שייקספיר ושות' - כתבים מאת ויליאם שייקספיר ובני תקופתו בתרגום דורי פרנס

נכנסות איזבלה ופרנציסקה, נזירה.

איזבלה:   ואין לַנזירות פה עוד זכויות?

נזירה: מה, אלה לא מספיק?

איזבלה:  בהחלט; לא התכוונתי שאני

         בעד יותר, להיפך, שאולי

         צריך עוד להחמיר בהגבלות

         על אחיותינו, בנות מסדר סֶנט קלר.

לוציו (מבחוץ): הלו! שלום על כל הבית!

איזבלה:                                            מי זה?

נזירה: זה קול של גבר! איזבלה חומד,

         פתחי את המנעול אַת, בררי

         מה הוא רוצה פה; לך מותר, לי לא;

         את לא נדרת עדיין; אחרי זה,

         אסור לך לדבר עם גבר אלא

        בנוכחות אם המנזר; ואם

        את מדברת, אז את לא מראה

         פנים; ואם את כן מראה פנים,

        אסור לך לדבר. הוא שוב קורא.

        בבקשה לכי ותעני לו.

         (פורשת)

איזבלה:        שלום והצלחה! מי זה קורא שם?

         (נכנס לוציו)

לוציו:  ברכה על הבתולה - אם את כזאת -

         והלחיים-וֶרד מכריזות

         שאת מאד – תוכלי לתת לי יד

         ולכוון אותי אל איזבלה,

         היא טירונית פה במקום, אחות

        יפה של אח אומלל שלה, מר קלאודיו?

איזבלה:   ולמה "אח אומלל שלה"? אני

           שואלת כי, תדע לך, אני

          היא איזבלה זו, ואחותו.

לוציו:  יפה רכה, אחיך מוסר לך ד"ש.  

         לא להלאות אותך, הוא בבית סוהר.

איזבלה:  אוי לי! על מה?

לוציו:  על מה שאם אני שופט שלו

         היה מקבל בתור עונש – תודה.

         הוא עושה לידידה שלו תינוק. 

איזבלה:  אדון, בלי סיפורים.

לוציו:                             זאת האמת.

         נכון שאצלי זה חטא ממש קבוע

         למתוח בחורות, להתלוצץ,

         לשון לחוד ולב לחוד, אבל

         אנ' לא משחק ככה עם כל בתולה.

         את בעיני דבר שָמַיימי

         וקידושִי, בזכות הנזרנות

         שלך, את רוח בת אלמוות, אז

         אתך צריך ביושר לדבר,

         כמו עם קדוש.

איזבלה: אתה מחלל קדוּשה כשאתה לועג לי.

לוציו:  להיפך. באמת ובקיצור:

         אחִיך ואהובה שלו התחבקו;

         כמו שמאוכל מתמלאים, או כמו

         שעם הזמן שדה בּוּר מהַזְרעה

         מביא יבול, הרחם הפורה

         שלה נותן ביטוי לעבודת

         האדמה והחרישה שלו.

איזבלה:  מי בהריון ממנו? אחותי

         ג'ולייט?

לוציו:               היא אחותך?

איזבלה:  כאילו, כמו שילדות קוראות

         אחת לאחרת מחיבה.

לוציו:                             זאת זאת.

איזבלה:   שיתחתן איתה!

לוציו:                           זה העניין.

         שהדוכס באופן מסתורי

         נסע; הוליך לא מעט ג'נטלמנים –

         כולל אני – באף, באיזה תקוות

         לפעולה צבאית; עכשיו הֵבנו,

        מאלה שבקיאים בכל חוטי

        המדינה, שהיה מרחק עצום

        בין מה שהוא הכריז לַכּוונה

        האמיתית. על המושב שלו,

        עם כל קשת הסמכויות שלו,

        מושל כבוד אנג'לו; איש שהדם

        שלו מרק של שלג; בן-אדם            [/ שלו ממש מיץ שלג; בן-אדם]

        שלא מרגיש אף פעם שום דקירה

        של יצר או תנודת חוש; רק בולם [/ מקהה]

        את חוד החשק הטבעי שלו

        באוצְרות רוח, בלימוד וצום.

       כדי להפחיד את המתירנות,  

        שהתרגלה לברוח מחוקי

        ברזל כמו עכברים מפני אריה, הוא  

        שלף מין תקנה שהמשקל

       שלה יושב כרגע על חיי

        אחיך; עליה הוא מכניס אותו

       למאסר, וימצה את כל

       כובד הדין כדי לעשות דוגמה

       ממנו. אין תקווה, אלא אם כן  

       תצליחי את, בתחנונים יפים

      שיש לך, לרכך את אנג'לו.

      זה מה שבאתי לתווך בינך

     לְאח-שלך-מסכן.

איזבלה:                             הוא באמת

         רוצה – להרוג אותו?

לוציו:                              גָזר כבר דין;

         ולפי מה ששמעתי מנהל

         הכלא כבר הוציא צו הוצאה

         להורג.

איזבלה:         איי, איזו יכולת יש לי הקטנה

         לעזור לו?

לוציו:                תנסי את הכוח שיש לך.

איזבלה:  כוח שלי? אוי, אני בספק.

לוציו:  ספקות הם כמו בוגדים, גורמים לנו

         לאבּד כל טוֹב שיכולנו להשיג

         רק מהפחד לנסות. תלכי

         אל אנג'לו, לַמדי אותו לדעת:

         כשנערות מתחננות, גברים

         נותנים כמו אֵלים; אבל כשהן

         בוכות, כורעות על ברך, ממלאים

         להן ת'בקשות כאילו הן

         בקשו אותן מעצמן.

איזבלה:                                    אני אֶראה

         מה אני יכולה.

לוציו:                       אבל מהר.

איזבלה:  אני יוצאת לדרך;

         רק איידע את אֵם המנזר

         בַּפּרשה. אני מודה לך

         בהכנעה. תמסור לאחי שלומות:

         אודיע לו הערב איך הצלחתי.

לוציו:  אני נפרד.

איזבלה:                    שלום, אדון יקר.

         יוצאים [לחוד].