< אחורה | ![]() |
קדימה > |
נכנסים בֶּרְטְרָאם הצעיר רוזן רוֹסִיוֹן, אמו הרוזנת, הלנה והאציל לָה-פֶה, כולם בשחורים.
רוזנת: כשאני מוציאה את בני לעולם, אני קוברת בעל שני.
בֶּרְטְרָאם: ואני בהולכי, מאדאם, מבכֶּה מחדש את מות אבי; אבל אני חייב לציית לפקודת הוד מלכותו, שכעת כשהתייתמתי אני בן-חסותו, ולנצח כפוף לו.
לָה-פֶה: את תמצאי בדמות המלך בעל, מאדאם; אתה, אדון, אב. הוא טוב לכל אחד תמיד, אז בהכרח יטה חסדו לך, כי ערכך מעורר חסד גם במי שאין לו, על אחת כמה וכמה שלא ירדים אותו אצל מי שיש, ובשפע כזה.
רוזנת: איזו תקווה יש להחלמתו של הוד מלכותו?
לָה-פֶה: הוא נטש את רופאיו, מאדאם; שתחת טיפולם קיווה להרוויח זמן, אבל בינתיים הוא רק מפסיד עם הזמן כל תקווה.
רוזנת: לגבירה הצעירה הזאת היה אבא – היה, היה, אח כמה הוא עצוב, הזמן-עבר הזה!... מומחיותו היתה גדולה כמו יושרו, כמעט; אם היא היתה שווה לו, היתה עושה מהחיים בני-אלמוות, והמוות היה יוצא לגמלאות בגין מחסור בעבודה. הלוואי, למען המלך, שהיה עוד בחיים! כי אז, לדעתי, מחלת המלך היתה מתה.
לָה-פֶה: איך קראתְ לָאיש שאת מדברת עליו, מאדאם?
רוזנת: הוא היה ידוע, אדוני, במקצועו, ובצדק: זֶ'רָאר דֶה נָארבּוֹן.
לָה-פֶה: הוא באמת היה מצויין, מאדאם. המלך רק לאחרונה דיבר עליו בהערכה, וביגון. הוא היה מיומן כל כך שיכול היה לחיות עדיין, אם היֶדע יָדע להתמודד עם מר-המוות.
בֶּרְטְרָאם: ממה, בטובך, אדוני, דועך המלך?
לָה-פֶה: פִיסְטוּלה, אדוני.
בֶּרְטְרָאם: לא שמעתי על זה מעולם.
לָה-פֶה: הלוואי שזה לא היה ידוע בָּעולם. הגבירה הזאת היתה בתו של ז'ראר דה נארבּוֹן?
רוזנת: בתו היחידה, אדוני, שניתנה להשגחתי. אני תולָה בעתידה הטוב את כל התקוות שמבטיח החינוך שלה למעלות שירשָה – כי החינוך הופך מעלות יפות ליפות יותר; כאשר יש לנפש רעה כשרונות טובים, אין מה להתגאות בהם, אלא להצטער: הם משרתים את הרֶשע. אצלה הם טובים יותר כי הם עשויים מיקשה אחת. את היושר ירשה ואת הטוּב שלה כבשה.
לָה-פֶה: ההמלצות שלך, מאדאם, סוחטות ממנה דמעות.
רוזנת: אלה מי-המלח הטובים ביותר שנערה תוכל לשמר בהם את שבחיה. זֵכֶר אביה רק מתקרב ללבה, וכבר שלטון העריצות של יגונה מנשל כל אות-חיים מלחייה. מספיק עם זה, הלנה; די, די, לא עוד, שלא יחשבו שאת עוטה על עצמך יותר צער ממה שיש לך.
הלנה: אני בהחלט עוטה על עצמי צער, וגם יש לי.
לָה-פֶה: קינות בְּמידה היא זכות שמגיעה למתים, אֲבָל אֵבֶל מופרז הוא אויב החיים.
רוזנת: אם החיים הם אויבים של האֵבֶל, האֵבֶל המופרז ימות מהר.
בֶּרְטְרָאם: מאדאם, אני מחכֶּה לברכותייך הקדושות.
לָה-פֶה: מה אנחנו מבינים מזה?...
רוזנת: תבורך, בֶּרְטְרָאם, הֱיֵה יורש אביך
בהליכות כמו בַּצורה! הלוואי
שיתחרו דמך וסגולותיך
על ממשלה בּךָ, וטוּב-לִבּך
יחלוק כסאו עם טוּב-מוצאך!
אֱהוֹב הכל, בְּטח במעט, ואל
תחטא לאיש. הֱיֵה נכון לקראת
אויב בְּכוח, לא בְּפועַל; על
חבר שְמוֹר בַּמפתח של חייך.
שתינַזף על שתיקתך אך לא
על דיבורך. כל מה שעוד ירצה
האל להעניק, ותפילותי
יוכלו לקטוף, יפול נא על ראשך!
הֱיֵה שלום! – אדון, הוא איש-חצר
לא מנוסה: בבקשה תן לו
את עצתך.
לָה-פֶה: כלום לא יחסר לו אם
האהבה תנחה אותו.
רוזנת: שמיים יברכו אותו! שלום, בֶּרְטְרָאם.
(יוצאת)
בֶּרְטְרָאם: הלוואי שהמשאלות הטובות ביותר שראשךְ יכול לחשל יהיו לךְ משרתים!
(להלנה) תהיי נחמה לאמי, גבירתך, ותדאגי לה טוב.
לָה-פֶה: שלום, גבירה יפה. אל תביישי את שם אביך.
(יוצאים בֶּרְטְרָאם ולָה-פֶה)
הלנה: הו אילו זה היה הכל! איני
חושבת על אבי, והדְמָעות-
שָליש האלה מעטרות את כבוד
זִכְרוֹ יותר מאלה ששפכתי
כשמת. איזה מין איש היה? שכחתי.
אין שום קלסתר שדמיוני נוצֵר
מלבד בֶּרְטְרָאם. אבוד: אין שום חיים -
לא, אֵין! - אם אין בֶּרְטְרָאם. יכולתי כבר
להתאהב באיזה כוכב בוהק,
ולבקש להתחתן איתו,
הוא כה גבוה מעלי. אני
צריכה להתנחם בָּאור שהוא
מקרין, אך לא לחלוק את מסלולו.
וכך שאפתנות אהבתי
היא המכאוב שלה: על איילה
שמבקשת כְּבן-זוג אריה
נגזר למות מאהבה. הָיָה
יפֶה, גם אם כָּאַב, לראות אותו
מדֵי שעה, לשבת ולחרוֹת
את גבותיו המקומרות, את עֵין-
הנֵץ, התלתלים, על לוח לב -
לב שסָפַג כל הבעה, כל קו
של מתיקות פניו. אבל עכשיו
הלך; ואהבתי בסגידתה
רק תקדש את השרידים – מי בא פה?
(נכנס פָּארוֹל)
אחד שמסתובב איתו. אוהַב
אותו למענו, אבל אני
יודעת: הוא שקרן בלי תקנה,
ולדעתי - טיפש גדול בכלל,
פחדן גמור בפרט; אך הרעוֹת
האלה כה הולמות אותו שהן
תופסות מקום-כבוד, כשעצמות
החֵסֶד רוחפות מקוֹר בָּרוּחַ;
טוב, זה מראה נפוץ: חוכמה רועדת
בשֵרוּת כסילות זחוחה ומרופדת.
פָּארוֹל: אלוהים ישמור אותךְ, מלכה יפה!
הלנה: ואותךָ, קיסר!
פָּארוֹל: לא ולא.
הלנה: ולא.
פָּארוֹל: את שקועה בהגיגים על בתולים?
הלנה: אה-הה. אתה פחות או יותר חייל, נכון? תן לי לשאול אותך שאלה. הגבר הוא אויב הבתולים; איך נוכל לבצר אותם נגדו?
פָּארוֹל: תדאגו שיישאר בחוץ.
הלנה: אבל הוא תוקף, והבתולים שלנו, גם אם הם עזים, בהגנה הם חלשים. פְּרוֹש בפנינו איזה תכסיס מניעה.
פָּארוֹל: אין דבר כזה. כשגבר שם עליכן מצור, הוא חודר אליכן ומפגיז אתכן.
הלנה: שאלוהים ישמור את הבתולים האומללים שלנו מחוֹדְרים ומפגיזים! אין שום אסטרטגיה צבאית איך בתולות יכולות להפגיז גברים?
פָּארוֹל: כשחומת הבתולים קורסת, תותח הגבר מפגיז; ואם תילחמי איתו עד שיתקפל שוב, אבוד: פערת חריץ בעצמך, ואיבדת את העיר שלך. לבורסה של הטבע אין שום רווח משימור הבתולים. איבוד בתולים הוא השקעה בטוחה, ואין בתולה שנולדה בלי שקודם יבוטלו איזה בתולים. אַתֶּן למעשה מין מְניָה שמַנפּיקה בתולות. בתולים, כשמפסידים אותם, מצמיחים ריבית פי עשר. אבל אם סוגרים אותם בחשבון-חסכון נצחי הם אבודים לנצח. בתולים הם בני זוג צוננים ביותר. שיעופו!
הלנה: אני אגן עליהם עוד קצת, גם אם אגמור בגלל זה בתור בתולה.
פָּארוֹל: אין מה להגן עליהם; זה נגד חוק הטבע. לדבר בזכות הבתולים זה להאשים את אמא שלכן, וזו כְּפִירָה שאין לה כַּפָּרָה. להיות בתולה זה כמו לתלות את עצמךְ; הבתולים רוצחים את עצמם, וצריך לקבור אותם מחוץ לגדר, כי הם פושעים נגד האנושות. הבתולים מייצרים תולעים, כמו גבינה; הם אוכלים את עצמם עד הפרוסה האחרונה, ומתים בגלל שניזונו מבִּטְנם שלהם. חוץ מזה, הבתולים הם בטלנים, רגזנים, רברבנים, ועשויים מאהבה עצמית שהיא החטא הכי אסור בתנ"ך. אל תְשַמְרי אותם; רק תפסידי מזה. להעיף, להעיף! ותראי, כל שנה ההשקעה תוכפל, שזאת ריבית לא רעה, וההון ההתחלתי לא יאַבֵּד הרבה עֵרֶך. תעיפי אותם!
הלנה: איך יכולה נערה, אדון, לאבד אותם באופן שיהיה חביב עליה?
פָּארוֹל: תני לחשוֹב. הִנה, בבקשה: אם יהיה חביב עליה מי שלא מחבב אותם. כי הבתולים הם חפץ שמאבד את הברק כשהוא שוכב לבד; ככל שהוא שמוּר יותר, הוא שווה פחות. תִּפָּטרי מהם כל עוד יש קופצים; אל תפסידי את השוּק כשהוא חם. בתולים, כמו אנשי-חצר זקנים, חובשים מגבעת שיצאה מהאופנה, מעוטרת אבל מיותרת, הצעקה האחרונה של העונה לפני שנה. אם יש לךְ פרי בשל, שימי אותו בְּעוגה או בְּלפתן, אל תייבשי אותו. כי הבתולים שלך, הבתולים הזקנים שלך, הם כמו אגס מקולקל; נראה רע, ויבֵש בפה; אלא מה - הוא אגס רקוב; הוא היה טוֹב לשעבר; אלא מה - עכשיו הוא אגס רקוב. לָמה לך להתעסק בו?
הלנה: לא בַּבתולים שלי, אבל…
שָם יהיו לו אלף אהבות
לאדונך - אֵם, ידידה, פילגש,
צִפור-שיר, מפקדת, ואויבת,
מורת-דרכים, אֵלָה ושליטה,
יועצת, בת-נחש ואהובה;
שאפתנות צנועה, ענווה גאה,
זרימה צורמת וצרימה זורמת,
תפילה, קללה ברוכה, עולם שלם
של שְמוֹת חיבה יפים, מלבבים,
שקוּפּידוֹן עיוור מדביק. שָם הוא יהיה -
לא, לא יודעת מה. שאלוהים
ישמור עליו. חצַר המלך היא
מקום לימוד, והוא אחד כזה ש -
פָּארוֹל: אחד שמה, סליחה?
הלנה: שמאחלת לו כל טוב. חבל -
פָּארוֹל: חבל שמה?
הלנה: שכּל טוּב הוא לא חומר ממשי,
שאנו, הנחותים, שגורלנו
רק לאחל ולייחל, נוכל
לשלוח לידידינו, ולהראות
מה שחבוי לנו בלב, ולא
נשמע עליו לעד תודה.
(נכנס משרת)
משרת: מסיה פָּארוֹל, אדוני קורא לך.
(יוצא)
פָּארוֹל: הלנה קטנטנה, שלום. אם אני אוכל לזכור אותך אני אחשוב עליך בחצר.
הלנה: מסיה פָּארוֹל, אתה נולדת מתחת לכוכב מזל.
פָּארוֹל: אני? מתחת לכוכב מארס.
הלנה: יכולתי לחתום שמתחת למארס.
פָּארוֹל: למה?
הלנה: מארס כל כך רמס אותך, שברור שנולדת הרבה מתחת למארס.
פָּארוֹל: נולדתי כשמארס היה בסימן נסיקה.
הלנה: בסימן נסיגה, אם תשאל אותי.
פָּארוֹל: למה את חושבת ככה?
הלנה: כי אתה מתקדם אחורה כשאתה נלחם.
פָּארוֹל: זה טכסיס בשביל להשיג יתרון.
הלנה: גם לברוח, כשפוחדים. אצלך העוז והפחד שילבו ידיים ליצור כנפיים כדי להרים רגליים, כל הכבוד לך.
פָּארוֹל: יש לי כל כך הרבה עניינים על הראש שאני לא יכול לענות לך באופן רהוט. אני אחזור איש חצר מושלם, ובתור שכזה אני ארביץ בך שיעור חצר שיתרבת אותך, ושיפתֵחַ אותך, ושיכנס בך חזק. אחרת תמותי כפוית-טובה ועמת-הארץ. שלום. כשיש לך פנאי, תתפללי. כשאין לך, תזכרי את הידידים שלך. קחי לך בעל טוב, ותשתמשי בו כמו שהוא ישתמש בך. אז, שלום.
(יוצא)
הלנה: לא פעם התשובה נמצאת בנו בִּפְנים,
אך אנו מתעקשים: לאֵל הפתרונים.
קיבלנו יד חופשית; שְחקים מושכים
בחוט רק כשאנחנו נבוכים.
מה, מהו זה שאת אהבתי מניע,
נותן לה רק לראות, לא להגיע?
הטבע מְגשר בין שני קצוות תהום,
וזָר יִנְשָק לְזָר כאילו הוא תאום.
אסור למדוד כאב, מחיר וקושי;
כל הרפתקה כך אבודה מראש היא.
מי התאמצה אי פעם לשַמֵר כְּבוֹדה
כשאֶת האהבה שלה אִבְּדה?
מחלת המלך: אין תכנית אחרת;
גם אם תקרוס, אני לא מוותרת.
(יוצאת)
< אחורה | ![]() |
קדימה > |