

       בִּיצה בעומק גיהינום.

קלאודיו:                               האנג'לו

         המלאכי?

אזיבלה:                אח, זאת אופנת גיהינום 

         הערמומית שמכסה את הגוף

         הכי ארור במלמלות מלאך!

       היית מאמין, קלאודיו, שאם

       אתן לו את הבתולים שלי תוכל

       להיות חופשי?

קלאודיו:                     הו אלוהים, זה לא

          יכול להיות.

איזבלה:                    כן, בתמורה לַפּשע

         המתועב הזה, הוא יאפשר

         שתמשיך לחטוא בו עוד. הלילה זה

         הזמן בו עלי לעשות מה שמגעיל

         אותי לומר, אחרת אתה מת  

       מחר.

קלאודיו:       לא תעשי את זה.

איזבלה:  אח, אם היה מדובר רק בחיי,

         הייתי משליכה אותם בקלות   

         כמו סיכה כדי להציל אותך.

קלאודיו:   תודה, איזבל יקרה.

איזבלה:                                 תהיה

         מוכן, קלאודיו, לקראת מותך מחר.

קלאודיו:  כן. אז יש לו חשקים כאלה

         שדוחפים אותו למשוך את החוק

        באף בזמן שהוא כופה אותו?

         נכון שזה לא חטא, או לפחות

         הכי קטן מכל החטאים.

איזבלה: מה זה קטן?

קלאודיו: אם זה ראוי לגיהינום, למה

         שהוא בחוכמתו ייענש נצחית

        על תעלול רגעי? הו איזבל –

איזבלה:   מה אומר אחי?

קלאודיו:  המוות הוא דבר מפחיד.

איזבלה:  וחיי חרפה דבר נורא.

קלאודיו: בטח, אבל למות, ללכת מי

         יודע לאן, לשכב בְּקוֹר סָגוּר  

         ולהירקב, להיות בִּמקום גוף חם       [/ ולהירקב, במקום זרימה חמה

         וזז מין גוש קרוש, והנשמה        / להיות מין גוש קרוש, והנשמה}

         שטופת האור טובלת בִּנהרות

         של אש, או להתגורר בְּאזור קפוא

       של קרח עב-צלעות, להיות כלוא

       בתוך סופות בלתי נראות, מושלך 

       ומטולטל בחוזק בלי מנוח

       סביב העולם המתנדנד, להיות

       המעוּנה בַּמעוּנים אשר

       בַּסיוטים צורחים בַּתופת; זה

       מחריד מדי. כל קושי וקללה

       שבחיים – זִקנה, כאב, עוני

       או כלא – הם גן-עדן לעומת

       אימת המוות.

איזבלה:                        אלוהים ישמור.

קלאודיו:   אחות מותק, תני לי לחיות.

         כל חטא שתעשי כדי להציל    

         חיים של אח, הטבע יכפר

         ויהפוך אפילו למצווה.

איזבלה:  איי, בהמה!  פחדן בלי אלוהים,

         איי, שרץ נכלולי! אתה מוכן

         שהטומאה שלי תיתן לך

       חיים? זה לא סוג של גילוי עריות

         לחיות על החרפה של אחותך?

         מה אני צריכה לחשוב? אמא שלי,

         האל ישמור אם היא רימתה את אבא,

         כי צמח פרא מעוות כזה

         לא בא מדם שלו. קבל ממני

       בוז, מוּת ותיכּחד. אם רק כריעת 

         ברך שלי יכלה לפדות אותך 

         מגורלך – מה שנגזר יקרה.        

         אשא אלף תפילות בשביל מותך,

         להציל אותך – מלה לא.

קלאודיו:   לא, איזבל, תקשיבי.

איזבלה:                               איי, בושה,

         בושה! החטא שלך הוא לא מקרי,            

         לא, זה ממש מקצוע. לרחם

       עליך זה לסחור בזנות, כדאי

       שתמות מהר.

קלאודיו:                    תקשיבי, איזבלה.

דוכס (יוצא מן המסתור): תרשי מלה, אחות, מלה אחת.

איזבלה:   מה אתה רוצה?

דוכס:   אם יש לךְ רגע בטובך, אשמח לשוחח אתך עוד מעט: זה יהיה לטובתך כמו לטובתי.

איזבלה:   אין לי רגע מיותר, הזמן שלי גנוב מעניינים אחרים - אבל אחכה לך קצת.

דוכס (לקלאודיו): בן, יצא לי לשמוע מה שדובּר בינך לבין אחותך. לאנג'לו אף פעם  לא היתה כוונה להשחית אותה; הוא רק העמיד במבחן את הטוהר שלה, לאמן את היכולת שלו לשפוט ולזהות אופי של בני-אדם. היא, כיוון שכולה כבוד ואמת, החזירה לו בסירוב האצילי שהוא שמֵח מאד לקבל. אני הכומר המוודה של אנג'לו, ואני יודע שזה ככה. לכן הכן את עצמך לַמוות. אל תרפד את הנחישות שלך בתקוות שווא; מחר עליך למות. לך פול על הברכיים, ותתכונן.

קלאודיו:   תן לי לבקש סליחה מאחותי. כל כך נגמר לי מהחיים, שאני אתחנן שיִפְטְרו אותי מהם.

דוכס:   שמור על זה. שלום. (יוצא קלאודיו) מנהל כלא, מלה איתך.

              (נכנס מנהל הכלא)

מ. הכלא:   מה רצונך, אבי?

דוכס:   שעכשיו שבאת, תסתלק. השאר אותי רגע עם העלמה. הנפש והלבוש שלי מבטיחים שלא ייגע בה שום פגע עקב נוכחותי.

מ. הכלא:   הכל טוב.

              (יוצא)

דוכס:   היד שעשתה אותך יפָה   עשתה אותך טובה: הטוב הוא זול בְּעינֵי היופי, לכן היופי הוא טוב לזמן קצר; אבל החסד הוא תמצית נשמתך, לכן תמיד תהיי יפָה. המזל הביא לידיעתי את ההתקפה של אנג'לו עלייך; ואילולא היו בתולדות החולשה תקדימים לחולשה שלו, הייתי נדהם מאנג'לו. מה תעשי כדי לספק את המחליף הזה ולהציל את אחיך?

איזבלה:    אני עכשיו הולכת לענות לו. אני מעדיפה שאחי ימות על פי החוק מאשר שבני ייוולד באופן לא חוקי. אבל הה, כמה שהדוכס הטוב טועה בו באנג'לו! אם הוא יחזור אי פעם, ואוכל לדבר אתו, אני אפתח את שפתי לשווא או אגלה איזה מין שליט הוא.

דוכס:  זה לא רעיון רע. אבל, כמו שהעניין עומד עכשיו, הוא יסתור את ההאשמה שלך: הוא רק בדק אותך. לכן תצמידי אוזן לעצה שלי; אהבָתי לעשות טוב המציאה תרופה. אני משוכנע בהחלט שאת יכולה ביושר-צדק להביא רווחה לגברת מסכנה שעשו לה עוול, להושיע את אחיך מן החוק הזועם, לא להכתים את שמך הטהור, ולשמח ביותר את הדוכס הנעדר, אם במקרה הוא יחזור לשמוע על העניין הזה.

איזבלה:    תן לי לשמוע ממך עוד. יש לי עוז נפש לעשות כל מה שלא נראה לי גועל נפש.

דוכס:  החסד הוא אמיץ, והטוּב לא מפחד. אולי שמעת מה מדברים על מריאנה, אחותו של פרדריק, החייל הגדול, שנספָּה בים?

איזבלה:    שמעתי על הגברת, ומלים טובות התלוו לשם שלה.

דוכס:  היא אמורה היתה להתחתן עם אנג'לו הזה; התחייבה אליו בנדר אֵירוסים, והנישואים כבר נקבעו. אלא שבין טקס השבועה וחגיגת החתונה, אחיה פרדריק עלה על שרטון, כשבספינה הטבועה שלו הנדוניה של אחותו. רק תראי איזו מכה זו היתה לגבירה המסכנה. היא איבדה בבת אחת אח אציל ומהולל, שאהב אותה פשוט מכל הלב; אתו את חלק הארי, הבשר של ההון שלה, נדוניית הנישואים שלה; ועם שניהם את בעלה המיועד, האנג'לו הזה סמל השלמות.

איזבלה:    זאת האמת? אנג'לו עזב אותה ככה?

דוכס:  עזב אותה לדמעותיה, ולא ייבש אף אחת מהם בְּנחמה; בלע את כל השבועות שלו, העליל עליה סיפורי חילול כבוד; בקיצור, עטף אותה בָּאבל שלה, שהיא עדיין לובשת בשבילו, והוא, שַיִש מול הדמעות שלה, שטוף בהן אבל לא מתרכך.

איזבלה:    איזו נקודת זכות זו היתה למוות אילו היה מוציא את העלמה האומללה הזאת מהעולם! איזו שחיתות של החיים, שהם נותנים לאיש הזה לחיות! אבל איך היא יכולה להרוויח מכל זה?

דוכס:  זה שבר שאת יכולה לרפא בקלות, והתרופה לא רק מצילה את אחיך אלא גם שומרת אותך מחרפה כשאת עושה את זה.

איזבלה:    תראה לי בטובך איך, אבי.

דוכס:  לעלמה שהוזכרה לעיל עדיין יש בלב אותו רגש אוהב כמו בתחילה. האכזריות הלא-צודקת שלו, שהיתה אמורה על פי ההיגיון לכבות את אהבתה, דווקא הפכה אותה, כמו זרם שנתקל בסכר, לסוערת ופרועה יותר. לכי לך לאנג'לו, תַּעני לַדרישה שלו בהסכמה משכנעת, תסכימי לתביעות שלו כל פרט. תעמדי רק על התנאים האלה: ראשית, שהשהות שלך אתו לא תהיה ארוכה; שהשעה תהיה חשוכה ושקטה; והמקום לפי נוחיותך. כשזה יובטח באחריות - ועכשיו העיקר – אנחנו נייעץ לעלמה המבוזה הזאת למלא את תפקידך, ללכת במקומך. אם המפגש ייחשף בהמשך, זה עשוי להכריח אותו לפצות אותה; הנה, ככה אחיך ניצל, הכבוד שלך לא מוכתם, מריאנה המסכנה זוכה בגמול, והממלא-מקום המושחת מושפט. את העלמה אני אדריך ואכין להתקפה שלו; אם נראֶה לך לבצע את זה, כמו שצריך, התגמול הכפול מגן על המִרְמָה מאשְמה. מה דעתך?

איזבלה:    עצם התיאור כבר עושה לי טוב, ואני בטוחה שזה יושלם בהצלחה גדולה.

דוכס:  הרבה תלוי ביכולת שלך. צאי בחיפזון אל אנג'לו; אם הוא מזמין אותך למיטה שלו הלילה, תבטיחי לספק את רצונו. אני יוצא מייד לכנסיית לוקס הקדוש; שם בבקתה מבודדת מתגוררת מריאנה חפוית-הראש הזאת. שם תבואי לפגוש אותי, עם אנג'לו תסגרי זריז, כדי שזה ילך מהר.

איזבלה:    אני מודה לך על הנחמה הזאת. כל טוב, אבי.

              (יוצאת. נכנסים מרפק ושוטרים עם פומפאוס)

מרפק:      לא, אם ככה זה נמשך שאתה מוכר וקונה גברים ונשים כמו בהמות, כל העולם יהיה משקה מעורבב חוּם לבן בן זונה.   

דוכס:   או אלוהים, איזה קשקוש עכשיו?

פומפאוס:  העולם נהיָה מקום הרבה פחות שמח מאז שבין הספסר והסרסור אחד נפסל, וְלַיותר-גרוע הרשו בשם החוק פרווה חמה, יותר מזה - פרוות שועל מעל עור כבש, לְסַמֵּל שתחמנות שווה יותר מחף-מפֶּשעיוּת וְמסתובבת מגונדרת חופשי.

מרפק:  בוא בוא בוא , אדוני. אבי, ברכות עליך, אחי.

דוכס:  וגם עליך, אחי, אבי, אחי. במה האיש הזה פגע בך, אדוני?

מרפק:      תרשה לי, אדוני, הוא פגע בחוק; ואדוני, אנחנו חושדים שהוא גם-כן פורץ, אדוני, כי מצאנו עליו, אדוני, איזה חגורה מוזרה עם מנעול פרוץ, ששלחנו לַממלא-מקום-דוכס.

דוכס:  טפו, חתיכת סרסור, סרסור לכלוך!

          החטא שאתה מעודד הוא הפרנסה

           שלך. תחשוב קצת מה המשמעות

           של למלא את הבטן, להתכסות

           בבגד מחטא מטונף כזה;

           אמור לעצמך "מהמישושים

           המתועבים והבהמיים שלהם

           אני אוכל, שותה, לבוש וחי."

         לחיות על סירחון כזה נראֶה

       לך חיים? תקן את זה, תקן.

פומפאוס:   נכון, זה באמת מסריח במובן מסוים, אדוני, אבל בכל זאת אני אסביר –

דוכס:  אם השטן סיבר את אוזנך  

        בעניין החטא, סביר שאתה שלו.

       תכלא אותו, שוטר. בְּהצלפות

       והטפות אולי הבהמה 

       הזה קצת ישתפר.

מרפק:   הוא צריך להתייצב אצל הממלא-מקום, אדוני, הוא כבר נתן לו אזהרה: הממלא-מקום לא סובל רועה-זונות. אם הוא סרסור-זונות והוא מתייצב אצלו, עדיף לו לעשות הכל רק לא להתייצב אצלו.  

דוכס:   הלוואי, כפי שחֶלְקֵנוּ רק נראים,              

          נחיה בלי חטא, ולא נהיה צבועים.    

                                   [/ הלוואי, כפי שחלקנו מתיימרים,

                                     נהיה מחטא ומצביעות פטורים.]

       (נכנס לוציו)

מרפק:   הראש שלו יגמור כמו המותניים שלך – מתנדנד עם חבל, אדוני .

פומפאוס:   אני מריח נחמה, אני רואה ערבות! הנה אדון נכבד, וחבר שלי.

לוציו:  הלו, פומפאוס, כבודו! מה, נהיית שבוי לדוגמה? נגרר בתהלוכת הנצחון של הקיסר החדש? מה, אף יצרן לא ניפק לך בובה חדישה שאפשר לשחק איתה בעד מה שיד שולפת מכיס? נו מה אתה אומר, נו? איפה עכשיו הפזמון הישן, והסגנון, והמחירון? הכל נשטף בגשם האחרון, אה? מה תגיד, קוף? העולם הוא מה שהוא היה, בן-אדם? איך אתה מקבל את זה? עצוב, עם מעט מלים? או איך? מה הסטייל?

דוכס:  עוד, ועוד, מרגע לרגע יותר גרוע.

לוציו:  מה שלום הפשטידה היקרה שלי, המנהלת שלך? עדיין מסרסרת?

פומפאוס:  תאמין לי, אדוני, היא אכלה את כל הסטוֹק בשר שהיה לה, ובעצמה נהייתה מלפפון כבוש.

לוציו:    נו, זה טוב; ככה זה הולך; חייב להיות ככה, תמיד: מזונה טריה למאדאם חמוצה, [/ מפרוצה טריה לפרוסה יבשה,] זה מסלול חד-סטרי; חייב להיות. אתה הולך לכלא, פומפאוס?

פומפאוס:  כן, אדוני, מה לעשות.

לוציו:   נו לא נורא, פומפאוס. כל טוב. לך תגיד שאני שלחתי אותך לשם. על חוב, פומפאוס, או מה?

מרפק:   על זה שהוא סרסור, על זה שהוא סרסור.

לוציו:   נו טוב, תאסור אותו. אם מאסר זה תגמול הסרסור, נו, הוא זכה בזה בזכות. הוא מאה אחוז סרסור, ועם ותק עתיק, סרסור מלידה. כל טוב, פומפאוס טוב. תמסור ממני ד"ש לַכּלא, פומפאוס. עכשיו אתה תהיה בעל טוב, פומפאוס, לא תפזול החוצה מהבית.

פומפאוס:  אני מקווה, אדוני, שבטובך תשחרר אותי בערבות.

לוציו:   לא, פומפאוס, לא ולא, זה לא באופנה. אני אתפלל, פומפאוס, שיאריכו לך את המאסר; אם לא תקבל את זה ברצון ברזל, תקבל ברצון עוד ברזל. אדייה, פומפאוס גבר. ברכות עליך, אבי. 

דוכס:   ועליך.

לוציו:   בריגיטה עוד מורחת אודם, פומפאוס?

מרפק (לפומפאוס): קדימה כבר, אדוני, בוא.

פומפאוס:  אז - לא תשחרר אותי, אדוני?

לוציו:   לא אז, פומפאוס, ולא עכשיו. מה החדשות בעולם, אבי, מה החדשות?

מרפק:   קדימה כבר, אדוני, בוא.

לוציו:    לך למלונה, פומפאוס, לך.

       (יוצאים מרפק ושוטרים עם פומפאוס)

           מה החדשות, נזיר, על הדוכס?

דוכס:   אני לא שמעתי; אתה כן?

לוציו:   חלק אומרים שהוא עם הצאר הרוסי; חלק אחר, שהוא ברומא; אבל איפה הוא, לדעתך?

דוכס:   אני לא יודע, אבל איפה שלא יהיה, אני מאחל לו טוב.

לוציו:   זה היה תעלול משוגע ופנטזיורי מצדו להתגנב מהמדינה, ולגזול את כס הקבצנות, שהיא לא זכותו מלידה. כבוד אנג'לו מדכּס את הדוכסות יופי במקומו, מכניס לעבריינים באבי-אביהם.

דוכס:   הוא עושה עבודה טובה.

לוציו:   קצת יותר רחמנות לחרמנות לא היה מזיק לו. קצת לחוץ מדי בַּסעיף הזה, נזיר.

דוכס:   זה חטא נפוץ מדי, ובחומרה יש לרפא אותו.

לוציו:   כן, בהחלט, זה חטא מרובה ילדים, יש לו הרבה קשרים, אבל בלתי אפשרי לעקור אותו קומפְּלֵט, נזיר, לא לפני שמחסלים אכילה ושתיה. אומרים שאנג'לו הזה לא נוצר מגבר ואשה כמו שמקובל; זה נכון לדעתך?

דוכס:   אז איך הוא נוצר?

לוציו:   חלק מספרים שבת-ים השריצה אותו. אחרים, שהולידו אותו שני דגי בקלה. אבל מה שבטוח - כשהוא מטיל מים, השתן שלו הוא קרח קרוש, זה אני יודע מאה אחוז. והוא פורה כמו בובת עץ.

דוכס:   אתה ליצן, אדוני, ומדבר בלי חשבון. 

לוציו:   לא, כמה זה קשוח מצדו, בגלל איזו התעוררות בתחתונים לגמור חיים של בן-אדם! מה, הדוכס שאיננו היה עושה את זה? לפני שהוא היה תולה בן-אדם על זה שהוא הוליד מאה ממזרים, הוא היה משלם על גידול וחינוך של אלף. היה לו איזה רגש לַספורט הזה,  הוא הכיר את הענף, וזה כיוון אותו לְחמלה.

דוכס:   אני אף פעם לא שמעתי שמאשימים את הדוכס הנעדר בענייני נשים, הוא לא היה מהסוג הזה.  

לוציו:  הו אדוני, אתה טועה.

דוכס:  לא יכול להיות.

לוציו:  מה לא, הדוכס? כן, תיקח לדוגמה את הקבצנית בת-חמישים: קבוע, הדוכס היה שם לה דוקט בקערה שלה. הדוכס היו לו קפריזות. הוא גם היה משתכר, תרשה לי להודיע לך.

דוכס:   בטוח שאתה עושה לו עוול.

לוציו:  אדוני, אני הייתי ככה קרוב אתו. טיפוס בישן היה הדוכס, ולדעתי אני יודע את הסיבה להתרחקות שלו.

דוכס:  מה, בבקשה ממך, יכולה להיות הסיבה?

לוציו:  לא, סליחה: זה סוד שחייב להיות נעול בין השיניים והשפתיים; אבל דבר אחד אני יכול להגיד לך: הרוב הגדול של הנתינים החזיקו מהדוכס בתור איש חכם.

דוכס:   חכם? נו, אין ספק שהוא היה.

לוציו:  טיפוס מאד שטחי, בור וחסר הבנה.

דוכס:  אתה מדבר או מקנאה, או מטיפשות, או מטעות. כל נתיב החיים שלו, והעסק שהוא ניווט, חייבים לו – אם יש לדון בזה בכלל – ציון יותר טוב. אם ישפטו אותו רק לפי היוזמות שלו, הוא ייראה גם לקנאים מלומד, מדינאי ולוחם. לכן אתה מדבר בלי שכל; או ש, אם אתה יודע יותר, הרֶשע מאפיל על היֶדע.

לוציו:  אדוני, אני יודע מי הוא, ואני אוהב אותו.

דוכס:   אהבה מדברת בידע גדול יותר, וידע באהבה חמה יותר.

לוציו:  שמע, אדוני, אני יודע מה שאני יודע.

דוכס:  קשה לי להאמין, כי אתה לא יודע מה שאתה מדבר. אבל אם הדוכס יחזור פעם, כמו שאנחנו מתפללים, אבקש ממך שתצדיק את הטענות שלך בפניו. אם דיברת בכנות, יהיה לך אומץ להגן על זה. אני חייב לזמן אותך לעדות, ושואל אותך מה שמך.

לוציו:   אדוני, שמי לוציו, הדוכס מכיר אותי טוב.

דוכס:  הוא יכיר אותך יותר טוב, אדוני, אם אני אחיה לדווח עליך.

לוציו:  לא פוחד ממך.

דוכס:  אה, אתה מקווה שהדוכס כבר לא יחזור, או שנדמה לך שאני יריב בלי שיניים. אבל נכון שאני בקושי יכול להזיק לך. אתה תכחיש את כל זה?

לוציו:       קודם שיתלו אותי; אתה טועה בי, נזיר. אתה יכול לומר אם קלאודיו ימות מחר או לא?

דוכס:   למה שהוא ימות, אדוני?

לוציו:   למה? כי הוא מילא בקבוק במשפך. [/ כי הוא הכניס משפך לבקבוק.] הלוואי  שהדוכס שאנחנו מדברים עליו היה חוזר; המחליף הזה הנטול-ביצים  ירוקן את כל השטח מאוכלוסייה מרוב איפוק. לדרורים אסור לקנן על הגג שלו, כי יש להם חשק להזדמר! הדוכס היה פותר בַּחושך עניינים שעושים אותם בַּחושך; הוא בחיים לא היה מוציא אותם לאור. הלוואי שהיה חוזר! בחיי, קלאודיו הזה נשפט למוות רק כי הוא שיחרר קצת את החגורה. שלום לך, נזיר טוב, בבקשה תתפלל עלי. הדוכס – אני אומר לך שוב – היה תוקע איזה פרגית גם ביום צום. עכשיו כל זה כבר מאחוריו, אבל – אני אומר לך – הוא היה מדביק נישוק דביק לְקבצנית גם אם היא הסריחה משום. תגיד שאני אמרתי ככה. שלום שלום.

              (יוצא)

דוכס:       כוח או לב טהור, כלום לא חסין  

              מהשמצה; דיבה תתקע סכין

              בגב הכי טהור. איזה קיסר

              אי-פעם את לשון-הרע אסר?

              כן, מי מגיע?

       (נכנסים אסקאלוס, מנהל הכלא ושוטרים, עם מאדאם גמרמור)

אקסאלוס:  קדימה, לכלא קחו אותה.

מ. גמרמור: אדון טוב, תהיי טוב אתי; כבודך נחשב בן-אדם רחמני. אדון טוב!

אסקאלוס: אזהרה כפולה, משולשת, ועדיין את ממשיכה באותה עבירה? על זה לרחמנות בעצמה יש זכות לקלל ולהיות רודנית.

מנהל הכלא: סרסורית אחת-עשרה שנה רצוף, ירשה לי כבודו להזכיר.

מ. גמרמור: אדוני, הכל הלשנה של אחד לוציו נגדי. גברת קתי-אל-תקומי היתה בהריון ממנו בתקופה של הדוכס, הוא הבטיח להתחתן איתה. הילד שלו יהיה  שנה ורבע בהתחלת מאי. אני בעצמי גידלתי אותו, ותראה איך הוא עושה שמיניות להכניס לי.

אקאלוס:   הטיפוס הוא טיפוס שאין לו גבול; תביאו אותו אלי. קחו אותה לכלא – קדימה, אף מלה. (יוצאים השוטרים עם מאדאם גמרמור) המפקד, ידידי ואחי אנג'לו לא ישנה את דעתו, קלאודיו חייב למות מחר. דאג להקיף אותו באנשי קודש, ושיקבל את מלוא ההכנה הרוחנית. אם ידידי ואחי היה דן על פי מידת הרחמים שלי, הגורל שלו היה אחר.

מנהל הכלא: ברשותך, הנזיר הזה היה אתו, והדריך אותו בקבלת פני המוות.      

אסקאלוס: ערב טוב, אבי.

דוכס:   שמחה וברכה על ראשך.

אסקאלוס: מניין אתה?

דוכס:   לא מהארץ, המקרה הביא

          אותי לשהות פה זמן מה. אני בן

          מסדר קדוש, חוזר עכשיו מרומא,

          מעניין חשוב עם כבוד האפיפיור.

אסקאלוס: איזה חדשות רצות בעולם?

הדוכס:     אין, חוץ מזה שהטוב חולה וקודח כל כך שרק המתת חסד תרפא אותו. יש ביקוש רק לְחידוש, ומסוכן להיות נאמן לכל דרך כשם שמומלץ לבגוד בכל רעיון. בקושי יש מספיק אמת בכדי לתת אמון בשותפים שלך, אבל מספיק אמון בכדי ששותפים יהיו הקללה שלך. על החידה הזאת די בנויה כל החוכמה של העולם. החדשות האלה עתיקות מספיק, אבל כל יום הן חדשות. תרשה לי לשאול, אדוני, איזה סוג אישיות היה הדוכס?

אסקאלוס: בן-אדם שיותר מכל השתדל בעיקר לדעת את עצמו.

דוכס:   מה היה גורם לו הנאה?

אסקאלוס: הוא היה מאושר יותר לראות את הזולת שמח מאשר לשמוח במשהו שעשה אותו מאושר. ג'נטלמן שכולו איזון. אבל נשאיר אותו לענייניו, בתפילה שרק יצליחו, ותן לי לשאול אותך איך אתה מוצא את קלאודיו בדרכו האחרונה. הבנתי שביקרת אותו.

דוכס:  הוא מצהיר שלא היה שום עיוות דין מצד השופט, ומקבל בהכנעה את גזר דינו של הצדק. אבל הוא בדה בדמיונו, מחולשה אנושית, הרבה אשליות מבטיחות של חיים, רק שאני בסבלנות פקחתי את עיניו, וכעת הוא נכון למות.

אסקאלוס: שילמת לשמיים את שכר תפקידך, ולאסיר את חוב ייעודך. אני השתדלתי למען המסכן עד קצה יכולתי, אבל גיליתי שאחי-למשפט-צדק הוא חמור כל כך שהייתי מוכרח לומר לו שאכן הוא התגלמות הצדק.   

דוכס:   אם חייו יהיו בהתאם לקשיחות השפיטה שלו, כל הכבוד לו. אבל אם הוא ייכשל בזה, הוא הרשיע את עצמו.

אסקאלוס: אני הולך לבקר את האסיר. כל טוב לך.

דוכס:   שלום עליך.

              (יוצאים אסקאלוס ומנהל הכלא)

             מי שֶבְּשֵם שמיים דן,

              שיהא קדוש, לא רק קפדן.     

              את נפשו עליו ללמוד,

              איך להבליג, כיצד לצעוד; 

              ועל פי נטייתו לחטוא

              להעניש את זולתו.   

              בוז לַמנחית מכות בלי לב,

              הורג על חטא שהוא אוהב;

              כפליים בוז לאנג'לו,

              קוטל אחֵר על חטא שלו.

              מה שמסתיר לב מלוכלך,  

              גם אם כלפי חוץ הוא מלאך!

              איך עם אותו סוג תועבה 

              קל לרמות את הסביבה,

              לשאת על קור עכביש דק

              פשעים כבדים מלוא השק!

              פקחות מול חטא - זהו הקו:

              הלילה אנג'לו ישכב

              עם ארוסה שהוא מְבַזֶּה;

              מסווה יִכְפֶּה על מתחזה

              לשלם על צַו של רוע,      

              חוב חוזה ישן לפרוע.     

              יוצא.


מערכה 4, תמונה 1 -


נכנסת מריאנה, עם נער ששר.

נער:         הסתלקו, הסתלקו-נא, שפתיים,                

               שנדרו מתיקות במרמה,                      

             ואור הזריחה בעיניים,           

                שלבוקר נִדמָה אור חמה.   

             אבל נשיקותי שובו, שובו עכשיו,              

             הן חתמו אהבה לשווא, לשווא.

              (נכנס הדוכס, במסווה הנזיר)

מריאנה:   תפסיק לשיר ולך מכאן. הנה

             בא איש של נחמה, שבְּעצה

             הִשקיט לא פעם מה שמשתולל בי.

          (יוצא הנער)

          תסלח לי, לא נעים לי שנתפסתי

           ככה במצב רוח מוזיקלי.

          להגנתי אומר, ותאמין: השיר 

          הִדְבּיר שִמְחָה בי, ויגון הגביר.    [/ חיוך כיבה בי, ודמעות הֵעיר.]

דוכס:  כן, אך לַמוזיקה כישוף נפוץ: 

         לעשות רע טוב, וטוב למשוך לבוץ.

         בבקשה תאמרי לי, מישהו חיפש אותי כאן היום? בערך בשעה הזאת קבעתי פה פגישה.

מריאנה:  לא חיפשו אותך: ישבתי פה כל היום.

         (נכנסת איזבלה)

דוכס:       מאמין לך בהחלט. הנה הגיעה השעה. אבקש ממך בטובך לסלוח לי רגע, אולי אחזור אלייך בקרוב, וזה יהיה לטובתך.

מריאנה:    אני תמיד אסירת תודה לך.

              (יוצאת)

דוכס:       ברוכה הבאה, בַּזמן.

              מה אומר הממלא מקום הטוב?

איזבלה:    יש לו גן שמוקף קיר לבנים,     

              ובגבו ממערב יש כרם;

              לַכֶּרם שער עץ אשר נפתח

              עם המפתח הגדול הזה.

              זה, השני, יפתח דלת קטנה

              שמובילה מהכרם אל הגן;

              ושם, בשעת החושך הכבד,

              חצות, הבטחתי שאפגוש אותו.

דוכס:       אבל תדעי למצוא את הדרך הזאת?

איזבלה:    הקשבתי בתשומת לב רבה.

              בלחישה ובמחוֹות ידיים,

              בפרטנות ספוגת אשְמה, הסביר

              לי את הדרך, פעמיים.

דוכס:                                 אין

              עוד סימנים שסיכמתם ביניכם

              שהיא צריכה לזכור?

איזבלה:                           לא, אין כלום, רק

              לבוא בחושך, ושהודעתי לו

              שאוכל להישאר רק זמן קצר:

              הסברתי שאתי בא משרת

              שיחכה לי, בִּידיעה שאני

              באה בעניין אחי.

דוכס:                               זה מתוכנן

              היטב. עוד לא גיליתי למריאנה

              מלה על זה. היי, את בפנים שם, בואי.

              (נכנסת מריאנה)

              הכירי את העלמה הזאת, היא באה

              לעשות לך טוב.

איזבלה:                           ככה אני רוצה. 

דוכס:       ברור לך שאני לטובתך?

מריאנה:    נזיר טוב, בהחלט הוכחת כבר.

דוכס:       אז תני יד לַידידה שלך: יש לה

              סיפור שמיועד רק לאוזנך.

              אני אמתין לכן, רק הזדרזו:

              לילה מלא לחות יורד.    

מריאנה (לאיזבלה): נלך לנו?

              (מריאנה ואיזבלה יוצאות)

דוכס:   איי תואר ושררה, מיליון עיניים

        בוגדניות תקועות בכם; אינסוף

        שמועות כוזבות, עוינות, דולקות אחרי

        צעדיכם; באלפי מוחות קודחים

        אתם מקור להזיות פרועות,

        ובַדמיון הם מרסקים אתכם על

        גלגל העינויים.

       (נכנסות מריאנה ואיזבלה)

         ברוכות שוב, מה הוחלט?

איזבלה:  היא מתחייבת לַמבצע, אבי,

         אם אתה ממליץ.

דוכס:                        אני לא רק מסכים,

         אני מפציר.

איזבלה:                  את לא צריכה לומר

         כמעט כלום כשתלכי ממנו, רק,

         בקול שקט ורך, "עכשיו זכור את

         אחי."

מריאנה:           אל תדאגי.

דוכס:                              ועדינה,

         אל תִפְחדי. הוא בעלך על פי

         חוזה מקֶדם; לזווג אתכם

         זה לא חטא, כי זכותך על פי החוק   

         תפאר את התרמית. נלך, לפעול;

         לקצור, אבל לזרוע קודם כל.  

         יוצאים.


מערכה 4, תמונה 2 -


נכנסים מנהל הכלא ופומפאוס.

מ.הכלא:  בוא-נא אתה, תתקרב; אתה יכול לחתוך ראש של איש?

פומפאוס:  אם האיש הוא רווק, אדוני, אני יכול; אבל אם הוא איש נשוי, הראש שלו הוא של אשתו, ואני בעקרון לא חותך ראש של אשה.

מ. כלא:   די-די, אדוני, עזוב אותי מהחידודים שלך וספּק לי תשובה ברורה. מחר בבוקר אמורים למות קלאודיו ובַּרְנַרְדין. פה בכלא שלנו יש מוציא-להורג, שחסר לו עוזר. אם תיקח על עצמך לסייע לו, זה יפדה אותך מהכבלים שלך. אם לא, תְרצה את כל תקופת המאסר שלך, ועם השחרור תקבל מנה של הצלפות בלי רחמים; כי היית סרסור ידוע לשמצה.

פומפאוס:   אדוני, אני הייתי סרסור אנטי-חוקי מאז מי-יודע-מתי, אבל ברצון אני יהיה מוציא-להורג חוקי. אני ישמח לקבל איזה הדרכה מהקולגה-שותף שלי.

מ. כלא:        היי, גוֹעַלזוֹן! איפה גועלזון, שם?

         (נכנס גועלזון)

גועלזון:   קראת, אדוני?

מ. כלא:  בוא-נא, הנה מישהו שיעזור לך מחר בהוצאה-להורג. אם נראה לך מתאים, תסגור אתו לשנה ותן לו לגור פה אתך; אם לא, תשתמש בו  חד-פעמית ותזרוק אותו, הוא לא יכול לטעון לך שהתפקיד לא לכבודו; הוא היה סרסור.

גועלזון:   סרסור, אדוני? טפו עליו, הוא יבייש את האמנות שלנו.

מ. כלא:  עזוב, אדוני, שניכם שוקלים שווה; נוצה תטה את המאזניים.

         (יוצא)

פומפאוס:  סלח לי, אדוני, שאני שואל אותך בפרצוף, אבל יש לך האמת פרצוף טוב, אולי קצת חמוץ, בטח זה תלוי בשעה או תלוי בתלוי – אתה קורא לענף שלך, אדוני, אמנות?

גועלזון: כן, אדוני, אמנות.

פומפאוס:  ציור, אדוני, לפי מה ששמעתי, זה אמנות; וזונות, אדוני, שהן חברות בענף שלי, וְמשתמשות הרבה בצבע, הן הוכחה שהענף שלי הוא אמנות; אבל איזה אמנות יכול להיות בתְליה -  תתלה אותי, אני לא יכול לדמיין.

גועלזון:  אדוני, זה אמנות.

פופמאוס:  תוכיח.

גועלזון:  בגד של איש ישר מתאים גם לגנב –

פומפאוס:  אם זה קטן על הגנב, הישר ישר חושב: "גדול". אם זה גדול על הגנב, אז הגנב חושב "קטן עלי".  תמשיך.

              (נכנס מנהל הכלא)

מ. כלא:   סיכמתם?

פומפאוס:  אדוני, אני ישרת אותו, כי אני מוצא שתליין זה מקצוע יותר מתחשב מסרסור: הוא מבקש סליחה מהקליינט עוד לפני הטיפול.

מ. כלא:  אתה, שמע, תהיה מוכן עם הגרדום והגרזן שלך מחר, ארבע.

גועלזון:  בוא, סרסור, אני אתן לך שיעור במקצוע שלי. אחרי.

פומפאוס:  אני אשמח ללמוד, אדוני, ואני מקווה שאם פעם ייצא לך להיות תלוי בעזרתי, אני אתן בראש. כי באמת, אדוני, שעל הנדיבות שלך אני חייב לך טובה.

מ. כלא:     קראו הנה לברנרדין וקלאודיו.

              (יוצאים גועלזון ופומפאוס)

                על האחד אני מלא חמלה;

              והשני – רוצח בן עוולה.

              (נכנס קלאודיו)

              תראה, הנה, זה, קלאודיו, צו מותך.

              כעת חצות, ועד שמונה מחר

              תהיה בַּנצח. איפה ברנרדין?

קלאודיו:   נעול בתוך שינה כמו פועל

              תם או מטייל מותש. לא מתעורר.

מ. כלא:     מי מסוגל לעזור לו... טוב, תלך

              ותתכונן –

              (דפיקות בפנים)

                                  - רק רגע, מה הרעש?

              ינחמו אותך שמיים.

           (קלאודיו יוצא. דפיקות בפנים)

                                        כבר!

              הלוואי שהגיעה איזו חנינה

              לקלאודיו העדין.

            נכנס הדוכס, מוסווה בתור נזיר)

                                          ברוך הבא,

          אבי.

דוכס:           שהיפוֹת והבריאוֹת

         בְּרוּחות הלילה יעטפו אותך,

         המפקד. מי בא לכאן הלילה?

מ. הכלא:  איש לא, מאז שעת הסגירה.

דוכס:  לא איזבלה?

מ. הכלא:                  לא.

דוכס:                              אז בקרוב

         יגיעו.

מ. הכלא:             מה סיכוי הנחמה

     לקלאודיו?

דוכס:               רק תקווה.

מ. הכלא                                 הוא איש קשה,

         הממלא-מקום.

דוכס:                         לאו דווקא, לאו

         דווקא: חייו הם קו ישר מקביל      

        לְצדק המשפט האלמוּתי שלו:

         הוא מדכא בעצמו בסגפנות

         ואדיקות את מה שהוא רודף

         בכוח לכבות באחרים.

         אם הוא היה מוכתם במה שהוא

         מעניש, הוא היה רודן: אבל כיוון

         שכך זה, הוא צדיק.

         (דפיקות בפנים)

                                      עכשיו הגיעו.  

      (מ. הכלא יוצא)

         זה מפקד עדין; נדיר לראות

         סוהר קשוח ואוהב בריות.

      (דפיקות בפנים)

         היי, מה הרעש? מישהו תָּקוּף

         בבהילות אם הוא פוצע את

         השער במהלומות כאלה.

         (נכנס מנהל הכלא)

מ. הכלא:  הוא שם תקוע עד שהקצין

         יגיע להכניס אותו; הלכו

         לקרוא לו.

דוכס:                 לא הגיעה שום פקודה

         שתבטל את מות קלאודיו מחר?

מ. הכלא:  כלום, אדוני, כלום.

דוכס:                            עד כמה שכבר 

       קרוב השחר, עוד תשמע מלה 

       עד אור הבוקר, המפקד.

מ. הכלא:                              הלוואי

         שאתה יודע משהו; אבל

         אני לא מאמין ששום פקודה

         תגיע. אין לזה תקדים. מלבד זאת,

         כבוד אנג'לו הכריז פומבית על כס

         משפט שאין שום אפשרות כזאת.

         (נכנס שליח)

          זה השליח של כבודו.

דוכס:  והנה החנינה של קלאודיו.

שליח:  אדוני שלח לך את ההודעה הזאת, והטיל עלי בנוסף למסור – שלא תסטה מאף פרט שבה, לא בַּמועד, לא בַּתוכן, ולא בְּאף סעיף. בוקר טוב; כי, לדעתי, כבר כמעט בוקר.

מ. כלא:  אני אציית לו.

              (יוצא שליח)

דוכס (הצידה): זאת המחילה שלו, שנקנתה

              בַּחטא שבו מי שנמחל חָטָא.

              ככה תופס הפשע תאוצה

              כשהסמכות פותחת לו פרצה.

              כשהרע חומל, גבול החמלה נמתח; 

              החטא אהוב, אז החוטא הוא אח.                 

              כן, אדוני, מה החדשות?

מ. הכלא:   אמרתי לך: כבוד אנג'לו כנראה חושב שאני מזניח את חובתי, אז הוא מדרבן אותי בלחץ בלתי-רגיל לפעולה, וזה מוזר: כי הוא אף פעם לא התנהג כך.

דוכס:       בבקשה ממך, בוא נשמע.

מ. הכלא (קורא): "תשמע מה שתשמע להיפך - דאג שקלאודיו יוּצא להורג עד ארבע בבוקר, ואחר הצהריים ברנרדין. כדי לספק אותי לחלוטין, שלח לי את ראשו של קלאודיו עד חמש. הקפד שזה יבוצע וזכור שתלוי בזה יותר ממה שאנו רשאים לחשוף כרגע. אז אל תתרשל בביצוע, כי תשלם על זה ביוקר." – מה תגיד על זה, אדוני?

דוכס:     מי הוא הברנרדין הזה שצריך לצאת להורג אחרי צהריים?

מ. הכלא:   יליד בוהמיה, אבל גדל וצמח כאן; הוא אסיר תשע שנים.

דוכס:     איך יצא שהדוכס שאיננו לא שחרר אותו לחופשי או הוציא אותו להורג? שמעתי שכך הוא היה נוהג.

מ. הכלא:   החברים שלו השיגו לו דחיות כל פעם; והאמת היא שאשמתו, עד עכשיו תחת שלטון כבוד אנג'לו, לא הוּכחה מעל לכל ספק.

דוכס:     כעת זה ברור?

מ. הכלא:   ברור וגלוי, והוא עצמו לא מכחיש.

דוכס:     הוא גילה חרטה בכלא? מה משפיע עליו?    

מ. הכלא:   בן אדם שמתיירא מהמוות לא יותר מאשר משנת שיכורים: לא דואג, לא פוחד ולא אכפת לו ממה שהיה, מה שהינוֹ, או מה שיבוא: אדיש למוות ומת על החיים.

דוכס:     הוא זקוק לעצה.

מ. הכלא:   הוא לא יקשיב לה. היתה לו תמיד חרות להסתובב בכלא: תן לו רשות לברוח - לא יברח. שתוי הרבה פעמים ביום, והרבה פעמים יום שלם. לא פעם הערנו אותו, לגרור אותו כביכול להוצאה להורג, והראינו לו פקודה כזאת לכאורה. זה לא נגע לו בכלל.

דוכס:   נדון בו יותר עוד מעט. על הפנים שלך, המפקד, כתובים יושר ונאמנות; אם אני לא קורא נכון, הכישרון העתיק שלי מהתל בי; אבל על סמך המומחיות שלי, אני מעז להסתכן. קלאודיו, שיש לך פה צו להוציא להורג, אשם בפני החוק לא יותר מאנג'לו שהרשיע אותו. על מנת להראות לך את זה ברור כשמש אני מתחנן רק לארבעה ימים ארכּה: ובינתיים תעשה למעני טובה מיידית ומסוכנת.

מ. הכלא:   באיזה אופן, אדוני?

דוכס:   שתעכב את המוות.

מ. הכלא:   איי, איך אני יכול? כשהשעה נקבעה בדיוק, ויש לי פקודה מפורשת, עם איום בעונש, לשלוח את ראשו לסקירה אישית של אנג'לו? אני כבר יכול לחתום לעצמי על גזר-דין כמו של קלאודיו אם אני מפר אפילו פרט פה. 

דוכס:   בנדר המסדר שלי אני ערב לך. אם ההוראה שלי תדריך אותך, שלח שיוציאו את ברנרדין הזה להורג הבוקר ויביאו את ראשו לאנג'לו.

מ. הכלא:   אנג'לו ראה את שניהם ויזהה את הפרצוף.

דוכס:  הה, המוות הוא אמן תחפושות גדול, ואתה יכול להוסיף לזה: תגלח לו את הראש ותגזום את הזקן, ותגיד שזו היתה משאלתו של החוזר-בתשובה להיות חשוף לפני מותו. אתה יודע שזה נוהג נפוץ. אם ייפול עליך עקב זה משהו מלבד תודות ומזל טוב, בשם הקדוש שאני עובד אותו, אני אתחנן בעדך במחיר חיי. 

מ. הכלא:   סלח לי, אבי, זה נגד השבועה שלי.

דוכס:  אתה נשבעת אמונים לדוכס או למחליף?

מ. הכלא:   לו ולבאי כוחו.

דוכס:  אתה תחשוב שלא עשית שום רע אם הדוכס יתמוך בצדקת מעשיך?

מ. הכלא:   אבל מה הסבירות שזה יקרה?

דוכס:  זו לא רק אפשרי, אלא ודאי; אבל כיוון שאני רואה שאתה פוחד,  שגם הגלימה, גם היושרה וגם השכנוע שלי לא יכולים לפתות אותך, אלך צעד אחד יותר ממה שהתכוונתי, כדי לעקור ממך את כל הפחדים: תביט, אדוני, הנה כתב-היד והחותמת של הדוכס. אתה מכיר את הכתב, אני יודע, והחותם לא זר לך.

מ. הכלא:   אני מכיר את שניהם.

דוכס:  התוכן פה הוא שובו של הדוכס: תקרא בעיון, קח את הזמן, ותגלה שתוך יומיים הוא יהיה כאן.  זה דבר שאנג'לו לא יודע, כי הוא מקבל ממש היום מכתבים עם משמעות די מעורפלת, אולי על מותו של הדוכס, אולי שהוא מצטרף לאיזה מנזר, אבל בכל מקרה, לא מה שכתוב כאן בכלל. תביט, הכוכב כבר קורא לרועה לשחרר את העדר. אל תהיה בהלם מהדברים האלה: הקשיים הם קלים כשמכירים אותם. קרא למוציא-להורג שלך, ותחתוך לברנרדין את הראש. אני אתן לו וידוי מיידי, ואכין אותו למקום טוב יותר. אתה בכל זאת בהלם, אבל זה יפתור לך הכל  לחלוטין. בוא, כבר כמעט שחר.

         יוצאים.


מערכה 4, תמונה 3 -


נכנס פומפאוס.

פומפאוס:  יש לי פה חוג מכרים לא פחות ממה שהיה לי בבית העסק שלנו. אפשר לחשוב שזה ממש הבית של מאדאם גמרמור, כי יש פה הרבה מהלקוחות הקבועים שלה. קודם כל החבר בּיש, הוא יושב על חוב, קנה ערימות של נייר עטיפה וסוכריות לחיזוק חשק, עלה לו מאה-תשעים-ושבע והרוויח סך הכל חמש. נו, לַסוכריות לא היה ביקוש: הזקנות שהזמינו התפגרו אחת-אחת במגפה. אחרי זה יש לנו פה החבר פּירוּאט הממזר, שתבע אותו מר מנז'ט הסוחר, שהוא קנה ממנו ז'אקט זוהר, שמזה הוא התמוטט מהר, אין לתאר. אחר כך יש לנו פה את קְלָפִי הצעיר, החבר בְּלוֹפקוֹף ג'וניור, החבר גוֹלְדפֵייק, אדון לוֹנְגְשְמוֹק צ'מפיון הפגיון, והחבר דְרֶקשְניט הצעיר שהרג את פּוּדינגלֶק הזללן, והחבר שְפּיצבּוּל מטִיל הכידון, והחבר פְּלוֹנְטֶרשֹרוֹך המטייל המהולל, ואדון לָאגֶרשְפְּריץ שחיסל את צֵ'ייסֶרשְלוּק,  ואני חושב עוד איזה ארבעים, כולם משקיעים גדולים בעסק שלנו, ועכשיו הם ב"חננו ועננו".  

              (נכנס גועלזון)

גועלזון:    אתה-שם, תביא את ברנרדין הנה.

פומפאוס:  אדון ברנרדין, אתה צריך לקום לתליה, אדון ברנרדין.

גועלזון:    היי, ברנרדין!

ברנרדין (בפנים): שיישרף לכם הגרון, מי עושה שם כזה רעש? מי אתם?

פומפאוס:  חברים שלך, אדון, התליינים. אתה צריך אם לא אכפת לך לקום ולמות.

ברנרדין (בפנים): 'סתלק, כולרה, 'סתלק. אני יושן. 

גועלזון:    תגיד לו שהוא צריך להתעורר, ועוד מהר גם.

פומפאוס:  בבקשה, אדון ברנרדין, תתעורר עד שיחסלו אותך, ותישן אחרי זה.

גועלזון:    כנס אליו, ותוציא אותו.

פומפאוס:  הוא בא, אדוני, הוא בא. אני שומע את הקש בתא שלו מרשרש.

              (נכנס ברנרדין)

גועלזון:  הגרזן מוכן שם?

פומפאוס:  לגמרי, אדוני.

ברנרדין: הלו, גועלזון, מה חדש אתך?

גועלזון: האמת, אדוני, אני אשמח אם תזנק בצ'יק לתפילה, כי תביט, הצו הגיע.

ברנרדין:  חת'כת מנוול, אני שתיתי כל הלילה, אני לא במצב בשביל זה.

פומפאוס:  אה, יותר טוב, אדוני; כי מי ששותה כל הלילה ותולים אותו מוקדם על הבוקר יכול לישון טוב כל היום אחר כך.

          (נכנס הדוכס המוסווה לנזיר)

גועלזון:    תראה, אדוני, הנה בא האבא של הרוח שלך, נראה לך עכשיו שאנחנו צוחקים?

דוכס:    אדוני, במצוות האמונה שלי, וכיוון ששמעתי באיזה חיפזון עליך לעזוב, באתי לייעץ לך, לנחם אותך ולהתפלל אתך.

ברנרדין:    נזיר, לא אני. אני שתיתי קשה כל הלילה, ואני רוצה עוד זמן להתכונן, או שיצטרכו לפוצץ לי את המוח עם בולי-עץ. אני לא מסכים למות היום, זה בטוח.

דוכס:   איי, אדוני, אתה חייב; אז אנא

              הַישֵר מבט אל המסע שלך.

ברנרדין:    אני נשבע שאני לא אמות היום בשכנוע של לא-משנה-מי.

דוכס:    אבל הקשב רגע –

ברנרדין:    אף מלה. אם יש לך מה להגיד לי, תבוא ללשכתי, כי אני משמה לא יוצא היום.

              (יוצא. נכנס מנהל הכלא)

דוכס:       זה לא ראוי לחיות ולא למות; איי,

              לב אבן!

מ. הכלא:                  חברים, צאו אחריו,

          תקחו אותו אל הגרדום.

        (יוצאים גועזלון ופומפאוס)

מ. הכלא:   אז איך אתה מוצא את האסיר,

              כבודו?

דוכס:                   יצור שלא נכון ולא

              מוכן לַמוות, ולשגר אותו

              לשם, במצבו הנוכחי, 

              זה פשע.

מ. הכלא:                 פה בכלא, פּאדרֶה, מת

              הבוקר מקדחת אכזרית

              פירט ידוע, ראגוזין, אדם

              בגיל של קלאודיו, עם זקן, שיער,

              באותו הצבע. מה אם נוותר

              על המושחת הזה עד שיהיה

              מוכן, ונספק את המחליף

              בָּראש של ראגוזין, שדומה יותר

              לקלאודיו?

דוכס:                      איי, הנה צרוף מקרים

           מהשמיים. תבצע זאת

          מהר, כבר מתקרבת השעה

          שאנג'לו קבע. סדר את זה,

          שְלח את הראש, ואני על החזיר

          אשפיע שאת נשמתו יחזיר.

מ. הכלא:  זה יבוצע כבר. אבל ברנרדין

          צריך למות היום אחרי-צהריים;

          מה נעשה עם קלאודיו, להציל

          אותי מהסכנה שעלולה

          להתרחש אם ייוודע שהוא

          עוד חי?

דוכס:               עשה כך: שים את ברנרדין

       וקלאודיו, כל אחד בתא סודי.

       לפני שפעמיים תברך

       השמש את הדור הזה, תמצא

       שבטחונך מובטח.

מ. הכלא:  אני בידיך, ברצון.

דוכס:  מהר, עשה, ושלח את הראש לאנג'לו.

         (יוצא מנהל הכלא)

        עכשיו אכתוב לאנג'לו איגרות,

       שהמפקד ימסור, ושתוכנם   

       יבהיר לו שאני קרוב הביתה,

       ושחשוב מאד שאכנס

       פומבית העירה. אבקש אותו

       לפגוש אותי ליד מעיינות

       הקודש שמחוץ לעיר; משם,

       על פי התקנון, בצעדים

       שקולים ובקור רוח, נתקדם

        ונטפל באנג'לו.

       (נכנס מנהל הכלא [עם ראש]).

מ. הכלא:  הנה הראש, אקח אותו בעצמי.

דוכס:  מתאים, אה? תמהר לחזור, אני

         רוצה לדון אתך בעניינים

         לאוזנך בלבד.

מ. הכלא:                     אהיה זריז.

         (יוצא)

איזבלה (מבחוץ): שלום, הֵיי, על כולם פה.

דוכס:  הקול של איזבלה. היא באה

       לדעת אם הגיעה החנינה

       לָאח שלה. אבל לא אגלה לה

       את הבשורה, כדי שהנחמה

       על ייאושה תבוא כשהיא ממש

       לא מצפה לה.

       (נכנסת איזבלה)

איזבלה:               ברשותך.

דוכס:  בוקר טוב לך, בתי הצדיקה.

איזבלה:  הוא טוב יותר כשמברך איש קודש.

         אז המחליף שלח את חנינת

       אחי כבר? 

דוכס:                  איזבלה, הוא שחרר

         אותו מהעולם. ראשו נחתך,

         נשלח לאנג'לו.

איזבלה:                         לא-לא, זה לא

          נכון!

דוכס:            זה כך ולא אחרת. בת,

         הראי את חוכמתך בְּהבלגה.

איזבלה:    אני אלך לעקור לו את העיניים!  

דוכס:  לא יאפשרו לך להתקרב אליו.

איזבלה:   קלאודיו מסכן, איזבל אומללה,

       עולם פושע, אנג'לו ארור!

דוכס:  זה לא פוגע בו ולא מועיל

       לך כהוא זה. אז התאפקי, תני את

       הדין בידי שמיים. שימי לב

       למה שאני אומר, ותמצאי

       שכל מלה אמת פה: הדוכס

       חוזר מחר הביתה – לא, יבְּשי

       את הדמעות – אחד מהמנזר

       שלנו, המוודה שלו, מסר לי

       את המידע. הוא כבר שלח מלה

       לאסקאלוס ואנג'לו, והם

       מתכוננים לפגוש אותו בשער,

       למסור לו את סמכותם. לו רק תובילי

       את חוכמתך לצעוד על המסלול

       הטוב שאני ממליץ לה, את תשיגי

       את משאלתך על המתועב הזה,

       ונקמה לנפש, ותהילה

       כללית.

איזבלה:                אפעל כפי שאתה מדריך.

דוכס:  תני את המכתב הזה לָאח פטר,

         זה זה שהוא שלח לי על שובו

         של הדוכס. אמרי לו, זה סימן

         שאני רוצה לפגוש אותו הלילה

         בבית מריאנה. אשתף אותו

         בסיפורה ובסיפורך, והוא

         יביא אתכם אל מול פני הדוכס;

       ותאשימי בַּפָּנים את אנג'לו

       באבי-אביו. אני, מסכן, כפוף

       לְנדר מקודש, ואיאלץ

       להיעדר. צאי לך עם המכתב:

        גרשי את הדמעות המעוּנות

       בלב קל; ואל תסמכי יותר

      על מסדרי המקודש אם לא

       אוביל אותך לְמישרין. מי שם?

       (נכנס לוציו)

לוציו: ערב טוב; נזיר, איפה מפקד הכלא?

דוכס:  לא בפנים, אדוני.

לוציו: אה איזבל יפה, הלב שלי מחוויר לראות אותך אדומת עיניים; את צריכה להירגע. אני מוכרח לאכול ולסעוד על מים ולחם יבש, לדכא לי את היצר; כדי לשמור את הראש על הכתפיים, אני לא מעז למלא את הבטן, ארוחה אחת מזינה תעורר לי חשק לחשק. אבל אומרים שהדוכס יהיה פה מחר. נשבע לך, איזבל, אני אהבתי את אחיך; אם ידידנו דוכס הקפריזות לפינות חשוכות היה בבית, הוא היה חי.

              (יוצאת איזבלה)

דוכס:   אדוני, למזלנו הדוכס לא תלוי בתיאורים שלך, ויותר מזה, הוא לא עונה עליהם.

לוציו:   נזיר, אתה לא מכיר את הדוכס טוב כמוני: הוא חתיכת צייד יותר ממה שנדמה לך.

דוכס:    טוב; אתה עוד תצטרך לתת על זה דין וחשבון. כל טוב.

לוציו:    לא, חכה, אני אלך אתך. אני יכול לספר לך סיפורים נחמדים על הדוכס.

דוכס:    סיפרת לי מספיק, אדוני, אם זה נכון; אם זה לא נכון, יספיק לי פחות.

לוציו:    אני פעם עמדתי לפניו לדין שהכנסתי נקבה להריון.

דוכס:    ועשית את זה?

לוציו:    כן, האמת שכן; אבל הייתי חייב להישבע שלא, אחרת היו מחתנים אותי עם הריבּת-עובש הזאת.

דוכס:    אדוני, אתה לא לא-חביב אבל כן לא-נעים. שלום שלום לך.     

לוציו:    לא, תאמין לי, אני אלך אתך עד קצה השביל. אם דיבורי גסויות מביכים אותך, נדבר ממש מעט. לא-לא, נזיר, אני כזה-מין קוץ, אם אני כבר צץ אני ננעץ.

         יוצאים.


מערכה 4, תמונה 4 -


נכנסים אנג'לו ואסקאלוס.

אסקאלוס: כל מכתב שהוא כתב סותר את הקודם.

אנג'לו:   באופן לא-עקבי ומבולבל מאד. הפעולות שלו נראות כמו סוג של טרוף; נתפלל לאלוהים שהוא ניזוק בשכלו. ולמה לפגוש אותו בשערים, ולהחזיר לו את הסמכויות שלו שם?

אסקאלוס: אין לי ניחוש.

אנג'לו:   ולמה עלינו להכריז שעה לפני כניסתו שאם מישהו מבקש פיצוי על אי-צדק, עליו להציג את בקשתו פומבית ברחוב?

אסקאלוס: לזה הוא נותן סיבה: כדי שהתלונות יוסדרו מיידית, וכדי לחסוך כל מיני תרגילים בדיעבד.

אנג'לו:   טוב; אני מבקש ממך שזה יוכרז על הבוקר. אני אאסוף אותך מהבית שלך. תזמן את כל נושאי הדרגות והתפקידים שאמורים לפגוש אותו.

אסקאלוס: מאה אחוז. כל טוב.

אנג'לו:   לילה טוב.

           (יוצא אסקאלוס)

         המעשה הזה מערער אותי,

         עושה אותי גולם עקר מול כל

        המתרחש. בתולה שמחוּללת - 

         בידי אותו גוף מרומָם שאכף

        את החוק נגד זה? מרוב בושה

       ועדינות היא לא תִפְצה פה על    [/ ועדינות היא לא תוקיע את]

       אבדן הבתולים, אחרת איך

       שהיא יכלה בלשונה להכות בי!   

       אבל ההיגיון אומר לה "אל

       תעזי"; לַסמכות שלי משקל

       כזה של אמינות, שכל רמז

       של שערורייה רק יהרוס

       את מי שינסה להפיץ אותה.

       הוא היה יכול לחיות, רק שצעיר

       חמום-מוח כמותו עלול היה

       בעתיד לנקום על שקיבל חיים

       של השפלה במחיר בושה כזאת.

       ובכל זאת הלוואי שחי. נורא,

       הכל נפרם כשחסד שוכחים;

       רוצים, ולא רוצים, ומסתבכים.

       יוצא.


מערכה 4, תמונה 5 -


נכנסים הדוכס [בבגדיו] והנזיר פטר.

 דוכס: תמסור בשמי את המכתבים האלה.

          המפקד מכיר את המזימה

         שלי. כשזה יתחיל, תפעל לפי

         ההוראות ותעשה הכל

         כפי שקבעתי, אם כי פה ושם 

         תוכל לחרוג על פי הנסיבות.

         לך לבֵיתו של פלאביוס, ותאמר לו

         איפה אני שוהה; תמסור את זה

         גם לואלֶנסיוס, רוֹלאנד ולקְרָאסוּס,

         בקש שיביאו את החצוצרות

         לשער. אבל קודם שלח אלי

         את פלאביוס.

פטר:                       יבוצע ביעילות.

         (יוצא. נכנס ואריוס)

דוכס:  תודה, ואריוס, שהזדרזת. בוא,    

         יש עוד כמה ידידים שיפגשו 

       אותנו פה מיד, ואריוס חבר.

       יוצאים.


מערכה 4, תמונה 6 -


נכנסות איזבלה ומריאנה.

איזבלה:   דוחה אותי לדבר עקום כל כך;

         הייתי אומרת את האמת, אבל

         להאשים אותו כך זה התפקיד

       שלך. עלי, הוא אומר,  מוטל אחרת, 

       כדי להסתיר את מלוא הכוונה.

מריאנה:   עשי מה שהוא אומר.

איזבלה:                                וחוץ מזה,

         הוא אומר שלא אחשוב שזה מוזר

       אם במקרה הוא ידבר נגדי

       או שיסתור מה שאומר, כי זו

       גלולה מרה בדרך לפתרון

       מתוק.

         (נכנס הנזיר פטר)

מריאנה:  הלוואי שפטר הנזיר –

איזבלה:                                    ששש, די,   

         הוא פה. 

פטר:                בואו, מצאתי בשבילכן 

         עמדה מוצלחת, הדוכס יהיה

         חייב להיתקל בכן. היו 

         כבר שתי תרועות. בכירֵי ומכובדֵי

         האזרחים כבר התייצבו בשער,

         ותיכף הדוכס נכנס; אז בואו.

         יוצאים.


מערכה 5, תמונה 1 -


נכנסים הדוכס [בבגדיו], ואריוס, אדונים, אנג'לו, אסקאלוס, לוציו, מנהל הכלא, שוטרים, אזרחים, מכמה דלתות.

דוכס (לאנג'לו): ידיד נכבד מאד, טוב להיפגש.   

         (לאסקאלוס): חבר ותיק, שמח לראותך.

אנג'לו ואסקאלוס: מעלתך, ברוך הבא הביתה.

דוכס:  תודות לכם שניכם מקרב לב.

         חקרתי עליכם, ואני שומע

         שבחים כאלה על צדק מִמְשלכם

         שאני יכול רק להודות לכם

         פומבית כְּהקדמה לגמול נוסף

         בַּהמשך.

אנג'לו:             כל רגע אני חייב לך

         יותר.

דוכס:          לא, ערכּך צועק בקול,

         ואני אחטא לו אם אנעל אותו

         בְּתא סודי בלב כשהוא ראוי

         להיות חקוק בִּנחושת נגד שֵן

       הזמן ומחיקות השִכְחה.

       בוא, תן לי יד, שהציבור יראה,

       ושיידע כי מֶחֱוֹות כלפי

       חוץ מכריזות טובות שחבויות

       בִּפנים. בוא, אסקאלוס, תלך אתי

       מצד שני. תומכים טובים אתם.

       (נכנסים הנזיר פטר ואיזבלה)

פטר:   עכשיו. דברי חזק, ותכרעי

         מולו.

איזבלה:            צדק, דוכס גדול! הפְנה

       מבט למטה אל – כמעט אמרתי

       "בתולה" שעשו לה עוול. הו שליט,

       אל תבזה את עיניך ותכוון

       אותן אל משהו אחר, קודם

       תשמע את תלונתי האמיתית

       ותן לי צדק, צדק, צדק, צדק!

דוכס: ספרי במה חטאו לך. בקצרה.

       איך? מי? הִנה כבוד אנג'לו שייתן

       לך צדק. תגלי לו.

איזבלה:                          הה, דוכס

       נכבד, אתה מורה לי לחפש

       גאולה מהשטן. תשמע אותי

       אתה: כי מה שאומַר או שיביא

       עלי עונש, כי לא יאמינו לי,

       או שיחלץ ממך תגמול. הקשב,

       הקשב לי, ועכשיו!

אנג'לו:                         אני חושש,

         כבודו, שדעתה לא יציבה.

         היא באה אלי להתחנן למען

        אחיה, שנגדע על פי שורת

       הדין –

איזבלה:                על פי שורת הדין!

אנג'לו:                                        והיא

         תגיד מלים מרות ומוזרות

        מאד.

איזבלה:                  כן, מוזרות מאד, אבל

       אמיתיות מאד. שאנג'לו 

      שקרן, זה לא מוזר? שאנג'לו

       רוצח, לא מוזר? שאנג'לו

       גנב נואף, צבוע, מחלל

       בתולים, זה לא מוזר, זר ומוזר?

דוכס:  לא, זה מוזר כפליים.

איזבלה:                             אם אמת

         שהוא אנגל'ו, אז כל זה אמיתי

         כשם שזה מוזר. לא, אמיתי 

         כפליים, כי אמת היא האמת

         עד סוף כל הספירות.   

דוכס:                              סלקו אותה:

         היא מדברת, מסכנה, מתוך

         בלבול הדעת.

איזבלה:                      אני משביעה

         אותך, שליט, אם אתה מאמין

         בְּנחמה מעֵבֶר לָעולם

       הזה, אל תפטור אותי בַּדֵּעה

       שאני נגועה בְּשיגעון; ואל

       תחשיב "לא אפשרי" את מה שלא

       נראה סביר. לא בלתי אפשרי

       שהמושחת שבחלאות על פני

       הארץ ייראה נכבד, מתון,

       הוגן, מושלם כמו אנג'לו; ממש

       כך אנג'לו, עם כל אותות כבודו

        ועיטוריו, טקסיו ותאריו,

        הוא ארכי-מנוול. תאמין, שליט

        גדול, אם הוא פּחוֹת מזה הוא לא

      כלום, אבל הוא יותר, לו רק היו

       לי עוד מלים לְרוע.

דוכס:                             בחיי,

         אם היא – כמו שנראה לי – מטורפת,

         יש לַטֵּרוּף שלה מִבְנה מוזר

         של הגיון, דבר מוליך דבר

         לפי הסדר, בטרוף כזה

         עוד לא נתקלתי.

איזבלה:                         הה, דוכס צדיק,

         אל תתעקש על הטרוף; ואל

         תדחה מה שהגיוני אם הוא סותר

       מה שנראה; תיתן לַהגיון

         למצוא אמת מוחבאת, ולהחביא

       כל שקר שנראֶה אמת.

דוכס:                                רבים

       שאינם מטורפים, חסר להם  

       קצת הגיון כזה. מה את רוצה

       לומר?

איזבלה:                  אני אחות של אחד קלאודיו,

         שעל ניאוף נידון שייערף

         ראשו, נידון על ידי אנג'לו.

         אותי, המועמדת לנזירות,

         הזעיק, לבקשת אחי, אחד

         לוציו בתור שליח –

לוציו:                                זה אני,

         אם אדוני ירשה. באתי אליה

         מקלאודיו, וביקשתי שתנסה

         את מזלה הטוב אצל כבוד אנג'לו,

         למען חנינת אחיה.

איזבלה:                           כן,

         זה הוא.

דוכס:                 לא התבקשת לדבר.

לוציו:  נכון, אדון, אבל גם לא לשתוק.

דוכס:  אז אתה מתבקש עכשיו. אנא

       תזכור את זה; וכשיבוא תורך,

       רק תתפלל להיות טוב בתפקיד.

לוציו:  כבודו, אני אהיה מזהיר.

דוכס:  עד אז אתה מוזהר.

איזבלה:                            האדון הזה

         סיפר מעט מהסיפור שלי.

לוציו:  נכון.

דוכס:  אולי נכון, רק לא נכון, אדון,

         לפתוח פה לפני תורך. המשיכי.

איזבלה:  הלכתי אל המחליף המנוול

         המטונף הזה –

דוכס:                          טוב, זה דיבור 

       קצת לא שפוי.

איזבלה:                      סליחה, אך המלים

         הן לעניין.

דוכס:  תוּקן שוב. העניין. תמשיכי.

איזבלה:  אז בקיצור, כדי לא לגרור את זה  -

         איך השתדלתי, איך ביקשתי, איך

         כרעתי ברך, איך דחה אותי

         ואיך עניתי – כי כל זה היה

         ארוך – את התמצית האיומה

       אומַר עכשיו בעצב ובושה.

       הוא לא הסכים לשחרר את אחי

       אם לא אתן את גופי הבתול

       לַחשק הבוער המשתולל           

       שלו; אחרי הרבה התלבטויות,

       חמלת אחות הביסה את הכבוד

       בי, ונכנעתי לו. אבל מוקדם

       למחרת, עם הבחילה של יום

       אחְרֵי, שלח פקודה לקטוף את ראש

       אחי.

דוכס:           ממש אפשר להאמין!

איזבלה: ממש אפשר, כי זה ממש נכון.

דוכס:  טפשונת עלובה, אין לך מושג

         מה את אומרת, או שאת משוחדת   

         להוציא עליו דיבה רעה. ראשית,

         על היושרה שלו אין כתם; בי"ת,

         לא הגיוני שהוא ירדוף בעוז

         כזה פשעים שהוא עצמו חוטא

         בהם. אילו פשע כך, הוא היה

         שוקל את אחיך לעומת עצמו, ולא

         קוטל אותו. מישהו הסית אותך: 

       תודי בָּאמת, אמרי בעצת מי

       באת הנה להתלונן.

איזבלה:                              אז זה הכל?

         אם ככה, מלאכים ברוכים למעלה,     

                          [/ אם כך, צירי שמיים הברוכים,]

         תנו לי רק סבלנות, וכשיבשיל        

       הזמן חִשְפו את הרוע המקופל

       מאחורי מראית עיניים פה.

         שמאדונִי כל עוול ייחסך.

        אני, שלא האמינו לה, אלך. 

דוכס:  ברור שתרצי להסתלק. קצין!  

         לכלא שתלך! אני ארשה

         להטיח השמצות שערורייה

         במישהו כה קרוב לי? אין ספק –

         זו מזימה. מי ידע על תכניתך

         ועל בואך הנה?

איזבלה:                          הלוואי שהוא

         היה כאן: לודוביק, נזיר.

דוכס:                                    איש רוח,

         אני בטוח. מי מכיר אותו,

         את לודוביק זה?

לוציו:                          אדוני, אני

         מכיר, נזיר כזה שדוחף ת'אף.

         אנ' לא אוהב ת'בן-אדם: אם לא

         היה איש דת, על כמה מהמלים

         שהוא השמיע נגד מעלתך

       כשלא היית פה, היה חוטף

       ממני טוב.

דוכס:                 מלים נגדי? חת'כת

         נזיר טוב, מסתבר; ולשסות

         את האשה המסכנה הזאת

       פה בַּמחליף שלי? שימצאו

       את הנזיר הזה.

לוציו:                         ראיתי, רק

         אתמול בלילה, אדוני, אותה 

         אתו בכלא. זה נזיר חצוף,

       יצור שלילי מאד.

פטר:  שיבורך מעלתך.

       עמדתי פה, כבודך, ושמעתי איך

       תוקפים את אוזנך בתועבות.

        ראשית האשימה האשה הזאת

       לשווא את מחליפך, שהוא נקי

       מכל מגע או חטא איתה כשם

       שהיא נקיה מפרי שלא נשתל.        

דוכס:  לא האמנתי שזה אחרת. אֶת

         הלודוביק שעליו דיברה אתה

         מכיר?

פטר:              מכיר בתור אדם קדוש

         טהור, לא חטטן ולא שלילי

         כמו שתיאר האדון פה; ואני

         עָרֵב שבניגוד לטענתו,

       הוא לא השמיץ אי פעם את כבודך.

לוציו:  אדוני, השמיץ כמו בהמה, תאמין לי.

פטר:   טוב; הוא אולי יבוא עוד לטהר

         את שמו; אבל כרגע הוא חולה,

         כבודו, באיזו קדחת מוזרה.

         על פי בקשתו, שכן נודע לו

         שמתוכננת מין תלונה נגד

         כבוד אנג'לו, באתי לכאן לומר

         בשמו מה הוא יודע שנכון ולא

         נכון, ומה שהוא בנדר גם

         בהוכחה יבהיר לחלוטין

         ברגע שיזומן. ראשית, בקשר

         לאשה הזאת, כדי לטהר את כבוד

         האיש האצילי שהואשם

         אישית באופן כל כך גס, תִראה

         איך מוכיחים מול פרצופה שהיא

         עֵד שֶקר ככה שגם היא תודה

         בזה.

         (יוצאת איזבלה, מלווה במשמר)

דוכס:          נזיר טוב, בוא נשמע. אתה

         לא מחייך על זה, כבוד אנג'לו?

         איי, החוצפה של נבלים טפשים!

         תנו לנו כסאות. בוא, אנג'לו

         חבר, אני אהיה נייטרלי פה:

         תהיה אתה שופט של עצמך.

         (נכנסת מריאנה, מצועפת)

         זאת העדה, נזיר? שקודם היא

         תחשוף את הפנים, ואז

       שתדבר.

מריאנה:             אדון, תסלח לי, לא

         אחשוף פנים לפני שבעלי

         יגיד לי.

דוכס:  מה, את נשואה?

מריאנה:   לא, אדוני.

דוכס:  את רווקה?

מריאנה:   לא, אדוני.

דוכס:  אז אלמנה?

מריאנה:   גם זה לא, אדוני.

דוכס:  נו, אז את כלום: לא רווקה, לא אלמנה, לא אשת איש?

לוציו:   אדוני, היא אולי מקצועית, כי הרבה מאלה לא רווקות, לא אלמנות ולא נשואות.

דוכס:   להשתיק את הבחור. הלוואי שהוא היה צריך לקשקש על דוכן נאשמים.

לוציו:   נו טוב.

מריאנה:    כבודו, אני מודה שלא הייתי

              אף פעם נשואה, ואני מודה

              שאני לא רווקה בתולה. ידעתי

              את בעלי, אבל הבעל לא

              יודע שידע אותי.

לוציו:   נו אז הוא היה שיכור, אדוני, אין משהו יותר טוב.

דוכס:   הלוואי שגם אתה היית, לטובת השקט.

לוציו:   נו טוב.

דוכס:   זאת לא עדה לטובת אנג'לו.

מריאנה:    עכשיו אגש לזה, כבודו.

              זו שמאשימה אותו בנאוף,

              מאשימה בזה את בעלי,

              ולא רק זה, אלא באותו הזמן

              שבו, אני נשבעת, הוא היה

              בזרועותי בכל גילוי שרק

           אפשר של אהבה.

אנג'לו: היא מאשימה עוד מישהו חוץ ממני?

מריאנה:   לא שאני יודעת.

דוכס:                          לא? אמרת

         בעלך.

מריאנה:         כן, בדיוק, וזהו אנג'לו: הוא

         חושב שהוא יודע שהוא לא

         ידע אותי, אבל יודע, הוא

       חושב, שהוא ידע את איזבּל.

אנג'לו: זה תעתוע משונה - בואו

         נראה את פנייך.

מריאנה:                            בעלי ביקש,

         אז אתגלה. אלה הם הפנים

         שפעם, אנג'לו אכזר, נשבעת,

         היו שוות מבט. זוהי היד

         שננעלה בנדר עם ידך.

         זהו הגוף שהחליף את איזבל

         ושסיפק אותך בבית-הגן

         שלך כאילו שזו היא.

דוכס:                             אתה

         מכיר את האשה הזאת?

לוציו:  לָעומק, היא אומרת.

דוכס:  אתה, מספיק!

לוציו:  זהו, כבודו.

אנג'לו: כבודך, עלי להודות, אני מכיר

         את האשה, לפני חמש שנים

         היה איזה דיבור על נישואים

         בינינו, שנפסק, חלקית בגלל

         שהנדוניה שלה היתה פחותה

         מן המובטח, אך בעיקר כי שְמה

         הטוב איבד שוֹוִי עקב מוסר

         קלוקל. ובַחמש שנים האלה

         לא ראיתיה, לא דיברתי איתה

         ולא שמעתי צליל ממנה, חי

         כבודי, נשבע.     

מריאנה:                     שליט אציל, כשם

         שאור בא משמיים, ומלים

         מנשימה, כשם שיש מובן

         בָּאמת ויש אמת בַּטוֹב, אני

         מאורסת להיות אשת האיש

         הזה, באותו התוקף שמלים

         בונות שבועות. ו, אדוני הטוב,

         בליל שלישי האחרון, בְּבֵית

         הגן שלו, הוא נהג בי דרך בעל

         באשתו. כשם שזה נכון, תן לי

         לקום לָבֶטח, או להישאר

         קבועה לַנצח כאן כמו פסל שיש.        

                                     [/ פה, נעוצה לנצח, פסל שיש.]

אנג'לו: אני רק חייכתי עד עכשיו. עכשיו

         תן לי, כבודו, את מלוא מרחב החוק,      

         מורטים לי כאן את הסבלנות. אני

         קולט שהנשים המופרעות

         האלה הן פשוט כלי בידיו

         של מישהו עם כוח, שמשסה

         אותן. תן לי לפעול, כבודו, לחשוף

         את המזימה הזאת.

דוכס:                           מכל הלב,

         ותעניש אותן איך שתרצה.

         נזיר טיפש, ואת, אשה שטנית,

         בת-ברית של זו שאיננה, את חושבת

         ששבועותייך, גם אם תישבעי

         בכל קדוש לחוד, יהיו עדוּת

         נגד ערכו ושמו שהוכחו

         מעל לכל לספק? כבוד אסקאלוס,

         בוא שב עם ידידי, ותעזור לו

         למצוא את שורש המזימה הזאת.             

         יש עוד נזיר שהפעיל אותן. צריך

         לקרוא לו.

פטר:   הלוואי שהוא היה כאן, אדוני,

         כי הוא באמת עודד את הנשים

         להתלונן פה. מנהל הכלא

         יודע איפה הוא גר, ויכול

         להביא אותו.

דוכס:                    עשה את זה מיד.

         (יוצא מנהל הכלא)

          אתה, ידיד אציל ורב זכויות,

         שחֵקֶר העניין נוגע לו

       אישית, טפל בָּעוול נגדך

       בכל סוג עונש שנראה לך.

       אני אשאיר אתכם בינתיים; אַל

       תלכו עד שתכריעו את דינן של

       המשמיצות האלה.

אסקאלוס:                            נעשה

       את זה, אדון, באופן יסודי.

         (יוצא הדוכס)

       אדון לוציו, לא אמרת שאתה מכיר את הנזיר לודוביקו הזה בתור איש לא ישר?

לוציו:  קוּקוּלוּס נוֹן פָאציט מוֹנָאקוּם, כמו שאומרים: הגלימה לא עושה את הנזיר, והנזיר הזה הוא ישר רק בַּגלימה, והוא אמר דברים מפלצתיים על הדוכס.

אסקאלוס: נבקש ממך להישאר כאן עד שהוא יבוא, ונטיח בו אותם. הנזיר הזה, מסתבר, הוא משהו לא רגיל.

לוציו:  לא תמצא כזה בכל וינה, נשבע לך.

אסקאלוס: קראו לאיזבל זו שוב הנה, אני רוצה לדבר איתה.

         (יוצא שוטר)

                בבקשה, אדוני, תן לי רשות לחקור, אתה תראה איך אני מטפל בה.

לוציו:   לא יותר טוב ממנו, לפי הדיווח שלה.

אסקאלוס: מה אמרת?

לוציו:   סתם, אדוני, אני חושב שאם היית מטפל בה באופן פרטי היא היתה מתוודה מהר יותר, אולי באופן פומבי היא תתבייש.

              (נכנסים הדוכס [מחופש לנזיר], מנהל הכלא, איזבלה [תחת משמר])

אסקאלוס: אני אחקור אותה בְּאופן שישאיר אותה באפלה.

לוציו:   זאת הדרך: בָּאֲפֵלה אשה היא מאד פתוחה.

אסקאלוס: בואי, גברת, פה יש מישהי שסותרת כל מה שאמרת.

לוציו:  אדוני, הנה בא הלכלוך שדיברתי עליו, עם מפקד הכלא.

אסקאלוס: בדיוק בזמן: אל תדבר אליו עד שנקרא לך.

לוציו:   סותֵם.

אסקאלוס: קדימה, אדוני, אתה דחפת את הנשים האלה להשמיץ את כבוד אנג'לו? הם התוודו שכן.

דוכס:   זה שקר.

אסקאלוס: איך? אתה יודע איפה אתה?

דוכס:   כבוד למושבך הנעלה.

          גם לַשטן מגיע לפעמים

       כבוד על כס הלהבות שלו.

       ואיפה הדוכס? הוא שצריך

       לשמוע אותי. 

אסקלאוס:                      הדוכס הוא בָּנוּ,

         אנחנו שנשמע אותך. שים לב

         ותדבר ביושר.

דוכס:  לפחות באומץ. אבל איי,

       האומללוֹת, הִגעתן לחפש

       את הכבשים פה אצל הזאב?

       תגידו לילה טוב לְציפיות

       של צדק. הדוכס הלך? הלך               

       לכן גם הסיכוי. לא, הדוכס הוא

       לא איש צדק שהוא דוחה אתכן  

       עם עתירה צועקת לשמיים,

       כדי להפקיד את משפטכן בַּפֶּה

       של הנבל שבאתן הנה כדי

       להאשים.

לוציו:  זה הלכלוך, זה זה שעליו דיברתי.

אסקאלוס: אתה נזיר טמא ולא טהור!

         לא די שגייסת את הנשים האלה

         להאשים את האיש הנכבד

         הזה, אז גם לקרוא לו בלשון

         גסה ובאוזניו נבל, ואז

         עוד להשליך מזה אל הדוכס

         עצמו, לטפּול עליו אי צדק? קחו

         אותו מכאן; שימתחו אותו

         בְּעינויים! נקרע אותך מִפְרק

         אחר מִפְרק - אבל נגיע אל

         הכוונה שלו כבר. מה? אי צדק?

דוכס:  אל תתלהט כל כך, אה? הדוכס

         ימתח את האצבע של עצמו לפני

         שיעז לשבור לי את האצבע הזאת.

         אני לא נתין שלו ולא תושב

         של האזור. מתוקף עניינַי

         בַּמדינה, הפכתי לצופה

         בווינה, וראיתי פה שחיתות

         רותחת ומבעבעת עד

         שהיא מקדיחה את התבשיל; חוק על

         כל פשע – אבל הפשעים כולם

       בהנחה, כך שהחוק נראה

       כמו בדיחה.

אסקאלוס:                 זו הסתה נגד

         המדינה! סלקו אותו לבית

         הסוהר!

אנג'לו: מה יש לך להעיד נגדו, מר לוציו?

         זה האדם שעליו סיפרת לנו?

לוציו:    זה הוא, אדוני. בוא הנה, חבר סַנְטָה-קודש, [/ סנטה קְלוֹץ,] אתה מכיר אותי?

דוכס:    אני זוכר אותך, אדוני, לפי צליל הקול שלך. פגשתי אותך בכלא, בהיעדרו של הדוכס.

לוציו:    אה באמת? ואתה זוכר מה אמרת על הדוכס?

דוכס:    בבירור, אדוני.

לוציו:    אה באמת? אז הדוכס היה סוחר זימה, טיפש, פחדן, כמו שתיארת אותו אז?

דוכס:    אתה צריך להתחלף אתי בתפקידים, אדוני, אם אתה מדביק את התיאור הזה לי. זה אתה שדיברת עליו ככה, והרבה יותר, ויותר גרוע.

לוציו:    איי אתה חתיכת מנוול, אני לא נשכתי אותך באף על הדיבורים שלך?

דוכס:    אני נשבע שאני אוהב את הדוכס כמו את עצמי.

אנג'לו:   תשמעו איך הנבל רוצה להתפשר אחרי דיבורי הבגידה שלו.

אסקאלוס: עם טיפוס כזה אין מה לדבר בכלל; סלקו אותו לכלא. איפה המפקד? סלק אותו לכלא. שימו עליו כמה שיותר כבלים. שלא ידבר יותר. סלקו גם את התכשיטות האלה, עם הקולגה השותף.

דוכס:    עצור, אדוני, עצור רגע.

אנג'לו:   מה, הוא מתנגד? עזור לו, לוציו!

לוציו:    די, אדוני, די, אדוני, די, אדוני! אח, אדוני! נו, חתיכת לכלוך, סנטה-שקר, אתה חייב את הברדס עליך, אה? תַּרְאה את הפרצוף-טינוּף שלך, שתישרף! תַּרְאה את הפרצוף כלב-נושך-כבשה שלך, וְתִתָּלֶה תוך שעה! זה לא יורד?

              (מושך את ברדס הנזיר ומגלה את הדוכס)

דוכס:       פעם ראשונה שנבֵלָה בורא

              דוכס! המפקד, ראשית תן לי

              לשחרר את השלישיה הטהורה פה –

              (ללוציו) אתה אל תתגנב, כי הנזיר עוד

              חייב אתך שיחה. תחזיקו בו.

לוציו:   זה עלול להיות יותר גרוע מתליה.

דוכס (לאסקאלוס): על מה שאמרת אני סולח. שב.

           אֶלְווה מושב ממנו. (לאנג'לו): אדוני,

         ברשותך. מה, יש לך מלה,

         חוכמה, חוצפה, שיסייעו לך?

         אם יש, סמוך עליהן עד שאספר

         את הסיפור שלי, ואז וותר.

אנג'לו: איי, אדון אימתני, אני אהיה

       אשם כפול מאשְמתי לחשוב

       שאשאר לחמוק לא מזוהה כשאני       

       קולט שמעלתך, כמו כוח על,

       השקיף על צעדַי. לכן, דוכס טוב, 

       הפסק את הישיבה על חרפתי,

       ומשפטי יהיה הודאתי

       באשמה וזהו: גזר דין מיידי,

       ומוות בעקבותיו, זה כל החסד

       שאבקש.

דוכס:             בואי הנה, מריאנה.

         אמור, היית פעם מאורס

         לאשה הזאת?

אנג'לו:                      הייתי.

דוכס:  לך, קח אותה ותתחתן איתה

         מיד. קדש אותם, נזיר, ואז

         תחזיר אותו. לך איתם, המפקד.

         (יוצאים אנג'לו, מריאנה, הנזיר פטר, מנהל הכלא)

אסקאלוס:  אדון, אי-הכבוד שלו מדהים

         אותי יותר מכמה זה מוזר.

דוכס:  בואי, איזבלה. הנזיר שלך

         כעת הוא הנסיך שלך. כשם

         שהייתי אז, מסור ומקודש

         לעניינך, אני לשירותך

         עדיין, לא החלפתי את הלב

         עם המלבוש.

איזבלה:                       הו סלח לנתינה

         שלך שהעבידה והטריחה

         בלי דעת את רוממותך.

דוכס:                                  סולחים

         לך, איזבל. עכשיו, בת יקרה,

         היי אַת נדיבה אתי. אני

       יודע שמות אחיך רובץ

       לך על הלב, ואת ודאי תוהה

       למה הסוויתי את עצמי בזמן

       שהשתדלתי להציל אותו,

       ולא הופעתי להפגין בבת

      אחת את סמכותי במקום לתת לו

      ללכת לאבדון כך. איי, עלמה

      טובה, החיפזון של הריגתו,

     שאני חשבתי שתבוא לאט,

     זה מה שריסק את התוכנית שלי.

     אבל ינוח בשלום. חיֵי

     עולם בלי פחד מוות הם טובים

     מן החיים המלאים פחדים.

     שככה מאושר אחיך תהיה

     נחמתך.  

איזבל:             זו נחמה.

         (נכנסים אנג'לו, מריאנה, הנזיר פטר ומנהל הכלא)

דוכס:  בקשר לחתן-טרי הזה,

     שדמיונו התזנוני פגע

     לך בַּכּבוד שלא נפגע, עלייך           [/ לך בַּכּבוד אשר נשמר, עלייך]

     לסלוח לו, למען מריאנה.

     אבל כיוון שהרשיע את אחיך,

     והוא אשם בחטא כפול, חילול

     בתולים והבטחה, שבה היו

     תלויים חיי אחיך, כל החמלה

     שיש בַּחוק זועקת בקול רם

     במלוא גרון: אנג'לו תחת קלאודיו,

     מוות כנגד מוות. חיפזון

     מול חיפזון, פקודה תחת פקודה,

     זה בעד זה, מִדָה נגד מדה.

     אז, אנג'לו, כיוון שאשמתך

     מוכחת כך, בלי זכות ערעור גם אם

     תטען להיפך, אני דן אותך

     לאותו גרדום שקלאודיו התכופף 

     תחתיו למוות, ובאותה זריזות.

     סלקו אותו.  

מריאנה:                אדון יקר, נדיב,

         לא יתכן שעשית אותי לצחוק

       עם בעל?  

דוכס:               בעלך עשה אותך

       לצחוק עם בעל. כדי להבטיח את

       כבודך, בחרתי לחתן אותך;

       שלא ירדוף אותך כל החיים

       שם רע על זה שהוא ידע אותך,

       ויחריב את סיכוייך בעתיד.

        את רכושו, שעל פי חוק מוחרם

       בשם המדינה, אני מקציב

       לך בתור אלמנה, בכדי לקנות

       לך בעל טוב יותר.

מריאנה:                            הו אדון יקר,

         אני לא משתוקקת לאחר,    

         ולא לטוב יותר.

דוכס:                         אליו שלא

         תשתוקקי, וזה סופי.

מריאנה:                          שליט

         נדיב –

דוכס:                לשווא את מתאמצת. קחו

         אותו למוות. (ללוציו): ועכשיו, אדון,

         אליך.

מריאנה:           הו אדון טוב! איזבל

         המתוקה, דברי בשמי. תַלווי

         לי ברך, וכל שארית חיי

         אלווה את כל חיי לשירותך.

דוכס:  נגד כל הגיון את מפצירה בה.

         אם היא תכרע כדי לבקש חמלה פה,

         תפרוץ רוח אחיה ממיטת

         האבן ותיקח אותה מכאן

         נחרדת.

מריאנה:                   איזבלה! איזבל

         המתוקה, רק תכרעי אתי,

         הושיטי את ידייך, אל תאמרי

         מלה; אני אגיד הכל. אומרים

         שהצדיקים נוצרו מתוך פגמים,

         והם טובים כפליים אם היו       [/ והם טובים יותר בזכות טיפה

          רעים קצת; בעלי אולי כזה.            / של רוע; בעלי וודאי כזה.]

       הו איזבל! לא תכרעי אתי?               

דוכס:  הוא מת בעד מות קלאודיו.

איזבלה (כורעת):                איש נדיב,

         הבט על האיש הנידון הזה

         כאילו שאחי עוד חי. חלקית

         אני חושבת שכּנוּת כַּדין

         משלה במעשיו עד שראה

         אותי. אז אל תיתן שהוא ימות.

         אחי קיבל דין צדק, כי עשה

         את מה שבגללו הוא מת. אבל

        זה, אנג'לו,

       הכוונה שלו לא הוגשמה

        במעשה, ועליה להיקבר

        ככוונה בלבד שנגמרה                [/ בתור רק כוונה שמתה לה]

        בדרך. מחשבות הן לא ממש,

        וכוונות – רק מחשבות.

מריאנה:                                 רק, רק. 

דוכס:  את משתדלת לחינם. קומי,

         אני אומר. נזכרתי בעוד פשע:

         מפקד הכלא, איך קרה שקלאודיו

         הוצא להורג בשעה לא מקובלת?

מ. הכלא:  היתה פקודה.   

דוכס:                         קיבלת איזה צו

         רשמי לַמעשה?

מ. הכלא:                         לא, אדוני,

         זה היה בהוראה פרטית.

דוכס:                                על זה

         אני מפטר אותך ממשרתך.

         תן את המפתחות.

מ. הכלא:                         סלח לי, אדון

         אציל, חשבתי שזה חטא, רק לא

         ידעתי, אבל התחרטתי, כן,

         אחרי עוד מחשבה. כהוכחה

       על זה: אחד בכלא שהיה

       אמור למות על פי פקודה פרטית

       השארתי בחיים.

דוכס:                         מי זה?

מ. הכלא:                                        שמו ברנרדין.

דוכס:  הלוואי עשית כך עם קלאודיו. לך

         תביא אותו. תן לי לראות אותו.

         (יוצא מנהל הכלא)

אסקאלוס:  צר לי שמישהו מלומד, חכם

         כפי שאתה, כבוד אנג'לו, נראית,

         מעד באופן מכוער כל כך,

         גם בהתלהטות של יצר גם

         בחוסר שיקול דעת אחר כך.

אנג'לו: לי צר לגרום לצער שכזה,

         וזה ננעץ כל כך עמוק בַּלב

         המתחרט שאני משתוקק

         למוות, לא לרחמים. אני

         ראוי לכך, ומתחנן לזה.

         (נכנסים ברנרדין, מנהל הכלא, קלאודיו [מכוסה פנים] וג'ולייט)

דוכס:  מי ברנרדין הזה?

מ. הכלא:                          הוא, אדוני.

דוכס:  נזיר אחד סיפר לי על האיש.

         שמע-נא, אומרים שאתה נפש עיקשת,

         לא מצפֶּה מעבר לָעולם

         הזה לכלום, וחי בהתאם לזה.

         דינך נגזר. אבל על חטאים

         של העולם הזה אני מוחל,

         אז אנא קח את החמלה הזאת

         לַנצח היפה שמחכה.  

         נזיר, הכן אותו, משאיר אותו

         בידיך.  – מי המכוסה פה?

מ. הכלא:                                 עוד

       אסיר שהצלתי, שהיה אמור

         למות כשקלאודיו איבד את הראש. דומה

       לקלאודיו כמעט כמו הוא בעצמו.

         (מגלה את קלאודיו)

דוכס (לאיזבלה): אם הוא דומה לאחיך, אז לכבודו

       נסלח לו, ולִכבוד יופייך – רק תני

       לי את ידך, ואמרי שתהיי

       שלי - הוא גם אחי. אבל יש זמן   

       לזה. נראה שאנג'לו תופש

       שהוא בטוח כבר– נדלק לו שם

       ניצוץ בעין. נו אז, אנג'לו,

      הרוע השתלם לך. תקפיד

       לאהוב את אשתך: ערכה שווה

       את ערכך. אני מוצא בעצמי

       הרבה סליחה, ובכל זאת הנה פה

       אחד שאני לא יכול למחול לו –

       (ללוציו): אתה שהכרת אותי בתור טפש,

       פחדן, חשקן, חמור ומשוגע:

       על מה זכיתי ממך בַּשבחים

       האלה?

לוציו:   בחיי, אדוני, אני דיברתי פשוט בסגנון הקבוע שלי. אם תתלה אותי על זה – אתה יכול, אבל אני הייתי מעדיף אם לא אכפת לך שיצליפו בי.

דוכס:   קודם יצליפו, אז יתלו. תכריז,  

         המפקד, בכל העיר, אם יש

         אשה שהזנאי הזה עשה  

        לה עוול – ולי הוא נשבע  שיש

        אחת שהוא הכניס להריון –

       שתתייצב, הוא יתחתן איתה.

       אחרי הטקס – שיצליפו בו

       ואז יתלו.

לוציו:  אני מתחנן, מעלתך, אל תחתן אותי עם זונה. רק הרגע, מעלתך, אמרת שאני עשיתי ממך דוכס; אדון טוב שלי, אל תעשה ממני בתמורה בעל מרומה.

דוכס:   מלה שלי שתתחתן איתה.

         על ההשמצות שלך אני סולח,

         ומבטל את כל העונשים

         האחרים. תקחו אותו לכלא,

         ותדאגו שהעסק יבוצע.

לוציו:  להתחתן עם זונה, אדוני, זה הצלפה, תליה ועונש קולקטיבי! [/ הצלפה, תליה ועינוי דין!]

דוכס:    על השמצת שליט – מגיע.

           זו, קלאודיו, שפגעת בה – השב

           לה את כבודה. ברכות לך, מריאנה!

           ואנג'לו, אהוב אותה! שמעתי

           וידוי שלה, אני יודע איזו

           נפש טובה היא. אסקאלוס חבר,

           תודה לך על כל הטוֹב; תגמול

           גדול יותר יגיע. המפקד,

           תודה על המסירות והסודיות,

           אמצא לך משרה גבוהה יותר.

           תסלח לו, אנג'לו, שהביא לך את

           הראש של ראגוזין במקום של קלאודיו;

           זה פשע שהמחילה כלולה

         בו. איזבלה היקרה, לך יש

         לי הצעה טובה; אם תקבלי,

         מה ששלי שלך, שלך שלי.

         בואו אל הארמון, תוכלו ללמוד

         מה לא סופּר ויש לדעת עוד.    

         יוצאים.


< אחורה הדפסת הטקסט מדה כנגד מדה - מערכה 5, תמונה 1